שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן צג
כבוד השובי"ם המובהקים יראי ה', נ"י. כעיר דאראבאן
אחי ורעי! הנני בזה בשם ה' מיך אוהב צדקה ומשפטו, ובשם התורה הקדושה, אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום! בדבר אשר שמעתי קול ענות גבר חלוש, הלא הוא הישיש הנכבד ירא ה' מוה"ר קלמן שו"ב נ"י ממחנ'. והנה שפך מר שיחו, בהתעטף עליו רוחו, אשר לעת כזאת הגיע שהוא זקן ותש כח, ואיננו עוסק כעת רק בשחיטת עופות. מטעם שבית השחיטה רחוק מן העיר, וקשה עליו אלה המסעי! ואתם ידידי, עשיתם דין לנפשכם, וחרצתם את משפטו לגרוע את חלקו מהבשר המגיע לו מכל זביחה וזביחה חלק כחלק. ידידַי הנכבדים! לא כן משפט כתוב הדר לכל חסידים, שובי"ם יראי ה'! כי הנה ישראל קדושים נוהגים בכל עיר ועיר מדינה ומדינה, להשביע לנפש נענה, ולהדר פני שו"ב זקן ברגשי חמלה וחנינה. וחלילה חולין הוא לכם לגרוע מפרנסת והכנסת השו"ב הזקן אשר עבד עבודת הקודש באמונה. וכל חבֵרי „כלי הקודש“ מחזיקים זל"ז במגן וצִנָה, שלעולם יהיו להם משען ומשעֵנָה. וזאת התעודה בישראל, שצדקתם כהררי אל. ואשרי העם שלו ככה, כי כל מנהגם נתייסד עפ"י הלכה. דהרי אנן קיי"ל דמנהג ישראל תורה היא. כמבואר בתוס' מנחות כ' ע"ב. ד"ה נפסל יע"ש וברמב"ם ז"ל הל' ממרים פ"א ה"ב:
על פי התורה אשר יורוך, אלו התקנות וכו' והמנהגות וכו' כדי לחזק הדת, לתקן העולם וכו' ע"ש. והעובר על המנהג, דינו כעובר על דברי סופרים, דאמרינן גבייהו ד„כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה“. כברכות ד' ע"ב. ועירובין כ"א ע"ב. כמפורש יוצא להדיא במרדכי חולין ר"פ גה"נ. גבי שומן הגיד, דישראל קדושים נהגו בו איסור. וכתב:
דראוי להחמיר בו הרבה. כדגרסינן בניי הזהרו בשל סופרים, יותר משל תורה וכו' ובד"ס העובר עליהם חייב מיתה. ומה ששנינו ישראל קדושים נהגו בו איסור, זו היא דברי סופרים. עכ"ל. ודורשי רשומות דרשו 'מ'י'ת'ה, היא ראשי תיבות:
'מנהג 'ישראל 'תורה 'היא. וכיון שכבר נהגו בכל קבוצות ישראל, די בכל אתר ואתר, שלא לגרוע מכל הכנסת השו"ב, אפילו אחר שיזקין ולא יצלח עוד למלאכה, וחביריו השובי"ם עובדים עבודתו במחנה, בכל לב ונפש ובאמונה. א"כ בודאי אדעתא דהכי קבלו אותם. ע"כ מחויבים הם ליתן לו חלקו מכל ההכנסות בשלימות בלי שום מגרעת כלל. דכיון שהמנהג כן, הו"ל כאלו הותנו אנשי הקהלה בפירוש, עם השובי"ם בעת שקבלו אותם לשובי"ם במחנ', שלא לגרוע מכל ההכנסות שלהם כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קס"ט סעי' י"ח, דהיכי דהמנהג כך, הוי כאלו הותנו. וכן קיי"ל בחו"מ סי' ס"א. וכן הוא בט"ז או"ח סי' תרל"ח סק"ח. וגם בהשוכר את הפועלים קיי"ל שע"ד המנהג הם נשכרים. כמו ששנו חכמים בלשון המשנה ב"מ פ"ג ע"א. ובירושלמי שם. אר"ה:
זאת אומרת המנהג מבטל את הלכה. אר"א כל המוציא מחבירו עליו הראי', חוץ מזו. ופי' הפ"מ דר"א מפרש דברי ר"ה הוא, דקיי"ל דאפי' יש טענת הכחשה ביניהם בענין התנאי וקיי"ל בעלמא כל המוציא מחבירו עליו הראי'. אבל הכא המנהג מבטל הלכה, ועל השוכר להביא ראי'. וכן הוא ברמב"ם פ"ח מהל' שלוחין ושותפין ה"ה, דזה שטען שלא כמנהג עליו להביא רא ה ע"ש. וכ"ה במרדכי ב"מ פ' המקבל סי' שצ"ז ע"ש ועיין בשו"ת הריב"ש סוס"י שמ"ה. וצ"ע] ואפילו אם יבא אליהו ז"ל ויאמר לעבור על המנהג אין שומעין לו. כמבואר ביבמות ק"ב ע"א. ובמנחות ל"ב ע"א. שאם יבא אליהו הנביא ז"ל ויאמר אין חולצין בסנדל. אין שומעין לו. שכבר נהגו העם בסנדל. ובירושלמי יבמות סיימו ע"ז:
שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל. והמנהג מבטל את ההלכה ע"ש [ותימה על התב"ש בסי' ל"ה סוס"ק ל"ה שכ' דלענין חליצה דנהגו בסנדל וכו'. דמסתמא כ"ז נעשה ע"י חכמים, דאפי' יבא אליהו הנביא ז"ל אין שומעין לו. ועל כיוצא בזה אמרו בירושלמי מנהג עוקר הלכה כמ"ש במרדכי ר"פ הפועלים. עכ"ל. ופלא שלא הביא מ"ש בירושלמי יבמות הנ"ל, דע"ז גופא שאין חולצין בסנדל, אמרו מנהג מבטל הלכה. ולא על כיוצא בזה] יעויין במהרי"ק שורש ט'. ובשו"ת הרמ"א סי' י"ט יע"ש. וכן הוא ברמ"א חו"מ סי' מ"ו סעי' ד' דמנהג מבטל הלכה. ובירושלמי פסחים פ"ד ה"ג אמרו:
כשם שקונסין להלכה. כך קונסין למנהג ויעויין בתוס' בכורות ב' ע"א ד"ה קונסין. ומצאתי בגליון הש"ס ירושלמי הנ"ל שהעיר בזה, וסיים בצ"ע. ובתשובה להרב מעיר דאראהוי הארכתי ליישב זאת. ולא עת האסף פה]. וכש"כ מנהג שנתייסד כהלכה משנים קדמוניות לפרנס כגון השובי"ם לעת זקנתם. ודאי דנו כהלכה ברורה. ואין למנהג כשר כזה שום סתירה ועקירה שוב מצאתי בשו"ת אבן יקרה חו"ד סי' ה'. שכתב ג"כ בפשיטות:
כגון שכן מנהג הקהלית לשלם להשו"ב שכרו אפי' אחר שיזקין ולא יצלח עוד למלאכה. ודאי אדעתא דהכי קבלוהו. ומחויבים לשלם לו שכירתו בשלמות אף לעת זקנתו. עכ"ל* **(*אמר בן המחבר:
יש להעמיס כ"ז בלשון הכתוב ש"א י"ב ב"ן:
ואני זקנתי ושבתי וגו' ואני התהלכתי לפניכם מנערי עד היום הזה“. מה יקרו דברי הגאון מלבי"ם ז"ל בפירושו הנפלא על שמואל (שם) שכתב וז"ל:
ולא היה ראוי להעבירני, לא מצד שנתרשלתי בעבודת הצבור, כי התהלכתי מנעורי עד היום הזה, עוסק בעבודתכם. ולא מאשר מצאתם בי איזה עול עכ"ל. יעוין בס' עיקרי דינים חאו"ח סי' ל', לענין שארי ההתמנות. שכתב כן יעו"ש:
חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט)** ות"ל אני בארתי הדבר מילתא בטעמא בס"ד והדבר פשוט וברור דגם כל ההכנסות של השובי"ם בכלל שכירות הם. מטעם מנהגא שאדעתא דהכי קבלוהו, כדבר האמור:
ומסקנא דמילתא בנ"ד שחלילה חולין הוא לכם לגרוע לר' קלמן שו"ב נ"י מחלקו מהבשר מכל זביחה וזביחה. דכיון שהמנהג כן בכל קבוצות ישראל אל שלא לגרוע להשו"ב מכל הכנסותיו לעת זקנתו הוי לי' כאלו הותנו אנשי הקהלה דמחנתכם עמכם שתעמדו לאחי־עזר ולאחי־סמך זל"ז לעת זקנתכם. ידידַי היקרים! גם עליכם יעבור כוס, לעת זקנה ושיבה טובה בעזה"י. וגם אתם תצטרכו לאותו דבר. ודעת לנבונים נקל, שלא להוציא מתחת ידכם משפט מעוקל. יותר אין להאריך, ה' שנותינו יאריך. ונס יגון ואנחה, וב"ב נזכה לקול ששון ושמחה. אכי"ר:
בצלאל זאב שאפראן