שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן קז
כבוד חתני הרה"ג וכו' מוה"ר ראובן ראבינאווטש נ"י
ע"ד השאלה בנדון המקואות בכפר „בעקאס“, אשר מקוה אחת נעשית מכפור ושלג. כמ"א פ"ז דמקואות. וכמפורש יוצא הלכה למעשה בטוש"ע יו"ד סי' ר"א סעי' ל' ובנושאי כליהם ובאחרונים. וגם חיברו לה יחדיו עוד מקוה אחרת מלאה ממים שאובים. והרי אלו שני המקואות נתחברו יחד ע"י נקב גדול יותר מכ„שפופרת הנוד“, וממילא הוכשרו ע"י השקה כמ"ז פ"ו דמקואות. וכבטוש"ע יו"ד סי' ר"א סעי' נ"ג. וכל אחת ואחת מאלו שתי המקואות יש בה מים מרובים הרבה יותר ממ"ם סאה. כמעט שיעורים כפולים יש בהן [עפ"י חשבון קוביק] וע"י איזה סיבה עקר הבלן את דירתו משם והעמידו נכרי תחתיו להשנית על המרחץ לבד ואין לו שום שכ מהשגחתו על המקוה, כי לא נתמנה כלל להשגיח על המקוה ושתי המקואות לא היו ננעלות איזה ימים. רק אחר ימים אחדים עשו דלת להמקוה הנעשית ע"י שלג וכפור ונעלו אותה. ותושבי הכפר הנ"ל נפשם בשאלתם על העבר, אם פלתה טבילה להנשים שטבלו באלו הימים שלא היו המקואות ננעלות ועמדו בלי השגחת ישראל, רק ישראל אחד יצא ונכנס כמה פעמים ביום ולא ראה שום שינוי. וגם על העתיד לבא, מאחר שאקוה אחת ננעלת יפה, ורק המקוה השניה אשר טובלין בה תמידין כסדרן אי אפשר להיות ננעלת. ולכן עזבו נפשם לשאול אם יכולין לטבול בה לכתחלה אעפ"י שאין שם ישראל לשמור את המקוה:
תשובה
(א) אהובי חתני! עליך נאמר הפתגם:
„שאלת חכם חצי תשובה“ א)**(א) אמר בן המחבר:
הפתגם הזה עתיק הוא. מובא בספר ר"ש בן גבירל לדוקס צד ס"ג. ובתשובות ר"מ אלשקר סימן מ"ב יעו"ש. ונזכר בספרות הרבנית של רבותינו הקדמונים והאחרונים ז"ל. ובראש ספר מבחר הפנינים מצאנו כתוב שם בלשון „שאלת חכם חצי חכמה“:
חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)** כי הנה כל יקר ראתה עיניך. ומקור מקימו טהור מטויו"ד סי' ר"א בשם תשובת הרא"ש כלל י"ח סי' ח', וז"ל:
„מקוה העומד בבית הנכרי ומשכירו לישראל, שיתן לו כל הטובל בו דבר ידוע בכל פעם, שאין להאמינו לנכרי, דחיישינן שמא יחסר וימלאנו“. והב"י שם כתב וז"ל:
דברי רבינו באו סתומים בזה. דמשמע מדבריו שאעפ"י שאנו רואין אותו שהוא מלא, סובר הרא"ש דחיישינן שמא יחסר וימלאנו, ואין הדבר כן. דאפי' אין בו אלא כ"א סאה סובר הרא"ש להכשיר כו' עכ"ל. והב"ח שם והט"ז שם סק"ה תמהו על הב"י דמתשו' הרא"ש אין ראי' להכשיר ולהאמין לנכרי במקוה שאין בה אלא כ"א סאה. דשאני הך עובדא דהרא"ש דשם מיירי דהמקוה הי' נטול במפתח. אבל מקוה בבית עכו"ם ואינו נעול אין להאמינו לעכו"ם אפי' על מקוה שלם עש"ה:
והנה פתח אמרי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי. כי לכאורה איכא לאקשויי על מרן הב"י ז"ל תמוה יותר גדולה. ממה ששנו חכמים בתוספתא פ"ח דמקואות (ומביאה גם הב"י ז"ל בעצמו בסמוך שם) וז"ל:
שוב מעשה ברום בית ענת שקוו יותר מאלפים כור ובאו ושאלו את ר' חנינא בן תרדיון ופסל. שאני אומר נכרים נכנסו וילפוה בלילה וחזרו ומילאו אותו בקילון עכ"ל. הרי מפורש יוצא מהתוספתא הנז' דכל שהוא ברשות עכו"ם אפי' מקוה שיש בה הרבה יותר ממ"ם סאה חיישינן, כש"כ דאין להאמין לנכרי במקוה שאין בה אלא כ"א סאה?. ותמהני על הב"ח והט"ז והש"ך ז"ל שלא הרגישו להעיר בזה על הב"י מהתוספתא הנ"ל. שוב מצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' י"ח י"ט שתמה על הב"י גם מהתוספתא הנ"ל וברכתי ברכת הנהנין כי תל"ת כוונתי לדעתו הרמה מסברא דנפשאי:
ב אמנם כן, אחר העיון חזיתי בס"ד, די"ל דאין ראי' כלל מהתוספתא. ואקדים להעתיק כל לשון התוספתא דפ"ת דמקואות הנ"ל. ואנא אמינא מאי דקשיא לי בגווה, לפום ריהטא, ואפרשה כיד ה' הטובה עלי. וז"ל התוספתא „אר"י מעשה במקוה שבין אושא לשפרעם (ושל שפרעם היתה) והי' ר' דוסא מושיב בו [עליו] שני ת"ח כדי שיקוו בו המים מ' סאה. שוב מעשה ברום בית ענה שקוו יותר מאלפים כור“ כו' [כנ"ל]. ולכאורה קשה הא ר' דוסא חכם גדול היה כיבמות ט"ו ע"א. ומאי טעמא הצריך בזה להושיב בזה שני ת"ח. הא אנן קיי"ל עד אחד נאמן באיסורין. כגיטין ב' ע"ב. ובחולין י' ע"ב. וע"ש בפירש"י בשני המקומות. ובתוס' גיטין שם ד"ה ער אחד. דילפינן זאת מקרא ע"ש. וגם רוב מצויין אצל מקוה בקיאין הן. כמש"כ הב"י בסי' ר"א בשם הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' י"ז. וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' ר"א סעי' ד' ע"ש? ועוד קשה דלפום ריהטא משמע דהני תרי עובדות של ר' דוסא ושל ר"ח בן תרדיון, סיתראי נינהו דהרי חזינן דלא קפיד ר' דוסא להושיב בו שני ת"ח אלא עד שיקוו בו המים מ' סאה. אבל לא חש עוד יותר להושיב עכ"פ שומר ישראל, בכדי שלא יכנסו נכרים בלילה ולחזור ולמא בקילון. משא"כ בהאי עובדא שניה ד„רום בית ענת“, שכבר קיו שם יותר מאלפים כור. ואפ"ה פסל ר"ח בן תרדיון ומטעם שחש לומר נכרים נכנסו וזלפוה בלילה וכו'. ואם כן תימה על הב"י ז"ל שהביא להני עובדות שבתוספתא הנ"ל. ולא העיר כלל שלכאורה הני עובדות סותרים זא"ז
(ג
) וכדי לבאר את התוספתא הנ"ל. נקדים עוד גם את הרישא מהתוספתא הנ"ל, דשם איתא לענין המקואות שבא"י. וז"ל:
„ושבא"י שחוץ מן המפתח כשרין לכל הטמאים ואצ"ל לבעלי קריין. ושלפנים מן המפתח פסולין לבעלי קריין ואצ"ל לכל הטמאין דברי ר"מ. ר' יהודה אומר כשרין לבעלי קריין מפני שבע"ק טובל במ' סאה בכל מקום“ עכ"ל. ועיין במשנה רפ"ח דמקואות. ע"ש ותראה דסתם לן תנא דמתני' כר' יהודה בתוספתא הנז'. ועיין ברמב"ם בפיהמ"ש (שם) ובר"ש וברע"ב שם דבעל קרי מותר לטבול אפי' במקוה שכל מימיו שאובין, אם רק יש בו מ"ס ע"ש. ולפי מה שכתבתי דר"י בתוספתא נראה ברור דאזיל לשיטתי' בתוספתא פ"ב דברכות. מובא בש"ס ברכות כ"ב ע"ב. דר' יהודה אמר לענין בעל קרי:
„מ' סאה מכל מקום“. ובש"ס מפרש דהא „מכל מקום“ לאתויי מים שאובין אתי ע"ש. וכלשון הזה ממש אמר ר' יהודה ג"כ בתוספתא פ"ח דמקואות הנ"ל שבעל קרי טובל במ"ס „בכל מקום“. כלומר:
ואפי' כולן שאובין. ולפענ"ד נ"ל לומר מילתא בטעמא דסגי לי' לר' יהודה לבעל קרי לטבול במ"ס ואפי' שאובין. דהנה כל עיקר טבילת ב"ק היא תקנת עזרא. כב"ק פ"ב ע"ב. ומשום שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. כברכות כ"ב ע"א. וברמב"ם פ"ד מהל' תפלה ה"ד כתב וז"ל:
כבר ביארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בדברי תורה עד שיטבול. וב"ד שעמדו אח"כ התקינו אף לתפלה שלא יתפלל ב"ק לבד עד שיטבול. ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה, אלא כדי שלא יהיו ת"ת מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. ומפני טעם זה תקנו טבילה לב"ק לבדו כו' עכ"ל. וכן הוא בכ"מ פ"ה מהל' דעות ה"ד. וכ"ה בש"ע או"ח סי' פ"ח סעי' א' ע"ש. אבל הטור באו"ח סי' פ"ח לא ס"ל כטעם הנ"ל. אלא דהטעם שתקנו טבילה לב"ק הוא משום קלות ראש. והב"י שם כתב דהכי מוכח בש"ס ברכות ע"ש וכוונתו להא דתניא בברכות כ"ב ע"א. ע"ש ברש"י ד"ה מכאן אמרו כו' ע"ש] ונראה דהטור לא שמיע לי' כלומר לא ס"ל להטעם הנ"ל שלא יהיו ת"ח מצויין כו' וע"כ צ"ל דבגמ' לא אמרו טעם זה רק לפרש טעמא דלחשה. ומצאתי בפרישה על הטור או"ח סי' פ"ח שכתב וז"ל:
חוץ מבעל קרי כו' ונתן רבינו טעם לדבר שבא מקלות ראש. והכי מוכח בפ' מי שמתו, ובש"ע נתן טעם אחר כדי שלא יהיו ת"ח מצויין כו'. ולא ידעתי מניין לו טעם זה עכ"ל. ובמח"כ אישתמיטתיה דהאי טעמא דש"ע טעם כעיקר הוא כמפורש יוצא בתורת משה רבינו הרמב"ם ז"ל כנ"ל, ואנכי הרואה כי „משה אמת ותורתו אמת“. וטעמו לשבח הוא כי כן אמרו במערבא בירושלמי ברכות פ"ג ה"ד. וז"ל:
„אריב"א כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהיו ישראל כתרנגולין הללו משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל“. ועוד אח"ז שם אמרו:
„א"ר חייא בר ווה כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא מפני התלמוד“ וכו' ע"ש. ומכאן מצא הרמב"ם ז"ל מקור נאמן לדבריו שכתב:
ד„שתי תקנות תקנו לבע"ק, תקנת עזרא היתה לד"ת. ותקנת ב"ד שלאחריו אף לתפלה“. וממילא אזדא תמיהת ה„כסף משנה“ על הרמב"ם בפ"ד מהל' תפלה ה"ד הנ"ל. עש"ה והבן [שוב ראיתי בפמ"ג או"ח סי' פ"ח במ"ז סק"א שהעיר קצת על הפרישה ע"ש. ובמת"כ אישתמיט מיני' הירושלמי הנ"ל].
(ד) אחר כתבי זאת נזכרתי עוד להעיר מקור טהור ונאמן לתורת משה איש האלהים רבינו הרמב"ם ז"ל. מהירושלמי פ"א דשבת ה"ד, דחשבו שם, אחד מהי"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה]:
„ועל הלכות בעל קרי“. ופי' הפני משה (שם) שאסור בדברי תורה עד שיטבול ע"ש. ולכאורה תימה שדברי הירושלמי סיתראי נינהו. שהרי בירושלמי פ"ח דיומא ה"א. וירושלמי פ"א דתענית ה"ו. וירושלמי פ"ד דמגילה סוף ה"א. אמרו בהדיא דעזרא התקין טבילה לבעלי קריין ע"ש ולתרץ קושיא זו פריק לה הרמב"ם ז"ל יפה, דתקנת עזרא היתה לדברי תורה. כבבלי ב"ק הנ"ל. והירושלמי, בשבת הנ"ל שאמרו שהוא אחד מהגזירות של הי"ח דבר. היינו לענין תפלה. ועפי"ז אתי שפיר הכל. וכל הירושלמות הם שפה אחת ודברים אחדים. ודוק כי זה ברור ונכון [ועיין בטור או"ח רס"י ר"מ שכתב וז"ל:
כדאמרינן שלא יהיו ת"ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים. ולאו דוקא ת"ח, אלא ה"ה נמי כל אדם. ונקט ת"ח שהפרישות מצייה בהם עכ"ל ולפענ"ד נ"ל לפרש דדוקא נקטו „ת"ח“. דאם לארכן, קשה הא ישראל קדושים הם, ואין משמשין מטותיהן ביום. כשבת פ"ו ע"א. ונדה י"ז ע"א. ובנדה ט"ז ע"ב אמר ר' יוחנן אסור וכו'. ולמד זאת מקרא דאיוב. ור"ל מקרא ד„בוזה דרכיו ימות“. ועיין במד"ר סדר תולדות פס"ד סי' ה' דאמר ר' יותנן הרי זה מגונה ע"ש. ובמד"ר רות פ"ב סי' י"ז א"ר יוחנן למדה התורה ד"א שאין תשמיש ביום וכו' ע"ש וצ"ע (ועיין בט"ז יו"ד סי' נ"ה סק"ז לענין ישראל קדושים נהגו בו איסור, דקיל הוא משאר איסורי דרבנן ע"ש. וי"ל מכאן והבן. ועיין במרדכי ר"פ ג"ה שכתב דמה ששנינו בו ישראל קדושים נהגו בו איסור, זו היא ד"ס, והעובר עלי' חייב מיתה ע"ש. ויש להעמיס זאת בהאי קרא דר"ל הנ"ל. ועיין בפירש"י שבת פ"ו ע"א. ותוס' שם ד"ה ישראל קדושים. שנקטו מהקרא דר"ל הנ"ל ע"ש וצ"ע). וכדי לתרוצי קושיא זאת, דייקו וגרסו, ונקטו בלשונם:
„שלא יהיו ת"ח מצויין“. משום דת"ח מאפיל בטליתו ומותר. כשבת פ"ו ע"א. ונדה י"ז ע"א. ודו"ק ועפ"י המד"ר רות הנ"ל יתפרש יפה כמין חומר הא דאמר ר' יהודה בברכות כ"ב ע"א, דבעל קרי שונה בהלכות ד"א. ע"ש ברש"י. ולכאורה יפלא, הכי „הלכות ד"א“ לאו תורה היא. והלא ד"א קדמה לתורה? ועיין בב"ח או"ת סי' ק"ב דהלכות ד"א אינו נקרא עוסק בתורה ע"ש. וכ"כ בשמו הפמ"ג באו"ח שם במ"ז סק"ד ע"ש. ולפי מה שכתבתי, בל"ז אתי שפיר, דר' יהודה בא ללמד הלכות ד"א לבע"ק. כלומר:
כיון דעיקר תקנת עזרא לא היתה אלא כדי שלא יהיו ת"ת מצויין וכו' וכבר למדה תורה ד"א שאין תשמיש ביום. כמד"ר רות הנ"ל (ואולי יש להעמיס זאת בלשון פירש"י בברכות ע"ש במס' ד"א והבן). אמנם כבר הבאתי לשון הש"ס ירושלמי ברכות פ"ג ה"ר הנ"ל, דא"ר יעקב בר אבין „כל עצמן לא התקינו טבילה זאת, אלא שלא יהיו ישראל כתרנגולין“. ולא נקט כלל ת"ח. רק רחב"ו נקט „מפני התלמוד“. ולפי מה שכתבתי ד„שתי תקנות הוו“ אתי שפיר הכל]:
(ה) השתא הכי נתנה ראש ונשובה, לפרש מילתא בטעמא דסבירא לי' לר' יהודה דבעל קרי טובל במ"ס ואפי' שאובין, כיון שדעת הרבה פוסקים דשאובה א נה פוסלת אלא מדרבנן. וכ"מ בב"ק ס"ז ע"א. וב"ב ס"ו ע"ב. ועיין תוס' פסחים י"ז ע"ב ד"ה אלא דהוי. ובתוס' ב"ב ס"ו סוע"ב ד"ה מכלל. וברמב"ם פ"ד מהל' מקואות ה"ב. ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' רכ"ד. ובב"י יו"ד סי' ר"א ע"ש. ואני מצאתי בחי' הרשב"א יבמות דף פ"ב ע"ב. שהביא בשם הרמב"ן דכולה שאובה אין לה עיקר בדאורייתא כלל עש"ה. וכיון שהוכחתי לדעת דעיקר תקנת טבילת בע"ק הוא רק גזירת חז"ל. וכיון דהיא גופה גזירה איך ניקום אנן ונגזור גזירה לנזירה לפסול בה שאובה? והא אין עושין משמרת למשמרת. כרש"י ביצה ב' ע"ב ד"ה והא תניא ע"ש עיין בתוס' חולין ק"ד ע"א ד"ה ומנא תימרא ע"ש ובט"ז יו"ד סי' צ' ס"ק י"ב ובנקה"כ שם עש"ה] ומשום הכי ס"ל לר' יהודה דבע"ק טובל במ"ס „בכל מקום“ ואפי' במים שאובין כנז'. ועפי"ז יתפרש לן שפיר מ"ש בתוספתא הנ"ל:
„אמר ר' יהודה מעשה במקוה שבין אושא לשפרעם והי' ר' דוסא מושיב בו [עליו] שני ת"ח כדי שיקוו בו המים מ' סאה“. כלומר דר' יהודה הביא „מעשה רב“ ראי' לשיטתי' דבע"ק טובל במ"ס שאובין [והמקוה שבין אושא לשפרעם, לפנים מן המפתח היתה. כבר"ש על המשנה ריש פ"ח דמקואות ע"ש]. והא דאמר מושיב עליו שני ת"ח“, הוא מלשן „ותשבו בקדֵש“. כלומר שעיכבם ולא הניחם ללמוד תורה עד שיקוו המים מ"ס ויטבלו, ואעפ"י שהם שאובין:
ור"מ דס"ל לפסול מ"ס שאובין לבע"ק, הביא גם הוא „מעשה רב“ ראיה לדבריו, מההיא עובדא ברום בית ענת שהקוו יותר מאלפים כורים ובאו ושאלו את ר"ח בן תרדיון ופסל שאני אומר נכרים נכנסו וזלפוה וכו'. הרי דרחב"ת פוסל שאובין לבע"ק. וכ"כ הר"ש בפ"ח דמקואות להדיא:
דמהאי עובדא סייעתא ל"מ“ ע"ש. וי"ל דהיינו טעמא דר"מ משם דאזיל בשיטת ר"ח בן תרדיון חותנו. כע"ז י"ח ע"א. ומצינו ביומא ע"ה ע"ב דרבא חתני' דרב חסדא הוה, וקרא לי' רבו ע"ש. ובתוס' שבועות מ"ב ע"א ד"ה כל. דתלמיד מסתמא כרבו ס"ל ע"ש. וטעמא דר"ח בן תרדיון ור"מ חתנו, דס"ל דמ"ס שאובין פוסלין לבע"ק. הגם שהיא גזירה לגזירה כאמור י"ל דס"ל כר' ינאי בברכות כ"ב ע"א, דאמר ושמעתי שמחמירין בה. ע"ש בפירש"י שמחמירין בה, במ' סאה ע"ש. אבל בירושלמי פ"ג דברכות סוה"ד אמר ר' ינאי בהדיא:
מחמירין בה לטבול במים חיים' וע"ש במראה הפנים' שכתב, דטעמא דחומרא הוא מפני גודל הגדר וכו'. ולפי שהתקינו במים חיים היו צריכין לחזור אחריהן בטורח הרבה עד שבין כך עברו העוברין והשבין ובטל העבירה, והי' להן מנהג חומרא בטבילה זו יותר מחומר אשת איש ונדה עכ"ל. והיינו נמי טעמא דרחב"ת ור"מ שהחמירו כל כך מפני גודל הגדר. ועוד י"ל בטעמא של רחב"ת ור"מ, משים דס"ל דבדבר המצוי ורגיל גזרינן גזירה. כמש"כ בשו"ת חכם צבי סי' ע"ה ע"ש. והכא נמי עיקר גזירת טבילת בע"ק היתה משום שלא יהיו ת"ח מצויין כו' [ועיין יומא י"ג ע"א. ובירושלמי פ"א דיומא ה"א דף ה' ע"א. דקרי מצוי ע"ש]. איכו השתא שהראיתי לדעת זאת, ממילא מובן דאין ראי' כלל מהתוספתא הנ"ל לחוש על מקוה שלם שיש בה מ"ס שמא עכו"ם נכנסו וזלפוה. דשאני האי עובדא דרחב"ת שהי' חושש בזה להחמיר רק לענין טבילת בע"ק שמחמירין בה, כדבר האמור. וגם בל"ז לית הלכתא כרחב"ת ור"מ בזה. כמו שפסק הב"י באו"ח סי' פ"ח ובמג"א שם דבע"ק טובל במ"ס ואפי' שאובין ע"ש. ולפי מה שכתבתי מהתוספתא אתי שפיר מילתא בטעמא משום דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה. וכן סתם לן תנא דמתני' רפ"ח דמקואות כר' יהודה בתוספתא ע"ש. וכבר איפסקא הלכתא כסתם משנה. כשבת מ"ו ע"א. וחולין מ"ג ע"ב. ועוד בכמה דוכתי בש"ס. ותמהני על הב"י ביו"ד סי' ר"א הנ"ל שהביא להתוספתא הנ"ל. ולדעתי היא משנה שאינה צריכה ואין שום הוכחה מזה שלא להאמין לנכרי על מקוה שלם שיש בה מ"ס כאמור. ודו"ק. וזה ברור ואמת לפענ"ד:
(ו) ועתה נחזור לנידון שאלתנו, כיון שיש בהמקואות הנ"ל הרבה יותר ממ"ס, הגם שלא היו נעלית אין לחוש. דהא דהחמירו הב"ח שם בסי' ר"א והט"ז שם סק"ה והש"ך בס"ק ט"ז במקוה של עכו"ם לחשדו שזילף ומילא בקילון בלילה. היינו דוקא היכא שיש לו הנאה ומקבל שכר מכאו"א שטובל בהמקוה אז הצריכו שיהי' המקוה נעולה ע"ש. אבל באין לו הנאה לא חששו כלל. כמש"כ הש"ך בס"ק ט"ז הנ"ל. וכ"מ בתוס' ע"ז י"ב ע"א ד"ה ושדי עכו"ם נבילה בקדירה, ולא חיישינן לנכרי שיכשיל את ישראל בחנם וכו' ע"ש, וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ג סי' רכ"ד. מובא גס בב"י סי' ר"א הנ"ל, דהיכא שאין להנכרי שום הנאה מחליפת המים לא חיישינן ע"ש. ועפי"ז בנד"ד כיון שאין להנכרי שום שכר מהשגחתו על המקוה, כי לא נתמנה כלל על זה, אין לחוש שהנכרי הזה יכשיל את ישראל בחנם להחליף את מי המקוה המרובים במים שאובין ואפילו להמהרי"ט בתשו' ח"א סי' י"ב וח"ב סי' ג' שהעמיס כדעת התוס' בע"ז י"ב ע"א הנ"ל דס"ל דהיכא דאין להעכו"ם טורח חיישינן שיכשיל את ישראל אע"ג דלית לי' הנאה מזה ע"ש אולם היכא דאית לי' להנכרי טרחא הכל מודים דלא חיישינן שיכשיל ישראל היכא דלית לי' הנאה. ואם כן בנ"ד ודאי אין לחוש כלל שהנכרי יטריח טרחא גדולה וכבדה לזלף את מי המקוה המרובין ולמלאותם במים שאובין וכש"כ היכא שישראל יוצא ונכנס כמה פעמים ביום ואיננו רואה בהמקואות שים שינוי, ודאי דאין לחוש כלל. וגם בל"ז כבר יצאו גדולי האחרונים ז"ל ללחום את מושל והשיגו על המהרי"ט ז"ל. עיין בפר"ח יו"ד סי' קי"ח ס"ק ל"ו שהשיג על המהרי"ט הנ"ל. ועיין שו"ת ח"צ סי' ל"ט דחולק ג"כ על המהרי"ט. וכתב וז"ל:
דאף דהנכרים חשודים על שפיכות דמים ואין מתיחדים עמהם. היינו בדבר שהוא נוקם ועושה רעה לישראל בודאי חשיד עליו ועושהו כדי להנקם מישראל אויבו. אבל להכשילו בדבר איסור במקום שאי אפשר לעמוד עליו, אין זה נקמה לפי דעת הגוי שהרי אין הישראל יודע בדבר זה ומה רעה עושה לו עכ"ל ועיין במנח"י על התורת חטאת כלל ל"ב ס"ק ק"ג וס"ק ק"ד ע"ש. והרבה יש להאריך ולפלפל בדבריהם ולא עט האסף פה. ועיין בלב"ש בחי' דינים ליו"ד סי' צ"ג ס"ק ר"ה שהחמיר מאד במקוה שהיא של עכו"ם ומקבל עליה שכר, שלא להאמין לעכו"ם אא"כ נעול, ויש גם חותם של ישראל ע"ש. ודבריו תמוהים כמובן. כש"כ לפי מה שהבאתי מחי' הרשב"א דשאובין אין לו עיקר כלל בדאורייתא. ודאי דאין לחוש כלל. וגם מש"כ היב"ש שיש להקפיד שיהי' עומד המקוה ברשות הרבים שדרים ישראלים אם אפשר ע"ש. ותמהני מהתוספתא מקואות פ"ו. מובא גם בב"י יו"ד סי' ר"א הנ"ל דמרחץ שבלניה נכרים וישראל יוצא ונכנס שם או שמטהרת שלה פתוחה לרה"ר טהורה עש"ה. הרי להדיא דהיכא שהמקוה פתיחה לרה"ר או ישראל יוצא ונכנס שם אין צריכין לא למפתח ולא לחותם. וי"ל:
אמנם כן בנדון דידן, שאין להעכו"ם שום הנאה מחילוף המים, ודאי דאין לחוש כלל שיכשיל את ישראל כ"ז ברור להלכה. ומכל מקים לכתחלה בודאי ראוי להחמיר שהמקוה האחת (של מי כפור] תהיה נעולה, וחתום בחותם של ישראל, והנקב שמחבר את שתי המקואות יחד יהי' תמיד פתוח, וממילא נתכשרה המקוה השניה לעולם ע"י השקה, ותו ליכא למיחש למידי. וזה ברור:
חותנך אהובך דוש"ת. בצלאל זאב שאפראן