אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן פג

סימן פב

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר אפרים לנדא נ"י רב בבאקארעשט.

ע"ד שאלתו, איש יהודי אחד מאנשי הצבא, שנפל בדרך הליכתו (ר"ל), וקברוהו באמצע הדרך, סמוך לנפילתו. אם מותר לפנותו ולקברו בקברות ישראל?:

תשובה

הנה, מקור ד"ז נובע מהג"א פ"ק דמ"ק סי' ל"ט, בשם האור זרוע וז"ל:

והיכא שאינו משתמר בזה הקבר, שיש לחוש שמא יוציאוהו נכרים כו'. אז ודאי מצוה לפנותו, מפני צער ובזיון המת, עכ"ל. ויש לפרש מלתא בטעמא, דהנה עיקר הטעם שאין מפנין המת ממקום למקום, כתב הכלבו לפי שהבלבול קשה למתים, מפני שמתיראין מיום הדין וזכר לדבר ישנתי אז ינוח לי (איוב ג') וגם (בשמואל א' כ"ח) למה הרגזתני לעלות, עכ"ל. וכן הוא בב"י ובט"ז וש"ך יו"ד סי' שס"ג סק"א. וא"כ היכא דנקבר בקבר שאינו משתמר שיש לחוש שמא יוציאוהו, והוא בזיון גדול למת. ודאי שרי לפנותו וגם מצוה איכא לפנותו לקבר המשתמר. מטעם דבזיונא דמת הוא יותר קשה מצערא דבלבול וחרדת הדין לבד בלא בזיונא ואנן אמדינן דעת המת דניחא ליה טפי למסבל חרדת הדין לבד בלא בזיונא ע"י שמפנין אותו ממקום למקום, מלסבול גם שניהם צערא דבלבול וחרדת הדין וגם בזיונא ע"י שיוציאוהו נכרים. כעין דאמרינן בסנהדרין מ"ד ע"ב לחכמים דקיי"ל כוותייהו דאין האשה נסקלת ערומה. ובגמרא שם (מ"ה ע"ב) מפרשי טעמא דבזיוניה דאינש עדיפא ליה טפי מניחא דגופיה יע"ש. הרי מבואר להדיא דניחא ליה לאינש לסבול צער גדול מלסבול בזיונא. וכשם שאמרו כן בחי ההולך למות. הכא נמי אמרינן כן במתים שכבר מתו [ועיין תוסיו"ט פ"ב דאבות מ"ז ד"ה מרבה רמה. מש"כ בשם הכלבו טעם הקבורה ע"ש. ועיין שבת י"ג פ"ב, ודו"ק וצ"ע. הן אמת דלכאורה יש להעיר על הא דסנהדרין מ"ה ע"ב הנ"ל, מהא דב"ב ט' ע"א דפליגו שם ר"ה ורב יהודה, ור"י ס"ל שם בודקין לכסות ואין בודקין למזונות, מסברא דהאי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה. ולא ס"ל כר"ה דאמר האי קא מבזי. והרמב"ם בפ"ז מהל' מתנות עניים ה"ו פסק כר"י דבודקין לכסות ואין בודקין למזונות פ"כ ודאי ס"ל דצער גדול מבזיונא ובפרק ט"ו מהל' סנהדרין ה"א פוסק כחכמים דאין האשה נסקלת ערומה. וע"כ מטעם דס"ל דבזיונא גדול מצערא. וא"כ הלכתא סיתראי נינהו? אולם יש ליישב, דשאני התם בסנהדרין, דאיכא תרתי בזיונא, וגם צערא, אם תהיה נסקלת ערומה. שפיר אמרו חכמים שתיסקל בלבושה. וניחא לה יותר שתסבול צער יותר גדול בלא בזיונא מלהקל בצערה שתסבול צער קטן וגם בזיונא משא"כ בב"ב ט' ע"א, דשם קאי לענין צער לחוד, נגד בזיון לחוד. שפיר אר"י ופסקינן כוותיה דצער גרע מבזיון ודו"ק ועיין תפארת ישראל על משניות בפ"ו דסנהדרין מ"ג. ובפ"ח דיומא מ"ז שחקר שם אי בושה קיל מיסורין ע"ש. ולא העיר כלל מב"ב ט' ע"א. ועפי"ד יש לפלפל הרבה ודו"ק. ואכמ"ל]. וא"כ בנידון שאלתינו דאיכא למיחש שמא יוציאוהו מהקבר שאינו משתמר. ויהיה להמת תרתי צערא דחרדת הדין וגם בזיונא. ודאי אמרינן דניחא לי' להמת למיסבל צערא דחרדת הדין לבד בלא בזיונא, ולפנותו ממקום למקום מלסבול תרתי. וזה שדקדק בהג"א וכתב:

מצוה לפנותו מפני צער ובזיון המת. כלומר דאיכא תרתי צער חרדת הדין וגם בזיון. וכשמפנין אותו ליכא אלא חדא בלבול חרדת הדין בלא בזיונא. ויש עוד להעיר על הג"א שם שמדמה היכא דאיכא למיחש שיכנסו מים לקברו, להאי דאיכא למיחש שיוציאוהו מקברו. ובשניהם כתב שמצוה לפנותו. ובאמת חילוק גדול יש כמובן. ועיין תוסיו"ט פ"ב דאבות מ"ז, מש"כ בריש דבריו שם להשיג על הר"י בן שושן ע"ש ודו"ק:

וראה זה מצאתי באור זרוע הגדול סי' ת"כ, כתב וז"ל:

והא דתנן במ"ק ח' ע"א. ועוד אר"מ מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה הוא לו. ופירש"י זצ"ל כדי לקוברו במקום אחר הגון. אין לפרש דהיינו ממכובד למכובד יותר מזה, אלא כגון שלא היה משתמר היטב בזה הקבר ויש לחוש שמא יוציאוהו או שמא יכנסו מים לתוך קברו וכו' אז ודאי מצוה לפנותו מפני צער ובזיון המת שבזה אומר ר"מ מותר ללקט עצמות וכו', עכ"ל. ומדברי האו"ז הללו העתיק הג"א דינו הנ"ל. וכפי הנראה העמיס האו"ז ד"ז בפירש"י ותמהני ע"ז דהא בפירש"י שלפנינו במ"ק ח' ע"א לא נמצא כלל זה הלשון שהעתיק האו"ז מפירש"י. וז"ל רש"י שלפנינו:

מלקט אדם עצמות אביו ואמו ומוליכן למקום אחר לקוברן בקברות אבותיו, מפני ששמחה הוא לו שקוברן בקברות אבותיו, עכ"ל. רק בפירש"י שעל הרי"ף שם כתב רש"י זה הלשון שהעתיק האו"ז. וכן הוא בר"ן שם ע"ש ויש לומר דכוונת פירש"י שעל הרי"ף שכתב לקוברן במקום אחר הגון. היינו נמי בקברות אבותיו. וזה ודאי מיקרי הגון. כמ"ש בירושלמי מ"ק פ"ב ה"ד:

ערב היא לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכן הוא באור זרוע הגדול שם סי' תי"ט בשם מס' שמחות פ' י"ג. ובאמת לפנינו במס' ליתא להאי לישנא, רק הגר"א ז"ל גרס זאת במס' שמחות. והיא עפ"י הירושלמי הנ"ל. וכ"ה בטוש"ע סי' שס"ג. ומנ"ל להאו"ז לפרש כוונת רש"י שעל הרי"ף דמקום אחר הגון היינו מקום המשתמר. ומקודם לא הי' נקבר במקום המשתמר. מי הגיד לו זאת? הלא שפיר י"ל דכוונת רש"י שעל הרי"ף כמ"ש בפירש"י שלפנינו בגמרא כנ"ל. אמנם כן לענין עיקר הדין כבר כתבתי שהוא נכון בטעמו, כדבר האמור. וגם על פירש"י שלפנינו הנ"ל, יש להעיר לפי טעם הכלבו. דעיקר טעמא דאין מפנין המת ממקום למקום, משום בלבול וחרדת הדין. הא לפימש"כ בשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' פ"ט דבעצמות אם לא נשאר רק עצם בלא בשר ליכא בלבול וחרדת הדין כלל ע"ש. א"כ שפיר אמר ר"מ מלקט אדם עצמות אביו ואמו, אפי' שלא לקוברן בקברי אבותיו, דהא שמחה היא לו שרואה אבותיו נחו מן הדין. וכן אמרו להדיא בירושלמי פ"א דמ"ק ה"ה על המשנה הנ"ל והנו"ב ז"ל במחכת"ה לא ראה להירושלמי רושלמי הזה שמבואר להדיא כחידושו. ויש להעיר מהירושלמי על הב"י סי' שס"ג ע"ש ודו"ק וצ"ע אולם על עיקר טעם הכלבו משום חרדת הדין. קשה דא"כ אפי' לפנותו לתוך שלו ולקברות אבותיו יש לאסור. ובפירוש אמרו בירושלמי ובמס' שמחות דמותר וכן הוא בטור וש"ע בלי שום חולק ומצאתי בהרדב"ז על הרמב"ם שנדפסו בווילנא בפי"ד מהל' אבל הט"ו שדחה גוף טעם זה. מטעם הנ"ל דא"כ אפילו לפנות תוך שלו הו"ל לאסור. וכתב דעיקר הטעם הוי משום בזיון המת ע"ש. וא"כ בקבר שאינו משתמר דאיכא למיחש לבזיון יותר גדול, ודאי שרי לפנות. ועפי"ד הרדב"ז יש ליישב קושיית השו"ת חכ"צ בב"ב קנ"ה ע"א שנקט רע"ק טעמא דניוול ולא נקט טעמא דחרדת הדין ע"ש. ועפי"ד הרדב"ז אתי שפיר, דטעמא דחרדת הדין לאו דסמכא היא כנ"ל:

ולענין דינא בנידון שאלתינו פשיטא דשרי. ועיין בשו"ת ח"צ סי' נ' שכתב בפשיטות דלפנות מקרקעות גוי לשכונת קברות ישראל, עדיף משל אחרים לתוך שלו דשרינן אפילו ממכובד למבוזה עכ"ל. [והחת"ס ז"ל יו"ד סי' של"ד, לא ראה להח"צ] ופשוט וברור שמותר. וה' שנותינו יאריך:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה