שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן קל
כבוד הרב המופלג בתו"י מוה"ר צבי הכהן הי"ו דארבאן.
ע"ד השאלה, בבכור שנחתך מראש אזנו כאצבע, אם מותר לשוחטו?
תשובה
(א) מקור הדבר נובע ממשנה בכורות ל"ז ע"א: נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא העור. ופרש"י על „חסחוס“:
תנוך אזן. וכ"כ התוס' שם. ומצאתי בס' הערוך (אות ח' ערך חסחוס) שהביא תרגום ירושלמי:
„ונתתה על תנוך אזן“:
„ותתן על חסחוס“ ע"ש. וראה ב„הפלאה שנערכין“ (אות א' ערך אשן ב') שדעת בעל „הערוך“ שהתרגום שאנו קורין „תרגום יונתן ב"ע“ הוא „ירושלמי“ ע"ש [עיין רמב"ם פ"י מהל' כלי המקדש ה"ב] והנה כי כן מצאתי ב„תרגום יונתן“ פ' תצוה [כ"ט, פסוק כ'] שתרגם על „תנוך“:
„חסחוס“. וכן הוא בתיב"ע פ' מצורע (י"ד – י"ז). אולם ב„תרגום יונתן“ בפ' מצורע (י"ד, פסוק כ"ה, ופסוק כ"ח) תרגם על תנוך:
„גדירא מיצעא“. וב„אונקלוס“ (שם) תרגם:
„על רום אודנא“. וב„תורת כהנים“ (שם):
„אי על נוך יכול על גובה אוזן, ת"ל תוך נוך. הא כיצד זה גדר האמצעי“ א)**(א)
אמר בן המחבר הנה כי כן מצאתי מפורש יוצא בתרגום יונתן ב"ע (פ' צו, ח', פסוק כ"ג) על מקרא שכתוב:
„ויתן על תנוך אזן אהרן“, תרגם:
„ויהב על הסחוס אודנא דאהרן דהוא גדירא דמציעאה“ פי' גדר האמצעי שבאוזן. יעו"ש בפי' יונתן:
חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** וכן פירש"י שם (והט"ז יו"ד סי' ש"ט מביא רק פירש"י). וכ"כ הרע"ב בנגעים פי"ד מ"ט. ע"ש ברמב"ם בפיהמ"ש ובר"ש ובתיו"ט. ולכאורה יש להבין מדוע שינה ה„אונקלס“ תרגומו מהיונתן ותו"כ. ונראה שפי' רק על „נוך“, כמש"כ התיו"ט שם. ולפענ"ד נ"ל ליישב תרגומו של אונקלס, עפ"י מה דאמרינן במגילה ג' ע"א דתרגום אונקלס מפי ר' אליעזר ור"י. ובקידושין ט"ו ע"א וביבמות ק"ד ע"א וברש"י יבמות ע' ע"ב ד"ה ושמעינן (ועוד בכ"ד בש"ס) דר' אליעזר אומר מנין לרציעה שהיא באזן ימנית, נאמר כאן אזן ונאמר להלן אזן, מה להלן ימין אף כאן ימין. ופירש"י:
ונאמר להלן אזן במצורע פ"ש. והנה זה הברייתא מובא ג"כ במספרי' (פ' ראה ע"ש) וסיים שם הברייתא:
„ובגובה שבאוזן“. וכן א תא בילקוט שמעוני פ' ראה ע"ש. ובקידושין כ"א ע"ב דאינו נרצע אלא בגובה שבאוזן. וכ"ה בבכורות ל"ז ע"ב. ובפרט לדידן דקיי"ל אין גז"ש למחצה וא"כ עפי"ז שפיר פי' האונקלס על רום אודנא בשיטת ר' אליעזר הנ"ל:
(ב) אך אכתי קשה על התרגום יונתן ועל התו"כ ועל העומדים בשיטתם שבמצורע הוא בגדר האמצעי. א"כ מדוע אינו נרצע אלא בגובה של אוזן. הא אין גז"ש למחצה כנ"ל? ולכאורה הי' נראה ליישב התו"כ, עפ"י מה שמצאתי ב„מכילתא“ (פ' משפטים, מובא גם בילקוט שמעוני משפטים סי' שי"ז. ובמל"מ פ"ג מהל' עבדים ה"ח):
„אזנו מן המילתא דברי ר' יהודה, ר"מ אומר מן הסחוס שהי' רמ"א אין כהן נרצע“. ומצאתי ב„ביאור מלות קשות“ על הילקוט הנ"ל) שפי' על:
מילתא:
„תנוך“, ע"ש באות ס"ה ובאות ע"ה. וע"ש במל"מ בהל' עבדים הנ"ל, שהקשה איך מביא ראיה שהרציעה מן הסחוס, ממה שאין כהן נרצע, דמשמע שאם הי' מן התנוך הי' נרצע ע"ש. משמע דלר' יהודה שסובר ב„מילתא“ ע"כ בתנוך הי' נרצע. וכה„ביאור מלות קשות“ הנ"ל. הרי שסובר ר' יהודה דאינו נרצע בגובה שבאוזן ורק בתנוך, וע"כ משום דבתו"כ סובר במצורע הוא בתנוך והוא בגדר אמצעי כנ"ל. ותו"כ הוא „ספרא“, „וסתם ספרא“ הוא ר' יהודה, דאזיל בשיטתי', מטעם אין גז"ש למחצה, דילפינן אזן אזן ממצורע. ולכן סובר ר"י דבין במצורע בין ברציעה הוא בתנוך. אך אכתי קשה על הניונתן' שפי' ג"כ „גדירא מיצעא“, א"כ מדוע ברציעה אינו נרצע אלא בגובה של אוזן, הא אין גז"ש למחצה ז ובל"ז קשה מאד על ה„ביאור מלות קשות“ הנ"ל, ועל המשמעות בעל „משנה למלך“ הנ"ל, במה שפי' על „מילתא“ דהוא התנוך. והא רש"י ז"ל בקידושין כ"א ע"ב ד"ה אלא במילתא. פי':
„אליה של אוזן. בבשר ולא בתנוך“ ב)**(ב)
אמר בן המחבר הלום ראיתי בספר „הערוך“ (ערך מל, האחרון) שכתב לבאר מ"ש (בקידושין כ"א פ"ב) אין רוצעין אלא „במילת“. פי' הרך שבאוזן אותו שלמטה ע"ש. ובפי' רבינו גרשון מאור הגולה ז"ל, כת"י, לבכורות שם (מובא בס' עה"ש) כתב וז"ל: מילת „בשר שתחת האוזן“ עכ"ל. ועין בעין יראה כי יותר נכונה ומדויקה היא גירסת הרגמ"ה והערוך ז"ל שגרסו בקידושין (כ"א ע"ב שם):
אין רוצעין אלא „במילת“. וכן הוא בבכורות הנ"ל וב„ספרי“ (ראה, פ' קכ"ב הנ"ל). ובגמ' קידושין שלפנינו גרסינן „במילתא“, והיא גירסא מוטעת. ראה ירושלמי קידושין פ"א דל"ט ע"ד „המילת“ הזה נרצע שלא יהא כהן ויפסל יע"ש. ואם כי עיקר ביאור המלה של „מילת“ היא צמר נקי, כפי' הערוך הנ"ל. בכ"ז השתמשו במלה זו בהשאילה לרך שבאוזן, שהוא רך כצמר (עה"ש):
חנוך העניך שאפראן הנ"ל)** וכ"כ רש"י בבכורות ל"ו פ"ב, דמילת, היינו אליה ע"ש. הרי להדיא ד„מילתא“ אינו התנוך. א"כ קשה על התו"כ והיונתן הנ"ל, הא אין גז"ש למחצה אם לא שנאמר כמש"כ בס' „מלא הרועים“ (ח"ב אות ג' גז"ש) בשם ס' „הכריתות“ דאיכא למ"ד דיש גז"ש למחצה ע"ש. ולפי האמור, המ"ד הנ"ל הוא התו"כ והתיב"ע ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קצ"ה קצ"ו קצ"ז ע"ש] ובזה נלפענ"ד ליישב קושית ה„עצמות יוסף“ בקידושין כ"א ע"ב, בהא דאמרינן שם:
א"ל ר"נ וכו' מ"ט לא תימרו לי' מהא וחכ"א אין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ. וא"ת אין רבו מסר לו שפחה כנענית, תיפ"ל דבעינא אהבתי את אשתי וליכא ע"ש. והקשה, נימא דלהכי יהיב טעמא דנעשה בע"מ לאשמועינן אגב או חי' דאין נרצע אלא בגובה של אוזן, לאפוקי סברת ר"י דבמילתא נרצע, ע"ש שסיים בקושיא. ולפי מה שכתבתי ממילא מוכת זה מגז"ש, ואין גז"ש למחצה, וסובר בזה כהאונקלס הנ"ל, וכהסיום בספרי הנ"ל. וי"ל:
(ג) ומצאתי ב„ספרי“ (הנדפס מחדש בווין) עם הביאור „תוספות מאיר עין“ (בפ' קכ"ב אות י') שכתב, דהז"א מחק לגמרי הסיום בספרי הנ"ל וכתב ע"ז:
„וזה תימה“. וכ' עוד שם, דהסוס:
בגובה של אוזן, הוא לאפוקי דלא בעינן תנוך גדר האמצעי כדהתם יעו"ש. הנה מהתו"כ מפורש יוצא דהגובה אוזן אינו גדר האמצעי כנ"ל. והנה מהספרי (הנ"ל הנדפס בווין) מוכח דהגובה אוזן הוא הסחוס. הלא כה דברי הספרי (בפ' קכ"ב):
וחכ"א אין כהן נרצע שמא נעשה בע"מ, רמ"א מן הסחוס, שהי' רמ"א אין כהן נרצע אם במילתא הוא נרצע האיך הוא נעשה בע"מ אלא מלמד שאין רוצעים אלא בגובה של אוזן ע"ש. הרי דהסחוס וגובה אוזן א' היא. וכן מוכח מהמכילתא הנ"ל ע"ש. וכן מוכח להדיא מרש"י קידושין כ"א ע"ב ד"ה וחכ"א. שסיים שם:
והאיך הוא נעשה בע"מ והתנן נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מהעור ע"ש. הרי דגובה אוזן הוא הסחוס. וראה עוד קידושין (שם) ברש"י ד"ה אלא במילתא:
אליה של אוזן בבשר ולא בתנוך ע"ש משמע דהגובה של אוזן הוא התנוך. והסחוס הוא התנוך. כפירש"י ותוס' בכורות במשנה הנ"ל, ובטוש"ע הנ"ל, ובפרט לפי תרגום ירושלמי שהביא הערוך הנ"ל (שהוא תיב"ע שהבאתי לעיל). ראה ברמב"ם הל' עבדים פ"ג ה"ט שכתב, דניקב בגופה של אוזן במרצע. וכ' הכ"מ ע"ז:
פי' בתנוך ולא בבשר. וזה מחלוקת פ"ק דקידושין ופסק כחכמים ם עכ"ל. משמע להדיא דגובה של אוזן הוא בתנוך, והתנוך הוא הסחוס כנ"ל. ועפי"ז לא הבינותי דברי המל"מ הנ"ל שהקשה על המכילתא איך מביא ראי' שהרציעה מן הסחוס כו', דמשמע שאם הי' מן התנוך הי' נרצע ע"ש. והא התנוך הוא בעצמו הסחוס כנ"ל. ומכל הנ"ל מוכח דהגובה של אוזן הוא התנוך והוא הסחוס. וא"כ קשה על התו"כ הנ"ל שהתנוך אינו גובה של אוזן. וכן קשה על רש"י בחומש שפי' על תנוך שהוא גדר האמצעי. והא רש"י בבכורות הנ"ל פי' שהסחוס הוא התנוך. ובקידושין משמע דהוא גובה של אוזן כנ"ל? ומצאתי בפסיקתא זוטרתי:
תנוך זה גדר האמצעי הקרוב לגבוה של אוזן ע"ש. ומצאתי בפרישה [על הטור יו"ד סי' ש"ט] הביא ג"כ לרש"י פ' מצורע. וכ' וז"ל:
התנוך הוא גדר אמצעי, ור"ל הוא הגבוה שבאמצע אוזן שהוא עשוי כען גדר בפני נקב האוזן עכ"ל. ועפי"ז נוכל לפרש הגמ' שאמרו:
„בגובה שבאוזן“, הוא בגובה שבאמצע אוזן, שהוא התנוך הגדר האמצעי, והוא הסחוס הנ"ל. ובתו"כ הפי' בגובה שבאוזן", למעלה מגדר אמצעי קצת, כהפסיקתא, שהגדר אמצעי הוא קרוב לגובה של אוזן. ויש לדקדק בלשון הרמב"ם בהל' עבדים הנ"ל שכ':
„דהרציעה בגופה של אוזן“, ולמה שינה מלשון הגמ' הנ"ל:
„בגובה של אוזן“. והכ"מ לא העיר בזה. והראה מקום בקידושין הנ"ל. ובקידושין איתא הלשון „גובה של אוזן“, והרמב"ם שינה מלשון חכמים וכתב „בגופה של אוזן“? אם לא שנאמר דהרמב"ם הי' לו גירסא זו בגמ'. או שהרמב"ם דייק וגרס שהגובה של אוזן הוא הסחוס, והוא התנוך, והוא הגובה שבאמצע אוזן. כהפרישה הנ"ל. ולכן שפיר כתב „בגופה של אוזן“. וא"כ עפי"ז מיושב היטב הקושיא הא אין גז"ש למחצה כנ"ל. ועפי"ז א"ש הכל, והשתא ניחא בשניהם בין במצורע בין ברציעה הוא בגופה של אוזן, והוא גדר אמצעי. ואפשר שזה הוא טעם הרמב"ם ג"כ ששינה בלשונו הזהב כנ"ל, כדי להורות לנו זה הדבר האמור. ועפי"ז האונקלס, והתיב"ע, והתו"כ, הם שפה אחת ודברים אחדים. ומדברי הפרישה הנ"ל מוכח דסובר כהט"ז (בסי' ש"ט) בזה, ושני נביאים התנבאו בסגנון אחד, שהגדר אמצעי הוא גבוה שבאמצע אוזן. וא"כ הט"ז לא יחיד הוא בדבר זה. וכן יגיד עליו ריעו הפרישה ז"ל [וה„תפארת ישראל“] על המשניות, במחכת"ה לא ראה דברי הפרישה] וא"כ מינה לא תזיע. ראה זה מצאתי בשו"ת מהרי"ל ס' מ"ב, כתב וז"ל:
מן הסחוס, דהיינו עב שבאוזן, אז מותר לשוחטו. ועיי"ש בסי' ק"ג כתב, דכן נהג מורו ז"ל, עייש"ה שיש שם ט"ס. א"כ עפי"ז י"ל דברי הט"ז סי' ש"ט והפרישה שכ' שגדר האמצעי הוא הגבוה שבאמצע האוזן, ר"ל גבוה הוא העב שבאמצע אוזן. ומצינו שלשון „גבוה“. פירושו „עב“ כמה פעמים. „ואמצע“ הוא בחצי. כמש"כ התוס' סיכה י"ג ע"א ד"ה בשלש. וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' רל"ב סק"א ועיין סמ"ע סי' קנ"ד ס"ק נ"ז וש"ך ס"ק כ"ג. ורש"י יבמות כ"ו ע"ב ד"ה אמצעית ותוס', וירושלמי מגילה פ"א ה"ט, ומהרי"ט בשניות חאה"ע סי' ח', ותוס' שבת ק"ה ע"א ד"ה האורג. ופמ"ג או"ח סי' שס"ג במ"ז ס"ק י"ט בשם הג"א] ג)**( ומה ששנו חכמים בלשון המשנה בכורות (ל"ז הנ"ל) אבל לא מן העור. פירש רש"י (שם) וז"ל: דהדרא בריא ולא הוי מומא, והאי עור, היינו אליה רכה של אוזן עכ"ל. ולשון הרמב"ם (פ"ז מהל' ביאת מקדש) „העור המקיף לסחוס האוזן“. וראה בתיו"ט (שם) שתמה על הכ"מ שהעתיק לפירש"י כאלו אין בינו להרמב"ם כלום ע"ש. וראיתי ב דברי חמודות (על הרא"ש פ"ו דבכורות סי' א') העיר ג"כ בזה ועל הש"ע, וכ':
ובלי ספק שאלו הרגיש הב"י שאין כן דעת הרמב"ם שהי' נמשך אחריו ע"ש. ואני מצאתי ברמב"ם בפירוש המשניות (שם) שכ' וז"ל: כגון שנחתך ממנה מגוף הסחוס לא מן הקצה העליון שהוא דומה לעור ונקרא בשם הסחוס עכ"ל. הוה מלשון זה משמע כפירש"י והטור שלא כ' כאן העור המקיף כלל, ולפי מה שביארתי לעיל דהסחוס הוא הגבוה שבאמצע האוזן כנ"ל, וביארתי שזה דעת הרמב"ם ורש"י ז"ל. א"כ י"ל דגם כאן לא פליגי, וכהפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל וכפי הנראה להדיא דרש"י ז"ל ובבכורות שם) שפי' ש„עור, היינו אליה רכה“, אזיל לשיטתי' בקידושין כ"א ע"ב ד"ה וחכ"א. שכ':
והאיך הוא נעשה בע"מ במולח, והתנן גבי מומין נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן הטור עכ"ל. הרי להדיא שסובר דמילת הוא עור שבמשנה הנ"ל, ובע"כ דמקידושין חושין הנ"ל היה מקור מקומו טהור של רש"י הנ"ל שפי' כן, משום דרש"י קשיא לי' דילמא באמת במילת ג"כ נעשה בע"מ, והוכיח מהמשנה הנ"ל דתנן „ולא מן העור“, ע"כ מילת הוא העור שבמשנה, ואינו נעשה בע"מ במילת. ואם נימא דהרמב"ם חילק על פי' רש"י ז"ל, יקשה להרמב"ם גמ' קידושין הנ"ל, מאין מוכח דבמילת אינו נעשה בע"מ כנ"ל. ויש להעיר קצת על רש"י בבכורות וקידושין הנ"ל שפי' דעור שבמשנה הוא אליה רכה. ובקידושין כ"א ע"ב ברש"י ד"ה אלא במילתא:
אליה של אוזן בבשר ע"ש. א"כ אמאי לא חשיב זה בחולין (קכ"ב ע"א) וברמב"ם (פ"ד מהל' מאכא"ס הלכה כ"א) בין אלו שעורותיהן כבשרן ע"ש. הא האי עור הוא ג"כ כבשר כנ"ל ד)**(ד)
ויש להעיר קצת ממש"כ הט"ז יו"ר סי' כ"ג סק"ו דאין דם בעור והתב"ש והש"י (שם) השיגו מיומא מ"א ע"א: „מדם הפר, ולא מדם העור“. אלמא שיש דם בעור. ע"ש בפמ"ג במ"ז, ובסוף פתיחה למליחה, ובשו"ת ספר יהושע סי' ג' ובחמודי דניאל הל' מליחה סי' ל"ז עש"ה. ולפי האמור דעור זה שבמשנה בכורות הנ"ל הוא אליה רכה. ואנו רואים שכשחותכין האליה שבאוזן יוצא דם. וי"ל שזה הוא שמיעט ביומא מ"ח הנ"ל „ולא מדם העור“ ויש לדחות, והבן:)** וי"ל:
(ד) עוד נלפענ"ד להוכיח דהאי עור שבמשנה, הוא אליה רכה, מבכורות ל"ז ע"ב, שאמרו שם:
„אי הכי מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור“. הרי שהש"ס חשיב לפגימת עור מום עובר, וע"כ שהוא האליה רכה, דעור המקיף בלחוד נראה מסברא דאפי' מום עובר לא חשיב. ומצאתי להרי"ט אלגזי (פ"ו דבכורות אות נ"ב) שהקשה על הא דאמרינן:
וא"ת במילת היו רוצעין היאך עבד כהן נעשה בע"מ הא אין רוצעין אלא בגובה של אוזן. ואי נימא דבמילת דהיא עור הוי מום עובר, אכתי אין ראי' ממ"ש אין כהן נרצע. דאכתי י"ל דאין רוצעין אלא במילתא, והאי דאין כהן נרצע הוא משום דאפי' מן האליה נעשה מום עובר ובעינן שלא יפסל מעבודה אפי' שעה אחת משום דכתיב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו, כמש"כ התוס' בבכורות (ל"ז ע"ב ד"ה כאן) ומש"ה אין כהן נרצע אפי' במלתא. ע"ש שכתב בדעת התוס' דלא היו גורסים בשמעתא א"ה אפי' מים עובר אלמה תנן ולא מן העור“. וכיוצא בזה כתב בשם מהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם עש"ה. א"כ אין ראי' מזה:
(ה) ולפענ"ד נ"ל ליישב קושית הרי"ט אלגזי הנ"ל ע"ד פלפול בעז"ה. ואקדים קושית ה„משנה למלך“ (בהל' עבדים פ"ג ה"ח הנ"ל) על המכילתא:
„אזנו מן המילת דברי ר"י, ר"מ אומר מן הסחוס, שהי' רמ"א אין כהן נרצע, והם אומרים נרצע אין כהן נמכר, והם אומרים נמכר“. ותימה דכיון דס"ל לר"מ דאין כהן נמכר, איך הביא ראי' שהרציעה מן הסחוס, ממה שאין כהן נרצע, דמשמע דאם הי' מן התנוך הי' נרצע, הא לדידי' אינו נמכר ע"ש. ולפענ"ד נ"ל לתרץ קושיא זו, דהנה המל"מ (שם) הביא בשם הגמ"י וסמ"ג שהקשו מהא דאמרו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל, דכתיב ג)
אמר בן המחבר:
לפום ריהטא אמרתי להעיר מהא ואמרינן בבכורות (ל"ה ע"א) דמיתר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, אמר רבא גדיא באודניה. ופירש"י:
גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל מום, דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד' (ע"ש בתוס' ד"ה גדא). אם כן אפיא מצינו למידן, דאם נפגמה מראש אזנו הוי מום. אולם זה ליתא, כי ברור הדבר שרק בואת נאות להטיל מים בגדי שיצאו אזניו עד גדר האמצעי, קודם שיצא רוב ראשו ולפי האמור למעלה, אין לנו לזוז מדברי הט"ז והפרישה ז"ל:
חנוך העניך שאפראן הנ"ל אתם קודש מתלמוד בבלי משמע דלא מימעוט כהן אלא מרציעה, אבל אה"נ דנמכר ע"ש. וראה באו"ח סי' קכ"ח סעי' מ"ה ובט"ז ס"ק ל"ט שתלמיד אחד הקשה זה לר"ת. והשיב הר' פיטר דנהי שיש בו קדושה, יכול למחול, כדאמר פ"ק דקידושין אין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ. משמע דבלאו היינו טעמא יכול להשתעבד בו, עכ"ל הט"ז בשם הגמ"ר. וא"כ עפי"ז י"ל טעם ר"מ שאומר אין כהן נמכר, כיון שהב"ד מוכרין אותו בע"כ ואינו מוחל, וא"כ אסור לשמש בכהן משא"כ במוכר עצמו אז שפיר מוחל כיון שמוכר עצמו אז אינו נרצע כיון שנעשה בע"מ. ואין להקשות הא לדידן מוכר עצמו אינו נרצע כלל. כמש"כ הרמב"ם (הל' עבדים פ"ג ה"ו). י"ל דר"מ סובר דמוכר עצמו נרצע, כר"א בקידושין י"ד ע"ב. וראיה לזה דר"מ לשיטתו סובר כן, דהנה בקידושין (כם) אמרינן:
מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אינו נרצע, מדמיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד כו' אזנו שלו ולא של מוכר עצמו. ופריך:
ואידך כו', עד:
ואידך עבד העבד לא דריש עש"ה. הרי דמאן דסובר עבד העבד לא דריש. ע"כ דאיצטריך אזנו למעטו אזנה. וא"כ שוב אינו מוכח מאזנו ולא של מוכר עצמו. ראה בהוריות (ה' ע"א) דר"מ קהל הקהל לא דריש ע"ש. הרי דר"מ לא דרש עבד העבד, כמו דלא דריש קהל הקהל. ואף כי רבותינו בעלי התוס' ז"ל בסוטה (י"ז ע"א ד"ה האלות) הניחו בקושיא ע"ש וי"ל על רש"י בחומש פ' משפטים, כ"א פסיק ו':
ר"ש הי' דורש כמין חומר מה נשתנו דלת כו' ע"ש. ור"ש דריש ה', וע"כ מוכר עצמו אינו נרצע מ"מ הרי לפנינו דר"מ בהוריות ה' סובר כן. וא"כ כיון דלא דריש עבד העבד, ע"כ שסובר דמוכר עצמו נרצע כנ"ל וא"כ עפי"ז שפיר אמר ר"מ דכהן אינו נרצע, והיינו במוכר עצמו. והא שאינו נמכר, מיירי במכרוהו ב"ד, אז אינו מוחל, ולכן אינו נמכר. ומצאתי בפי' „זית רענן“ (על הילקוט פ' משפטים אות י"א) שפי' על הא דאין נמכר. וז"ל: והא שאנו נו נרצע במוכר עצמו עכ"ל ולכאורה בהשקפה ראשונה יפלא לנו מאוד על דברי ה„זית רענן“, הלא מוכר עצמו אינו נרצע כלל כנ"ל. ואיך כתב:
והא שאין כהן נרצע מיירי במוכר עצמו? אך לפי מה שכתבתי ניחא היטב, דלר"מ לשיטתו מוכר עצמו נרצע, כיון דלא דריש עבד העבד, כמו דלא דריש קהל הקהל כנ"ל. ולא קשה מידי קושית המל"מ הנ"ל. ואפשר כוון לזה גם הזית רענן הנ"ל. ואף אם לא כוון לזה, הדברים בעצמם נכונים הם בעזה"י:
(ו) ומצאתי בס' „מנחת חינוך“ (מצוה רס"ט) שכתב ג"כ על הר' פיטר הנ"ל:
ולכאורה על תחלת המכר דמכרוהו ב"ד לא יספיקו תי' הר' פיטר דמוחל, ובאמת נמכר בע"כ בגניבתו ואינו מוחל ומוכר עצמו אינו נרצע כלל ולכן כתב, דהר"פ לא קשיא לי' מתחילת המכירה כו' אלא לאחר שש, דכבר יצא לחירות ממה שמכרוהו ב"ד, ומימר אמר לא אצא חפשי, שפיר הקשה, בלאו הכי לא יוכל לעבוד בו האדון ולמה מיעט התורה אותו מרציעה? אלא ודאי דמצי מחיל עש"ה. ומצאתי בס' ברכי יוסף' ובשיורי ברכה סי' קכ"ח) שכתב ג"כ כן בכוונת הר' פיטר ע"ש. והמנ"ח ז"ל במחכ"ת לא ראה להברכ"י הנ"ל ושא נא עיניך וראה עוד במנ"ח (שם) שכתב, דהא דאין הרמב"ם מביא דין הספרא שסובר דאף בע"מ מצוה לקדשו, אפשר שיצא לו מהגמ' הנ"ל דממעט ע"ע כהן שלא יהא נרצע מפני שנעשה בע"מ. והי' קשה לי' קושית הראשונים בלא זה אסור לשמש בכהן. ולא ניחא לי' בתי' שהוא מוחל, דזה פשוט דמחילה כזו יכול בכל פעם לחזור כו'. ע"כ יצא לו להרמב"ם דבע"מ אינו מצוה לקדשו, א"כ אי לא מיעט הקרא, ה"א דנרצע, וכיון דנרצע נעשה בע"מ, א"כ הוא עבד עולם ורשאי להשתמש בו ע"ש. אם כן עפי"ז מיושב קושית הרי"ט אלגזי הנ"ל שהקשה אי נימא דבמילת דהוא עור הוי מום עובר אכתי י"ל דאין רוצעין אלא במילתא והא דאין כהן נרצע משום דבעינן שלא יפסל אפי' שעה אחת אפי' במום עובר משום דכתיב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו כנ"ל? ולפימש"כ המנ"ח הנ"ל ניחא, דא"כ יקשה קושיא הנ"ל ל"ל קרא דאין כהן נרצע במילתא שהוא מום עובר, בלאו הכי אסור לשמש בכהן. ועל זה לא שייך תי' הרמב"ם דבע"מ אין מצוה לקדשו, וכיון דנרצע נעשה בע"מ. זה אינו, כיון דהמום אינו אלא מום ע בר, ולאחר שיעבור המום יחזור לקדושתו, ויהי' או אסור לשמש בו, ולא יהי' עבד עולם. ודו"ק כי הוא נכון ע"ד פלפול. ושפיר יש להביא ראיה דעור שבמשנה, הוא אליה רכה, דעור המקיף בלחוד אפי' מום עובר לא הוי כנ"ל ויש לפלפל בזה הרבה, ולא עת האסף פה:
(ז) אחר כל החזון הזה, נראה לדעתי בנד"ד דלא הוי מומא, והוא ודאי בכור, ולדידן לא הוי מומא עד גדר האמצעי, שהוא הגבוה והעב שבאמצע האוזן, ושם אם נפגמה הו מום. אבל לא הקצה העליון שהוא דומה לעור ונקרא בשם „סחוס“, כמו שכתבתי למעלה ואחר כל הדברים האלה נלפענ"ד שאין להתיר להטיל מום אפי' ע"י גוי קטן. ומה שכתב כת"ר בשם השו"ת „חתם סופר“ (חיו"ד סי' שי"ח). פשוט דלא מהני זה אלא בספק, ולא בודאי. כמש"כ החת"ס (שם סי' ש"ו) יעו"ש. והנה במש"כ החת"ס (בסי' שי"ח הנ"ל):
הא דהטלת מום לאו דאורייתא, מע"ז י"ג ע"ב, יש בזה שני פנים להקל. א', דהרמב"ם פ"א מהל' בכורות, פסק כר"ע דבכורי ח"ל אין מקריבין אפי' בזמן הבית כו'. ואח"ז כתב:
הא דפסק הרמב"ם בכורי ח"ל אין מקריבין. אין כוונתו דאורייתא אין ראוי להקרבה ואי העלום לירושלים מחזירין אותו כו'. א"כ לפי דברי הרמב"ם סוף פ"ק דהל' תרומות, דמעשרות אפי' בימי עזרא אינן מה"ת אלא מדבריהם. א"כ גם אי הוי מקום שאין מביאים מעשר דגן וגם בכור ומעשר בהמה לא מתקרבו כל ימי בית שני וזה שקר מוחלט עש"ה. הנה בגוף דברי הרמב"ם בפ"א דבכורות, דבכורי ח"ל הנ"ל שאין מקריבין. הנה שם ברמב"ם הי' גירסא כתובה לפני הקדמונים „בכור בהמה אינו נוהגת אלא בח"ל“. והשיגו עליו כל הפוסקים. והכ"מ (בהל' בכורות פ"א ה"ח שם) כתב, שספר מוטעה נזדמן להם. והגירסא האמתית היא כמו שכתובה לפנינו:
ד„נוהג בארץ ובח"ל“. וראה ברמב"ם הל' בכורות פ"ג ה"ב:
„בכור שיצא לח"ל“. וראה בשו"ת בת עיני סי' ט', כתב, שלשון הרמב"ם זה מסתייע להגירסא הישנה הנ"ל. ומצאתי להרי"ט אלגזי בכורות פ"ה סי' נ' שכתב כן בדעת הרמב"ם שתליא בהשינוי גירסאות הנ"ל. ושניהם לדבר אחד נתכוונו ומצאתי בהגהות יד שאול (על יו"ד סי' ש"ו) שהביא בשם שו"ת שער אפרים (סי' ע"ט) דהרמב"ם מודה דמדרבנן נוהג בח"ל ע"ש (ואין תח"י שו"ת שער אפרים לעיין בו). ועפי"ז מיושבים כל הקושיות ות שהקשה הרמב"ן בהל' בכורות להוכיח דנוהג בח"ל. ולא קשה מידי. ואני מצאתי בספר החינוך (מצוה י"ח) כ' וז"ל:
ונוהגת מצוה זו דקידוש בכור בהמה מדאורייתא בא"י בלבד וכו' ומדרבנן אף בח"ל ע"ש. ופלא על הגאונים „שער אפרים“ ו„יד שאול“ הנ"ל שלא ידעו זה, ונעלם זאת מעיני שניהם במחכ"ת. וראה עוד בס' החינוך (מצוה שצ"ג) כתב, דבכור בח"ל הוי חולין ע"ש. והיינו מה"ת (וסמך על מה שכתב במצוה י"ח הנ"ל). ובס' מנחת חינוך (שם) כתב, שנמשך אתר דברי הרמב"ם. וכתב עוד המנ"ח (שם) דגם בזמן בית שני בכור אינו נוהג ליקרב ע"ש. ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי החת"ס הנ"ל, שכתב, שזה שקר מוחלט:
מ"מ לפענ"ד אין להתיר אפילו בספק בכור להטיל מום ע"י גוי כהנו"ב מ"ת סי' קצ"ב. וכמש"כ השו"ת חת"ס בשמו בסוס"י שי"ב, ובשו"ת אמרי אש סי' קי"א ע"ש. ובאמת מבואר היא בפסקי מהרי"א סי' קס"ט שהעלה בספק בכור שאם נצרם אוזן בכור זה ע"י נכרית מדעת ישראל אסור לשחוט עליו ע"ש. והאחרונים לא הביאו דבריו כלל, וזה חידוש גדול, כי הוא ז"ל היה משיורי אנשי כנה"ג וגדול האחרונים. ולכן בנד"ד אין היתר כלל בצלאל זאב שאפראן