אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן קיג

סימן קיב

כבוד הרב המופלג בתו"י מוה"ר צבי הכהן נ"י דארבאן

ע"ד השאלה שבמחנ' יש כמה בתים על ביתרהקברות ישן של אינם יהודים. ויש עוד כמה בתים להלן מביה"ק, רק שהם מחוברים בגגים לביה"ק. ויש תחת הבתים מרתפים שחפרו והשליכו העצמות לחון אם יש היתר לכהנים לילך עכ"פ בהבתים אשר הם להלן מביה"ק:

תשובה

(א) הנה נודע דעת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' נזירות ה"ז. וסיים בזה"ל:

והכהנים בזה"ז אין עליהם חיוב טומאה כי כולם טמאי מתים. והמחייב אותם עליו להביא ראיה. עכ"ל. ופלוגתתם תליא בסוגיא דנזיר מ"ב ע"ב וברש"י ותוס'. וה„לחם משנה“ שם מבאר ד"ז הדק היטב ע"ש. ועיין ברא"ש הל' טומאה סי' ו' שהביא ברייתא דאבל רבתי:

נטמא בו ביום ר"ט מחייב ורע"ק פוטר. לאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב. מפני שהוא סותר יום א' וכו'. והרמב"ם פסק כר"ט וכו'. אבל ר"ת פסק כרע"ק דנטמא בו ביום פטור. והביא ראי' מנדה נ"ו ע"א. ואפי' רע"ק איסר טומאה בו ביום מדבריהם. וגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת מדבריהם. והרא"ש והרמב"ן העלו כהרמב"ם. ועיין בב"י יו"ד סי' שע"ג הביא להנ"ל, וסיים:

„וכן נראה דעת התוס' בפ' דם הנדה דנ"ז. ולענין הלכה הו"ל ר"ת יחידאה“ עכ"ל. והמל"מ בפ"ג מהל' אבל. הביא להראב"ד הנ"ל. וסיים:

„כל חכמי ישראל חלקו עליו ורבותינו בעלי התוס' חלקו עליו. וכמבואר מאותו הכתב ששלח ר' חיים כהן לר"ת מאחר שחרב הרי הוא כחלל איזה בית אשר תבנה לי. ועיין תוס' נזיר דנ"ד ד"ה ת"ש“. עכ"ל. ופלא גדול על הב"י ז"ל שכתב על ר"ת שהוא יחידאה. כי מלבד שלא הביא להראב"ד שמיקל יותר מר"ת כנ"ל גם לא הביא לדעת בה"ג, מובא בש"ג על הרי"ף, שפסק כר"ת. וכן פסק בספר היראים (להר"א מזרחי ז"ל) סי' שי"א. ראה בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סי' של"ט) שכתב גם בדעת רש"י ז"ל דס"ל כר"ת ע"ש. ואיך כתב הב"י על הר"ת שהוא יחידאה. והחת"ס ז"ל לא הרגיש בזה, ובדעת בה"ג. וצע"ג. ולפי המבואר לכאורה מהרא"ש וב"י ושאר פוסקים דאף לר"ת אינו פטור אלא בנטמא בו ביום דפוסק כרע"ק. אבל אחר אותו יום אף רע"ק מודה שהוא חייב. וכמבואר בברייתא. ונמצא שהר"ת והראב"ד דעות חלוקות הן. והראב"ד מקל יותר מר"ח. וכ"כ בשו"ת חת"ס הנ"ל בפשיטות. ומצאתי בס' מנחת חינוך (מצוה רס"ג) כתב בדעת ר"ת שהוא כהראב"ד. וסובר בדעת הראב"ד שאין איסור לכהן לטמאות האידנא אלא מדרבנן. והיכא דלא אפשר להזהר לא גזרו וכתב דזה סברת ר"ת שלא חש להקושיא שהקשה לו ר"ח כהן איזה בית אשר תבנה לי. דבאמת הר"ת כהראב"ד דהאידנא אינו אלא מדרבנן והיכא דלא אפשר לכהנים להזהר לא העמידו דבריהם ומותר לכהנים לכנוס האידנא לבית שיש בו כלי מתכת. ותמה על המל"מ שלא הביא להר"ת שהוא כדעת הראב"ד, ואין הראב"ד יחיד ע"ש. ודבריו נפלאים לכאורה שנראה שבמח"כ הוציא דעת ר"ת מפשטו. ודי לנו שעל הראשונים אנו מצערים שיאמרו דבר נגד ברייתא מפורשת הנ"ל דתניא דבנטמא לאחר אותו יום שהוא חייב. גם במחכ"ת אישתמיטתיה דברי הגהת אשרי במס' ב"ב בפ' לא יחפור סי' י"ד שכתב וז"ל: ואוסר ר"ת לכהן לכנוס לבית שיש בו מתכת שנטמא באהל המת. ור"ח כהן מתיר עכ"ל. הרי מפורש יוצא דר"ת אף האידנא שכולנו ט"מ א סר. היפך ממש"כ המנ"ח. דאם לא כן למ"ל להג"א להביא דין שאינו שכיח בזמנינו, והלכתא למשיחא אלא ודאי הג"א מיירי אף בזה"ז. וא"כ הר"ת והראב"ד דעות חלוקות הן. והראב"ד מיקל יותר מהר"ת. כמש"כ הח"ס סי' של"ט הנ"ל. וזה ברור:

(ב) והנה הח"ס הנ"ל כתב על הראב"ד מה יענה מפלוגתת רע"ק ור"ט. ובאמת שקשה מאד להבין שהראב"ד יאמר דבר נגד ברייתא מפורשת הנ"ל דלאחר אותו יום הכל מודים שהוא חייב דמוסיף ימי טומאה, ואף בזה"ז י"ל דמוסיף ימי טומאה. ומצאתי בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' ק"ז הביא דברי הח"ס הנ"ל, וכתב די"ל דהראב"ד אינו מתיר אלא לטמאות באותו יום, מ"מ שפיר התיר בכהני זה"ז לטמאות אף שלא יטמא באותו יום, דהואיל ואמרה תורה שלא יטמא, משום שלא יחלל, דהיינו שאסור לו לגרום טומאה לעצמו וכל ש טמא ביום הקדום אסור לו לטמאות משים דהוא מוסיף בטומאה זו שלא יוכל לטהר בכלות ימי טומאה הראשונה ולולא הטומאה השניה הי' יכיל להטהר. משא"כ בזה"ז דאין בידינו להטהר בכלות ימי טומאה דאין לנו אפר פרה להזות אין כאן הוספת טומאה וה"ז דומה ממש למאי דקיי"ל דשרי להטיל מום בבע"מ. וכמו כן בטומאה בזה"ז דאין כאן משום לא יחלל הואיל וכבר נטמא וא"א לו לטהר בלא אפר פרה עכ"ל. ומצאתי עוד בהגהות יד שאול על יו"ד סי' שע"ג סע' ז' הביא להראב"ד וכתב וז"ל:

והנה שאיני א' דגם בזה"ז שייך הוספת טומאה. והשבתי דז"א דזה דוקא כשהי' להם אפר פרה א"כ שייך מוסיף טומאה. משא"כ בזה"ז מאי נפ"מ דהא אין לנו אפר פרה לטהר. ומצאתי בסמ"ג הלכות טומאה הביא סברא זו בשם ר"ת. אך בחידושי רמב"ן סוף מכות כתב בהדיא דגם בזה"ז שייך מוסיף טומאה על טימאתו. עכ"ל הגהות י"ש. ראה בש"ג על הרי"ף שהביא להסמ"ג. ופלא על השו"ת חסד לאברהם שלא ידע שזה מחלוקת הקדמונים אי בזה"ז שייך מוסיף ימי טומאה (וכעת מצאתי בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק סי' ש"ז שהביא להסמ"ג מ"ע סי' רל"א שכתב בשם ר"ת (כנ"ל] ופלפל שם בזה ע"ש ולפענ"ד לפי מה שמצא בהגהות יד שאול בסמ"ג בשם ר"ת דבזה"ז לא שייך הוספת טומאה על טומאתו. אם כן י"ל שפיר שהר"ת סובר כהראב"ד דבכהני זה"ז אין בהם טומאה. כמש"כ המנחת חינוך' הנ"ל. אבל לא מטעמי' כמו שאבאר. ומברייתא דאבל רבתי הנ"ל אין ראי', דהם מיירי בזמנם שהי' להם אפר פרה ולכך לאחר אותו יום כ"ע מודים שהוא חייב משום הוספת ימי טומאה משא"כ בזה"ז דאין לנו אפר פרה י"ל דהר"ת סובר כהראב"ד שאין בכהני זה"ז משום טומאה דל"ש הוספת ימי טומאה. כמש"כ הסמ"ג בשם ר"ח. ור"ת אזיל לשיטתו. והרא"ש ושאר פוסקים שכתבו דלאחר אותו יום כ"ע מודים שחייב, י"ל דסוברים כהרמב"ן דאף בזה"ז שייך הוספת ימי טומאה כנ"ל. אך אכתי קשה אי נימא דר"ת סובר כהראב"ד, אם כן איך כתב הגהת אשרי בשם ר"ת שאסור לכהן לכנוס לבית שיש בו כלי מתכת מט"מ. והא לר"ת מותר האידנא וע"כ צריכין לדחוק שהג"א בב"ב הנ"ל לא מיירי מזה"ז אלא מעיקר הדין וצע"ג:

(ג) אך באמת לפ"ד קשה מאד על הסמ"ג שכתב בשם ר"ת דלא שייך בזה"ז הוספת ימי טומאה משום דאין לנו אפר פרה. והסכים לזה ב בהגהות יד שאול הנ"ל לומר כן בדעת הראב"ד. וכן בשו"ת „חסד לאברהם“ הנ"ל כתב כן. הא בש"ס ביצה ה' ע"ב אמרינן:

מהרה יבנה ביהמ"ק. וכן אמרינן בש"ס ר"ה ל' ע"א: מהרה יבנה ביהמ"ק. וכן בש"ס סוכה מ"א ע"א. ומנחות ס"ח ע"ב. ועוד בכמה דוכתי בש"ס אמרינן כה"ג. ואם כן שמא יבא משיח היום ויהי' לנו אפר פרה לטהר ושפיר מוסיף ימי טומאה דאפשר שכבר עבר שלשה ימים שלא נטמא והיום יהי' לו אפר פרה ויקבל הזאת שלישי ת כף. משא"כ אם יטמא היום לא יהי' יכול לטהר ולהזות עד אחר ג' ימים. ואז יוכל לקבל הזאה ראשונה הזאת שלישי. ומדוע לא חשו הקדמונים לזה וכתבו בפשיטות דבזה"ז לא שייך הוספת טומאה. ומצאתי בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ש"ו הב"ח בשם ס' כפתור ופרח בשם ר"ח כהן משום טומאה הותרה בצבור. ע"ש בסי' רל"ו. וראיתי בס' מנחת חינוך הנ"ל כתב בפשיטות דשייך גם בזה"ז הוספת ימי טומאה משים דשמא יבא משית היום ולא יוכל להזות עליו היום או מחר ע"ש. ובמחכ"ת אישתמיט מיני' הסמ"ג בשם ר"ת הנ"ל שכתב להדיא דלא שייך בזה"ז הוספת ימי ט מאה משים דאין לנו אפר פרה. אך זה קשה מאד מדוע לא חשו שמא יבא משיח פתאום כנ"ל:

ולכאורה נראה לומר הטעם שלא חשו לזה, משום שמבואר במדרשים, וביותר ב„פסיקתא רבתי“ (הנדפס בסוף ס' תנא דבי אליהו) ששלשה ימים קודם שיבא משיח יבא אליהו ועומד על הרי ישראל כו' ע"ש. ואם כן שפיר כתבו דלא שייך הוספת ימי טומאה דלא חיישינן שמא יבא משיח פתאום דהא מקודם יבא אליהו. אך באמת אין להעמיד יסוד על זה. כי מצינו הרבה מדרשים חלוקים. ראה „מדרש משלי“ סי' י"ט (מובא גם בס' דבש לפי מערכת א' אות ד') ד משיח נקרא אניתו. שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו'. ואם כן יש לחוש שפיר שמא יבא אליהו משיח בכל שעה. ואן לומר שהר"ת והראב"ד סוברים העיקר כמו שאומרים ב„פסיקתא“. והפוסקים חלוקים בזה אי אליהו הנביא זכור לטוב, היינו משיח אליהו, כה„מדרש משלי“. או שאליהו יבא קודם. ומצאתי בנקה"כ יו"ד סי' ק"ב הביא דברי או"ה בחתיכה שנאסרה מחמת „תיק"ו“. לא אמרינן שיש לו מתירין כשיבא אליהו וכו'. וכתב עליו הרמ"א בגליון:

ולא אמרינן דמתקלקל דאליהו יכול לבא בכל שעה עכ"ל. ולפי האמור י"ל ודברי הרמ"א במחלוקת שנויה כנ"ל ודו"ק א)**(א)

ראה תוס' ב"מ קי"ד ע"א וע"ב ד"ה מהו. ובס' ברכי יוסף' (להגאון חיד"א ז"ל) חאו"ח סי' ל"ב, בשם הגהות רבינו בצלאל מס' גיטין. ראה עוד בתוס' ב"ב קכ"א ע"ב ד"ה שבעה. וברשב"ם שם ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' י"ט. ובמד"ר פ' תשא:

ראה קראתי בשם וכו' ע"ש. ובמס' אצילות שבסוף אגדת בראשית מתוס' שאנץ בשם ר"ת. עיין היטב בכל אלו הציונים. דוק ותשכח. וסמכתי על כת"ר שיבין ברמיזה:)** ומצאתי ברמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ב שכתב וז"ל:

יש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת משיח יבא אליהו. וכל אלו הדברים לא ידע האדם האיך יהי' כו' גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו וכו' ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. עייש"ה שהאריך בלשונו הזהב. וע"כ שכיון הרמב"ם ז"ל להמדרשים חלוקים הנ"ל. וזה ברור. ואם כן אין להכריע בזה כשום אחד מהדיעות. אם לא שנאמר שהר"ת והראב"ד חלוקים עליו בזה, והם הכריעו, ולכך לא חשו שמא יבא משיח פתאום:

(ד) ולפענ"ד בס"ד נראה לומר בזה דבר חדש ונכון. דהנה אמרינן בש"ס סנהדרין כ"ב ע"ב: רבי אומר אומר אני כהנים אסור ם לשתות יין לעולם. אבל מה אעשה שתקנתן קלקלתן. ואמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא. כרבי. מכלל דרבנן אסרי. היינו טעמא מהרה ובנה ביהמ"ק, ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא. ופירש"י ז"ל דרבי לא חייש שמא יבנה פתאום עש"ה. ואמרינן בש"ס עירובין מ"ג רע"ב:

הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין בשבתות ויו"ט. ואסור לשתות יין כל ימות החול. ובתוס' שם ד"ה ואסור. הקשו:

מאי שנא דלא אסרינן כהן לשתות יין לעולם. כדאמרינן בסנהדרין דכ"ב. אבל מה אעשה שתקנתן קלקלתן. פי' שעברו כמה שנים שלא נבנה הבית. ואמאי לא חיישינן לבן דוד כי הכא? ותירצו והתם ליכא איסורא דאפשר בכרן אחר וו ישן מעט. אבל הכא אי אתא עובר על נזירותו. ור"ח מפרש ביום שבן דוד בא שראוי לבא. והשתא לא קשיא מידי עכ"ל. נמצא לתירוץ ראשון של התוס' דהיכא דאיכא איסורא חיישינן שמא יבא בן דוד היום. אם כן הכא נמי בטומאת כהן איכא איסורא שמא יבא משיח היום. וא"כ הוסיף ימי טומאה שלא יוכלו להזות עליו היום או מחר וגרם טומאה לעצמי. וא"כ אסור לכהן לטמאות אף שנטמא פ"א כנ"ל. ולר"ת שסובר כהראב"ד דכהן שנטמא פ"א אין בו איסור טומאה כנ"ל. וע"כ שאינו מחלק בין איכא איסורא לליכא איסורא. דהא בכהן טמא איכא איסורא. ואפ"ה לא חייש שמא יבא משיח ואיכא הוספת ימי טומאה. ואם כן הר"ת לא הי' יכיל לתרץ כמו תירוץ קמא של התוס' הנ"ל. דהא לשיטתו אינו סובר כן. ולכן הוכרח ר"ת לשיטתו לומר תירוץ אחר על קושיית התוס' ומפרש ביום שבן דוד בא שראוי לבא. ודוק היטב, וזה נכון:

ולכאורה י"ל דגם הראב"ד אזיל לשיטתו. דהנה הרמב"ם בפ"א מהל' ביאת מקדש ה"ז דעתו דגם בזה"ז כהן המכיר משמרתו אסור לשתות יין כל אותו השבוע. והראב"ד שם פליג עליו, וסובר דכהנים מותרים לשחות בזה"ז, שאין עכשיו שעת עבודה. ולמהרה יבנה לא חיישינן ע"ש ועיין בירושלמי תענית פ"ב הי"א. עפ"י גירסת הק"ע שם. ודו"ק] הרי לפנינו והראב"ד לא חייש שמא יבנה. וא"כ להראב"ד לא שייך הוספת ימי טומאה בזה"ז, דלא חיישינן שמא יבנה במהרה ויהי' לנו אפר פרה כנ"ל. אך יש לדחות דע"כ לא כתב הראב"ד דלא חיישינן שמא יבנה במהרה, אלא היכא דליכא איסורא דאף כשיבנה ביהמ"ק אפשר בכהן אחר או ישן מעט. משא"כ היכא דאיכא איסורא חי שינן שפיר שמא יבנה במהרה. וא"כ הכא נמי בטומאת כהן איכא איסורא כנ"ל, חיישינן שמא יבנה במהרה. כתירוץ קמא בתוס' עירובין הנ"ל. אם לא שנאמר שהראב"ד מפרש להסוגיא דעירובין מ"ג הנ"ל כתירוץ השני, והוא פירוש ר"ח. ועל זה אין ראי' מוכרחת. אדרבה י"ל כין שהראב"ד שתק בהל' נזירות פ"ד הי"א. ע"ש שכתב הרמב"ם:

הריני נזיר ביום שבן דוד בא אם בחול נדר ה"ז אסור לעולם וכו'. וע"כ דחיישינן שמא יבא בן דוד היום. וע"כ שאינו מפרש כר"ת. והראב"ד שתק ולא העיר עליו. ואפשר דס"ל דהיכא דאיכא איסורא חיישינן שמא יבא במהרה. אבל הרמב"ם ז"ל שפיר נוכל לימר דאזיל לשיטתו, ולכך מחייב בהל' נזירות אף בנטמא בו ביום. משום דאזיל לשיטתו בהל' ביאת מקדש פ"א ה"ז דחייש שמא יבנה במהרה. וע"ש בכ"מ שני תירוצים ודו"ק. ואזיל לשיטתו עור בהל' נזירות פ"ד הי"א הנ"ל. ואם כן הכא נמי בטומאת כהן חיישינן שמא יבא משיח היום. וא"כ איכא היספת טימאה בין להטמא בין להנוגע בו ודו"ק ועפי"ז יש לפלפל בדברי הנקה"כ בסי' ק"ב בשם או"ה והרמ"א. ודו"ק היטב ב):**(ב)

ראה בכ"מ בפ"ד מהל' נזירות הי"א מה שהקשה על הרמב"ם שכתב שמותר בשבת מפני שהוא ספק נזירות להקל ובגמ' אמרינן מפני שקודם שיבא בן דוד יבא אליהו ואין אליהו בא בע"ש. עש"ה ובלח"מ. במח"כ אישתמיט מהם דבר הרמב"ם בהל' מלכים פי"ב ה"ב שאין להכריע ע אם יבא אליהו קודם בן דוד או קיים גוג ומגוג עש"ה. ועיין בפלתי סי' ק"י בבית הספק בסופו. ויש לפלפל בזה ולא עט האסף פה

:)** (ה)

כעת נתיישבתי במה שכתבתי לעיל שהמחלוקת הקדמונים אי שייך הוספת טומאה בזה"ז תליא אי יבא אליהו קודם משית או לא. עפ"י ה„פסיקתא רבתי“. הנה מלבד שהפסיקתא סותר לדברי הגמ' בעירובין מ"ג הנ"ל שאין אליהו בא רק יום אחד קודם ביאת משיח וכדפריך שם:

והא לא אתא אליהו מאתמול. ואם כן אכתי שייך הוספת ימי טומאה ודו"ק. אך בלא־זה יש לדחות עפ"י הירושלמי פ"ה דמע"ש ה"ב. [מובא בתויו"ט מעשר שני פ"ה מ"ב בד"ה ותנאי הי'] שביהמ"ק עתיד להבנות קוים למלכת בית דוד עש"ה. ואם כן יהי' להם אפר פרה קידם ביאת אליהו ומשיח. דתיכף בזמן בנין ביהמ"ק יקריבו קרבנות והי' להם אפר פרה. ועיין בראב"ד הנ' ביאת מקדש פ"א ה"ז. ובכ"מ שם ודוק היטב. ולדעת. במחכ"ת של התויו"ט ובמעשר שני הנ"ל) אישתמיט מיני' דברי הרמב"ם בהל' מלכים פי"א ה"א שכתב וז"ל: המלך המשיח עתיד לעמוד להחזיר מלכות בית דוד וכו' ובונה ביהמ"ק וכו' עכ"ל. וכן הוא בהלכה ד' שם להדיא ע"ש. הרי שדוד יבנה ביהמ"ק. היפוך הירושלמי הנז' וצע"ג. ראה תוס' שבועות ט"ו ע"ב ד"ה אין. כתבו בשם המדרש תנחומא, דבנין ביהמ"ק לעתיד יהי' עשוי מאליו בידי שמים. וכ"כ רש"י בר"ה ל' ע"א. וברש"י סיכה מ"א ע"א ד"ה אי נמי. דביהמ"ק דלעתיד עשוי בידי שמים. וי"ל דבזה פליגו הירושלמי והרמב"ם הנ"ל ודו"ק ודברי הרמב"ם הנ"ל נשמטו מהגאון בעל „מנחת חינוך“ (מצוה קנ"ב) שהקשה לשיטת הרמב"ם בהל' ביאת מקדש הנ"ל ד„כהנים בזה"ז אסירים לשחות יין במכיר משמרתו“. אמאי לא יהיו מותרים בשבתות ויו"ט דאין בן דוד בא? ותירץ דבנין ביהמ"ק יכול להיות קידם ביאת בן דוד. כמש"כ התויו"ט. ובנין ביהמ"ק יכול להיות בשבת. כמש"כ רש"י בר"ה הנ"ל עכ"ל. ולא הביא מהתוס' שבועות בשם התנחומא הנ"ל. ובמחכ"ת אישתמיטתיה שדעת הרמב"ם שבן דיד יבנה ביהמ"ק. ולא בידי שמים. ואכתי קשה להרמב"ם יהיו מותרים לשתות בשבתות ויו"ט. ולדעתי זה היא כוונת הס' „יד דוד“ במס' תענית שהקשה כן. והמנ"ח תמה עליו שנעלם ממנו הרש"י. ולדעתי הקשה להרמב"ם לשיטתו. ודו"ק כי זה ברור. וי"ל גם על הכ"מ פ"א מהל' ביאת מקדש ה"ז שכתב שכשיבנה ביהמ"ק אפי' אם יבנה בידי שמים כו' ע"ש. וקשה הא להרמב"ם בן דוד עתיד לבנותה. וגם י"ל על הכ"מ שם במש"כ שבלא ביהמ"ק אפשר להקריב והבן. ויש עוד לפלפל בזה. ועין ין ש"ם ב"ק ס' ע"ב: ואני עתיד לבנותה באש ע"ש. ויש לדחות [במה שפלפלתי אם חיישינן שמא יבא משיח פתאום. ראה בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' ש"ו ע"ש. ויש לפלפל בדבריו ואכמ"ל]:

(ו) ועתה נתנה ראש ונשובה ונחקורה בדעת הראב"ד אי בעי להתיר לגמרי טומאת כהנים בזה"ז לכתחלה. או לא בעי אלא לפוטרם ממלקות. כמש"כ:

„והמחייב אותם עליו להביא ראיה“. אבל איסורא מיהא איכא. או מד"ת או מד"ס. הנה מה„משנה למלך“ בפ"ג מהל' אבל הנ"ל, מוכח להדיא שסובר שאין כאן א סור כלל להראב"ד וע"ש שהקשה מהאמוראים שציינו קברות. ראה בס' „מנחת חינוך“ מצוה רס"ג הנ"ל, כתב בדעת הראב"ד הנ"ל שסובר כר"ת דאיסור דרבנן יש. וכמבואר ברא"ש בהל' טומאה הנ"ל ותמה על המל"מ הנ"ל שהקשה מהאמוראים ע"ש. במח"כ אישתמיט מיני' דברי השירי קרבן (על הירושלמי נזיר פ"ז ה"א בד"ה אכריז) שכתב דהראב"ד מודה דאיסורא דרבנן מיהא איכא. וכתב כן גם בדעת הרי"ף. והשיג על המל"מ ע"ש. אף גם אישתמיט מהגאון מנחת חינוך ז"ל דברי ה„דגול מרבבה“ בסי' שע"ב שכתב:

„אולי לא אמר הראב"ד אלא לענין חיוב מלקות. אבל לענין איסור אולי אפי' איסור תורה יש“ ע"ש. הרי שסובר הדג"מ בדעת הראב"ד דאסיר מדאורייתא. ראה בהגהות יד שאול בסי' שע"ב ציין על הדג"מ:

ועיין שו"ת רשב"א ח"א סי' שכ"ד שכתב דלהראב"ד ליכא שום איסור. ובשיטמ"ק נזיר לא משמע כן. עש"ה מה שציין לכמה פוסקים. ומשמע מדבריו שלשיטת הרשב"א להראב"ד ליכא אפי' איסור דרבנן. ראה בשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' ק"ז חקר ג"כ בדעת הראב"ד אי התיר לגמרי או דאיכא איסורא מד"ס. וכתב:

לכאורה משנה שלימה בברייתא דאבל רבתי הנ"ל בפלוגתא דר"ט ורע"ק דתנינן תמן פירש ה"ז לא יטמא ולא פליג רע"ק בהא. דאלמא מא פכ"פ איסורא מיהא איכא. וכ"כ הרא"ש הנ"ל וכו'. ואולם בתוס' נזיר דמ"ג ד"ה מהכא משמע יפלא מאד וכו' ואילם לפ"מ שהואלנו לדבר דאין ענין פליגתא דרבה ור"י שנחלקו אי רשאי לטמאות למת כשנטמא כבר. לפלוגתא דר"ט ורע"ק בטומאת קרובים דשם מטעמא אחרינא אתינן עלה דמאן דמתיר הוא משום דהואיל ואישתרי אישתרי. ולא מיתורא דקרא דולא יחלל דשם ל"ח מחולל ועומד הואיל והתורה התירה לו לטמאות ומצוה איכא לטמאות כנ"ל. וא"כ בודאי לא חשיב מחולל א"כ גם בזה אין כאן קושיא דודאי בנטמא לקרובים. נהי דמה"ת מותר לרע"ק לטמאות למת אחר משום דהואיל ואישתרי אישתרי. שפיר י"ל דמדרבנן מיהא אסרוה. כמו דאמרינן ביבמות ח' ע"ב ושאר דוכתי בטבו"י שראה קרי דאף דשרי לכנוס למקדש משום הואיל ואישתרי אישתרי. מ"מ אסור מדרבנן. אבל בסוגיא דנזיר בכהן שנטמא באיסור דאתינן עלה להתיר לטמאות מיתורא דקרא דולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שכבר מחולל. וא"כ הואיל והיא מקרא מפורש בתורה להתיר אין כת ביד חז"ל לאוסרו. כמ"ש בט"ז או"ח סי' תקפ"ח עכ"ל. וכ"כ בט"ז יו"ד ס' קי"ז סק"א. ע"ש בפתח"ת מש"כ בזה שכמה אחרונים השיגו על האי כללא והט"ז ע"ש. ואני הראיתי לדעת דבהאי כללא דהט"ז פליגי בזה רבותינו בעלי התוס' ז"ל. דאמרינן ביבמת מ"ח ע"ב: מקיימין עבדים שאינן מלין דברי ר' ישמעאל. ורע"ק אומר אין מקיימין. א"ל ר"י הרי הוא אומר וינפש בן אמתך וכו'. ובתוס' שם ד"ה אין מקיימין. פי' ריב"ן שלא ינסך יינו וקשיא. ועוד דמתשובתו של ר' ישמעאל. משמע דמדאורייתא פליגי עש"ה. ולפי"ד הט"ז הנ"ל י"ל דשפיר השיב ר' ישמעאל:

הרי הוא אומר וינפש בן אמתך. וא"כ התורה התירה בפירוש ואין כח ביד חז"ל לאסור משום שלא ינסך יינו. ולא קשה מידי על הריב"ן. ומדלא מתרצים התוס' כן. ע"כ שפליגו על האי כללא אבל הריב"ן י"ל דסובר האי כללא ודו"ק. ועיין בקומץ מנחה מצוה רפ"ז מש"כ על האי כללא. ועיין בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"א אות ט"ו. ובישי"ע יו"ד סי' צ"ח. ובשו"ת טוטו"ד סי' כ"ב. ובס' שירי טהרה סי' קפ"ט תשובה ב'. ויש לפלפל ואכמ"ל. עכ"פ מצינו למידין מהשו"ת חסד לאברהם הנ"ל דלהראב"ד אפי' איסורא מד"ס לית כאן, משום דהתורה התירה בפירוש אין כח ביד חז"ל לאסור. ולפי מה שכתבתי יש מחלוקת בזה בהתוס' הנ"ל. ראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' של"ט הנ"ל הביא דברי הראב"ד בתמים דעים סי' רל"ו פסק להדיא כהרמב"ם הנ"ל. וכתב:

ותרי ראב"ד הוה עש"ה. וראה עוד בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' כ"ג למד מהראב"ד בפירושו למס' תמיד דאף כהן שכבר טמא בטומאת מת אסור לו מה"ת לכנוס לאהל המת ע"כ. אף שהמעיין היטב בהראב"ד שם שסיים:

והמחמיר יתברך. יראה שאין כאן אף איסור דרבנן עש"ה ודו"ק:

(ז) סוף דבר הכל נשמע שיש כמה אחרונים הסוברים בדעת הראב"ד שאין כאן אפילו איסור דרבנן. ואם כן לפי מה שביארתי לעיל דהראב"ד והר"ת קיימו בחדא שיטה ואין הראב"ד יחיד בדבר. א"כ עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא. ויש לצרף ספק זה לכל ספק דעלמא להתיר. ובפרט היכא שנטמא באותו יום יש הרבה מתירין לטמאות. הר"ת והרש"י והש"ג בשם בה"ג וס' יראים וראב"ד ומצאתי בברכי יוסף יו"ד בשיורי ברכה סי' שע"ג הביא בשם כנה"ג דהאורחות חיים פסק ג"כ כר"ת. ולא כב"י שכ' שסברת ר"ת יחידאה. וא"כ היכא שנטמא בו ביום בודאי שהדין פשוט וברור דחזי לאיצטרופי כל הנך פוסקים הנ"ל לספק דמותר לטמאות. וכ"ת האיך אפשר לכהן שנטמא בו ביום מה לכהן בבית הקברות ואחד מאלף ימצא שמטמא לקרובים או למת מצוה. זה ליתא דהנה בשו"ת חת"ס סי' ש"מ נתקשה בלשון הראב"ד הנ"ל שכתב:

„והכהנים בזה"ז טמאי מתים הם“ והקשה ג"כ מאין נטמאו הכהנים בט"מ מה ש בביה"ק וכו' ע"ש מש"כ. ולפענ"ד נראה דהראב"ד אזיל לשיטתו. דהנה בחת"ס או"ח סי' כ"ב הנ"ל הביא להראב"ד בפירושו למס' תמיד שהביא דברי המקצעות שחיבר ר"ח ז"ל דכהן הנכנס בבית שהאשה נדה שם לא יברך את ישראל וברכתו קללה תחשב לו ולזרעו. ונדחק למצוא טעם ועיקר דבריו לחוש לדברי רע"ק במס' שבת ר"פ רע"ק. ובמתני' דע"ז מ"ז ע"ב דעבודה זרה איתקש לנדה להחמיר וא"כ ה"ה נדה איתקש לע"ז. וע"ז למת שכהן מוזהר דלא יבא וכו' ושוב נסתפק אם ר"י שבס' מקצעות גם בזה"ז אמרו ומסיים והמחמיר מתברך עש"ה. והרי מדעת הראב"ד דהבא לאהל נדה הוי כמי שבא לאהל המת. ומכש"כ הבא לאהל ע"ו דאיתקש למת. וע"ש בחת"ס באו"ת הנ"ל שפלפל בזה, וכתב:. ומ"מ צל"ע דאדרבה אי קיי"ל בפ"י דרע"ק כרבה דאפי' באהל קאמר א"כ פשיטא דלית הלכתא כרע"ק. דהא קיי"ל בחילין י"ג כרבנן דריב"ב דתקרובת ע"ז אינו מטמא באהל, דלענין אכילה איתקם, ולא לענין טומאה וי"ל עפי"ד התוס' שם ובע"ז ל"ב ע"ב ד"ה והיוצא וכו' עש"ה. עכ"פ להראב"ד הנ"ל ע"כ מוכרחין לומר דפוסק כריב"ב וכרע"ק, והנכנס באהל ע"ז כאלו נכנס באהל המת וכן באהל נדה. ואן לך כהן נזהר בזה, כי אי אפשר ליזהר, ושפיר כתב הראב"ד דבזה"ז כולנו טמאי מתים ובודאי שכל אחד מהכהנים נטמא בו ביום או באהל נדה, או באהל ע"ז, כי ממש אי אפשר ליזהר בזה. כן נראה לי לכאורה. ובזה הי' נ"ל לדחוק וליישב קושיית החת"ס דהרמב"ם רפ"ו מהל' שאר אבות הטומאה, פסק כרבנן דריב"ב וכרבנן דרע"ק, והראב"ד שתק התם ואודויי אודי' לי'. ולפי מה שכתבתי ניחא קצת דיש לימר דהראב"ד סמך עצמו על מש"כ בהל' נזירות שהכהנים טמאי מתים והכל יודעים שאחד מאלף כהנים יטמא למתים. וע"כ כוונתו שהכהנים טמאי מתים באהל ע"ז, או באהל נדה, דאיתקשו למתים, ואי אפשר לשים כהן ליזהר בזה. וא"כ הראב"ד אזיל לשיטתו. ואם כן לדעת הראב"ד והר"ת שפיר איכא ספק ספיקא בנד"ד. שמא הכהנים אין עליהם חיוב טומאה בזה. כהראב"ד והר"ת. ואת"ל דלא כהראב"ד דילמא נטמאו בו ביום כאין לך כהן מוזהר כנ"ל. ואם כן חזי עוד לאיצטרופי דעת רש"י והר"ת ובה"ג ויראים והאורחות חיים, דבנטמא בו ביום אין עליהם חיוב טומאה כנ"ל. וא"כ בנד"ד בקברי עכו"ם איכא עוד ספק שמא עכו"ם אינו מטמא באהל כהרמב"ם. ולהיראים אף במגע אינם מטמאים. ראה ברשב"ץ ח"ג סי' שכ"ח. מובא בברכי יוסף. וגם מש"כ בפ"מ ח"ב סי' י"ד וסי' קנ"ב הביא ראיות להרמב"ם וליראים ע"ש. ואם כן לדינא מותרים לילך עכ"פ להלן מביה"ק מטעם ס"ס הנ"ל. כן נראה לי לכאורה:

(ח) שוב נתיישבתי דיש לומר אי מצרפים לדעת הראב"ד במס' תמיד בשם המקצעות הנ"ל דע"ז איתקש למת, ונדה איתקש לע"ז. שוב אי אפשר לצרף דעת הפיסקים דעכו"ם אינו מטמא באהל. דהנה דעת המקצעות לפי' הראב"ד הוא משום דפסק כריב"ב בחולין י"ג ע"ב דסובר תקרובת ע"ז מטמא באהל. שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל. אף תקרובת פ"ז מטמא באהל ע"ש. וקשה מנ"ל דע"ז מטמא באהל מדבריו זבחי מתים. דילמא למת עכו"ם איתקש שאינו מטמא באהל ומצאתי בשו"ת בית יצחק (להגאון מלבוב ז"ל) חאו"ח סי' י"ד אות י"א הביא כן בשם מקשים ע"ש. וע"כ דסובר ריב"ב דמת נכרי ג"כ מטמא באהל כרשב"ג בסוף אהלות. ואם כן הראב"ד שפוסק כהמקצעות שפוסק כריב"ב, ע"כ שסובר ג"כ כן. וא"כ אי אפשר לצרף דעת הראב"ד הנ"ל להפוסקים דסברי דמת נכרי אינו מטמא באהל. דהא הראב"ד ע"כ שאינו סובר כן. ויש לפלפל בזה הרבה ואכמ"ל. אך באמת יש לצרף דעת הראב"ד בהל' נזירות שהכהנים בזה"ז טמאי מתים. אף אם לא נאמר שהראב"ד אזיל לשיטתו בפירושו למס' תמיד כנ"ל. וכ"ת מאין נטמאו הכהנים הלא אחד מאלף כהנים ימצא שיטמא למת מצוה כנ"ל י"ל דפי' הראב"ד הוא כמו שפי' הגאון מלבי"ם באו"ח סי' א' ס"ו עפ"י הכתב ששלח ר"ח לר"ת דאין בית אשר [אין] בו טומאת חרב ואיזה בית אשר תבנה לי עש"ה [ראה ברמ"א יו"ד סוס"י שס"ט. ב' דיעות אי כהנים אסורים ליטמא לחרב שנטמא במת עש"ה]. וא"כ שפיר איכא למיחש שמא נטמא בו ביום, ואיכא כל הני ספיקא דלעיל. ספק כהראב"ד והר"ת כנ"ל. ואת"ל דלא כהראב"ד שמא נטמא בו ביום וחזי לאיצטרופי הפוסקים הנ"ל. ואת"ל גם זה אינו. שמא עכו"ם אינו מטמא:

(ט) ועתה אבא לדברי כת"ר אחרי שביארתי בעזה"י חוות דעתי, ואראה אם כנים דברי כת"ר במה שכתב לצדד להתיר כיון שהוא ביה"ק ישן, וחלפו עברו משך חמשים שנה מאז נבנו הבתים עליו. וגם אפשר שלא קברו במקום זה איזה שנים רק בצד אחר. ויש ספק אולי נרקבו העצמות ולא נשאר שיעור שמטמא באהל. ועיין בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב דבמאה ועשרים שנה לא נשאר מאדם רק תרוד רקב. ואם כן הדעת נותן דבחמשים שנה נרקב שלא נשאר שיעור שמטמא באהל. וא"כ מותר מטעם ס"ס. שמא גוי אינו מטמא. ושמא לא נשאר שיעור. וצירף גם דעת הש"ך והוי ס"ס בדאורייתא. וספק אחד בדרבנן. ע"כ תו"ד:

הנה לפענ"ד אין לסמוך על זה, ולצרף זה הספק דבחמשים שנה נרקבו העצמות, ולא נשאר כשיעור. אף שהביא מהירושלמי שלמי הנ"ל אין מהירושלמי ראי' כל כך לפי דעתי. וזה לשון הירישלמי:

„והיו ימיו מאה ועשרים שנה וגו'. אפשר אדם חי אלף שנה. וכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה. אלא לק"כ שנה הוא חוזר למלא תרווד רקב“. וב„שירי קרבן“ שם כתב וז"ל:

נ"ל דזה פירושא דקרא בלא ידון רוחי באדם שבשקם בו הרוח הנה עדיין הוא בשר, ואין זה רצוני. אלא הבשר יתקיים עד ק"כ שנה. ואח"כ יחזור למוצאו הראשון שהוא תרווד רקב. עכ"ל. ואח"כ הקשה בירושלמי על זה:

וקשיא עוג מלך הבשן מאה ועשרים שנה. ותינוק בן יומו ק"כ שנה. עוג מלך הבשן מלא תרווד רקב ותינוק ב"י מלא תרווד רקב“? הרי לפנינו דהירושלמי בעצמו הקשה על מה שאמר לעיל. ומי יאמר שנשאר כך במסקנא. ועיין בק"ע ובפ"מ שם ודו"ק. ועוד דהנה המעיין בש"ס דילן, יראה דתלמודא דבבלאה לא ס"ל כדרשת הירושלמי בהאי קרא דוהיו ימיו מאה ועשרים שנה. ראה בש"ס חולין קל"ט ע"ב: „משה מן התורה מני. בשגם הוא בשר“. ופי' רש"י:

„בשגם בגימטריא כמו משה. וכתיב שם והיו ימיו מאה ועשרים שנה. וכך היו ימי חיי משה. כלומר עתיד לבא בשגם משה מן הנולדים וכן ימיו עכ"ל. הרי לפנינו להדיא דהש"ס דילן לא ס"ל כדרשת הירושלמי הנ"ל. ואם כן אין הוכחה להש"ס דילן דלאחר ק"כ הוא חוזר למלא תרווד רקב [ראה במד"ר בראשית פכ"ו סי' ט"ו:

בשגם זה משה דחושבני' דדין הוא חשבין דדין. ורבנן מייתי לי' מהכא:

והיו ימיו מאה ועשרים שנה. ומשה חי ק"כ שנה]:

ולדעתי נראה עוד דהירושלמי הנ"ל מיירי רק מבשר. דהבשר לאחר ק"כ שנה חוזר למלא תרווד רקב. אבל לא העצמות. אף שבר קפרא בירושלמי שם הביא מן המקרא דיש רקב לעצמות דכתיב „ורקב עצמות קנאה“ ע"ש. מ"מ הלא מודעת זאת כי יש עצמות רכים ועצמות קשים. הנה העצמות הרכים בודאי המה כבשר ויש בהם רקב כנודע אבל העצמות הקשים אי אפשר לומר שבק"כ שנה הוא חוזר למלא תרווד רקב. עיין יו"ד סי' צ"ט. והנה מלשון ה שירי קרבן לעיל משמע להדיא שקאי על בשר. ופי' בזה פירושא דקרא בשגם הוא בשר כנ"ל. ולדעתי נראה לי להביא ראי' ברורה לזה. דהנה בירושלמי הכ"ל הקשה:

„עוג מלך הבשן מלא תרווד רקב. ותינוק בן יומו מלא תרווד. עוג מלך הבשן ק"כ שנה. ותינוק ב"י ק"כ כנ"ל, ובש"ס נדה כ"ד ע"ב אמרינן:

אבא שאול אומר וכו' קובר מתים הייתי פ"א רצתי אחר צבי ונכנסתי בקולית של מת ורצתי אחריו ג' פרסאות וקוליא לא כלתה כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היתה ע"ש. הרי דנשאר הקוליא של עוג מלך הבשן אף אחר ק"כ שנה. ואיך אמרו בירושלמי שם דמעוג מלך הבשן נשאר מלא תרווד רקב אחר ק"כ שנה אלא ע"כ דיש לחלק בין עצמות הרכים לעצמות הקשים. ואף שיש לדחוק ולומר דמה שהקשה הירושלמי מעוג מלך הבשן אינו אלא משל. כמו שנקט תינוק ב"י נקט גם עוג שהוא אדם גדול. אך פשטא דירושלמי לא תוכח כן. דאם לא כן למה נקט עוג, הו"ל למינקט סתם אדם גדול בקומה. וא"כ אין ראי' כל כך מהירושלמי וכן מוכח מעובדא השניה בנדה כ"ד ע"ב הנ"ל שאמר אבא שאול קובר מתים וכו' פ"א נפתחה מערה ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמו. כשחזרתי א"ל עין של אבשלום היתה ע"ש. הרי שעצמות קיימין יותר מק"כ שנה, וע"ש במהרש"א בחיאג"ד כתב כונה אחרת בגמ' הנ"ל. אך באמת אין הגמ' יוצא מידי פשוטו והפירוש הפשוט, ובפרט היכא שיש נפ"מ לדינא, לא הוי נקטו חז"ל לשון שאפשר למיטעי וז"ב. והדרשה תדרוש. ויש להביא עוד ראי' ברורה לזה מש"ס נדה ס"א ע"א: אבא שאול אומר מעשה בסלע בית חורון שהי' מחזיקין בה טומאה ולא יכלו חכמים לבדוק וכו' וריב"ח א"ל הביאו לי סדינים ובדקו ומצאו בור גדול מלא עצמות ותנא הוא הבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים דכתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל וגו' ביד גדלי' וכו' ע"ש. הרי שעצמות החללים היו קיימין הרבה יותר מק"כ שנה. שהרי גדלי' בן אחיקם הי' בחורבן בית ראשון. אלא ודאי כמו שכתבתי שעצמות הקשים בידאי קיימים. אך ורק העצמות הרכים נרקבים. ויתכן ליישב עוד דברי הירושלמי הנ"ל דמיירי במי שיש בו קנאה. אז עצמותיו מרקיבין. כמו דאמרינן בשבת קנ"ב ע"ב: ורקב עצמות קנאה. כל מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבין, וכל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבין ע"ש [ראה פרקי דר"א פרק ל"ד דבשבעה ימי אבילות מתחיל הגוף להתליע ונמס וחוזר לעפר כו' ר"ש כל הגופות נוגעין בארץ עד שאין משתייר מן הגוף אלא כמלא תרווד רקב כו' ע"ש]:

(י) שוב מצאת בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' של"ז כתב וז"ל:

לומר שבאורך הזמן כבר נפסדו ונרקבו ונעשו עפר ומקובלים אנחנו שכל עצמותיו של אדם נרקבים ונימוחים כמבואר וכו' חוץ מעצם קטן הנקרא לוז או נסכוי. ועיין בט"ז באו"ח סי' ש' וע"ש ובאחרונים. ועצם נסכוי אינו מטמא באהל א בו שיעורא. והא דריש פרק בתרא דזבחים קי"ג ע"א דשקיל וטרי מחשש עצמות אנשי המבול והרוגי נבוכדנצר י"ל דהיינו משים נסכוי הנ"ל ומשום טומאת היסט דעצם כשעורה מטמא בהיסט וכו'. ותדע לך דמשום עצם נסכוי נגעו בה בר"פ בתרא דזבחים קי"ג דאי ס"ד לשארי איברים חששו. א"כ נימא דעצמות לא נימוחו במים רותחים שבמבול וא"כ מאי רבותא דנסכוי דאמרו במדרש שנתנוהו למים ולא נמוח לאש ולא נשרף. הא כל העצמות נמי הכי איתנהו. אע"כ כולם נימוחו במבול ורק הוא נשאר. ולא תיקשי לך מאבא שאול בנדה שעמד בגלגל עינו של עוג מ"ך הבשן. אין למידין מתוקפו של עוג. אבל שאר אינש עצמותיהם נימוחים וכו', אמנם כד מעיינת שפיר הא ליתא מש"ס ערוך נדה ס"א ע"א בימי ריב"ח מצאו בור מלא עצמות. ואמרו הוא הבור שמילא וב"נ חללים בימי גדלי' בן אחיקם וכו' והיו עצמותיהם קיימים וכו' והאריך להביא עוד ראיות. וסיים:

ומה צורך לראי' וחז"ל אמרו ורקב עצמות קנאה. כל מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבים. וא"כ דבמדרש דכל עצמות נימוחים חוץ מנסכוי. היינו מי שיש בו קנאה לא ישאר כ"א נסכוי. אבל מי שאין בי קנאה לא וכו'. ואח"כ כתב:

ובלאו הכי אין קושיא מהמדרש הנ"ל די"ל האי שעה אחת קודם תחיית המתים שאז גם עצמות נרקבים לקיים אל עפר תשוב כש"ס שבת קנ"ב הנ"ל. עכ"ד הח"ס בקיצור. ושמחתי מאד שזכיתי לכוין באיזה ראיות לדברי הח"ס ז"ל אף גם כוונתי לדעתו הגדולה דלא מצרפינן לספק שמא נרקבו. כדמוכח מש"ס נדה ס"א ע"א הנ"ל. ובמחכ"ת נא הביא להירושלמי הנ"ל. ועתה אבא לפלפל בדברי הח"ס הנ"ל בס"ד. הנה מתחלה רצה לומר כאשר עלה על דעת כת"ר ג"כ שבאורך הזמן נרקבים העצמות כמבואר במדרש דכל העצמות נרקבים ונימוחים חוץ מעצם נסכוי וקשיא לי' מזבחים קי"ג ע"א דא" אינה בדוקה ממיתי המבול לר"ל? ועל זה תירץ די"ל דהיינו משום נסכו. כנ"ל. ולדעתי אין כאן קושיא כלל על המדרש ממתי מבול. דהנה מקור המדרש הזה הוא בבראשית פ' כ"ח (וכן הוא במדרש קהלת קרוב לסיפי על פסוק גם מגבוה יראו וגו' וינאץ השקד. ועיין בתוס' ב"ק ט"ז ע"א ד"ה והיא דלא כרע במודים] וקודם לזה הממר איתא במדרש בראשית שם בזה"ל:

„ויאמר ה' אמחה את האדם ר"י ב"ר סימון בשם ר' יוחנן אמר אפילו עפרו של אדם הראשון נמחה ג)**(ג)

אמר בן המחבר ראה ב"ב נ"ח ע"א: ר' בנאה היה קא מציין מערתא כי מטא למערתא דאדם הראשון יצא ב"ק וכו' נסתכלתי בשני עקביו וכו'. ע"ש ברש"י. ויש להעיר מהמדרש הנ"ל דאפילו עפרו של אדה"ר נמחה. וצ"ע:

חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט)** ר' יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק אומר אפי' לוז של שדרה שממנו מניץ הקב"ה לעתיד לבא את האדם נמחה“. ואח"ז איתא שם המדרש הנ"ל. עש"ה. הרי שדעת המדרש דמתי מבול נמחו ואפי' הלוז של שדרה נמחה, ולא ס"ל כלל כש"ס זבחים קי"ג הנ"ל דא"י הי' צריך בדוקה ממתי המבול. אם כן המדרש אזיל לשיטתו. ומש"כ הח"ס הנ"ל לתרץ דהש"ס בזבחים הנ"ל מיירי מעצם נסכוי והוא לוז שאינו נמחה במי מבול. גם זה ליתא אפי' לדעת הש"ס דמצאתי ב„יפה תואר“ על המדרש הנ"ל שאמור ר' יוחנן דאפי' לוז של שדרה נמחה. וכתב על זה:

ואע"פ שהלז אין כח באש ומים למחותו כבסמוך נמחה רמי המבול שהקב"ה נותן בו כח שלא יכלה הלוז שממנו ינוץ האדם לעת"ל. אבל אלו שלא יקומו בתחיית המתים כדלעיל בפכ"ו מה צורך לו עכ"ל. הרי דדור המבול שלא יקומו לתחיית המתים ודאי אף הלוז נימוח. וזה הוא מבואר בש"ס סנהדרין ק"ח ע"א דדור המבול אין להם חלק לעוה"ב ולא יחיו, ודאי אף הלוז של שדרה נימוח עכ"פ למאן דסובר דבאורך הזמן עצמות נרקבים. וא"כ אף להש"ס דילן דלא ס"ל כהמדרש הנ"ל דעצמות דור המבול נימוחו מ"מ באורך הזמן אף הלוז נרקב ודלא כהח"ס ז"ל ודו"ק ועפ"י המדרש בשם ר' יוחנן הנ"ל דמתי מבול נמחה ואפי' הלוז של שדרה נמחה, נראה לי לתרץ קושיית התוס' זבחים קי"ג ע"א ד"ה מדקאמר. שהקשו הא לר' יוחנן נמי מתו בהבלא. ותיקשי ליה גופיה איה מזי מבול מכלל דלא הוו ע"ש. וכן הקשו בדיבור שלפני זה בתוס' שם ד"ה:

מעלה עשו בפרה ע"ש. ולדעתי נראה דר' יוחנן אזיל לשיטתי' במדרש דמתי מבול כולם נמחו. כמו שמוכיח מקרא „אמחה את האדם“ כנ"ל ואפי' הלוז של שדרה נמחה. וא"כ אין עליו שום קושיא מדוע לא הוצרך בדיקה ממתי מבול. דלאו דוקא בא"י אינם נמצא ם אלא אף בחו"ל אינם נמצאים דנמחו לשיטת ר"י ור' יוחנן הקשה כן רק לשיטת ר"ל שסובר שלא נמחו. אבל ר"י לשיטתו. וכ"ת א"כ קשה על הש"ס שאמרו שם במאי קמיפלגי מר סבר ירד מבול לא"י ומ"ם לא ירד מבול לא"י ולפי האמור י"ל דאף ר"י סובר כר"ל דירד מבול לא"י, ורק סובר דמתי מבול נמחו כשיטתו במדרש. ולהכי לא צריך בדיקה. י"ל דזה ליתא, ורנב"י סבר דפליגי אי ירד מבול לא"י. אבל ר' יוחנן ידע היטב משיטתו דמתי מבול נמחו, לכך הקשה על ר"ל ולא הקשה על עצמו. ולא קשה מידי. ודו"ק ואי"ל דנהי דאית לי' לר' יוחנן דמתי מבול נימוחו. היינו בחו"ל שירד שם גשם ומבול, שפיר י"ל דנימוחו במי המבול. משא"כ בא"י שמתו בהבלא לשיטת ר"י. י"ל דאף ר' יוחנן סובר שלא נימוחו החתים בהבלא. וי"ל דזה הי' שיטת רנב"י דסבר דפליגו ר"י ור"ל אי ירד מבול לא"י או לא ירד מבול לא"י. ולא קאמר דפליגי אי מתי מבול נימוחו או לא נימוחו. די"ל דר' יוחנן מודה היכא דמתו בהבלא דלא נימוחו. ויש לחזק בזה דברי הח"ס במה שהקשה על המדרש הנ"ל מזבחים ודו"ק. אך לדעתי גם זה ליתא. דהא ר' יוחנן במדרש הנ"ל דייק כן מקרא:

שויאמר ה' אמחה את האדם וגו' מעל פני האדמה“. ופשטי' דקרא משמע בין בא"י בין בחו"ל נמחו המ"ב. וא"כ י"ל קושית התוס' ודוק היטב בזבחים ק"ג. ודעתי היטב שיש לדחות. אעפ"כ הנלפענ"ד כתבתי לתרץ קושית התוס' שנשארו בתימה וי"ל ראי' למה שכתבתי דלר' יוחנן במדרש אף מתי א"י שמתו בהבלא נימחו. דהא אמרו במדרש הנ"ל לר"י דאפי' עפרו של אם הראשון נמחה. וע"כ אף שבא"י לא הי' שם המבול, אך ורק הבלא הי' שם והאיך נימוח גופו של אדה"ר אפילו עפרו נימוח, שמהבלא נימוח. הרי דגם בהבלא נימחו מתי מבול ודו"ק. ועפ"י האמור בשם המדרש דר' יוחנן סובר דמתי מבול נימוחו. ואם כן אם נימא דר"ל פליג על זה בש"ס זבחים קי"ג הנ"ל. וא"כ בודאי ר' יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן. ובפרט אם נימא דבא"י גם ר"י מודה דלא נימוחו, דמתו בהבלא. וא"כ י"ל דאף ר"ל לא פליג עליו, וסובר ג"כ דמתי מבול מחו"ל נימוחו ולא פליגו רק בא"י אי ירד מבול לא"י או לא, דר"ל סובר ירד מבול לא"י ולא נימוחו. ואף שזה דוחק גדול לומר דלר"ל שסובר ירד מבול לא"י, בא"י לא נימוחו ובחו"ל נימוחו. ומ"מ זה ודאי אמת דהלכה כר' יוחנן כנ"ל. ואם כן בזה יש לדחות דברי ה„חתם סופר“ הנ"ל בהא דאמר ר"ל בכתובות כ' ע"ב ונזיר ס"ה ע"ב עילה מצאו וטהרו א"י. וכתב הח"ס על זה ולאו דוקא א"י. דא"כ תקשי לך איך מצאנו ידינו ורגלינו בכהנים שבחו"ל איה מתי מבול כזבחים קי"ג דחיישינן למתי מבול. אע"כ למאי דמסיק שמא פנו. הכא נמי בכ"מ אנו מחזיקים בטהרה מספק. והא דאמר ר"ל עילה מצאו וטהרו את א"י. לאו דוקא א"י. אלא משום דבימיהם גזרו טומאה על ארץ העמים. ובלא"ה אסור לכהנים לכניס שם. אבל ברור הוא דאין חילוק. ע"כ תו"ד. וכ"כ שם עוד הפעם. ולדעתי זה ליתא. ולא קשה מידי מה שהקשה איך מצאנו דינו ורגלינו בכהנים שבחו"ל איה מתי מבול. דלדידן סבירא לן כר' יוחנן דמתי מבול נימוחו כנ"ל. ולכן אין שים חשש בחו"ל ממתי מבול. ושפיר דקדקו חז"ל וכתבו:

עילה מצאו וטהרו את א"י. ודו"ק היטב. ועפי"ז קשה לי על התוס' בנזיר נ"ד ע"ב ד"ה ארץ העמים שכתבו דטומאת ארץ העמים גזרו משום מתי מבול ע"ש. ראה במל"מ פי"א מהל' טומאת מת ה"א כתב כן בדעת הרמב"ם ופלפל בזה ע"ש ולהמדרש הנ"ל קשה הא מתי מבול נימוחו. ואפי' לוז שבשדרה נימות. אם לא שנאמר דאין הכה כר' יותנן וצע"ג. ואין לומר דאין למידין הלכה ממדרשות. ראה תויו"ט פ"ה דברכות מ"ד. ובאר היטב אה"ע סי' קי"ט סק"ו. ובפ"ת שם סק"ה ודו"ק וי"ל ואכ"מ. ומש"כ החת"ס הנ"ל:

ולא תקשה לך מאבא שאול בנדה שעמד בגלגל עינו של עוג מלך הבשן. אין למידין מתוקפו של עוג. אבל שאר אינשי עצמותיהם נימוחים עכ"ל. במחכ"ת לא עיין בש"ס בעת כתבו זאת. ורק כתב לפי העולה על זכרונו. ובאמת בש"ס נדה כ"ד ע"ב הנ"ל איתא שם ד„אבא שאול עמד בגלגל עינו כל אבשלום“. ולפני זה, איתא שם:

פ"א נכנסתי בקולית של מת ורצתי ג' פרסאות. וא"ל של עוג מלך הבשן היתה“. ע"ש. ואם כן מלבד שבמחכ"ת לא העתיק דברי הש"ס ככתבו וכלשונו, עוד קשה מה שסיים:

„אין למידין מתוקפו של עוג“. מה יענה לגלגל עינו של אבשלום שלא נמוח באורך הזמן. וצ"ע:

(יא) ומה שכתב ה„חתם סופר“ ז"ל דהגמרא בזבחים הנ"ל מיירי מעצם נסכוי והוא לוז. ומשום טומאת היסט דעצם כשעורה אינו מטמא באהל. ע"ש שסובר דעצם נסכוי לוז מטמא עכ"פ במשא ובהיסט וכש"כ במגע. ולדעתי י"ל בזה דבר חדש בס"ד. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דעצם נסכוי אינו מטמא כלל וכלל. דהנה דלהכי אבר זה אינו נפסד, משום דאדם הראשון אכל מעץ הדעת, ונהנו כל האברים, ולכן נגזר עליהם מיתה. משא"כ עצם נסכוי אינו נהנה אלא מסעודת מוצאי שבת ולא נהנה מעץ הדעת, ולכן לא נקנסה עליו מיתה. ראה פמ"ג או"ח סי' ש' במ"ז סק"א בשם א"ר ע"ש. ואם כן כיון שעל אבר זה לא נקנסה מיתה והוא חי וקיים לעד, בודאי אינו מטמא כלל. ויש להביא ראיה לדבר זה. ואקדים לבאר דברי הש"ך יו"ד סי' נ"ד סק"ב. הביא בשם תה"ד דחוליות הן י"ח. ע"ש בפמ"ג. ובאמת שכן מבואר ממשנה מפורשת במס' אהלות פי"א מ"א:

רמ"ח אברים באדם, וקחשיב י"ח חוליות בשדרה. ע"ש אימתי בזמן שיש עליהם בשר כראוי מטמאים באהל. אין עליהם בשר מטמאין במגע ובמשא. וכן הוא ברמב"ם הל' טומאת מת פ"ב ה"ח דשדרה אם חסירה אפי' חוליא אחת מי"ח חוליות, הרי הוא כשאר עצמות עכ"ל. הרי דחוליות הן י"ח. ולכאורה קשה מאד ממ"ש בברכות כ"ח סוע"ב דשמנה עשרה כנגד י"ח חוליות שבשדרה. וברכת הצדוקים כנגד חוליא קטנה שבשדרה ע"ש. הרי מבואר הוא בש"ס דיש י"ט חוליות בשדרה. ואמאי לא חשבה המשנה ורמב"ם ותה"ד והש"ך הנ"ל ז ומצאתי בס' מנחת חינוך (מצוה רס"ג) שהרגיש בזה, וכתב:

ואפשר דהמשנה לא חשבה דאין אבר שאין עליו בשר או גיד. אבל שהם י"ט חוליות מבואר הוא בש"ס. ולענין טריפות סיים בצ"ע אי נעקרה החוליא הקטנה הי"ט אי טרפה ע"ש. הנה מה שתירץ המנ"ח דהמשנה לא חשבה דאפשר שאין עליו בשר או גיד זה ליתא. דנהי דאין עליו בשר או גיד ואינו מטמא באהל עכ"פ במגע ובמשא מיהא מטמא אף שאין עליו גיד או בשר כנ"ל, ועכ"פ הרמב"ם (פ"ב מהל' טומאת מת ה"ו) הו"ל לחשוב, כמו שחשב הרמב"ם ז"ל שם השלשה אברים יתרות באשה שאינם מטמאים באהל. והכא נמי הו"ל לחשוב רמ"ט אברים. ושאין עליהם בשר ומטמא במגע ובמשא. ומה שהחמיר המנ"ח הנ"ל לענין טריפות דאף בנעקרה החוליא הי"ט טריפה. לפענ"ד לא כן עמדי. ואדרבה י"ל דלהכי דקדק הש"ך וכתב דיש י"ח חוליות „בשם התה"ד“. ולא הביא שהוא משנה באהלות הנ"ל, דאין מהמשנה ראי'. די"ל דדוקא לענין טומאה אינו אלא י"ח, וחוליא הקטנה לא חשיב אבר. אבל לענין טריפות י"ל דאף החוליא הקטנה נחשבת ויש י"ט חוליות. להכי דקדק הש"ך וכתב כן „בשם תה"ד“. פי' שהתה"ד כתב כן לענין טריפות ג"כ דיש שי"ח חוליות' ולא י"ט. ועפי"ז לא קשה מידי קושית הפמ"ג סי' נ"ד בשפ"ד סק"ב שם מאי נפ"מ בהודעת המנין הזה ע"ש? ולפי האמור יש נפ"מ גדולה לומר דוקא י"ת טריפה ולא י"ט. ועפי"ז יש לחמוה על הלבושי שרד סי' י"ב סק"א. מש"כ על הראב"ן שמביא הש"ך בסי' נ"ד סק"א. וכתב שהראב"ן אינו סובר כפי' ר"ח שמביא התוס' חולין מ"ה ע"א ד"ה חותך. דאם לא כן הוי י"ט חוליות ובמשנה מבואר דהוי י"ח. ע"ש שהאריך. ולדעתי זה ליתא. דבאמת הוי י"ט ואינו טריפה רק י"ח. וא"כ י"ל שפיר דהראב"ן סובר כהר"ח הנ"ל. ודו"ק כי קצרתי:

(יב) אמנם אחר העיון נלפענ"ד דזה ליתא באמת. דהנה מצאתי בספר מקדש מעט (על הס' דעת קדושים סי' נ"ד סק"א) הביא הש"ס ברכות כ"ח ע"ב הנ"ל דיש י"ט חוליות בשדרה. וכתב וז"ל: וצ"ע אם בשאר בע"ח כן עכ"ל. ולדעתי נראה לפשוט ספיקו. דהנה מצאתי ב„ערוך“ (ערך לוז) הביא המדרש ויקרא (ר"פ יח):

„מהיכן אדם מניץ לעתיד לבא. מלוז של שדרה“ וכו' ופירש על „לוז“. פי':

חוליא קטנה שבסוף י"ח חוליות וכו'. עכ"ל הערוך ד)**(ד) אמר בן המחבר:

כבר מודעת זאת כי חכמי הטבע הבקיאים בניתוח אברים הפנימיים בגוף האדם לשוא עמלו למצוא את הלוז של שדרה. החכם „הירטל“ בספרו:

„דאס אראבישע אונד העברעאישע אין דער אנאטאמיא צד 161 כתב שם כי הלוז נקרא בפי הסופרים האשכנזים „עצם היהודים“ (יודענקנעכל). ובצד 160 שם הוזכר כי אצל הסאלערניטארים נמנו ג"כ י"ח חוליות שבשדרה. מה שאין כן כפי עדות החכמים שבזמנינו. ואולי יש איזה המשך בין לוז של שדרה ובין שם המקום „לוז“ אשר שם (לפי אגדת רז"ל בסוטה מ"ו ע"ב) אין המות שולט (ערה"ש שם) חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** ראה במדרש קהלת. עה"פ:

וינאץ השקד (קהלת י"ב ה') ביפ"ת שם שכתב:

לוז של שדרה הוא חוליא קטנה שבסוף הי"ת חוליות' עכ"ל. הרי נתברר לנו שהלוז והוא נסכוי הוא חוליא קטנה שבשדרה והוא החוליא הי"ט כנ"ל. ואם כן מבואר דליכא החוליא הי"ט רק באדם שממנו מניץ האדם לעתיד לבא, ויקום לתחיה, ולכן ברא בו הקב"ה הלוז והוא החוליא הי"ט באדם. משא"כ הבהמה שלא תקום לעתיד בתחה"מ. ודאי לא ברא בה הקב"ה החוליא הי"ט, שעיקרה נעשית רק כדי שיקומו על ידה לתחה"מ. ואין בבהמה רק י"ת חוליות. אם כן אפוא נפשט ספיקו של ה„מקדש מעט“ דבשאר בע"ח שלא יקומו בתחה"מ. בודאי אין בהם רק י"ח חוליות. וזה ברור. ואי תקשה לך למה ברא הקב"ה החוליא הי"ט והוא הלוז בעכו"ם שלא יקום לעת"ל בתחה"מ כבהמה הדבר יתיישב עפ"י דברי הראשונים שכתבו כדי שלא יאמרו ח"ו יש שתי רשויות, ומי שברא אלו לא ברא אלו. ולכן ברא את כולם בצורה א' שוים. והכא נמי בנדון דידן:

ועוד כתבו טעם. מפני הגרים ברא את כולם בצורה אחת. ראה במדרש תלפיות (אות א' ענף אברים) הביא להראשונים הנ"ל ע"ש מש"כ בזה ודו"ק. ואם כן עפי"ז מיושב הקושיא הנ"ל מדוע לא חשבה המשנה באהלות והרמב"ם דיש י"ט חוליות. כש"ס ברכות הנ"ל. דהנה כבר ביארנו דהחוליא הי"ט הוא הלוז והוא נסכוי, אינו מטמא כלל וכלל ולהכי לא חשבה במשנה הנ"ל לענין טומאה ולא חשבו רק י"ח חוליות. דהחוליא הי"ט אינו מטמא, משום דהוא חי וקיים לעד, ואינו בגדר מת כלל. אם כן יש לנו ראיה גדולה דהעצם נסכוי אינו מטמא. ודלא כהח"ס ז"ל. ודו"ק היטב כי היא הערה חדשה בעזה"י, ואם שגיתי ה' יכפר. ואם יתעקש המתעקש ויקשה לו על מה שכתבתי דעצם נסכוי אינו מטמא כלל. ממשנה באהלות פ"ג מ"ג כל שבמת טמא חוץ מהשיניים והשער והצפורן וכו'. ולמה לא חשיב המשנה גם העצם נסכוי זה ליתא. דהא דקדקה המשנה וכתבה „כל שבמת טמא“. משא"כ העצם נסכוי אינו מת והוא חי וקיים לעד. ראה בסידורו הנאוה של הגאון יעב"ץ ז"ל (במחיצה ד'. „לוית המלכה בסעודה“) שהאריך וכתב דעצם נסכוי הוא חי ע"ש, וי"ל דלהכי צוה ריב"ח לאדרינוס שיביא לידו העצם הלוז נסכוי הנ"ל. כמבואר במדרש בראשית פכ"ח הנ"ל. אף שאיש קדוש כמוהו אין דרכו לטמאות (ראה ברכות ה' ע"ב ברש"י ד"ה ביר. וברשב"ם ב"ב קט"ז ע"א. ובערוך ערך גרם). מ"מ עצם נסכוי אינו מטמא. ולהכי צוה להביא לידו, משום שאינו מטמא. ויש לדחות ודו"ק. וא"כ כיון שאין לתרץ בהא דזבחים קי"ג כהח"ס כנ"ל. ע"כ נשמע משם דלא תלינן שמא נרקבו העצמות באורך הזמן מדחיישינן למתי מבול ולא אמרינן דנרקבו. אלא ודאי דלא תלינן שמא נרקבו. וזה ברור. ואם כן בהא נחתינן ובהא סלקינן דאין לצרף זה לספק דשמא נרקבו. ואף שהח"ס ז"ל סיים שם דלשאר ספיקות מצרפינן זה הספק ג"כ שמא נרקבו. מ"מ לפענ"ד היינו דוקא כעין נידון דהח"ס שהי' תט"ו שנה מעת שנקבר, שפיר י"ל דמצרפינן זה לספק שמא נרקב אם כי לדעתי אף בשנים רבות לא תלינן שנרקבו. מ"מ דעת הח"ס שם שלספיקות הרבה מצרפינן זה לספק ע"ש מה שאין כן בנידון דידן, אין כאן רק חמשים שנה מאז נבנו הבתים, ואפילו אם לא נקברו במקום זה איזה שנים מקודם. מ"מ אין ספק רק על ששים שנה. וקודם ששים שנה בודאי קברו שם כמובן, ובששים שנה ודאי לא תלינן דנרקבו העצמות כולם. וראיה ברורה לזה דבששים שנה לא תלינן דנרקבו העצמות. מהא דאמרינן בכתובות כ' ע"ב „התלוליות הרחוקות חדשות טהורות, ישנות טמאות. ואיזה ישנה ששים שנה דברי ר"מ. ר"י אומר ישנה שאין אדם זוכרה“ ע"ש. הרי להדיא דאפילו אחר ששים שנה לא אמרינן דנרקבו ולא נשאר שיעור שמטמא באהל. וא"ל דהתם לא מיירי רק ממגע ומשא והיסט. מלבד שזה דוחק גדול לומר כן ופשטא דהש"ס מיירי לענין אהל ע"ש. ובפרט דטומאת היסט מלתא דלא שכיחא הוא שידרוס על קנה שטומאה עליו, ולהכי לא החמירו לציין משום היסט. כמש"כ התוס' במ"ק ה' ע"ב ד"ה שאינו עש"ה. וא"כ בודאי מספיקא לא חיישינן לטומאת היסט. אלא ודאי זה ברור דבששים שנה ויותר ואפי' ישנה שאין אדם זוכרה. אפ"ה לא תלינן דנרקבו ולא נשאר כשיעור, ואין לצרף זה לספק כלל וכלל כנ"ל, אבל היכא דאיכא הרבה שנים שנקברו, כעין השאלה דהח"ס. ויש עוד ספיקות, אולי דמצרפין גם הספק דשמא נרקבו כהח"ס וצ"ע. ובפרט ברשות הרבים הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור. ואפי' ברשות היחיד אם שם ג', הרי ספק טומאתן שם טהור. ראה ברמב"ם פי"ו מהל' אה"ט ה"ב. ובמל"מ שם עייש"ה:

(יג) ולפענ"ד יש לחקור אי מותר לכהן לילך לבית שיש בו ספק טומאה. או לחצר שיש בו ספק טומאה, ויש בהחצר עוד שני בני אדם זכרים. אי מותר משום דהוי ספק טומאה ברה"ר. או דבעינן שיהיו כל השלשה בני אדם כהנים, ואז מותרים להיות בבית או בחצר שיש בו ספק טומאה. והנה החקירה הזאת יש לפשוט ממש"כ הראב"ד בהל' נזירות פ"ט הט"ז. ולפי הפירוש שפי' בלח"מ דברי הראב"ד שם עש"ה ודו"ק. ואין רצוני להאריך בזה, יען כי לדעתי נראה דאין הכהן רשאי לטמאות לכתחלה בספק טומאה ברה"ר ודלא כהשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' ק"ז הנ"ל שהתיר לכהנים לילך מטעם ספק טומאה ברה"ר. ע"ש שהאריך. ולפענ"ד לא כן עמדי דהנה מצאתי בס' מנחת חינוך (מצוה רס"ג, קרוב לסופו) הביא מה שנסתפק לו בספק טומאה ברה"ר דטהור לגמרי, כי הוא גזה"כ לקצת שיטות, דגמרינן מסוטה. אי נימא כיון דהוא טהור גמור מותר לטמאות עצמו לכתחלה בספק מת ברה"ר או נימא אף שהוא טהור. מ"מ לענין הלאו דכהן הרי הוא כשאר איסורין. וספק דאורייתא לחומרא. וכתב דלכאורה גבי כהנים הוציאה התורה בלשון לא יטמא. ולפי"ז ברה"ר טהור. ולכן מותר לכתחלה. עש"ה שהאריך בזה. ולפענ"ד נראה לי להביא ראיות דכהנים אסורים לכתחלה לטמאות בספק טומאה ברה"ר:

א) מש"ס ברכות י"ט ע"ב:. אראב"צ מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכים וכו' כדרבא וכו' ורוב ארונות יש בהם חלל טפח ע"ש. ויש לדקדק למה אמר שרוב ארונות יש בהם חלל טפח. ואפי' היו מחצה ארונות שיש בהם חלל טפח ומחצה שאין בהם חלל טפח כיון שהי' זה לקראת מלכים. ומסתמא רבים היו. ואף ג' חשיב רה"ר. והוי ספק טומאה ברה"ר וטהור. ומצאתי בצל"ח שם שדקדק בזה ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. דלכתחלה אסור לכהן לילך אף למקום שיש ספק טומאה ברה"ר. משום ספיקא דאורייתא:

ב) מש"ס כתובות כ' ע"ב שאמרו שם:

„ומספיקא מי מחזיקינן טומאה הא אמר ר"ל עילה מצאו וטהרו את א"י“. וקשה הא בלאו הכי מותר דהוי ספק טומאה ברה"ר, ולמה היו צריכים למצוא עילה לטהר א"י? אלא ודאי דלא אמרינן ספק טומאה ברה"ר לענין שהכהנים יהיו מותרים לילך לכתחלה:

ג) מתוס' נזיר נ"ד ע"ב ד"ה ארץ העמים. שכתבו דלהכי גזרו על ארץ העמים משום מתי מבול וישראל שנהרגו ע"ש. וקשה הא הוי ספק טומאה ברה"ר. וביותר יקשה על ר"ל בזבחים קי"ג דא"י אינה בדוקה ממתי מבול ע"ש. וקשה מה בכך דאינה בדוקה. הא הוי ספק טומאה ברה"ר ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דלכתחלה אסור אף בספק טומאה ברה"ר. ולהכי גזרו על ארץ העמים. אבל מר"ל עדיין צ"ע ודו"ק. ראה תוס' כתובות כ"ח ע"ב ד"ה בית הפרס ודו"ק:

ולפענ"ד י"ל עוד טעם דבלאו הכי אסור לכהן לילך לכתחלה לספק טומאה ברה"ר. משום הא דאמרינן בע"ז ל"ז ע"ב דספק טומאה ברה"ר הלכה ואין מורין כן. ואר"י הא מיא בשיקעתא דבנהרא זילו טבילו. וכן פסק הרמב"ם בפט"ו מהל' אה"ט ה"ט. ראה בר"ש מס' טהרות פ"ה מ"א דרק בטהרות דאי אפשר בתקנה אז ספק טומאה ברה"ר טהור. משא"כ באדם ראה תוס' כתובות כ"ז ע"א ד"ה והלך. ובמל"מ הל' אה"ט פי"ט. וזאת תורת העולה מכל הפוסקים דאין מורין בספק טומאה ברה"ר רק בטהרות. ואם כן מכש"כ בכהן דאין מורין כן. ויש ליישב הרבה דקדוקים שדקדקתי לעיל. ואתי שפיר כל הנ"ל והבן וראיתי בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' של"ז כתב לתרץ הא דכתובות כ' ע"ב דאמר ר"ל עילה מצאו. דאי לא מצאו עילה היו מחמירים אפי' בספק ברה"ר. מטעם שכתבו התוס' כחובות כ"ח ד"ה בית הפרם. דהיכא שלעולם השדה בספק לא מטהרינן אף בס"ט ברה"ר. וא"כ ה"נ בנד"ד. ואח"כ כתב לתרץ מטעם הך דע"ז הנ"ל דס"ט ברה"ר הלכה ואין מורין כן יע"ש. ואני ת"ל ביארתי הדברים יותר:

סוף דבר הכל נשמע. כי לא נהירא לי הוראתו של השו"ת „חסד לאברהם“ הנ"ל. אם כי גם ה„חתם סופר“ ז"ל כתב בפשיטות להקל משום ספק טומאה ברה"ר אף לכהנים. מכל מקום כבר הראיתי לדעת שאין הכהנים רשאים לטמאות לכתחלה בספק טומאה ברה"ר. והכהנים הזריזים בזה יתברכו בברכה המשולשת הכתובה בתורה האמורה מפי אהרן קדוש ה' מכובד ה):**(ה)

בשולי המכתב אבא העירה על מה שהבאתי למפלה מהירושלמי פ"ז דנזיר הנ"ל דפריך:

„עוג מלך הבשן ק"כ שנה ותילוק ב"י ק"כ שנה. עוג מלך הבשן מלא תרווד רקב ותינוק ב"י מלא תרווד רקב“. ומשמע מהירושלמי דתינוק ב"י עצמותיו נרקבים קודם ק"כ שנה. ואולי אפשר אף לששים שנה או יותר. ויש להעיר מכתובות כ' פ"ב גבי חלוליות הנ"ל דאמרינן שם שהנשים קוברות שס נפליהן' ע"ש. ואפ"ה בישנות טמאות. ולא אמרינן דנרקבו העצמות ולא נשאר רק מלא תרווד רקב ויש לדחות והבן. וגם מה שכתבתי לעיל דהירושלמי מיירי בבעלי קנאה. ולכן עצמותיהם נרקבים. כשבת קנ"ב ע"ב הנ"ל ויש להעיר הא הירושלמי הקשה:

תינוק ב"י ק"כ שנה כנ"ל. ובתינוק ב"י ודאי לא שייך קנאה. וכן יש להעיר עפי"ז על הח"ס סי' של"ז הנ"ל והבן וגם מה שהבאתי לעיל ראי' מנדה כ"ד ע"ב מאבא שאול שנכנס בקולית של עוג מלך הבשן. הרי שעצמותיו היו קיימין וכן הח"ס רמז לזה כנ"ל וכעת ראיתי שאין להעמיד יסוד על זה דהנה מצאתי בפרקי דר"א (פט"ז) דהקב"ה נתן לאליעזר עבד אברהם שכרו בעוה"ז, והקימו למלך, והוא עוג מלך הבשן. ע"ש בסוף הפרק. ראה ב"ב נ"ח ע"א ברשב"ם ד"ה אשכחי' לאליעזר. בשם מס' ד"א. דשבעה צדיקים שלא מתו. וקחשיב בהדייהו אליעזר עבד אברהם ע"ש. וא"כ לפי המבואר בפרדר"א הנז' דאליעזר הוא עוג מ"ה. נמצא דעוג מלך הבשן חי לעולם ולא מת כלל. והאיך הי' אפשר לאבא שאול לכנוס בקולית של עוג. וע"כ שאגדות חלוקות יש כאן. וגם יש להעיר בזה מברכות נ"ד ע"ב דעוג מ"ה משה רבינו ע"ה הרגו וגם זה סותר להפס' ד"א הנ"ל וגם י"ל מב"ב קכ"א ע"ב דחשבו שם שבעה שקפלו את העולם כולו. ע"ש ובתוס'. ואם איתא דאליעזר עבד אברהם [שהוא עוג] נכנס חי לג"ע ולא מת כל א"כ בבציר משבעה הוי מצי לאשכוחי והבן. אלא ודאי דאין להעמיד יסוד להלכה מאגדות חלוקות. ומצאתי במדרש תלפיות (אות א' ענף אליעזר) שהעיר מש"ס ברכות על הפרדר"א ע"ש. אבל במח"כ לא העיר מנדה ומב"ב הנ"ל וגם י"ל מהירושלמי פ"ז דנזיר הנ"ל שהקשה מעוג כנ"ל וע"כ ודאי דאגדות חלוקות הן בזה:)** בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה