אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן פד

סימן פג

כבוד בני יקירי הרה"ג וכו' מוה"ר חנוך העניך שאפראן שליט"א רב בבאקארעשט.

הנני להשיבך תשובה מאהבה, בדבר אשר שאלת לדעת, גם בשם כל חבריך הרבנים הג' וכו' דמחנ' שליט"א. ע"ד איזה מקומות שב„בית־החיים“ דמחנ', אשר לפי דברי ראשי מנהיגי ה„חברה־קדושה“ דמחנ', זה ארבעים חמשים שנה חלפו עברו מאז חדלו לקבור שם. ומשנים קדמוניות היו המקומות הנ"ל מובדלות, לקבורת ילדים וילדות. אכן. יען כי עיני כל העוברים בביה"ח בהמקומות הנ"ל, רואים כי עוד נמצאו שם בין מצבות הילדים, מקומות רבות פנויות, בלי שום „ציון־קברות“. ע"כ ראשי הקהלה דמחנ' עזבו נפשם. לשאול מהרבנים הג' וכו' שליט"א, למצוא צד היתר, שיהיו רשאים מעתה, לקבוע את המקומות הפנויות שבין המצבות הנ"ל. ל„קבורת־מתים“ ר"ל. יען וביען, כי כמעט אפס מקום בביה"ח הגדולה וכו'. ורבני הקהלה שליט"א, יצאו לבקר את אותן המקומות, ונתנו צַו ל„אחד הקברנים“, שיחפור באיזהו מקומן, אשר לפי ראות העין נראה וניכר, כי שם צריכין להיות מצבות. ובאמת מצאו מצבות ישנות. ובמק"א שם, מצאו בעומק החפירה, שיורי קרש נרקב. וגם איזה רבנים מרבני הקהלה שליט"א, שמעו מ„אחד המשגיחים“ על ה„בית־החיים“, שהוא מוחזק לאיש כשר, שהוא אומר, שבאותן מקומות פנויות, נקברים ילדים קטנים ונפלים אשר לא העמידו עליהם מצבות וציוני קברים, כנהוג בעיירות רבות. אולם המשגיח הנ"ל, זה רק עשרים שנה שנתמנה למשגיח ולפי דברי הח"ק הנ"ל, פסקו מלקבור במקומות הנ"ל זה ארבעים וחמשים שנה ועתה שאלתכם ובקשתכם לדעת, אם נכון הדבר לעשות בחינה זאת:

לפקיד על הקברנים שיחפרו שם בארבעה וחמשה מקומות פנויות שבין המצבות הנ"ל, לראות אם באמת יֵרָאֶה ויִמָצֵא שם איזה סימנים המוכיחים כי היו שם קברים ואם באמת לא ימצאו שם שום סימן המוכיח לקבר אדם. אז ניתן צו, אין צו אלא זירוז על ראשי הקהלה למנות משגיח כשר וירא ה', שיעמוד על המשמר, בכל עת תמיד, שיחפרו שם איזה „קבר חדש“, אם רק יראה שם איזה סימן שבו היה „קבר אדם“, יפקוד תומ"י שיתמלא הבור ההוא מחולייתו, ולסתמו בעפר ולהעמיד עליו „ציון“:

תשובה

(א) לפענ"ד נראה ברור כי לא נכון הדבר לחפור באותן המקומות שבין המצבות הנ"ל. יען כי מוכחא מילתא טובא, שכאן נמצא וכאן היה מקום קברות ילדים. ובלי ספק נמצאו שם עוד מצבות ישנות במעבה האדמה כעין שמצאו הרה"ג וכו' שליט"א. וגם שם נקברו ילדים נפלים בלי ציוני קברים. כי הדעת נותן, דמאחר דהוחזקו מקדם קדמתה לקבור שם ילדים. בודאי לא היו שבקו מקומות פנויות בין מצבות, ואזלו לקבור ילדים במק"א. אך ורק, כיון שנתישן הדבר, שכבר עברו ארבעים חמשים שנה, נשתכח הדבר, ואינם יודעים. וכעין דאמרינן בכתובות כ' ע"ב לעניון תלוליות קרובה, שאין קרובה הימנה. ישנה, שאין אדם זכרה, ומטמאינן מספק. עש"ה. וגם פשיטא דיש להאמין לאחד מהמשגיחים הנ"ל, שהוא מוחזק לאיש כשר ומהימן, מה שאומר שבאותן המקומות שבין המצבות, נקברים שם ילדים קטנים ונפלים. כי בודאי לא בדה זאת מלבו. דמה לו לשקר „ומה לו לשקר כי חזקה דמי“ (כקידושין ס"ד ע"ב, ובכ"ד). ואע"ג שזה רק עשרים שנה שנתמנה למשגיח, וכבר פסקו וחדלו לקבור באותן המקומות אולם מסתמא שמע זאת מהמשגיחים משנים קדמוניות, אלו שהיו עוד בעת התמנותו, והם זכרו עוד מהנעשה בפניהם מקדם קדמתה, שבאותן המקומות קברו ילדים קטנים ונפלים, ולא העמידו מצבות על קברם [וכן המנהג בהרבה עיירות]. ויען כי לאו מילתא דכדי הוא, דאמר רבא בסנהדרין כ"ט ע"ב, דלא דכירי אינשי. ע"ש בפירש"י ד"ה כל. [וכעין זאת „אמר רבא“ בשבועות ל"ד ע"ב, דכל מילתא דלא רמיא עלי' דאיניש וכו' לאו אדעתי'] אדרבה מילתא דרמיא עלי' היא (לידע איך להתנהג ואפי' אחר שנים הרבה מידכר כ"ז. ככתובות כ' ע"ב. וא"כ פשוט וברור דיש להאמין לאחד מהמשגיחים הנ"ל כדבר האמור:

ועפי"ז נראה ברור, דאסור לחפור באותן מקומות הפנויות שבין המצבות. מטעם דיש לחוש שע"י החפירה יפתחו קברים, ויראו בניוול המתים [עיין פירש"י ז"ל בב"ק נ"א ע"א ד"ה דמנוול. שנעשה אברים, עכ"ל] דהרי כל עיקר טעם קבורת מתים, היא משום דאסור לראות בניווילם. כדאמרינן בסנהדרין מ"ו ע"ב, דקבורה משום בזיונא ופירש"י ד"ה משום בזיונא שלא יתבזה לעין כל, שיראוהו מת ונרקב ונבקע, עכ"ל. ואפילו משום הפסד ממון אסור לפתוח הקבר, אחר שנסתם הגולל כמבואר בש"ע יו"ד סי' שס"ג סעיף ז'. ומרן ז"ל בב"י, הביא ד"ז בשם רבינו ירוחם ז"ל בשם א"ר ע"ש. וכן הוא בפ"ד ממס' שמחות הי"ב ע"ש ותימה על מרן ר"י והב"י ז"ל שלא הביאו מגמרא מפורשת בב"ב קנ"ד ע"א במעשה דבני ברק, באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בלי משפחה וערערו. לומר קטן היה בשעת מיתה. ובאו ושאלו את רע"ק מהו לבדקו וא"ל:

אי אתם רשאים לנוולו ע"ש. ומרן הרא"ש ז"ל במ"ק פ"ג סי' ל"ט, הוכיח מהברייתא דפ"ד ממס' שמחות הנ"ל והיינו כהך מעשה דבני ברק הנזכר] שסתימת הגולל, היינו אחר שנקבר, ונגמר סתימת הקבר בעפר עש"ה ודלא כמש"כ הגאון בעל תשו' כנסת יחזקאל ז"ל סי' מ"ד דנ"ל ברור לפרש ההוא מעשה דבני ברק הנ"ל, דמיירי קודם שנקבר המת, רק רצו לבדקו אחר מיתתו קודם שנקבר, לחפש בגבו וכריסו, ולברר שאין לו שום שערות, דזה הוי ניוול למת לבדוק כל גופו ולהפכו מהיפך להיפך עש"ה ותרי תמיהי, מידכר דכירי. דבמחכת"ה אישתמיטתיה הברייתא דפ"ד דמס' שמחות הי"ב הנ"ל, דמפורש יוצא משם, דהמעשה הי' לאחר שנסתם הגולל. וגם אישתמיטתיה דברי הרא"ש ז"ל בפ"ג דמ"ק, שהוכיח מהך ברייתא, דסתימת הגולל, היינו אחר שנקבר כנ"ל ועיין בש"ך יו"ד סי' שע"ג ס"ק י"א שפי' גם דעת רש"י ז"ל דהכי ס"ל ע"ש. והר"י והב"י ז"ל לא העירו כלל מכ"ז, וצ"ע. עכ"פ מבואר להדיא בברייתא דמס' שמחות וגמ' מפורשת בב"ב הנ"ל, דאפי' משום הפסד ממון אסור לפתוח את הקבר, לאחר שנסתם הגולל ואע"ג דבגמ' ב"ב קנ"ד עב שם אמרינן אי אמרת לקוחות קא מערערי, אמאי שתקי לימרו לי', אנן זוזי יהבינן לי', לינוול ולינוול ובפי' הרשב"ם ד"ה לינוול. אין אנו חוששין בבשתו, שאינו קרובנו, והפסדנו מרובה, עכ"ל. וא"כ לכאורה משמע דבהפסד גדול של ממון רשאים לינוול המת? אולם באמת זה ליתא. דשאני התם, דאיכא נייחא נפשא להמת, אם יבדקו אותו, בכדי שלא יהי' הוא הגורם, להפסיד ממון ללקוחות, כיון דההפסד בא בסבתו, ומחמתו. ובמקום דאיכא נייחא נפשא, ועוד הדבר נוגע גם לכבודו. וכמש"כ התוס' בכתובות פ"ו ע"א ד"ה פריעת בע"ח דאם לא יהיו מחזירין איכא קלון וכו' עש"ה. ובכה"ג אין כאן איסור ניוול כלל. וכ"כ הנו"ב ז"ל במהד"ת חיו"ד סי' ר"י, באד"ה עוד הביא. וז"ל: וכל מה שהוא לכבודו, אין בו משום ניוול, עכ"ל. אבל היכא דליכא רק ניוול המת לבד, ולית בזה שום נייחא לנפש המת, וגם אן הדבר נוגע לכבודו, ודאי אסור לנוולו, אפי' היכא דאיכא הפסד ממון. וכעין שכ' בספר חסידים סי' תש"ל. וז"ל:

מי שנתן מתנה ומת וקברוהו, ואין ידוע אם הביא שתי שערות, אל יקילו לחפור לראות וכו'. ע"ש בהמפרש שכ':

דמשום ממון אין מבזין המת, עכ"ל, ותימה על המפרש הנ"ל שלא העיר מהתוס' ב"ב קנ"ד ע"ב ד"ה זוזי. שכתבו כן לענין יורשים ע"ש [יעוין בתוס' שם בפי' הב', לענין קרוב. ע"ש ובפי' הרשב"ם ד"ה לנוול. ועיין ברמ"א חו"מ סי' ק"ז סעיף ב', ובסמ"ע ובש"ך שם. ובתשו' חכ"צ סי' מ"ט, שכ':

דמשמע מהתוס' דבקרוב. אף דאית לי' דררא דממונא אינו רשאי לנוולו וכו' ע"ש. ועיין בפי' רבינו גרשום ז"ל (בגליון הש"ס ב"ב קנ"ד ע"ב) שכתב:

דמשפחתו הוה, לא היו רוצים לנוולו, עכ"ל, ועיין בשיורי שטמ"ק, שבסוף ס' חידושי המאירי על מס' שבת. שכתב:

דבקרובים יש להם לעשות לפנים משה"ד ע"ש. וצ"ע] והא ודאי דאיסור ניוול המת הוא מה"ת. וכ"מ בב"ק נ"א ע"א, דאמרינן:

ואהבת לרעך כמוך', ברור לו מיתה יפה. ופריך:

אי הכי נגבה טפי. ומשני:

משום דמינוול ע"ש. וטעמא משום דהרי הוא ענף. מלאו ד„לא תלין נבלתו על העץ“. דכל דבר דאית בי' בזיון אסור. דומיא דתלוי דאית בי' בזיון (כסנהדרין מ"ז ע"א). וכ"מ בחולין י"א ע"ב. וכ"כ האחרונים. ותמהני על הגה"ק חיד"א ז"ל בס' ברכי יוסף חיו"ד סי' שס"ג, שכ':

דאיסור ניוול הוא מדרבנן ע"ש. וזה ליתא, כנ"ל. ועפי"ז בנידון דידן, אפי' אם נימא, דאיכא ספיקא אם ע"י החפירה, יגיע לראות בניוול המת. מ"מ אסור לחפור, מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא ועיין בס' נחל אשכול (הל' מילה ויולדת אות ט') שכתב בשם הגר"ק, דאין להתיר בזיון המת, אפי' משום פקוח נפש. וכ"כ בס' בנין ציון ח"א ק"ע קע"א ע"ש. ואנן איפכא שמעינן מהספר חסידים סי' תנ"א. מובא גם בבאה"ט יו"ד סוס"י שנ"ב. וכן הוא עוד בס"ח סי' תש"ל הנ"ל ע"ש. ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' ס"ד ס"ה ס"ו, שכתב:

דאסור לפתוח קבר, אפי' בכדי להתיר אשה מכבלי העיגון ע"ש. וא"כ בנידון דידן, אסור לחפור, אפי' בספק אם ימצא קבר. מטעם דיש לחוש דשמא ימצא קבר וינוול בחנם. וכבר כתב החכ"צ ז"ל בסוס"י מ"ז, דהגמ' בב"ב קנ"ד ע"ב נקטו הטעם דניוול, דשייך אפי' בקטנים, והוא כולל וכו' עכ"ל. וכ"כ הנו"ב ז"ל במהד"ת סי' קס"ד. וז"ל:

דניוול שייך בכל קטן כי לדעתי הניוול נוגע גם לחיים, שרואין סוף האדם לניוול כזה, עכ"ל והן אמת, שי"ל על מרן החכ"צ והנו"ב ז"ל, שכתבו דניוול שייך גם במת קטן. דהרי כבר הבאתי מפירש"י ז"ל בסנהדרין מ"ו ע"ב שפי' הא דאמרינן שם קבורה משום בזיונא היינו שלא יתבזה לעין כל, שיראוהו מת ונרקב ונבקע. וא"כ לפי"ד הג"מ ז"ל, מובא במג"א או"ח סי' תקכ"ו סק"כ, דס"ל דאין מצוה לקבור נפל ע"ש. ובנו"ב מהד"ק תאו"ח סי' ט"ז ע"ש. ומוכח דס"ל להג"מ דבנפל ליכא איסור משום ניוול, דהרי אין מצוה כלל אפי' לקברו. ומצאתי בס' מלחמת ארי על הל' מילה סוס"י רס"ג, שכתב עפי"ז לחדש דבנפל קודם ל' יום לא שייך גבי' ניוול והניח בצ"ע [ומצאתי בס' חידושים על הל' יו"ט מהגאון בעל כרתי ופלתי ז"ל, בפ"א הלכה כ"ג, בסוף דבריו שם, שכתב וז"ל: וע"כ צ"ל דנפל אין מחויב לקברו, דליכא כאן בזיון, וליכא כאן כפרה וכו', עכ"ל וי"ל מהרא"ש פ"ג דמ"ק רס"י צ"ד שהביא מהא דתניא בא"ר דהנפלים ובן ח' חי, ובן ט' מת. אין מתעסקין עמו לכל דבר וכו' עכ"ל. ומשמע לכאורה דהנפלים. א"צ קבורה כלל אולם בתשו' הרשב"א ז"ל סי' תשס"ג, מובא גם בד"מ ובש"ך יו"ד סי' שמ"ה סק"א. כתב, דלאו לענין קבורה אמר כן. ע"ש] מ"מ בנידון דידן דבביה"ק שם הו קוברים ילדים קטנים, וגם נפלים. פשיטא דאסור לחפור, כדבר האמור:

(ב) עוד טעמא אחרינא איכא בנידון דידן דאסור לחפור במקומות הפנויות הנ"ל. משום דיש לחוש דע"י החפירה, יפתחו גוללי קברים. ואפי' אם לא יחפרו כל כך בעומק, עד שיגיעו לראות בניוול המתים. מ"מ אם רק יגעו בגוללי הקברים, שבודאי נרקבים, אחרי אשר חלפו עברו עליהם שנים הרבה ארבעים וחמשים שנה וטמונים בעפר כנ"ל. וא"כ קרוב לודאי שיפתחו גוללי הקברים. ועי"ז יתבלבלו המתים. וכמש"כ הכלבו, מובא בב"י ובט"ז וש"ך בסי' שס"ג הטעם שאין מפנין את המת ממקום למקום, לפי שהבלבול קשה למתים שמתיראין מיום הדין. וזכר לדבר:

שישנתי אז ינוח לי' יע"ש. וא"כ הכא נמי בפתיחת הגוללים יגרמו בלבול וחרדה להמתים מא מת הדין. וכמש"כ הגאון ר"ד אופנהיים בהתשובה שבסוף שו"ת חו"י, והחכ"צ סי' מ"ז והנו"ב ז"ל במהד"ת סי' קס"ד דגם בפתיחת הגולל לבד, איכא חרדת הדין יע"ש א).**(א)

עיין בשו"ת שב יעקב סי' ס"ד, מובא גם בעקרי הד"ט הל' קבורה סי' כ"ח, שכתב לענין ילדה בת ט"ו חדשים שנקברה וכו'. וז"ל:

שלא לפתוח קברה ואף דלפמש"כ הטור ומרן דלפתוח הקבר בלי פינוי מותר. וגם לפימש"כ הט"ז והש"ך דהאיסור הוא מפני שמתיראין מן הדין וכו' ואף דמטעם ניוול אין בה שאתמול קברוה, ובזמן מועט כזה אינה מנוולת. מ"מ כבר כ' מרן בסי' שס"ג בשם הירושלמי שאין לפתוח שום קבר אחר שנסתם הגולל אפי' לבדוק אחר ב' שערות וכו' עכ"ל. ובמחכת"ה כל דבריו תמוהים. שבטור ובב"י ז"ל לא נמצא כלל מש"כ הוא ז"ל בשמם, דלפתוח הקבר בלי פינוי מותר. וגם מש"כ מהט"ז והש"ך דהאיסור הוא מפני שמתיראין מן הדין. במחכ"ת אישתמיטתיה דגם מרן הב"י ז"ל הביא טעם זה בשם הכלבו כנ"ל וגם מש"כ דהב"י בסי' שס"ג הביא בשם הירושלמי שאין לפתוח שום קבר אחר שנסתם הגולל וכו'. כלומר אפי' במקום דליכא משום ניוול ובמחכת"ה שגה בזה, דהב"י לא הזכיר כלל ד"ז בשם הירושלמי. רק הביא בשם רבינו ירוחם בשם א"ר דאסור לפתוח הקבר אחר שנסתם הגולל אפי' לבדוק אחר ב' שערות. אבל שם עיקר הטעם הוא משום ניוול. כמפורש יוצא בגמ' ב"ב קנ"ד ע"ב. וכמו שבארתי ד"ז בעזהשי"ת באר היטב לעיל אות א':)** ואע"ג דהגאון בעל תב"ש ז"ל בבכור שור בחי' לסנהדרין מ"ז ע"ב, כתב וז"ל:

דקטן ליכא חששא כולי האי בפתיחת קברו, דאמרינ הטעם מפני שחרד וסבר דלדינא מתבעי, והרי עדיין לא חטא עכ"ל. וכ"כ בשו"ת שב יעקב סי' ס"ד ע"ש. וכן בסוף שו"ת חו"י, בתשובת ר"ד אופנהיים, הביא בשם הגאון בעל עבודת הגרשוני ז"ל דס"ל הכי דבקטן ליכא משום חרדת הדין ע"ש ל מ"מ הגאון ר"ד ז"ל השיג שם עליו, והוכיח מב"ב קנ"ד ע"ב הנ"ל דאין חילוק בין קטן לגדול. ועיין בתשו' חכ"צ סי' מ"ז מש"כ ע"ז. ובסי' נ' כתב החכ"צ וז"ל:

דמשום חרדת הדין אין לחלק בין קטן לגדול, דלפעמים גם קטנים נמי מיענשו. כדאשכחן בזוה"ק בהאי ינוקא וכו'. ויעיין בס' חסד לאברהם מעין ה' נהר ג' שיש דין אפי' לקטנים וכו' עכ"ל. ועיין בס' מעבר יבק (שפת אמת פי"ג) שכתב, שאפי' יונקי שדים אינן ניצולין מחיבוט הקבר ע"ש. וחיבוט הקבר היא עד לאחר שנתאכל הבשר. כמש"כ ב„קרבן עדה“ על הירושלמי מ"ק פ"א ה"ה, ד"ה שנינוחו ע"ש, וכן בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' קס"ד כתב וז"ל:

לפי דעת המקובלים וכן הסכימו גם המחקרים שיש גלגול נשמות. א"כ בכל קטן שייך חרדת הדין על מעשיו בגלגול הראשון עכ"ל. ומצאתי בס' בינה לעתים, בחי' על הל' יו"ט, להגאון בעל כרתי ופלתי ז"ל (בפ"א הכ"ג) שכתב וז"ל:

ובסנהדרין מ"ו ע"ב, מספקא לי' להש"ס, אי קבורה משום בזיונא, או משום כפרה. וי"ל א"כ קטן בן יומא דכלו חדשיו דהי' צריך קבורה מה"ת וכו' ומאי כפרה יש כאן וכו' וליודעי חן אשר החליטו ענין גלגול הנשמות, לא קשה מידי. וזה אחד מן הראיות שדברו חז"ל בתלמוד ודרשו ג"כ דרש הגלגול, דלא כהרמב"ם, עכ"ל. ב)**(ב)

ואני מצאתי עוד שדברו חז"ל בתלמוד מענין גלגולי נשמות. שהרי אמרו בשבת קנ"ב ע"ב: ומלאך אחד עומד בסוף העולם, ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומקלעין נשמתן זל"ז, שנאמר „ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע“. והמהרש"א ז"ל בח"א שם ד"ה והיתה נפש כתב וז"ל:

ויש בזה המאמר סוד גלגול נשמות וכו' וסמכוהו אקרא הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר' וכו', עכ"ל. ומצאתי עוד בנדה ל' ע"ב שאמרו:

„כי לי תכרע כל ברך“ זה יום המיתה „תשבע כל לשון“ זה יום הלידה. והמהרש"א בח"א שם ד"ה ואמר, כתב:

שנראה שהקדים יום המיתה, ואח"כ יום הלידה, כענין ששמעתי בסוד גלגול הנשמות וכו' ע"ש והמהרש"א ז"ל לא הראה באיזה מקומן סמכוהו חז"ל סוד גלגול הנשמות אקרא „הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר“. ואני מצאתי סמך זה ב„זוהר חדש“, במה"נ לפרשת תצא יע"ש. ומצאתי עוד ב„זוהר חדש“, במדרש רות דף ס"ט (דפוס אמשטרדם) בד"ה ר' נחוניא ב"ר יוסי סמך סוד זה על שני כתובים. על הא דכתיב:

„הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש“ וגו'. ועל הא דכתיב:

„על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו“ וכו' עש"ה. ועיין בס' דברי שאול בשה"ש, כתב בשם המגיד מישרים ז"ל דג' פעמים אדם מתגלגל, ואסמכי' אקרא:

על שלשה פשעי ישראל וגו' יע"ש, ובמחכת"ה אישתמיטתיה דברי ה„זוהר חדש“ במדרש רות הנ"ל. ועיין זוה"ק ר"פ משפטים, שפתח ר"ש בסדורין דגלגולא, עש"ה.)**:

גם הלום ראיתי במל"מ פי"ג מהל' אבל ה"ט, שכתב וז"ל: אם אסור להתפלל בתוך ד"א של קבר קטן או אשה. עיין בתשו' מהריט"ץ בחי' לפ' א"נ, עכ"ל. והמל"מ ז"ל לא ם סיים מש"כ המהריט"ץ לדינא. ובבאה"ט או"ח סי' מ"ה סק"א, כתב בשם תשו' מהריט"ץ דאסור להניח תפילין ולקרות ק"ש אצל קבר של קטן אולם בס' א"ר על או"ח בסוס"י כ"ג הביא מש"כ מהריט"ץ בתשו' מילתא בטעמא דבקבר של קטן שייך לועג לרש, משום דשמא הוא נשמת אדם גדול, עכ"ל. וכ"כ הפמ"ג או"ח סי' כ"ג בא"א סק"ב בשם א"ר ע"ש. [עיין בפתח"ת יו"ד סי' שס"ג סק"א שהביא בתשו' מהריט"ץ איפכא ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיט מיניה כל הנ"ל] וא"כ עפי"ז בנידון דידן, פשיטא דגם בקטן שייך חרדת הדין, דשמא הוא נשמת אדם גדול, כאמור:

(ג) ולכאורה יש לדחית טעם זה השני. דהרי זה כארבעים חמשים שנה שפסקו וחדלו לקבור באותן המקומות הנ"ל. וא"כ מעת שהיו קוברים בשם, הרי הוא זמן ארוך. וא"כ י"ל שכבר נתאכל בעפר בשר הילדים והילדות הקטנים, ונרקבו, עד ששבו לעפר ממש. ופשיטא דלא שייך עוד לחוש לבלבול וחרדת הדין כלל. וכ"ת הא עצמות שבהם יוכלו להתקיים לאחר מיתה זמן ארוך מאוד, וכש"כ הקטנים שאין בהם קנאה, ואין עצמותיהם מרקיבין. כשבת קנ"ב ע"ב. וכש"כ עצם נסכוי שאינו נרקב כלל כמד"ר בראשית פכ"ח. מובא בתוס' ב"ק ט"ז ע"ב ד"ה והוא. ובט"ז או"ח סוס"י ש'. ובפמ"ג במ"ז שם. ועיין שו"ת חת"ס חיו"ד סי' של"ז שהוכיח מכמה דוכתי בש"ס שהעצמות יוכלו להתקיים לאחר מיתה זמן רב [בתשובה לעיר דאראבאן הארכתי הרבה להעיר בדברי החת"ס ז"ל ואכמ"ל]. וא"כ אפי' לאחר זמן ארוך, אכתי שייך בלבול וחרדת הדין כאמור. אולם זה ליתא. דבעצמות שאין עליהם בשר לא שייך כלל חרדת הדין. כמבואר בירושלמי מ"ק פ"א ה"ה לענין ליקוט העצמות, שלאחר שנתאכל הבשר, נינוחו המתים מן הדין. ע"ש בפי' הפ"מ ד"ה ולמחר. ובק"ע ד"ה שנינוחו והנו"ב ז"ל במהד"ק חיו"ד סי' פ"ט חידש זאת מדנפשי' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה הירושלמי הנ"ל אמנם כן, חוזר ונראה גם הטעם השני הנ"ל. עפ"י מ"ד בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב, עה"פ:

„והיו ימיו מאה ועשרים שנה“, דלמאה ועשרים שנה אחר מותו, חוזר האדם למלא תרווד רקב. וב„שירי קרבן“ שם ד"ה אלא. כתב וז"ל: הבשר יתקיים עד ק"כ שנה. ואח"כ יחזור למוצאו הראשון שהוא תרווד רקב וכו' עכ"ל. ואע"ג דבירושלמי שם הקשו ע"ז:

עוג מלך הבשן ק"כ שנה, ותינוק בן יומו ק"כ שנה ז והניחו בקושיא. יע"ש בפי' בפני משה' (ד"ה קשיא), שכתב:

דלא חש הש"ס ירושלמי לקושיא זו, דכל מדת חכמים כן הוא, עכ"ל והירושלמי הנ"ל נתעלם מעיני הגאונים הנו"ב והרה"ג השואל שם והחת"ס ז"ל בסי' של"ז הנ"ל. עש"ה ותבין. וא"כ שפיר יש לחוש בנידון דידן גם לטעם השני. ויש עוד עמדי לפלפל הרבה בד"ז, אולם אין עתותי בידי להאריך, ה' שנותינו יאריך, אכי"ר:

אביך הדו"ש ושלום כל חבריך הרה"ג שליט"א ברגשי ידידות:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה