אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן קד

סימן קג

כבוד הרה"ח המופ' בתו"י מוה"ר זלמן יוסף שו"ב בעיר הארלוי

ע"ד שאלתו, נידון שתיות ה„המאלקין“ הנעשין ע"י „אינם יהודים“, ששותין בני אדם שיש להם א זו מיחוש. והא"י עושים המאלקין גם בשבת. אם מותרים להחולה גם במוצ"ש?

תשובה

(א) הנה בשו"ת שואל ומשיב מהד"ק ח"ג סי' ע"ו, כתב דה„מאלקין“ אסורין במוצ"ש גם להחולה משום בשולי עכו"ם ע"ש. והנה לכאורה הדבר מבואר ביו"ד סי' קי"ג סוף הסי' ברמ"א סעי' ט"ז:

עכו"ם שבישל לחילה בשבת, מותר במוצ"ש אפי' לבריא, ואין בו משום בשולי עכו"ם דכל כה"ג איכא היכרא. ובט"ז שם סקט"ו כתב וז"ל:

אלו הם דברי הר"ן בשם הרא"ה. אבל במשה"ב שהוא הרשב"א כתב ע"ז:

וחלילה וחס שלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא בעת הצורך דהיינו בשבת, הא למוצ"ש חוזר לאיסורו, וכש"כ לבריא וכו'. ויש ראי' מסי' קי"ב סעי' ה' דבמקום שאין פלטר מצוי התירו לו אף של בע"ב. וזה ודאי דאחר שיבא למקום שיהא הפלטר מצוי חזר פת של בעה"ב לאיסורו. דהא נקט במקום שאין פלטר מצוי דוקא. והכא נמי כן הוא וכו'. עכ"ל הט"ז. והנה ראיתי בבאר היטב' שם ס"ק י"ט שכתב על הט"ז שהביא ראי' מסי' קי"ב הנ"ל:

ולא אוכל להבין הלא המחבר כתב כן בפירוש בסעי' ד' שם' ע"ש. ולפענ"ד לא קשה מידי על הט"ז. ולא הבנתי דבריו כלל. דהנה המחבר כתב שם בסעי' ד':

מקום שאין פלטר ישראל מצוי, לדעת המתירין ליקח מפת פלטר עכו"ם, אם הגיע שם פלטר ישראל, הרי פת פלטר עכו"ם אסורה. ובש"ך שם ס"ק י"ג כתב וז"ל:

וצ"ע דהרא"ה לא כתב אלא דפת פלטר עכו"ם אסורה, כ"ז שהוא ביד הפלטר. אבל אם לקחו כבר הישראל בהיתר לא כתב דאסור, ונראה דשרי. וכ"מ בדברי הרא"ה. עכ"ל. ובנקה"כ שם כתב:

דהש"ך הבין דלָקח בקמ"ץ. ופירש דאם לקח פת פלטר עכו"ם כו'. וזה אינו' אלא ליקח בחיר"ק. וקאי לדעת המתירין ליקח עכ"ל. ודברי הנקה"כ אלו מובאים גם בבאה"ט שם סק"ז. וא"כ אף הט"ז הי' כתוב לפניו „ליקח“ בחיר"ק. ולכן לא ציין כאן לדברי המחבר. כי מהמחבר אין שום ראי' כלל כנ"ל וזה ברור. ועיין בפר"ח סי' קי"ב על המחבר הנ"ל סעי' ד'. כתב:

הרי פת פלטר עכו"ם אסורה. פי' הפת עצמו שלקח בהיתר, ונמשך אחר סברת הרא"ה וכו'. והעיקר כמש"כ הרשב"א במשה"ב דמחזי כחוכא ואיטלולא דבשלחן אחד ניתר ונאסר וחזר והותר. ולכן העיקר שאם לקח בהיתר לא יצא מהיתרו. אך קשה שאף שהרשב"א הבין כן בדעת הרא"ה מ"מ אינו מוכרח זה בדעת הרא"ה. וכמש"כ הש"ך. ולכן נראה כמש"כ בנקה"כ הנ"ל. אבל אם לקח בהיתר לכ"ע שרי. ע"כ תו"ד. ותימה על הפר"ח שלא הביא להט"ז בסוס"י קי"ג הנ"ל, שאסר אף בלקח בהיתר לדעת הרא"ה ג"כ. וראיתי בנקה"כ סי' קי"ג, כתב על הט"ז הנ"ל שהביא ראי' מסי' קי"ב הנ"ל וז"ל:

דאין זה ראי'. דשאני הכא דכל כה"ג היכרא אית לי', ולא שייך חתנות. תדע דהא דלעיל סי' קי"ב גופי' מדברי הרא"ה הוא. עכ"ל. הרי שהנקה"כ הסכים לדברי הט"ז, עכ"פ בזה דכשיבא למקום שיהא הפלטר מצוי חזר פת של בעה"ב לאיסורו. והיינו ע"כ אף דלקח בהיתר. דע"כ כוונת הט"ז בלקח בהיתר. דאל"כ אין ראי' לעכו"ם שבישל לחולה בשבת בהיתר ולכן שפיר התיר לחולה למוצ"ש. כבסי' קי"ב סעי' ד' הנ"ל בש"ך ופר"ח. אלא ודאי אף בלקח בהיתר אוסר הט"ז. והנקה"כ כתב דזה דעת הרא"ה. וזה פלא הא הש"ך כתב בדעת הרא"ה איפכא. וא"כ יסתרו דברי הרא"ה. ובפרט לדברי הפר"ח שכתב דלקח בהיתר לכ"ע שרי אף להרא"ה. וצע"ג [ועיין בהגהות יד שאול שם. ודבריו תמוהים והבן]:

(ב) עוד כתב ה„באר היטב“ שם וז"ל:

ול"נ להוכיח דאסור לאוכלו במוצ"ש כדאיתא בגמ' השוחט לחילה וכו' והמבשל לחולה אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו. וא"כ הכא נמי אם יהא מותר לחולה למוצ"ש שמא ירבה בשבילו, עכ"ל, ובאמת לא הבנותי דבריו לומר דגזרינן שמא ירבה בשבילו שיהי' לו על מוצ"ש. א"כ במקום שיהי' מותר לישראל לבשל לחולה שיש בו סכנה, כיון דמותר למוצ"ש אף לבריא, וכש"כ לחלה. א"כ ניחוש שמא ירבה בשבילו ויהי' אסור למוצ"ש. עס"י שי"ח. וא"ל דבעכו"ם דאיסור אמירה קיל טפי שפיר חיישינן שמא ירבה בשבילו אף למוצ"ש. ועיין פמ"ג או"ח סי' שי"ח במ"ז סק"ב בהערה ג' במש"כ הרב בשבת. ע"ש ודו"ק ולפי דברי הבאה"ט דאם נתיר למוצ"ש יש לחוש שמא ירבה בשבילו כנז'. א"כ קשה לכאורה על הרשב"א במשה"ב שאוסר למוצ"ש. ולמה לא כתב מטעם זה. אך לפענ"ד להרשב"א לשיטתו. אין לחוש בכאן שמא ירבה בשבילו. ולכן הוצרך הרשב"א להוכחות אחרות, ולא כתב כמו הוכחת הבאה"ט הנ"ל. דהנה הרשב"א בחולין דף ט"ו, פי' בהך גזירה שמא ירבה בשבילו פירוש אחר. שיניח הקדירה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו. ומש"ה גזרינן שמא יבא לידי איסור סקילה בכך. אבל א"ל שמא ירבה חתיכות בקדירה קודם שיתן אותם על האש. דאפי' אי עביד הכי לית כאן איסור דאורייתא אלא דרבנן עכ"ל. כלומר דהוי גזירה לגזירה ולא גזרינן. וכ"כ במעדני יו"ט פ"א דחולין סי' קמ"א. והר"ן פליג על זה. ועיין במנ"א סי' שי"ח סק"ו ובפמ"ג בא"א שם. וא"כ להרשב"א בדרבנן לא חיישינן שמא ירבה דהוי גזירה לגזירה. וא"כ הכא נמי לשיטת הרשב"א ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו, כיון שאינו אלא דרבנן וא"כ הרשב"א לשיטתו לא הי' יכול לומר הוכחת הבאה"ט הנ"ל והבן:

(ג) ונחזור לענין ראשון. כי הנה הנקה"כ פליג על הט"ו וסובר דעכו"ם שבישל לחולה בשבת מותר במוצ"ש לבריא וכש"כ לחולה. וכ"כ הש"ך ביו"ד סוס"י קכ"ג. וכ"כ המג"א בשם הש"ך בסי' שי"ח סק"ז. ומצאתי בדברי חמודות שהחמיר בזה. הלא כה דבריו (בד"ח פ"א דחולין סי' ע"ב) שכתב בשם הר"ן פרק אין מעמידין. דאפשר דוקא חולה. מפני שהתירו כל דבר הנעשה ע"י כותי, שאין איסורו מגופו אבל להתירו לבריא אין לנו. עכ"ל הר"ן. ואישתמיטתי' להרמ"א הא דר"ן. ואלו הי' רואה להר"ו לא הי' פוסק כן ולכן ראוי להחמיר. עכ"ל הד"ת. ומצאתי במנחת יעקב כלל ע"ה ס"ק כ"ט כתב ג"כ שהעיקר כהט"ז, כיון שמשמעות הר"ן פא"מ משמע לחומרא. וכן הוא משמעות מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ל"ג. ומהר"א שטיין בביאורי' לסמ"ג. ק האריך להוכיח בס' באר שבע כדעת הרשב"א, וכן פסק בעל שיורי כנסת הגדולה באו"ח סי' שי"ח. וכתב שגם הב"י דעתו להחמיר, ויש לאסור עכ"ל המנח"י. ותימה על ה מנחת יעקב' מדוע לא הביא לה לה„דברי חמודות“ הנז' שהחמיר ג"כ ממשמעות הר"ן הנ"ל, וראיתי בהגהות יד שאול על יו"ד סי' קי"ג סעי' ט"ז. חמה על הב"י וט"ז וש"ך שלא זכרו דברי הר"ן פא"מ הנ"ל. ופלא שלא זכר שכבר הרגישו בזה ב„דברי חמודות“ ו„במנחת יעקב“, וכתבו לאסור מכח דברי הר"ן הנ"ל. וא"כ כיון שדעת כל אלו הפוסקים לאסור למוצ"ש. בודאי הכי נקטינן. וא"כ שפיר פסק בשו"מ לענין ה„מאלקין“ הנ"ל דאסור למוצ"ש להחולה, וזה ברור לכאורה:

(ד) אמנם אם אי אפשר להכין במוצ"ש „מאלקין“ הנעשין ע"י ישראל. והחולה צריך לה מאלקין מאד. מצאתי בס' חיי אדם כלל ס"ח, בנשמת אדם אות ב'. שכתב וז"ל:

דאפשר דאם אין לחולה מה לאכול במוצ"ש, דיש לסמוך על הרא"ה ולהתיר. וכדפסק רמ"א סוס"י קי"ג. ולכאורה י"ל ראי' לזה מיו"ד סי' רי"ח בש"ך סק"ג ובט"ז סק"ד מש"כ בשם הרא"ש. והרי בשר נחירה במדבר הי' אסור והתירו להן, ואפ"ה אלו הי' דרבנן הי' מותר דהוי ספק דרבנן. והכא נמי בישול עכו"ם. עכ"ל. א"כ הוא הדין בנידון שאלתינו. אמנם אכתי איכא לעיוני הרבה בזה. דהנה לכאורה יש לפשוט מכאן מה שחקר הפמ"ג יו"ד סי' צ"ד במ"ז סק"ט שכתב וז"ל כל מה שמתירין לצורך ערב שבת, אי ניתותר לחיל, לא מסתבר לאסור אח"כ, הואיל ואישתרי אישתרי עכ"ל. ובאמת הוא הדין שדברנו באם בישל עכו"ם לחולה בשבת, מותר במוצ"ש להחולה, מטעם הואיל ואישתרי אישתרי:

והנה מקיר דין זה הוא בחולין י"ז ע"א, בהא דבעי איברי ב"נ שהכניסו לא"י מהו וכתב הרא"ש דנפ"מ אם אחר אסר עצמו ממין א' מזמן ידוע ואילך. וכשהגיע הזמן הי' אוכל והולך מאותו המין, אם מותר לאכול מה שניתותר בידו. וכתב על זה המהרש"ל ביש"ש, דבדרבנן מותר, דהוי ספיקא דרבנן. ומובא בש"ך יו"ד סי' רי"ח סק"ג. ולכאורה קשה על הפמ"ג הנ"ל שלא ציין לזה, וכתב בפשיטות דהואיל ואישתרי אישתרי ולמה לא הבא ראי' לדבריו מהיש"ש הנ"ל וגם למה לא הביא מסי' קי"ג הנ"ל, ומצאתי בס' ידות נדרים בסי' רי"ח ביד שאול סק"ב, הקשה על הפמ"ג במה שלא ציין לסי' רי"ח. וכתב, דלפ"ד נ"ל לחלק, דע"כ לא אמרינן מה שהותר לא נאסר את"כ, רק במקום שנתחדש אח"כ איסור, כהאי דתשב"ץ שנשבע שלא יעשה יין. או כהך דת"ה שהקהל עשו תקנה, שזה לא הי' בכלל איסור. אבל שם שבחול דבר זה אסור דחיישינן לאותה דיעה האוסרת, רק בשבת לכבוד שבת סמכינן להקל כדעת המתירין. א"כ כל שעבר שבת, חזר החשש למקומו. וזה סברת הרא"ה גבי פח פלטר שסובר דאם הגיע לשם פלטר ישראל, הרי אותו פת בעצמו שהי' מותר קודם, עכשיו שהגיע שם פלטר ישראל נאסר. כיון דפת של פלטר לא התירו רק משים חיי נפש במקום שאין פלטר ישראל מצוי. וכשיש פלטר ישראל חוזר איסורו למקומו. עכ"ל, וא"כ בנידון דידן אי אפשר להתיר עפי"ז מה שנשאר מבישול עכו"ם אף להחולה במוצ"ש. אף שהוא דרבנן. דזה דומה ממש למש"כ ה„יד שאול“, כיון שבחול אסור בישול עכו"ם, ורק בשבת הותר, הואיל ואי אפשר ע"י ישראל. כמש"כ הפוסקים. וא"כ במוצ"ש חזר האיסור למקומו. וא"כ נדחין דברי ה„חיי אדם“ הנ"ל אמנם כן, דברי היד שאול תמוהים, במש"כ דזה סברת הרא"ה כנז' והא אנן לא קיי"ל כן. כמבואר ביו"ד סי' קי"ב סעי' ך' בש"ך ובנקה"כ ובפר"ח, דהיכא דלקח בהיתר פת פלטר, אף אם בא לשם פלטר ישראל לא יצא מהיתרו כנ"ל ולהפר"ת לכ"ע שרי. וא"כ בנידון דידן נמי י"ל הואיל ואישתרי אישתרי. וקשה על הפמ"ג בסי' צ"ד הנ"ל, מדוע ולמה לא ציין לסי' קי"ב הנ"ל, ויש לפלפל גם במש"כ ה שערי תשובה או"ח סי תקנ"א ס"ק ל"א, בשם ה„ברכי יוסף“, שיש מקילין לאכול בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת. והביא ראי' מחולין הנ"ל מאיברי ב"כ וא"כ הכא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי. וע"ש בשע"ת שלא היקל בזה. ועיין בס' בני יששכר (מאמרי חודש תמוז אב מאמר א' אות י') מש"כ להלכה ולא למעשה יע"ש, ועפ"י האמור למעלה, יש לפלפל הרבה בדבריהם ולא עת האסף פה:

(ה) ועוד נלפענ"ד בעזה"י, דלא שייך למימר בנידון דידן הואיל ואישתרי אישתרי. דהנה בזבחים ל"ב ע"ב, אמרו:

„הואיל ואשתרי אישתרי אמרינן. הואיל ואידחי אידחי לא אמרין“. וכ"כ כל הקדמונים והאחרונים ז"ל, דהיכא שלא הותרה לגמרי רק דחויה לא אמרינן הואיל ואישתרי. ועין ברמב"ם פ"ב מהל' אבל. גבי טומאת קרובים דחויה היא. וע"כ כוונתו שם ג"כ מטעם הואיל ואישתרי אישתרי אמרינן, הואיל ואידחי אידחי לא אמרינן עש"ה. ובמק"א הארכתי בזה ואכמ"ל. וא"כ בנידון דידן אף בחולה שיש בו סכנה, כל האיסורים דחוים הם אצלו. כמש"כ הרשב"א. הובא בב"י יו"ד סס"י קל"ד. ע"ש וברמ"א סוס"י קנ"ה. וא"כ לא שייך הואיל ואישתרי אישתרי. וא"כ במוצ"ש חוזר לאיסורו. ויש לפלפל בזה בארוכה. ועיין בשו"ת יד יוסף סי' ס' ע"ש. ויש לפלפל גם בדבריו הרבה. ולא עת להאריך:

סוף דבר הכל נשמע, דברי ה„חיי אדם“ קשים מאד לסמוך עליהם. לפי שיש הרבה סתירות. כדבר האמור למעלה, ולכן הדין אמת כמו שכתבתי וכמש"כ השו"מ. ורוב פוסקים מסכימים לזה. וז"ב:

(ו) אחר כתבי כ"ז, בא לידי ספר נדפס מחוש „שו"ת דברי יעקב“, ומצאתי ראיתי שם, שכ"ת שאל אותו כעין זאת השאלה, אם יש לחוש על ה המאלקין משום בישולי עכו"ם. וכתב, דבשו"ת שו"מ סי' ע"ו כתב להתיר, יען דאיסורי דרבנן מותרין לחולה שאין בו סכנה והביא תמיהת כת"ר דהרי איסורי דרבנן אף שהותרו לחולה שאין בו סכנה, מ"מ אסור לאכול ולשתות גוף האיסור. כמבורר ביו"ד בסוס"י קנ"ה. והביא דברי שו"ת רעק"א סי' ה' [מובא בפ"ת יו"ד סי' קנ"ה סק"ז] שנסתפק בפירות מוקצה, אי מותר לחילה שאין בו סכנה לצורך רפואה. אי נימא כיון דהמאכל בעצמו היתר אלא דיומא דקא גרים לה מצד איסור שבת, הוי כמו שאר מלאכת שבת דדבריהם דמותר לצורך חולה שאין בו סכנה. וכתב שבמח"כ אישתמיטתי' שהדבר מפורש יוצא בר"ן בפ"ב דע"ז בסוגיא דבכל מתרפאין, שהעלה שם דבישולי עכו"ם מותר לחולה שאין בו סכנה, דהגם דבכה"ג נאסר המאכל, מ"מ אינו דומה לשאר איסור דרבנן, כמו סתם יינם וחלב עכו"ם שאסור גוף המאכל לחולה שאן בו סכנה. דשאני התם כיון שהדבר בעצמו מותר ורק מחשש גזירות חתנות דגזרו לא החמירו בזה יותר מכל מלאכת שבת דדבריהם דמותר לחולה שאין בו סכנה. עכ"ד הס' שו"ת „דברי יעקב“. והאריך להסביר חילוקו של הר"ן. הנה מה שהביא משו"ת שו"מ שכתב להתיר ה„מאלקין“ משום דאיסורי דרבנן מותרין לחולה שאב"ס. הנה אנא איפכא ידענא, דהשו"מ אוסר המאלקין במוצ"ש, מחשש בישולי עכו"ם, ורק בשבת התיר כנ"ל, וכמו שאבאר בעזה"י. ומה שהביא דהר"ן בע"ז, התיר בשולי עכו"ם לתולה שאין בו סכנה. במחכ"ת שגה בזה. דהר"ן לא התיר אלא בשבת. אבל בחול אסיר, אף שאינו איסור מחמת עצמו. וטעה בפשט הבנת דברי הר"ן. הלא כה דברי הר"ן בע"ז פא"מ, בזה"ל:

ועכשיו נהגו לבשל לחולה שאין בו סכנה ע"י עכו"ם בשבת. ואע"פ שהתבשיל עצמו אסור משים בשולי עכו"ם. ואע"פ שאין בדבר ראי' מכרעת, דאי מדאמרינן צרכי חולה נעשין ע"י עכו"ם בשבת. האי אפשר לאוקמי' בדברים שאין בהם משום בשולי עכו"ם. אלא כיון דסתמא איתמר לא ראו לחלק, ואעפי"כ אין להביא ראי' משם להתיר לחולה שאין בו סכנה שאיסורו מצד עצמו, כגון גבינה של עכו"ם וסתם יינם, דהתם כיון שהדבר מותר בעצמו לא רצו להחמיר בו יותר משום בשולי עכו"ם ממעשה שבת. והרא"ה כתב דאפשר דטעמא דמלתא משום דמאי דאסרו רבנן משום חתנות לא השוו בו מדותיהן שהרי פתן לא אסרו אלא במקום שיש פלטר ישראל. ומצינו ג"כ מרבותינו שהיו נוהגין היתר בשדה וכו' כיון דמשום חתנות אסרו כל היכא דאיכא היכרא דלא ליתי לידי חתנות שרי. ואף כאן עכו"ם המבשל לחולה בשבת, שהיא שעה שאין אנו יכולין לבשל, בשולי עכו"ם כי הני לא מיתסרי משום חתנות. ולפיכך כתב שמותר לבריא במוצ"ש דליכא משום בשולי עכו"ם, כיון דלא שייך הכא חתנות. עכ"ל הר"ן. הרי לפנינו להדיא שהר"ן לא כתב אלא להתיר בשולי עכו"ם בשבת לחולה שאב"ס. דלא רצו להחמיר בבשולי עכו"ם בשבת יותר ממעשה שבת. וכמש"כ להדיא כן. והנה כי כן הרא"ה לא התיר ג"כ אלא בשבת. וכמו שכתב מפורש כן כנז'. משא"כ בחול, בין להר"ן בין להרא"ה אסור בשולי עכו"ם לאכול ולשתות לחולה שאין בו סכנה ובאמת שהדין מבואר להדיא בש"ע או"ח סי' שכ"ח סעי' י"ט:

חולה שאין בו סכנה מותר בבשולי עכו"ם. ומקור דבריו מהר"ן הנ"ל. וראיתי בפמ"ג או"ח סי' שכ"ח בא"א ס"ק י"א שכתב וז"ל:

והוי קשיא לי איך שרי לחולה שאין בו סכנה לבשל בשבת ע"י עכו"ם. והא מבואר ביו"ד סי' קנ"ה כ' הרב בהגה דתולה שאין בו סכנה אסור לאכול איסור דרבנן, כ"א שלכ"א, וצ"ל כל שאין איסורו מחמת עצמו רשאי החולה שאב"ס לאכול ממנו. אלא דקשה א"כ סתם יינם דאסר שם כ"א לרחוץ וכו' ע"ש. ולכאורה יש ליישב קושית הפמ"ג מסתם יינם, שג"כ אין איסורו מחמת עצמו. די"ל דסוברים כהפוסקים דסתם יינם אסור בהנאה, משום ודאי יינם, ולא משום ם בנותיהם. וא"כ הוי א אסור מחמת עצמו. ועיין יו"ד סי' קכ"ג בב"י ובד"מ ובט"ז בריש הסי' ובאמת זה לתא. דהא הרמ"א בסי' קכ"ג פסק דסתם יינם מיתר בהנאה. ע"ש. ודו"ק. ולכאורה סברת הפמ"ג שכתב דכל שאין איסורו מחמת עצמו רשאי החולה שאב"ס לאכול ממנו. ובאמת בלאו קושייתו מסתם יינם אי אפשר לומר כן. דהא מפורש יוצא בהרא"ה בבדק הבית בית ג' שער ז', שכתב להדיא דמוקצה אסור לחולה שאין בו סכנה ע"ש. הרי דמוקצה אף שג"כ אין איסורו מחמת עצמו, אפ"ה אסור לחולה שאב"ס. ותמהני על הפמ"ג מדוע ולמה לא ציין להרא"ה הנ"ל (ולקמן אבאר לדינא אי מוקצה מותר לחולה שאב"ס). ובאמת העיקר כמו שתירץ הפמ"ג אח"כ, כמש"כ הר"ן דבשבת לא רצו להחמיר בבשולי עכו"ם יותר ממעשה שבת. גם י"ל דאיכא הוכחה. וכמש"כ הרא"ה. אבל בחיל אה"נ דאסור בשולי עכו"ם לחולה שאב"ס, אף באי אפשר ע"י ישראל. וכ"כ הפמ"ג בסי' שכ"ח במ"ז סק"ו דבחול אסור בשולי עכו"ם לחולה שאב"ס. וכ"כ הפמ"ג במ"ז סי' שכ"ח ס"ק י"ד, והביא כן בשם הלבוש שכתב כן בפירוש, דבחול אסור בשולי עכו"ם לחולה שאב"ס ע"ש. הרי שהפמ"ג שנה ושלש את טעמו כנ"ל. וא"כ הדין דין אמת דבחול אסיר בשולי עכו"ם, ורק בשבת התירו בשולי עכו"ם לחולה שאין בו סכנה. כמש"כ המחבר בסי' שכ"ח:

(ז) ועתה אבא לברר. אי מוקצה אסור לחולה שאין בו סכנה. הנה הגאון רע"ק איגר ז"ל בשו"ת סי' ה' (מובא בפ"ת יו"ד סי' קנ"ה סק"ז הנ"ל) עלה ונסתפק בזה, כיון דהמאכל בעצמו היתר, אלא דיומא דקא גרים לה מצד איסור שבת, י"ל דמותר ע"ש. הנה סברא זו כבר כתב הפמ"ג באו"ח סי' שכ"ח בא"א ס"ק י"א, ורצה לומר כל שאין איסורו מחמת עצמו רשאי החולה שאב"ס לאכול ממנו. ואח"כ דחה סברא זו מסתם יינם כנ"ל. ומצאתי בישועות יעקב או"ח סוס"י ש"ט. שכתב:

דמותר להאכיל לחולה שאין בו סכנה מוקצה. ואין זה דומה למ"ש ביו"ד דאכילת איסור דרבנן אסור לחולה שאב"ס. דשם אכילה האסורה היא מצד עצמה, וכאן מחמת איסור שבת היא דרביע עלה, ולא עדיף מאיסור שבות. עכ"ל. והוא כסברת הגאון רעק"א ז"ל. ובמרכת"ה של ה„ישועות יעקב“ לא ראה שכבר קדמו בשו"ת רעק"א הנ"ל. ונפלאת היא בעיני על הגאון „ישועות יעקב“ ז"ל שהתיר באמת כן. הלא מבואר הוא בהרא"ה בבדק הבית בית ג' שער ז', דמוקצה אסור לחולה שאין בו סכנה כנ"ל. וכן תמהני על הגאון רעק"א הנ"ל שמסופק בזה. וכן תמה אקרא על הפמ"ג באו"ח שרצה לחדש סברא הנ"ל, ודחה לה. למה לא דחי לה מהרא"ה הנ"ל? והנה במג"א סי' שכ"ח ס"ק ט"ו, כתב בשם או"ה:

ומותר להאכילו מוקצה בידים אם אי אפשר בענין אחר. ובפמ"ג בא"א שם, כ' וז"ל:

שרי להאכילו בידים, כחולה שאין בו סכנה. ואע"ג דגדול אסור לאכול. כביו"ד סי' קנ"ה. מ"מ בקטן הקילו. עכ"ל. ולכאורה מוכח מכאן שהפמ"ג סובר דמוקצה אסיר לחולה שאב"ס. דאל"כ לק"מ קושייתו שהקשה על המג"א, דמוקצה שאני ואף גדול מותר לאכול והנה הישי"ע בסוס"י ש"ט הנ"ל רצה להוכיח מזה דמוקצה מותר לחולה שאב"ס. ונעלם ממנו דברי הפמ"ג הנ"ל. ועיין עוד בפמ"ג או"ח סי' שכ"ח סק"מ. כתב וז"ל:

ומוקצה גונח דהתירו גונח, משמע אף בעומדת לחלבה, וכש"כ למ"ד בשבת הכל מוקצה. איך התירו איסור דרבנן. עי"ד קנ"ה בשולי עכו"ם היכרא אית לי', והתירו מעשה שבת, ה"ה בשולי עכו"ם. משא"כ מוקצה לאכול. עכ"ל, ולכאורה לשיטת רעק"א והשי"ע לא קשה מידי קושייתו, דמוקצה מותר לחולה שאב"ס. אך הפמ"ג אזיל לשיטתו דמוקצה אסיר לחילה שאב"ס. והנה בשו"ת רעק"א הנ"ל פלפל בהא דגונח ע"ש. ופלא שהפמ"ג בג' מקומות לא הביא להרא"ה הנ"ל שפלפל ג"כ בגונח. אבל לדינא יפה כיון הפמ"ג דמוקצה אסור לחולה שאין בו סכנה. ורוח הקודש הופיע בבית מדרשו שזכה לכוון לדעת הרא"ה. ועיין בחיי אדם כלל ס"ט. בנשמת אדם אות ב', בהשו"ת בענין חולה שאין בו סכנה. יע"ש שמביא שמוקצה אסור לחולה שאין בו סכנה. כמש"כ הרא"ה ע"ש (ויש לפלפל הרבה בדבריו. ולא עט האסף פה). ומצאתי ב„שלטי הגבורים“ (שבת פ' חבית) שכתב כהרא"ה הנ"ל. ואם כן, בהא נחתינן ובהא סלקינן, דהעיקר דמוקצה אסיר לחולה שאין בו סכנה. והס' דברי יעקב רצה להתיר גם מוקצה. וטעה בזה כנ"ל, וזה ברר:

(ח) כצאתי, אמרתי לכתוב עלי גליון, מה שהערותי, בעת עיוני בש"ך סי' רי"ח סק"ג הנ"ל, שהביא למהרש"ל ביש"ש בסתם נדרים שלנו וכו'. ואומר הריני נודר שלא אוכל, או שלא אשתה ממין זה, דהוי נדר דרבנן מותר לאכול מאותו מין שניתותר בידו. דספיקא דרבנן לקילא. עכ"ל. ולכאורה קשה הא נדרים הוי דבר שיש לו מתירין כמבואר ברמ"א יו"ד סי' ק"ב. ובסי' רט"ז סעי' י' במחבר. ובדבר שיל"מ קיי"ל אפי' בספק דרבנן אזלינן לחומרא. כמבואר בש"ס ביצה ד' ע"א? ולכאורה רציתי לומר דהמהרש"ל אזיל לשיטתו בזה. דהנה המהרש"ל ביבמות פ' הערל סי' ל"ד, כתב דנא חשיב דשיל"מ אלא שעתה אסור לכל, ואח"כ יהי' מותר לכל. אבל דבר שגם עתה אינו אסור לכל, אינו חשיב דשיל"מ. עכ"ל. ועיין בנו"ב מהד"ת סי' נ"ג שהשואל הקשה על המה ש"ל מנדרים דחשיב דשיל"מ, אף שגם עתה אינו אסור לכל. ע"ש מה שתירץ דלר"י ור"י אין הכרח דנדרים הוי דשיל"מ. וזה ג"כ דעת מהרש"ל. וא"כ המהרש"ל אזיל לשיטתי' דנדרים לא חשיב דשיל"מ ובזה מיושב קושית הש"ך ביו"ד סי' ק"ב סק"ח, על המהרש"ל שכתב, דכיון דלא בא ההיתר מכח זמן לא חשיב דשיל"מ. והקשה עליו הש"ך מנדרים ע"ש. ולפי מה שכתבתי ניחא, דמהרש"ל אזיל לשיטתי', דנדרים לא חשיב דשיל"מ כנ"ל. ועין בפתח"ת יו"ד סי' ט"ז, שהביא דברי היש"ש ביבמות הנ"ל דדבר שאינו אסור לכל לא חשיב דשיל"מ. והפתח"ת כתב, דלא קיי"ל כן. שהרי אנן קיי"ל דנדרים הוי דשיל"מ. משמע שהמהרש"ל לא סובר כן ע"ש. ותמהני על הנו"ב והפתח"ת שלא הביאו לכנה"ג בהגהות הטור, בשם תמים דעים, שכתב להדיא דדבר שאינו אסור לכל לא הוי דשיל"מ. ומובא גם בפמ"ג יו"ד סי' ק"ב בשפ"ד סק"ב. והפמ"ג הקשה על זה מנדרים. וכתב:

ולא ידענא לחלק יע"ש. והרבה יש לפלפל בזה ועת לקצר ואי"ה עוד חזון למועד:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה