שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן קיז
כבוד הנכבדים ראשי אלופי קהל עדת הונטשעשט (בסרביא) ובראשם הרבנים הג' וכו' מרי דאתרא שליט"א.
הנה נדרשתי לאשר שאלוני כ"ק אדמו"ר הרה"צ המפורסם שליט"א מבאהוש, בדבר הקול קול יעקב, שיצא קול על ר' יעקב שו"ב ממחניכם, כי ידיו מרתתות בעתים שונות. והרה"ג מרי דאתרא שליט"א קבלו עדותם של אנשים שונים המעידים עלו כזאת, ופסלו את זביחתו של ר' יעקב. ואלה מוסיף על ענין ראשון כי חבריו השו"ב העידו עליו, כי זה כמה שאין סכינו עולה יפה בעיניהם אחר שחיטה. אמנם הר"י שו"ב מכחיש את הדבר מכל וכל וצווח ככרוכיא שאין ידיו מרתתות כלל. וגם שואל מדעת מדוע קבלו את העדות של מוציאי דבה שלא בפניו. וגם ענתה בו צדקתו כי העמיד את עצמו על כור הבחינה, לפני שו"ב מומחים יראי ה' נ"י מבאהוש, ונתנו מהודם עליו בעדותם הנאמנה ויקם עדות ביעקב כי ידיו אמונה, לעבוד עבודת הקודש במחנה כבראשונה ובכי נעתרתי לשאלתו ובקשתו של כ"ק אדמו"ר הרה"צ שליט"א לאמר:
„יורו משפטיך ליעקב“ אם עפ"י דת תורתנו הקדושה יש לחוש על זביחת הר"י שו"ב מפני הקול ענות תלושה
תשובה
(א) פתח אמרי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי. כי הנה לכאורה הדבר פשוט מאד שאי אפשר להוציא את האדם מחזקת כשרותו ע"י קול דברים בעלמא. כי הרי זה קול ושוברו עמי. דהרי ר"י שו"ב מכחישו. והלא כבר שמענו דבר ה' זו הלכה, שאין להוציא את האדם מחזקת כשרותו כי אם עפ"י שנים עדים כשרים שהעידו בב"ד בפני הבע"ד. כמפורש יוצא מפי מרן התב"ש ז"ל בסי' ב' סק"ה, וז"ל:
דבר פשוט שאין להוציא אדם מחזקת כשרותו כי אם עפ"י עדים וכו' דלאו בפסלוהו ב"ד תליא מילתא, אלא לאשמועינן דבעינן עדות הראוי לפסלו על ידו עכ"ל. ולא זו בלבד דאין לפסלו ע"י הקול, אלא אפי' אם הי' בא עד אחד והעיד בב"ד בפני הר"י שו"ב איך שראה בעיניו באותו מקום ובאותה שעה בשעת שחיטה שהיו ידיו מרתתות. אפ"ה הואיל והר"י שו"ב מכחישו אין העד נאמן. דהרי הלכה רווחת בישראל דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. כמבואר להדיא בקידושין ס"ו ע"ב, דפריך:
האי בעל מום שפסלו ביחיד היכי דמי. אי דקא מכחיש לי' מי מהימן? ואפילו לאביי דמשני שם:
לעולם דקא מכחיש לי' ודקאמרת אמאי מהימן דא"ל שלח אחוי. יע"ש בתוס'. מ"מ בנד"ד, אדרבה הר"י שי"ב יכול לומר להעד אחד תא ואחוי לך שאין ידי מרתתות, כנז'. ואפילו היכא דליכא לברורי כלל, מ"מ עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. כמבואר בקידושין ס"ה ע"א, דפריך:
ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן. וכן בקידושין ע"ג ע"ב, א"ר יוחנן דאין ערער פחות משנים. ולהאב"א:
הני מלי היכא דאיתא חזקה דכשרות וכו'. יע"ש ובירושלמי כתובות פ"ב ה"ח. [יעוין בתוס' כתובות כ"ו ע"א ד"ה והאמר. ובתוס' ב"ב ל"ב ע"א ד"ה והאמר. יעש"ה והבן] ומצאתי בתשו' מהרי"ק שורש ל"ג [שמשם נובע מקור הדין המבואר בש"ע יו"ד סוס"י א' סעי' י"ד] לענין השוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן, והוא מכחישו. והשיב, שהדבר פשוט שאין ע"א נאמן בה חשה. ואין לפסול השוחט מעדותו של אותו העד. כדפריך בקידושין ס"ה: ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן. ולא עוד אלא אלמלא הטעם דאפרושי מאיסורא הי' ללקות לאותו העד, על הוציאו שם רע על אותו שוחט וכו'. ואף דחזקת איסור של הבהמה מסייעת להעד. מ"מ אינו נאמן, כיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. הך חזקה ליתא. א"כ העד בא להוציא את האדם מחזקת כשרות אשר הוא עומד בה. ופשיטא דלא מהימן להוציא דבר מחזקתו היכא דאין בידו. וגם הלא מכחישו וכו' יע"ש, ותמהני על המהרי"ק ז"ל שלא הוכיח גם משארי הוכחות הנ"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא, כאמור. וכן מצאתי למהרש"ל ביש"ש שהביא לתשו' מהרי"ק הנ"ל שאין ע"א נאמן בהכחשה, ואין לפסול השוחט מעדותו של איתו העד. הגם דלענין גוף אותה הבהמה ששחט, השיג על המהרי"ק ופסק דאסורה לכל אדם. וכמש"כ גם הש"ך ביו"ד סוס"י א' בשם המהרש"ל וב"ח ותשו' ב"ש יע"ש אבל כ"ע מודים דהשוחט כשר. כמבואר שם. (ומה מאד תמוהים דברי הפמ"ג יו"ד סי' א' במ"ז ס"ק כ"ג שכתב וז"ל: וצ"ע בדין זה האחרון דאפשר כיון דגברא כשר הוא ממילא הבהמה שחוטה עכ"ל. ותמהני דהא מבואר ביש"ש הנ"ל דהשוחט כשר מטעם דאין פ"א נאמן להוציא את האדם מחזקת כשרותו, עכ"ז אותה הבהמה ששחט אסורה, כאמור ז ומצאתי בשו"ת נאות דשא סי' כ"ג אות ז' שהשיג ג"כ על הפמ"ג בד"ז יע"ש. והמעיין בדברי הנא"ד שם יראה שבמח"כ לא עיין בגוף תשו' מהרי"ק והיש"ש הנ"ל. וי"ל עוד על הפמ"ג בשפ"ד סי' א' ס"ק מ"א שכתב וז"ל:
דע דבתשו' מהרי"ק משמע דמעיד ששחט שלא כהונן. היינו באונס וכו' יע"ש. ונראה דבמח"כ אישתמיט מיני' גוף תשו' המהרי"ק הנ"ל, כי כל המעיין היטב שם יראה שאין שום משמעות בדברי המהרי"ק כהפמ"ג. יעוין בש"ך יו"ד סי' ב' ס"ק י"א ובפמ"ג בשפ"ד שם מש"כ על תי' הש"ך דמיירי בע"א ממ"נ אי מכחיש לעד אותה שחיטה ג"כ מותרת וכו' יע"ש. ויש לפלפל בדבריו ודו"ק] הרי מבואר דעד אחד אינו נאמן להוציא את האדם מחזקת כשרותו ולפסלו. וכן פסק להדיא מרן התב"ש בשמ"ח סי' ב' סעי' כ"א יע"ש. גם הלום ראיתי בס' ברכי יוסף חו"מ סי' ל"ד אות ל"א שכתב [על מ"ש בש"ע שם סעי' כ"ה דאין אדם נפסל בעבירה אלא ע"פ עדים] וז"ל:
משמע דוקא ע"פ שנים עדים. אבל ע"פ עד אחד לא מפסיל כלל אפי' מדרבנן. וכ"כ הרב מהר"ש הלוי בא"ה סי' י"ג. ודבריו ברורים. וכן משמע ממש"כ הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' כ"ה עכ"ל. וכ"כ הפ"ת שם בשם הברכ"י ותמהני על הגאון חיד"א ז"ל איך לא זכר שר שד"ז מבואר בש"ס ופוסקים, ומדוע הוציא ד"ז ממשמעות הנ"ל בלבד. וגם ממקומו היה יכול להוכיח ד"ז. דהרי ברמ"א שם סעי' כ"ה פסק דאין נפסל ע"י קול וכו'. ובסמ"ע שם ס"ק ס"א כתב בשם ר"י והרא"ש דאפי' בקלא דלא פסק כשר לעדות ודלא כהרשב"א יע"ש ומצאתי בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' פ"א שכתב דגה להרשב"א דוקא באיסור ערוה ס"ל הכי וכו' יע"ש. ודבריו ז"ל צע"ג. דהא בתשו' הרשב"א שהביא הב"י שם מיירי שנחשד העד על שבועת שקר יע"ש? יעוין בתשו' מ"ב סי' נ"א מש"כ בדעת הרשב"א יע"ש] ולפי מש"כ התוס' בכתובות כ"ו ע"א ד"ה והאמר. ובתוס' ב"ב ל"ב ד"ה והמר. דעד אחד גרוע מן הקול עש"ה. ואם כן כיון דהרמ"א ושאר פוסקים הנ"ל ס"ל דאין נפסל לעדות ע"י הקיל. כש"כ שאינו נפסל ע"פ עד אחד (ויש להעיר על המחצית השקל באו"ח סי' נ"ג סק"ד והפמ"ג שם בא"א ס"ק כ"ט שכ' דשניהם שוין קלא דלא פסק ועדים עכ"ל. ודבריהם תמוהים, דהא מהסמ"ע בשם הפוסקים הנ"ל מבואר איפכא, דאפי' בקדל"פ אין מוציאין את האדם מחזקת כשרותו. יעוין בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' י"א שהביא ג"כ להפמ"ג או"ח הנ"ל. ולא העיר כלל מכל הנ"ל. והוא ז"ל כתב חילוק אחר יע"ש. וגם דבריו תמוהים כדמוכח מהירושלמי פ"ה דגיטין ה"ט. וברמב"ם פט"ו מהל' תפלה ה"ו ובכ"מ שם. ובמראה הפנים על הירושלמי שם ד"ה שלא תאמר (ובשי"ק שם) יעוש"ה ודו"ק. ויש לפלפל בזה הרבה. ולא עט האסף פה]:
(ב) וגדולה מזו נראה לפענ"ד דאפילו אם העידו שני עדים בב"ד בפני הר"י שו"ב שידיו דיו מרתתות, אע"ג דקיי"ל דתרי כמאה. כיומא פ"ג ע"א. ושבועות מ"ב ע"א ובכ"ד. מ"מ בנד"ד הואיל ור"י שו"ב מכחיש את הדבר, והוא מברר לעין כל, שאין ידיו מרתתות. וכמו שהעידו עליו השו"ב מבאהוש נ"י. והרי זה כגלוי מילתא בעלמא. ומבואר בתוס' יבמות פ"ח ע"א ד"ה אתא גברא. דבדבר הנראה וידוע לכל לא אמרינן תרי כמאה יע"ש. הגם שבשו"ת נו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ס"ה העיר בשם מחו' הגאון ז"ל שדברי התוס' ז"ל סותרים אהדדי, למש"כ בתוס' כתובות כ"ב ע"א ד"ה תרי ותרי וע"ש בנו"ב מש"כ בכוונת דברי התוס' עש"ה. ובמח"כ אישתמיט מינייהו דברי הש"ך ז"ל בחו"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו שכתב ליישב קושית התוס' בכתובות כ"ב הנ"ל, עפי"ד התוס' ביבמות פ"ח הנ"ל. והוכיח לדעת דבדבר העשוי לגלות לכל, לא אמרינן תרי כמאה. וכ"כ גם בשם מהרי"ק שירש קע"א עייש"ה. ואם כן פשיטא. בנד"ד דאפילו אם העידו שני עדים בפני הר"י שו"ב שידיו מרתתות. מ"מ הואיל וענתה בו צדקתו ונתברר הדבר בפני השו"ב מבאהוש, שאין ידיו מרתתות, וגם עדיין עומד וצווח:
תא ואחוי לך שאין ידי מרתתות, הרי זה כדבר הגלוי ונראה לכל, ובכהאי גונא לא אמרינן תרי כמאה. ואינם יכולים להוציא את ר' יעקב שו"ב מחזקת כשרותו. ואין להקשות דהרי מלשון התוס' ביבמות פ"ח הנ"ל שכתבו וז"ל: וי"ל דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה אומר רב, אבל בשני עדים לא תצא עכ"ל. משמע לכאורה דדוקא לחומרא כתבו כן, מדלא תירצו בקיצור דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא אמרינן תרי כמאה. דאל"כ למ"ל להגמ' שם להאריך ולימר:
לא צריכא דאתו בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדיה מכי נפק ועד השתא, ואתון הוא דלא ידעיתו לי', דכתיב ויכר יוסף את אחיו וכו' מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. הו"ל לשנויי בקצרה, דאנן לא ידעינן לי' ואתו בי חרי ואמרו דהוא הוא אלא ודאי דא"כ אין אלו תרי נאמנין אף להחמיר, כיון דאנן לא ידעינן לי' הרי זה כדבר הגלוי לכל שאין זה בעלה, והני סהדי שקרי נינהו, דבכה"ג לא אמרינן תרי כמאה. ומש"ה הוצרך הש"ס להאריך ולומר, שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. וא"כ אין ראי' ממה שאין הכל מכירין אותו ומש"ה יש מקים לעדות הני תרי שמעידין שזהו בעלה, ע"י דהוו בהדי' מכי נפק ועד השתא וכו' עש"ה. וממילא מוכח דאפילו לקולא אמרינן בכה"ג תרי כמאה ודו"ק. שוב מצאתי בס' ישי"ע על יבמות שם שהוכיח ג"כ מהגמ' דבדבר הנראה וידוע לכל אפי' לקולא לא אמרינן תרי כמאה. וזה ברור:
(ג) וגם נפלאת היא בעיני על הרה"ג מרי דאתרא שליט"א, ע"ז שעשו מעשה רב עפ"י גב"ע שלא בפני הר' יעקב שו"ב, והזהירו אותו לבל ישחוט עוד ו הלא כבר נודע ביהודה ובישראל ההלכה פסוקה שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. וכבר צווחו ע"ז בבי מדרשא ותמהין ושיילין על כל מי שעלה על דעתו לומר דמקבלין עדים שלא בפני בע"ד. כמבואר בב"ק קי"ב ע"א: בר חמוה דר' ירמיה [ופרש"י:
קטן הוה] טרק גלא באפיה דר' ירמיה אתא לקמי' דר' אבין אמר שלו הוא תובע. א"ל והא מייתינא סהדי וכו' א"ל וכי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד? ולאו והא קתני בין גדולים ובין קטנים חייבין. א"ל הרי מחלוקת סומכוס בצידך וכו' יע"ש. וכן בתר הכי גרסינן:
אמר „רב אשי“ אמר ר' שבתי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד א)**(א)
בגליון הש"ס שם נדפס בזה"ל אולי רב אשי הקדמון הוא וכו' יע"ש ותמהני שלא הביא מהרי"ף והרא"ש ובה"ג ז"ל שגרסו „רב אסי“. ובשו"ת הרי"ף סי' ר' הגירסא „רב אסי“. וכן הוא בבעל העיטור (אות ק', קבלת עדות) ובכ"מ על הרמב"ם פ"ג מהל' עדות הלכה י"א. ובב"י חו"מ סי' כ"ח, וביש"ש פ"י דב"ק סי' ח'. וידוע דרב אסי לחוד ורבי אסי לחוד כמש"כ בסה"ד ערך ר' אסי. ונראה דעיקר הגירסא הוא רב אסי. ומקור גירסא זו יסודתה בהררי קודש שכן בירושלמי פ"ג דסנהדרין ה"ט גרסינן:
ר' יוסי בשם ר' שבתי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. וידוע דר' יוסי שבירושלמי הוא „רב אסי“ דבבלי. כמש"כ בספר היוחסין ובסה"ד. ומצאתי ביפה עינים' שהעיר מהירושלמי. ובמח"כ לא העיר כלל מגירסא רכותינו הראשונים ז"ל שכאו"א היה יפה עינים, והביטו למרחוק ושאבו ג"כ ממקור נאמן מהירושלמי הנ"ל וכן בהגהות הג' יעב"ץ ז"ל כתב:
נראה דר' יוסי בסמ"ך גרסינן וכו' ע"ש. ובמח"כ אישתמיטתיה כל הנ"ל:)** תהי בה ר' יוחנן. וכי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד? קיבלה מיני' ר' יוסי בר חנינא, כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדים מבקשין לילך למדה"י ושלחו לו ולא בא וכו' יע"ש. וגדולה מזו מצאנו בירושלמי סנהדרין פ"ג סוף הלכה ט', דר' ירמיה גופיה, הוה יתיב ומצטער ואמר ב"פ אפשר מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ו אפילו עמהן באותה העיר. וא"ל כן חמת דעתן דרבנן יע"ש. הן אמת דלכאורה קשה מאד דדברי ר' ירמיה סתראי נינהו. דהרי החליף שיטתיה מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי כנז'? וסבור הייתי לומר דמכאן יהיה ראי' דתרי ר' ירמיה היו, כמש"כ הב"ש, מובא ב סדר הדורות' ערך ר' ירמיה. אולם בסה"ד שם השיג על הב"ש, יע"ש ובתוס' קידושין מ"ו ד"ה נראין. דתרי ר' ירמיה בר אבא הוו יע"ש. אם כן הדרא קושיא לדוכתה אמנם יש לתרץ כעין מש"כ התוס' בב"ק ל"ט ע"א ד"ה ור' יוחנן. לתרץ שלא תקשה דברי ר' יוסי בר חנינא אהדדי. די"ל דהוא מדמה קטנים לכגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים יע"ש וכ"כ בחי' הרשב"א שם. גם הלום ראיתי בבעל המאור רפ"י דב"ק שכתב וז"ל:
מתניתא קמייתא דקתני גדולים חייבים קטנים פטורין כסומכוס, מטעמא דאין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד. ומתניתא בתרייתא דקתני בין גדולים בין קטנים חייבין, כרבנן דס"ל מקבלים משים דדמיא להו, לכגון שהי' הוא חולה או עדיו חולים, שאילו היינו ממתינין להם עד שיגדילו, חיישינן באורך הזמן למיתה וכו' עכ"ל. ואם כן ר' ירמיה בב"ק שהביא סייעתא לדבריו ממתניתא בתרייתא הנ"ל דקתני בין גדולים בין קטנים חייבין, ע"כ נמי הכי ס"ל דקטנים דמיא לכגון שהיה הוא חילה וכו'. ומש"ה לא הי' נכון בעיניו להמתין עד ש גדיל בר חמוה, משום דחייש באורך הזמן למיתה. כמש"כ בעה"מ ז"ל, ור' אבין השיב לו הרי מחלוקת סומכוס בצידך. משום דס"ל כמש"כ הנמוק"י שם:
דלא דמי לתולה דהתם מיהת איתיה לבע"ד בעלמא. אבל הכא ליכא בע"ד כלל. עכ"ל הנמוק"י ז"ל. ויש להמתיק הדברים מש"כ הבעה"מ ז"ל דלמתניתא בתרייתא חיישינן באורך הזמן למיתה. עפ"י מש"כ התוס' ביומא ב' ע"א ד"ה וחכמים אומרים. ובתוס' ישנים יומא י"ג ע"א ד"ה מיתה. ובתוס' סוכה כ"ד ע"א ד"ה דברי ר"מ. ובתוס' יבמות י"ח ע"א ד"ה דלמא. ובפי'. הרא"ש בנדרים ג' ע"ב ד"ה לא אפטר דלזמן מרובה לכ"ע חיישינן למיתה עש"ה. וברמב"ם בפ"א מהל' נזירות הלכה ד'. ובלח"מ שם עייש"ה. ועפי"ד הרא"ש הנ"ל לא קשה מידי קושיית הלח"מ שם. יעוין בהשגות הראב"ד על הרמב"ם פ"ג מהל' מעשר שני ה"ח. יעוין במג"א סי' תקס"ח ס"ק י"ג ובמחצהש"ק. ומצאתי בשעה"מ על הרמב"ם בפ"ד מהל' סוכה שפלפל בזה יעו"ש והנה במחצהש"ק שם כתב דמהרא"ש מוכח דעכ"פ ל' יום מיקרי זמן מרובה. ועיין בשעה"מ הנ"ל מש"כ בזה. ותמהני שלא הביאו ממ"ש במ"ק כ"ג ע"א מאי לזמן מרובה לאחר ל' יום ע"ש. וי"ל עוד מקידושין דושין ע' ע"א אמרינן:
ושמא תאמר לזמן מרובה, ת"ל חדש וכו' יע"ש. ומוכח דחדש לאו זמן מרובה מקרי. ובסנהדרין צ"א ע"א אמרינן:
שמא תאמר לזמן מרובה וכו' ופירש"י ד"ה ושמא. כתב:
לזמן מרובה שבוע או שבועים יע"ש. יעוין רש"י שבת קמ"ח ע"א ד"ה הלויני. משמע לזמן מרובה וכו' ל' יום. יע"ש בתוס' והרא"ש. וראה בירושלמי שביעית פ"ג ה"ג:
הדא אמרה בששכרה לזמן מיעט אבל בששכרה לזמן מרובה מותר. וע"ש בפ"מ דזמן מיעט יום או יומים ע"ש. וצ"ל דהכל לפי הענין] הרי מבואר דלזמן מרובה לכ"ע חיישינן למיתה. וא"כ היינו טעמא דמתניתא בתרייתא דקתני בין גדולים בין קטנים חייבין, משום דקטנים אם היינו ממתינין להם עד שיגדילו חיישינן באורך הזמן למיתה. וכמש"כ הבעה"מ ז"ל. והיינו נמי טעמא דר' ירמיה שלא הי' נכון בעיניו להמתין עד שיגדיל בר חמוה, ויהי' בן י"ג שנה ויום א', ועד שיביא סימנין. משום דלזמן מרובה לכ"ע חיישינן למיתה כנז'. ור' אבין שהשיב לו הרי מחלוקת סומכוס בצידך, י"ל דס"ל כמש"כ הרשב"א בחי' לנדרים דף ג' ע"ב, דהא דחיישינן למיתה היא רק מדבריהם, אבל מדאורייתא לא חיישינן עש"ה. ואם כן לפי מה שאוכיח לקמן בס"ד, דהא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד הוא מה"ת, ולהכי לא חשו חכמים למיתה בכה"ג בכדי להקל על ד"ת לקבל עדות שלא בפני בע"ד. וכעין שפירש"י ז"ל בחולין י"ג ע"א ד"ה או דלמא דרבנן עש"ה, דמוכח דחז"ל לא באו אלא להחמיר, אבל לא להקל על ד"ת. וכ"מ בר"ן פ"ב דפסחים שכתב:
דס"ל דחמץ הוי דשיל"מ אע"ג שאסרו ר"ש אחה"פ משום קנסא לא באו להקל אלא להחמיר עליו עש"ה. והכא נמי לא חשו חכמים למיתה להקל על ד"ת לקבל עדות שלא בפני בע"ד כאמור. דדוקא שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשין לילך למדה"י מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. כפירש"י בב"ק קי"ב ע"ב ד"ה חולים. מסוכנים למות ואם לא עכשיו אימתי עכ"ל ובירושלמי פ"ד דברכות ה"ד אמר רשב"א בשם ריב"ל:
„כל חולי בחזקת סכנה“. ומש"ה שפיר אמר בהיה הוא חולה או עדיו חולים מקבלין שלא בפני בע"ד, דחיישינן למיתה. וכן בהיו עדיו מבקשים לילך למדינת הים חיישינן להכי. כמבואר בירושלמי שם דכל הדרכים בחזקת סכנה [יעוין בטור או"ח סי' רי"ט ובב"י וב"ח ובפרישה ובש"ע שם ודו"ק] ועפי"ז אזדא קושית חי' הרשב"א ז"ל בב"ק. שתמה האיך, אפשר שנמתין ליתומים קטנים עד אשר יגדילו. ואלו בגדולים כשהיה חולה או עדיו חולים או מבקשים ללכת למדה"י מקבלין שלא בפני בע"ד, דחיישינן שמא ימותו. מ"ש גדול ומ"ש קטן ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ולא קשה מידי ודו"ק. אכן ר' ירמיה שהביא סייעתא לנפשיה ממתניתא בתרייתא הנ"ל דקתני בין גדולים בין קטנים חייבין. ע"כ ס"ל דאי אפשר להמתין לקטן עד שיגדיל ועד שיביא סימנין. משום דחיישינן באורך הזמן למיתה כדבר האמור. ומש"ה שפיר סליק אדעתיה, דרשאין לקבל עדותיו שלא בפני בע"ד נגד בר חמוה הקטן. משא"כ בבע"ד גדול, ואפשר להמתין עליו עד שיבא, בזה ודאי ס"ל לר' ירמיה כהלכה דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, וזה שדקדק ר' ירמיה בלשונו הזהב בירושלמי הנ"ל ב"פ:
„אפשר מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אפילו עמהן באותה העיר“? כלומר היכא דאפשר לקבל עדות בפניו כגון שהיה עמהן באותה העיר, הכי נכון הדבר לקבל עדים שלא בפניו. הלא אין דנין אפשר משאי אפשר. כעין שכתב בשו"ת מהרי"ט ח"ב חחו"מ סוס"י ל"ב יע"ש. ועל זה השיב לו רבי הינא:
„כן חמת דעתן דרבנן“. ופי' הפ"מ שרבי הינא השיב לו:
ראיתי כן דעתן דרבנן דעבדי הכי עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כלל, הא גופא קשיא, מאי טעמייהו דרבנן דעבדי הכי ויש לפרש דברי הירושלמי, עפ"י מש"כ מהרש"ל ביש"ש בב"ק פ"י סי' ט' שתמה שם על הגאון מהררא"י ז"ל שהביא בכתבים סי' קע"א דברי ראב"ן ז"ל שפסק דבדיעבד אם קיבל עדות שלא בפני בע"ד, כשר אף בלא אונם, וכתב וז"ל ואולי לא סמך על דברי ראב"ן כל עיקר, אלא סמך על מה שכתב בסוף התשובה וז"ל ואף כי עיקרו אינו אלא לברר אמיתת הדברים לפי אומדנות מוכיחות עכ"ל פי' מכח זה הי' מתיר לגבות שלא בפניו. עכ"ל היש"ש. ואע"ג שדעת המהרי"ק ז"ל בשורש קכ"ט, דכל שהמעשה גופא מסופק לא אזלינן בתר אומדנא גם בד"מ ע"ש. ועפי"ז אתי שפיר דלא קשה מדי קושית התומים בסי' צ' ס"ק י"ד אהא דתנן במכות ו' ע"א דמקשינן שלשה לשנים, מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלשה נמצא א' מהן קרוב אי פסול עדותן בטלה. א"ר יוסי בד"א בד"נ. אבל בד"מ תתקיים הערות בשאר וע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה אר"י, מש"כ בטעמא ור"י דמחלק בין ד"מ לד"נ ע"ש. והקשה בתומים שם למה לא חילקו בפשיטות, בשלמא בד"מ דלא אברי סהדי אלא לשקרא. א"כ כיון שיש שנים כשרים, מה בכך שנצטרף הפסול, עכ"פ לא גרע מאומדנא דסגי בד"מ משא"כ בד"נ עש"ה. ועפי"ד השו"ת מהרי"ק הנ"ל לא קשה מידי. דכל שאנו מסופקים על גוף המעשה, אינו מועיל אומדנא. ולפי"ז כיון דמקשינן שלשה לשנים, ובשנים כי נמצא א' מהן קאו"פ אין כאן רק עד אחד, וכיון דעד אחד אינו נאמן לענין ממון, אין כאן אומדנא, דהא יש לו ספק על גוף המעשה. א"כ ממילא גם בשלשה אם נמצא א' מהן קאו"פ אף דעכ"פ לא גרע מאומדנא, מ"ח התורה הקישן לשנים ודו"ק. ועפי"ז יש לפלפל בדברי התוס' שם בשם פיר"י יעו"ש והבן היטב אולם ראה מצאתי בשו"ת גאוני בתראי סי' נ"ד שהב"ח ז"ל השיג על תשו' מהרי"ק ז"ל, והאריך להוכיח דכן עיקר כר' אחא בסנהדרין ל"ז ע"ב דבד"מ אזלינן בתר אומדנא ע"ש. כדמוכח בב"ב נ"ח ע"א, בעובדא דר' בנאה, דאזיל בתר אומדנא, אע"ג דלא נתברר לו גוף המעשה, וע"כ משום דהלכה כר' אחא דבד"מ אזלינן בתר אומדנא אפילו אינו אומדנא רבה אלא כהך אומדנא דגמל האוחר בין הגמלים בסנהדרין ל"ז הנ"ל. והכי משמע בדברי הרא"ש בב"ק פ' הכונס סי' ט"ז, גבי ההוא גברא דבטש בכספתא דחברי' ע"ש. והאריך עוד לסתור דברי המהרי"ק ומחלק בגווני אחריני עש"ה. ובאמת גוף הראי' שהביא הב"ח ז"ל מעובדא דר' בנאה בב"ב נ"ח הנ"ל. כבר הרגיש בה גאון קדמון ראש החכמים ז"ל בשו"ת הרא"ש כלל ס"ח סי' כ"ג. ובכלל ע"ח סי' ג'. ובכלל ק"ז סי' ו'. ע"ש שהאריך להוכיח דאזלינן בתר אומדנא גם להוציא ממון מחזקתו. ע"ש שכתב שד"ז יש לו עיקר מדברי קבלה שהחכם ר' בנאה למד זה מאב החכמים במשפט דשתי זונות כנודע עש"ה. יעוין בב"י חו"מ סי' ט"ו שהביא לתשו' הרא"ש כלל ק"ז הנ"ל, גם בטור חו"מ סי' ס"ה הביא להתשו' הרא"ש שבכלל ס"ח הנ"ל. ועיי"ש בד"מ אות ו' שהביא להמהרי"ק שורש קכ"ט הנ"ל במש"כ דלא אזלינן בתר אומדנא אלא באומדנא שנתברר אצל הדיינים, אבל בדבר המסופק לא כנ"ל. ומצאתי בתשו' מהר"ם אלשיך ז"ל סי' ח' שחולק ג"כ על המהרי"ק ז"ל ע"ש. יעוין בתשו' תשב"ץ ח"א סי' פ' עש"ה. ותמהני על כולם שלא הביאו לדברי מרן הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מהל' סנהדרין ה"א וז"ל:
יש לדיין לדון בד"מ עפ"י הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן, אע"פ שאין שם ראייה ברורה וכו' אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו, הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן וכו' ע"ש. וכ"ה בטוש"ע חו"מ סי' ט"ו סעי' ה'. ומקורם טהור בכתובות פ"ה, גבי עובדא דבת רב חסדא. וכן בעובדא דרב פפא דאמר לי' רבא, איכא איניש אחרינא בהדי' דמר. א"ל לא. א"ל רב אדא בר מתנא לרבא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא ל ומשני:
בת רב חסדא קים לי בגווה, מר לא קים לי בגוויה. אמר רב פפא השתא דאמר מר קים לי בגווי' מילתא היא. כגון אבא מר ברי דקים לי בגווי' קרענא שטרא אפומיה קרענא ס"ד אלא מרענא שערא אפומיה ב)**(ב)
אמר בן המחבר:
רשום בזכרוני כי שמעתי מאאמו"ר הרב הגאון האדיר הרב"ז שליט"א שאמר לבאר ד"ז מה שלא האמין רבא לרב פפא, אע"ג דקרי לי' רבא לר"פ „סודנא“ במנחות (ע"א.) יעו"ש ברש"י ז"ל שפירש בפי' הראשון:
„סודנא, ת"ח על שם סוד ה' ליראיו“. וכן פירש"י בנדה (י"ב רע"ב) והוא מטעם דאמרינן בפסחים מ"ט ע"ב דאין מגלין סוד לע"ה] ובערוך (ערך סד) פי' „סודנא, ירא שמים“. ואפילו הכי לא חש רבא מלהגיד לו „מר לא קים לי בגווי'“. ואפשר דהיינו טעמא דרבא שלא נתן אומן לדבריו, משום דבכתובות (פ"ה ע"א) שם קרי לי' רבא לר"פ:
קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי וכן הוא בגיטין (ע"ג ע"א) ופירש"י (שם ד"ה משלחי גלימי) וז"ל: מפשיטין בגדי אנשים, כלומר פוסקין עליהם דין להנאתן עכ"ל, ונראה דכונת רש"י ז"ל סובב הולך לרמז את כל האמור בש"ס על רב פפא. לדוגמא שאו נא עיניכם וראו בכתובות (פ"ה ע"ב הנ"ל). ובשבת (ק"מ ע"ב) „א"ר פפא האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחית“. ואמרו ע"ז:
„ולאו מילתא היא, בל תשחית דגופא עדיף“. והמהרש"א ז"ל (בח"א שם) כתב וז"ל: ר"פ לטובת עצמו אמרה שהוא היה עושה שכר וכו' עכ"ל. וכן בב"מ (ס"ה ע"א) אמר רב פפא טרשא דידי שרי וכו' יעו"ש. הרי שדרכו היה להיות פוסק הדינים להנאתו ולטובתו, וכיוצא בזה מצינו בברכות (מ"ג ע"ב) ד„א"ר פפא הכי אמר רבא הלכה כב"ה“. והש"ס סיים ע"ז:
„ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעביד“. ורש"י ז"ל שם פי':
„ולא היא, לא אמר רבא הלכתא כב"ה, אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך“ עכ"ל. [יעוי"ש בתוס' (ד"ה הכי) דהרי"ף ז"ל לא היה גורס בש"ס „ולא היא“. ונראה לומר דרש"י ז"ל אזיל לטעמו ביבמות (ע"ז ע"א ד"ה דהא שמואל ובי"ד קיים) „ומילתא דעבידא לגלויי ולא משקר בה“ עכ"ל. יעו"ש ב„נימוקי יוסף“ על הרי"ף שם שהשיג על פירש"י ז"ל, וכתב:
דח"ו לא חיישינן לת"ח שישקר וכו' יעוי"ש (ונראה דבעל ה„נמוקי יוסף“ ישית עינו על מ"ש בר"ה כ"ב ע"ב: לא מיבעיא עולא דגברא רבה הוא דמהימן וכו' ע"ש) אמנם נראה דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו דגם בת"ח כר"פ מצאנו ששינה את טעמו מפני הבושה] המורם מכל האמור על רב פפא, לא בוש ר"פ להגיד על עצמו (בשבת קי"ח ע"ב) „לדידי חשדן ולא הוה בי“. והיינו נמי טעמא דרבא דפסק לומר עליו „מר לא קים לי בגווי'“:
חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** וכן בכתובות פ"ה ע"ב גבי ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי ר' מיאשא וכו'. וכן ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא וכו' עש"ה. הרי מבואר להדיא דאזלינן בחר אומדנא בד"מ, ויש לדיין לדון עפ"י אומדן דעתו כנ"ל. ועפי"ז יש לפרש להירושלמי הנ"ל מה שהשיב לו ר' הינא לר' ירמיה:
שכן חמת דעתן דרבנן'. כלומר כן ראיתי דעתן דרבנן דעבדי הכי, עפ"י אומדן דעתם, ועיקר הדין דנו עפ"י האומדנות המוכיחות. ומטעם זה לא תשו וקבלו העדות שלא בפני ר' ירמיה. וכמש"כ היש"ש לפרש דברי המהררא"י בכתבים הנ"ל עכ"פ הראיתי לדעת דצווחו בבי מדרשא בבבלי ובירושלמי ותמהין ושיילין על כל מי שעלה על דעתו לומר דמקבלין עדים שלא בפני בע"ד. ור' ירמיה הצטער על זה כנז'. והרה"ג מרי דאתרא הונטשעשט נ"י, עשו מעשה עפ"י גב"ע שלא בפני בע"ד ר' יעקב שו"ב הנ"ל? ואין לומר דגם הרה"ג נ"י, עיקר הדין דנו בזה עפ"י אומדנות המוכיחות, וקים להו בגווי' דעדות דלא משקרי. ומטעם זה לא חשו לקבל עדותן שלא בפני הר' יעקב שו"ב הנ"ל. וכעין שפרשתי מה שהשיב ר' הינא לר' ירמיה בירושלמי הנ"ל, אמנם זה ליתא. דנראה ברור דאין לנו לעשות מעשה עפ"י אומדנא דקים לן בגווי' ולהוציא עי"ז את האדם מחזקת כשרותו ולהעבירו מאומנתו ולהעמיד אחר במקומו. יעוין בשו"ת מהר"ם מלובלין ז"ל סי' פ"א. ותשו' מ"ב סי' נ"א שכ' דאי אפשר לפסול אדם עפ"י אומדנות והוכחות עש"ה. וראיה לזה נלפענ"ד ממה שמצאתי במד"ר (סדר כי תשא פמ"ו – א') וז"ל אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה לך רד כי שחת עמך היה תופס בלוחות ולא היה מאמן שחטא ישראל. אמר אם איני רואה איני מאמין. שנאמר ויהי כאשר קרב משה אל המחנה וגו' שלא שברן, עד שראה בעיניו אוי להם לבני אדם שהם מעידים זה שאינם רואים. אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שא"ל כי שחת עמך. אלא הודיע משרע"ה דרך ארץ לישראל, אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו, אם אינו רואה. עכ"ל המדרש. הרי מפורש יוצא מפי מדרשם ז"ל דאפילו אם שומע דבר מן יחיד נאמן, אסור לעשות מעשה על פיו קו"ח ב"ב של קו"ח לעשות מעשה כהאי גונא להעביר את זה מאומנתו ולפסוק חיותו לקפח פרנסתו, אין אנו רשאין לעשות מעשה כזאת ע"י אומדנא דקים לן בגווי'. ועפי"ז אתי שפיר מ"ש בירושלמי פ"ד דתענית ה"ה. וז"ל:
ויהי כאשר קרב משה אל המחנה וירא את העגל ומחולת. ר"מ בשם ר' אחא. מכאן שלא יהא אדם דן אומדנוח ע"ש. וכוונת הירושלמי מטעם שאמר במדרש הנ"ל ולכאורה קשה. דדברי ר' אחא סותרים אהדדי דהרי בסנהדרין ל"ז ע"ב תניא דר' אחא ס"ל דאזלינן בתר אומדנא ע"ש ובשבועות ל"ד ע"א. ובתוס' סנהדרין ובשבועות שם ד"ה דאי ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דלעשות מעשה כהאי גונא לכ"ע לא אזלינן בתר אומדנא ועפי"ז יתכן לפרש מ"ש בכתובות פ"ה הנ"ל:
קרענא ס"ד? אלא מרענא שטרא אפומיה. כלומר דקרענא לא סליק אדעתין, משום דאין אנו רשאין לעשות מעשה עפ"י אומדנא דקים לן בגווי'. כהמד"ר והירושלמי הנ"ל. יעוין בנה"מ על חו"מ סי' ט"ו במשה"א סק"ב עייש"ה. ובמח"כ אישתמיטתיה כל הנ"ל ומה שתמה בנה"מ שם על הא דקיי"ל אין עד נעשה דיין הא אין לך אומדנא גדול מזה, שהוא בעצמו ראה המעשה. ע"ש ובס' טורי אבן בר"ה דף כ"ה ע"ש. י"ל עפ"י דעת התוס' בכתובוח כ"א ע"ב ד"ה הנח. ובב"ק צ' ע"ב ד"ה כגון. בשם י"מ. דהטעם אין עד נעשה דיין, מפני דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה ע"ש ובש"ך חו"מ סי' ל"ג ס"ק ט"ז מש"כ בשם הרי"ף והרא"ש בשם הירושלמי. ובשו"ת נו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ע"ב עש"ה ודו"ק]:
(ד) ולא זו בלבד דלכתחלה אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. אלא דלדעת רוב הפוסקים ז"ל אפילו בדיעבד פסול העדות שהוגבה שלא בפני בע"ד, ואין דנין ע"פ. כמש"כ בנמוקי יוסף בפ"ב דב"ק בשם רבותינו ז"ל דגם בדיעבד אם עברו וקבלו עדות שלא בפני בע"ד לא עשו ולא כלום. והו"ל טועין בדבר משנה דחוזר. וכ"כ בנמוק"י פ"י דב"ק וז"ל:
וכיון דק י"ל דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אם עברו וקבלו לא עשו ולא כלום. דהוו להו טועין בדבר משנה עכ"ל. וכן בחי' הרשב"א ז"ל בב"ק דף קי"ב ד"ה משום כתב וז"ל: ובירושלמי משמע, אם קבלו שלא בפני בע"ד לא עשו ולא כלום עכ"ל וכן בשו"ת הריב"ש ז"ל סי' ק"ח כתב וז"ל:
וידעת שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, ואם קבלום אין דנין ע"פ. וכן הוא בירושלמי. וכ"כ הרשב"א והרמ"ה ז"ל וכו' עכ"ל. וכן הוא בשו"ת הריב"ש בסי' רל"ז, וז"ל:
הלכה פסוקה היא שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, ואפי' בד"מ, כדאיחא בב"ק קי"ב ע"ב, שאמרו שם והועד בבעליו, יבא בעל השור ויעמוד על שירו. והסכימו המחברים ז"ל שאף בדיעבד אם קבלו אותם שלא בפניהם אין עדותן עדות. אצ"ל בד"נ החמורין. וכן במס' סנהדרין י"ט ע"א, גבי עבדיה דינאי מלכא קטל נפשא שלחו לי' לינאי מלכא תא אנת נמי להכא, דכתיב והועד בבעליו וכו' יבא בעל השור ויעמיד על שורו וכן לשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' עדות וז"ל: גם בד"מ אין מקבלין עדות אלא בפני בע"ד. נראה מלשון „גם“ שכש"כ בד"נ וכו' עכ"ל. יעוין בב"י חו"מ סי' כ"ח, שלא הביא רק לתשו' הריב"ש סי' ק"ח הנ"ל. ובב"ה שם כתב:
וכ"נ מדקדוק דברי הרמב"ם שכתב בפ"ג מהל' עדות גם בד"מ אין מקבלין עדים אלא בפני בע"ד. ומדקתני גם בד"מ משמע שד"מ שוין לד"נ עכ"ל. ובמחכתה"ר אישתמיטתיה דברי תשו' הריב"ש סי' רל"ז הנ"ל, שהעיר בעצמו מלשון הרמב"ם ז"ל. והב"י ז"ל בבה"ב שם סיים וז"ל:
ולענין הלכה מאחר שהירושלמי סובר שלא בפני בע"ד אין דנין ע"פ. אין להרהר בדבר. דבסתם לא משוינן פלוגתא בין הירושלמי לתלמודא דידן, וכש"כ במקום דכל הני רבוותא סברי הכי עכ"ל והנה מש"כ בחי' הרשב"א והריב"ש הנ"ל בשם הירושלמי דאם קבלו שלא בפני בע"ד לא עשו ולא כלום. באמת לא מצאתי מפורש יוצא להדיא בירושלמי כן. ונראה דכוונתם ז"ל להא דאמרו בירושלמי פ"ג דסנהדרין ה"ט:
ר' יוסי בשם ר' שבתי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ועבדינן לי' גזר דין אם בא וערער ערעורו קיים עכ"ל. מלשון זה משמע דאין דנין ע"פ עדות שלא בפני בע"ד. ומש"ה אם בא וערער ע"ז שקבלו עליו עדות שלא בפניו ערעורו קיים. ומצאתי במראה הפנים על הירושלמי שם ד"ה אדם. העיר שם על מה שהביא הב"י בשם הריב"ש בשם הירושלמי דאם קבלו שלא בפני בע"ד אין דנין ע"פ. וכתב דבסוגיא זו לא נמצינו למידין כן, דמה שאמר אם בא וערער ערעורו קיים, כדפרישית בפנים הוא וכו' עכ"ל. ובמח"כ אישתמיטתיה דברי הרשב"א בחידושיו, שהביא גם הוא ז"ל בשם הירושלמי כן כנז'. ונראה שהם ז"ל פירשו להירושלמי בפשיטות כמו שכתבתי. וגם מלשון הירושלמי שם אח"ז. משמע כן. שאמרו:
אדם ששלחו אחריו ב"ד ג' פעמים ולא בא. ריב"ל אמר מקבלין העדות בלא בע"ד ועבדינן לי' גזר דין'. ומשמע רק משום ששלחו אחריו ולא בא, שוב לא יכול לערער, אבל אם לא שלחו, וקבלו שלא בפניו. שפיר יכול לערער, וערעורו קיים, ואין דנין ע"פ. גם הלום ראיתי שם ב„מראה הפנים“ שכתב:
הא דירושלמי בשם ריב"ל מסייעא להגירסא הכתובה בתוס' ב"ק קי"ב ע"ב ד"ה ושלחו. דיש ספרים שכתוב בהן:
או שלחו אחריו ולא בא ע"ש. ואני מצאתי בתשו' הגאונים ז"ל סי' קפ"ד שגרסו כן:
או שלחו אחריו ע"ש. וידוע שהגאונים ז"ל כל דבריהם דברי קבלה. וכן הראב"ן ז"ל בס' צפנת פענח גרם כן. כמש"כ ביש"ש ב"ק פ"ו סי' ח' בשמי. וכ"נ מהרשב"א בחי' ז"ל בב"ק דף קי"ב ע"א ד"ה משום. וז"ל:
שלא אמרו בכל אלה [כגון שהיה הוא חולה וכו' או שהיו עדיו מבקשין לילך למדה"י] שמקבלין אלא דוקא במי ששלחו ולא בא. לא היא. דבכל חדא מינייהו מקבלין. וכ"כ הראב"ד נ"ל. ונראין דבריו עכ"ל. וכ"כ הרשב"א ז"ל עוד בתשו', מובא בב"י חו"מ סי' כ"ח וז"ל: כגון שהיה הוא חולה וכו' ופי' הראב"ד ז"ל או שלחו לו וכו' עכ"ל וכ"מ עוד מהרשב"א בתשו', מובא בב"י חו"מ סי' שפ"ח, בכתב א' ששלח לחכמי צרפת ז"ל עש"ה. ובכל אלו המקומות שבהרשב"א הנ"ל נראה שגרס כגירסת הגאונים ז"ל:
או שלחו אחריו כנ"ל:
ונראה שכן הוא דעת רש"י ז"ל בב"ק קי"ב ע"ב ד"ה מקיימים את השטר. שכתב היו העדים מבקשים לילך למדה"י, מביאין מלוה לב"ד וכו' עכ"ל. ולא סיים:
ושלחו לו ולא בא. ש"מ דגם רש"י ז"ל הי' גורס כגירסת הגאונים ז"ל:
„או שלחו לו“. ועפי"ז יש ליישב קושית המהרש"א ז"ל על התוס' שם ד"ה מקיימים דלהר"י לשיטתו בתוס' ד"ה ושלחו. אין כאן קושיא על פי' רש"י. עיי"ש וביש"ש שם סי' י"א תירץ באמת כן קושית התוס' ע"ש. ולפי מה שכתבתי שפיר הקשו התוס' על רש"י ז"ל, משום שפירשו בדעת רש"י שגרס גם לענין קבלת עדות „או שלחו“ כאמור. ומצאתי בב"י חו"מ סי' מ"ו שהעיר ג"כ לתרץ קושית התיס' על רש"י. וכתב לחד תירוץ וז"ל:
שרש"י סובר דאפי' לענין קבלת עדות לא בעינן שלחו לו, אלא בעדיו רוצים לילך למדה"י סגי. ולכך הקשו עליו עכ"ל. ותמהני שלא העיר מגירסת הקדמונים הנ"ל יעוין בד"מ חו"מ סי' כ"ח אות ו' יע"ש. ולפי מה שכתבתי הדבר ברור דהגאונים וכל רבותינו הקדמונים הנ"ל שאבו גירסתם מהא דריב"ל שבירושלמי הנ"ל:
ואפשר לומר עוד ראי' לכ"ז. דהא בב"ק קי"ב ע"ב, אמרינן:
דר' יוסי בר חנינא קיבלה מיניה דר' יוחנן כגון שהיה הוא חולה וכו' או שהיו עדיו מבקשין לילך למדה"י, ושלחו לו ולא בא. וידוע מש"כ בספר יוחסין ובסה"ד בשם הנ"ל. דריב"ל היה רבו של ר' יוחנן ובשם ס"כ כתב דריב"ל הי' תלמיד ר' יוחנן יעש"ה. וגם ידוע מש"כ התוס' בשבועות מ"ב ע"א ד"ה כל מילתא. דהתלמיד מסתמא כרבו ס"ל. והוכיחו כן מהש"ס. ועפי"ז נראה דגם בדברי ריב"ח שקיבלה מיניה דר' יוחנן גרסינן „או שלחו אחריו ולא בא“. כדי שיהיו דברי ר' יוחנן וריב"ל הרב והתלמיד שוין בד"ז. ודו"ק:
ועפ"י האמור יש לסתור מש"כ ביש"ש פ"י דב"ק סי' ח' שכתב בדעת הראב"ן ז"ל שהוכיח מאחר שמכשירין לקבל העדות שלא בפני בע"ד ש"מ דבדיעבד אם קבלו עדות שלא בפני בע"ד כשר אף בלא אונס היינו שמביא ראי' מדברי עצמו שפסק להדיא אפי' היכא דלא שלחו אחריו מ"א מקבלין העדות, היכא דאיקרי קרי אונם, כגון שעדיו חולים או הוא וגורם או שלחו אחריו ולא בא' וכו' עכ"ל ולפי מה שכתבתי איפכא שמעינן מהירושלמי הנ"ל. דאע"ג דמהירושלמי מוכח דהגירסא העיקרית הוא:
„או שלחו אחריו“ כנז'. אפ"ה ס"ל להירושלמי דאפי' בדיעבד אם קבלו עדות שלא בפני בע"ד לא עשו ולא כלום ואין דנין ע"פ כנ"ל ותמהני על ה„מראה הפנים“ הנ"ל שלא העיר בכ"ז. וכן בתשו' מבי"ט ח"א סי' רפ"ז העלה דרוב פוסקים ס"ל דגם דיעבד לא מהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד. ע"ש שהאריך. וכן הוא בשו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' ב' ע"ש. וכ"פ הש"ך ז"ל בסי' כ"ח ס"ק י"ט, בשם יש"ש, דאפי' בדיעבד פסול. וכ"פ כל גדולי האחרונים ז"ל, ויש לפלפל בזה הרבה ולא עט האסף פה:
(ה) עוד יש להעיר בזה, עפ"י מה שנסתפק במוהריב"ל ז"ל ח"ג סי' ק"ב. בהא דקיי"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. ולדעת רוב הפוסקים אפ' בדיעבד לא מהני. אי מהני אי הדרי ומסהדי בפני בע"ד. או דלמא לא מהני מידי משים דעבידי לאחזוק שיקרא. והביא שם בשם ס' חקות הדיינים שכתב, שנראה מתוך דברי הרמ"ה ז"ל דעדות שנתקבל שלא בפני הבע"ד. תו לא מהני עדותייהו אפי' בפני הבע"ד. משום דעבידי לאחזוקי שיקרא. יע"ש שכתב שאין לחוש למשמעותו. והביא ראי' לזה מכמה פוסקים עש"ה. וכ"כ בשמו בשו"ת מהרי"ט ז"ל ח"ב חאה"ע סוס"י ל"ז יע"ש. אולם בתשו' מהרש"ל ז"ל סי' י"א כתב, דאחר שהעידו שלא בפניו, תו לא מהני בפניו ע"ש:
ולפענ"ד נ"ל להביא ראיות וסייעתות לדעת הרמ"ה וס' חקות הדיינים והמהרש"ל הנ"ל. ובעזה"י מצאתי להם יסוד מהגמ' ומהפוסקים. דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות עדות הלכה ח' פסק דכל עד שהעיד בד"נ, אינו מורה בד"ז וכו'. ומקורו טהור מב"ק צ' ע"ב. ועיי"ש בכ"מ. דלא שאני לן בין ד"נ לד"מ, דבכלהו, אין עד נעשה דיין. ודוקא עד המעיד. אבל עד הרואה נעשה דיין. ע"ש בלח"מ. ואם נימא דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה, אתי שפיר מילתא בטעמא ההבדל שבין עד הרואה שנעשה דיין, לבין עד המעיד שאינו נעשה דיין. דכיון דעביד איניש לאחזוקי דיבורי', אם כן אין לך נוגע גדול מזה. דכל שכבר העיד עדותו, בין לזכות, בין לחוב, הוא רוצה שתתקיים עדותו. והרי נוגע פסול לדין ולפי"ז הרי דעת ע"ש בסי' ל"ז דהא דנוגע פסול לעדות לא משום דחיישינן למשקר, אלא דהוי כקרוב. אם כן הוא הדין כאן כל דהוי כקרוב פסול לדון, אף דלא משקר. ואף דהסמ"ע והש"ך ז"ל בחו"מ רס"י ל"ז השיגו על הע"ש דנוגע לאו כקרוב הוא יע"ש. מ"מ לא קשה הכא. דשאני נוגע, דכל שהוא לחוב, נסתלק נגיעתו. וכל עיקר נגיעתו הוא רק נזכות. וא"כ זה דוקא שם, דהנגיעה היא נגיעת ממון. אבל כאן דהנגיעה הוא משום שכבר העיד. א"כ בין לזכות בין לחובה, כל מה שהעיד הוא נוגע. ועפי"ז יש ליישב קושית הנה"מ בחו"מ סי' ט"ו סק"ב שהבאתי לעיל סוף אות ג' שהקשה דיהא עד נעשה דיין, מטעם אומדנא. דהא אין לך אומדנא גדול מזה, שהוא בעצמו ראה המעשה. ועפימש"כ ע"ש דלא שייך אומדנא בזה. דניהו דהדבר אמת, מ"מ התורה פסלתו מטעם נוגע דהוה כקרוב] ועפי"ז מיושב היטב קושית התוס' בר"ה כ"ו ע"א ד"ה דרחמנא. שהקשו דלמה לו הטעם דרע"ק כיון דחזיוהו דקטל נפשא, לא מצו חזו לי' זכותא. ותיפוק לי' מטעם קרא דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט יע"ש ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דמטעם קרא הנ"ל, אין הפסול רק משום שלא העידו בב"ד. יעוין בלח"מ. אבל אם היו מעידין בב"ד היו יכולים לעשות דיינים ולכן הוסיף רע"ק, דכל שהעידו שוב נפסלו מטעם נגיעה דלא מצו חזו לי' זכותא, והוי נוגע כנ"ל. ויש לפלפל בזה הרבה בגמ' שם ודו"ק היטב:
וכיון שהוכחתי לדעת דהכי קיי"ל דעביד אינש לאחזוקי דיבורי'. השתא הכי יש להביא עוד ראי' דעפי"ז יש ליישב דברי הרי"ף ז"ל בכתובות דף פ"ח ע"א בהא דאר"פ אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא וכו'. וכתב הרי"ף דנפ"מ לענין קדמה ותפסה כתובתה. דבשבועה ראורייתא נחתינן לנכסיה וכו' ע"ש. והקשה שם הפ"י אם כן כל הטורח הזה לפרוע לה כתובתה באפי סהדי למה. תיפ"ל כיון דכבר תפסה יכול לתובעה עפ"י העד שתחזיר מה שתפסה, או הפרעון הראשון. יע"ש. ועפ"י האמור אתי שפיר, דכל הפקחות הוא שלא יבא העד לב"ד, דאם תתבענו כתובתה, ויבא העד ויעיד עדותו בב"ד לחייבה שבועה דרבנן, לא תרצה לשבע, ותתפוס אח"כ. וכשירצה הבעל לחייבה שבועה דאורייתא כדי שהב"ד יחתו לנכסיה, באם לא תרצה לישבע יצטרך העד להגיד עדותו בפני ב"ד. ונאמר דלהחזיק דבריו הראשונים אמר הכי. משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי', ודו"ק היטב. וראיתי בס' שער המלך על הרמב"ם בפ"ט מהל' אישות הי"ב שהביא למהריב"ל וס' חקות הדיינים הנ"ל, והקשה מקידושין ס"ג ע"ב דא"ר נאמן ליתן גט, ואינו נאמן לכנוס וכו'. ובחי' הריטב"א כתב הטעם דאלמלא קושטא קאמר, לא היה מחזיק שקריה למיתן גט, דשרי לה לעלמא שלא כדין ע"ש. הרי דלא חיישינן לאחזיקי שיקרא? ולפענ"ד אין ראי' מזה די"ל כדאמרינן בגיטין ס"ז ע"א: מעשה לא עבדי דיבורא קאמרי. ע"ש בפירש"י [יעוין ש"ך חו"מ סי' פ"א ס"ק מ"ה ע"ש] והכא נמי יש לומר דבדיבורא בלבד עביד אינש לאתזוקי שקרא. אבל מעשה לא עביד שיתן גט. ובזה ודאי לא חיישינן לומר דעביד לאתזוקי שקרא, דבורו הראשון. דמי יכוף אותו ליתן גט. ואם נותן גט ודאי קושטא קאמר. דלא יעשה מעשה רבה להתירה לשוק כדי להחזיק דבריו הראשונים. ויש להעמיס כ"ז בלשון הריטב"א ז"ל שכתב:
„לא הוה מחזיק שקרא למיתן גט“. משמע דוקא למיתן גט דהוא מעשה רבה. אבל דיבורא בלבד עביד אינש לאחזוקי דבורו הראשון. ועפי"ז א"צ לדחוק ולומר דהרמ"ה ז"ל מפרש הסוגיא, כדרך שפירשה בשיטה להרב החידושין ז"ל. כמו שדחק השער המלך ז"ל שם. דבאמת י"ל דהרמ"ה מפרש הסוגיא כפשטא. מ"מ אין ראי' משום דבמעשה לא חיישינן לומר דעביד לאחזוקי שקרא, כאמור [וגם לשער המלך ז"ל יש לו להרמ"ה, חבר נאמן, בעל השיטה ז"ל, שהיה אחד מהגאונים ז"ל, דמבואר שם דעתו דחיישינן לאחזוקי שקרא כנ"ל] ועפי"ז מיושב דלא קשה מידי קושית השער המלך שם שהקשה לפי מה שהוכיח דהטור וכל הפוסקים ז"ל מפרשים להסוגיא כפשטא כמש"כ הריטב"א ז"ל ומשום דלא חיישינן לאחזוקי שקרא. א"כ קשה על מש"כ מוהרש"א ז"ל הל' ערות סי' כ"ח שמדברי הטור באה"ע סי' קנ"ב נראה דס"ל דחיישינן לאחזוקי שקרא וכו' יע"ש. ולפי מה שכתבתי אין ראי' כלל מהסוגיא דקידושין ס"ג ע"ב. דדוקא במעשה כזו, כגון למיתן גט לא חיישינן לאחזוקי שקרא, כנז'. וגם הריב"ש ז"ל בתשו' סי' קכ"ז כתב דחיישינן לאחזוקי שיקרא ע"ש. וכן בד"מ באה"ע סי' י"ז אות א' ואות ד' הביא להריב"ש הנ"ל, והוכיח מזה דלא כהרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף רנ"ג יע"ש. וכן בב"ש אה"ע סי' י"ז סק"ג רמז להריב"ש ולהד"מ יע"ש. וגוף ראיית הרשב"א ז"ל בתשו' שם מכתובות כ"ב כמש"כ הב"י באה"ע סי' י"ז וסי' קנ"ב ע"ש. יעוין בתשו' מהרח"ש בקונ' עגונות דף קל"ב ודף קע"ט שדחה דבריו. ע"ש שדבריו ז"ל כנים ואמתיים. וכן בס' ישועות יעקב אה"ע סי' י"ז סק"ג העיר לומר כן ע"ש. וכבר קדמו מהרח"ש ז"ל הנ"ל. ועפ"ז תמהני על השו"ת מהריב"ל הנ"ל שהביא ראי' נגד דעת הרמ"ה ז"ל חסר הרשב"א הנ"ל יעוש"ה. ובמח"כ אישתמיטתי' כל הנ"ל:
ולפענ"ד נראה עוד להוכיח זאת, מלשונות הפוסקים ז"ל הרי הרשב"א בחי', והנמוקי יוסף בפ"ב ובפ"י דב"ק. כתבו:
דאם עברו וקיבלו עדות שלא בפני בע"ד, לא עשו ולא כלום עכ"ל. וגם הרשב"א בחי' לב"ק דף קי"ב כתב:
דבירושלמי משמע אם קבלו שלא בפני בע"ד לא עשו ולא כלום עכ"ל. כמו שהבאתי לעיל בריש אית ד'. וכבר נודע מש"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו ז"ל סי' צ"ט, דכל מקום שאמרו חז"ל:
„לא עשה ולא כלום“. היינו לא די שלא תיקן, אלא אף גם שקלקל. אבל היכא שאמרו „לא עשה כלום“. הכוונה שלא תיקן, אבל לא קלקל. יעוין שם [וכבר הארכתי בהאי כללא, בתשובה לעיל סימן מ"ו אות ח', ט', י', י"א, י"ב. יע"ש] ואם כן הנמוק"י והרשב"א ז"ל דנקטו בלשונם „לא עשו ולא כלום“ הכוונה נמי, לא די שלא תיקנו, אלא אף גם קלקלו. דגם אם הדרו ומסהדי בפני בע"ד, לא מהני מידי, משום דעבידי לאחזוקי שיקרא. וגם בזה יש לפלפל הרבה. עכ"פ מוכח מלשון הנמוק"י והרשב"א ז"ל כדעת הרמ"ה וס' חוקת הדיינים ותשו' מהרש"ל הנ"ל. וכן הש"ך ז"ל בחו"מ סי' ל"ג סק"ט הוכית מהבעל העיטור ז"ל דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' ע"ש ובנה"מ שם כתב:
דהיכא דהעדים יודעין שהב"ד יסמכו עליהם, ואין להם התנצלות לומר ששיקרו מחמת שאין בעדותן ממש. שפיר אמרינן דעביד אינש לאחזוקי דיבורי', דאי יודו ששיקרו יהיו נחשדין בעיני הבריות כמעידין עדות שקר, שהרי אדעתא דעדות העידו יע"ש. ועפ"י האמור יש לדחות ראיות הקצה"ח שם בסי' כ"ח סק"ז. ואם כן בנידון שאלתינו, אפילו אם יבואו העדים פעם שנית ויעידו בפני הר' יעקב שו"ב, איך שידיו מרתתים, תו לא מהני עדותייהו. משים דעבידי לאחזוקי שיקרא דהרי העדים ידעו שהב"ד סמכו עליהם, ואדעתא דהכי העידו להוציאו מחזקת כשרוחו ולקפח פרנסתו. ובכן עשו הרה"ג שליט"א, מעשה רב, עפ"י עדותייהו, וגזרו עליו לאסוף ידיו לגמרי משום שחיטה. ואם כן עתה אין להעדים שום התנצלות לומר ששיקרו מחמת שידעו שאין בעדותן ממש. ודאי אמרינן דעבידי לאחזוקי דיבורייהו, כדבר האמור:
(ו) הן אמת דבאס"ז לב"ק דף קי"ב הביא בשם המאירי, דלאפרושי מאיסורא מקבלין עדות, אפי' שלא בפני בע"ד. משום דכ"ע בע"ד נינהו ע"ש. וכ"כ בתשובות ר' בצלאל אשכנזי ז"ל סי' ה' יע"ש. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ז"ל ח"א סי' ע'. וכן משמע מתשו' הרשב"א ז"ל, ומתשו' הריב"ש ז"ל סי' רס"ו ע"ש. וכן בשו"ת מהריב"ל ב"ל ח"ב ס' ח' הוכיח ג"כ שכן הוא דעת הרשב"א ז"ל ע"ש. וכ"ה בתשו' ראנ"ח סי' ס"ח וכתב ששגור בפי כל חכמי לב ומקובל אצלינו מפי סופרים וספרים, ומהר"י אדרבי בשם הרדב"ז ז"ל, ושאר גדולי הדור, דבעניני איסור, לא שייך דין גב"ע שלא בפני בע"ד ע"ש. וכל גדולי האחרונים ז"ל בתשובותיהם השתמשו בסברא זו רק בשם המאירי. ובמח"כ אישתמיט מינייהו כל הנז'. אמנם כן כתב בתשו' ר' בצלאל אשכנזי ז"ל סי' ה' שם. דדיקא היכא דליכא בעדותן אלא לאפרושי מאיסורא. אבל היכא דפתיק בהדי' דררא דממונא, אין מקבלין שלא בפני בע"ד אפי' טל האיסור ע"ש. ובשו"ת נו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ע"ב הביא ג"כ לתשו' רב"א הנז' ע"ש. אם כן פשיטא בנידון שאלתינו, הרי פתיק בהדי' דררא דממונא. דהרי יש להר' יעקב שו"ב הפסד ממון עי"ז, ואינו שוחט. פשיטא דגם בדיעבד לא מהני גב"ע שלא בפניו כש"כ לפי"ד מהרש"ל ז"ל בתשו' סי' י"א דלפסול אדם מחזקת כשרותו, ולפגום כבודו דמיא לד"נ, דלכ"ע גם דיעבד לא מהני גב"ע שלא בפניו. והעדים והב"ד עברו משום „לא תשא שמע שוא“ וקרינן בי' לא תשיא וכו' יע"ש. וכ"כ עוד מהרש"ל בתשו' סי' ל"ג ע"ש. וכן הוא בתשו' הרמ"א ז"ל סי' י"ב. וכ"ה בתשו' מ"ב סי' כ"ו ע"ש. וכ"פ בשו"ת עט"ח חחו"מ סי' א' והביא ג"כ להמהרש"ל הנ"ל ע"ש. וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק ח"א סי' נ"ג לענין שו"ב, שכל שהוציאו מחזקת כשרותו הוא כד"נ, ואי אפשר לפסלו שלא בפניו ע"ש. ומצאתי בשו"ת דברי ריבות סי' רפ"א. בדין גבו עדות על השו"ב שלא בפניו. וכתב:
מה יועילו בזה, אין חבין לאדם שלא בפניו. ואם יתנצל הבודק ליתן טעם מספיק לדבריו וכו' מה טוב, ויעמוד בחזקתו יע"ש:
ויש עוד להעיר בזה ממש"כ הש"ך ז"ל בחו"מ סוס"י ל"ח, וסיים וז"ל:
ואפי' לדברי הריב"ש נ"ל ברור שא"י לפסלם שלא בפניהם לשבועה, אפי' בגזלנות, דשבועה הוא נוגע להם לעצמם. ואין מחייבים אדם שלא בפניו וכו' עכ"ל [יעיין בנה"מ שם. ויש לפלפל בדבריו. יעוין בתשו' מהרי"ט ח"ב חאה"ע סי' ל"ז. וסי' מ"ג. ושו"ת נו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ע"ב עש"ה] ועפי"ז בנד"ד שאין יכולין לפסלו ולהעבירו מאומנתו ולקפח פרנסתו, ע"י קבלת עדות שלא בפניו משום דאין תבין לאדם שלא בפניו ויש להעיר עוד ממש"כ בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' פ"ד דאם קבלו עדות שלא בפניו, יש לחוש לדין מרומה. ע"ש שהביא כן בשם השו' הרא"ם ז"ל. וכעין זה מצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תע"א שסיים וז"ל:
גם אומדן הדעת הוא שכיון שראובן ושמעין היו יחד במדינה, והעדים עמהם, למה לא קבלו עדותם לפניו או וכו'. ולכן לא יפה עשו מקבלי העדות שלא דקדקו בדבר כלל וכו'. ושלא נתקבלה כדין קרעתיו הגב"ע. עכ"ל הרדב"ז ז"ל, וכש"כ בנד"ד שש אומדן דעת יותר. כיון שר' יעקב שו"ב, היה עמהם בעיר א', וגם העדים היו עמהם יחד. פשיטא שהי' להם לדקדק לקבל העדות בפניו ומדלא עשו כן אין „בקבלת עדות“ ממש. דהרי לדעת הרדב"ז בתשו' שם מבואר, דאפילו לא היו הבע"ד עמהם באותה העיר, אם רק היו עמהם באותה מדינה, במקום קרוב, ושיירות מצויות, הי' להם להודיעו. וכיון שלא עשו כן. קרע את הגב"ש. ע"ש בדבריו ז"ל, וכש"כ בנד"ד כאמור (ויש להעיר על הרדב"ז ז"ל מלשון הירושלמי בסנהדרין פ"ג סוף הלכה ט', שהבאתי לעיל באות ג', דר' ירמיה הוה מצטער ואמר „אפשר מקבלין עדים בלא בע"ד אפילו עמהן באותה העיר? ומשמע הא אם לא היו עמהן באותה העיר, אעפ"י שהיו עמהן באותה מדינה, מודה ר' ירמיה שמקבלין עדים בלא בע"ד. וצ"ע וי"ל] וכבר נודע לכל באי שערי תשובה מה שהאריכו כל גדולי האחרונים ז"ל, אמנם אני בעניי בארתי הדברים על מכונם בעזה"י:
גם הלום ראיתי לאיזה אחרונים בתשובותיהם שכתבו, שיכולים לקבל עדות על השו"ב שלא בפניו, כנודע. אמנם במחכ"ת יש לסתור דבריהם והוכחותיהם כמבואר למעיין היטב בדבריהם. וכה ראיתי בשו"ת השיב משה ז"ל חיו"ד סי' ד' שכתב, שיש להעביר שו"ב ע"י גב"ע שלא בפניו דהא עכ"פ הוי כקלא דלא פסיק, דאז מעבירין אותו יע"ש. אולם כבר הוכחתי לעיל באות א', דאין מעבירין ע"י קלא דלא פסיק. וזה ברור. וכ"פ בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' א' ע"ש. ובנד"ד בלאו הכי א"צ לכ"ז. כמו שכתבתי לעיל אות ב'. ולא הארכתי בכ"ז רק ליתר שאת ויתר עוז:
(ז) ועתה באתי לבאר גוף ד"ז. אם יש לפסול שו"ב שידיו מרתתין לפעמים באקראי והנה כבר נודע מש"כ הבאה"ט בסי' א' ס"ק ל"ב בשם סמ"ק:
ומי שידיו מרתתות מכח חולשה, או מכח טבעו שג"כ ידיהם כבדות, שחיטתן רובן דרוסות המה, אעפ"י שאמרו ברי להם שלא דרסו, אין נאמנן, מפני שהם עלולין לכך עכ"ל. יעוין ש"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' א' שהשיג ע"ז, וכתב לענין דינא, דודאי יש להעבירו, אבל אין אוסרין שחיטתו למפרע, אם אמר ברי לי שאינו נכשל בשום דבר, לא שהה ולא דרס וכו' ע"ש. וכבר הארכתי בזה בתשובותי לאיזהו מקומן, ותמהתי על הבאה"ט בשם סמ"ק הנ"ל וכן הוא בס' בל"י. כי איזה שייכות יש לרתיתת ידם לענין דרסה. וכי תימא דע"י רתיתת ידים, הוא מוכרת לדחוק את הסכין על הצואר בכח קצת. אמנם זה ליתא. דהא מבואר בפוסקים ביו"ד סי' כ"ד. ע"ש בב"י. דאעפ"י שדחק הסכין על הצואר, מ"מ כל זמן שמוליך ומביא, אין בזה משום דרסה. וכ"כ להדיא בש"ע הרב ז"ל בסי' כ"ד סק"א, וז"ל:
אבל אם מוליך ומביא, אעפ"י שדוחק הסכין על הצואר בהליכתה והובאתה עליו אין בכך כלום (רש"י הובא ב"י) וכו' עכ"ל. וכ"כ עוד בש"ע הרב ז"ל בסי' כ"ג סק"ב ע"ש. וכ"כ כל גדולי האחרונים ז"ל, דכל זמן שנותן לב לדעת, שלא יפסק ההולכה והובאה, אין חשש דרסה כלל, אעפ"י שדוחק את הסכין בכח למטה. והכל תלוי בכוונת השוחט. שלא יפסק הולכה והובאה:
ולפענ"ד יש להעמיס זאת, בלשין הירושלמי החדש. בפ"ב וחולין, הלכה ב'. וז"ל:
חייא ב"א בעא. מה בין התיו את הראש בבת אחת. ומה בין התיז את הראש בבת אחת בשחיטה. א"ל ר"י. זה נתכוין לחתיכה. וזה נתכיין לשחיטה. ע"ש בפי' חשק שלמה. ולפי מה שכתבתי יתכן לפרש, דכיון שנתכוין לשחיטה. כלומר שלא יפסק ההולכה והובאה, ונותן לב ע"ז, אין שום חשש דרסה. אעפ"י שדוחק את הסכין למטה בכח קצת, ונראה כעין דרסה, שהתיז את הראש דרך משיכה, אין חשש. דאין ושחט אלא ומשך. כחולין ל' ע"ב. ובירושלמי שם עש"ה. ועפי"ז נראה ברור דהיכא דרואין ששוחט במהירות בהולכה והובאה, גם אם ידיו מרתתין ליכא חשש דרסה אולם י"ל דאיכא חשש שהייה, דע"י שידיו מרתתין אולי הגביה הסכין משהו. ואפשר יש להעמיס זאת בלשון התוספתא בפרק ה' דחולין מ"ב: „היה שוחט והרתית או שעף או שתה חבירו וכו' ושהה כדי שחיטה אחרת פסולה“. הרי דהרתיתה פסולה מחמת שהייה. הגם דהמפרש מנחת בכורים' (על התיספתא שם) פ':
והרתית, שמתיירא מלשחוט. עכ"ל. מ"מ נראה יותר לפרש דהרתית. היינו שידיו מרתתין. ויהיה מזה ראי' לדין הנ"ל. ואם כן לפמ"כ בש"ע הרב ז"ל סי' כ"ג ס"ק מ"א דבספק שהייה בבהמה, כדי שחיטת רוב הסימנים בלי הגבהה והרבצה, יש להקל בהפס"מ, משים ס"ם, דשמא לא שהה כלל. ואת"ל שהה, שמא הלכה כמ"ד, דמשערין בהגבהה והרבצה. כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכו'. אבל ספק שהייה בעוף כדי רוב סימנים בעוף. ולא שהה בודאי כדי רוב סימני בהמה גסה עם העור, יש להקל אפי' שלא במקום הפס"מ וכו' הו"ל ס"ס ושרי. אע"ג דבהמה בחזקת איסור עומדת עכ"ל. ואם כן עפי"ז בשוחט שידיו מרתתין, אפילו אם נימא דעפ"י הרוב יש ספק שהייה בשחיטתו. מ"מ כיון שאנו רואין ששוחט במהירות, הדבר ברור, דבודאי לא שהה כדי רוב סימני בהמה גסה עם העור. ופשיטא דיש להקל כאמור. כש"כ אם השוחט א מר ברי לי דלא שהה כלל וכלל, נראה פשוט וברור דאין שום חשש כלל (שוב ראיתי בס' דעת תורה סי' א' ס"ק ל"ה שהעיר קצת בזה. אבל אני ת"ל ביארתי ענין זה באר היטב]:
ויש לצרף לזה מה שכתבו כמה וכמה מגדולי האחרונים ז"ל, דעד אחד נאמן נגד הרוב, אם אומר ברי לי. יעוין בפמ"ג יו"ד סי' א' במ"ז סק"א. ובפמ"ג או"ח סי' תל"ז א"א סק"ח ע"ש. ובמחכ"ת דבריו סיתראי נינהו, למש"כ בספרו תיבת גומא (פרשה שופטים אות א') דעד אחד נאמן נגד הרוב, אם אומר ברי לי יע"ש. וכ"כ הפני יהושע בחי' קידושין דף ס"ג. ובקו"א יע"ש. יעוין שו"ת חת"ס חאה"ע סי' ב' שתירץ סתירת דברי הפ"י למש"כ בעצמו בכתובות כ"ג יעש"ה. יעוין בנו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ס"ט כתב דברובא דליתא קמן, הדבר ברור דעד אחד נאמן נגד הרוב יע"ש. ויש עוד להביא ראי' לזה מתוס' חולין ב' ע"ב ד"ה דליתיה קמן. שכתבו:
דרוב פעמים לא יוכל להזהר מליגע ע"ש. ואפ"ה נאמן אם אומר ברי לי. ומצאתי בס' מקמ"ח ליו"ד סי' א' שהעיר בזה יע"ש. יעוין בס' דעת קדושים סי' א' סעי' כ"ח אות י"ג שהשיג על הפמ"ג ביו"ד סי' א' הנ"ל. וכתב ששכח דברי הפנ"י בקידושין הנ"ל. ע"ש שהביא עוד ראיות לזה ע"ש. ולא העיר מכל הנז'. ואם כן עפי"ז בשוחט שידיו מרתתות, אפילו אם נימא דעפ"י הרוב יש חשש שהייה. מ"מ אם אומר ברי לי שלא שהה, נאמן כנ"ל. ממילא מובן דכש"כ בנד"ד שהשו"ב מכחיש את הדבר, וצווח ככרוכיא ואומר תא ואחוי לך שאין ידי מרתחין כלל וכלל פשיטא דאין לפסול שחיטתו. כי חזי לאיצטרופי כל הספיקות הנ"ל. והרי הוא בחזקת כשרותו כמקודם. וזה ברור:
גם הלום ראיתי בשו"ת בית שלמה חיו"ד סי' י' שכתב דאם אין ידיו מרתתין תמיד, רק לפעמים, מהני באומר ברי לי ע"ש. וכעין זה כתב בשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' ט"ז דאם אינו מרתת מחמת זקנה, ורק לפעמים כשהוא נחלש קצת, ואומר שהוא יודע ומרגיש בנפשו בשעה זו, ואינו שוחט אז. וגם זה הוא רק לעתים רחוקות. יש להתיר, כשהוא ירא ה' מרבים. דבזה מהני מה שאומר ברי לי. יע"ש שהאריך. וכן בשו"ת ד"ח ח"ב חיו"ד סי' ג' כתב בדין שו"ב שמרתת לפעמים שמרגיש איזה חולשה. ואומר שנזהר מלשחוט בעת ההוא, דנאמן ואין להעבירו, אם הוא ירא ה'. רק להזהירו שישגיח על עצמו היטב ע"ש. ואם כן בנד"ד דהר' יעקב שו"ב, הוא ירא ה' מרבים. כמו שהעיד עליו כ"ק אדמו"ר הרה"צ שליט"א מבאהוש. פשיטא דמהימן לומר ברי לי. ואין להעבירו. כי הרי הוא עומד בחזקת כשרותו לעבוד עבודת הקודש במחנ' כבראשונה. כש"כ אם נצרף כל הני ספיקות האמורים. הדבר פשוט בכחא דהיתרא:
(ח) עוד דבר אחד יש להעיר בנד"ד. אם השו"ב דמחנ', הם הם העדים שהעידו על ר' יעקב שו"ב, את כל העדות הנזכר. אין לסמוך עליהם. כמבואר בכה"ג חו"מ סי' ל"ז אות ה' בשם תשו' מהריב"ל ז"ל, דטבח המעיד על חבירו הטבח שהוציא טריפה מתח"י, הוה נוגע ופסול להעיד ע"ש. וכן בשו"ת בית יצחק חיו"ד סי' כ"ט ל' העלה ג"כ דשו"ב א' המעיד על חבירו השו"ב, אין לקבל עדותו, ואין לפסלו בשביל עדות שו"ב השני המבקש רעתו. ע"ש שהאריך. וכ"כ בס' דבר הלכה, הלכה כ' ע"ש. ובתשו' רמ"ץ חיו"ד סי' א' אות ט"ו כתב, דשו"ב שהעיד עליו שו"ב אחר, ששחט בסכין פגימה דקה מאד. אם השו"ב הזה המעיד עליו הוא שונאו, אין עדותו מועלת לפסול השו"ב, אע"ג דשונא כשר להעיד מ"מ בענין פגימה דקה כיון שאי אפשר כלל להרגיש כי אם בדעת נכונה, ובישוב הדעת, וכוונת הלב. הו"ל כדיין. ושונא פסול לדין יע"ש. ולא העיר כלל מתשו' ריב"ל שהביא הכה"ג הנ"ל דשו"ב המעיד על חבירו השו"ב, פסול מטעם נוגע. ומצאתי בתשו' הר"א מזרחי ז"ל סי' כ"ד שכתב לענין עיר א' שהי' שם קהל רומניא, ושוב נתיישבו שם קהל ספרדים. ולפי שהיה השוחט משגיח יותר לקהל רומניא, שנאוהו הספרדים, והיו מתנכלים להוציאו מאומנתו. ולכן השתדלו להוציא עדים בענין שיפסול, וכתב וז"ל:
כיון שהם מתקנאים על הטבח הזה מאד וכו' מעתה כל הני סהדי ודייני נוגעים במילתא נינהו וכו'. והנאת הנקמה יותר גדולה מכל מיני תאות החושיות וכו'. וכיון שכן, אין דנין בדייני אותה הכת. ולא מביאין ראי' מאנשי הכת לפסלו וכו' פשיטא שאין בעדות זו, ולא בדייני זו ממש עכ"ל. גם הלום ראיתי בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' נ"ג שפסק ג"כ דאין לפסול שו"ב, ע"י עדות שו"ב חבירו. מטעם הנ"ל דהוה נוגע ע"ש הרי ממילא נדחו כל החמשה טעמים שחשבן הרה"ג וכו' הר' שמרי' שליט"א לפסול על ידם את הר' יעקב שו"ב נ"י:
הא') שרתתו ידיו כשרצה לאחוז את עור הפריעה. הנה מלבד כל הטעמים הנ"ל שאין לסמוך על העדים. מפורש יוצא בשו"ת בית שלמה חו"ד סי' י' דאין להעביר שו"ב מאומנתו ע"י שמרתתין ידו בשעת הפריעה די"ל דרק בשעת הפריעה מחמת שמצמצם כחו לעשות המלאכה בצפרניו, ע"כ הוא מרתת. משא"כ בשחיטה ע"ש:
הב') שרתתו ידיו כשרצה לאחוז בסירכא. ג"כ נדחה מטעם הנ"ל. דהרי גם בסירכא, מצמצם כחו לעשות מלאכתו בצפרניו להסיר הסירכא:
הג') שרתתו ידיו כששחט פ"א טלאים, כבר הבאתי בשם גדולי המורים ז"ל וטבח ושו"ב המעיד על חבירו השו"ב, אין עדותו מועלת לפסלו, מטעם נוגע כנ"ל:
הד') שרתתו ידיו כשבדק סכינו. הנה מלבד הטעם הנ"ל דאין לקבל עדות השו"ב המעיד על חבירו כנז'. יש לצרף בזה מש"כ בשו"ת דבר משה מהד"ת סי' פ"ה שנשאל בדבר שו"ב שהיה מרתת בידו בשעה שבודק סכינו. והשו"ב הי' אומר מפני שמביטין אחריו פג לבו. מפני שחייו תלוים בזה. אבל בטוח דבכל עת שבודק סכינו לשחוט, אם אין שם עומד ע"ג להנחינו אינו מפחד. אז אינו מרתת ידיו כלל, והרי הוא כשאר השו"ב. והשיב, דאין להעבירו משים זה. ע"ש שהאריך. הגם דבשו"ת בית שלמה שם השיב על דבריו ע"ש. מ"מ חזי לאיצטרופי דברי הד"מ להטעם האמור:ה הה')
שכשנשען לתומו על מרפקו, ופס ידו כלפי מעלה רתתו אצבעותיו. הנה לפי המבואר בשו"ת מהרי"א חיו"ד סי' מ"ה בשם גדול א' ז"ל, שהעיר דהנסיון מעיד, שיש אנשים שידיהם מרתתין באויר. אבל מ"מ אם יאחוז דבר מה, ויניחו על איזה דבר, יועיל ההנחה לתמוך היד שלא יהא מרתת. ואם כן הכא נמי בשו"ב אם מניח הסכין על הצואר, אין ידיו מרתתין. וע"כ אין חשש אם ידיו מרתתין באויר. והמהרי"א ז"ל פקפק על זה, וכתב:
דאף שהנחתו הסכין על הצואר מועיל לו עד שאין מרגישין הרתיתה. הא מ"מ ידיו כבדים ויש לחוש לשהייה או לדרסה ע"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל (באות ז') נדחה פקפוקו ודו"ק:
הנה תמכתי יסודותי בד"ז, בטעמים אמתיים, שאין להוציא את השו"ב ר' יעקב הנ"ל מחזקת כשרותו. אמנם, כיון שהרה"ג וכו' מרי דאתרא שליט"א פסלו את זביחתו, צרופה אמרתי לדבריהם, רק באופן הזה, לשלם לו שכירתו והכנסתו כל מה שמגיע לו מקודם, עד היום הזה, שוה בשוה כחביריו השו"ב. ולמנותו מהיום בתור משגיח ורואה נאמן על חביריו השו"ב נ"י, ולשלם לו כל ימי חייו שכירתו והכנסתו כחביריו השו"ב. ואם קהל עדת עיר הונטשעשט ירצו דוקא בשו"ב שלישי. אזי מחויבים אנשי העיר לשלם לו דמי חזקתו, ככל אשר יושת עליו כ"ק אדמו"ר שליט"א מבאהוש. מלבד מה שמחייבים לשלם לו בלי שום מגרעת כל המגיע לו מקודם עד היום הזה כאמור. ומכלל הן אתם שומעים שאם לא יקיימו אנשי העיר את כל האמור עפ"י צדק ומישרים לפנים משורת הדין. יהיה מוכרח ר' יעקב להיציא אח סכינו בהיתר. כדבר האמור. ולבי נכון ובטוח כי שארית ישראל לא יעשו עולה, וישמעו לדברי אלה, ובגלל הדבר הזה כל רעה אליכם לא תאונה, וב"ב נזכה לעלות לציון ברנה. אכי"ר:
בצלאל זאב שאפראן