אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן צט

סימן צח

כבוד הרה"ג וכר מוה"ר יהושע העשיל באב"ד שליט"א רב ביאססי.

ע"ד הפליאה שהתפלא כת"ר על מש"כ ב„ספר חסידים“ (סי' רל"א) וז"ל:

כתיב (בראשית ל"ב ל"ג) על כן לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה. כי אמרו הואיל ופשענו שהנחנו הלילה הזקן לבדו, לכך אירע לו בשבילנו, לכך נדרו שלא לאכול ג"ה עכ"ל. ותימה גדולה שהוא נגד משנה מפורשת בחולין ק' ע"ב אר"י והלא מבני יעקב נאסר ג"ה ועדיין בהמה טמאה מותרת. אמרו לו בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו וכו' ופירש"י:

פסוק זה שהזהרו עליו בסיני נאמר, ועד סיני לא הזהרו, אלא שנכתב במקומו כו' עכ"ל. וא"כ לדידן דפסקינן כרבנן בודאי לא הזהרו בני יעקב על ג"ה ואיך כתב הס"ת שלא כהלכתא?

תשובה

(א) נראה לפענ"ד בעזה"י לתרץ דה„ספר חסידים“ סובר כהרמב"ם ז"ל. ושני נביאים התנבאו בסגנון אחד. דהנה הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלכים הלכה א', חשב שם מצוות ב"ל. וכתב וז"ל: ויעקב הוסיף גיד הנשה עכ"ל וב לחם משנה' שם הקשה על הרמב"ם אליבא דרבנן דקיי"ל כיותייהו:

בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. משמע דלא נאסר אלא בסיני. וליעקב לא נאסר. ואיך כתב רבינו דיעקב הוסיף ג"ה. וכ"ת דהוסיף מדעתו קאמר. מ"מ קשה מנ"ל? וסיים בצ"ע ע"ש הרי לפנינו דקושיא שקשה על הס"ח. קשה על הרמב"ם ג"כ. וקיימו תרויהו בחדא שיטה:

ומצאתי ב„משנה למלך“ (בפרק י' מהל' מלכים הלכה ז'. ד"ה כתב הרא"ם) שכתב וז"ל:

עוד כתב היפ"ת דהא דאיתא ב„חזות" יעקב נצטוה על ג"ה. אתיא כר"י. ולפי' הרמב"ם אתיא כרבנן. וכו'. אלא קשיא לי על מה שכתב רבינו בפ"ט ויעקב הוסיף ג"ה. ופשיטא דדברי רבינו הם אליבא דרבנן דהלכתא כוותייהו, וס"ל דאף רבנן מודו דנאסר לבני יעקב. אלא דפלוגתייהו הוי אם פסוק זה דעל כן לא יאכלו אם נאמר בסיני אם לאו עכ"ל. הרי שהמל"מ מתרץ קושיית הלח"מ הנ"ל. ותימה שלא הביאו כלל. והלח"מ במחכ"ת אישתמיטתיה דברי ה„חזות“ דיעקב נצטוה על ג"ה. וטעמו ונימוקו של הרמב"ם שנאסר ג"ה לבני יעקב, לדידן דהפסוק בסיני נאמר. ע"כ הוא מטעם שנדרו בני יעקב שלא לאכול ג"ה. כמש"כ בס"ח הנ"ל. ואם כן אתי שפיר היטב דברי הס"ח דסובר כהרמב"ם ז"ל א):**(א)

אמר בן המחבר:

מדברי ה„ספר חסידים“ הנ"ל יש להוכיא דב"נ מצווה לקיים נדרו. ראה ב„משנה למלך“ (פ"י מהל' מלכים ה"ו. באד"ה ודע) וב„פרשת דרכים“ (דרך האיתרים) יעוי"ש ויש לפלפל בכ"ז והבן חנוך העניך שאפראן רב בבאקארעשט)**

והנה זה ברור דהרמב"ם אינו סובר כה„חזות“ דיעקב נצטוה על ג"ה. דהא לדידן דפסקינן בסיני נאמר. ע"כ לא נצטוה. וזה שדקדק הרמב"ם וכתב:

„ויעקב הוסיף ג"ה“. וגבי מילה דקדק וכתב:

„אברהם נצטוה על המילה“. דבמילה נצטוה. ובג"ה לא נצטוה, לכן נקט לשון „והוסיף“. ואם כן יש להבין מאי טעמא הוסיף יעקב ג"ה. בשלמא בני יעקב שפיר יש לומר שנאסרו בג"ה, משום שפשעו שהניחו הזקן לבדו, לכך נדרו מג"ה כנ"ל. אבל יעקב אע"ה, מדוע ולמה אסר על עצמו ג"ה? ומ"כ צריכין לומר, דאף יעקב נדר מג"ה. משום שאירע לו מכשול ועיין ביו"ד סי' רכ"ח בש"ך ס"ק ק"ח עש"ה. ודו"ק:

אבל קשה לי מאד על זה. דהנה הגאון רי"ש ז"ל מלבוב בספרו „ידות נדרים“ (על יו"ד הל' נדרים סי' ר"ג ביד יוסף סק"ז) הביא בשם באה"ט בשם ספר חסידים שלא ידור כדרכי האמורי. דהיינו אם יש לו חולי מעיים לא ידור שלא לאכול בני מעים. וכן בחולי הראש לא ידור שלא לאכול ראש בהמה. כי כ"ז מדרכי האמורי עכ"ל. וקשה האיך נדרו כדרכי האמורי בשביל שהיה לאביהם כאב בג"ה נדרו מג"ה? ואפשר לומר דה„ספר חסידים“ לא אסר רק בנודר בשביל חולי עצמו ר"ל. ולא בשביל חולי אחר. ואם כן הכא נדרו בשביל אביהם. אבל אם יעקב בעצמו נדר כנ"ל קשה מאד דזה הוי דרכי האמורי ותימה על הגאון מלבוב ז"ל שבמחכ"ת לא הרגיש בזה. ואפשר לומר דיעקב לא נדר משום כאב וחולי שהיה לו בג"ה. רק נדר על שנכנס למקום סכנה. כמש"כ בזוה"ק. ודו"ק:

(ב) והנה בש"ס חולין צ"א ע"א אמרינן:

אמר ר"י בר חנינא מאי דכתיב דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל. דבר שלח ביעקב זה ג"ה. ונפל בישראל שפשט איסורו בכל ישראל. ואר"י ב"ר חנינא מ"ד טבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה. והכן טול ג"ה בפניהם. כמאן דאמר ג"ה נאסר לב"נ ע"ש. ומצאתי בס' „נועם מגדים“ (על התורה פ' מקץ) שכתב וז"ל:

יש להפליא דלפום דרשת ריב"ח בקרא דדבר שלח תיקשי דמאי חידש לנו הנביא דכ"ז כתוב בתורה מבואר בעליל ענין נגיעת כף ירך ואיסור ג"ה עבור זה. ואי תורה קמהדר, הו"ל לאהדורי כולה תורה. עש"ה שהאריך ותירץ דמאי דאמרינן דבר שלח ביעקב זה ג"ה. אין הכוונה על ענין המאורע דגיד, דהקב"ה אינו מיחד שמו על הדבר בלתי טוב ואיך יאמר דבר שלח ה' כו' על זה. רק הכוונה על הלאו ואזהרה דג"ה. ואמר דבר שלח ה' ביעקב' כאומר ליעקב תכף נאסר, לאפוקי דל"ת בסיני נאמר. וגם נראה עוד דלמ"ד לבני יעקב נאסר, ודאי לא באה האזהרה רק ע"י יעקב, כי בני יעקב לא מצינו שהיו נביאים ושנתיחד הדיבור אליהם. וזה „שלח ביעקב“ ששלח על ידו אזהרה זו ולפ"ז טובא קמ"ל דלבני יעקב נאסר, דלא נשמע מקראי דאורייתא. כאשר באמת נחלקו בש"ס על זה. עש"ה טהורים אמרי נועם. וכשאני לעצמי „תמה“ „תמה“ אקרא על דבריו ז"ל, דהאיך אפשר לומר דריב"ח פירש דברי הנביא דליעקב תכף נאסר. לאפוקי דל"ת בסיני נאמר. אם כן הו"ל לריב"ח לסיים במאמרו:

כמאן דאמר ג"ה נאסר לב"נ. כמו שסיים אח"ז בפסוק:

טבוח טבח והכן טול ג"ה כמ"ד ג"ה וכו' והכא נמי הו"ל לסיים כן ומדלא סיים כן ע"כ צריכין לומר דריב"ח פירש דברי הנביא אליבא דכ"ע גם לדידן דפסקינן מסיני נאסר. אפ"ה כ"ע מודים דלבני יעקב נאסר. וכמש"כ המל"מ בדעת הרמב"ם שכתב:

„ויעקב הוסיף ג"ה“ דאף רבנן מודו דלבני יעקב נאסר. ואם כן טובא קמ"ל דלכ"ע לבני יעקב נאסר, ואף ליעקב נאסר, דלא נשמע זאת מקרא לדידן דפסקינן מסיני נאמר. וזה הוא הפירוש „דבר שלח ביעקב“ זה ג"ה. דיעקב הוסיף ג"ה, אף שלדידן בסיני נאסר. וזה הוא מקור נפתח לדברי הרמב"ם שכתב:

„ויעקב הוסיף ג"ה“. ומיושב קושית הלח"מ הנ"ל שהקשה מנ"ל הא ולפי האמור, מקור מקומו טהור שואף וזורח בדברי ריב"ח בש"ס חולין צ"א ע"א שם. ודוק:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה