אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן קיט

סימן קיח

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר אחרן שרייער ז"ל] אבד"ק באטושאן

ע"ד אשר נשאל לענין קדרה עם דגים כבושים במים, ונמצא בקדרה רבע בשר עוף. אם שייך סכנה בדגים כבושים עם בשר יחד. וכת"ה העיר לומר דכמו שאין סכנה במליחה. כמש"כ הט"ז יו"ד סי' ע' סק"ג א)**(א)

ראה בש"ך יו"ד סי' ע' ס"ק ט"ז, מש"כ בשם או"ה ות"ח ז"ל. ואישתמיט זאת מהשואל ז"ל:)** הוא הוין בכבוש אין סכנה:

תשובה

(א) הנה בס' מנחת יעקב (כלל כ' ס"ק כ"ז) הניח בצ"ע אם שייך סכנה בכבוש דגים עם בשר עיי"ש. והביאו הפמ"ג יו"ד סי' ע' בשפ"ד ס"ק ט"ז ב)**(ב)

אמר בן המחבר:

הלום ראיתי בס' יד יהודה (סי' ע' ס"ק י"ח) שכתב, דאף המנח"י לא נסתפק אלא בכבוש מעל"ע אבל בכבוש כדי שיתן על האש וירתיח אין להחמיר כלל לכ"ע יעו"ש. ראה בס' בית יהודה (להרב מהר"י לאנדא) חיו"ד סי' ע' (הובא בפ"ת רס"י ע' שם) שהוכית בראיות מדברי הש"ס דדוקא בבישול איכא סכנה, אבל בכבוש ליכא סכנה יעו"ש. וכן בס' ערוגת הבושם (שם) כתב ג"כ להתיר בכבוש שאין סכנה בכבוש יע"ש. ראה עוד בס' משמרת שלום (על הפמ"ג סי' ק"ה בחידושי דינים שבסוף הסי' אות י"ט) שכתב, דעכ"פ בספק אם נכבש דג בבשר מעל"ע, יש להקל מטעם ס"ס. דאף שהפמ"ג (באו"ח סוס"י קע"ג במ"ז) הניח בצ"ע אם מהני ס"ס בסכנה (ובתפארת ישראל על משניות תולין פ"ג מ"ה אות פ"ט כתב בפשיטות דבסכנה לא מהני ס"ס ע"ש) מ"מ בכהאי גונא בספק כבוש גם הפמ"ג מודה דמהני ס"ם, כיון דהוי ספק אם הוא סכנה כלל. יעו"ש עוד בס' משמרת שלום בחידושי דינים שבסוף סי' ק"ח אות ב':

חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** ומצאתי בשו"ת מקור ברוך (ס' ה') כתב בפשיטות לאסור ע"ש. וראה בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ד שכתב, דאין חילוק בסכנת בשר ודגים, בין בשר עוף. לבשר בהמה ע"ש ג)**(ג)

אמר בן המחבר:

ראיתי בס' משחא דרבותא (דף ע"ב ע"א) שהעלה בראיות דאין חילוק בזה בין בשר בהמה לעוף, דגם בשר עוף בדגים הוי סכנה ודלא כאיזה לומדים שרצו לומר דאין סכנה רק בבשר בהמה ולא בבשר עוף יעו"ש. וכה ראיתי בס' שיורי ברכה (בסי' קט"ז אות ח') שהביא דברי השבו"י הנ"ל לדינא שלא לחלק בין בשר בהמה לבשר עוף בזה. וסיים שכן הוא מנהגינו יעו"ש:

חנוך העניך שאפראן הנ"ל)** וראה בהגהות יד שאול יו"ד סי' קט"ז מש"כ על השו"ת מקור ברוך הנ"ל עיי"ש. ולפענ"ד נראה דכבוש בסכנה חמיר מכבוש בשאר איסורים. דהנה הפלתי בסי' ק"ה סק"א, כתב בשם החו"י, דכבוש אינו בולע ופולט אלא מעט מעט, אלא דלא נשלם השיעור עד כ"ד שעות. ע"ש ובחו"ד סי' ק"ה סק"א. ולכאורה קשה, אמאי כבוש אסור, נימא קמא קמא בטל? אך באמת זה ליתא. דבגמר המעל"ע נשלם השיעור ויהיב טעמא ולכ"ע חוזר וניעור ונאסר. ובזה נלפענ"ד ליישב קושית הנו"ב חיו"ד סי' כ"ו בהא דאמרינן בש"ס חולין קי"א ע"ב ד„אמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל, ורבין אמר ר' יוחנן כבוש אינו כמבושל“. והקשה אמאי פסקו כל הפוסקים כשמואל דכבוש אסור. והא אנן קיי"ל שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ור"י סובר כבוש אינו כמבושל ז עיי"ש. ולפי מה שכתבתי יש ליישב בטוב טעם בעזה"י. דהא כל עיקר איסורו של כבוש, הוא מטעם חוזר וניעור. דאם לא כן נימא קמא קמא בטל כנז', והנה בע"ז ע"ג ע"א „אמר רב דימי א"ר יוחנן המערה יי"נ מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל“. הרי דלא סבירא לי' לר' יוחנן כלל חוזר וניעור. והנה בבכורות כ"ג ע"א אמרינן:

טומאה כמאן דאיתיה דמי, וטומאה מעוררת טומאה. והוא הדין דאיסורא כמאן דאיתא דמי וחוזר וניעור. והנה בתוס' בע"ז שם ובבכורות כ"ב ע"א ד"ה יתיב רב דימי. הקשו:

דהכא אית לי' לרב דימי דאפי' טהרה מעוררת טומאה. ובע"ז ע"ג א"ר יוחנן דאמרינן קמא קמא בטל ולא אמרינן חוזר וניעור ואין איסור מעורר איסור? ותירצו:

דהכא משמי' דר"ל והתם משמי' דר' יוחנן ע"ש. הרי לפנינו להדיא דר' יוחנן אינו סובר חוזר וניעור. ואף שהתוס' בבכורות הנ"ל האריכו להקשות בסתירת דברי ר"י ותירצו כמה תירוצים. ובחד תירוץ כתבו דר' יוחנן בע"ז הנ"ל שאמר ראשין ראשון בטל. היינו כל זמן שיש בהיתר ששים נגד האיסור דליכא נ"ט ע"ש. אך המעיין בקדמונים ברמב"ן ור"ן בע"ז ובב"י יו"ד סי' צ"ט. יראה איך כתבו בפשיטות דר' יוחנן לא ס"ל חוזר וניעור. אך בהא פליגו הקדמונים אי הלכתא כרב דימי א"ר יוחנן. ואנן פסקינן דלית הלכתא כר"ד אר"י. ראה בפלתי (סי' צ"ט ס"ק י"ב, בד"ה ומה שטען) שכתב וז"ל:

דודאי זה מבואר בגמ' אם אמרינן איסורא כמאן דאיתא דמי אמרינן חוזר וניעור. אבל אי לאו כמאן דאיתא לא אמרינן חוזר וניעור. והנה הא דאמרינן דשיל"מ לא בטל לרש"י ז"ל בפ"ק דביצה הטעם משום עד שתאכלנה בא סור ע"י ביטול תאכלנה בהיתר בלא ביטול. היינו אי איסורא כמאן דאיתא דמי שפיר י"ל מה לך לסמוך אביטול וכו'. אבל אי איסורא כמאן דליתא ופרח איסור לגמרי א"כ לא שייך לומר עד שתאכלנה באיסור וכו' וזה נכון בסברא עייש"ה. ואם כן, דשיל"מ וחוזר וניעור מישך שייך להדדי. ובזה דעת לנבון נקל לפרש טעם נכון למש"כ הרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים, גבי חמץ בזמנו בנותן טעם עיי"ש שכתב דר' יוחנן לא ס"ל כלל דדש ל"מ לא בטל. ומצאתי בשער המלך על הרמב"ם פ"א מהל' חמץ ומצה, שכתב כן בשם רבינו יונה כתירוצו עיי"ש. ומצאתי עוד בתורת הבית הארוך (בית ד' סוף שער ד', דף פ"ב, דפים וויען) שהרא"ה בבד"ה שם כתב כן דר' יוחנן לית לי' הא דדשיל"מ לא בטל. וב„משמרת הבית“ שם תמה עליו:

ומי איכא למ"ד דלא ס"ל דשיל"מ לא בטל עיי"ש. ובאמת שכן כתב גם הרמב"ן (בחידושיו לע"ז דף ע"ג) דר' יוחנן לא ס"ל דשיל"מ לא בטל עיי"ש וצע"ג. ראה בפלתי (סי' ק"ב סק"ט) שכתב, דקשיא להרמב"ם הא דאמר ר' יוחנן חמץ בנ"ט. והא חמץ דשיל"מ וכי לית לי' לר"י דשיל"מ לא בטל ע"ש. ובמחכ"ת אישתמיט ממנו שבאמת כן הוא דר' יוחנן לית לי' דשיל"מ ל"ב. ולפי מה שכתבתי עולה יפה טעם הדבר שר' יוחנן חולק על דין מוסכם דדשיל"מ לא בטל משום דר' יוחנן לשיטתו אזיל דלא ס"ל חוזר וניעור רק קמא קמא בטל. וע"כ דס"ל איסורא כמאן דליתא ופרח איסור לגמרי ולא שייך לומר עד שתאכלנה באיסור ע"י ביטול, דהא לית כאן א סיר ופרח איסורו כמש"כ בפלתי הנ"ל, ולהכי שפיר כתבו הפוסקים הרמב"ן והר"י והרא"ה הנ"ל דלא ס"ל לר"י כלל דדשיל"מ ל"ב. דלא שייך לדידי' טעמו של רש"י ז"ל בדשיל"מ משום עד שת כלנה באיסור ע"י ביטול תאכלנה בהיתר. דהא לא ס"ל לר"י חוזר וניעור ואם כן לא ס"ל דשיל"מ ל"ב, דהא זב"ז תלוי, כנזכר ומכאן יש ראיה ברורה שהפוסקים הנ"ל ס"ל בדעת ר' יוחנן בע"ז ע"ג הנ"ל ביי"נ דלא ס"ל כלל לר"י חוזר וניעור אפי' בליכא ששים נגד האיסור קמא קמא בטל ודלא כהתוס' בבכורות כ"ב ובע"ז ע"ג הנ"ל דלדבריהם דר' יוחנן סובר חוזר וניעור ע"כ איסורא כמאן דאיתא וא"כ גם דשיל"מ לא בטל כנ"ל. וכיון שכן, הלא יסתרו דברי ר' יוחנן שסובר דשיל"מ בטל אלא ודאי שהפוסקים הנ"ל אינם סוברים כהתוס' הנ"ל:

ואם כן לפי מה שבארנו, דר' יוחנן לא סבירא לי' כלל חוזר וניעור. שפיר אמר ר' יוחנן בחולין קי"א „כבוש אינו כמבושל“. דקשיא לי'. אמאי כבוש אסור. הא כבוש בולע ופולט מעט מעט, ונימא קמא קמא בטל ולדידי' לשיטתי' אי אפשר לתרץ דחוזר וניעור. דהא לא ס"ל כלל. ולכן אינו אוסר לשיטתו בכבוש. משא"כ לדידן דסבירא לן חוזר וניעור וכן דשיל"מ לא בטל. וע"כ דאיסורא סורא כמאן דאיתא. ולכן חוזר וניעור. ומשום הכי אסור כבוש. ומי שב קושית הנו"ב הנ"ל. כי על כן לא פסקו הפוסקים כר' יוחנן בכבוש. משום דאנן קיי"ל חוזר וניעור, ודו"ק:

(ב) והנה בפלתי סי' צ"ט ס"ק י"ב הנ"ל האריך בהך דינא דחוזר וניעור. וכתב, דחוזר וניעור אינו אלא דרבנן, כיון דכבר נתבטל חזר איסור להיות היתר, רק מדרבנן החמירו. ראה בפמ"ג סי צ"ט בשפ"ד ס"ק כ"א שהוא מדאורייתא ע"ש. ולא הביא להפלתי כלל. ואפשר שזה טעם הכנה"ג בשם ד"א, שהביא בפלתי (בסי' ק"ה סק"ב) דס"ל דכבוש אינו אלא דרבנן ע"ש. דהא כל עיקר איסור כבוש הוא רק מטעם חזר וניעור, ואינו אלא דרבנן, כנזכר:

אך לפענ"ד נראה לומר דבר חדש, דבבשר בחלב כ"ע מודים דחוזר וניעור דאורייתא דהנה התוס' בע"ז ס"ה ע"ב, והרא"ש במס' נדה בהל' כלאים (מובא בט"ז ובש"ך יו"ד סי' רצ"ט סק"א) הקשו:

אמאי מהני בב"ח ביטול בס'. הרי בשר בחלב הוי היתר בהיתר ומשניהם נעשה איסור וקיי"ל דהיתר בהיתר לא בטל? ותירצו:

דאף דאינו בטל, מכל מקום כיון דאיכא ששים וליכא טעם לא הוי דרך בישול כלל, דאין דרך לבשל רק בשביל נתינת טעם. וגבי בשר בחלב לא אסרה תורה רק דרך בישול יעו"ש. ומעתה אם נפל אח"כ עוד בשר להחלב עד שבהצטרפות שניהם יחד נותנים טעם, שפיר י"ל דחוזר וניעור מדאורייתא. ואף דבשאר איסורים חוזר וניעור מדרבנן. אולם נראה דהטעם הוא בשאר איסורים משום דבתורת ביטול קאתינן עלה, וכיון דנתבטל פעם אחד ונעשה כולו היתר, שוב אינו יכול להיות חוזר וניעור אח"כ מדאורייתא. אבל בבשר בחלב דבאמת הוא היתר בהיתר ואינו מהראוי שיתבטל היתר בהיתר כמו בכלאים, רק דאי ליכא טעמא ליכא כאן איסור בשר בחלב כלל דדרך בישול אסרה תורה. אבל כשנפל אח"כ עוד בשר לתוך החלב ובהצטרפות הראשון חוזר ונותן טעם נאסר החלב, שפיר י"ל דחוזר וניעור מדאורייתא. וזה נכון בסברא:

(ג) והנה בסכנה נחלקו הפיסקים אי בטל בששים. ראה בש"ע יו"ד סי' קט"ז בט"ז סק"ב החמיר ואפי' ששים לא מהני בסכנה. והש"ך בנקה"כ שם חולק עליו. עיי"ש בפתחי תשובה סק"ג מה שהביא בזה דעת האחרונים ז"ל ד)**(ד)

אמר בן המחבר:

ראיתי בס' מנח"י כלל ע"ו ס"ק כ"ה שהביא דברי הט"ז והנקה"כ ותשו' חוט השני שהביא הפ"ת שם. וסיים:

מכל מקום קשה הדבר מאוד להקל ולעשות פרוקי לסכנתא יעו"ש אמנם בספרו שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ע' כתב בהחלט להקל דמהני ס' לבטל טעם הדג ע"ש. והביאו היד אפרים' סוס"י קט"ז. והביא כן גם בשם תשו' חינוך בית יהודה דמועיל בזה ביטול בששים ע"ש. וכן הגאון מהרש"ק ז"ל ב„הגהות חכמת שלמה“ (בסי' קט"ו שם) כתב להלכה דכל שנתבטל בששים הדג בבשר או הבשר בדג, שוב אין סכנה יעו"ש. ובמחכ"ת דבריו ז"ל סיתראי נינהו למש"כ בכבודו ובעצמו בספרו שו"ת „טוב טעם ודעת“ (תליתאי ח"ב סי' י') שהעלה דהעיקר כהט"ז להחמיר. וכתב, שכן הוא מורה תמיד לאיסור דלא מהני ששים. יע"ש שהאריך. ראה בס' ישועות יעקב (סי' קט"ז סק"ג) שכתב, שפעם א' אירע לפניו עובדא כזו, באחד שהיה נזהר מימיו נכבד השבת בדגים פעם א' לא נעדר, ואירע פעם א' שנפל מעט בשר לתוך היורה של דגים בליל שבת. והתיר הדגים ע"י ביטול בששים בצירוף שכוונתו למצוה, וצירף הסברא דשומר מצוה לא ידע דבר רע יעו"ש. ראה בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' ק"א) בעובדא שעירו מרק של דג על שומן קרוש. ופסק ג"כ להקל לשער בששים לפי אומד הבליעה, כיון דכתב המג"א בסי' קע"ג סק"א דהך סכנה דדנים ובשר נשתנה לפי הטבעים יעו"ש [יעוין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ע' הנ"ל שכתב אגב אורחי' דאין לסמוך על בזה בספק סכנה ומ"מ לסניף הוא מצרף דבריו להקל בזה יע"ש. והביאו בידא"פ הנ"ל] וכן בשו"ת שאילת שלום תניינא סי' קס"ה כתב בהחלט דמהני ששים לענין סכנה ע"ש. וגדולה מזו ראה מש"כ בשו"ת ארץ צבי סי' ל"ג דאפילו אם בשעה שנפל לא היה ששים מותר להוסיף עד ששים ולבטלו, דבדבר סכנה לא שייך הא דאין מבטלין איסור לכתחלה וכמש"כ בתשו' רמ"ץ חיו"ד סי' כ"ב. יעו"ש שהאריך [יעוין בס' משמרת שלום בחידושי דינים שבסוף סי' ק"ח אות ד', שסיים:)** ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' תקי"ג במ"ז סק"ב שכתב להביא ראי' דסכנה בטל בס'. מהא דאמרינן בחולין צ"ז ע"א: „כילכיס באילפס הוה ואתי שיילוה לר' יוחנן, וא"ל ליטעמיה קפילא ארמאה“. ופירש"י בד"ה כילכיס:

„שקץ דגים קטנים באילפס של בשר“. וקשה הא איכא סכנתא דבשר ודגים דלא מהני לדעת הט"ז מה שאינו נותן טעם אלא ודאי דגם לענין סכנה אינו **(לכבוד שבת והפס"מ ביש עוד ספק יש לצדד להקל לבטל בששים דבר שיש בו סכנה. יע"ש באורך] ראה בס' כרם שלמה (בסי' קט"ז שם) בעובדא דחתיכת דג נפל לקדרה של בשר ולא היה ס' בבשר נגד הדג, ואח"כ נפלה אותה החתיכת דג לקדרה גדולה שיש בה ששים נגד חתיכת הדג. וכתב דלכאורה כיון שנאסרה פעם א' שלא נתבטלה בבשר נעשית כולה כארס, והו"ל כמו גילוי דלא מהני ששים. אבל ז"א דהעיקר לדינא כמ"ש בס' לחם הפנים בשם החו"י דכל דבר סכנה שנתבטלה בס' כיון דאזלא לה טעמא אזל ממנה נמי הסכנה, ע"כ אין להחמיר יעו"ש ראה בשו"ת חמדת משה סי' ל"ג מש"כ בזה. וסיים בסוף התשובה, דעכ"פ עפ"ד הרמ"א בסוס"י קט"ז דבהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהוא מותרת כל בעל נפש לא יאכל ממנה, מכש"כ בעובדא כזו שיש חשש איסור סכנה בודאי שכל בעל נפש יש לחוש להחמיר יעו"ש ראה בס' אורח מישור (סי' קט"ז סק"ב) שכתב ע"ד האו"ה שהביא הד"מ (שם) דכל דבר סכנה בטל בס' בין ביבש ובין בלח, שהוא תמוה, דבשלמא דבר לח נוכל לומר כיון דהטעם נתבטל ממילא אין בו סכנה, משא"כ בדבר יבש דלא נוכל לומר דנבטל דא הוא עומד בעין וכו' יע"ש [יעוין תפארת ישראל על משניות חולין פ"ג מ"ה אות ע"ט ע"ש] ראה בס' שערי שמחה (שער ג' סי' כ' דף מ"ג ע"ב) שכתב כן בהחלט לדינא לחלק בין יבש ביבש ובין לח בלח, דביבש לא בטל אפי' בס' כיון שעדיין הוא במציאות. אבל בלח היכא דידעינן בבירור דלא נרגש הטעם הוי כאלו אינו וליכא סכנה, אך כיון דאיכא מיעוט שנרגש הטעם גם בדאיכא ששים ע"כ בסכנה אין לסמוך אביטול בששים כיון דיכול להיות שעדיין נרגש בו הטעם, לכן גם בלח בלח כנ"ל צריך טעימת קפילא בסכנה אף דאיכא ס'. ע"ש באורך. ראה בהגהות יד שאול (שם) שכתב ג"כ טעם להחמיר דלא מהני ביטול בס' במקום סכנה. יעו"ש בדבריו עוד בהסכמתו לס' „שמירת הנפש“ שכתב לחזק דבריו בזה [הובא בס' דר"ת סי' קט"ז שם]:

חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** אסור רק בנותן טעם ומותר ביש ששים יעו"ש. ובאמת כבר קדמו הפר"ח בסי' קט"ו סק"ד. וכתב, דראי' זו אינה אלא למאן דסובר כילכית דג טהור. ולמ"ד דהוא דג טמא אין ראי' ע"ש. ומצאתי בפלתי סי' צ"ח סק"ב שכתב וז"ל:

ודוחק לומר דלמ"ד כילכית דג טהור, קשה מה שאלו לר"י על כילכית באילפס. ודוחק לומר משום סכנתא שאלו. רק צ"ל כילכית נתבשל תחלה בחלב ונפל לאילפס בשר. וא"כ אף ר"י ס"ל בב"ח טעימת קפילא, וזה דוחק. עכ"ל. ולא הביא ג"כ להפר"ח הנ"ל ראה בשו"ת ספר יהושע בפו"כ סי' קס"ז שהביא ג"כ ראי' הנ"ל ע"ש. ובמחכ"ת אישתמיטתיה כל הנ"ל, ראה בס' ישועות יעקב, בסיף הל' נדרים, בתשובת נכד המחבר, שהביא ג"כ ראי' הנ"ל. ובמחכ"ת אישתמיט גם ממנו כל הנ"ל. אבל ראה ב בהגהות יד שאול על הפמ"ג בסי' צ"ה במ"ו סק"ג. שכחב:

כיון דלא הי' רק אילפס של בשר. ואם כן הוי פליטת כלים, דאין אסור בסכנה. כמש"כ הט"ז בסי' צ"ה סק"ג עייש"ה:

וראיתי בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ק"א תמה על הפוסקים שסברו דסכנה בטל בששים. והא גם באיסורא כה"ג נמי לא מהני ס', כיון דכל חד לחודי' שרי מבשר ודגים, וקיי"ל היתר בהיתר לא בטל. כמו שהקשו התוס' והרא"ש הנ"ל על בשר בחלב. ואם כן לא יועיל ס'. וכאן לא שייך תירוץ הרא"ש דדרך בישול אסרה תורה ותירץ דגבי תערובות סכנה לאו בתורת ביטול קאתי עלה, דהא הוי היתר בהיתר ולא בטל. אך עכ"פ כיון דליכא טעם בטפי מס' ליכא סכנה, והרי אין בזה איסור אלא מחמת סכנה, ואי ליכא טעמא ליכא סכנה, ולא נתהוה בכאן חשש איסור, ודמי ממש לבב"ח עייש"ה:

ואם כן י"ל דבסכנה חוזר וניעור דאורייתא, כמו בב"ח כנז'. כיון דגם בסכנה לא שייך ביטול דהיתר בהיתר לא בטל. ואם כן אם חזר ונפל בשר לדגים ובהצטרפות הראשון חוזר ונותן טעם אסור דחוזר וניעור, דהא גם בפעם הראשון לא נתבטל רק דליכא נתינת טעם, וכעת שנותן טעם אסור. וכ"ת מנ"ל בסכנה טעם כעיקר דאורייתא נלפענ"ד לפמש"כ ברש"י חולין (צ"ח ע"ב ד"ה לטעם כעיקר) בטעם דמאן דאמר טכ"ע דרבנן, משום דבטל ברוב ע"ש. ואם כן כיון דבסכנה ליכא למימר דבטל ברוב, משום דהוי היתר בהיתר ולא בטל. שפיר טעם כעיקר דאורייתא. ומצינו למידין סכנה מבב"ח. כיון דגם סכנה כל חד לחודי' שרי כמו בב"ח. וליכא למימר בב"ח חידושי'. לשיטת רש"י בחולין ק"ח ע"א דהחידוש הוא דכל חד לחודי' שרי. ולדעת התוס' בחולין (ק"ח ע"א ד"ה דחידוש) שכתבו דהחידוש הוא בב"ח כמו שאמרינן בפסחים (מ"ד פ"ב) בב"ח חידוש דאי תרו לי' כולי' יומא בחלבא שרי ע"ש. שפיר י"ל ד. בסכנה אינו אוסר כבוש. וכמו שסיים באמת המנח"י בצ"ע, הביאו הפמ"ג בסי' ע' הנ"ל. אבל לשיטת רש"י י"ל דבסכנה חוזר וניעור דאורייתא דלא שייך ביטול בב"ח דהוי היתר בהיתר. ואם כן י"ל בכבוש בסכנה דאסור מדאורייתא, כיון דכל עיקר איסור כבוש הוא מצד חוזר וניעור דאם לא כן נימא קמא קמא בטל, אלא דחו"נ, ובסכנה חוזר וניעור דאורייתא. ונמצא דכבוש בסכנה חמיר מכביש באיסורין, ודו"ק. ועוד יש להרחיב הדיבור בזה. ולא באתי אלא להעיר. ואי"ה עוד חזון למועד להאריך בד"ז:

(ד) ולפום ריהטא אמרתי ליישב הקושיא הנ"ל שהקשתי, אמאי כבוש אסור, כיון דכבוש אינו בולע ופולט אלא מעט מעט, נימא קמא קמא בטל ל טפי"ד התוס' בב"ק ק' ע"ב ד"ה אומר לו. בשם ר"ת, דדוקא במטרה יי"נ לבור דאיכא הפסק אמרינן קמא קמא בטל. אבל בכלאים בכרם דליכא הפסק לא אמרינן קמא קמא בטל [וכ"כ התוס' בכורות כ"ב ע"א ד"ה יתיב. בשם ר"ת] ע"ש. ומעתה בכבוש דאינו נח מכבישתו. כמש"כ הפלתי סי' ס"ט ס"ק ט"ו. לא שייך לומר קמא קמא בטל, ולכן כבוש אסור מדאורייתא. וי"ל דזה הוא הטעם מש"כ המנחת יעקב בשם מהרא"ש שפירא ז"ל דאם תוך מעל"ע שפכו המים ונתנו מים אחרים, אף שהי' מעל"ע בצירוף. מ"מ בעינן מעל"ע בלא הפסק, עיי"ש. הביאו הפמ"ג בסי' ס"ח בשפ"ד ס"ק ס'. ראה בפמ"ג סי' ק"ה במ"ז סק"א שאין להתיר מימות מחולפים רק בהפס"מ עיי"ש. ולפי האמור, נכון מאד, דבמים מתחלפים ואיכא הפסק שייך קמא קמא בטל. משא"כ בכבוש מעל"ע בלא הפסק לא שייך קמא קמא בטל, כתוס' הנ"ל. ועפי"ז י"ל דלפי מה שכתבתי דבסכנה לא שייך ביטול דהוי היתר בהיתר ולא בטל, רק בליכא טעם ליכא סכנה. אם כן יצא לנו דבר חדש דכבוש בסכנה אף במימות מחולפים אסיר, דלא שייך לומר קמא קמא בטל דהוי היתר בהיתר ולא בטל, ובגמר הבליעה אחר מעל"ע נשלם השיעור ויהיב טעמא ואסור:

(ה) ולפי מה שכתבתי לעיל דסכנה דומה ממש לבב"ח וטעם כעיקר דאורייתא דדומה לבב"ח שהוא ג"כ היתר בהיתר. נלפטנ"ד לבאר קצת הש"ס חולין צ"ו ע"א: אמר רבא מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם וכו' אלא בשר בחלב מאן טעים לה והשתא דאמר ר"י גבי כילכית באילפס דסמכינן אקפילא ארמאה הכא נמי סמכינן אקפילא ארמאה. והקשה הפלתי בסי' צ"ח סק"ב, לפי"ד הש"ך בסי' צ"ח דאין עכו"ם נאמן רק אי אמרינן טעם כעיקר דרבנן. וקשה איך פשיט רבא מכילכית באילפס שהוא שאר איסורין וטכ"ע דרבנן לבב"ח שטעם כעיקר דאורייתא? עייש"ה. ולפי מה שכתבתי י"ל עפ"י מש"כ בהגהות אמרי ברוך (על החו"ד סי' ק"ה סק"ב) אות ה'. דרבא בחולין ק"ח ע"א שאמר על מה שאמר אביי אי חידוש הוא אע"ג דליכא נ"ט נמי. וא"ל רבא דרך בישול אסרה תורה. והביא בשם הראש יוסף שכוונת רבא עפי"ד התוס' והרא"ש הנ"ל דבבב"ח ע"כ טעם כעיקר דאורייתא, משום דבבשר בחלב לא שייך ב בטיל ברוב דהוי היתר בהיתר. ומה שמותר בס' היינו משום דבכה"ג לא הוי דרך בישול כנ"ל עיי"ש. ואם כן י"ל דרבא אזיל לשיטתי', ושפיר הביא ראי' מכילכית באילפס ששאלו לר"י. ופי' דמשום סכנת בשר ודגים שאלו, ולמ"ד כילכית דג טהור, ודו"ק:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה