שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן קו
כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר יהושע ראבינאוויטש [ז"ל*]**(*) אמר בן המחבר:
הנני בזה לחרוט בחרט אנוש ובצפורן שמיר. כי הרה"ג „השואל" הנזכר, הוא חותני ז"ל, אשר עבד עבודת אב"ד בעיר „ביוואלארי“ משך יובל שנים [ואנכי הייתי ממלא מקומו שם בתור רב ואב"ד משך אחד עשר שנה] ויען וביען שלא זכיתי להכירו בחייו, לכן אסקינא סהדותי עליו, רק מפי השמועה הטובה אשר עשתה לה כנפים בשער בת רבים, כי חותני ז"ל היה רב גדול בתורה, חריף ומפולפל, מופלג בחכמה, ורבים נהנים ממנו עצה ותושיה [והיה לו משא ומתן של הלכה גם עם הגאון רי"ש נאטאנזאהן ז"ל מלבוב, והגאון מהרש"ק ז"ל מבראד. ונזכר כמה פעמים בספרן של צדיקים הנז' ונפטר בשיבה טובה ביום הששי לירח זיו שנת תרס"ד לפ"ק ומנוחתו כבוד בעיר „ביוואלארי“ ושם חלקת מחוקק ספון. יהי זכרו ברוך:
חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט)** אבד"ק ביוואלארי.
ע"ד אשר שאל מאתי חוות דעתי, בס"ת שנמצא בה כתוב „כבש“ במקום „כשב“. אם צריכים להוציא ס"ת אחרת, או לא? ומורה אחד פסק שא"צ להוציא אחרת. אם יש איזה לימוד זכות עליו:
תשובה
(א) הנה גם אנכי נשאלתי פה, בכהאי גוונא, שמצא קורא אחד בס"ת, בפ' ויקרא (ד' ל"ה):
„ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב מזבח השלמים“. שהי' כחוב בהס"ת „כבש“ במקום „כשב“. והוריתי בעזה"י שצריכים להוציא ס"ת אחרת. מטעם שכתב השל"ה הקדוש במס' חולין בדיני ס"ת. מובא גם במג"א או"ח סי' קמ"ג סק"ז. דבטעות שנשתנה קריאת התיבה. כגון „כבש“ „כשב“, שידוע שהוא טעות, אע"פ שיש לו פירוש אחד, מוציאין אחרת ע"ש. וכ"פ בשערי אפרים שער ו' סעי' כ"ט שאם נמצא „כבש“ במקום שצ"ל כתוב „כשב“, או להיפך, שיש להוציא אחרת. ע"ש ב„פתחי שערים“ שכן הוא דעת השל"ה א שהשיג על הלבוש ע"ש. ומ"מ נלפענ"ד ליישב דעת הלבוש ז"ל, דלבושיה כתלג חיור. ונראה דבמחכ"ת של השער אפרים ז"ל אישתמיטתי' התשו' בשמים ראש סי' רפ"א, בהגהת כס"ד שם. שהקשה על המג"א בשם של"ה הנ"ל. וכתב:
דאף אם נחמיר כדבריו. אינו אלא אם כתב כשב במקום כבש. דלעולם עיקר השם כבש. אבל בהיפך אין מוציאין אחרת ע"ש. וגם בשו"ת חינוך בית יהודה סי' ה' כתב:
דהעיקר תלוי בשינוי הענין אבל בכבש כשב, לא נשתנה הענין ע"ש. [ואינם כעת תח"י. ראה בפ"ת יו"ד סי' רע"ט סק"ד שכתב כן בשמם ע"ש]:
(ב) וכן נלפענ"ד מוכח משו"ת צ"צ סי' קי"ט, בס"ת שנמצא כתוב מגרשיהן. בנו"ן בסוף. במקום מגרשיהם. במ"ם בסוף. והורה שא"צ להוציא אחרת. כיון שנמצא נמי כך בתורה מגרשיהן בנו"ן בסוף. בהך פרשה גופה. וכן בספר יהושע (כ"א) ואע"ג שמשתנה הענין. דמגרשיהם, במ"ם בסוף, הוא לשון זכר. ובנו"ן בסוף הוא לשון נקבה כו'. מ"מ מצינו כיוצא בזה במגילת רות:
הלהן תשברנה כו'. דהי' צ"ל הלהם במ"ם בסוף, שהוא לשון זכר. אלמא דאורחא דקרא הכי יעו"ש ומובא בקצרה במנ"א סק"ו הנ"ל הרי שדעת הצ"צ ז"ל דהיכא שנמצא כיוצא בזה בתנ"ך אין להוציא אחרת. אם כן הוא הדין בנדון דידן, כיון שנמצא בתורה פעמים רבות אין מספר כבש. וגם בהך פרשה הנ"ל גופה (פ' ל"ב) כתוב שם כבש. ודאי שאין להוציא אחרת. והוא כש"כ וקו"ח מדין הצ"צ. כיון שבכבש כשב לא נשתנה הענין כלל. דהא יש להם פירוש אחד. וגם דברי המג"א צ"ע. שהביא להצ"צ הנ"ל והסכים עמו והביא גם להשל"ה והסכים עמו. ולכאורה סיתראי נינהו?
(ג) הגם שי"ל בדעת המג"א כיון שהצ"צ מסיים בסוף התשובה שם, שהטעם הוא משום שהמ"ם והנו מתחלפות זב"ז ע"ש. וכ"כ בשו"ת ח"ס חאו"ח סי' כ"ד שכ מה שרגילין לדמות להא דשו"ת צ"צ הנ"ל. נ"ל דלא דמי לי' דאיהו לא אמר אלא משום שהמ"ם והנו"ן מתחלפים. ולא זולת. דאינך הכל לדרשא. כמ"ש בשו"ת מהר"ם מלובלין [מובא במג"א סק"ז הנ"ל] גבי רחבה במקום רחבו יעו"ש. מ"מ מתחלת דברי הצ"צ הנ"ל, משמע להדיא שעיקר טעם הוראתו בקדושה בתחלה הי' משום שנמצא נמי בתירה מגרשיהן בנו"ן בסוף. ולא מטעם שמתחלפות. אלא שאח"כ מצא בא"ע שכתב כן ע"ש. ועיין בפמ"ג או"ח בא"א סק"ז הנ"ל מש"כ בזה. ע"ש שהקשה ג"כ מהא דרחבה רחבו על הצ"צ הנ"ל ע"ש. והח"ס ז"ל במחכ"ת לא ראהו. וכן בשו"ת מעיל צדקה סי' נ"ד הקשה כן ע"ש והפמ"ג הנ"ל בא"א שם כתב:
שמהלבוש משמע דפוסק גם ברחבה רחבו א"ל להוציא אחרת. ובריש הס"ק שם דייק מהד"מ יו"ד סי' רע"ט שכתב שאם נמצא טעות מעט בחסרות וביתרות וכדומה אין מוציאין אחרת כו'. שמלת וכדומה משמע שיש דומה לחסר ויתר ע"ש. ובמחכ"ת אישתמיט מיני' השו"ת ח"ל סי' נ"ד שכתב בס"ת שנמצא במקום החדש העשירי. חדש בלא ה"א בראש. שצריך להוציא אחרת. דער כאן לא מכשיר הרמ"א באו"ח סי' קמ"ג אלא בחסרות ויתרות שאין ניכרין במבטא. אף שיפה דקדק במלת כדומה. י"ל שבהג"ה שהיא הלכתא פסיקתא חזר בו. או דק טפי. ופשוט שכל הפוסקים הפוסלים בכבש כשב פוסלים נמי בנ"ד. כיון שהיא ניכר במבטא עכ"ל. אבל לפענ"ד יותר נראה כהפמ"ג שהרמ"א לא חזר בו מהד"מ להג"ה. וגם בכבש כשב כבר כתבתי שדעת הלבוש והכס"ד והחב"י שאין צריכין להוציא אחרת. וגם מש"כ הת"צ הנ"ל לדחות דברי השו"ת צ"צ הנ"ל בשתי ידים ע"ש. עיין בפתתי שערים שער ו' סעי' מ' שכתב שיש לדתות במקצת דברי הח"צ שם. דשאני מגרשיהן. מגרשיהם. שפתרון המלה דא ודא אחת היא. משא"כ ביעקב. ישראל כו'. ע"ש שמסיים שבשעת הדחק יש לסמוך על הצ"צ [עיין בב"ש אה"ע סי' קכ"ט בשמות אנשים אות א' בשם אושיעה. שרמז להצ"צ. ובאות ג' בשם גרשון. ועיין בטיב גיטין שם ובס"ק ל"ב בדאה וראה שבפ' שמיני ובפ' ראה. שהכל אחד. אפ"ה אם החליף וכתב דאה במקום ראה, או להיפך, פסול. וכן אם כתב בלע במקום צור, ולהיפך פסול ע"ש. ולפי מה שכתבתי יש לפקפק בדבריו]:
(ד) ועוד אפשר להוכיח גם מהש"ס דבכבש במקום כשב, כיון דעיקר השם כבש לא קפדו חז"ל לדקדק בלשונם בזה. דהנה בפסחים צ"ו ע"ב: תניא כשב לרבות את הפסת לאליה ע"ש. ובזבחים ט' ע"א: תניא כבש לרבות את הפסת לאליה. וכן הוא במנחות פ"ג ע"ב ע"ש. הרי להדיא שהש"ס שינה וכ' בלישנא דקרא כבש במקום כשב. ושינו מן פסחים. לזבחים ומנחות. ואפשר משים דס"ל דליכא קפידא בזה. וא"כ י"ל דבנמצא כתוב כבש במקום כשב, דא"צ להוציא אחרת:
(ה) והנה בס' פתחי שערים הנ"ל סעי' כ"ט, בשם א"ר, כתב:
שיש סמך קצת לשינוי ענין בין כשב לכבש. לפמש"כ בבעל הטורים פ' ויקרא ג' שכשב הוא יותר גדול מן הצאן. כדכתיב והכשבים הפריד יעקב:
כשב בא"ת ב"ש לבש. על שם לבשו כרים הצאן עכ"ל. וגם ראיתי בספר כת"י לידידי הרה"ג וכו' מוה"ר אברהם שלמה מאה"ק שליט"א, שהביא בשם ספר גנזי חיים מערכת כ'. דכשבים. ר"ל גדולים וכבשים. הם קטנים. והביא כן בשם פענח רזא סדר ויקרא. וציין להראב"ע ע"פ ועל שלמה עכ"ל א)**(א)
אמר בן המחבר:
על פי זה עולה יפה תרגומם של אונקלס ויב"ע (בראשית כ"א כ"ח) שתרגמו מקרא שכתוב (שם) כבשות הצאן „חורפן דעאן“ להורות על קטנותו של כבש. מלשון „בימי חרפי“ (איוב כ"ט–ד) שענינו בימי נערותי. וכן הוא בלשון ארמי. כנודע לכל באי שערי התלמוד. אמנם כן, עדיין יש מקום להעיר על זה שתרגמו:
„כבשות הצאן – חורפן דעאן“. הלא בשאר מקומות בתנ"ך תרגמו „כבש וכבשה — אימר ואימרתא“ [לדוגמא ראה בתרגום ויקרא ה'– ו'. במדבר ו'–י"ד. ועוד בכמה דוכתי]? אולם נכונה היא השערת הגאון ר"י מוסקאטי ז"ל (מובא בס' הכוה"ק פ' וירא) כי בעלי התרגומים דייקו כן ממלת הצאן' בה"א. שהיה לו לומר „כבשות צאן“ כמו בשאר מקומות. אלא שבא הכתוב להודיענו שהיו כבשות קנונות הכרוכות אתרי אמותיהן:
חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט)** ולא העירו כלל מכ"ז, דמש"ס זבחים ומנחות הנ"ל מוכח דאין שום שינוי בין כשב לכבש כנ"ל (ועיין ברש"י זבחים טו' ע"א ד"ה כבש. דאין לך מן הצאן אלא שני מינין, כבש ועז בלבד ע"ש. וי"ל מהט"ז או"ת סי' תקפ"ו סק"א, ובמ"ז וביא"פ שם] וי"ל לפמש"כ הבעל הטורים הנ"ל דכשב בא"ת ב"ש לבש, על שם לבשו כרים. שפירושו שלבשו בחֵלב ושמנונית. ועפי"ז אתי שפיר מה שדרשו בפסחים הנ"ל שכשב מרבה את הפסח לאליה. שהוא חלב. כדכתיב ויקרא ג'—ט' חלבו האליה תמימה ב).**(ב)
אמר בן המחבר:
לא אחדל מהביא פה דברי הגאון מלבי"ם ז"ל (ויקרא ג' סי' קע"ח. ד' סי' רצ"א. איה"ש רע"ט) שכתב:
שם כשב כשבים נוטה יותר על שם המין ובא תמיד מין אחר אצלו כמו „בבקר בכשבים ובעזים“ וכדומה ובמקום שלא בא על כונה זו שלא סמך לו מין אתר, בא כן מצד חוזק גופו ואלייתו לרבות האליה, כי לשון „כשב“ הוא כמו „כש־עב“ על שהוא עב ושמן, כמו שמנת עבית כשית. ולשון „כבש“ מלשון „כבס“, ובא מצד צמרו שמכבסין אותו יעוי"ש. ולפי האמור „בפנים התשובה“ למעלה, יש מקום לסלסל ולפלפל בדבריו ז"ל דוק ותשכח! חנוך העניך שאפראן, הנ"ל.)** אמנם בזבחים ומנחות הנ"ל שדרשו כן מכבש. אם כן מוכת שזה ליתא. וגם בר"ה ח' ע"א פי' הש"ס להא ד„לבשו כרים הצאן', היינו שמתלבשות הכבשים שמתעברות. ע"ש בפירש"י ותוס' ד"ה לבשו. אם כן ודאי שזה ליתא [עיין ברש"י בחומש ויקרא ד'—ל"ה:
כאשר יוסר חלב הכשב. שנתרבו אימורי' ואליה ע"ש]:
(ו) וגם מש"כ הפתחי שערים' הנ"ל בשם א"ר בשם אחיו עפ"י מ"ש כבשים. שהם כובשין עונותיהם כו'. ובכשב לא נשמע זה ע"ש. י"ל עוד מחגיגה י"ג ע"א שדרשו בפסוק כבשים ללבושך. דברים שהן כבש נו של עלם יהיו תחת לבושך ע"ש. ראה ברמב"ם הל' יסוה"ת סופ"ב הי"ב, ובמפרש שם. שכבשים כמו בנקודה מימין מן יכבוש עונותינו כו'. או מלשון כובש נבואתו כו' ע"ש. אך כבר כתב בפ"ש הנ"ל שדברים כאלו, אינם אלא לסמך בעלמא. דודאי כשב וכבש תד פירוש הוא. אלא שהוא מלה מתהפכת. כמו שמלה שלמה וע"ש בסעי' כ"ג [וי"ל קצת שעל זה מרמז כשב בא"ת ב"ש לבש. דהיינו שהוא מלה מתהפכת. כמו שמלה שלמה. שהוא לבוש]. ראה במהרש"א ר"ה דף ג' ע"ב, ד"ה כורש שמלך כשר היה. וכתב:
ממלות הפוכות כשב כבש. שמלה שלמה ע"ש:
(ז) ויש עוד להעיר בזה ממש"כ התויו"ט באבות פ"ה מ"ד ד"ה עשר. לענין דצ"ך עד"ש באח"ב. שמשמעותן כאלו הקב"ה אומר שמחתָך כשאדוש באבחת חרב. שעי"ן ואל"ף מתחלפין. וכן שתי אותיות בתיבה אחת. כמו שמלה שלמה כבש כשב כו' ע"ש. הרי שגם בלשון חכמים. „באח"ב“ כאלו נאמר „באב"ח“. ויש להעיר עוד ממש"כ ה„אור החיים“ (עה"ת פ' פנחס. כ"ו פסוק כ"ו. בד"ה בני זבולן):
„סרד“ כמו „סדר“. וכן דרך הכתוב לקרות לכבש כשב ע"ש:
(ח) ויש להעיר עוד מהירושלמי שבת פ"א ה"א דף ג' סוע"א:
כרמל. רך מל. אינו לא לח ולא יבש אלא בינוני. הכא נמי אינה לא רה"ר ולא רה"י אלא כרמלית. וכן הוא בתוס' שבת ו' ע"א ד"ה כרמלית, בשם הירושלמי. ועיין ברמ"א או"ח סי' שמ"ה סעי' א' כתב כן בשם רש"י. ותימה שרש"י בשבת ג' ע"ב ד"ה בעי. פי' כרמלית לשון יערו וכרמילו וכו' ע"ש. ומצאתי בתפארת ישראל על משניות בפתיחה למס' שבת, בשם בנו רב"י שהעיר בזה ע"ש. ואני מצאתי ברש"י מנחות ס"ד ע"ב ד"ה כרמל. שכתב פי' רך ומלא. ואין זה גורעין ומוסיפין באמצע תיבה. דהוי כמו שמלה שלמה עכ"ל (ותימה על הרמ"א ז"ל שלא הביא מהירושלמי ומהרש"י ותוס' הנ"ל] עכ"פ מצינו למידן, דלא איכפת לן בלשונות כיו"ב שהן מתחלפות. כמו בכרמל. שהוא כר מל. ואפ"ה פירשוה רך מל. והוא הדין הכא נמי בכבש כשב:
מ"מ לדינא יש לפסוק, דאם נמצא כבש במקום כשב. צריכים להוציא אחרת כנ"ל. והמורה שפסק בנדון דידן שא"צ להוציא אחרת. יש ללמוד זכות עליו. שסמך את עצמו על הלבוש ושאר פוסקים הנ"ל עוד מצא סניף לצרף, מש"כ בל"ת הל' ס"ת. מובא במג"א סי' קמ"ג סק"ד, בשם מהר"ל מפראג. שלא להוציא אחרת לעולם. אפי' בחסר תיבה. כיון דהרמב"ם מתיר לקרות בס"ת הפסול. וכמש"כ הב"י יו"ד סי' רע"ט, בשם קצת פוסקים יעו"ש. וסמך עליהם עכ"פ בנדון דידן:
בצלאל זאב שאפראן