שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן צו
כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר יחזקאל פרענקיל ז"ל אבד"ק הוסאטין (גאליציען) בעהמ"ח ספרי. „דברי אברהם“. על הס' „דעת קדושים“.
לנכון הגעתי לפרק התקבל ספריו הנחמדים בצירוף גי"ק. מעשה ידיו להתפאר. והשתוממתי על המראה איך אדם הגדול בענקים, משדד עמקים, קודר בהרים וכהרף עין מצא החכמה מאין, ושותה בצמא ממי המעיין, ובורא יש מאין, ילבש ענוה יתירה להציע דבריו לפני, ונפשו היפה משתוקקת להשתעשע אתי עמי בפלפולי אורייתא. על כן אמרתי למלאות רצונו זה כבודו. והנני בזה לחרוט בחרט אנוש ובצפורן שמיר, מה שעלה על רעיוני, בעת עיוני בדברי כת"ה. ועתה הראית ל„דעת קדושים“ „בכלל הכי רביתייהו“ (באות א') פלפל בחכמה. אם יש מקום להכריע, כל היכי דאמרינן „הכי רביתייהו“, אף במקומות שלא נתברר שם דרבותייהו כן, כיון שנמצא כן עכ"פ במקום אחד, מכריעין בזה ממקום למקום. ורוצה ללמוד כן ממה דאמרינן בבכורות כ"ח ע"ב במשנה:
במעשה דפרה שניטלה האם שלה, והאכילה ר"ט לכלבים. ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה, מפני שאמר תודוס הרופא:
אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים ש אין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד. ע"כ. הרי שלמדו חז"ל דניטלה האם כשרה ממצרים לא"י, שהוא אתרי' דר"ט וכו' והקשה ג"כ על התב"ש סי' ל' סק"ח שכתב דלא שייך לומר הכי רביתייהו, אלא אם כל המין כך או עכ"פ רובו יע"ש. והא הפרות שיצאו ממצרים היו מן המיעוט? וכתב דלפמש"כ בסי' מ"ח, הכוונה בראי' מאלכסנדריא אינו מצד שחי' אח"ז יב"ח, רק מצד חכמי ישראל שהיו או באלכסנדריא, ראו וידעו זאת ולא מיחו. מוכח דסוגיין דעלמא דנטולה האם כשרה. ואין כאן הכרעה כלל. ולק"מ על התב"ש. אך רש"י בסנהדרין ל"ג ע"א ובכורות שם, ורע"ב, כתבו:
דהראי' מצד שהן מתקיימות. וקשה לפי"ז אמ"ד טריפה חיה. וצ"ל שמ"ו טריפה חיה. פרש הראי' מצד סוגיא דעלמא כנז'. ומ"ד אינו חיה, פירש מצד שמתקיימות, כרש"י ורע"ב. ומה שמיאנו לפרש הראי' מסוגיא דעלמא, שחכמי יבנה שהיו גדולי הדור, לא היו מעמידין דבר הלכה ע"פ עדותו של תודוס הרופא לבדו, כיון שלא פירש שעפ"י חז"ל נעשה כן, והוא מלתא דעל"ג. עכ"פ מפירש"י והרע"ב קשה להתב"ש הנ"ל עכתו"ד:
תשובה
(א) לדעתי התב"ש ז"ל אזיל בזה לשיטתו. ולא קשה מידי. דהנה הב"ח ז"ל בתשובה סי' קנ"ו, הקשה האיך אפשר שיטעה ר"ט במשנה שלימה דפא"ט דניטלה האם כשרה? גם חכמי יבנה למה הביאו מתודוס ולא ממתני' וניתא לי' להב"ח לתרץ, דכל האי שקלא וטריא בנחתך מקצת, וס"ד דר"ט דנחתך מקצת לא דמי למתני' ניטל כשר, דניטל שאני והוכיחו מתודוס דס"ל דחותכין מקצתו כו'. עכתו"ד הב"ח. מובא גם בתב"ש סי' מ"ה סק"ב. ולדעתי שלר"ט שסובר נחתך מקצת טרפה. ע"כ צ"ל הא דתני במתני' ניטל האם כשרה. היינו שניטל בפ"א. אבל אם ניטל פעם אחר פעם, כיון שנחתך מקצת טרפה. אין טריפות חוזר להכשירו [ואין תשו' הב"ח תח"י לעיין בזה]. וא"כ עפי"ז יש לדחות דברי כת"ה במש"כ שב' הפירושים בראי' מאלכסנדריא תליא אי טרפה חיה, דמ"ד טרפה חיה, א"א לפרש הראי' מצד שמתקיימות. כרש"י והרע"ב. ובע"כ שפירש מצד סוגיא דעלמא כנ"ל, ולפענ"ד זה ליתא. דהנה מצאתי בס' מלא הרועים אות ט'. טריפה חיה. כתב טעם לשבח. דמ"ד טריפה חיה. בע"כ שסובר טרפה חוזר להכשירו. ומ"ד טריפה אינו חיה ס"ל דאין טריפה חוזר להכשירו. עש"ה טעם נחמד לזה וינעם לכ"ת. וא"כ לפי"ד הב"ח, דכל האי שקלא וטריא דהמשנה הוא בנחתך מקצת ור"ט הטריף בנחתך מקצת. וחז"ל הביאו הוכחה מפרות של אלכסנדריא שנחתכו במקצת והן קיימות. ואם המשנה אתיא כמ"ד טרפה חיה. א"כ בע"כ שטרפה חוזרת להכשירה. וא"כ בנחתך מקצת האם אינו טרפה כלל, דנחתיך עוד כל האם ויחזור להכשירו. ואיך האכילה ר"ט לכלבים. וע"כ שאי אפשר לומר כלל דהמשנה אתיא כמ"ד טריפה חיה. וא"כ עפי"ז אף אם נימא כפי' הב' שכתב בסי' מ"ח שהראי' היא מצד שחכמי ישראל שהיו אז באלכסנדריא ראו וידעו זאת ולא מיחו, מוכח דניטלה האם כשרה כנ"ל. וגם בזה א"א לומר כן למ"ד טריפה חיה, דהא לדידי' בע"כ שטריפה חוזר להכשירו. ולהב"ח שס"ל דמיירי בנחתך מקצת. וא"כ י"ל שלהכי לא מיחו חז"ל באלכסנדריא, משום שחזר להכשירו, בחתכו כולו. וגם דברי ר"ט אינם מובנים. בע"כ צריכים אנו לומר דהמשנה אתיא כמ"ד טריפה אינו חיה. וכמתני' דרפא"ט. והבן:
(ב) והנה התב"ש בסי' מ"ה הנ"ל דחה כל דברי הב"ח. וכתב במילין תרי ותלת תי' כל קושיותיו דהב"ח. דכתב רש"י האם. טרפחת ושלחופית ע"כ. ולכאורה הוא דברי מותר. אבל י"ל דקשיא לי' לרש"י, איך יטעה ר"ט במשנה הסדורה כנ"ל. וגם היו להם להביא מהמשנה ולא מתודוס. להכי תירץ רש"י דיש לו עוד שמות. והיינו כמש"כ הרא"ש שיש מקומות קורין לו כך, ויש מקומות קורין לו כך. ואפשר שבמקום ר"ט היו קורין לבית הרחם. טרפחת. או שלחופית והי' סובר ר"ט דאם מלתא אחריתא היא דכשרה אבל בית הרחם מסתבר לי' דטריפה וכו' וחכמים הכשירוה שהיו יודעים מתני' דניטלה האם כשרה. ומ"מ שפיר להו טפי להביא מתודוס, שלא יהי' מקום לבע"ד לחלוק ולומר דאם מלתא אחריתא הוא, מ"מ מוכח מתודוס דכשר. א"נ דמלישנא דתודוס הוכיחו וקאמר אא"כ תותכין האם כדי שלא תלד. אלמא דאם הוא בית הרחם. ובבכורות גרסינן ואמר תודוס כו' ושפיר טפי. עכ"ד התב"ש. וא"כ לא מיבעיא לסוף דברי התב"ש, ובפרט לפי הגירסא בבכורות הנ"ל, עיקר הוכחה שהוכיחו חכמי יבנה מתודוס, אינה אלא שהאם היא בית הרחם. ועיקר הדין דניטל האם כשרה ידעו ר"ט וחכמים, מהמשנה דפא"ט. א"כ לא קשה מידי על התב"ש בסי' ל' שכתב דלא שייך לומר הכי רביתייהו אלא אם רוב המין כך. ואעפי"כ הוכיחו שפיר מתודוס. ואין למדין כאן הכרעה ממקום למקום. כי אין ענין זל"ז כלל והבן. אלא אפילו להתתלת דברי התב"ש, שהחכמים שהכשירוה שהיו יודעים מתני' דניטלה האם כשרה, וכדי שלא יהי' מקום לבע"ד לחלוק ולומר דאם הוא מלתא אחריתא. מ"מ מוכח מתודוס דכשר. עכ"פ עיקר הדין ידעו מהמשנה. והראיה מתודוס אינה אלא גילוי מילתא, דגם בטרפחת, שהוא בית הרחם, והוא האם כשרה. וכל השמות א' הם. וא"כ לק"מ על התב"ש. דגילוי מילתא שפיר נלמד ממיעוט על הכלל. משא"כ לקבוע הלכה למעשה, אין מכאן שום ראי', להכריע ממקום למקום. ושפיר פירשו רש"י והרע"ב „והן מתקיימות“, וא"כ יש עכ"פ גילוי מילתא שכשירה. והכל אחד. אף שאין שוה בשֵם בכל המקומות. סוף דבר הכל נשמע דלא קשה מידי על התב"ש ז"ל, כי אזיל הוא לשיטתו בסי' מ"ה כנ"ל וזה ברור מאד:
ג אך לדעתי דברי התב"ש צע"ג. מרש"י סנהדרין צ"ג ע"א, ד"ה והתניא אמר תודוס הרופא לחכמים שהיו אומרים ניטלה האם טריפה, והא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא וכו' ואעפי"כ חי'. עכ"ל. הרי שגם החכמים לא ידעו מהמשנה דניטלה האם כשרה. ותודוס הוכיחו דינו מפרות. ויש ליישב בדוחק וצע"ג:
(ד) והנה הרב מהר"פ בס' גידולי הקדש. כתב לתרץ קושית הד"ק וז"ל:
י"ל דלעולם בעינן רוב המין. וכאן הפרות שיצאו מאלכסנדריא לסחורה לשאר העולם, מסתמא היו רוב נגד הנשארים בעיר נודע וכבר נתבאר די"ל רוב המקום, הוי כרוב המין. עכ"ד. ולפענ"ד נ"ל להעיר בזה מש"ס סנהדרין צ"ג ע"א דאמרינן שם ודניאל להיכן אזל כו' ור"י אמר לאתויי חזירי דאלכסנדריא של מצרים. איני. והא תודוס הרופא אמר אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא וכו' זוטרי אייתי בלא דעתייהו ופירש"י:
זוטרי אייתינהו, ולא העלו על לבם דלפ"ו הוא בעי, והניחו להוציאן בלא חיתוך האם עכ"ל. וא"כ כיון דזוטרי הניחו להוציאן בלא חיתוך האם. י"ל דגם בפרות בזוטרי הניחו להוציאן בלא חיתוך האם, ולאו דוקא בחזירה. דמאי שנא. כיון דלא העלו על לבם דלפ"ו הם בעי, בודאי אף בפרות הניחו. וא"כ י"ל דהפרות שחותכין האם שלהן דהיינו הגדולות שהוציאו אינן רוב המין, כיון שהוציאו גם זוטרי, ורם היו מגדלים ולדות כשהגדילו אך י"ל דלהכי דקדקו חו"ל בלשונם לומר, דדניאל אתי לאתויי חזירי. ולמה לא נקטו פרה ג"כ. כמו שנקט תודוס „פרה וחזירי“? אלא ודאי שרק חזירי הניחו להוציאן זוטרי. משא"כ פרות אף זוטרי לא הניחו להוציאן עד שחותכין האם. וא"כ י"ל שפיר דהוי הרוב נגד הנשארים בעיר. והבן. וצ"ע עדיין. ולא באתי אלא לעורר:
(ה) והנה לפמש"כ כת"ה שמ"ד טריפה חיה. יפרש הראי' מצד סוגיא דעלמא. ומ"ד טריפה אינה חיה. יפרש מצד שמתקיימות כרש"י והרע"ב כנ"ל. ולפענ"ד נראה דאף למ"ד טרפה חיה. הראי' מצד שמתקיימות כרש"י והרע"ב הנ"ל, אך לדידי' עיקר הראי' הוא רק מחזירה. ובדקדוק נקטו חז"ל חזירה. דהנה מצאתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' נ"ב. הקשה על הא דפריך הש"ס חולין מ"ג ע"א, מאיוב:
ישפוך לארץ מרירתו. ועדיין איוב קיים. והקשה הא תוך יב"ח הויז ותירץ:
ודאי אדם חלוש טפי מבהמה, וכל טריפות דבהמה, מכש"כ באדם שימות. אי לא בדרי לי' סמא. אך ע"י רפואה יש מאותן הטריפות דאדם דאית לי' מזלא יחיה אחר נפלו וכו'. ואותן הטריפות לא יועיל להם שום רפואה גבי בהמה. משא"כ באדם, אמנם אי לא עבדינן לי' סמא, והרי הוא מכת מות, אז גרע אדם לחולשתו מבהמה, ולא יחיה אפי' יב"ח. ושפיר פריך מאיוב דלא עשו לו רפואה וכו' עכ"ל. הרי דטריפות דאדם אי לא עבדינן לי' רפואה לא יחי' אפי' יב"ח. וגרע מבהמה שחי' עד יב"ח:
והנה אמרינן בש"ס תענית כ"א ע"ב: א"ל לר"י איכא מותנא בחזירי, גזר תעניתא כו'. שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי. ובתוס' שם ד"ה א"ל לר"י. פירשו שבני מעיו של חזיר, דומים למעים של בני אדם וכו' ע"ש. וכן מבואר בטוש"ע או"ח סי' תקע"ו סעי' ג' שמעים של חזיר דומים לשל בני אום ע"ש. וא"כ לפי"ד החת"ס הנ"ל שטריפות אדם לא יחיה אפילו יב"ח מחמת חולשתו. וא"כ הכא נמי אם אירע טריפות בבני מעיים של חזיר, ודאי לא יחי' ג"כ בלא רפואה, וימות תוך יב"ח כמו אדם כנ"ל. וא"כ לפי דברי הד"ק, שר"ט מסופק שמא האם בכלל מעיים. כמו שכתב בתי'. ודאי בחזיר לא יחי' אפי' יב"ח, וימות תוך יב"ח כנ"ל. ושפיר הביאו ראי' מתודוס, שאין חזיר יוצא מאלכסנדריא של מצרים, אא"כ חותכין האם. ואפ"ה מתקיימות וחיה ודאי שאינה טריפה. וא"כ עפ"י האמור י"ל שגם למ"ד טריפה חיה. היינו בבהמה, או אפי' באדם ע"י רפואה משא"כ באדם בלא רפואה מחמת חולשתו אפי' בזמן קצר ימות. דמ"ש מתוך יב"ח, לדיון שס"ל שטריפה אינה חיה. ואפ"ה כתב החת"ס שבאדם לא יחי' אפי' יב"ח. וא"כ הוא הדין למ"ד טריפה חיה. י"ל שבאדם לא יחיה. וא"כ הוא הדין בחזיר כנ"ל. ושפיר הביאו ראי' מחזירה. ועיקר הראי' הוא רק מחזירי ולא מפרה, למ"ד טריפה חיה. ופרה אגב גררא נקטו. והבן. ובפשיטות נ"ל דעיקר הראי' הוא רק מחזירה. דהנה לכאורה יש לדקדק על רש"י והרע"ב, שפי' הראי', מדחזינן דמתקיימות. וקשה דילמא לעולם הוא טריפה, ואפ"ה מתקי מות עד יב"ח כמו כל טריפה דעלמא שאינה חיה יב"ח, ופחות מיב"ח חי'? וכי העיד תודוס שחיים יב"ח. ולמה לא פירשו רש"י ורע"ב להדיא:
ותזינו שמתקיימות יב"ח? ולכן נ"ל דעיקר הראי' הוא רק מחזירה. לפי מה שכתבתי בשם החת"ס סי' נ"ב שטרפות אדם מחמת חולשתו גרע מבהמה וימות בזמן קצר. ומכש"כ שאינו חי יב"ח כבהמה. ולפי המבואר בתענית כ"א ע"ב, ובש"ע או"ח סי' תקע"ו סעי' ג', דמעיים של חזיר דמיין לבני אדם. ולפי מה שכתב הד"ק, דר"ט מסופק שמא האם הוא בכלל מעיים. ואם איתא דניטלה האם טריפה. ודאי בחזיר לא יחי' אפי' פחות מיב"ח כמו אדם כנ"ל, וזה שפירש רש"י:
וחזינן דמתקיימות. פי':
ואינו מת בזמן קצר. אלא ודאי שאינו טריפה. וא"כ פרה אגב גררא נקטו. ודו"ק:
(ו) ועוד נ"ל ליישב קושית הד"ק על רש"י ורע"ב שפירשו הראי' מצד שהן מתקיימות. וקשה אמ"ד טריפה חיה? ולפי דעתי לא קשה מידי. עפ"י מש"כ התוס' בע"ז ו' ע"א ד"ה אלא. דגם למ"ד טריפה חיה. מ"מ אינה בריאה, אלא חולה כל ימיה, ומתמעטת והולכות. עכ"ל. וכ"כ התוס' בזבחים קט"ז ע"א ד"ה אבל ע"ש. וכן ברש"י ע"ז נ"א ע"א ד"ה ודלמא ע"ש. ובתוס' חולין ק"מ ע"א ד"ה טריפות. דגם למ"ד טריפה חיה. מ"מ אינה חיה זמן מרובה. וכ"כ התוס' סנהדרין ע"ח ע"א ד"ה ההורג ע"ש. וא"כ לא קשה מידי קושית הד"ק, דאפי' למ"ד טריפה חיה, שפיר הביאו ראי' מצד שמתקיימות. פי' מדחזינן שהם בריאות וחיים זמן מרובה ע"כ שאינה טריפה כנ"ל. וא"כ שפיר פירשו רש"י ורע"ב סתם:
והן מתקיימות. ולא פי' יב"ח כנ"ל באות ו'. דקאי גם למ"ד טריפה חיה ועיין בפלתי סי' נ"ז סוסק"ח כתב בפשיטות כמו שכתבתי. ולא הביא מהתוס' הנ"ל] ודו"ק:
(ז) ועוד יש להעיר על מש"כ כת"ה. שהכוונה בראי' מאלכסנדריא, ממה שחכמי הדור לא אסרו הפרות היוצאות מאלכסנדריא. וע"כ שניטלה האם כשרה כנ"ל. וי"ל עפ"י מה שמבואר ביו"ד סי' קנ"ג סעי' א' אין מעמידין בהמה בפונדקאות של נכרים וכו' מפני שהם חשודין על הרביעה. ובט"ז שם סק"א כתב:
אבל אם כבר העמידה ועבד איסורא, אן שום חשש איסור ע"ז לענין היתר אכילה, שאין איסור אכילה אפי' ודאי רבעה עכו"ם. ע"ש שהאריך. והב"ח בתשובה סי' קמ"א נוטה להחמיר. ועיין ביד אפרים ובפתח"ת סי' קנ"ג סק"א שם. והנה בש"ס ע"ז כ"ב אמרינן דלוקחין בהמות מעכו"ם לקרבן משום דנכרי חס על בהמתו שלא תיעקר ע"ש. וא"כ לשיטת הב"ח דבהמה הנרבעת אסורה באכילה א"כ בפרות היוצאות מאלכסנדריא, שהיו חותכין האם שלהם כדי שלא תלד. לא שייך דנכרי חס שלא תיעקר. דהא בלאו הכי לא תלד. ויש חשש רביעה, במקומות שחשודין על הרביעה. וא"כ הפרות אסורות באכילה לשיטת הב"ח. וא"כ אין ראי' ממה שחכמי הדור לא אסרו הפרות היוצאות מאלכסנדריא דהא בלאו הכי אסורות באכילה מחשש רביעה כנ"ל. וי"ל דזה דעת הפוסקים שלא פירשו הראי' כנ"ל שוב מצאתי בהגהות יד שאול שם שהביא ראי' להב"ח מסנהדרין צ"ג ע"א. ודבריו תמוהים מאד להמעיין, ואינם מובנים כלל. ומה שדקדק למה לא אמר פרה כדאמר תודוס פרה וחזירה כבר דקדקתי על זה באות ד'. והנלפענ"ד כתבתי. ויש אתי עוד הרבה הערות. וכעת אסתגר בזה. ואי"ה עוד חזון למועד אשיב על יתר חדושיו הנחמדים מפז:
בצלאל זאב שאפראן