אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן קה

סימן קד

כבוד הרה"ח המופלג בתו"י וכו' מוה"ר אברהם גאטליעב נ"י. אדאבעשטי.

ע"ד שאלתו:

אם יש איזה צד היתר, לעשות יי"ש לחג הפסח מחרצנים של אינם יהודים. שהרי גדולי המורים שבחו"ל לא עמדו בפרץ לגדור גדר ולמחות ביד העושים כן וכת"ר מצדד להקל בזה, באשר האינם יהודים עושים את כל היין שלהם ע"י „מאשין־וטוסק“, מבלי דריכה ברגל. ועוד שה„טווסק“ מוצץ כל הלחלוחית מהחרצנים. ופלפל בזה בהשכל ודעת. והעתיק לי בקצירת אומר שהרב מוהר"ח טויבש האבד"ק באטשאן הסכים לסברותיו:

תשובה

(א) הנה פתח דברי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי. כי זה כלל גדול בתורה, שאין להקל בספיקא דאיסורא, כי אם היכא דמצינו ראיה ברורה, וגם היא קולעת אל השערה. ואך אז עדיפא כחא דהיתירא ז ומראש צורים ניתי ונחזה אם יש לצדד בזה להקל, וללמד זכות על גדולי המורים שבחו"ל, שלא מיחו בד"ז. כמו שכתב כת"ר:

כי הנה ראש דברי כת"ר אמת, דד"ז נלמד מהרמ"א יו"ד סי' קכ"ג סעי' כ"ד דיי"ש שעושין מיי"נ, אע"פ שאינו רק זיעה, הרי הוא כאיסור עצמו. ומקור מקומו טהור ונובע מהריב"ש סי' רנ"ה שנשאל שם על אותן המים שעושין אומנים עכו"ם מעקרים ידועים, ובתערובת יי"נ, ואין עצמות היין בהם, אלא הזיעה שלו העוברת דרך הסמפונות וכו'. והשיב דאפי' סתם יינם איסורי' חמור כודאי יי"נ וגם אפרן אסור. כמבואר בע"ז ס"ב ע"ב, דאפי' בחטים של שכר הבאת סתם יינם, אסור האפר [ע"ש[ כש"כ בסתם יינם עצמו ואפי' לאחר שנשתנה לצורה אחרת במראיתו וטעמו ומה שאמרת שאין כאן עצמות היין אלא הזיעה שלו. זה הי' בזיעה היוצאת מחמת הליחות שלא ע"י חום. כדתנן בפ"ב דמכשירין:

זיעת בתים בורות שיחין ומערות טהורה וכו'. אבל הזיעה היוצאת מן המשקין החמין. הרי הוא כמשקין עצמן. וכדתנן התם:

המרחץ טמאה, זיטתה טמאה. ותנן נמי התם בפ"ה [מי"א] האשה שהי' ידיה טהורות ומגיסה בקדרה טמאה, אם הזיעו ידיה טמאות וכו'. וכבר הביא זה הרמב"ם בפ"ז מהל' טומאת אוכלין. וכתב בלשונו (שם ה"ב] שהעשן העולה מן החמין, משקין הוא תשוב [וע"ש בה"ג] וכן בחולין ק"ח ע"ב בברייתא דטיפת תלב. תני התם א"ר נראין דברי ר"י בשלא נער ולא כסה. דאלמא כל שכסה הקדרה, הרי הוא כאלו נער אותה. וזה מפני הבל העולה מן הקדרה. וכשהי' מכוסה ההבל מתפשט בכל החתיכות, והטעם מתערב בכולן. כמו אם נער אותה ובלל את כולן בתוך הרוטב. ובנדון זה ג"כ המים היוצאין מן היין כיין עצמו הן וכו'. עכ"ל הריב"ש. וכן מצאתי בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ר"י שכתב בשם הריב"ש ז"ל דזיעה היוצאת ע"י בישול ע"ג האש. הוי ממשו של איסור ואין זה טעם, אלא עיקר ע"ש. וכוונתו להריב"ש הנז'. ואם כן ממילא אזדא מה שהקשה כת"ר, האיך יעלה על הדעת לימר על יי"ש דהוה כגוף המשקה. והא מבואר בברכות ל"ח ע"א, גבי האי דובשא דתמרי מברכין עלוי' שהנ"ב. מ"ט זיעה בעלמא הוא. וכן אמר אביי בפסחים כ"ד ע"ב דאין לוקין משום ערלה על היוצא מן שאר פירות. משום דזיעה בעלמא הוא. וא"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. השתא אי סוחט גוף הפרי, דמשקה היוצא ממנו כל טעם הפרי בו. אפ"ה אמרינן דהוה רק זיעה בעלמא. מכש"כ היי"ש שנולד רק ע"י ההבל, דהוה זיעה בעלמא ובאמת אין מקום לקושייתו, ולא קשה מידי. דנדון דידן אין לו דמיון כלל להא דברכות ודפסחים הנז' וכן מצאתי מפורש יוצא בתשו' הגאון מהר"ם מטיקטין ז"ל הנדפסה בריש פתיחת הרי"ף לסדר נשים. שהשיב שם לחכם א' שעלה על דעתו לומר דיי"ש הוי רק זיעה בעלמא. וכתב על זה בזה"ל:

וכן שמעתי קצת בני אדם מרננים, וחולין עצמן בכך. ובודאי רינון בעלמא היא, וראוי להשתיקן. נהי דאמרינן פ' כיצד מברכין האי דובשא דתמרי מברך עליו שהכל. מ"ט זיעה בעלמא הוא וכו'. וטעמייהו מדלא חשיבי פרי לענין ערלה היינו דוקא לענין זה דלא חשיב גוף הפרי. כיון דפירות כולן לאו למשקה קיימי. אלא תירוש ויצהר. דלהכי קאי, הלכך דין משקה אין כאן. ופרי אין כאן. נסתלק עילויו ויורד לברכת שהכל שהיא ברכה כללית. אבל מילתא דתליא בטעמא לא שמענו ולא נאמר מעולם. דהא טעם כעיקר דאורייתא ממשרת וכו'. תדע דטעמא דלא מברכינן אמשקה מי פירות אלא שהכל דזיעה בעלמא. היינו כיון דלאו למשקה עביד, ובטיל שם פרי מיני' דאי ס"ד זיעה ממש ופירשא בעלמא. מה מקשין התוס' והאשר"י שם על שכר שלנו למה מברכין עליו שהכל והלא השעורים עיקר ומשתני לעילויא. ומאי עילויא. נימא נמי זיעה בעלמא הוא. מק"ו דשאר מי פירות, שיוצאין ע"י כתישה בלבד. ועוד שטעם הפרי ניכר ונטעם בהם. שכר של חטין שאין יוצא אלא ע"י בישול ועוד טעם החטין אין ניכר בהם. כש"כ דזיעה בעלמא הוא. אלא היינו טעמא. דנהי דזיעה בעלמא הוא. מיהא טעמא לא בטיל מיני' וכו'. אלא ש"מ כל היכא דאמרינן זיעה בעלמא הוא. היינו דבטיל שֵם פרי מיני' אי לאו דלהכי קאי כיין ותירוש. אבל לעולם במלתיה קמייתא קאי לענין טעמא וכו' עכ"ל (שוב מצאתי בשו"ת ח"צ סי' כ' שכתב ג"כ דהא דאמרינן בברכות [הנ"ל] גבי דובשא דתמרי דהוי זיעה בעלמא. היינו דוקא לענין ברכה דלא מקרי פרי. ועפי"ז כתב שם דעלו כהוגן דברי מהר"ם מטיקטין הנ"ל. ע"ש שפירש ראיית מהר"ם מטיקטין מקושיית התוס' על שכר שלנו ע"ש] ועפי"ד הגאון מהר"ם מטיקטין ז"ל סרה מהר קושיית התוס' בפסחים כ"ד ע"ב ד"ה אלא שהניחו שם בחימה. אמאי אמר אביי זיעה בעלמא הוא. והא טעם כעיקר דאורייתא עכ"ל. וראה ב„מעדני יו"ט“ על הרא"ש ברכות פ"ו סי' י"ב אות פ', שכתב שם דגם להגאון בה"ג ז"ל קשיא לי' קושיא זו של התוס' הנז' וניחא לי' משום דאע"ג דלענין ערלה אמרינן התם דזיעה בעלמא הוא היכא דאיתמר איתמר. היכא דלא איתמר לא איתמר עכ"ל. אולם עפי"ד הגאון מהר"ם מט קטין ז"ל בלאו הכי לא קשה מידי. דכל היכא דאמרינן זיעה בעלמא הוא. היינו דבטיל שֵם פרי מיני':

אבל לעולם במלתיה קמייתא קאי לענין טעמא, כנזכר. ותימה על המהר"ם מטיקטין ז"ל שלא העיר ליישב קושית התוס' הנ"ל:

(ב) איברא ראיתי להחוו"ד יו"ד סי' ק"ה סק"ב שכתב ג"כ ליישב קושית התוס' בפסחים כ"ד ע"ב הנ"ל, עפ"י מה שחידש דבתרומה ובערלה טכ"ע לאו דאורייתא. כיון דכל היוצא מהם מותר מדאורייתא, גם טעמן מותר. ע"ש שמיישב עפי"ז קושית הח"צ שהקשה מסוגיא דפסחים אסוגיא דחולין ק"כ יעו"ש. אמנם לפענ"ד יש להוכיח מש"ס מפורש דלא כהחוו"ד. שהרי בזבחים צ"ו ע"א: ת"ר אותה. פרט לתרומה. ופריך ותרומה לא בעיא שטיפה ומריקה. והתניא קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין. ואם בישל בנו"ט ע"ש. ולהחוו"ד קשה מאי פריך הא בתרומה טכ"ע לאו דאורייתא. ולהכי שפיר ממעט קרא פרט לתרומה. והיינו דליה כאן איסור תורה. והא דתניא ואם בישל בנו"ט, אינו רק מדרבנן? אלא ודאי דלא כהחוו"ד דגם בתרומה טכ"ע דאורייתא וא"כ ממילא מוכח דהוא הדין בערלה אך י"ל עפי"ד הט"ז באו"ח סוס"י תקפ"א סק"ה וביו"ד סי' קי"ז סק"א, דאין כח ביד חכמים לעשות סייג להחמיר, אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש בתורה משא"כ במקום שהתורה התירה בפירוש אין כח ביד חו"ל להחמיר לעבור על ד"ת ע"ש. וגדולי האחרונים האריכו הרבה בדברי הט"ז הללו כנודע. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סוס"י ק"ט שכתב דחידוש הט"ז לא נאמר אלא היכא דמפורש ההיפר בתורה בקום ועשה יעש"ה. ולפענ"ד נ"ל להוכיח מירושלמי מפורש, דגם היכא דנלמד ממיעוטא שמיעטה התורה להתיר, הרי הוא כאלו מפורש היתירא בתורה, ואין כח ביד חכמים לגזור בזה להחמיר. ומנא אמינא לה, מהירושלמי סוטה פ"ג ה"ז:

דאר"א בשם ר"ל כהנת מותרת לצאת לחו"ל [אע"פ שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים] מ"ט אמור אל הכהנים. ולא אל הכהנת. ופריך:

ותהא בכלל גזירה [לומר שגם הנשים אסירות לטמא] ומשני:

אם אתה אומר כן. נמצאת מדחה פרשת טמאות [דבפירוש כתיב בני אהרן. ולא בנות אהרן. ע"ש בק"ע ופ"מ] הרי מפורש יוצא מהירושלמי דאין כח ביד חכמים לגזור להחמיר. נגד מה שמיעטה התורה להתיר [ועיין בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"א אות ט"ו, שעלה ונסתפק בדבר הבא ממדרש חז"ל, אי יש כח ביד חז"ל לאסיר ע"ש. ועיין בתוס' יבמות מ"ח ע"ב ד"ה אין מקיימין עש"ה. ולהנ"ל יש ליישב קושיא השניה של התוס'. ודו"ק] ואם כן עפי"ז י"ל דשפיר פריך הש"ס בזבחים צ"ו הנ"ל, דכיון שהתורה מיעטה בפירוש אותה. פרט לתרומה. ע"כ ודאי שאין כח ביד חז"ל לגזור להחמיר בזה. וא"כ למה תניא קדירה שבישל בה תרומה וכו' ואם בישל בנו"ט. ויש לפלפל בזה הרבה. ולא עח האסף פה:

(ג) ברם מה שתמה כת"ר על קושיית הח"צ בסוס"י כ'. ועל הס' לב ארי' על חולין דף ק"כ שהביא קושייתו שהקשה, דלמ"ל קרא למשקין היוצא מהן כמותן. תיפ"ל משום טכ"ע דאורייתא ותמה כת"ר על שניהם. דהא כל הסוגיא דחולין קאי לענין מלקות. ואטו בטכ"ע מלקות א כא הנה לפום ריהטא לאו מלתא דפשיטא הוא כל כך לומר דכל הסוגיא דחולין ק"כ קאי לענין מלקות. שהרי פריך שם והא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצא מהן כמותן. מנ"ל? ומשני אלא גמר מתרומה ובכורים וכו' ע"ש. והרמב"ם בפ"י מהל' מאכלות אסורות הכ"ב פסק דבכל האיסורים הנ"ל משקין היוצאין מהן כמותן, ואין לוקין עליהן. וע"ש בכ"מ שכתב:

דאע"ג דיליף להו התם מקראי. משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא הוא. וכדתנן וכו' עכ"ל. הרי מבואר לכאורה דאין לוקין בכל הנך. אבל הלח"מ שם כתב דהרמב"ם ז"ל דחה הך דחולין מקמי הסוגיא דפסחים כ"ד ע"ב ופסק כר' יוחנן ע"ש. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' ר"ב בא"א ס"ק י"ט שהביא לדברי הרמב"ם הללו. וכחב על זה בזה"ל:

ולי קשה מסוגיא דברכות ל"ח ע"א. ובה"ב פ"ח ה"ד כתב דהוה זיעה. ולמה כ' שם. כמותן. איסור תורה כר"י בפסחים דכ"ד ע"ב דלא הוה זיעה עכ"ל. אבל בשו"ת פני יהושע בסוף הספר סי' ט' כתב דיש לפרש דהמקשן הנ"ל דפריך מנ"ל היי ס"ל כיון דקתני דמשקין הוי כמותן. משמע דלקי עלייהו. ומה שלא תירץ החרצן דהיא דרבנן. משום דעכ"פ משקה היוצא מן הענבים. דלא הוי זיעה בעלמא. וזה איצטריך למילף מקרא. ושפיר פריך מנ"ל ל וא"כ כל מה דמשני התרצן דגמר מתרומה ובכורים. הכל קאי אענבים. ע"ש שכתב דזהו אמת ויציב. והוכיח פירושו גם מדברי הרמב"ם פ"י מהל' מאכא"ס הכ"ב הנ"ל וכתב:

שעפי"ז א"צ עוד לדוחק הכ"מ הנ"ל שכתב דהנך קראי אסמכתא בעלמא נינהו. כיון דעיקר הילפותא קאי על משקה היוצא מן הענבים. והיינו ענבים דכלאים. כמש"כ התוס' בחולין שם ד"ה היכא עש"ה ב„פני יהושע“ ותראה שעפ"י דבריו ז"ל סרה קושית הפמ"ג באו"ח הנ"ל שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי. שהרי הפני יהושע מפרש שם דברי הרמב"ם דבכל הנך האיסורים משקין היוצאין מהן. אינן אלא מדרבנן. מטעם דהן זיעה, ואתי שפיר, ולא קשה מידי ודו"ק ואם כן עפי"ז איפוא נוכל לומר דהסוגיא דחולין קאי לענין מלקות:

(ד) אמנם כן בל"ז אזדא תמיהת כת"ר על הח"צ והל"א הנ"ל דהנה גוף ד"ז אי לוקין על טכ"ע. תלוי באשלי רברבי. דפליגו בזה רבותינו הראשונים בפירושא דשמעתא דע"ז ס"ז ע"ב. ע"ש בתוס' ד"ה אמר ר' יוחנן. ובתוס' חולין צ"ח ע"ב ד"ה רבא. ותוס' זבחים ע"ט ע"א ד"ה אמור. דפליגו בזה רבוותא. דהר"י מאורליינ"ש ס"ל דלא לקי על טכ"ע. והר"ח השיב עליו וס"ל דלוקין על טכ"ע. עש"ה וברא"ש חולין פג"ה סי' ל"א. ובחי' הרשב"א בחולין שם. ועיין בר"ן סו"פ גה"נ ובטור או"ח סי' תמ"ב. והמעיין בירושלמי פ"ב דערלה ה"ה. ובפ"ו דנזיר ה"א. ימצא דהוא פלוגתא דאמוראי שם. ע"ש בשי"ק ובמרה"פ על הירושלמי נזיר שם ד"ה כל. יעוש"ה. ועיין בפר"ח או"ח סי' תמ"ב שהאריך לבאר כל שיטות הפוסקים בזה. וכן האריך אחריו גדול האחרונים הגאון בעל הפמ"ג ז"ל בפתיחתו להל' פסח. עש"ה וינעם לך. ועיין בפמ"ג יו"ד בפתיחה להל' בב"ח בד"ה ודע. ועיין בפמ"ג יו"ד בשעה"ת ח"ב פ"ב באד"ה ודע עש"ה. וא"כ עפי"ז שפיר הקשה הח"צ ז"ל דלמ"ל הני קראי דחולין למילף דמשקין היוצא מהן כמותן. תיפ"ל משום טכ"ע? דגם אם נימא דהסוגיא שם קאי לענין מלקות. מ"מ קשה דהא גם על טכ"ע לוקין להר"ת ודעימי' כאמור וע"כ מחוורתא לתרץ קושיא זו. כתירוץ הלב ארי' בחולין שם. ובחנם תמה כת"ר על הני תרי גאוני, הח"צ והל"א דיתבי בחד קינא:

(ה) וגם מה שהעיר כת"ר מהתוס' בחולין קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן. שהקשו ג"כ:

ותיפ"ל מטכ"ע. ותירצו שני תירוצים וכן הוא בתוס' בכורות ו' ע"ב ד"ה רוטב. וכת"ר כתב דבתירוץ קמא ס"ל דמן ה' דהטמאים מרבינן להו, ליכא בהו מלקות. ובתירוץ השני ס"ל דלוקין עלי'. הנה גם ד"ז אי לוקין על ריבויא חליא בפלוגתא דרבוותא. דהה"מ פ"ג מהל' מאכא"ס ה"ו ס"ל בדעת הרמב"ם דאין לוקין על הריבוי ע"ש. והה"מ אזיל לשיטתו בפ"ה מהל' מאכא"ס הי"א ע"ש. אולם בפר"ח יו"ד סי' ס"ב סק"ז דחה דברי הה"מ וס"ל דדבר הלמד מריבויא, כיון דרביה קרא לאיסורא. מילקי נמי לקי. כל היכא דליכא מיעוטא בהדי ריבוי. וכן מבואר בחשו' הרשב"א סי' תל"ט ע"ש. ומצאתי במל"מ פי"ג מהל' שגגות ה"ה שהעיר בזה. וכתב שמצא ראי' ברורה לדברי הרשב"א מגוף דברי הרמב"ם בפ"ג מהל' מאכא"ס ה"ו הנ"ל. יעוש"ה. ועיין בפמ"ג בריש הפתיתה להל' מליחה שהסכים לדעת הה"מ ע"ש וכן בפמ"ג יו"ד סי' פ"א במ"ז הק"א בד"ה ודע. כתב דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל בשרשים דכל דאתי מריבויא, אין בו מלקות. אך בסוף דבריו שם הוכיח מהתוס' בכורות ו' ע"ב דעל ציר טמא לוקה יעו"ש. ועיין בשפ"ד שם סק"א. ובמחכ"ת אישתמיט מיני' המל"מ בהל' שגגות הנ"ל. ולפענ"ד יש להוכיח גם מהירושלמי דלר"י לוקין על ריבויא. שהרי בירושלמי פ"ו דנזיר ה"א דף כ"ה רע"א. אר"י כל נבלה. לרבות הטרפה. וע"ש בק"ע ובשי"ק דמריבויא דכל ילפינן לה. ואפ"ה ס"ל לר"י שם דהאוכל אמ"ה מטרפה, חייב שתים. עש"ה והבן. הרי דס"ל דלוקין על ריבויא [והא דאין לוקין לר"י על ח"ש דנלמד מכל חלב. כיומא ע"ד ע"א. דהא לדידי' לוקין על ריבוי דכל? י"ל עפי"ד התו"י ביומא ע"ד ע"א ד"ה ר' יוחנן. במש"כ לתרץ קושית הר' אלחנן, דיש לחלק בדרשות וכו' ע"ש. וחימה על התו"י שלא העירו מהירושלמי בנזיר הנ"ל דר"י גופי' ס"ל דלוקין על ריבוי דכל. ומדברי התו"י הללו יש להעיר על המל"מ בפי"ג מהל' שגגות הנ"ל יעו"ש והבן] אולם בש"ס דילן בכריתות כ"א ע"א אמרינן דכל נבלה. אתיא לרבות נבלת כוי ע"ש. הרי דהש"ס דילן לא ס"ל כדרש ר"י בירושלמי דכל נבלה לרבות הטרפה [ועפי"ז יש ליישב קושית השי"ק על הירושלמי נזיר שם ד"ה שנייא. שהקשה על הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכא"ס. ובפ"ה מהל' שחיטה ה"ג, שלא הביא כלל לדרש זה דשאר טרפות ילפינן מכל נבלה, לרבות הטרפה ל והניח בצ"ע. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דהש"ס דילן בכריתות לא ס"ל להאי דרשא כנזכר ואם כנים הדברים דעל חלב וציר מטמאים לוקין. כמש"כ הפמ"ג להוכיח מהתוס' בכורות הנ"ל. עפי"ז נוכל למצוא איפוא מקום ליישב דעת הרא"ה ז"ל בספר החינוך סוף מצוה קנ"ד שכתב שם דהשותה רביעית מחלב טמא במזיד לוקה והמנחת חינוך שם התפלא עליו בזה, דהא להר"מ ז"ל אין לוקין על חלב טמא? ע"ש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דאין תימה כלל על הרא"ה בזה. דהרי מצינו לו תנאי דמסייע לי' הלא הם רבותינו בעלי התוס' ז"ל דס"ל ג"כ דעל חלב טמא לוקין. כש"כ לפי מה שכתבתי גם מהירושלמי מוכח דלוקין על ריבויא. ולא קשה מידי. וכיון שהראיתי לדעת דלהר"ת ודעימי' לוקין על טכ"ע. אם כן שפיר הקשו התוס' בחולין הנ"ל תיפ"ל מטכ"ע. והמעיין יראה שגם שני תירוצי התוס' עולים יפה בפשיטות:

(ו) גם מה שכתב כת"ר על הס' „יד שאול“ בסיף הל' חדש. עפ"י מה שחידש הח"צ, להשוות הסוגיות דפסחים כ"ד וחולין ק"כ דטכ"ע הוא רק ע"י בישול. לאביי דס"ל בחולין ק"ח ע"א דטכ"ע מבו"ח ילפינן לה. א"כ דוקא ע"י בישול אסור. ולהכי שפיר אמר אביי בפסחים כ"ד ע"ב דע"י סחיטה וכבישה. אינו אלא זיעה בעלמא. ואזיל לשיטתו. ועל זה כתב כת"ר שה„יד שאול“ דילג בזה דברי התוס' בחולין ק"ח ע"א ד"ה מבו"ח. דאביי קבל מרבא שדחה לו, וחזר בו. הנה דילוגו של היד שאול עלי אהבה. שהרי התוס' בפסחים מ"ד ע"ב ד"ה ורבנן. תמהו ג"כ כקושית התוס' בחולין ק"ח ע"א. והניחו בתימה. ולא תירצו שם כלל דאביי חזר בו. וכ"מ בתוס' ע"ז ס"ז ע"א ד"ה אמר ר"י עש"ה. ומצאתי בשי"ק על הירושלמי נזיר פ"ו ה"א ד"ה הרי. שכתב באמת לתרץ תמיהת התוס' בפשיטות. וז"ל. ול"נ דאביי הכי קאמר ממתני' מוכח דסובר טכ"ע דאורייתא. מבו"ח גמרינן. וצ"ל דסובר תנא דמתני' כר"ע משרת להיתר מצטרף לאיסור. ובגיעולי נכרים סובר כרבנן דחידוש הוא. דא"א שלא פגמה פורתא עכ"ל. ועכ"פ אין תימה כלל מזה על הגאון „יד שאול“ ז"ל שמתרץ להסוגיא דפסחים מקושיית התוס' ד"ה אלא שם. עפ"י שיטת התוס' בפסחים מ"ד ע"ב הנ"ל דלא שמיע להו כלומר לא סבירא להו שם כלל דאביי חזר בו:

(ז) וגם מה שכתב כת"ר שגוף הסברא שלו הוא נגד המוחש, דהיכא דמייץ הפרי, ויצא כל טעם הפרי בהמשקה, דלא נימא בו טכ"ע? לא קשה מידי. דהנה גוף סברא זאת, לא מבטן הח"צ ז"ל בלבד יצאה. כי אם יסודתה בהררי קודש. כי כמו כן אסברה לן מאור עינינו מרן הרא"ש ז"ל בברכות פ"ו סי' י"ח גבי מיא דסלקא דמברכין עלייהו בפה"א. וכתב דלא דמי למי פירות דאמרינן דזיעה בעלמא הוא. לפי שמשקה אין לו טעם הפרי. ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפירות במים, מברך עליהם בפה"ע עכ"ל וכ"כ הטור ז"ל בשם אביו ז"ל באו"ח סי' ר"ב וסי' ר"ה ע"ש. ולסברא זאת כוונו גם רבותינו בעלי התוס' ז"ל בברכות ל"ט ע"א ד"ה מיא. ועיין בש"ע או"ח סי' ר"ב סעי' י' ובט"ז סק"ט. ובמג"א ס"ק כ"ג. שכ וז"ל: דיותר נכנס טעם הפרי ע"י בישול, מאלו סחט הפרי עצמו עכ"ל. וראה בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' קי"ד, קרוב לסוף הסי'. באד"ה:

אמנם לא יהיבנא. כתב וז"ל:

וס"ל דמשקים היוצאים מהם שאינם כמותם, הוא מתרי טעמי. א' כיון שנשתנה ונעשה משקה. אינו אלא זיעה בעלמא. וזה דוקא במשקה היוצאת ע"י איצצא. אבל הרוטב שע"י בישול היינו הדבר עצמו. דלא גרע מטכ"ע וכו'. עד ונפ"מ דמשקים היוצאים ע"י איצצא, אין שם איסור עליהן, אפי' נכנסו ונבלעו במאכל, או שנקרשו ונקפאו, מ"מ שרי. אבל היוצא ע"י בישול הוה כגוף הדבר וכו' עכ"ל ותימה שלא הביא מכל הנ"ל:

השתא הכא נתנה ראש ונשובה לקושית כת"ר שהבאתי בריש אמיר. מה שהקשה על הריב"ש ודעימי' האיך עלה על דעתם לומר דיי"ש הוה כגוף המשקה עצמה. השתא אי סוחט גוף הפרי, דמשקה היוצא ממנו כל טעם הפרי בו. אמרינן בברכות ל"ח ע"א דהוה רק זיעה בעלמא כש"כ יי"ש דלא הוה אלא זיעה בעלמא ועפ"י האמור, ממילא מובן דבפשיטות לא קשה מידי. דשאני משקה היוצאת ע"י סחיטת הפרי, שאין לה טעם הפרי משא"כ יי"ש הנולד ע"י חום ובישול, ודאי הוה כגוף המשקה עצמה, דטכ"ע כדאמרי:

ועוד גם בל"ז לא דמי הא דברכות ל"ח ע"א גבי דובשא דתמרי, דאמרינן דזיעה בעלמא הוא. להאי נידון דהריב"ש הנ"ל, דהתם קאי לענין יי"ש הנעשה מיי"נ. ולהכי שפיר כתב דהיי"ש חשוב משקה כגוף היין בעצמו. כיון דיין ודאי הוה משקה גמור. כמבואר להדיא בסוגיא דפסחים כ"ד וחולין ק"כ דאין כל היוצא מן הפירות קרויין משקין. אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים. משא"כ משקין היוצאין משאר מיני פירות. אינן אלא זיעה בעלמא. וראה בשו"ת פני יהושע בסוס"י ט' הנ"ל שכתב כן להדיא יעו"ש. וכ"כ עוד בקצרה בשו"ת פ"י חאו"ח ח"א סוס"י י"ג. וגם רמז לתשו' זאת בחאו"ח שם סי' ח' ע"ש:

(ח) אמנם אי קשיא על הריב"ש ז"ל, הא קשיא. על גוף הוכחתו שהוכיח דינו לומר דהזיעה היוצאת מן המשקין החמין הרי הוא כמשקין עצמן. מדתנן במכשירין פ"ב מ"ב. ובפ"ה מי"א. זיעתה טמאה וכו' כנזכר. וגם מצאנו לו חבר מאור עינינו הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל כ' סי' כ"ו, שפסק גם לענין בב"ח דהזיעה העולה מן אלפס חולבת הרי הוא כחלב. והביא גם הוא ז"ל ראי' מפ"ב דמכשירין הנ"ל, וסיים שם דמכל הלין שמעינן דזיעה היוצאת מן הדבר, חשובה כאותו דבר וכו' עכ"ל [ומתשו' הרא"ש הללו נובע האי פסקא שפסקו הטוש"ע יו"ד סי' צ"ב סעי' ח' ע"ש]. וקשה האיך למדו איסור מטומאה הא אנן קיי"ל איסור מטומאה לא ילפינן כיבמות ק"ג ע"ב. דאמרינן שם דלענין טומאה, אפי' בשעת שריפה קרוי בגד. ופריך:

וליגמר מיני' [לענין חליצה להיות חשוב שלם] ומשני:

איסור מטומאה לא גמרינן ע"ש ואין לדחות דשאני התם דבעי למיגמר קולא באסור. מחומרא דטומאה. ולהכי שפיר אמרו איסור מטומאה לא ילפינן. משא"כ חומרא באיסורא, אפשר נוכל למילף מטומאה. זה ליתא. לפי מה שפירש רש"י ביבמות שם ד"ה איסור. שהלכות טומאה חידוש הוא עכ"ל. וכיון שכן דטומאה חידוש הוא גם חומרא לא גמרינן מיני'. כפסחים מ"ד ע"ב וחולין ק"ח ע"א לענין טכ"ע דמבב"ח לא גמרינן דחידוש הוא. ע"ש בפירש"י דלא גמרינן חומרא מיני' ע"ש. ואין להקשות מחולין צ"ח ע"ב דאמרינן שם ג"כ לענין זרוע בשלה דחידוש הוא. ומחידוש לא גמרינן. ואפ"ה אמרינן שם דלחומרא גמרינן מיני' ע"ש אבל גם זה ליתא. דשאני התם בזרוע בשלה, דחידושי' הוא קולא שהקילו גבי' לבטל האיסור לכתחלה. ולהכי שפיר גמרינן מיני' חומרא. עכ"פ מקו"ח. כפירש"י בחולין צ"ח ע"ב ד"ה הא חומרא ע"ש:

(ט) איברא דד"ז תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבי במ"ק ז' סוע"ב. לרבא דאמר שם. דבר הרשות איכא בינייהו. ור' יהודה מהתם לא גמרינן דחידוש הוא וכו' ע"ש בריטב"א שפי' דר' יהודה ורבי פליגו בזה. דר"י ס"ל דאעפ"י שהחידוש הוא לחומרא, אפ"ה לא גמרינן מיני' קולא. ורבי ס"ל דכיון דהחידוש הוא לחומרא, גמרינן מיני' קולא מכח כש"כ ע"ש. ועיין בתוס' מ"ק ח' ע"א ד"ה נפקא לי' בסוה"ד. ע"ש. ויש לפלפל בזה והבן:

ועפ"י האמור נוכל ליישב הסוגיא דשבת צ"ג ע"א. דר"ה אמר שם לענין שבת דמסייע אין בו ממש. ואר"ז משמי' דרבא אף אנן נמי תנינא וכו' הי' רוכב ע"ג בהמה וד' טליות תחת רגלי הבהמה טהורות. מפני שיכולה לעמוד על ג' וכו'. לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש ע"ש. הרי מבואר מכאן דס"ל לרבא דילפינן איסור מטומאה וי"ל דרבא אזיל לשיטתו ביבמות ק"ג סוע"ב דאמר רבא הלכתא אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל שמוחלט וכו' חליצתה כשירה. וע"כ משום דיליף לה רבא מקרא דכתיב ושרף את הבגד, דאפי' בשעת שריפה קרוי בגד. וא"כ מוכח מזה דרבא אסיק שמעתא אליבא דהלכתא דילפינן איסור מטומאה. ועפי"ז א"צ לדחוק עוד כפירש"י ז"ל ביבמות שם ד"ה חליצתה, שכתב דלאו מילף הוא אלא גילוי מלתא בעלמא הוא. ולפי מה שכתבתי בלאו הכי אתי שפיר, דרבא אזיל לשיטתו בשבת צ"ג ע"א דס"ל דילפינן איסור מטומאה כנז'. [ועיין בהגש"ד סי' נ"ו הג"ה המתחלת שאלתי את מהר"ש. דאיסורא מטומאה ילפינן בגילוי מלתא ע"ש. ועיין בשו"ת ברכת יוסף להגאון מליטין ז"ל בחיו"ד סי' ט"ו שהביא ג"כ להגש"ד הנז' ע"ש. ובאמת מבואר הוא ברש"י יבמות ק"ג ע"ב הנ"ל):

אבל אכתי קשה לפירש"י ביבמות הנ"ל שפי' בטעמא דרבא, דלאו מילף הוא אלא גלוי מלתא בעלמא הוא. ואם כן לדידי' גם רבא ס"ל דלא ילפינן איסור מטומאה. והדרא קושיא לדוכתה משבת צ"ג ע"א הנ"ל דרבא גופי' יליף איסור מטומאה [ודוחק לומר דגם שס לאו מילף הוא, אלא גילוי מילתא. ותו דכ"ז הו"ל לרש"י ז"ל לפרש כן בשבת שם כמו ביבמות?] אולם לפי מה שכתבתי, דהלכות טומאה חידושי' הוא לחומרא. אתי שפיר. דרבא בשבת צ"ג ע"א שם. אזיל לשיטתו במ"ק ז' סוע"ב דס"ל אליבא דרבי דהיכא דהחידוש הוא לחומרא, שפיר גמרינן מיני' קולא. כפי' הריטב"א הנ"ל ועפי"ז שפיר יליף רבא לשיטתו קולא באיסור שבת לומר דמסייע אין בו ממש. מטומאה. כיון דעיקר חידושי' דטומאה הוא חומרא. ולהכי שפיר ילפינן מיני' קולא כנ"ל. ואם כן יהי' נשמע מכאן דרבא פסק הלכתא כרבי במ"ק ז' ע"ב הנ"ל ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' טומאת צרעת ה"ח ובמל"מ שם עש"ה]:

(י) ונראה לי עוד לומר דפליגו בזה רבותינו הראשונים ז"ל, דהנה התוס' בבכורות ז' ע"ב ד"ה דג. תמהו על הא דתנן דג טהור שבלע דג טמא אסור. אמאי לא נחשבהו כמעוכל. כדתנן באהלות פי"א מ"ז? ותירצו דיש לחלק בין איסור לטומאה. ועוד הביאו שם תירוץ אחר בשם הר"ת ז"ל אם באנו לומר דאין חילוק בין איסור לטומאה ע"ש. וכ"ה בתוס' חולין צ"ו ע"א ד"ה אמר רבא. בשם ר"ת דאפי' ילפינן איסור מטומאה וכו' ע"ש. אבל הרא"ש ז"ל בפ"א דבכורות סי' ח', נראה שהסכים לתירוץ הא' דיש לחלק בין איסור לטומאה ע"ש. וכ"כ הטור או"ח סוס"י תס"ז, דאביו הרא"ש ז"ל הסכים דאין ללמוד איסור מטומאה. ע"ש וברברי חמודות על הרא"ש בכורות שם. ובש"ך יו"ד סי' פ"ג סק"ל, ובמג"א או"ח סי' תס"ז ס"ק כ"ב, ובמחצהש"ק שם. ובח"י שם ס"ק ל"ט. ובשו"ת בית יעקב סי' נ"ט. ועפ"י האמור י"ל דזאת היא פלוגתייהו. דמאן דס"ל כתירוץ הא' דאין ללמוד איסור מטומאה. טעמו ונימוקו הוא, משום שהלכות טומאה חידוש הוא. ולהכי גם קולא לא גמרינן מיני'. כר' יהודה במ"ק ז' ע"ב הנ"ל, והר"ת ודעימי' שתירצו באופן אחר. ע"כ צ"ל לדידהו דלא פסיקו להו מלתא לפסוק הלכתא כר' יהודה. ואפשר דהלכתא כרבי במ"ק שם. והכא נמי כיון דעיקר חידושי' דטומאה הוא לחומרא. ועכ"פ יכולין למיגמר מיני' קולא מכח כש"כ כנז'. ולהכי תירצו באופן אחר:

אולם לפי המבואר בתוס' מנחות ס"ט ע"א ד"ה דבלע. מוכח דשם איכא טעמא אחרינא לחלק בין איסור לטומאה, ולא מטעמא שכתבנו משום שהלכות טומאה חידוש הוא שהרי כתבו שם בשם רב האי ז"ל שג"כ לחלק יצא בין איסור לטומאה ומפורש יוצא שם טעמו לשבח, משם דשאני טומאה, דאפושי טומאה לא מפשינן עש"ה. הרי דלא שמיע לי' כלומר לא סבירא לי' לרב האי ז"ל למיטעם החילוק בין איסור לטומאה, משים דהלכות טומאה חידוש הוא י ואפשר דס"ל לרב האי ז"ל דהלכתא כרבי במ"ק הנ"ל. וצ"ע]:

וצופה הייתי בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' כ"ו, שהקשה דברי התוס' בבכורות אהדדי. שמהתוס' בכורות ז' ע"ב הנ"ל שחילקו בין איסור לטומאה. משמע דאיסור חמור מטומאה ומהתוס' בכורות כ"ג ע"ב ד"ה וא דך. שכתבו דלענין איסור לא צריך קראי אבל לענין טומאה צריך קרא. משמע דאיסור קל מטומאה. א"כ דברי התוס' סיתראי נינהו בחדא מסכתא ממקום למקום? ולא נח דעתו מקושיא זו, עד אשר חפש ומצא להר"ש במס' אהלות פי"א מ"ו שהביא לתירוץ רב האי גאון [הנ"ל]. ועפי"ד הר"ש בשם רב האי עמד על שורש הדבר לתרץ דברי התוס' הנ"ל עפ"י פירושו בדעת רב האי ז"ל דס"ל דגם באיסור אין כאן איסור תורה, רק חומרא דרבנן. ולענין איסור החמירו אבל לענין טומאה לא רצו להחמיר. ע"ש שהאריך בזה. ובמחכת"ה בחנם טרח להביא ממרחק לחמו בזה. ולא זכר שר שתירוץ רב האי הנ"ל מובא בתוס' גופי' במנחות ס"ט ע"א הנ"ל. ותרי תמיהי מידכר דכירי, שבתוס' מנחות שם מבואר עפ"י תירוצו של רב האי הנ"ל, גם באיסור תורה לחלק בין איסור לטומאה. עש"ה, ותמצא מבואר שם דלא כהנו"ב ז"ל:

(יא) השתא הכא עכ"פ מצינו למידן דלחומרא ודאי לא ילפינן איסור מטומאה. כש"כ לפי מה שהראיתי לדעת דהלכות טומאה חידוש הוא. ומחידוש לא גמרינן. ואפשר ואפשר לומר דכל הלכות טומאה חידוש הם. לא מיבעיא גוף חומרא דטומאה, דחידושא הוא. אלא אף גם קולות הנאמרים בטומאה חידוש הם. ופרה אדומה תוכיח שמטהרת טמאים ומטמא טהורים. וגם שנו חכמים בלשון המשנה פ"ו דטהרות מ"א המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא. וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור ע"ש. ולא מצינו חידוש כזה בשום איסור תורה. וכ"ז נוכל להעמיס בלשון רש"י ז"ל ביבמות ק"ג ע"ב שכתב:

שהלכות טומאה חידוש הוא כנ"ל. כלומר שכל הלכות טומאה חידוש הוא בין חומרא דטומאה ובין קולות דטומאה חידוש הם. וא"כ עפי"ז לא נוכל למיגמר כלל מטומאה בין קולא בין חומרא, כאמור. (ומזה יהי' נשמע סייעתא למש"כ הגאון בעל תב"ש ז"ל בבכור שור חולין דצ"ה לענין עובדא דב"ה. דשאני עניני טהרות. שהם מחוקי תורה בלי טעם ע"ש] ויש לפלפל ולסלסל בזה הרבה בסוגיות הש"ס ופוסקים בדוכתי טובא ולא עח האסף פה. ואם כן, הדרא קושייתי תי לדוכתה. האיך למדו רבותנו הרא"ש והריב"ש ז"ל להחמיר בזיעה היוצאת מן האיסור עפ"י ראייתם מהמשנה דמכשירין הנ"ל הא איסור מטומאה לא ילפינן

(יב

) וסבור הייתי להביא עוד ראי' להא דאמרן. מהא דאמרינן בחולין קי"ד ע"א דהברייתא דהמבשל במי חלב פטור, מסייע לי' לר"ל, דתנן מי חלב הרל הן כחלב וכו'. ואר"ל ל"ש אלא להכשיר את הזרעים. אבל לענין בישול בב"ח. מי חלב אינן כחלב. ולפי מה שכתבתי י"ל דהיינו נמי טעמא דר"ל. משום דאיסור מטומאה לא ילפינן, כאמור. ואם כן הכא נמי בנדון שאלתנו יש לומר כן. דלא שנו במרחץ דזיעתה טמאה וכו'. אלא לענין להכשיר את הזרעים. אבל לענין איסור הזיעה איננה כמשקה. ואם כן ממילא נדחה ראיית הריב"ש והרא"ש הנ"ל:

אבל יש לדחות ראי' זאת עפי"ד הרא"ש בחולין פ' כ"ה שם סי' נ"א, בשם ה"ר שמחה ז"ל שהשיב, דמי חלב דוקא לענין בב"ח אין חשוב כחלב. דקרא אמר בחלב אמו. כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל. אבל לכל שאר מילי הוי בכלל חלב. כדחנן במכשירין מי חלב הרי הן כחלב עכ"ל [ועיין בש"ך יו"ד סי' פ"א ס"ק י"ב ע"ש. וא"כ הרא"ש אזיל שיטתו דלכל שאר מילי ילפינן א סור מטומאה. והא דמי חלב אינן כחלב לענין בב"ח. טעמא אחרינא איכא בזה כנז':

אמנם כן עדיין קושייתי במקומה טומדת. גם על הרא"ש בהלכותיו. גם על הרא"ש בתשובותיו. וגם על תשו' הריב"ש הנ"ל שלמדו איסור בזיעה מהא דמכשירין. הא אנן קיי"ל איסור מטומאה לא ילפינן? וכגוונא דא. מטעם זה כתב הפר"ח בכללי ס"ס שלו אות ט"ו לדחות לדעת הש"ך בדיני ס"ס אות כ' דסד"ר באיתחזק איסורא אזלינן לחומרא. והוכחתו. מדיני טימאה. והפר"ח השיג עליו משום דבכיוצא בזה אמרינן איסורא מטומאה לא ילפינן. ע"ש ובסדרי טהרה סי' קצ"ט ס"ק ל"ט. ואע"ג שכתב הב"ש אה"ע סוס"י ו' ס"ק ל"ד דהיכא דאיכא סברא ילפינן איסור מטומאה ע"ש? מ"מ גם בזה עדיין לא זזה קושייתי ממקומה דהא בנדון דידן הסברא מבחוץ נוטה יותר לומר דאין הזיעה אוסרת. כמש"כ כמה אחרונים, דלולא המשנה דמכשירין, הי' הסברא נותנת לומר דאין הזיעה כמשקה. ואין עצמות האיסור בה ועיין בשו"ת נפש חי' חיו"ד סי' כ' ע"ש] ואם כן הדרא קושייתי לדוכתה? כש"כ שיש להקשות על הריב"ש הנ"ל שהוכיח מטומאה גם לענין יי"נ דהזיעה אוסרת. והרי טהרות אלימי מיי"נ. כע"ז ע' ע"ב ע"ש וי"ל מע"ז ע"ב ע"א לענין נצוק חיבור, דלענין טומאה וטהרה לא הוי חיבור. ולענין יי"נ הוי חיבור ע"ש וצ"ע. ויש לפלפל בד"ז. שוב נזכרתי מש"כ התוס' ב"ק ק' ע"ב ד"ה אומר. וז"ל:

וי"ל דהתם חומרא הוא שהחמירו גבי טומאה וכו' ואע"ג דבכמה דוכתי איסור חמור מטומאה כדאמרינן בחולין פ"ו ע"ב וכו' התם החמירו בטומאה יותר וכו' עש"ה. וי"ל בדבריהם ז"ל. ואכמ"ל):

(יג) ולא זו בלבד אלא שיש עוד לשדות נרגא גם בהוכחה שניה שהוכיח הריב"ש ז"ל לומר דזיעת המשקה הרי הוא כהמשקה. מהא דחולין ק"ח ע"ב בברייתא דט"ח. דמהני שם כיסה. דאלמא כל שכסה הקדרה הרי הוא כאלו נטר אותה. וזה מפני הבל העולה מן הקדרה. וכשהי' מכוסה ההבל מתפשט בכל החתיכית. והטעם מתערב בכולן וכו' כנזכר ובאמת אין שום הוכחה מהא דמהני כסה לומר דזיעת המשקה כמותה, ועל ידה מתפשט הטעם בכל הקדרה בשוה. והמעיין בפרש"י ז"ל בחולין ק"ח ע"ב במקומו שם ד"ה ניעור. יראה מבואר, דטעמא אחרינא איכא בכיסה. שהרי רש"י ז"ל כתב שם בזה"ל:

וכן המכסה אותה. מפני שמי השולים, עולין עד פיה ויורדין עכ"ל. הרי מפורש יוצא מפירש"י, דהא דמהני כיסה, אינה מחמת הזיעה, רק מתמת שרתיחות המים בעצמם עולים עד פיה ויורדים. ורתיחות המים בעצמם מוליכות הטפה בכל הקדרה. אבל ע"י ההבל והזיעה בלבד, לא תתפשט הטעם בכל החתיכות. ואע"ג שמצאתי תבר להריב"ש ז"ל בזה. שהרי גם הרא"ה ז"ל בבדה"ב בית ד' שער א', גבי ט"ח, כתב וז"ל וכיסה, פירש"י ז"ל או כיסה הקדרה. שכיון שכיסה אעפ"י שלא ניער, הרי ההבלא שהיא בכל הקדרה שהיא מים, על ידה מתפשט הטעם בכל הקדרה בשוה וכו' עכ"ל. הרי שגם הרא"ה ז"ל סובב הולך בדרכו של הריב"ש ז"ל. והעמיס זאת בפירש"י ג"כ לומר דעיקר הטעם דמהני כיסה, הוא מפני ההבל והזיעה. אמנם זה ליתא. שהרי יפה השיב עליו מאור עינינו הרשב"א ז"ל במשה"ב שם וכתב עליו בזה"ל:

העיד משמו של רש"י ז"ל מה שאינו. ואין הטעם מפני ההבל. אלא לשון רש"י כן הוא וכו' [כנ"ל. וכן האמת כשהקדרה מכוסה, מים רותחין שבקדרה מבעבעין ונפלטין לחוץ. ולולא שמגלין אותו ישפוך כל הרוטב עכ"ל. הרי דהרשב"א ז"ל הכיר דבר אמת בפירש"י ז"ל דלדידיה עיקר הטעם דמהני כיסה, הוא רק מפני שרתיחות המים בעצמם עולים ויורדים בקדרה, ומוליכות הטעם בכל החתיכות. אבל לא מפני ההבל והזיעה כנזכר. ואני מצאתי בתוס' חולין צ"ו ע"ב ד"ה אם. שכתבו ג"כ בשם פירש"י וז"ל: וכן כי כסה הקדרה עולות הרתיחות מן השולים לפיה, ומוליכות הטפה בכל הקדרה עכ"ל. וכן מצאתי עוד בהג"א פ' גה"נ סי' כ"ג שכתב ג"כ בשם פירש"י וז"ל:

וכסה. זו היא שמעלה רתיחות, ויורדין משולי הקדרה לפיה, ומפיה לשוליה. אז טעם האיסור מתפשט בכל הקדרה וכו' עכ"ל וכן הוא באור זרוע הגדול הל' גה"נ סי' תנ"ב. הרי מבואר להדיא דגם רבותנו בעלי התוס' וגם האו"ז והג"א ז"ל כתבו בשם רש"י ז"ל דעיקר הטעם דמהני כיסה, הוא רק משום דמי הרתיחות עולים משולים לפיה, ומוליכות הטפה בכל הקדרה בשוה. אבל לא מפני ההבל והזיעה בלבד וא"כ דברי הרשב"א ז"ל ברור מללו בשיטת רש"י, טהורה היא וגם פרושה, כשמלה מפורשה. ואם כן עפי"ז ממילא קשה גם הוכחה השניה של הריב"ש הנ"ל. דגם מהא דמהני כיסה. לא מוכח מידי לומר דזיעת המשקה כמותה כדבר האמור ועפ"י מה שכתבתי יש להעיר על הרמ"א יו"ד סי' צ"ב סעי' ז' ובט"ז סק"ח ובפמ"ג במ"ז ובחוו"ד ס"ק כ"ה עש"ה והבן]:

(יד) ואם כנים אנחנו בזה שמצאנו מקום להעיר על ראיות הריב"ש ז"ל, א"כ שוב אין לנו ראי' כלל לומר גם על הזיעה היוצאת ע"י חום דחשובה כמשקה. ועכ"פ מצינו איפוא למימר בכל מקום דגם הזיעה היוצאת ע"י חום, איננה אסורה רק מדרבנן. כמש"כ התוס' בחולין צ"ט ע"ב ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פי' לא אסור אלא מדרבנן וכו' ע"ש ואע"ג שדעת הש"ך יו"ד סי' פ"ג ס"ק ט"ו וסי' ק"ז סק"א דציר דגים היוצאים ע"י בישול אסור מה"ת ע"ש. מ"מ כבר השיב עליו בנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' כ"ו. והאריך להוכיח שם דאפי' ע"י בישול אינו מה"ת. ולדעתו ד"ז תליא באשלי רברבי דפליגו בזה אבות העולם הראשונים ז"ל עש"ה ואפשר דשאר זיעת איסור הבא ע"י ההבלא בלבד, שא נו אלא קיוהא בעלמא, כ"ע מודים דאינו אלא מדרבנן. אעפ"י שבאה ע"י חום. ושאני ציר. די"ל מגופייהו מתמצה. וכעין שחילק בשו"ת פ"י שם בין ציר שרצים. לציר דגים ע"ש. הכא נמי גם אנן נימא לחלק בין ציר דגים. לשאר קיוהא וזיעה]. וכן מפורש יוצא בשו"ת פני יהושע סי' ט' הנ"ל. דקאי התם לענין יי"ש של חמץ שהיא זיעה היוצאת ע"י חום. ואפ"ה כתב שם דלטעם דזיעה. פשיטא שאינו אלא מדרבנן. ואע"ג דהפ"י שם סיים בטעמו לומר בזה"ל:

כיון דעיקר ראיות הריב"ש הוא דזיעה ע"י אש חשוב משקה ונהי דהוי משקה. הא משקה עצמה דה' מינין אינה אלא זיעה. ולא דמי לנידון דהריב"ש דהתם איי"נ קאי. וא"כ אי חשוב משקה הוי כיי"נ. ויין הוי משקה גמור ולא זיעה. משא"כ משקין דשאר מינין אינו אלא זיעה בעלמא עכ"ל. ומשמע מדבריו דיי"ש הנעשה מיי"נ. אע"ג שאינו אלא זיעה. מ"מ כיון דהזיעה חשוב משקה, הוי כגוף היי"נ. וא"כ אסור מה"ת (ביי"נ גמור]? מ"מ לפי מה שכתבתי זה ליתא שהרי כבר הערותי בעזה"י על ראיות הריב"ש ז"ל. ועפ"י דברינו אין לנו ראי' כלל לומר דהזיעה היוצאת מן המשקין החמין הרי הוא כמשקין עצמן. ואם כן עפי"ז איכא למימר שפיר גם ביי"ש הנעשה מיי"נ, שאינו אלא זיעה בעלמא, ואינו אלא מדרבנן והפ"י ז"ל אזיל לטעמי'. משום דתפס שיטת הריב"ש ז"ל. אבל לדידן לא עדיפא זיעה היוצאת מן היין. מכל זיעה היוצאת משאר המנין:

(טו) וגדולה מזו אפשר להוכיח דזיעת איסור, גרוע משאר איסור דרבנן שהוא גוף האיסור משא"כ זיעה אינה אלא קיוהא בעלמא. וכן מצאתי מפורש בחי' הריטב"א בחולין דצ"ט ע"ב ד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא. שכתב:

ויש רוצים ללמוד מכאן שלא אמר ר"י מב"מ במשהו, אלא באיסורין של תורה. ונראה דשאני הכא שהא סור בעצמו הוא גרוע, שהיא זיעה בעלמא. וכשם שהתירו במיא דביעי. לפי שהוא ולא כלום. והכי דייק לישנא בגמרא וכו' עכ"ל. הרי להדיא דאפי' בציר דגים. כיון שחז"ל קראו לה „זיעה“. נחשב לאיסור גרוע. מכש"כ בזיעה הבאה ע"י ההבלא, שאינה אלא קיוהא בעלמא, דחשובה איסור גרוע משאר איסור דרבנן. ואע"ג דמפשט דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בחולין צ"ט ע"ב שם נראה שלא ס"ל כחילוק הריטב"א הנ"ל לחלק בין זיעה לשאר איסור דרבנן. שהרי כתב בפשיטות שאני ציר דזיעה בעלמא. כלומר ומדרבנן הוא דאסור. ובשל דבר הם לא אמר ר"י במב"מ דלא בטיל וכו' עכ"ל. מ"מ נלפענ"ד להוכיח מכמה דוכתי, שהתוס' והרא"ש והר"ן ז"ל סבירא להו כהריטב"א בזה. שהרי התוס' בע"ז ע"ג ע"א ד"ה יין בין. כתבו בשם הר"ת להוכית דסתם יינם, אפי' מב"מ בס'. וההיא דקתני בתוספתא שטפת יין אוסרת במשהו. אע"ג דלא הוי ודאי נסך. איכא למימר דאתיא כר"י דאמר מב"מ אפי' באלף לא בטיל וכן הוא בתוס' חולין צ"ז ע"א ד"ה אמר רבא ע"ש. וכ"כ בת ס' ע"ז נ"ו ע"ב ד"ה אבל. דצ"ל לפי' הר"ת דר"ה לענין החזר גרגותני, כרב רביה ס"ל, דסובר כר"י דמב"מ במשהו ע"ש. וכן הוא ברא"ש פ"ה דע"ז סי' כ"ח, דההיא דתוספתא הנ"ל אתיא כר"י. אבל הר"ן בפ"ה דע"ז שם על המשנה דיין ביין ומים במים בכ"ש. השיג על הר"ח. וכתב דליכא למימר דההוא תנא דתוספתא ס"ל דמב"מ במשהו וכו' ע"ש. ואם איתא דבאיסור דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטיל. לא מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד. ד. דיקשה לנו עפי"ז. האיך סליק אדעתא דקמאי התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל לומר בסתם יינם שהוא דרבן. דמב"מ לא בטיל לר"י? אלא ודאי דכולם סוברים כהריטב"א, דגם באיסור דרבנן ס"ל לר"י דמב"מ לא בטיל. ושאני הא דחולין צ"ט הנ"ל שהאיסור בעצמו הוא איסור גרוע. מפני שהיא זיעה בעלמא כנזכר:

(טז) ועפי"ז תמה אנכי על השלטי הגבורים פ"ה דע"ז על המשנה דיין ביין הנ"ל. שהביא שם דברי הרשב"א בחולין צ"ט הנ"ל, דבאיסור דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטיל. ותפס שיטתו בפשיטות כאלו אין חולק עליו. ולא הרגיש כלל ששיטה הזאת הוא כנגד כל הני קמאי התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל דמוכח להדיא מדבריהם דס"נ כהריטב"א הנ"ל. ותרי תמיהי מידכר דכירי. שדברי ה„שלטי הגבורים“ סותרים זא"ז. באותו גליון בעצמו שם. שהרי אח"ז שם הקשה דברי רש"י ז"ל אהדדי. דאם נימא דשומן ובשר הוי מב"מ. א"כ קשה האיך פסק רש"י ז"ל דשומן הגיד שעורו בס'. והא רש"י ז"ל פוסק הלכה דמב"מ במשהו? ע"ש. ותמהני שדברי הש"ג סיתראי נינהו למש"כ בעצמו שם בשם הרשב"א דבאיסור דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטיל. וא"כ שומן הגיד אינו אלא מדרבנן. כחולין צ"א ע"א צ"ב ע"ב. וצ"ע ועיין בט"ז יו"ד סי' נ"ה סק"ז יע"ש. ועפ"י דבריו יתיישב קושית הש"ג גם לדידן והבן]:

(יז) וראיתי בשער המלך על הרמב"ם פט"ו מהל' מאכא"ס ה"ו שהאריך להכריח לדעת רש"י ז"ל דס"ל דאפי' באיסורין דרבנן מב"מ במשהו. והביא ראי' גם מרש"י חולין קט"ז ע"ב ד"ה הרי זו. שכתב וז"ל:

וחלב שנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחים אותה בעורו כו'. נראה בעיני איסור גמור כו'. עד מ"ש וכשמתערב חלב זה עם הגבינה הו"ל מב"מ כו'. וגם פסקנו בפסחים הלכה דמב"מ בכ"ש כו' יע"ש. הרי מבואר דאפי' באיסור דרבנן אסור במשהו. שהרי תלב שחוטה אין איסורו אלא מדרבנן כנודע עכ"ל. וזה כמה שנים שתמהתי על הגאון שער המלך ז"ל שבמח"כ אישתמיט מיני' גמרא מפורשת בחולין ק"ט ע"ב דכחל שבשלו בחלבה מותר. וקיבה שבשלה בחלבה אסור. ומה הפרש בין זל"ז זה כנוס במעיו, וזה אין כנוס במעיו ע"ש, הרי מבואר להדיא דחלב שבקיבה, אינה חלב שחוטה ז אבל אח"כ מצאתי לו תבר שגם הבאה"ט ביו"ד סי' צ' ס"ק כ"ב כתב ג"כ דחלב הנמצא בקיבה הוי חלב שחוטה. ע"ש ובהגהות יד שאול שם תמה עליו מהא דחולין הנ"ל. אולם כעת מצאתי תנא דמסייע להשעה"מ והבאה"ט בזה. שגם הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה קי"ג כתב וז"ל: וחלב הנמצא בקיבת בהמה. יש מתירין, שהוא בכלל חלב של מתה עכ"ל וע"ש בס' מנחת חינוך שתמה עליו ג"כ מחולין הנ"ל. ומעתה אין כל כך תימה על השעה"מ והבאה"ט שהרי גם הרא"ה ז"ל ס"ל כוותייהו ועוד כתב השעה"מ שם שמצא הדבר מפורש ביבמות פ"ב ע"א, וברש"י ד"ה אמר, ובתוס' שם ד"ה בטומאת. דמבואר משם דאפי' באיסור דרבנן ס"ל לר"י מב"מ לא בטיל. ע"ש בשעה"מ שסיים וז"ל:

מעתה ע"כ צ"ל דההיא דאמרינן שאני ציר דזיעה בעלמא. דוקא בציר הקילו. כיון דהוי זיעה בעלמא. ולא בשאר איסורין עכ"ל. הרי שגם הגאון שעה"מ ז"ל כוון מדנפשי' לחלק בין זיעת איסור לשאר איסור דרבנן, ובמחכ"ת אישתמיט מיני' הריטב"א והרא"ש והר"ן הנ"ל:

וכיון שהוכחנו לדעת בס"ד דזיעת איסור, הוא גרוע משאר איסור דרבנן. ומכש"כ זיעה הבאה ע"י ההבלא שאינה אלא קיוהא בעלמא. ודאי חשובה איסור גרוע משאר איסור דרבנן. עתה הדרן בזה לנידון שאלתינו. דעפ"י האמור יש ללמד זכות על המורים שבחו"ל שלא מיחו לעשות יי"ש מחרצנים של סתם יינם. כיון דעיקר איסור סתם יינם, אינו אלא גזירה ורבנן. כע"ז ל"ו ע"ב דגזרו על יינם משום בנותיהן. ע"ש ובתוס' ע"ז כ"ט ע"ב ד"ה יין. ובר"ן שם יעו"ש. וגם גוף היי"ש אינו אלא קיוהא וזיעה בעלמא, שהוא גרוע משאר איסור ורבנן כאמור. וא"כ פשיטא לן דהוי גזירה לגזירה, דלא גזרינן. הרי שפיר קדמי להחויא לכת"ר. מה שיש לצדד להקל

(יח

) עוד חזי לאיצטרופי בנידון שאלתנו גם מה שכתב כת"ר:

כיון שכל עשיית היין של הא"י הזה, נעשה ע"י מאשין מבלי דריכה ברגל באופן שיש לספק שמא לא נאסרו ה„טאסקאוויניס“ כלל אף כי לא נשמר מנגיעת נכרי. עכ"פ יש לספק שמא לא הי' בהם טופח ע"מ להטפיח וכו' עכ"ל אולם אנכי אבאר ד"ז. דהנה בטוש"ע יו"ד סי' קכ"ג סעי' י"ז פסקו אפי' לא נגע אלא בחרצנים ובזגין. אם יש בהם טופח ע"מ להטפיח. ע"ש בב"י שכתב וז"ל:

כ"כ הסמ"ג. ולכאורה נראה דפשוט הוא שאם אין בהן טופח ע"מ להטפיח. כי נגע בהן מאי הוי. אלא דבפ' השוכר [ע"ז ע"ב ע"א] אר"ה הנצוק והקטפרס ומשקה טופח חיבור ליי"נ. ופירש"י ומשקה טופח. ואין בו ע"מ להטפיח. ונ"ל שצ"ל דסמ"ג סבר כר"ת שפסק דנצוק אינו חיבור. ולית הלכתא כר"ה. אבל למאן דפסק דנצוק הוי חיבור. ה"ה למשקה טופח דהוי חיבור. אע"פ שאין בו כדי להטפיח. א"נ דסמ"ג מפרש משקה טופח. דה"ה בטופח ע"מ להטפיח. עכ"ל הב"י. ולפענ"ד יש לתמוה על הני שני תירוצים שתירץ מרן הב"י ז"ל, דעל התירוץ הראשון קשה, דהא לדידן דקיי"ל נצוק חיבור בטוש"ע יו"ד סי' קכ"ו סעי' א' וסעי' ב'. א"כ עפי"ד ה"ה משקה טופח דהוי חיבור. אעפ"י שאין בו כדי להטפיח. ואמאי פסקינן בפשיטות בטוש"ע יו"ד סי' קכ"ג סעי' י"ז הנ"ל דלא הוי חיבור ביי"נ עד שיהא טופח ע"מ להטפיח וביותר תמה אנכי על התירוץ השני הנ"ל דהאיך אפשר לומר דמשקה טופח דר"ה. מיירי בטופח ע"מ להטפיח. והא ר"ה בע"ז ע"ב ע"א] קאי על המשנה דהנצוק והקטפרס ומשקה טופח א"ח. ואמר שם. לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי חיבור. הא לענין יי"נ הוי חיבור. והרי מבואר להדיא בגיטין ט"ז ע"א דהא דחנן משקה טופח. היינו רק בטופח בלבד. דהא איבע"ל שם לענין נטילה אי טופח להטפיח הוי חיבור עש"ה? ויש לפלפל בזה עפי"ד התוס' בגיטין ט"ו ע"א שם ד"ה הנצוק עש"ה והבן. ועיין בר"ש סופ"ח דמס' טהרות. וי"ל:

(יט) ולפענ"ד נראה פשוט דמקור הסמ"ג והטור ז"ל שואף וזורח בע"ז ס' ע"ב גבי עובדא דההוא נכרי דאישתכח דהוה קאי במעצרתא אמר רב אשי אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ובעי ניגוב. ואי לא בהדחה בעלמא סגי ליה. ע"ש בתוס' ד"ה אי מש"כ בשם הרשב"ם יעו"ש הרי להדיא דרב אשי דהוא בתרא אסיק שמעתא אליבא דהלכתא דלא כר"ה. וכ"כ להדיא בתוס' ע"ז ע"ב: ד"ה אמר. בשם הר"ת להוכיח דנצוק אינו חיבור דהרי לענין משקה טופח. ע"כ אין דיוק ר"ה אמת. דהא בע"ז ס' ע"ב הנ"ל] משמע דלענין יי"נ בעינן טופח ע"מ להטפיח. וכי היכי דאין הדיוק אמת לענין משקה טופח. ה"ה לענין נצוק נמי אינו אמת. דהא בהדי הדרי תני להו ע"ש. וכ"ה בספר הישר להר"ת במס' ע"ז סי' תק"ב. וכ"ה ברא"ש פ"ה דע"ז סי' כ"ו. והרא"ש ז"ל הוסיף בשם הר"ת להוכיח דע"כ דקדוק ר"ה אינו אמת לומר דמשקה טופח הוי חיבור לענין יי"נ. דהא במתני' בעינן עכבת יין. דהיינו טופח להטפיח וכו'. ע"ש בפ"ח על הרא"ש. והכי מוכח בירושלמי פ"ה דע"ו ה"י שגרסו במשנה עקבת יין בקו"ף. ואמרו שם:

מהו עקבת יין בההוא דמלכלך וכו'. כלומר שיש בו לכלוך יין כל כך עד שיוכל להיות מלכלך לאחרינא. דהיינו טופח ע"מ להטפיח. וכן הרשב"א ז"ל בתה"א בית ה' ריש שער ה' הביא לזה. וכתב:

ובדאיכא טופח ע"מ להטפיח וכו' ע"ש. ועיין במרה"פ על הירושלמי שם שהביא להרשב"א בתה"א הנז' ע"ש ומכל הלין הוכיחו גם הסמ"ג והטור לומר דמשקה טופח לא הוי חיבור לענין יי"נ, אלא בטופח ע"מ להטפיח. ותימה על מרן הב"י ז"ל שלא הביא מכ"ז אחר כתבי כ"ז ראיתי בב"י יו"ד סי' קכ"ו שהביא מהתוס' בע"ז ס' ע"ב הנ"ל. אבל לא הביא מכל האמור. וגם מצאתי בנקה"כ סי' קכ"ו שהביא להני שני תירוצי הב"י. ועפי"ד הב"י תמה על המחבר יעו"ש. ותימה גדולה על הנקה"כ שלא העיר מכל הנ"ל]:

ואם כן לפמש"כ הש"ך יו"ד סי' קכ"ג ס"ק ל"ב דאם אין בו טופח ע"מ להטפיח. לא נאסר אלא מה שנגע ועיין בפת"ש שם ס"ק י"ב שהראה מקום לתשו' זכרון יוסף חיו"ד סי' ה' ו' שהאריך לבאר מהיכן יצא להש"ך ד"ז ע"ש. ובאמת שפתי כהן ישמרו דעת. דמקור דברי הש"ך נובע מהתוס' ע"ז ס' ע"ב ד"ה אי הנ"ל] יע"ש. ומתשו' הרשב"א ז"ל. מובא בב"י יו"ד סי' קכ"ג ובש"ך שם ס"ק י"ט. שפסק דיש ליזהר מלהוציא התרצנים והזגים ע"י עכו"ם. דשמא יש בו טופח יין ואוסר יעו"ש. ומכ"ז נשמע דבטופח לבד, לא נאסר אלא מקום מגעו אבל מרן הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' מאכא"ס הכ"ז פסק לענין עכו"ם הנמצא בבית הגת. ואין שם טופח ע"מ להטפיח. מדיח בלבד. וזו הרחקה יתירה עכ"ל. וע"ש בלח"מ שכתב שמה שסיים הרמב"ם זו הרחקה יתירה. הוא כדי לתרץ קושית התוס' בע"ז ס' ע"ב ד"ה אי [הנ"ל] ע"ש. ועיין בט"ז יו"ד סי' קכ"ט ס"ק כ"ג ע"ש [ועיין ברמב"ם בפיהמ"ש סופ"ח דטהרות. וברמב"ם בפ"ו מהל' טומאת אוכלין ה"ה יעו"ש. ונראה שהרמב"ם ז"ל מפרש פי' חדש דהא דתנן ומשקה טופח על הקטפרס קאי עש"ה והבן. ועיין בשו"ת ח"ס חיו"ד סי' ר"ט באד"ה:

ובחי' פ"ב דגיטין וכו' יעו"ש. וצ"ע] וא"כ עפי"ז לשיטת הרמב"ם ז"ל פשיטא לן דהיכא דליכא טופח ע"מ להטפיח, אינו רק הרחקה יתירה אלא אף גם לתשו' הרשב"א הנ"ל דמשמע דס"ל דבטופח לבד נאסר. מ"מ הרי מלשון תשו' הרשב"א ז"ל גופי' שכתב:

„ראוי ליזהר“ שלא להוציא [התרצנים[ ע"י גוי, דשמא יש בו טופח יין וכו' ע"ש. וכן העתיק המחבר ביו"ד סי' קכ"ג סעי' י' בלשון „יש להזהר“ וכו'. ומלשונם זה משמע דרק לכתחלה ראוי ליזהר בזה. ועיין בלבושי שרד סי' ל"ט סוף ס"ק ס"ד שכתב על התב"ש ז"ל:

מדכתב רק לשון יש לאסור. נ"ל דמודה דהמתיר במקום הפס"מ וכו' אין מזחיחין אותו ע"ש:

(כ) ועפי"ז בנדון שאלתנו שכל היין נעשה ע"י „מאשין־ וטוסק“. על כרחך ודאי לא נשאר בהחרצנים שום לחלוחית יין. כמו שכתב כת"ר. וכן מבואר בר"ן פ"ב דע"ז לענין יין מזוג אי יש בו משום גלוי. שכתב:

דבפורצני דידהו שהיו דורכין אותו בגת, ולא ברגל, ויוצא מהן כל לחלוחית שבהן ע"ש. וראה ברא"ש בב"ב פ' המוכר פירות סי' ט'. וכן הוא בתשו' הרשב"א הנ"ל. דבחרצנים שלהם שהיו עוצרים. לא הי' נשאר בהם שום יין. וכ"כ הש"ך יו"ד סי' קכ"ג ס"ק י"ט דמשמע מהרשב"א דבנעצרו בגלגל וקורה אין לחוש בכה"ג למגע עכו"ם עכ"ל. ואם כן עפי"ז נראה דיש לצדד בנדון שאלתנו, דיש מקום לומר דלא נאסרו ה„טאסקאוויניס“. והרי זה לימוד זכות על המורים הגדולים שבחו"ל, שלפי דברי כת"ר לא מחו בד"ז:

אבל מ"מ לא מפני שאנו מדמין. יש לעשות מעשה רב. להתיר. ח"ו ובפרט במדינתנו המשובשת ראה בשו"ת צ"צ סי' ע"ה. שכ' דאיסור גמור הוא. לעשות יי"ש. מחרצנים וזגים של א"י יע"ש. יתן ה' שנזכה להיות מגודרי גדר ועומדים בפרץ עד שיעמוד לנו כהן צדק לתומים ולאורים, ומכשול ואבני נגף מעמו ירים. אכי"ר:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה