אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן עו

סימן עה

כבוד הרה"ג וכו' מו"ה שמרי' אפפעלבוים נ"י, אבד"ק הונטטעשט (בסרביא)

ע"ד שאלתו, נידון הועד לתמיכת מעוני אוקריינא, שנתייסד במחנ', ע"י ה„קול קורא“ מהועד הפלכי שבקעשנוב. ובתוך הועד הנז', נמנתה גם אשה גדולה, בעלת מעש"ט, שע"י השפעתה המרובה, הרבתה לקבץ קבוץ גדול של מנדבים תדיריים, מדי שבוע בשבוע עכ"פ לא פחות מן 147. וכבר עלה פעם ביד הועד הנז', לשלח סכום ידוע, אל הועד הפלכי שבקעשנוב, כדי להעבירו לתעודתו באמצעות הועדים השונים לאוקריינא. אך, זה זמן שנפוצה השמועה, כי לשעה חדלו הועדים מלהעביר את כספי התרומה לאוקריינא, מטעם חסר ידיעות מספיקות מהתם, ועוד טעמים. וכי לע"ע הועדים קיימים רק על סמך להשיג את הידיעות וכו'. ובנתים נצטבר סכום הגון, המוטל באוצר הועד, בלי העשות בו ובר. ונכנסו לישיבה רוב חברי הועד, וברוב דעות החליטו, לקחת את הסכום הצבור ומצוי בעין, ליסוד בית „תלמוד תורה“ החסר במחנ'! והנה, משנשמעה החלטה זו, מהרו רוב המנדבים, ובראשם האשה הגדולה הנז', ויערכו מחאה בכתב, ויבואו על החתום 102 מנדבים, להגישה לפני הועד, כדי לבטל את החלטתו, בדרשם פה אחד שלא לעשות בסכום זה שום דבר אחר, בלתי להזדרז ולשלחו לתעודתו ישר לאוקריינא, באמצעות אדריסאות של אנשים ידועים לנאמנים, כדי לחלקם שם בין מעוני הפרעות הידועים להם במקומם! ונפשם בשאלתם להורות להם כתורה את המעשה אשר יעשו. וכת"ר שפיר קדמי להחויא חוות דעתו, שיפה כחה של האשה הג' הזאת, האומרת, שלא לשנות, משל כחו של הועד. כיון שאפשר להמציא את הכסף לתעודתו, ישר לאוקריינא. מי זה יכול לשנות, הלא ידוע, כי בעוה"ר, מעוני אוקריינא כלהו איתנהו בהו, דבר, וחרב, ורעב. ר"ל. והיא מצוה גדולה עוד יותר מפדיון שבוים וציין ליו"ד סי' רנ"ב סעי' א', ולהפ"ת שם:

תשובה

(א) ד"ז נלמד ממה ששנו חכמים בלשון המשנה, שקלים פ"ב מ"ה:

מותר שבוים, לשבוים. מותר שבוי, לאותו שבוי. והרע"ב ז"ל שם כתב וז"ל: אבל אם פירשו לשבוי זה, זכה אותו שבוי במותר, עכ"ל. ובתוספתא סופ"א דשקלים, תני:

אין פודי' שבוי, בשבוי. וכן הוא בירושלמי פ"ב דשקלים ה"ה. ובק"ע שם, פי' וז"ל:

אם גבו מעות לצורך שבוי זה, אסור לשנותו לצורך שבוי אחר. ואפי' השני עדיף מהראשון, עכ"ל. והא דאמרינן בב"ק קי"ז ע"ב, גבי', ההוא גברא דהוה מפקיד גבי' ארנקא דפדיון שבויים, סליקו גנבי עילויה, שקלה יהבה ניהלייהו. אתא לקמי' דרבה פטריה. א"ל אביי:

והא מציל עצמו בממון חבירו הוא, א"ל:

אין לך פדיון שבויים גדול מזה. ולכאורה אכתי קשה, האיך הציל עצמו בממון שבויים אחרים, ואא אין פודין שבוי. בשבוי, כנזכר? וע"כ צ"ל דבב"ק מיירי, דהארנקא היה לפדיון סתם שבויים שאינם ידועים, שאם הי' לשבויים ידועים, ודאי לא הוי פטריה רבה, מטעם הנ"ל, דאין יכול לפדות א"ע מממון שבויים אחרים ידועים. ומצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל, בב"ק שם. שכתב כן להדיא, וז"ל:

דהכא משמע בשהפקידוהו אצלו לפדיון סתם שבויים היא, ולא לפדיון שבויים ידועים וכו' דהא תנן, מותר שבוי, לאותו שבוי וכו', עכ"ל. וכ"כ הה"מ על הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון ה"א, בשם הרשב"א. והה"מ כתב, שכך נראה מתוך דברי הרמב"ם. והכ"מ שם תמה על הה"מ, למה כתב שכך נראה מתוך דברי הרמב"ם. שמבואר הוא בדבריו כן. עכ"ל, ויש ליישב תמיהת הכ"מ, עפי"ד הלח"מ שם שכ' וז"ל:

מדברי רבינו לא משמע הכי, כדכתב בד"א, בשאין זה הממון וכו' דמשמע דהך בד"א קאי לכל החלוקות שהזכיר למעלה. ואע"ג דאיכא למדחי, דלא קא אלא אמי שהפקידוהו ממון עניים ושבויים. ולא אקדם והציל עצמו בממון שבויים וכו', עש"ה ותבין כוונת הה"מ:

ומש"כ הה"מ בכוונת הרמב"ם ז"ל במש"כ אח"כ, וז"ל:

אבל אם היו לעניים אלו, או לשבויים אלו, „והרי הוא קצוץ להן“, הרי זה הממון שיש לו תובעין וישלם. וכתב ע"ז בזה"ל:

נראה שהכוונה היא, דבעינן תרתי, שיהיו אנשים ידועים, ויהיה חלק כל אחד ידוע וכו'. ע"ז כתב הכ"מ וז"ל:

ויותר נראה לומר דלדעת רבינו, אפילו לא קיץ להו נמי חייב ומ"ש „והרי הוא קצוץ להם“, היינו שהוא מיוחד לגמרי להם שלא יהא רשות ביד הגבאים לשנות צדקה זו, כולה או מקצתה, לצורך עניים אחרים, עכ"ל. אבל המהרי"ו בתשו' סי' כ"ו, מובא גם בט"ז יו"ד סי' רנ"ו סק"ד, נראה שגירסא אחרת הי' לפניו בהרמב"ם ז"ל. שמביא בשם הרמב"ם שכ' וז"ל:

אבל אם הי' אומר לעניים אלו, או לשבויים אלו, „הרי הוא קנוי להם“ וכו'. וכן הוא גירסת ביאור הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רנ"ו ס"ק י"א ע"ש. וא"כ לגירסתם פשיטא דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאפי' לא קצץ חלק כל אחד ואחד חייב:

ועל יסוד תשובת מהרי"ו ז"ל בד"ז, פסק הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רנ"ו סעי' ד', וז"ל:

וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני, אין להם לשנות אפי' לת"ת ע"ש [ועיין בד"מ על הטויו"ד סי' רנ"ו אות ד'. שכ' בשם תשובת מהרי"ו דהכא לא מהני אומדנא ע"ש]. והט"ז שם, הביא טעמו ונימוקו של התשו' מהרי"ו, וכתב שכן מוכח לשון הטור בשם הרא"ש ע"ש. וכן הש"ך שם סק"ז העתיק לשון הרא"ש והטור. וכ' שכן נראה דעת מהרי"ו ע"ש ותמהני שלא הביאו שכ"מ ממש"כ הכלבו בשם הרי"ף ז"ל, מובא בב"י יו"ד סי' רנ"ו, וז"ל:

אם פירש הנותן לעני, למי יתן, אסור לשנותה לעולם, כלומר ואף בני עיר אין יכולים לשנותה, עכ"ל] ומצאתי בס' מחנה אפרים הל' צדקה סי' י' שכתב וז"ל:

דלפעמים אינם יכולים לשנותו כלל. ואפי' למצוה דעדיפא מינה. והוא היכא דהוקדש זה הממון לעניים ידועים, ומטא ליד גבאי. דכיון דמטא ליד גבאי, כבר זכו בו אותם העניים ונעשה ממון שלהם. ואפי' הסכימו שבעה טובי העיר במעמד כל אנשי העיר לאו כל כמינייהו לאפסודי לעניים. וזה מבואר בדברי הרא"ש בפסקיו שכ' דמתני' דמותר עניים, לעניים. איירי כשגבו לשמם של אותם העניים, ואפי' במה שהותירו לא ישנו אותם לעניים אחרים. ואם במותריהם אמרו דאיכא לאצדודי ולומר מעיקרא לא גבו אלא לכדי צרכם, ולא ליותר. ואפ"ה אמרו לא ישנו לעניים אחרים, מכיון שגבו אותה לשמם של אלו. כש"כ בעיקר הגבייה דאינם יכולים לשנותה ואפי' למצוה דעדיפא מינה. ומה שסיימו שם בירושלמי:

ואין ממחין ביד הפרנסים שאם ראו שיש צורך בדבר, ובאו לשנות, אין ממחין בידם. אמותריהם קאי. וכ"נ מדברי הרב בנמק"י משם ר"י ז"ל. אבל בעיקר הגבייה נלע"ד דאינם יכולים לשנותה, ולהפסיד לאלו, ואפי זט"ה במעמד אנשי העיר וכו' עכ"ל. ותימה על המחא"פ ז"ל שלא העיר מהרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון ה"א, וחי' הרשב"א בב"ק קי"ז ע"ב, ותשו' מהרי"ו ושאר פוסקים הנ"ל, דמבואר מדבריהם כחילוקו דאם פירשו הצדקה לעניים ידועים, אין מי יכול לשנות, כדבר האמור:

אמנם נן עפי"ז יש ליישב קושיית השו"ת שא"פ סי' ס"ו, שהקשה על הרא"ש בפ"א דב"ב סי' כ"ט (הנ"ל) שכ':

כשגבו במקרה לשמם של אותם עניים, דומיא דשבויים (ע"ש בפ"ח אות ל') לא ישנוה ליתנו לעניים אחרים. והרי בירושלמי דשקלים פ"ב ה"ה, סיים:

ואין ממחין ביד הפרנסים. כלומר שאם ראו הפרנסים שיש צורך בדבר לשנות, אין ממחין בידן. והרא"ש גופי' בסו"ד שם הביא זאת ע"ש. ועיין בש"ך יו"ד סי' רנ"ו סק"ו שכ' לפרש דברי הרא"ש, במש"כ בשם הירושלמי (הנ"ל) ע"ש. אולם עפי"ד המחא"פ אתי שפיר. דסיום דברי הירושלמי, שאמרו:

ואין ממחין ביד הפרנסים, אמותריהם קאי משום דאיכא למימר דמעיקרא לא גבו אלא לכדי צורכם, ולא ליותר. אבל בעיקר הגבייה אין מי יכול לשנות אפי' זט"ה במעמד אנשי העיר, כנז':

ועפי"ד המחא"פ צריכין לפרש מה שהביא הירושלמי שם הך ברייתא דתוספתא הנ"ל, דאין פודין שבוי בשבוי. דקשה לכאורה דהרי זה מבואר מגוף משנתינו, דתנן מותר שבוי, לאותו שבוי. ואם במותריהם אמרו כן כש"כ בעיקר הגבייה, שגבו המעות לצורך שבוי זה, דאסור לשנותו לצורך שבוי אחר? ועפ"י מה שכתבנו י"ל דאיכא נפ"מ גדולה בד"ז, דבמותריהם אין ממחין ביד הפרנסים הבאים לשנות. משא"כ בגוף הגבייה לצורך שבוי זה, אסור לשנותו לצורך שבוי אחר ואפי' זט"ה במעמד אנשי העיר. והא דסיימו בירושלמי שם:

אין ממחין ביד הפרנסים, רק אמותריהם קאי. כהמחא"פ הנ"ל ע"ש. וכ"מ לשון הרא"ש בפ"א דב"ב סוס"י כ"ט, דסיום הירושלמי הנ"ל, רק אמותריהם קאי וכ"מ מלשון תשו' הרא"ש כלל ל"ב סוס"י ו' ע"ש [ועיין בפיהמ"ש להרמב"ם בפ"ב דשקלים מ"ה הנ"ל ע"ש. וי"ל ודו"ק. וא"כ עפי"ז בנידון שאלתנו, כיון שגוף הגבייה וקבוצי הנדבות מהמנדבים התדיריים היו לשם תמיכת מעוני אוקריינא, פשיטא שאסור לשנות המעות לצורך מצוה אחרת, ואפי' לת"ת. דמאחר שהמנדבים פירשו בהתנדבם שנותנים לתמיכת מעוני אוקריינא, מיד זכו מעוני אוקריינא בהמעות, והוי כאלו בא הממון לידם כמש"כ הש"ך יו"ד סי' רנ"ו סק"י, ובד"מ ובט"ז שם סק"ד, בשם תשובת מהרי"ו הנ"ל:

(ב) וגדולה מזו נראה ברור, דאפי' אם המעות שהתחייבו המנדבים ליתן, עדיין ביד המנדבים, ולא בא עדיין ליד הגבאי, כיון שפירשו המנדבים ליתן נדבתם לעניים ידוע ם ומבוררים, כגון מעוני אוקריינא וכיו"ב, אינם רשאים לשנות ליתן נדבתם לדבר מצוה אחרת. כמבואר להדיא בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' כ"ב וסי' ס"ג [ועיין בתשו' מהרי"ט סי' ל"ט, ע"ש ויש לפלפל] וביש"ש ב"ק פ"ד סי' ב'. ובמחא"פ הל' צדקה סי' ב' האריך בזה, וכתב דמצא סברא זו גם במהרי"ט (הנ"ל) דאם פירש לעניים ידועים או כשבא ליד הגבאי, דהוי במקום עניים ידועים, אין יכול לשנותה אפי' לדבר מצוה. דבזה הוי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, בקנין גמור, ולא משום נדר בלבד, עש"ה. ומצאתי בשו"ת הרדב"ז ת"ד סי' קל"ד, שנשאל:

בראובן שאמר לשמעון העני, אתן לך צדקה כו"כ וכו', אם יכול לומר לעני אחר אני רוצה ליתן. והשיב וז"ל:

וכבר ראיתי מי שכתב שלא קנה ראשון, ויכול ליתנו לעני אחר. וראייתו מהא דאמרינן בערכין ו' ע"א: האומר סלע זה לצדקה, עד שלא באת לידי גבאי יכיל לשנותה. ואני אומר דאין מכאן ראי' כלל. דשאני התם, שאמר סלע זה לצדקה סתם, אז יכול לשנותה, אבל בנ"ד, שאמר אתן לך צדקה, זכה איתו עני. דאמירתו לו כמסירתו. וכיון דאלו מסר לו, אינו יכיל לשנותה, באמירה לחוד נמי אינו יכיל לשנותה. וכופין ליתן לו, עכ"ל. ולפענ"ד נ"ל להביא ראי' לד"ז מגיטין ל' ע"א. דתנן:

המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני, להיות מפריש עליהן וכו'. ובגמ' שם מקשה, ואע"ג דלא אתו לידי', בתמיה? „ואמר רב“:

במכירי כהונה ולויה וכו' ע"ש. והירושלמי גיטין פ"ג ה"ז „ר"א בשם ר' יוחנן“, מוקי ג"כ למתני' (הנ"ל) במכירי כהונה. והקשו ע"ז:

הא תנינן עני, ויש מכיר לעני? [ופי' הפ"מ, דבעני לא שייך מכירו, אלא לכל עני שיזדמן נותן לו. ע"ש בק"ע]. ורב בש"ס בבלי, דלא חשש לתרץ קושיא זו:

וכי יש מכיר לעני ע"כ ודאי משום דס"ל, דאסור לשנות מעני לעני. וכיון דהבטיח לתת המ"ע לעני זה, והלוהו מעות ע"ז, שוב לא יכול לשנותה ולתת לאחר. דאמירה לגבוה כמסירה להדייט דמי בקנין גמור כנ"ל וממילא אסחי להו שארי עניים דעתייהו. וא"כ בעני בלאו הכי לא קשה מידי. ואפשר לומר דרב אזיל לשיטתי' בירושלמי ב"מ פ"ד ה"ב, דרב הוי מפקיד למשמשי' אימת דנימר לך, תתן מתנה לבר נש. אי הוה מסכן, הב לי' מיד. ואי עתיר אימליך בי תניינות. ע"ש בפ"מ ובהרי"ף והרא"ש ז"ל ובטוש"ע חו"מ סי' קכ"ה סעיף ה' [ובסמ"ע שם ס"ק כ"ה, ובדרישה שם, ובסי' רמ"ג סק"ב. ועיין בתומים סי' ס"ו סק"ב, ובמחא"פ הל' צדקה סוס"י ב', עש"ה, וצ"ע. ויש לפלפל. ואי ס"ד דמותר לשנות מעני, לעני. כהיש מי שכתב שהביא הרדב"ז הנ"ל משום דלא אמרינן גבי עני אמרה לגבוה כמסירה להדיוט דמי בזכיה גמורה, אלא משום נדר בלבד הוא דחייב, ויכול לקיים נדרו בעני אחר]. א"כ הו"ל לרב לצוות למשמשו גם כשיאמר לו ליתן מתנה לעני, להמליך בו שנית ולשאלו אפשר שאינו מרוצה עוד ליתן לעני זה דוקא, רק ליתן לעני אחר ז אלא ודאי דאינו רשאי לשנות מעני לעני. משום דהראשון זכה באמירתו זכיה גמורה, כאמור, ומצאתי ביש"ש פ"ד דב"ק סי' ב' שהוכיח ג"כ מהא דרב בירושלמי (הנ"ל), דאם אמר, סלע לעני זה, לא יכול לשנותו בד"א. ועפי"ז אתי שפיר דרב אזל לשיטתו ומוקי להמתני' דגיטין ל' ע"א ב מכירי כהונה' וכו'. ולא תש לתרץ הא דתנן:

„ואת העני“. משום דבעני בלא"ה לא קשה מידי, דאינו יכול לשנות מעני לפני, ונמצא דהעני הראשון שהבטיחו לתת לו את המ"ע, זכה בזכיה גמורה, ואסחי שארי עניים דעתייהו, כדבר האמור והירושלמי בגיטין דפריך על תירוצו של ר' יוחנן:

וכי יש מכיר לעני ז י"ל דס"ל כמש"כ בתשו' הרשב"א סי' תקס"ג, מובא בב"י יו"ד סי' רנ"ח בבה"ב [ע"ש בד"מ אות ג'] דלא אמרינן אמירה לגבוה, כמסירה להדיוט דמי, אלא בהקדש גמור, אבל בעניים לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש. וא"כ לא זכו ביה עניים זכיה גמורה באמירה בלחוד, אלא חיובא דנדר הוא דרמי עלי' שחייב לקיים דברו, משום בפיך, זו צדקה כר"ה ו' ע"א. ויכיל לשנותה למצוה אחרת או לעני אחר (ועיין במחא"פ הל' צדקה סי' ב' שהאריך לבאר שיטות הפוסקים דפליגו בזה, וטעמייהו, ע"ש. ועיין בתשו' מהו"ר בצלאל אשכנזי ז"ל סי' ט"ו שהקשה דדברי הרשב"א ז"ל סותרים זא"ז ע"ש. ועפי"ד המחא"פ בסי' ב' שם, א"ש ולק"מ, עש"ה ודו"ק] ועפי"ז י"ל דמטעם זה הקשה בירושלמי וכי יש מכיר לעני כלומר דבצדקה לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואם כן מותר לשנות מעני לעני ועדיין לא זכה בי' העני הראשון, ושארי העניים לא אסחי דעתייהו. אבל הש"ס בבלי ס"ל דגם בצדקה לעניים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, בזכיה גמורה, בקנין גמור. ומש"ה אינו יכול לשנות מעני לעני, כאמור. והלכה כבבלי. והיינו טעמא דהפוסקים, דפליגו על הרשב"א ז"ל. משום דסבירא להו דהלכה כש"ס בבלי, כדבר האמור. ומצאתי בשו"ת חת"ס ז"ל חיו"ד סי' גל"ז שרמז לשו"ת רדב"ז הנ"ל. והשואל שם העיר ג"כ מגיטין ל' דמוקי לה במכירי כהונה, ולא חייש לתרץ ישראל עני, דלא שייך מכירי. אלא ודאי דבישראל עני בלא"ה לק"מ, דאינו יכול לשנות מעני לעני [ואני ביארתי הדבר באריכות בעזהי"ת]. והחת"ס תמה על השואל במאד מאוד, וכתב וז"ל ותו צ"ע נהי דהוא אינו יכול לשנות נדרו. אבל מעשר עני מה לי ולו, הלא נוטלים ממנו בעל כרחו. דמש"ה לא שייך מכירי עניים א"כ מאי אהני לי' אמירה דילי' ליתני לעני זה וכו', עכ"ל. ונראה דהחת"ס ז"ל נמשך אחר דברי המל"מ בפ"ז מהל' מעשר ה"ו, שפי' קושיית הירושלמי ויש מכיר לעני? דבמעשר עני, דאין בו טובת הנאה לבעלים וכו' אלא העניים באים ונוטלים הימנו בע"כ, א"כ אינו מעלה ומוריד, אם העני הוא מכירו של המלוה, דהא שאר העניים לא אסתי דעתייהו ממעשר עני זה, מכירו של הבעה"ב. אלא באים ונוטלים בע"כ דבעה"ב. ובסוף דבריו כתב המל"מ:

דתלמודא דידן שתירץ במכירי. הוא ג"כ לחלוקת העני. ואפשר דס"ל לרב דמתני' איירי במ"ע המחלק בבית שיש בו טיה"נ לבעלים, דנתנו לכל עני שירצה וכו', עכ"ל. ועיין בשיר"ק על הירושלמי גיטין פ"ג ה"ז ד"ה והא תנינן. מש"כ על המל"מ הנ"ל ע"ש. ונוראות נפלאתי על הני תלתא גאוני, דיתבי בחד קינא בד"ז, הלא הם המל"מ והשיר"ק והחת"ס ז"ל, שבמחכת"ה אישתמיט מינייהו דברי התוס' בחולין קל"א ע"א ד"ה יש שכתבי להדיא, דאפי' במ"ע שאין בו טוה"נ לבעלים, דוקא אם לקחו אין מוציאין מידו. ומיהו אם לא לקחו, ובא עני, ושאלו ממנו, אם ירצה לא יתן לו. דהוי ממון שאין בו תובעין ע"ש. וא"כ עפי"ז שפיר יש מכיר לעני. דכשאמר ליתן לעני זה, אין לו לשנות ליתן לעני אחר מטעם אמירה לגבוה וכו'. ושארי העניים אסחי דעתייהו דהרי אם לא ירצה לא יתן להם. כהתוס' הנ"ל וא"כ בחנם דחה החת"ס הנ"ל ראיית השואל מגיטין ל'. ודו"ק אמנם כן, ראה זה מצאתי בהרדב"ז מכת"י בגליון הרמב"ם (דפוס ווילנא) בפ"ו מהל' מתנות עניים ה"י, שכתב דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהתוס' חולין הנ"ל לענין מ"ע. שהרי כתב:

אלא העניים באים ונוטלין על כרחו, עכ"ל. אבל קשה הרי מהרמב"ם בפ"ז מהל' מעשר ה"ו, מוכח דס"ל דגם בחלוקת העני, מועיל אם הי' העני מכירו. כמש"כ המל"מ שם. וכ"כ במראה הפנים על הירושלמי גיטין פ"ג ה"ז ד"ה כלום. ופי' דהא דאמרינן בירושלמי. ויש מכיר לעני. תירוצא הוא. כלומר שמצינו גם בעני, שיש לו מכיר, מי שרגיל ליתן לו מעשרותיו ע"ש. ולהרדב"ז בדעת הרמב"ם הנ"ל, אינו מעלה ומוריד כלל זאת שהעני הוא מכירו, דהרי העניים באים וניטלים בע"כ, ולא אסחי דעתייהו ממ"ע זה כנ"ל? וצע"ג. אמור מעתה דאיכא ראי' מגיטין ל' ע"א דאם אמר ליתן צדקה לעני ידוע, אסור לשנות ליתן את הצדקה לעני אחר. ול„המראה הפנים“ על הירושלמי פ"ג דגיטין הנ"ל, גם מהירושלמי מוכח כן כנ"ל ושפיר דחה הרדב"ז ז"ל דברי היש מי שכתב שלא קנה ראשון ויכול ליתנו לעני אחר, דזה ליתא. כאמור:

שוב ראיתי בקצה"ח על תו"מ סי' רי"ב סק"ד. שכ' וז"ל:

ובשו"ת הרדב"ז סי' קל"ד, ושו"ת ריט"ץ שי' רס"ד, נסתפקו בנודר לפלוני עני, אם יכול לשנותו לעני אחר ע"ש, ונראה כיון דיכול לשנותו למצוה אחרת, וכמ"ש התוס' ערכין ו' ע"א ד"ה עד שלא בא ליד גבאי וכו'. וא"כ נראה דה"ה בנודר לפלוני עני, כיון דלא אמרי' אמירה לגבוה בצדקה לעניים, ואינו אלא משום נדר דכתיב בפיך זו צדקה. וסגי לי' ליתנו לעני אחר וכו', עכ"ל. ותימה גדולה על הגאון בעל הקצה"ח ז"ל, שבמחכת"ה לא העתיק יפה דברי הרדב"ז. דהרי מפורש יוצא מפה קדוש הרדב"ז ז"ל, דפשיטא לי', דאם אמר אתן צדקה לפלוני עני, זכה אותו עני, ואינו יכול לשנות ליתן לעני אחר. ודחה למי שכתב איפכא. כדבר האמור:

גם מש"כ הקצה"ח שם, דלפי דעת רוב הפיסקים בנודר לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואין עושה קנין, אלא משום נדר בלבד הוא מחויב. וא"כ יכול לשנות לעני אחר ע"ש. וכ"כ בפשיטות בסי' רנ"ה סק"ה לענין נדר ליתן לפלוני. ומת (ר"ל) דאינו כמסירה, ואינו עושה קנין ע"ש. וכ"כ עוד בסי' רמ"א סק"ו ע"ש. ובמחכת"ה גם בזה דבריו תמוהים מאוד. ונראה שנא עיין אז בשו"ת הרדב"ז גופי'. בח"ד סי' קל"ד. באותה תשובה שם לפני זה. הביא דברי הרשב"א בחשו' סי' תקס"ג הנ"ל דס"ל דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לענין צדקה לעניים. וכתב עליו, דאין סברתו זאת מחוורת. וכל גאוני עולם ראשונים ואחרונים חלוקים עליו בזה, עכ"ל. וכ"כ הרדב"ז ז"ל עוד בח"ג סי' תק"ו וז"ל:

ורוב הפוסקים אשר אנו נוהגים בהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל והנמשכים אחריהם כולם הסכימו דאמירה לעניים, הוי כאמירה להקדש, עכ"ל. וכ"כ הרדב"ז עוד בח"ד סי' קע"ג וז"ל:

ואע"ג שכ' הרשב"א דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בהקדש לעניים. הרי כל גאוני עולם נחלקו עליו. ומכללם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל כולם הסכימו שאמירה לעניים הרי הוא לגבוה. וטעמא דמסתבר הוא משום תקנת עניים, עכ"ל. וכ"כ בד"מ יו"ד סי' רנ"ח סק"ג, וז"ל: וכן הסכימו הפוסקים דלא כתשו' הרשב"א סי' תקס"ג וכו', עכ"ל. וכ"כ הש"ך חו"מ סי' פ"ז ס"ק נ"א דכ"פ כל הפוסקים דגם בצדקה לעניים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש. ותמהני על מרן הקצה"ח ז"ל שכ' דרוב הפוסקים ס"ל איפכא. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כל הנ"ל, וראיתי בקצה"ח שם בסי' פ"ז ס"ק כ"א שכ' דנראה עיקר כמש"כ בסי' רי"ב דאסור לשנות מעני לעני וכו' ע"ש ובמחכת"ה דבריו סיתראי נינהו. דהרי בסי' רי"ב כ' דלפי דעת רוב הפוסקים דס"ל דאמירה לעני אינו קנין, יכול לשנותו לעני אחר כנ"ל. אמנם אני בעניי דחיתי דבריו ז"ל, כדבר האמור ובהיותי בזה, ראיתי לתמוה על השו"ת מהרי"ט ת"א סי' כ"ב באד"ה ואין להקשות. שכ' דהרי"ף ז"ל בב"ק פ' דו"ה מסכים לדעת הרשב"א בסי' תקס"ג הנ"ל עש"ה. ובשו"ת מהרי"ט ח"ב חחו"מ סי' נ' עש"ה. וקשה דהא המעיין בדברי הרי"ף בפ"ד דב"ק, ל"ו ע"א שם, עין בעין יראה דהרי"ף ז"ל לא שמיע לי', כלומר לא ס"ל כדעת הרשב"א ז"ל. וכ"כ המרדכי פ"ד דב"ק סי' מ"ג שם, בשם רבינו אבי העזרי ז"ל ע"ש. וגם בשו"ת הרדב"ז הנ"ל כתב כמ"פ דהרי"ף לא ס"ל כדעת הרשב"א. וכ"כ במחא"פ סוס"י ב' דהרי"ף ס"ל דגם בהקדש עניים אמרינן אמירה לגבוה, כמסירה ע"ש. וכבר רמזתי לעיל לדברי התומים על חו"מ סי' ס"ו סק"ב. ע"ש מש"כ בדעת הרשב"א ז"ל וצע"ג. ומה שהעיר בתומים שם להקשות על הראי' שהביא הרשב"א בתשו' מהך דב"ק. עיין בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ל"ט באד"ה ואין לומר, עש"ה. ועיין בשו"ת פמ"א ח"ב סי' קל"ד שכ' דהא דכ' בסמ"ע חו"מ סי' קכ"ה ס"ק כ"ה דשייך שפיר גבי צדקה לומר אמירה לגבוה וכו' לא בא אלא ליישב לשון הטור. אבל לדינא ודאי מודה דאינו רק מטעם נדר, עכ"ל וגם דבריו תמוהים עפ"י דעת רוב הפוסקים הנ"ל, והבן וצ"ע. ועין בשו"ת הרמ"א סי' מ"ח. ובקצה"ח סי' ר"ל, בשם שו"ת הר"ם אייזן שטאט ע"ש. ויש לפלפל הרבה בדברי הקצה"ח עש"ה והבן וצ"ע]:

שוב ראיתי עוד במחא"פ הל' צדקה סי' ז' שהביא בשם מהר"ש יפה, בתשו' כת"י, דיכול לשנות מעני לעני אחר. אבל הרדב"ז ז"ל סובר דאינו יכול לשנות. והמחא"פ ז"ל הוכיח בכמה הוכחות, דבנודר לעני ידוע, אסור לשנות ליתן לעני אחר ע"ש. ועפ"י מה שכתבנו יש לפלפל בדבריו, עש"ה ומצאתי בשטמ"ק בב"ק ל"ו, בשם מהר"ם מסרקסטא שכתב, דאינו יכול לשנות מעני לעני ע"ש. וזה ברור:

ואחר שהראיתי לדעת זאת בס"ד. א"כ אפי' לפי מה שכתב כת"ה, דלבו אומר לו, מתוך עיונו, שעיקר הגבאי הוא, מי שמחלק לעניים. עיין ברמב"ם רפ"ט מהל' מתנות עניים ה"א, ובטוש"ע יו"ד רסי' רנ"ו, שכ' חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה, אנשים ידועים וכו' והם מחלקין וכו'. מ"מ כיון שהמנדבים פירשו בהתנדבם ליתן למעוני אוקריינא, והם בכלל נקראים עניים ידועים ומבוררים. ע"כ אסור לשנות ליתן נדבתם לדבר מצוה אחרת, אפי' לת"ת, כדבר האמור, ויש להעיר מירושלמי מגילה פ"ג סוה"א, בעובדא דר"ח בר אבא יהבו לי' פריטין למפלגא ליתמייא ולארמלתא נפק ופלגון לרבנן. מהו שיהא צריך להפריש תחתיהן. ר"ז אמר צריך להפריש תחתיהן וכו' ור"א אמר אין צריך להפריש תחתיהן וכו'. כל המצות עד שלא נתנו לגזברין את רשאי לשנותן. משניתנו לגזברין אין את רשאי לשנותן. ועיין בשו"ת מהריט"ץ סי' ע"ט שכתב דלא הי' ר"ח בר אבא גבאי קבוע ע"ש. וכ"כ בשמו המחא"פ בהל' צדקה סי' י"א. והמחא"פ שם כתב וז"ל:

והא דבירושלמי לא קא חשיב לי' גבאי לרחב"א, איכא למימר דכי יהבו לי' מעיקרא לאו לחלקם הוא עצמו הוה, אלא כדי לאמטויינהו ליד הגבאים הוה. דנמצא שלא נתכוון מעולם רחב"א לזכות ליתמי ולארמלתן. ולהכי אזל ופלגינהו לרבנן אבל בעלמא כל שאמר לאחר זכי בסלע זו לעניים מהשתא נעשה ידו כיד העניים, ואפי' אי לא הי' גבאי, עכ"ל ועיין עוד במחא"פ בסי' ג' כתב וז"ל:

אפשר לומר דההוא עובדא דרחב"א יהבו לי' למפלגן ליתמי לפי ראות עיניו, למי שירצה וכיון שכן לא שייך לומר דזכה רחב"א ליתמי ולארמלתאי, כיון שלא היו מבוררין וכו', עכ"ל. וכעין זה כתב עוד המחא"פ שם בסי' י', באד"ה וראיתי להרב מהריט"ץ וכו' עש"ה. ומוכח מכ"ז דאם היו העניים ידועים ומבוררים, כגון מעוני אוקריינא וכיו"ב, כל מי שבא המעות לידו, אפי' אם איננו הוא הגבאי לחלק לעניים. מ"מ הרי זה ידו כידו העניים שהתנדבו המנדבים עבורם, ואסור לשנות המעות לצורך מצוה אחרת. ואם עבר ושינה שלא כדת, צריך להפריש תחתיהן, מעות אתרים משלו, לחלק לעניים הידועים ומבוררים הראשונים כהירושלמי הנ"ל ודו"ק [ויש להעיר משבת קי"ח ע"ב דאר"י יהא חלקי מגבאי צדקה, ולא ממחלקי צדקה. משמע דגבאי לחוד, ומחלקי לחוד. וי"ל]:

סוף דבר הכל נשמע, כי חלילה חולין הוא לעשות כהחלטת הועד לקחת את המעות ליסוד בית ת"ת, דהרי כבר הוכחתי לדעת, דאפילו המנדב בעצמו אסור לשנות, דאמירה לגבוה, כמסירה להדיוט ומי. ובפרט הגבוי לשם פדיון שבויים שאין לך מצוה גדולה מזו. כב"ב ח' ע"ב. והא דאמרינן במגילה ט"ז ע"ב גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות וכ'. יעיין בב"ח על הטור יו"ד סוס"י רנ"א, שכתב דלהוציא ממון להצלת נפשות, פשיטא דהוא קודם להוצאת ת"ת. דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ וכו', עכ"ל (ע"ש בדרו"פ, ובט"ז שם סק"ו ע"ש). על כן נכון הדבר עפ"י דתוה"ק להמציא את התרומה ישר לאוקריינא. באמצעות אדריסאות של אנשים ידועים לנאמנים. כדי לחלקם שם בין מעוני הפרעות, הידועים ומבוררים. ה' קרן ישראל ירים. אכי"ר:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה