שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן צז
כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר שמשון אהרן נ"י אבד"ק באהושי.
ע"ד שאלתו בשני בר אווזות שנפשטו העורות שומן מעליהם, וערבו עם שאר עורות שומן של בר אויזות ואווזות, ונמלחו והותכו יחד וכן הבשר נמלח ביחד עם שאר בשר, ובשר בהמה ואחר בישול הבר אווזות נמצא בשוק אחד מהשני בר אווזות הנ"ל, שנשבר במקום צוה"ג תוך אגודל, ונקשר שאשי"י. ומדד ומצא שהי' השבר אחר שני „צענטע־ מעטער“ ממקום שמתחילין הצוה"ג. ושאל לדעת אם יש לסמוך בנד"ז, על מש"כ הגאון מהרש"ם ז"ל האבד"ק ברעזאן, דרוחב אגודל הוא מכוון כשיעור שני צ"מ:
תשובה
(א) הנה בנידון דידן פשיטא דיש לסמוך להקל. ואע"ג דלדעת החת"ם ז"ל (חאו"ח סי' קפ"א, באד"ה: והנה לפי) רוחב אגודל, הוא ממש שיעור צא"ל. ע"ש שכתב, דמדד כמה וכמה פעמים ולא נשתנה הדבר. דהיינו רוחב אגודל של אדם בעל אברים, אם ידחיקנה בכח על הדף, ויניח לפניו ז' שעורות ברחבן, או ב' בארכן, ישוו בשיעוריהן וכו' יעו"ש אבל דברי החת"ס ז"ל תמוהים דהרי במחצהש"ק או"ח סי' י"א סק"ה, כתב להדיא, דא"צ לדחוק האגודל על דבר שמודד, שעי"ז מתרחב האגודל ע"י שדחקו. עכ"ל. ואיך מדד החת"ס ז"ל, ושיער ברוחב אגודל של אדם בעל אברים בדחיקה בדף בכח? ותרי תמיהי מידכר דכירי, דדברי החת"ס ז"ל סותרים זא"ז. דהרי בהחת"ס חאו"ח סי' קכ"ז, בראש הסימן. כתב שם:
שטרח ומדד „אצבע של אדם בינוני“ שבזמנינו, נגד רוחב ז' שעורות בינונים שבזמנינו, ומצאם מכוונים ממש, עדיין כמו שהיו בימי הרמב"ם פ"ט מהל' ס"ת ה"ט וכו'. עכ"ל [עיין בש"ך יו"ד סי' רע"ב סק"א. ובמג"א או"ח סי' י"א סק"ה. שהביאו דברי הרמב"ם. ועיין בשו"ת אמרי אש חאו"ח סוס"י ל"ג מש"כ ע"ד החת"ס ז"ל] וא"כ אם אין דוחקים את האגודל על דבר שמודדין, רק מניחים את האגודל של אדם בינוני, כפי שהוא, בלא דוחק. שפיר מכוון רוחב האגודל כשיעור שני „צענטע־מעטער“. כמש"כ בדע"ת סי' ל"ה ס"ק קט"ז. וכן נהגו המורים להקל וכש"כ בנידון דידן דיש לצרף מש"כ המהרש"ל ז"ל (ביש"ש פ"ד דחולין סי' ט"ו) דהמהרי"ל ז"ל שיער באצבע. ויש שכ' בשיעור רוחב אגודל. וכ"כ הפמ"ג ז"ל בשמו, בסי' נ"ו, שפ"ד סק"ז. וכתב:
אלמא דהמהרי"ל בסתם אצבע שיער. וכן הדעת קדושים ז"ל סי' נ"ו סק"ג כתב בשם הפמ"ג שהביא שי"א אצבע פשוט, ולא אגודל יע"ש. ותימה על הפר"ח ז"ל בסי' נ"ו סק"ז שהביא בשם מהרי"ל דכל אצבע האמור בכל מקום הוא אגודל. וראה נא בס' חכמת אדם, הל' טריפות כלל י"ד סי' ל"ג, שכתב וז"ל:
וכל מקום שנזכר אצבעות. צ"ע אם ר"ל אצבע פשוט או רוחב אגודל. וציין שם לעיין במש"כ בכלל י"ט סי' ח', לענין בטדא דתירא. וכתב בכוונת הרוקח ז"ל דשיעור אצבע שם, הוא אצבע פשוט. אבל בפמ"ג יו"ד סי' מ"ו בשפ"ד ס"ק י"ג כתב דהיינו אצבע אגודל יעו"ש. וצ"ע. עוד הביא החכ"א שם מוקף בשני חצ"ל, מש"כ הפר"ח סי' נ"ו סק"ז, בשם הרמב"ם פ"ט מהל' ס"ת, דכל אצבע האמור בכל מקום הוא אגודל. והניח בצ"ע, דלא מצא שם בהרמב"ם שכתב כן. אלא כתב:
כל רוחב אגודל האמור בכל מקום הוא רחב ז' שעורות וכו' [כנ"ל. וכתב דיש ט"ס בהפר"ח במה שהביא בשם הרמב"ם סוה"ל נשיאות כפים]. ובמחכת"ה אישתמיטתיה מש"כ הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' נשיאות כפים ה"ד. וז"ל: וזה האצבע שמושחין בו בכל התורה כולה הוא הגודל עכ"ל. וכן בפ"א מהל' ציצית ה"ו, כתב:
דכל האצבעות בגודל. ע"ש בכ"מ בשם המרדכי בשם רבי, שצריך לשער במקום רוחב אגודל. וכן בסוף פי"ז מהל' שבת הל"ו, כתב וז"ל: האצבע שמשערין בה בכל מקום הוא רוחב אגודל של יד. עכ"ל. וכן בב"י או"ח סי' י"א, בד"ה:
ויעשה נקב. כתב כן בשם הרמב"ם כנ"ל. עוד הביא שם בשם הכלבו, בשם הרי"ף ז"ל, על הני אצבעות דציצית. פי' אצבע, היינו אגודל. וכ"כ עוד בשם הג"ה סמ"ק. וכן נראה מדברי הרוקח וכו' ע"ש. וכ"כ באור זרוע הגדול ז"ל ח"ב הל' עירובין סי' קכ"ו, בשם הרמב"ם פי"ז מהל' שבת הל"ו (הנ"ל) — ותמהני על המהרש"ל ביש"ש שהביא בשם מהרי"ל וכ"כ הפמ"ג בשמו וכ"כ הדעת קדושים בשם י"א, לשער באצבע פשוט ובעל החכ"א עלה ונסתפק בד"ז. ויחד כולם במחכת"ה אישתמיט מינייהו דברי הרמב"ם ושאר פוסקים הנ"ל שפסקו דיש לשער ברוחב אצבע אגודל, כאמור. גם הלום ראיתי בשו"ת טוטו"ד מהד"ת סי' קצ"ב, בסוף התשובה שם, שהשואל כתב לו בשם מהרש"ל דוי לשער באצבע פשוט, וא"צ לשער באגודל דוקא. והוא ז"ל השיב ע"ז, דיפה אמר להקל בזה לכבוד שבת או הפ"מ [ע"ש שכתב כן לענין נשבר הגף] ובמחכת"ה נעלם ממנו כל הנ"ל. ומ"מ כדאי הוא המהרי"ל ז"ל וסייעתו לצרפו לסניף עכ"פ:
(ב) עוד יש לצרף בנד"ז, דעת הר"ש מאיבר"א ז"ל, מובא ברא"ש ז"ל בפ"ד דחולין סוס"י ז'. ובטוש"ע יו"ד סו'י נ"ו סעי' י', דס"ל בדין נשבר עצם במקום צוה"ג, ונקשר, ונתרפא שאשי"י, דיש להתיר. ובשו"ת נו"ב ז"ל מהד"ק חיו"ד סי' כ"א, כתב ולא עוד וכי אין לנו שום מתיר אלא הר"ש מאיברא, והלא לפי א מדנא של הר"י עשה ר"ת מעשה להיתרא. שאם הי' מורה איסור הי' הקול יוצא בעיר. כמו שמבואר שס ברא"ש וכו'. משמע שר"ת התיר רק מטעם קשירת העצם שנתרפא וכו' יעו"ש. וגדולה מזו כתב בס' הפרדס לרש"י ז"ל סי' רכ"א דאם נתרפא שאשי"י, א"צ לבדוק צוה"ג כלל גם בעוף. ומעשים בכל יום להתיר, כשמוצאים בבישול תרנגולים מודבקים שברי עצמות הן וכו' ושמעו כן מרבותינו שהיו לפנינו וכו'. כי אתי קמן שנתרפא י"ל מדלא חזינן עתה ריעותא בעצם א"צ לפשפש לבדוק צוה"ג וכו' עכ"ל. הרי דרש"י ז"ל העיד בשם רבותיו להתיר. ושכן מעשים בכל יום וכן בשו"ת שבסוף ספר רא"פ סי' י"ד. באד"ה שוב עיינתי. כתב בשם ס' יבין שמועה להרשב"ץ בהג"ה, שכתב:
בשם א"ח והד"ד ברלוי ז"ל, שכתב אם נמצא שבר במקום צוה"ג ונתרפא, אין חוששין שמא נפסק אחד מצוה"ג, ומכשרינן לי'. וכן נמי פסק רבי בתשו' וכו' יעו"ש. וכ"כ בס' דע"ת בסי' נ"ו ס"ק כ"א בשמם. א"כ פשיטא דגם הפוסקים דלא ס"ל כהר"ש מאיבר"א והפוסקים הקדמונים ז"ל, עכ"פ לא חששו כלל לספק איסור דאורייתא בזה. דהרי גם הרא"ש ז"ל גופי' סיים בזה רק דנכון להחמיר בדבר וראה בשע"ת או"ח סי' י"א סק"ד, שכתב דבמילתא דרבנן יש לסמוך להקל לשער שיעור אגוד במקום הקצר של אגודל. ולאו דוקא במקום הרחב שבאגודל יעו"ש. וא"כ עפי"ז בנידון שאלתינו דליכא כלל חשש איסור תורה, יש לסמוך להקל לשער ולמדוד האגודל במקום הקצר:
אולם על גוף דברי השע"ת הנ"ל י"ל דהא לפמש"כ בחיי אדם כלל י"א סי' ט"ז דמה"ת אין שיעור לאורך חוטי הציצית. דציצית משמע אפי' כל שהוא. ע"ש ובסי' כ'. וא"כ קשה על דברי המרדכי שהביא הב"י בסי' י"א, ובכ"מ בפ"א מהל' ציצית, ובמג"א סי' י"א סק"ה, שכ' דמודדין האגודלים לענין חוטי ציצית במקום הרחב. והלא במילתא דרבנן יש להקל לשער האגודל במקום הקצר. וצ"ע:
איברא גם על גוף דברי החיי אדם הנ"ל, יש לתמוה, שהרי בירושלמי פי"א מסנהדרין ה"ד, לענין זקן ממרא, התיב רב המנונא, הא תני בציצית ארבע אצבעות של ארבעה חוטין, עשאן שלש אצבעות של ארבעה חוטין וכו' יעו"ש הרי מבואר דשיעור אורך הציצית הוא מה"ת. ועיין בברכ"י או"ח סי' י"ג יע"ש והבן. ויש להאריך בד"ז:
אמנם עכ"פ בנידון שאלתינו, פשיטא דיש להקל, ולהתיר בלי שום פקפוק:
בצלאל זאב שאפראן