שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן קיח
כבוד הרב המופלג בתו"י מוה"ר פסח ליב שווארין נ"י בעיר שטעפאנעשט
ע"ד שאלתו על אדות המעשה שקרה, שהקצבים דמחנתו, שחטו בכפר ריפיטשען אצל השו"ב דשם, והטלאים נשלחו לקהלתו ע"י ערל אחד שהוא תמיד אצל הקצבים הנ"ל להפשיט העורות, ועמו היה עוד הערל הבע"ג מכפר שהוליך הטלאים. והערל הנ"ל הביא מכתב מהשו"ב הנ"ל ששחט מאה טלאים, שהביאו למחנתו:
תשובה
(א) פתח אמרי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי, בריש כל אמיר, מענין החשש בשנמ"ה, המובא בש"ס חולין צ"ה ע"א (ובירושלמי פ"ז דשקלים ה"ב, ובירושלמי ע"ז פ"ב ה"ח) יע"ש. ובתוס' חולין צ"ה ע"א ד"ה אמר רב, שכתבו דחומרא בעלמא היא. וע"ש ברא"ש, ובש"ך יו"ד סי' ס"ג סק"ו, ובבכור שור חילין שם. וראה במרה"פ על הירושלמי ע"ז הנ"ל ד"ה והדא מן חמירתא דרב, שכתב דלהירושלמי רב נמי לא קאמר אלא משום חומרא בעלמא. ומהבבלי שמעינן דרב מדינא קאמר ע"ש, ותימה שלא הביא מהתוס' והרא"ש הנ"ל. ומצאתי בירושלמי שנדפס מחדש על מס' חולין (פרק ג"ה הלכה ב') דאיתא שם כל הנך עובדות דמייתי בירושלמי שקלים וע"ז הנ"ל. אולם בירושלמי החדש הוסיף וסיים:
„ר' יוחנן הוה מצטער בהדין חומר דרב ואמר חמיין דלא שביק רב חיי לבריותיו של הקב"ה“ וכו' ע"ש. ה ויש להעיר מחולין ה' ע"א דפריך:
לימא מסייע ליה והעורבים מביאים לו לחם ובשר וגו' ואמר ר"י אמר רב מבי טבחי דאחאב. ומשני:
עפ"י הדבור שאני. ובתוס' שם ד"ה עפ"י הדבור. שהקשו למאי דס"ד דלא הוי ע"פ הדבור תקשי דהא אמר רב בשנמ"ה אסור. ותירצו דזה הי' יודע שהי' סומך ע"פ הדבור דלאו משל עכו"ם קא מייתי אבל לס"ד שבא הדבור להתיר איסור שחיטת טבחים דאחאב עכ"ל (וע"ש במהרש"א בח"א שכתב וז"ל:
וק"ק כיון דעפ"י הדבור הי' אמאי לא נימא דהוגד לו עפ"י הדבור שהי' דבר המותר מזבוח דעובדי' עכ"ל. ובמחכ"ת אישתמיטתיה דברי הריטב"א בחי' בחולין שם שהקשה כקושית התוס'. ותירץ דה"פ:
דעפ"י הדבור הבטיחו שהעורבים יביאו לו בשר כשר מזביחת עובדיה וחביריו ע"ש. וראה במד"ר סדר מצורע פי"ט, דמבואר שם דהעורבים מביאין לו בשר משלחנו של יהושפט. וראה עוד במדרש תנתומא פ' מסעי סי' ח', דמבואר עוד יותר וז"ל מהיכן היו מביאין משלחנו של יהושפט ולפי שלא היו רוצין אותם העורבים ליכנס לביתו של אחאב להוציא משלחנו כלום לאותו צדיק מפני שהי' ביתו של אחאב מלא ע"ז, עכ"ל. ומצאתי ברלב"ג על נ"ך במלכים א' י"ז שכתב וז"ל:
ואין לשאול איך הי' יודע אליהו כי הבשר הוא כשר וכו' ואפשר שסבב הש"י להאכילו ע"י העורבים דבר טהור וכשר וכו' עכ"ל. וכ"כ הרד"ק שם וז"ל:
כי באמת ממקום כשר היו מביאין לו וכו' ע"ש. ותימה על הריטב"א שלא הביא מהמדרשים הנ"ל, וכ"ז אישתמיט מעיני המהרש"א ז"ל במחכת"ה] ולפי מה שכתבתי מהתוס' והרא"ש והירושלמי, דכל איסור בשנמ"ה חומרא בעלמא היא. יש ליישב קושית התוס', דאפשר בימי אליהו ז"ל עדיין לא החמירו חומרא זו דבשנמ"ה, כש"כ בשעת הדחק. ועיין בהגהות יד שאול על יו"ד סי' ס"ג שהעיר בל"ז להקשות על קושית התוס' הנ"ל, כיון דהך איסורא דבשנמ"ה רק גזירת חז"ל היא, אפשר דבימי אליהו ז"ל עדיין לא גזרו על זה ע"ש וכל דברי שם תמוהים להמעיין, ולא קשה מידי, דכבר כתב ה„כוזרי שני“ להוכיח בראיות ברורות וצודקות דבימי הנביאים כבר קיימו כל גזירת חז"ל שהם מדינא יע"ש. ושפיר הקשו בעלי התוס' ז"ל אבל לפי מה שכתבתי דבשנמ"ה חומרא בעלמא היא, ולא מדינא. יש ליישב דבימי אליהו ז"ל לא החמירו עדיין חומרא זו שאינה מדינא, כאמור:
(ב) והנה בהגהות דרישה המובא בש"ך יו"ד סי' ס"ג סק"ו כתב לתרץ דלא תקשי מהטור סי' א', משום דשם מיירי בשלימה עם הראש, ולכן הוי שחיטה סימן. והש"ך השיג עליו מהטור סי' קי"ח בשם הרשב"א שפסק דשחיטה אינה סימן ע"ש. ולפענ"ד אין לתמוה כל כך על הגהות דרישה בזה, דהרי פליגו בזה רבותינו גדולי הקדמונים, וכמה גאוני יתבי בהאי קינא. דהנה ברש"י חולין צ"ד ע"א ד"ה חיתוכא דעכו"ם מידע ידיע. כתב וז"ל:
ועל דא סמך רבי להתיר בשולח ירך לחבירו ע"י עכו"ם ולא עשה בה חותם דכשירה היא, אם חתוכה כדרך שישראל חותכה עכ"ל. ומכאן יצאה המעשה דרבותיו של רש"י שהביא המרדכי בפ"ק דחולין סי' תקצ"ד, וז"ל כתב רש"י ז"ל בתשובה ע"ד העופות שהובאו שחוטין ביד העכו"ם בלא סימן ובא מעשה לפני רבותי והתירום, אין לי ראיה להתיר וכו'. ואם סמכו על חיתוכא דעכו"ם מידע ידיע, בטוח אני שלא באת תקלה ע"י בהמתן כ"ש ע"י עצמן. ומכאן ואילך אל ינהגו כן עכ"ל. וכן הוא בהג"א פ"א דחולין סי' י"ז ע"ש. ועיין בבעל העיטור חלק ב' שהביא להרש"י חולין הנ"ל שכתב על הא דחיתוכא דעכו"ם מידע ידיע, מכאן סמך רבי וכו'. וכתב ע"ו בזה"ל:
ומסתמא נמי עיף שחוט או בהמה שחיטה מותרת דהשחיטה סימן, דהאידנא גוי לא שחיט עוף, ובהמה נמי לא שחיט כישראל כהאי דב"מ (כ"ד ע"ב) דר"ח מצא גדי שחוט והתירוהו לו. ולא תקשה מהא דרב דבשנמ"ה אסור וכו'. דהתם שחיטה סימן עכ"ל. וכ"כ הבעל המאור ז"ל בפ' ג"ה. וז"ל:
ובמוצא גדייו ותרנגוליו שחוטין אפי' מוטלים ע"ג קרקע ליכא למיחש ולא מידי, שהרי שחיטתן מוכחת עליהן עכ"ל. וכ"כ בשלטי הגבורים פ"א דחולין בשם ריא"ז וז"ל:
מצא תרנגולת שחוטה בשוק ואינו יודע מי שחטה ה"ז מותרת וכו' ואין חוששין שמא עכו"ם שחטו שאין דרכן של עכו"ם לשחוט אלא לנחור עכ"ל. וכ"כ הרבינו ירוחם נתיב ט"ו דשחיטה סימן לענין בשנמ"ה. ומש"כ הטור בסי' קי"ח בשם הרשב"א שאין השחיטה סימן. ע"ש בב"י שכתב ק בת"ה להוציא מדברי בעל העיטור ע"ש. ומרן הרשב"א ז"ל אזיל לשיטתו בחידושיו לחולין דף צ"ג שהביא להבעל העיטור הנ"ל שהוכיח מהא דמצא גדי שחוט (ב"מ כ"ד ע"ב) ולא אקשינן דהוי בשנמ"ה, וע"כ משום דשחיטה הוי סימן. וכתב על זה:
דלא מחוור כלל דאדרבה היא הוי תיובתיה דהאי ברוב ישראל דוקא מיירי ומשום דסמכינן ארובא הוא דשרי ולא משום ם מן שחיטתו כדאמרינן התם בהדיא וכו', אלא דסימן דשחיטה אינה סימן דפעמים דנכרי נמי משחט שחיט עכ"ל. וכ"ה בחי' הריטב"א לחולין דף צ"ד שכתב ג"כ דמב"מ (כ"ד ע"ב) מוכח דלא כהבעהע"ט ע"ש. וכן מצאתי בנמוקי יוסף על הרי"ף בב"מ שם שהוכיח ג"כ בשם הרשב"א והר"נ כנ"ל, וכתב דמהאי עובדא דגדי שחוט מצינו תשובה למש"כ הבעהע"ט. אבל בחידושי אנשי שם (שם) כתב וז"ל: ואדרבה מגדי ופרגיות דהכא יש ראיה לדברי הבעהע"ט מדלא פריך הכא מבשנמ"ה וכו' עכ"ל [עש"ה בחי' אנשי שם ותראה שבריש דבריו שם תמוהים בזה. ובהגהות מא"י שנדפסו בווילנא העירו בזה]:
(ג) ולפענ"ד נ"ל לתרץ דעת הבעל העיטור ראש הקדמונים מקושיית הרשב"א והריטב"א והנמק"י. דהנה לכאורה קשה בל"ז על הוכחת הבעהע"ט מהעובדא דב"מ (כ"ד ע"ב) גבי גדי שחוט שהתירוהו ולא חשו משום בשנמ"ה, וע"כ משום דשחיטה הוי סימן כנ"ל. תיפוק לי' דהאי גדי שמצא היינו שהיה גדי שלם, וליכא למיחש בזה משום בשנמ"ה, דאין דרכן של שרצים ועופות דלישקול גדי שלם. ומצאתי בריטב"א בחידושיו לב"מ כ"ד ע"ב ומובא ג"כ בס' מעין החכמה על ב"מ שם) שכתב באמת דאית דמתרצי כן על הקושיא זו דבשנמ"ה ע"ש. וצריכין לומר, דפשיטא ליה להבעל העיטור, דהאי עובדא דגדי שחוט לא מיירי בגדי שלם דוקא. ולהכי דייקו וגרסו „גדי שחוט“ להוכיח מזה דרק משום שחיטה הוי סימן. וכן צ"ל להפוסקים הרשב"א וסייעתו שהוכיחו מעובדא זו דגדי שחוט דלית הלכתא כרב לאסור משום בשנמ"ה. ואם איתא דמיירי בגדי שלם ליכא למישמע מינה מידי, די"ל דלהכי לא חשו משום בשנמ"ה, משום דאין דרכן של שרצים דלישקול גדי שלם. בשלמא על הרא"ש פ"ב דב"מ סי' ז' שהוכיח ג"כ הוכחה זו ע"ש. אין תימה כלל, משום די"ל דאזיל לשיטתו בחולין פ' ג"ה סי' כ' דפסק שם דאפילו בבהמה שלמה חיישינן שמא עורבים החליפוה אבל שארי פוסקים הנ"ל ע"כ לא ס"ל כהרא"ש בזה. כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ס"ג סק"ו להוכיח דכיון דבתלאו במסמר לא חיישינן לשרצים כש"כ בבהמה שלימה ע"ש. ועיין בהה"מ על הרמב"ם פ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ב, ובב"י יו"ד סי' ס"ג, ותראה דהרמב"ן והרשב"א הם בעלי דעה זו, דבתלאו במסמר לא חיישינן לבשנמ"ה. ולהש"ך כש"כ דבבהמה שלימה דלא חשו (ותימה על הש"ך שלא הביא להריטב"א בתי' ב"מ הנ"ל שכתב גדולה מזו דאפי' בגדי שלם לא חיישינן לבשנמ"ה, וכש"כ בבהמה שלימה] וא"כ הדרא קושיא לדוכתה על הוכחתם מהעובדא דגדי שחוט דלית הלכתא כרב, הא י"ל דשאני התם משים שהיה גדי שלם ולהכי ליכא למיחש משום בשנמ"ה, כהאית דמתרצי בהריטב"א ב"מ הנ"ל? אלא ודאי דפשיטא להו לכל הני הפוסקים דהאי עובדא דגדי שחוט לא מיירי בגדי שלם, כדבר האמור:
(ד) ואנא אמינא בס"ד הוכחה נכונה לשיטות הבעל העיטור ושארי פוסקים הנ"ל, דהאי עובדא דמצא גדי מיירי שלא היה גדי שלם. עפ"י מה שמצאתי בירושלמי (פ"ז דשקלים ה"ב) דגרסינן שם בההיא עובדא „גדי צלי“ אשתכח באסרטיא דגופתא [ברחוב של המקום גופתא] והתירוהו וכו' משום רוב מהלכי דרכים [ורובן ישראל היו] דלית חש משום שחיטת גוי, ואשתכח מן דבית רבי הוה. ופ"ש במרה"פ דעובדא זו היא כעובדא דב"מ (כ"ד ע"ב) גבי גדי שחוט הנ"ל ועוד מצאתי שכן הוא בירושלמי החדש חולין פ' ג"ה הלכה ב' ע"ש. ולפענ"ד נ"ל להוכיח דעובדא זו ד„גדי צלי“ דאשתכח באסרטיא דגופתא שבירושלמי. היינו גופא דעובדא דמצא „גדי שחוט“ בין טבריא לציפורי דב"מ כ"ד ע"ב הנ"ל. דנראה דההיא אסרטיא דגופתא הי' בין טבריא לציפורי. דהרי סיים בירושלמי:
דאשתכח מן בדבית רבי' הוה כנ"ל. ורבי מוטל בציפורי (ככתובות ק"ג סוע"ב). ובמד"ר סדר ויחי (פ' צ"ו) מבואר שם דרבי בחייו הי' דר בציפורי י"ז שנה, והיה קורא על עצמו:
ויחי יעקב וגו' ע"ש ובמגילה (ה' ע"ב) דרבי רחץ בקרונה של צפורי וכו' רבי בטבריא הוה. וע"ש בתוס' ד"ה והא רבי. ועיין בחשו' הר"י מיגא"ש סי' מ"ה, מובא גם בגליון הש"ס בשבת דף קי"ח ע"ב, שכתב כי טבריא וציפורי תוך תחום אחד הוו ע"ש. וכן הוא בריטב"א ב"מ דף כ"ד ע"ב דבין טבריא לציפורי ליכא אלא מיל ע"ש. ועיין בב"י אה"ע סי' קכ"ח לענין אם הנהר רחוק מהעיר יותר מהתחום אי צריך לכתבו בגט, והביא בשם הגהות מרדכי דכל תוך תחום העיר הוה בכלל העיר. והביא ראיה מחולין (ק"י ע"א) והביא כמה פוסקים בזה ע"ש. ובש"ג ב"ב פ"ב ובפמ"ג יו"ד בשפ"ד סוס"י ל"ג ע"ש:
(ה) ואם כנים דברי אלה דההיא אסרטיא דגופתא הי' בין טבריא לציפורי, אתיא לן שפיר ליישב קושית הס' מעין החכמה על ב"מ שהקשה על הסוגיא דב"מ כ"ד ע"ב שאמרו מדהתירוהו לו משום שחיטה רובא ישראל נינהו ש"מ הלכה כר"ש בן אלעזר אפי' ברוב ישראל. וכתב וז"ל:
לכאורה אינו מובן דברי הגמ' בזה, דהא אף דנימא דהלכה כר"ש בן אלעזר ברוב ישראל, קשה דלמה התירוהו לו משום מציאה הא ס"ל לרשב"א דצריך להיות דוקא רבים מצויין שם וכו' דוקא בסרטיא ופלטיא וכו' ז עכ"ל. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דעובדא זו ד„מצא גדי“ הי' באסרטיא דגופתא כבירושלמי הנ"ל ומצינו למידן בזה הוכחה ברורה דהני תרי עובדות דבבלי ו רושלמי עובדא חדא היא, דא ודא אחת היא, כי דברי תורה עניה במקום א' ועשירה במקום אחר. כירושלמי ר"ה (פ"ג ה"ה):
(ו) שוב מצאתי בתב"ש סי' ס"ג סק"י שכתב וז"ל:
ואע"ג דבירושלמי דשקלים גרם „גדי צלי“ אשתכח וכו' י"ל דלאו היינו עובדא דגמ' דילן דפ' א"מ וכו' ע"ש. אולם אני בעניי כבר הוכחתי לדעת דהעובדא דבבלי, היינו גופא דעובדא שבירושלמי הנ"ל, והיכחות נכונות שהבאתי לזה בס"ד יתנו עדיהן ויצדקו. וגם מש"כ התב"ש שם וז"ל:
ותו דבלאו הכי נראה דלא גרסינן התם „צלי“, דממ"נ אם ניקר כדינו הרי הוכחה דמישראל נפל וכו'. ואם גדי שצלאו בחלבו וגידו הוה הרי מסתמא מגוי נפל וכו' עכ"ל, ולפענ"ד הגירסא ישנה „גדי צלי“ שבירושלמי גירסא נכונה היא, ואין למחקו. וכבר הראיתי לדעת שכן הוא עוד בירושלמי החדש בחולין הנ"ל. ובזמן התב"ש עוד לא הי' נתגלה הירושלמי החדש. ופשיטא דאין לשבש להירושלמי בשני המקומות „חדשים וגם ישנים“. ומה שנתקשה התב"ש בזה מטעם ממ"נ וכו' כנ"ל. לפום ריהטא סביר הייתי לומר דמיירי שהגדי לא הי' מנוקר ואפ"ה אין להקשות דא"כ הוי גדי שצלאו בחלבו וכו'. דיש להוכיח דגדי כחוש הוה, דהרי סיימו בירושלמי הנ"ל דאשתכח דההיא „גדי“ של „בית רבי“ הה כנ"ל. ורבי כד הוה יתיב בציפורי „חולי מעיים“ הוה [ככתובות ק"ד ע"א] וכבר נודע דעפ"י חכמת הרפואה אין להחולי מעיים לאכול מאכלים שמנים (ועיין בתוס' כתובות שם ד"ה לא נהניתי, בשם המדרש, דמעולם לא נכנסו מעדנים לתוך גופו ע"ש. „ומאכלים שמנים“ הם בכלל המעדנים] וע"כ ודאי דההיא גדי צלי שמצאו „כחוש“ הוה. והרי מבואר בחולין צ"ז ע"א בגדי כחוש שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ע"ש אמנם זה ליתא, לפי מה שמצאתי בירושלמי החדש (פ' ג"ה הלכה ג') דמבואר שם דגם „צלי כמבושל הוא“, דאם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה. עש"ה דהירושלמי פליג אבבלי הנ"ל ולכן מחוורתא לתרץ דעובדא זו דמצא גדי צלי שבירושלמי, מיירי שלא הי' הגדי שלם, דהיינו שכל המקומות הצריכין ניקור נחסרו לגמרי מהגדי. והעיקר שהתירוהו היה רק מטעם ד„רוב ישראל“ הוו שם, אבל האי סימנא דניקור לא הי' ניכר כלל שם, כאמור (ויש לי להעיר על התב"ש שם סק"י עוד כמה הפרות, ולא עט האסף פה]. ועוד בלאו הכי י"ל כיון שהי' הגדי „צלי“ ושל „בית רבי“ הוה. ע"כ ודאי דמיירי שכבר נטלו מהגדי הקרביים ושאר כל המעיים ד„אוכליהון לאו בר אינש הוא“. כנדרים (נ"ד ע"ב) ומעילה (כ' ע"ב). ומכ"ז שפיר הוכיחו הבעל העיטור ושאר פוסקים הנ"ל, דההיא עובדא מיירי שלא הי' הגדי שלם:
(ז) וכיון שזכינו לדעת זאת יקשה לנו אמאי התירוהו להגדי משום „שחיטה“ ברוב טבחי ישראל. הא לפמש"כ הר"ן סו"פ א"ט, על הא דפריך הש"ס בחולין ס"ג ע"ב, על הברייתא דלוקחין בצים מן העכו"ם וכו'. והקשה:
ודילמא דעוף טמא נינהו דעופות טמאים נמי „מיעוטא“ נינהו [וכן הקשו בתוס' שם ד"ה ודלמא] והר"ן שם תירץ דאע"ג דמיעוטא נינהו כי מצטרפינן האי מיעוטא למיעוטא דנבילות וטרפות הו"ל כמחצה על מחצה עש"ה. וא"כ הכא נמי גבי ההיא גדי שחוט כיון שיש ספק שמא טרפה הוא, אע"ג דרוב בהמות כשרות הן, מ"מ נצטרף המיעוטא דטרפות למיעוטא דטבחי עכו"ם ואיתרע רובא ומצאתי בתב"ש סי' ס"ג סק"ז במה שהקשה כן והוכיח משארי דוכתי דמצרפינן חרי מיעוטי להדדי [ותימה שלא הביא מהר"ן הנ"ל] והתב"ש שם תירץ:
דהאי עובדא דגדי שחיט דשרינן ברוב טבחי ישראל, דגדי שלם הוי, ואפשר לבדקו מטרפות ע"ש. אבל לפי מה שהראתי לדעת, ע"כ הבעל העיטור ושארי פוסקים פשיטא להו דלא מיירי בגדי שלם. וכש"כ לפי מה שהוכחתי דהני תרי עובדות שבבבלי וירושלמי הנ"ל, עובדא חדא היא, דהאי מצא „גדי שחוט“ דב"מ (כ"ד ע"ב) היינו גופא דעובדא דמצא „גדי צלי“ שבירושלמי הנ"ל. וא"כ לגדי צלי ודאי דאי אפשר לבדקו מטרפות. וכיון שכן הדרא הקושיא לדוכתה דנצרף תרי מיעוטי להדדי ואיתרע להו רובא ל אולם ראה זה מצאתי בחוו"ד סי' ס"ג דמתרץ לקושיא זו של התב"ש בקושטא, דלא מצטרפינן מיעוטי להדדי רק ברובא דליתא קמן, אבל רוב טבחי ישראל כיון דרובא דאיתא קמן היא המיעוט כמאן דליתא דמי ולא מצרפינן ליה ע"ש בדבריו כי נעמו [וגוף חידושו שם דברובא דאיתא קמן לא מצרפינן להמיעוט. מבואר היא ברש"י קידושין פ' ע"א ד"ה אם רוב עש"ה. ותימה על החוו"ד שלא הביא מרש"י הנ"ל. ומצאתי בשו"ת שבסוף רא"פ סי' א', ובשו"ת מהרי"א חיו"ד סי' נ"ד, שהעירו ג"כ לחלק בזה בין רובא דאיתא קמן, כדי לתרץ הקושיא דנימא סמוך מיעוט לחזקה ע"ש. ולא ראו שכבר קדמם החוו"ד בזה. ועיין בשו"ת כתר כהונה סי' ל' ע"ש] השתא הכי ניחא לן ליישב שיטת הבעהע"ט ראש הקדמונים, ולהצילו איפוא מקושית הרשב"א והריטב"א וש"פ הנ"ל, דשפיר הוכיח בש"ס ב"מ, מדהתירוהו משום שחיטה' ע"כ רובא ישראל נינהו, דאי לא תימא הכי אלא דמיירי ברוב עכו"ם ורק משום סימן דשחיטה התירוהו, קשה הא כל עיקר דשחיטה הוי סימן הוא רק משום דאזלינן בתר רוב עכו"ם שאינם שוחטין, אב מיעוט עכו"ם היו שוחטין בזמן הש"ס, וכמו שהוכיח התב"ש בבכ"ש בב"מ שם. וכ"מ לשון הרשב"א בחי' לחולין הנ"ל. א"כ הדרא קושיא לדוכתה דנצרף מיעוטא דעכו"ס השוחטין, למיעוטא דטריפה וממילא איתרע רובא, דהרי האי רובא דעכו"ם אינם שוחטין הוי רובא דליתא קמן, ושפיר מצרפינן גביה מיעוטי להדדי? אלא ודאי דמיירי שם „ברוב ישראל“ וזה הוה רובא דאיתא קמן והמיעוט כמאן דליתא דמי. משא"כ בגדי שחוט והוא שלם ולא צלי, דאפשר לבדקו מטרפות, שפיר סמכינן על האי סימנא דשחיטה מטעם דאזלינן בתר רובא, ורוב עכו"ס אינם שוחטין. ואתי שפיר שיטת הבעהע"ט. ודו"ק כי ז"נ:
(ח) ועוד יותר נלפענ"ד להוכיח דמרן הרמב"ם ז"ל והגאונים ס"ל ג"כ דשחיטה הוי סימן. דהרי פסק בפ"ח מהל' מאכא"ס הלכה י"ב, דבשנמ"ה אסיר אע"פ שכל המוכרים וכל השוחטים ישראל. ע"ש ב„הגהות מיימוני“ שכן פסקו רב האי גאון וכר"ח, וכ"פ הרי"ף פרק ג"ה ע"ש. ובהה"מ ובב"י יו"ד סי' ס"ג שכן הוא דעת כמה גאונים ז"ל וא"כ קשה לשיטתייהו הסוגיא דב"מ כ"ד ע"ב הנ"ל גבי מצא גוי שחוט שהתירוהו משום „שחיטה“, הגם דמיירי ברוב ישראל, מ"מ אכתי אסור משום בשנמ"ה? ומצאתי בפר"ת סי' א' ס"ק י"א שפלפל בדברי הרמב"ם ע"ש. והמעיין יראה דכל תירוציו דחוקים המה. ומחוורתא לתרץ שיטת הרמב"ם וסייעתו רק משום דס"ל ד„סימן דשחיטה מילתא היא“, ועל זה סמכו להתיר את „הגדי שחוט“, וזה ברור וכיון שכן הראיתי לדעת דכמה גאוני קמאי כהבעהע"ט ס"ל, ושפיר הוכיח מהא ד„גדי שחוט“ ד„שחיטה הוי סימן“ גם להמסקנא דמיירי ברוב טבחי ישראל כנ"ל ועיין בבכ"ש חולין [דף צ"ה על הגמ' שם ד"ה בנמצא וכו'] שדקדק שם על האי סוגיא מחולין דף י"ב ע"ש, ותראה שתירוצו דחוק מאד. ומחוורתא לתרץ דקדוקו דמזה מוכח ג"כ דהעיקר כדעת הבעהע"ט. וכבר הבאתי מהבעל המאור (פ' ג"ה) והש"ג (בפרק א') בשם ריא"ז, דתירצו כן להא דחולין (דף י"ב) שהוא רק משים דשחיטתן מוכחת עליהן דאין דרכן של עכו"ם לשחוט אלא לנחור כנ"ל ומצאתי בשו"ת ספר יהושע בפו"כ סי' תקי"ט שהביא בשם „מקשין העולם“ גבי מצא גד שחוט גם ברוב טבחי ישראל נימא סמל"ח וכבר הבאתי שהחוו"ד והרא"פ והשו"ת כ"כ והשו"ת מהרי"א העירו בזה] ותירץ:
דדרך עכו"ם לנחור ולא לשחוט. וא"כ הוו שחיטת עכו"ם מיעוטא דמיעוטא ע"ש. ולא העיר כלל מכל הפוסקים הנ"ל ועפי"ד הספר יהושע' הנז' יש להעיר על הב"ש בב"מ כ"ד הנ"ל בתירוצו לשיטת הבעהע"ט שכתב שם וז"ל:
אבל מ"מ אם בדרך זה רוב העוברים עכו"ם ומיעוט ישראל, מאי חזית להכשיר ולתלות דממיעוט ישראל נפל, דלמא ממיעוט עכו"ם השוחטים, מ"ש האי מיעוטא מהאי מיעוטא. ואין לתרץ דהאי מיעוטא דישראל העוברים טפי ממיעוט עכו"ם השוחטים, דמאן מפיס למיקם עלה דמלתא כולי האי, ובדבר זה צריך רוב הנראה לעינים, וש"מ דברוב ישראל הוה עכ"ל. ולפי מש"כ בשו"ת ספ"י הנ"ל יש לדחות דברי הבכ"ש, דהרי שחיטת עכו"ם „מיעוטא דמיעוטא“ היא, כאמור. אבל תירוצי לשיטת הבעהע"ט נכון הוא מאד בעזה"י רה וכיון שזכינו לדעת זאת, נתנה ראש ונשובה דמצינו למידן דשפיר תירץ בהגהות דרישה הנ"ל, דבסי' א' מיירי בשלימה עם הראש, ולכן הוי „שחיטה סימן“. וממילא אזדא תמיהת הש"ך בסי' ס"ג סק"ו הנ"ל. שהרי הוכחתי לדעת דהרבה פוסקים ס"ל כוותיה דשחיטה הוי סימן. כש"כ אם נימא כה„ספר יהושע“ הנ"ל דעכו"ם השוחטין הוו „מיעוטא דמיעיטא“, ופשיטא דיש לסמוך על ה„סימן דשחיטה“. ולפענ"ד אדרבה יש לתמוה על הטוש"ע שפסקו בפשיטות כדעת הרשב"א דאין לסמוך על סימן דשחיטה. ולפי מה שהוכחחי ראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו דשפיר יש לסמוך על סימן דשחיטה. כש"כ בגדיים וטלאים „שלמים“ דאפשר לבדקם משום טרפות כנ"ל. ועדיין צ"ע:
(ט) עוד נלפענ"ד לצדד להקל בנידון שאלתינו, כיון שהדרך מכפר „ריפיטשען“ ל„שטעפאנעשט“ הוא דרך כבושה לרבים, וכיון שהוליכו את הטלאים בעצם היום עש"ק, שוב אין לחוש שמא החליפו הערלים הנ"ל איזו טלאים משום שיראים שמא יראו א' מהעוברי דרך שם, ויתפסו על זה כגנבים, כמבואר בטוש"ע יו"ד סי' קי"ח סעי' ז' בשם הרשב"א בת"ה דאפי' שלח ע"י עכו"ם בלא חותם אם ה היתה המקום מעבר לרבים מותר ע"ש. וכ"ה בתוס' ע"ז ע' ע"ב ד"ה מ"ט, שכתבו להדיא דבמקום מעבר בני אדם אפי' הם עכו"ם אין לחוש שמא החליף העכו"ם טוב ברע מטעם דמירתת העכו"ם לגנוב ע"ש. וכ"ה בטוש"ע יו"ד סי' קכ"ט סעי' ד' וכן מבואר להדיא בתה"א דף מ"ו ע"ב דאף במקום שהוא מעבר לרבים עכו"ם ואין ישראל מצויין שם ג"כ אין לחוש שמא החליף, דמירתת שלא יראוהו עכו"ם אחרים ויגידו לישראל, ואף דאין הכל בקיאין שדבר זה נשלח מישראל, אפ"ה שרי, מטעם דמירתת, אולי ידע עש"ה. ועין בט"ז יו"ד סי' קי"ח סק"י ובמ"י על הת"ח כלל ל"ב ס"ק מ"א וס"ק מ"ג ע"ש. וכ"כ האחרונים דבדרך המיוחד מכפר לעיר, וכש"כ מעיר לעיר, הוה מקום מעבר לרבים ומירתת להחליף. ועיין בשי"ת טוטו"ד חליתאי סי' ק"ט ע"ש כש"כ בנד"ד שהערל המוליך את הטלאים, הוא תמיד אצל הקצבים להפשיט העורות, והוה כעבד הקצבים, ובעבדו ושפחתו פשיטא דשייך מירתת. ועיין בש"ך יו"ד סי' קי"ח ס"ק כ"ז דבמקום מעבר לרבים אף בשאר עכו"ם שאינו עבדו ושפחתו מותר בדיעבד, דלא כהאו"ה שלא התיר אלא דוקא בעבדו ושפחתו ע"ש. ועיין בש"ך יו"ד סי' ס"ט ס"ק מ"ב בשם ס' אפ"ר דבעבדו ושפחתו שייך מירתת, ע"ש ובחוו"ד שם ס"ק ט"ו דהמשרת מירתת לעשות דבר שיאסר לישראל במקום שיודע שהבעה"ב מקפיד על זה עש"ה והכא נמי הערל המפשיט עורות תמיד פשיטא דלא מרע אומנתיה להחליף טוב ברע, וגם אינו מניח להעכו"ם הבע"ג להחליף מטעם דמירתת שלא יורע אומנתו עי"ז ומצאתי בתוספתא פ"ד דדמאי פיסקא י"ז:
דחַמרֵי נכרים המור דין מן הגורן לעיר אינו חושש לא משום מעשרות ולא משים שביעית מפני שהן בחזקת המשתמר. וע"ש בפי' „מנחת בכורים“ שכ' וז"ל: בחזקת המשתמר דלא מרע אומנתו, וגם שעה מועטת היא ולא חיישינן לאיחלופי עכ"ל. ומשמע דשני טעמים איכא בזה. ומ"מ גם במקום דליכא אלא טעם א', רק משים דלא מרע אומנתו בלבד, הגם דנשתהו על הדרך שעה מרובה ג"כ שרי. אבל מהרשב"א בתה"א הנ"ל נראה דס"ל בטעם התוספתא דלהכי היא בחזקת המשתמר, משום דמ„הגורן לעיר“ הוי מקום מעבר לרבים עש"ה. וצ"ע:
י ועוד יש לצדד בזה, אפילו אם נחשוש דהחליפו הערלים הנ"ל איזו טלאים. עכ"פ בטלים ברובא הכשרים, כיון דזה פשיטא דלא החליפו כולם, משום דמלתא דלא שכיח היא למצא מאה טלאים במקום אחר להחליפם טובים ברעים, וע"כ ודאי דלא חיישינן לאיחלופי אלא איזו טלאים בלבד, ואנן קיי"ל דחתיכה שאר"ל שנתערבה באחרות מב"מ, יבש ביבש, חד בתרי, בטיל. כמבואר ביו"ד סי' ק"ט סעי' א' וסעי' ב' עש"ה. ואף דהרמ"א ביו"ד סי' ק"א סעי' ג' ס"ל דכבש שלם שהופשט עורה נחשב חתיכה הר"ל ואינו בטל. וע"ש בפמ"ג בשפ"ד סק"ט ובמ"ז סוסק"י ובסי' ק"י במ"ז סק"ב ע"ש. אמנם מבואר בס' מנחת כהן חלק ג' מס' התערובות פ"ג דהעיקר לדינא דכבש שלם לא הוי חהר"ל אפי' בהופשט העור ע"ש. ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ס"ח שכ' דבהפ"מ יש להקל בכבש שלם אף שהופשט עורה ע"ש. ועיין בשו"ת שב יעקב סי' ל' שמיקל ג"כ בזה בצירוף סניף ע"ש. כש"כ בנ"ד דאיכא כמה סניפים לצרפם כדבר האמור. פשיטא דיש לצדד להקל:
בצלאל זאב שאפראן