אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן ק

סימן צט

כבוד הרב המופלג בתו"י וכו' מוה"ר אלי' אברהם טעללער ה"י דומ"ץ פה באקוי.

מכתבו לנכון נמסר לידי, בו הביע הצטדקותו, על זה שלא בא בכבודו ובעצמו לחדר הוראתי, להקשיב לקח מפי, לאסיקי שמעתא אליבא דהלכתא, בענין השאלה שנשאל עליה. כי לרגלי מחלתו שתקפה עליו, הוא כלוא בבית, ועליו לשמור פקידת הרופא לבל יֵצא החוצה, לכן נפשו בשאלתו ובקשתי, כי למענו אעש להשיב לו מפי כתבי, את חוות דעתי ע"ד השאלה:

באשה אחת שהפשיטה ששה אווזות. וערבה את העורות שומן ביחד. ואח"כ מצאה באחת מהאווזות הנפשטות, שהיתה ודאי טריפה ויצא כת"ר לדון בזה אי עיר שומן אווז מיקרי ראוי להתכבד. והביא מהפלוגתא דרבוותא דאיכא בזה:

תשובה

(א) הנה לכאורה נראה שאין להקל בזה, נגד דעת ראש המורים א"ו הארוך ז"ל כלל כ"ה, שפסק שם, דער שומן אווז הוי חהר"ל. והשר המסכים לזה הוא מאור עינינו, אדוננו, משה רבינו, הרמ"א בעל המפה ז"ל ביו"ד ס' ק"א סעי' ד'. וכפל ושנה ושלש ד"ז בשם א"ו הארוך. בד"מ ובת"ח כלל מ' דין ד'. אלא שבת"ח הוסיף בשמו לחלק בזה דעור שומן אווז שלם מיקרי ר"ל. ואם נחתך לרצועות בטל חשיבתו וכו' ע"ש. והיא מש"כ בגליון או"ה שם בשם מהר"י מולין ע"ש. אף שהמהרש"ל ביש"ש פנ"ה סי' נ"ג חולק על זה. מ"מ כתב הב"ח בסי' ק"א, שנראה לו העיקר כדברי א"ו הארוך בזה, דעור אווז שלם ר"ל. ואם נחתך אינו ר"ל ע"ש. והט"ז שם סק"י, החמיר עוד יותר, דגם נחתך הוי ר"ל. והש"ך בס"ק י"ג שם אף שהביא להמהרש"ל שחולק בזה. מ"מ בנקה"כ. משמע דחילק בין שלימה לחתיכה ועכ"פ שלימה הוי ר"ל. וכ"כ הפמ"ג. במ"ז סק"י שם דהנקה"כ פוסק כת"ח. וכתב דזה אמת ויציב ע"ש. וכ"פ החוו"ד בביאורים סק"ו, וכתב דהקושיא של הרש"ל. כבר ישבה הרמ"א בהגהותיו כת"י על או"ה ע"ש. ועיין בתשובה מאהבה ח"ג בסי' ק"א סק"י, הביא בשם הלק"ט, שדעתו כהנקה"כ ע"ש:

ומה שהעתיק כת"ר בשם הגהות חכמת שלמה להגאון מהרש"ק ז"ל שהורה דמחמת חלת מילי, לא הוי עור שומן אווז חהר"ל. א'. שמחוסר מעשה גדול החתיכה. ב'. המליחה. ג' הבישול. וכתב דאף דלהפמ"ג מחוסר חתיכה, לא הוי מחוסר מעשה. עכ"פ תרתי מיהא הוי. עכ"ד. ולפענ"ד קשה העתקה הזאת. מש"כ דעור שומר אווז לא הוי ר"ל, משום שמחוסר מעשה המליחה והבישול. דהא מבואר בכל הפיסקים דמליחה לא הוי מחוסר מעשה, כמ"ש הב"י להדיא בסי' ק"א בשם הסמ"ק והש"ד והר"ת דמליחה לא הוי מחוסר מעשה. וכ"כ המהרא"י בשערים שלו וכ"ה ברמ"א סי' ק"א לענין רגלים שנחרכו דחשיבי ר"ל אפי' לא נמלחו עדיין. וכ"ה בפמ"ג שם בשפ"ד סק"י דמעשה כ"ד כמו מליחה מיקרי ר"ל. וכ"כ בהגהות יד שאול בסי' ק"א, וז"ל:

ואם מחוסר מליחה ובישול, לא מיקרי מחוסר, ולפענ"ד יש סמך לזה ממש"כ הר"ן בפ"ב דגיטין, דמחוסר קנייה, לא מיקרי מחוסר, כל שאינו מחוסר מעשה בגופו. והוא הדין כאן. עכ"ל:

וכש"כ שיש להקשות על ה„חכמת שלמה“. לפי העתקת כת"ר [ואינו תח"י] מה שצירף לענין עור שומן אווז, דלא מיקרי ר"ל משום שמחוסרת בישול. ונראה שצירף בזה דעת המחבר בדעה הראשונה בסעי' ג' שם דלא חשיבה חהר"ל אא"כ היא מבושלת. ולפענ"ד זה ליתא. לפי מה שאוכיח במישור בס"ד, דיש חילוק בין בשר בהמה, לעוף, בזה. דע"כ לא פליגו הפוסקים בזה אלא בבשר בהמה. אבל בבשר עיף הכל. מודים דגם חתיכה שאינה מבושלת הוי ר"ל. וליכא שום פלוגתא כלל בזה. וא"כ עפי"ז אין לצרף דעה זו כלל לענין עור אווז. דהנה לכאורה יש לדקדק במחבר יו"ד בסעי' ג' שם במש"כ תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה וכו. ומשמע דרק משום שהיא בנוצתה לא מיקרי ר"ל. וקשה דהא גם כשנטלה הנוצות, כיון שעדיין אינה מבושלת לא נחשבה ר"ל. כמש"כ המחבר בעצמו אח"ז שם:

וכן לא חשיבה חהר"ל אא"כ היא מבושלת ז וראיתי לאחד קדוש מדבר הגאון בעל אוה"ח ז"ל בספרו פרי תואר בסי' ק"א סק"ו שהרגיש בקושיא זו ומה שכתב שם לתרץ. הנה המעיין יראה שבמחכת"ה תירוצו דחוק מאד יע"ש. והאיר ה' את עיני ומצאתי בפרישה סי' ק"א סק"ב שכתב וז"ל:

ובלא נוצה הכל מודים דמיקרי חהר"ל, אפי' היא חיה שהרי חזי לאומצא. ובהגהת פרישה שם מסיים:

כמ"ש בשבת קכ"ח ע"א שאני בר אווזא דחזי לאומצא. עכ"ל. וא"כ עפי"ז אתי שפיר, דבתרנגולת דוקא בנוצתה אינה ר"ל. אבל אם נטלה נוצתה, אעפ"י שעדיין אינה מבושלת, גם לדעה זו חשיבה ר"ל. שהרי חזי לאומצא. משא"כ בבשר בהמה לדעה זו לא חשיבה חהר"ל אא"כ היא מבושלת:

(ב) הן אמת שלכאורה יש להקשות על הפרישה בזה. דהא תינח לפי הגירסא שלפנינו בשבת קכ"ח ע"א דס"ל לר"ח דדוקא בבר אווזא מותר לטלטלו, משום דחזי לאומצא. ומשמע דבבשר בהמה תפל לא חזי לאומצא. וע"ש בפירש"י ותוס'. וכ"מ מהתוס' פסחים כ"ד ע"ב ד"ה פרט עש"ה. אבל לפי גירסת הרי"ף והרא"ש שם. מבואר דגם בשר בהמה תפל מותר לטלטלו. וע"ש בר"ן דהטעם משום דחזי לאומצא. וכ"פ הרמב"ם להדיא בפכ"ו מהל' שבת הט"ז דמטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם עכ"ל. וע"כ ודאי דס"ל דגם בשר בהמה חי חזי לאומצא. ולא מחלקי כלל בין בר אווזא לשאר בשר. ואם כן לש לשיטתייהו קשה גם בבשר בהמה אמאי לא חשיבה חהר"ל אא"כ היא מבושלת שהרי חזי לאומצא

אמנם י"ל עפי"ד הט"ז באו"ח סי' ש"ח סק"כ במש"כ לתרץ דעת הרמב"ם הנ"ל, דדוקא לר"ח אמרינן כן בגמ' דהוא ס"ל כר"י. ובעינן דמחזיקין אותו לאותו דבר, להיתר מוקצה. ולא סגי במה שהוא ראוי. מש"ה מחלק בין בר אווזא לשאר בשר. אע"ג דגם שאר בשר חי ראוי לאכילה באומצא וכו'. דמ"מ לא מחזיקי אינשי כל כך לזה, כמו בבר אווזא. אבל לר"ש דקי"ל כוותי' כיון דעכ"פ חזי לכוס, הוי ראוי. ומשום מוקצה אין איסור עש"ה. ועיין בפמ"ג במ"ז שם בביאור יותר. דלר"י דאית לי' מוקצה, בשר בהמה תפל אע"ג דראוי לאומצא ע"י הדחק, מ"מ אדם אינו מחזיקי לכך, כ"א למלוח ולבשל, ואסור לטלטלו. משא"כ בר אווזא עומד לכך לכל אדם לאכול בא מצא עש"ה. ולפענ"ד נ"ל להביא ראי' להט"ז דבבשר בהמה חי, אע"ג דראוי לאכילה באומצא, מ"מ לא מחזיקי אינשי כל כך לזה. שהרי שנו חכמים בלשון המשנה במנחות צ"ט ע"ב: שעיר של יוה"כ נאכל לערב. והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי. מפני שדעתן יפה. ובגמרא שם, ק' ע"א: לא בבליים הם אלא אלכסנדריים הם. ומתוך ששונאין את הבבליים, קורין אותן ע"ש בבליים. וע"ש בפירש"י משום שעושין מנהג רעבתנות. וכן הוא בתוס' שם. וע"כ בהרע"ב בפיהמ"ש. שפי' מפני שדעתן יפה. ואנן קצים לאכול הבשר כשהיא חי ע"ש. הרי משמע להדיא כהט"ז דלא מחזיקי שאר אינשי כל כך לאכול בשר בהמה חי רק האלכסנדריים. וכ"מ עוד יותר מהתוס' מנחות מ"ח ע"א ד"ה חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת. וכתבו:

תימה יזרוק כדי לאוכלן חי. דכה"ג תנן במנחות צ"ט ע"ב [הנ"ל] וי"ל דאין זה זכות וכו' עכ"ל. ולכאורה קשה הא להרי"ף והרמב"ם כל בשר חי חזי לאימצא. ולמה אין זה זכות? אלא ודאי כהט"ז דאע"ג דחזי לאומצא, מ"מ לא מחזיקי אינשי כל כך לזה, דהוי אכילה ע"י הדחק. ובקדשים בעינן למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. ולא עבידי מלכים דאכלי הכי. כרב חסדא בזבחים כ"ח ע"א א)**(א) ונראה דרב חסדא אזיל לשיטתו בחולין קל"ב ע"ב דאמר מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי. ואין נאכלות אלא בחרדל מ"ט אמר קרא ל„משחה“ לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים. ובתוס' שם בד"ה אין. ובחי' הרשב"א ובחי' הריטב"א ז"ל העירו מהא דתנן בזבחים צ' ע"ב ובכולן רשאין הכהנים לשנות באכילה, לאוכלן צלויין שלוקין וכו'. וכ':

דודאי כמו שטוב לו, ונהנה יותר, מצי אכיל וכו' יע"ש. ולשון „רשאין“ שבמשנה ע"כ יתפרש לשון „חיוב“. כפירש"י בערכין כ"ח ע"ב ד"ה רשאי. ובתוס' שם ד"ה אומדין. ובתוס' חולין נ"ד ע"ב ר"ה אין, כתבו גם בשם רבינו גרשום ז"ל דלשון „רשאי“ הוי כמו „חיוב“. וכ"כ התוס' בקידושין ל"ג ע"א ד"ה אין דלשון רשאין הוי כמו „חייבין“ יעו"ש. ועפי"ז יתכן שפיר מה שאמר רב חסדא דמתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי. דלשונו מורה על „חיוב“. וראה בס' תורה תמימה (סדר קרח. י"ח ח') עה"פ:

„ולך נתתים למשחה“, אות כ"ד. שכתב:

לא נתבאר לי הענין לאשורו, אם אכילה כזו חובה היא או רשות. כי פשטות הלשון אין נאכלות אלא צלי, מורה על חיוב. וכנגד זה לשון „רשאין“ מורה על רשות וכו' עכ"ל ובמחכ"ת אישתמיטתיה דברי רש"י והתוס' בכל המקומות ונ"ל דגם לשון „רשאין“ יש לפרש על „חיוב“:)** וראה בפסחים ע"א. דשעירי הרגלים חי נאכלין וכו' ושמחה בחי ליכא ע"ש. ולהכי שפיר כתבו התוס' דאין זה זכות. וראה בעירובין כ"ט ע"ב דאר"י א"ש בשר חי כדי לאכול הימנו. ובק"נ על הרא"ש בעירובין שם פ"ג סוס"י א' אות ת' דבשר חי שרי לטלטל דחזי לאומצא אפי' בשר בהמה ע"ש. ובאמת מבואר הדבר להדיא שאמרו רבנן בטעמא, בירושלמי פאה פ"ח ה"ד. ובעירובין פ"ג ה"א. דבשר חי מערבין בו. כדתנן [במנחות צ"ט ע"ב הנ"ל] הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי. מפני שדעתן מקולקלת ובעירובין הגירסא:

שדעתן יפה]. ו„במראה הפנים“ על הרושלמי פאה שם ד"ה בשר חי. דקדק אמאי לא פריך:

ובבליים הוי רובא דעלמא. כדפריך בעירובין כ"ט ע"ב שם:

ופרסאי הוי רובא דעלמא יע"ש. וה„יפה עינים“ שם תירץ דמבשר חי לא קשיא, דגבי עירוב דרבנן הקילו. ולא קשיא להגמ' רק ופרסאי וכו'. משום דהתם לחומרא יע"ש. ומשמע ג"כ דלא מחזיקי שאר אינשי כל כך לאכול בשר בהמה חי:

(ג) ואפשר שר עוד להמתיק הדבר יותר, ע"ד פלפול קצת, ליישב דעת הרמב"ם בפכ"ו מהל' שבת הט"ז הנ"ל דס"ל דגם בשר בהמה חי מטלטלין, מפני שראוי לאדם לאכול באומצא. לפמש"כ הפמ"ג באו"ח במ"ז הנ"ל דבשר בהמה אפ"ג דראוי לאכילה באומצא, מ"מ הוי אכילה ע"י הדחק. והנה באכילה ע"י הדחק מצינו דפליגו בזה ר"י, ור"ל בשבת ע"ו ע"א דר"י ס"ל דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. ור"ל ס"ל שמה אכילה והרמב"ם בפי"ח מהל' שבת ה"ג פסק להדיא דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. וע"ש בהה"מ שהיה לו גירסא אחרת בגמ'. ר' אושעיא. במקום ר"ל. וכתב דהרמב"ם פסק כר' אושעיא ע"ש. ובאמת רוח הקודש הופיעה בבית מדרשם. שכן מצאתי גירסא זו ברבינו חננאל בשבת שם. וידוע שכל דבריו דברי קבלה ועיין בירושלמי שבת פ"ז ה"ד תני ר' אושעיא וכו'. יע"ש בגליון הש"ס בירושלמי שם, ובקובץ על הרמב"ם שם ע"ש. ובימיהם עדיין לא נדפס ה„רבינו חננאל“ על הש"ס. וא"כ עפי"ז אפשר לומר דהא דאר"ח בשבת קכ"ח ע"א הנ"ל שאני בר אווזא דחזי לאומצא. משום דס"ל כר"י דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. ומש"ה דוקא בשר אווזא, דעומד לכך לכל אדם לאכול באומצא, ולא הוי אכילה ע"י הדחק, שרי לטלטלו. משא"כ בשר בהמה, אע"ג דראוי לאומצא, מ"מ אסור לטלטלו, משום דהוי אכילה ע"י הדחק ונא שמה אכילה. אבל הרמב"ם ז"ל דס"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה כנ"ל. להכי שפיר פסק דגם בשר בהמה חי מטלטלין, מפני שראוי לאכול באומצא:

(ד) ועפ"י מה שכתבתי נרויח עוד ליישב הא דאמרינן ביומא פ' ע"א טומאת אוכלין בכביצה מנלן. א"ר אלעזר דאמר קרא מכל האוכל אשר יאכל. אוכל הבא מחמת אוכל. ואיזה זה ביצת תרנגולת. ופריך:

ואימא גדי. ומשני מחוסר שחיטה. ופירש"י כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מיקרי לענין טומאה לא הוא ולא אמו, דהא מחסרי שחיטה עכ"ל. ובהגהות הרש"ש שם הקשה על פירש"י דבביצה נמי לא קרינן באמה אשר יאכל. דאף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת. נחירה מיהא בעי כהתוס' חולין כ'. וכו'. וי"ל דמ"ל בביצה שנמצאה במעיה לאתר שחיטה. דומיא דבן פקיעה דפריך אח"ז. עכ"ל ואכתי קשה גם אם מוקי לה בביצה שנמצאה בתרנגולת שחוטה. הא עכ"פ מחוסרת האם מליחה להוציא דמה. ועדיין לא קרינן באמה אשר יאכל. וכמו דמשני הש"ס לענין בן פקועה דטעון קריעה ולפי מה שכתבתי להט"ז אתי שפיר. דשאני תרנגולת דעומד לכך לכל אדם לאכול באומצא, אפי' בלא מליחה. ולא הוי אכילה ע"י הדחק כלל, ולהכי שפיר קרנן בה אשר יאכל. משא"כ בן פקועה שהוא בשר בהמה, אע"ג דע"י הדחק חזי לאומצא. לא קרינן בי' אשר יאכל. דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה לר"י הנ"ל ויש להוכית דגם ר' אלעזר בעל המימרא הזאת ס"ל ג"כ כר"י רבו. כדאמרינן ביבמות צ"ו ע"א דר' אלעזר תלמיד ר"י הוה. ונודע דהתלמיד מסתמא ס"ל כרבו. כדמוכת בשבת קכ"ח ע"א דפריך מדר"ה תלמיד דרב. אדרב. וכן הא בתוס' שבועות מ"ב ע"א ד"ה כל ע"ש. והכא נמי מסתמא ס"ל ר' אלעזר תלמיד ר"י. כר"י רבו, דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. ועפ"י הש"ס יומא הנ"ל י"ל על ה„ציון ירושלים“ על הירושלמי עירובין פ"ג ה"א שהניח בצ"ע הראיה שהביאו בירושלמי שם דבשר תי מערבין בו. מהא דתנן בשעיר של יוה"כ הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי. דהא י"ל דשאני שעיר שהוא רך. וא"כ אין ראי' משם יע"ש. ולפי מה שכתבתי מוכת מש"ס יומא הנ"ל דאפי' בבשר רך האוכלו חי, הוי אכילה ע"י הדחק. דהא אין לך בשר בהמה רך יותר מבשר בן פקועה, ואפ"ה נחשבה אכילה ע"י הדחק כנ"ל [ובעיקר הדבר לענין אכילה ע"י הדחק, אי שמה אכילה בכ"מ יש להעיר מע"ז ל"ת ע"ב דפליגו חזקיה ור' יוחנן לענין דג מליח וביצה צליה. ועיין בתוס' יבמות מ"ו ע"א ד"ה ר"י. ויש לפלפל הרבה בזה בדברי הרמב"ם שלא יסתרו אהדדי. עיין בב"י יו"ד סי' קי"ג. ויש לבנות ולסתור והבן. ולא עט האסף פה]:

ואם כן הרי הבאתי בס"ד ראיות נכוחות להט"ז דבשר בהמה חי, אע"ג דראוי לאכילה באומצא, מ"מ לא מחזיקי אינשי כל כך לזה, דהוי אכילה ע"י הדחק. משא"כ בבר אווזא עומד לכך. ולא הוי אכילה ע"י הדחק כלל. וראיתי ב„קרבן נתנאל“ על הרא"ש בשבת פי"ח סי' ג' אות ז' שכתב על הט"ז שחתר חתירה, עד שנכנס בפתח דחוק, ואומר בר אווזא עומד לכל אדם לאכול באומצא ע"ש. ואנכי הרואה שרבינו ט"ז ז"ל נכנס בפתח מרווח כפתחו של אולם. וראיות ברורות יתנו לו עדיהן ויצדקו:

(ה) ועפי"ד הט"ז איתרווח לן שמעתתא, דאתי שפיר היטב דברי הפרישה הנ"ל, גם לדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הנ"ל אע"ג דס"ל דגם בשר בהמה תי ראוי לאכילה באומצא, מ"מ לא מחזיקי אינשי כל כך לזה, דהוי אכילה ע"י הדחק. ולהכי שפיר ס"ל להמחבר בדעה הראשונה, דלא חשיבה חהר"ל אא"כ היא מבושלת. משא"כ בבשר עיף, הכל מודים דאפי' חתיכה חיה מיקרי ר"ל. שהרי עומד לכך לכל אדם לאכול באומצא, ולא הוי אכילה ע"י הדחק כלל. וזה ברור:

שוב מצאתי במנחת יעקב על הת"ת כלל מ' אות ה' שהביא להפרישה הנ"ל והשיג עליו מהפוסקים דס"ל דגם בשר בהמה תי חזי לאומצא ע"ש. ולפי מה שכתבתי סרה השגתו. דעפי"ד הט"ז וההוכחות שהבאתי לדבריו, דברי „הפרישה“, מתפרשים יפה כשמלה מפורשה. וממילא נדחה מש"כ המ"י עוד שם דנ"ל דאף בעוף דחזי לאומצא, מ"מ הוי אכילה ע"י הדחק, ולא מיקרי ר"ל בכה"ג ע"ש. ולפי מה שכתבתי, זה ליתא. דכבר הוכחתי לדעת דבבר אווזא, לא הוי אכילה ע"י הדחק כלל, דעומד לכל אדם לאכול באומצא. ולהכי שפיר כתב הפרישה דבעוף הכל מודים דגם חתיכה חיה מיקרי ר"ל. גם מש"כ עוד המ"י, די"ל דהא דכתבו הפוסקים דתרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה, מיירי אף שנתבשלו וכו' ע"ש. הנה מלבד שהוא דוחק גדול לפרש כן אלא אף גם קשה, למה לא העיר, דא"כ יהי' מוכח מזה דמותר למלות ע"ג הנוצות. עיין בד"מ סוס"י ס"ח שהניח ד"ז בצ"ע. רק שראה שנוהגין למלוח התרנגולת עם הנוצות. ע"ש ובח"ח סוף כלל ל"ג דין ו'. ובשו"ת מהר"ם מלובלין סי' כ"ט. ובפמ"ג סי' ס"ח בשפ"ד ס"ק כ"ו. ובהגהות מהרש"ק על הפמ"ג שם. ובכנפי יונה שם. ועיין בשו"ת חת"ס חלק ששי סי' ס"א שכתב:

ולא אאמין שיטעה בזה שום אדם שיהי' מועיל מליחה ע"ג נוצות העוף ע"ש. ולהמנ"י יהי' מוכת כן מהפוסקים הקדמונים הנ"ל אבל באמת מפשט לשון הפוסקים לא משמע הכי. ומחוורתא כמש"כ הפרישה הנ"ל:

(ו) ועתה נתנה ראש ונשובה למה שהקשיתי על הגהות „חכמת שלמה“ שהעתיק כת"ר במה שצירף לענין עור שומן אווז דלא מיקרי ר"ל, משום שמחוסרת בישול דהא בעוף הכל מודים דאפי' חתיכה שאינה מבושלת מיקרי ר"ל, משום שחזי לאומצא כנזכר. ועפי"ז יש לתמוה ג"כ על השו"ת נו"ב מהד"ק תיו"ד סי' ל"ג דצירף שם ג"כ בשאלתו לענין עופות. דעה הראשונה שבמחבר הנ"ל דלא חשיבה חהר"ל אא"כ היא מבושלת ע"ש. ולפי מה שכתבתי זה ליתא דבעופות הכל מודים דגם חתיכה חיה מיקרי ר"ל, כאמור. וכזאת יש לתמוה על הרבה תשו' גאוני בתראי שצירפו דעה זו לענין עופות. ולפי מה שכתבתי וה ליתא כנ"ל

ולכאורה הי' אפשר להצדיק את הצדיק ה„חכמת שלמה“ וגם שאר גדולי האחרונים ז"ל בזה ולומר כיון דעיקר הדין חהר"ל, תלוי לפי הזמן והמקום. כמש"כ הפוסקים בסי' ק"א וק"י. ועיין בט"ז סי' ק"א סק"ט. וש"ך ס"ק י"ב י"ג י"ד ע"ש. וא"כ עפי"ז י"ל דבזמן הקדמונים שהי' דרך בני אדם לאכול בשר עופות באומצא. מש"ה חשבו גם לבשר עוף שאינו מבושל לחהר"ל. משא"כ בזמה"ז במקומות אלו, שאין דרך בנ"א לאכול בשר עוף באומצא שפיר כתבו האחרונים לענין בשר עוף, דיש לצרף לסניף דלא חשיבה ר"ל אא"כ היא מבושלת. אולם לפמש"כ המנח"י בכלל מ' סק"ח להקשות טל הת"ח והש"ך. והוכית דהדין חהר"ל אינו משתנה מזמן לז וממקום למקום לקולא. ע"ש שהאריך. ועיין בפמ"ג בסי' ק"א במ"ז סק"ט עש"ה. וא"כ לפי"ד המנח"י י"ל כיון דס"ל להפוסקים הקדמונים דבשר עוף שאינו מבושל מיקרי ר"ל, משום דחזי לאומצא. הוא הדין בזמה"ז, אעפ"י שאין אוכלין בשר עוף באומצא, מ"מ לא נשתנה הדין, והוי ר"ל. וצ"ע:

(ז) אמנם כן. הגם שעד כה נטיתי קו להחמיר, והראיתי לדעת פנים מסבירות לאיסורא. מ"מ התורה חסה על ממונם של ישראל. ובכח התורה, נלך העירה, לחפש צדדי דהיתירא. והנה הגם שלעיל בריש אמיר דחיתי להגהות חכמת שלמה שהעתיק כת"ר לצרף ולומר דעור שומן אווז שלא נמלח לא מיקרי ר"ל, משום דמחוסר מעשה המליחה. והבאתי מהמבואר בפוסקים דמליחה לא הוי מחוסר מעשה. מ"מ גברא רבא אמר מלתא אין מזניחין אותו. וי"ל דסברתו זו, עכ"פ גבי עור שומן אווז. חוזר ונראה. עפ"י מה שמצאתי להמהרש"ל ביש"ש פג"ה סי' נ"ג שכתב וז"ל:

ואף מה שנחסר מליחה, גם זה אינו דומה למעשה. כאשר כ' בשערים. ועוד נראה טעם הגון במליחה. כי אף קודם מליחה ראויה לצלי, בלא בישול וכו' עכ"ל. ומצאתי עוד להגה"ק בפרי תואר סי' ק"א סוס"ק ו' שכתב ג"כ אפי' מחוסרת מליחה, חשיבה חהר"ל, כיון דחזיא הכי לצלי. נמצא אינה מחוסרת אלא בישול, וחשיבה חהר"ל. עכ"ל. ובמחכת"ה אישתמיט מיני' שכבר קדמו בהטעם ההגון הזה היש"ש הנ"ל. וכיון שמצינו למידן דעיקר הטעם דמליחה לא הוי מחוסר מעשה, הוא רק משום דגם קודם מליחה ראויה לצלי. א"כ עפי"ז בעור שומן אווז שאין לה תקנה בצלי דהא שומן נפסד וכלה בצלי ע"ג האש. ולהכי שפיר י"ל בזה דמליחה הוה מחוסר מעשה. וא"כ עור שומן אווז שלא נמלח עדיין, י"ל שפיר דלא מיקרי ר"ל. כיון שמחוסרת מליחה ובישול. ומש"כ הפוסקים הנ"ל דעור שומן אווז מיקרי ר"ל. י"ל דמיירי בעור שומן אווז שנמלח. משא"כ אם לא נמלח עדיין, גם הם יודו דלא מיקרי ר"ל (ואין בידי הגהות „חכמת שלמה“ לעיין בנימוקו וטעמו ולראות אם דרך בקסתו בדרך הזה]:

(ח) ועוד נ"ל לצדד בזה להקל. אף שהבאתי לעיל דרוב גדולי המורים הסכימו לפסוק דעור אווז שלם מיקרי ר"ל. מ"מ כיון דגוף הדין דחהר"ל דלא בטלה אינו אלא מדרבנן. יש לצרף בזה גם דעת הפוסקים החולקים המקילים לומר דעור שומן אווז שלם לא מיקרי ר"ל. כמש"כ המהרש"ל ביש"ש פג"ה סי' נ"ג דמעולם לא שמענו, וכש"כ שלא ראינו שמכבדין בעור שומן אווז ע"ש. וב דברי חמודות על הרא"ש פג"ה סי' ל"ו ס"ק קס"ד, הניח דברי הת"ח בשם א"ו הארוך בצ"ע. והביא בשם ס' עטרת שלמה שחבר המהרש"ל ז"ל על השע"ד, שהפליא ג"כ על זה, וכתב דנראה מדבריו שסובר דאה"נ דאינה ר"ל ובטלה ע"ש. ותימה על הד"ח שלא הביא להמהרש"ל ביש"ש הנ"ל שחולק בהדיא על או"ה. ושם דעתו מפורש יוצא דס"ל דלא מיקרי ר"ל. גם הד"ח שם כתב. שבא מעשה לפניו בעור שומן שלם של אווז. ופסק שאינה ר"ל ובטלה ע"ש. ואם כן מעשה רב. וכן הפר"ח בס"ק י"א הביא להד"ח. וכתב דכן עיקר. וכן הכו"פ בכרתי ס"ק י"א נראה שהסכים להד"ח. וכ"כ במנח"י על הת"ח כלל מ' סק"ט, דהמהרש"ל באו"ש. פסק דעור שלם בטלה. וכן הכריע הל"ח ועשה כן הלכה למעשה עכ"ל. ואע"ג דהפוסקים המחמירים לפסוק דעור שומן אווז שלם מיקרי ר"ל, רבים המה, נגד הפוסקים המקילים כנזכר. מ"מ יש לסמוך בזה על דעת המקילים. כיון דהא דחהר"ל לא בטלה היא מדרבנן. וגדולה מזו מצינו שבדין חהר"ל, סמך מרן הב"י ז"ל, גם על דעה דחויה להקל מטעם זה. שהרי גבי חתיכה שאינה מבושלת. כתב הרא"ש בפג"ה סי' ל"ו. שי"א דלא חשיבה ר"ל. והרא"ש שם דחה דעה זאת בשתי ידים. וכתב דדברי הבל והבאי הם ע"ש. ואפ"ה כתב הב"י בבדה"ב בסי' ק"א כיון דהא דחהר"ל לא בטלה אינו אלא מדרבנן. הלכה כדברי המקילים עכ"ל וכן הביא מרן ז"ל דעה זאת בראשונה בשלחנו הטהור סי' ק"א סעי' ג'. ומצאתי בפרי תואר שם סק"ו שתמה בזה על המחבר שפסק דלא חשיבה ר"ל אא"כ היא מבושלת. הא סברא זו לא עמדנו על בעליה, זולת י"א שהביא הרא"ש. וכל הפוסקים לא נמצא מי שאמר סברא זו וכו' עכ"ל. ונראה שהפר"ת במחכת"ה לא ראה להבדה"ב הנ"ל. דלהבדה"ב אתי שפיר, כיון דהא דחהר"ל לא בטלה היא מדרבנן. יש לסמוך על דברי המיקל כנז'. והכי נמי בנדון ו לענין עור שומן אווז יש לסמוך על דברי המקילים דס"ל דלא מיקרי ר"ל ובטל:

(ט) אבל מה שכתב כת"ר בסוף דבריו לצרף בזה דעת הפמ"ג דבאווזות שמינות לא הוי ר"ל. הנה בזה איכא לעיונא קצת. אי סניף זה חזי לאיצטרופי. הן אמת שהפמ"ג כתב סברא זו במ"ז ס"ק י"א. וז"ל:

גם אווזות פטומות ושמינות מאד, ודאי אין עור ר"ל. כ"א ע"י התכה. והם לא דברו אלא בראוי לכך. עכ"ל. ולכאורה דבריו אינם מובנים אמנם כוונתו כאן כמש"כ במ"ז סק"ו. וז"ל:

ומיהו אווזות פטומות ושמנים מאד, שאי אפשר לאוכלן כך כלל, דודאי לא ר"ל. וע"כ ל"פ אלא עור שומן דראוי לאכול כך. אבל שמנים הרבה. עדיפי משומן הכנתא עכ"ל. וכוונת הפמ"ג הוא עפ"ד הב"י בסי' ק"א. בשם מ"כ. לענין הדרא דכנתא, דאינו ר"ל. דלא עבידי אינשי דאכלי שומן בעיניה עכ"ל. ועפי"ז כתב הפמ"ג דבאווזות פטומות ושמנים הרבה, שהם עדיפי מש מן הכנתא. כלומר דכש"כ דלא עבידי אינשי דאכלי שומן כזו בעיניה ושומנייהו אינה עומדת כ"א להתכה. אבל לא לאכילה כך בעיניה ולהכי ודאי לא ר"ל. וכ"כ הפמ"ג בסי' ק"י בדיני ס"ס בשפ"ד אות י' דשומן וחלב לא מיקרי ר"ל עש"ה ועיין בחמודי דניאל הל' תערובות א' אות ה', כתב מדנפשי' דחתיכות שומן נראה דבטל ולא הוי ר"ל ע"ש. ובמחכ"ת לא ראה להפמ"ג בסי' ק"י הנז'] ואם כן מש"כ הפיסקים דעור שומן אווז מיקרי ר"ל. ע"כ לא מיירי אלא באווזות שאינם שמנות. וראוים העורות לאכילה כך, בלא התכה. וזה ברור בכוונת הפמ"ג. ועפי"ז סרה מהר תמיהת איזה מהרבנים האחרונים שתמהו על הפמ"ג. ובאמת כוונתו פשיטה כמו שכתבתי. אמנם כן. הפמ"ג בעצמו בסוס"י ק"ט בשפ"ד שם חזר מדבריו שכתב וז"ל:

אף שכתבנו. בק"א. שי"ל דאין ר"ל כך, עם שומן הרבה. גם עור גופא חולקין שם אי הוי ר"ל וכו'. מ"מ עכשיו עיינתי בשו"ת מהר"ם מלובלין ז"ל. משמע דמקרי ר"ל. עכ"ל. ומשמע להדיא דס"ל דגם עור שומן אווזות פטומות מקרי ר"ל. ותימה על החוו"ד בסי' ק"א בחידושים ס"ק י"ב, שהעת ק בפשיטות להפמ"ג דעור אווז שומן שעומד להתיך לא הוי ר"ל ע"ש. ובמחכ"ת אישתמיט מיני' שהפמ"ג בעצמו בסי' ק"ט חזר מדבריו וא"כ נראה שאין לצרף דעת הפמ"ג דעור אווזות שמינות לא הוי ר"ל. כיון שהפמ"ג בעצמו חזר מזה אבל מצאתי בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ז. ובשלחן גבוה ס"ק י"ד, שנראה דס"ל ג"כ כדעת הפמ"ג בסי' ק"א הנ"ל, וא"כ עפ"י דבריהם, גם הסניף הזה חוזר ונראה, וחזי לאיצטרופי להקל בנדון דידן, כמו שכתבתי לעיל דבדין חהר"ל דרבנן, סמכינן על דברי המיקל:

וכיון שהכרעתי להקל כדעת הפוסקים דעור שומן אווז לא הוי ר"ל ובטל. אם כן בנדון דידן שכתב כת"ר דאיכא כא הפס"מ ג"כ, ודאי העורות מותרות. מכש"כ אחרי שישליך א' מהעורות, או יתננה לעכו"ם. כדין יבש ביבש שנתערב. וכמבואר בסי' ק"ט:

(י) אבל עוד דבר קטן אבא העירה בזה. במש"כ הרמ"א בסוס"י ק"ט, דבמקום הפסד יש לסמוך על דעת הרא"ש, דאם נודע התפרובוח קודם שנתבשלו ביחד הכל שרי וראיתי בס' חמודי דניאל הל' תערובות סוף אות י"ט שכתב, דנראה שהרמ"א סמך להתיר אפי' בהפסד קצת ע"ש. ובמחכ"ת אישתמיט מיני' דברי הלבוש, שדקדק לכתוב בזה דדוקא בהפס"מ מותר. וכ"כ בשמו ה„דברי חמודות“ על הרא"ש בפג"ה סי' ק"פ. וע"ש עוד בד"ח שהשיג על הת"ח שכתב דלכתחלה אסור לבשלם ביחד. וכתב דצ"ע, דנראה שאין כאן שום צד איסור כלל ע"ש. וכן מבואר במג"א או"ח סי' תמ"ז ס"ק י"א דלדעת הרא"ש יבש ביבש שנתערב, נעשה היתר גמור, ומותר אח"כ לבשלן יחד עכ"ל, הרי דמותר לכתחלה. והדבר מבואר להדיא באו"ה כלל כ"ג סי' ט' דלהרא"ש מותר לכתחלה ע"ש. והוא דלא כרב גדול א' בספרו שהחמיר לכתחלה. והדבר ברור כמו שכתבתי דהלכה ומורין כן, דבמקום הפסד יש לסמוך להתיר, ואפילו לבשל לכתחלה כנלפענ"ד נכון לדינא בס"ד:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה