אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן צא

סימן צ

כבוד הנגידים הנכבדים, ראשי מנהיגי עיר הושי, ה' עליהם יחיו!

הנה יד שלוחה אלי כתיב, מ„ראש הקהל“ דמחנ', בשם כל קהל עדתם. ונפשם בשאלתם ובקשתם, להשיב להם, בדבר שאלת, מקרה לא טהור, אשר קרה במחנתם. וזה לשון השאלה:

כפי שיש לנו בעירנו שו"ב אחד, שהוא ממלא מקום הרב, זה עשרה שנים. ובמשך הזמן ההוא, מלא כהונתו בשלמות ובאמונה. וכעת אירע לו אסון, שסדר קידושין לאשה אחת מעירנו, אשר ידוע לכל באי שער עירנו, שהיא זקוקה לחליצה, ואסורה להנשא. אמנם בריר לנו, כי השו"ב היה שוגג בדבר וכו'. לזאת נפשנו בשאלתנו. מה לעשות להשו"ב ע"ז. עכ"ל הראש הקהל:

תשובה

(א) הנני בזה לעשות רצונכם זה כבודכם. ואען ואומר לכם חיות ועתי בזה, כי נאמנו עלי דבריכם, מפי כתבכם, כי ברור לכם, כי השו"ב היה שוגג בדבר, כנז'. וכבר שר נעים זמירות ישראל, דהמע"ה [תהלים י"ט] „שגיאות מי יבין“. וכבר דרש ר"ד, בסנהדרין ק"ז ע"א: אמר דוד לפני הקב"ה:

רבש"ע שגיאות מי יבין (ופירש"י: מי יכול להשמר משגגות) א"ל הקב"ה שביקי לך (ופירש"י:

מחול לך. וכן הוא במדרש שוח"ט. יעו"ש במהרש"א בחיאג"ד. וכ"ה [איוב י"ב] עמו עז ותושיה, לו שוגג ומשגה יעו"ש. בפי' הגאון מלבי"ם ז"ל, כש"כ לפי המבואר בכריתות ט' ע"א, דאמרינן שם:

תניא אידך. פתאום זה מזיד. וכן הוא אומר „ערום ראה ונסתר ופתאים עברו ונענשו“. ופירש"י בד"ה:

ופתאים עברו ונענשו. היינו מזיד. דאין עונש אלא על המזיד. עכ"ל. הרי מפורש יוצא דעת רש"י ז"ל דעל השוגג אין עונש כלל:

(ב) הן אמת דמדברי התוס' בביצה כ"ה ע"א ד"ה אורח ארעא. נראה דלא ס"ל כפירש"י בכריתות הנ"ל שהרי כתבו:

מיהו אם נמצאת טריפה, לאחר שאכל הוא נענש כשוגג וכו' עכ"ל. הרי מבואר דס"ל להתוס' דנענש על השוגג. יעוין בתוס' שבועות ג' ע"א ד"ה מהן. שכתבו:

הואיל וקעביד איסורא בשוגג יע"ש. ולכאורה קשה האיך יפרנסו רבותינו בעלי התוס' להגמרא דכריתות הנ"ל, שהוכיחו דפתאים זה מזיד, מקרא „ופתאים עברו ונענשו“. הא לדעת התוס' ז"ל גם על השוגג נענשים? אולם י"ל דרבותינו בעלי התוס' ז"ל, אזלי לשיטחם, בשבת ל"ח ע"א ד"ה עבר. שכתבו, דלשון עבר משמע במזיד יע"ש. וכ"כ התוס' עוד בשבת מ"ג ע"א ד"ה טבל יע"ש. וכ"ה במרדכי רפ"ג דסוכה סי' תשמ"ז יע"ש [וכ"כ בס' מנחת יעקב, על התורת חטאת, כלל ס"ב סקי"ח יע"ש. ולא הביא מכל הנ"ל. וכ"כ במקדש מעט, על הס' דעת קדושים סי' ל"ט סק"ה, דלשון „עבר“ סתמא משמע במזיד יע"ש. ולא העיר ג"כ מכל המקומות הנ"ל] ועפי"ז יתכן שפיר לפרש הברייתא דכריתות הנ"ל, דפתאום, זה מזיד. מדכתיב ופתאים עברו וגו'. דמלשון „עברו“ דייקו. דמשמע מזיד. כהתוס' הנ"ל. ודו"ק כי זה נכון. שאו נא עיניכם וראו ברא"ש ז"ל בפסחים פ"ב סי' ל"א, שכתב, דמלשון רש"י ז"ל משמע דלשון „עבר“ אפי' בשוגג עש"ה. יעוין בס' שער המלך על הרמב"ם ז"ל פרק כ"ג מהל' שבת הל' ט"ו. שכתב בדעת הרמב"ם דס"ל כפירש"י עש"ה. וכ"ה בפי' הר"ש בפ"ב דתרומות משנה ד'. שכתב וז"ל: א"נ, שעבר „בשוגג“ וכו' עכ"ל. וא"כ אפשר לומר דרש"י ז"ל בכריתות הנ"ל, אזיל לשיטתי', דלשון „עברו“ לא משמע מזיד דוקא. ולהכי שפיר פירש"י, דהגמרא דייקו מלשון „ונענשו“. דאין עונש אלא על המזיד גמור. ודו"ק היטב:

(ג) איברא דלכאורה קשה על דעת רש"י ז"ל. מהא דאמרינן בקידושין פ"א ע"ב: „ולא ידע ואשם ונשא עונו“. כשהיה רע"ק מגיע לפסוק זה היה בוכה. ומה מי שנתכוון לאכול שומן ועלה בידו תלב, אמרה תורה הוא לא ידע ואשם ונשא עונו. מי שנתכוון לאכול חלב ועלה בידו חלב עאכו"כ. איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו, על דבר זה ידוו כל הדווים. ופירש"י ד"ה כל הדווים, שיש להם לב לדוות ידוה על זה שאיני מתכוין, ויש כאן נשיאות עון. עכ"ל. וכן הוא בנזיר כ"ג ע"א. וכ"ה בתוס' ובפירש"י ז"ל על החומש ויקרא ה' י"ז, עה"פ:

„ולא ידע ואשם ונשא עונו“. ריה"ג אומר:

הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע. עכ"ל. הרי לכאורה מפורש יוצא מהש"ס גם מהתו"כ גם מפירש"י ז"ל דיש עונש גם על השוגג

(ד

) אמנם יש ליישב הכל, עפ"י מה דאמרינן בסנהדרין פ"ד ע"ב. אחר, שגגת לאו. בנו שגגת חנק. עש"ה ובפירש"י ז"ל. ומצאתי בחי' הר"ן ז"ל שם. שכתב וז"ל:

נראה שהטעם הנכון, דשגגת לאו מותר. מפני שלא מצינו שענש הכתוב כלל על השוגג. ואפשר דאפילו בדיני שמים אינו מתחייב כלל וכו' עכ"ל. וכ"כ הרמב"ן ז"ל על החומש, ר"פ ויקרא. וז"ל:

אבל בשוגג, אין עליהם נשיאות חטא, ואין צריכין רצוי כלל וכו' כי השוגג אעפ"י שחטא, רצוי ה' הוא וכו'. עכ"ל. ועפי"ז אתי שפיר הכל, ולא קשה מידי מקידושין פ"א ע"ב ומהתו"כ ומפירש"י בחומש הנ"ל. דשם משגגת חלב, דהיא שגגת כרת ר"ל. ולהכי איכא עונש גם על השוגג. משא"כ שגגת לאו בעלמא, ליכא עונש כלל, וא"צ רצוי כלל. כדבר האמור:

(ה) ואין להקשות עוד מנזיר כ"ג ע"א, דאמר רע"ק המשל. ומה מי שנתכוין לעלות בידו בשר טלה. ועלה בידו בשר חזיר וכו' אמר קרא ונשא עונו עש"ה. הרי מוכח לכאורה דגם באיסור לאו, יש עליו נשיאת עון?

אמנם י"ל, דמכאן יש ראיה ברורה למש"כ השואל, בשו"ת שערי צדק חאו"ח סי' ק"ח, ק"ט. לחלק בין איסורי אכילה, לשארי איסורין דבאיסורי אכילה דחמרי טפי, גם השוגג צריך כפרה. משא"כ בשארי איסורי לאוי"ן, השוגג א"צ כפרה עש"ה. ועפי"ז אין ראיה כלל מהתוס' ביצה כ"ה ע"א ד"ה אורח ארעא הנ"ל, דמוכח דס"ל דנענש על השוגג. די"ל דשאני איסורי אכילה, כאמור. ועפי"ז אתי שפיר, מה דאמרינן בכריתות כ"ה ע"ב לענין אשם תלוי על הנבלה, עש"ה ובפירש"י ד"ה דכתיב. ודו"ק. יעוין בס' מקור חיים על הל' פסח סי' תל"א. בדיני בדיקה וביטול. בריש דבריו שם. שכתב וז"ל:

בחלב גופי', לא נקרא שוגג, רק כשמתכוין לאכילה, אבל כשאינו מתכוין לאכילה כלל וכו' לא מקרי שוגג כלל, רק מתעסק. ומ"מ חייב בחלב, מטעם דמתעסק בחלבים, ועריות, שכן נהנה כשבת ע"ג ע"א אבל בשאר איסורים שאינו נהנה, פטור מתעסק. ומכש"כ כשאינו מתכוין דמותר וכו' עכ"ל. ובמחכת"ה לא העיר מכל הנ"ל. יעוין עוד בנה"מ על חו"מ סי' רל"ד סק"ג, שכתב בפשיטות, וז"ל:

דאף דבאיסורי תורה, אפי' אוכלן בשוגג, צריך כפרה ותשובה. להגן על היסורין וכו' יע"ש. ואזיל לשיטתו ב„מקור חיים“ על הל' פסח הנ"ל. אבל בשארי איסורין שאינו נהנה מהן, ומכש"כ כשאינו מתכוין, ודאי פטור. כדבר האמור. יעוין בשו"ת רבינו חיים כהן ז"ל, חיו"ד סי' ט"ו, שכתב בפשיטות, וז"ל: שבכל מקום גם שוגג צריך כפרה וכו' עכ"ל. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כל הנ"ל, שהוכחתי לדעת, דבשאר איסורי לאוי"ן, שאינן איסורי אכילה, בשוגג א"צ כפרה. כנזכר. יעוין בשו"ת מהרי"ט ז"ל, ח"ב חחו"מ סי' י"ט, לענין לאו דלא תונו, דעיקרו רק על המחשבה. וכל שלא כוון לזה, אינו עובר יע"ש:

יעוין בשו"ת שערי דעה ח"ב סי' קצ"ו, בחידש לענן לאו, דלפני עור לא תתן מכשול. שאינו אלא במכוין להכשיל יע"ש. ולא העיר כלל מכל הנ"ל:

סוף דבר הכל נשמע. ת"ל, אחרי אשר הראיתי לדעת זאת בס"ד. ברור הדבר, כשמלה מפורשה, שעפ"י דתוה"ק. אינו מגיע שום עונש כלל וכלל להשו"ב ומו"צ דמחנ', אפילו בדיני שמים, וכש"כ בדיני אדם:

(ו) באו נא וראו, בשו"ת נודע ביהודה, מהד"ת, חאה"ע סי' קל"א. שנשאל בענין, שבק"ק פלוני, זה כמה שנים, אשר סידר הרב דשמה, כמה גיטן. ועתה נתוודע להרב שעידי הגט, המה קרובים זה לזה. שני בשני. בחד בעל מצד אם עש"ה. ולא פסק שום עונש להרב ע"ז שלא חקר ודרש, ולא שאל לדעת זאת, וכן בנה"מ על חו"מ סי' ל"ו סק"י, נשאל ג"כ על שדלה כיוצא בזה יע"ש שהאריך. וגם יעוין בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ס"ח שנשאל ג"כ כעין כיו"ב יע"ש. ולא עלה על דעת שום אחד מהגאונים הנ"ל, לענוש את הרב המסדר גיטין הנ"ל, ע"ז שלא היה מתון, לחקור ולדרוש, שלא יהיו העדים קרובים זל"ז, כמצוה עפ"י דתוה"ק. וע"כ ודאי, משום שהרב המסדר, היה שוגג בדבר, אינו מגיע לו שום עונש כלל. כדבר האמור:

(ז) וגדולה מזו כתב בשו"ת מהרי"ו סי' צ"ז. מובא בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק ל"ג. לענין טבח, שיצא טריפה מתח"י. דבאדם שידוע שהוא ירא שמים. ומדקדק במעשיו. דאין מעבירין אותו. ואמרינן בודאי משגה היא יע"ש. ואפילו להפג"ח. שם ס"ק ל"א. שכתב:

דמ"מ צריך קבלת דברי חבירות עכ"ז סיים שם וז"ל ואם הוא י"ש, א"צ להעבירו. אלא סגי בקבלת דברי חבירות. עכ"ל. יעוין בתב"ש סי' ב' סעי' י"ט בשמ"ח, ובתב"ש סקל"ג, וסקל"ד, דנראה דס"ל דאפי' באדם כשר וי"ש, ראוי להעבירו קצת יע"ש. ותמהני שלא הביא כלל לדברי הפר"ח הנ"ל, דמבואר דס"ל דאם הוא יר"ש, א"צ להעבירו כלל, אלא סגי בקבלת דברי חבירות, כנז':

כש"כ בשוגג כזה, שנתחלפה לו הכשרה, בטריפה. ומכר בחזקת כשרה. נראה מדברי המהרש"ל, בתשו' סי' כ', דלא מעבירין אותו, וגם אין צריך קבלת דברי חבירות. שהרי כתב שם וז"ל:

משא"כ בחילוף זה. שהוא דרך מקרה, דלא מלקינן לי', ולא מעבירין לי' וא"ל מנ"ל דמהימן לומר בשגגה יצאה המכשלה מת"י שמא במזיד ובמעל עשה זה. פשוט כביעתא בכותחא, דמוקמינן לגברא בחזקת כשרות. עכ"ל המהרש"ל ז"ל, ולא הזכיר כלל מקבלת דברי חבירות. וכן הוא בשו"ת צ"צ סי' ע"ג, שכתב וז"ל:

אבל היכא דאיכא הוכחה דהיה שוגג, לא מיפסל וכו'. ולא מיקרי שוגג אלא היכא ונתחלפה או נתערבה לו טריפה בכשירה בשוגג וכו' ובענין זה לא שגג בתלמודו. ולא בפעולתו. שיודע הדינים וכו' עכ"ל. וכן הוא בשו"ת עבודת הגרשוני סי' נ"ד יע"ש. יעוין בשו"ת ר"ח כהן ז"ל חיו"ד סי' ב'. יע"ש שנראה דעתו ז"ל דבשוגג כזה שנתחלפה לו הכשרה בטריפה. גם הוא ס"ל דא"צ דברי חבירות עש"ה. יעיין עוד בשו"ת ר"ח כהן חיו"ד סי' ט"ו שכתב וז"ל:

אבל ביצא טריפה מתח"י פעם אחת, וגם נוכל לומר שבטעות עשה, א"צ לא תשובה, ולא קבלת ד"ח. עכ"ל:

וא"כ עפי"ז בנידון שאלתינו. דאית לן הוכחה ברורה, שהשו"ב והמו"ל היה שוגג בפ"א, וגם כל משך הזמן שהיה משמש בתורת מו"צ, היה יר"ש, ומדקדק במעשיו. והרי אתם עדיו על זה. כמו שכתב הראש ה„ראש הקהל“ נ"י, בשאלתו:

„שבמשך הזמן ההוא מלא כהונתו בשלמות ובאמונה וכו' אמנם ברור לנו כי השו"ב היה שוגג בדבר“. פשוט וברור הוא, דלא חמירא שגגתו, עכ"פ יותר מטבח שנתחלפה לו הכשרה בטריפה שהרי גם בנידון דידן ג"כ נתחלפה לו, בין אשה שהיא זקוקה לחליצה, ואינה זקוקה. וא"ל גם קבלת דברי חבירות, כאמור:

(ח) ומלבד כ"ז מבואר בש"ס בכורות ל' ע"ב דאבא שאול אומר דת"ח א"צ נקבל דברי חבירות. וזקן ויושב בישיבה גם לת"ק א"צ לקבל. יע"ש ובירושלמי פ"ב דדמאי הל' ג'. וכן בירושלמי (שנדפס מחדש על סדר קדשים) במס' בכורות סוף פ"ד. שם הגירסא:

חכם שישב בישיבה א"א לקבל וכו' יע"ש [יעוין בקידושין נ"ב ע"ב דריה"ג אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה]. והרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' מעשר ה"ב, פסק כאבא שאול הנ"ל יע"ש:

אע"ג דאין לת"ח שבזמה"ז דין ת"ח. כיו"ד סי' רכ"ח סעי' א'. וסי' רמ"ג סעי' ח'. סי' של"ד סעי' מ"ז. וחו"מ סי' ג' סעי' ב'. מ"מ כבר נודע מש"כ הב"ח ז"ל בחו"מ סי' ט"ו. רמזו הש"ך ז"ל שם סק"א. יע"ש בתומים ובנה"מ סק"ב. כ' שכן עיקר, דלענין להפך בזכות ת"ח גם בזה"ז יש דין ת"ח יע"ש בברכ"י ובפתח" שם. וא"כ עפי"ז בנידון דידן שהשו"ב המו"צ הנ"ל מוסמך להוראה באו"ה. ודאי יש לו דין ת"ת. עכ"פ שראוי הוא להפך בזכיתו. וא"צ לקבל דבר חבירות. כדבר האמור:

(ט) השתא הכא, אחרי אשר הודיע לנו אלקים כל זאת ברור הדבר, שעפ"י דת תורתנו הקדושה חלילה חילין הוא לכם לפגוע בכבודו, ולדחותו ממשמרתו, משמרת הקודש, הוראת אי"ה. וכבר נודע לכל באי שערי תשובה, מש"כ הרמב"ם ז"ל בתשו' כת"י. מובא בשו"ת הרדב"ז ז"ל חלק ו' סי' ב' אלפים ע"ח וז"ל:

ואם נתקיים עליו העדות [שעבר עבירה] ג"כ אינו מן הדין להסיר אותו, אם קבל עליו מה שהיא חייב. שאין מורידין אדם מקדושתו מסנהדרי גדולה ועד חזן הכנסת, אלא אם כן עבר עבירה בפרהסיא. ואם לא יתברר עליו זה. אינו מן הדין להסירו אלא) [ולא] לפרסמו. כמאמרם ז"ל [במ"ק י"ז ע"א] ת"ח שסרח אין מנדן אותו בפרהסיא הס"א שנאמר וכשל נביא עמך וגו' כסהו לילה וכו'. ואין ראוי לחסר מכבודו מאומה, דצורבא מרבנן קוב"ה תבע יקרי' וכו' עכ"ל. ודברי הרדב"ז אלו מובאים בקצרה בברכ"י כ"י או"ח סי' נ"ג ובשערי תשובה שם סוס"י נ"ג. ותמהני על מרן הרמב"ם והרדב"ז ז"ל שלא הביאו בזה מה שאמרו בתלמודא דמערבא, בירושלמי פ"ג דמ"ק ה"א, דאר"ש בשם ר"א:

זקן שאירע בו דבר, אין מורידין אותו מגדולתי וכו' יע"ש. וכן בהג"א על הרא"ש ז"ל בפ"ג דמ"ק סי' ט"ז. כ' וז"ל: נמנו באושא שלא לנדות זקן שאירע בו דבר, ואין מורידין אותו מגדולתו עכ"ל. ומקורו טהור מהירושלמי הנ"ל, ומרן הרמב"ם והרדב"ז ז"ל לא הזכירו כלל מהירושלמי הנ"ל. וצע"ג. וכין שכן אחרו בת"ח שסרח, שאין מורידין אותו מגדלתו. קו"ח ב"ב של קו"ח בנידון דידן שהשו"ב ומו"ל הנ"ל נכשל בשוגג במעשה הקידושין, שאין לדחותו ממשמרתו, ולחסר מכבודו, כבוד התורה להורות הוראה במחנ':

(י) הן אמת, שהמנגדים יאמרו:

שהשו"ב והמו"צ הנ"ל יש לו גם חנות, וגם הוא עוסק במסחר. ודנין אותו לכף חוב, לאמר עליו, כי הוא זה סוחר, ומטרד בת מי זהב, תוליד לו חבילי טרדין. וזאת היתה לו גרמא בנזקין, שנכשל במעשיו. והיא כעין שכתב הפרי תואר' ז"ל בסי' י"ח ס"ק ל"א. וז"ל: אדם שיש לו הרבה טרדות, ורוב מחשבות, אין למנותו שוחט לצבור עכ"ל. אמנם לא כן שמטתי על השו"ב ומו"צ הנ"ל, אדרבה הוא יושב באהלה של תורה, וגרס באורייתא תדירא. וטוב תורה עם דרך ארץ. ולדעת הר"ת ז"ל. מובא בתוס' ישנים יומא פ"ה ע"ב, ד"ה תשובה. ובהגהות מיימוני על הרמב"ם פ"ג מהל' ת"ת אות ב'. דרך ארץ עיקר הוא. יע"ש ובברכ"י או"ח סי' תכ"ג. והארכתי בזה הרבה בתשובה אחת ולא עט האסף פה:

סיומא דפסקא. בהא סלקינן, ובהא נחתינן, הלכה למעשה. שחלילה חולין הוא לדחותו ממשמרתו. וגם הוא יורה יורה, כדת של תורה, כי טוב סחרו מכל סחורה. ואתם ידידַי, ראשי מנהיגי עיר הושי, החזיקו הני ברכים כושלות, ושלום רב לאוהבי תורה ואין למו מכשולות:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה