שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן עה
כבוד הרה"ג וכו' מו"ה דוב יצחק ראבינאוויטש אבד"ק וואסלאי.
הנה בא לפני ר' ישראל אהרן נ"י מבאהוש, והביא מכתב מכת"ר בדבר שאלתו. היות. כי אותו האיש ר' בצלאל שטערן נ"י מאמעריקא, נדר לתת לכל אחת מהשלש יתומות בנות אחיו המנוח ר' זעליג שטערן ע"ה, כשתגיעו לפרקן סך חמשה ועשרים אלף ליי. וכעת אם הבנות שואלת ומבקשת, שישלח לה גיסה ר' בצלאל, את כל הסכום שבעים וחמשה אלף ליי, בכדי שתוכל להשיא את היתומה הבכורה שבהן, שכבר הגיעה לפרקה. וכת"ר נפשו בשאלתו. אם רשאי לעשות כן, לשנות מן הצדקה, מכפי מה שנדר:
תשובה
הנה, כפי מה שהציע לפני ר' ישראל אהרן נ"י כי בתי, אם הבנות היתומות הנ"ל, רצונה רק להלוות הסך חמשים „אלף ליי, חלקן של שתי היתומות הקטנות ובדעתה ליתן שטרות (וועקסלין) בטחונות, עפ"י נימוסי המדינה, באופן היותר מועיל ובכהאי גוונא לית ד"ז צריך בושש, דמותר. כמבואר בערכין ו' ע"א, דהאומר:
סלע זו לצדקה, מותר לשנותה, בין לעצמו, בין „לאחר“, בין אמר:
הרי עלי, בין אמר הרי זו. ופירש"י ד"ה אבל לאחר, ובתוס' שם ע"ב ד"ה עד. שפי' לשון „לאחר“, היינו להלוותה לחבירו ע"ש. וכ"פ בש"ע יו"ד סי' רנ"ט סעיף א'. אבל שלא בתורת הלוואה, אסור לשנות, ליתן להבכירה, אפי' פרוטה אחת מהסכום שנדר להיתומות הקטנות. כמבואר בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קנ"ד, שנשאל:
בראובן שאמר לשמעון העני:
אתן לך צדקה כך וכך וכו'. אם יכול לומר:
לעני אחר אני רוצה ליתן, והשיב וז"ל:
וכבר ראיתי מי שכתב שלא קנה ראשין, ויכול ליתן לעני אחר. וראייתו מהא דאמרינן בערכין ו' ע"א, האומר סלע זה לצדקה, עד שלא באת לידי גבאי, יכול לשנותה. ואני אומר:
דאין מכאן ראי' כלל, דשאני התם, שאמר סלע זה לצדקה סתם, אז יכול לשנותה. אבל בנ"ד שאמר:
אתן לך צדקה, זכה אותו עני, דאמירתו לו כמסירתו, וכיון דאלו מסר לו, איני יכול לשנותה באמירה לחוד נמי אינו יכול לשנותה, וכופין ליתן לו. עכ"ל. שוב ראיתי בקצה"ח על חו"מ סי' רי"ב סק"ד, שכ' וז"ל:
ובשו"ת הרדב"ז סי' קל"ד, ושו"ת ריט"ץ סי' רס"ד, נסתפקו בנודר לפלוני עני, אם יכול לשנותו לעני אחר ע"ש. ונראה כיון דיכול לשנותו למצוה אחרת, וכמ"ש התוס' ערכין ו' ע"א ד"ה עד שלא בא לידי גבאי וכו'. וא"כ נראה דה"ה בנודר לפלוני עני, כיון דלא אמרינן אמירה לגבוה, בצדקה לעניים, ואינו אלא משים נדר, דכתיב:
בפיך, זו צדקה. וסגי לי' ליתנו לעני אחר וכו', עכ"ל. ותימה גדולה על הגאון בעל קצה"ח ז"ל, שבמחכת"ה לא העתיק יפה דברי הרדב"ז דהרי מפורש יוצא מפה קדוש הרדב"ז ז"ל, דפשיטא לי', דאם אמר אתן צדקה לפלוני עני, זכה אותו עני, ואינו יכול לשנות ליתן לעני אחר. ודחה למי שכתב איפכא. כדבר האמור גם מש"כ הקצה"ח שם, דלפי דעת רוב הפוסקים, בנודר לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה, כמסירה להדיוט. ואין עושה קנין אלא משום נדר בלבד הוא מחויב. וא"כ יכול לשנותו לעני אחר ע"ש. וכ"כ בפשיטות בסי' רנ"ה סק"ה, לענין נדר ליתן לפלוני. ומת (ר"ל) דאינו כמסירה, ואינו עושה קנין ע"ש. וכ"כ עוד בסי' רמ"א סק"ז ע"ש. ובמחכת"ה גם בזה דבריו תמוהים מאוד. ונראה אה שלא עיין אז בשו"ת הרדב"ז גופי', בח"ד סי' קל"ד, באותה תשובה שם לפני זה, הביא דברי הרשב"א בתשו' סי' תקס"ג הנ"ל, דס"ל דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה דמי, לענין צדקה לעניים. וכתב עליו:
דאין סברתו זאת מחוורת, וכל גאוני עולם ראשונים ואחרונים חלוקים עליו בזה, עכ"ל. וכ"כ הרדב"ז עוד בח"ג סי' תק"ו, וז"ל:
ורוב הפוסקים אשר אנו נוהגים בהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, והנמשכים אחריהם, כולם הסכימו שאמירה לעניים הרי הוא לגבוה. וטעמא דמסתבר הוא משום תקנת עניים, עכ"ל. וכ"כ בד"מ יו"ד סי' רנ"ח סק"ג, וז"ל: וכן הסכימו הפוסקים דלא כתשו' הרשב"א סי' תקס"ג וכו', עכ"ל. וכ"כ הש"ך חו"מ סי' פ"ז ס"ק נ"א, דכ"פ כל הפוסקים, דגם בצדקה לעניים, אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"ש. ותמהני על מרן הקצה"ח ז"ל שכתב דרוב הפוסקים ס"ל איפכא. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כל הנ"ל וראיתי בקצה"ח שם בסי' פ"ז ס"ק כ"א, שכתב ונראה עיקר כמש"כ בסי' רי"ב דאסור לשנות מעני לעני וכו' ע"ש. ובמחכת"ה דבריו סיתראי נינהו, דהרי בסי' רי"ב כתב דלפי דעת רוב הפוסקים דס"ל דאמירה לעני אינו קנין, יכול לשנותו לעני אחר כנ"ל. אמנם אני בעניי דחיתי דבריו ז"ל, כדבר האמור (ועיין בשו"ת פמ"א ח"ב סי' קל"ד, שכתב:
דהא דכ' בסמ"ע חו"מ סי' קכ"ה ס"ק כ"ה, דשייך שפיר גבי צדקה לומר אמירה לגבוה וכו'. לא בא אלא ליישב לשון הטור אבל לדינא ודאי מודה, דאינו רק מטעם נדר, עכ"ל. וגם דבריו תמוהים עפ"י דעת רוב הפוסקים הנ"ל והבן, וצ"ע וע"ש בהגהות אמרי ברוך על הסמ"ע, שהביא לתשו' הרשב"א הנ"ל. ולא העיר מכל האמור. ועיין בשו"ת הרמ"א סי' מ"ח. ובקצה"ח סי' ר"צ, בשם שו"ת הר"ם אייזן שטאט ע"ש. ויש לפלפל הרבה בדבריהם, עש"ה והבן, וצ"ע]. שוב ראיתי עוד במחא"פ הל' צדקה סי' ז', שהביא בשם מהר"ש יפה, בתשו' כת"י דיכול לשנות מעני לעני אחר. אבל הרדב"ז ז"ל סובר דאינו יכול לשנות. והמחא"פ ז"ל הוכיח בכמה הוכחות דבנודר לעני ידוע, אסור לשנות ליתן לעני אחר ע"ש. ועפ"י מה שכתבתי יש לפלפל בדבריו עש"ה. ומצאתי בשטמ"ק בב"ק ל"ו ע"א, בשם מהר"ם מסרקסטא, שכתב, דאינו יכול לשנות מעני לעני ע"ש. וזה ברור:
אמנם כן, בנידון דידן, שאם הבנות מבקשת שגיסה יתן לה שתי חלקי היתומות הקטנות, רק בתורת הלוואה, כאמור. פשיטא דרשאי ליתן לה, בכדי שתוכל להשיא בנקל יותר את היתומה הבכירה שכבר הגיעה לפרקה. ויש להביא קצת זכר לד"ז, ממה ששנו חכמים בלשון המשנה כתיבות ס"ז ע"א, לענין המשיא את היתומה, לא יפחות לה מחמשים זוז ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה א) **(א) ולא אחדל מהביא פה מה שהערותי בלשון המשנה בכתובות ס"ז ע"א שם דתנן:
המשיא את היתימה לא „יפחות“ לה מחמשים זוז, אם יש בכיס „מפרנסין“ אותה לפי כבודה, וקשה שפתח התנא בלשון יחיד „המשיא“ „לא יפחות“. וסיים בלשון רבים „מפרנסין“. ומצאתי בס' שושנים לדוד שהעיר בזה. וכתב וז"ל:
לומר דאף אם בא אחד והתנדב ליתומה א' נ' זוז מדידי' לפרנס אותה, לא יאמרו הגבאין זו כבר יש לה, ונניח המעות לאחרות שיבואו, אלא אפ"ה אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה, עכ"ל אבל במחכת"ה של בעל השושנים לדוד ז"ל אישתמיטתיה דבלשון המשנה בירושלמי איתא:
המשיאין את היתומה לא יפחתו לה“, הכל בלשון רבים. וכן הוא גם גירסת הרא"ש ז"ל בפ"ו דכתובות סי' ו'. ואתי שפיר:)** וע"ש בירושלמי בפ"ו דכתובות ה"ה, דפליגו שם אמוראי, בפירוש לשון המשנה, דר' חיננא אמר:
זאת אומרת שאומרים לפרנסין ללוות. ומפרש למתני' בשאין נ' זוז בכיס של צדקה, לווין הפרנסין להשלים עד נ'. אבל אם יש בכיס יותר מנ', מוסיפין לה לפי כבודה, אפי' יותר מנ'. יר' יוסי אומר:
זאת אומרת שאין אומר ם לפרנסים ללוות, ומפרש למתני' בשיש בכיס. אבל אם אין בכיס פוחת. כהדא מעשה בנערה אחת, שבאת בימי דרבי אמי להנשא, ותבעה מכיס של צדקה. וא"ר אמי ישתבוק למועדא (ופי' הפ"מ:
שלא הי' בכיס הרבה, ואמר שצריך להניח מעות בכיס, לפרנסת העניים, לצורך המועד] א"ל ר"ז „גרמית יפסוד", אלא יתכול, דמרי' דמועדיא קיים (ופי' הפ"מ:
אתה הגורם להפסידה מנישואין שלה, אלא יכילה הכל, מה שיש בכיס לצרכה, דמריה דמועדיא קיים, הקב"ה יזמין עוד לפרנסת צורך המועד] ואתיא דר' חיננא כר"ז, ודר' יוסי כר' אמי ופי' הפ"מ ואתיא דר' חיננא דאמר:
נותנין לה כל מה שיש בכיס לפי כבודה. כר"ז דאמר שאין משגיחין על מה שצריכין העניים אח"כ. והכא נמי אם אח"כ תבואנה אחרות להנשא הקב"ה ימציא להן עזר. ודר"י כר"א. ע"ש גם בפי' הק"ע] ומצאתי באור זרוע הגדול, הל' צדקה סי' כ"ז, שהיה לו גירסא אחרת, בהדא עובדא דירושלמי הנ"ל. ועפ"י גירסתו מפרש לה רושלמי באופן אחר. ודלא כפי' הפ"מ והק"ע. וז"ל האו"ז:
כהדא ילדא אתי' קמי' דרבי אמי שישיאוה, והי' חסר בקופה, ואמר ישתבקין למועדא. המתינו עד שיבא עת גביית הצדקה, אבל אין עתה חייבים ללוות. א"ל ר' זעירא „ודמות יפסיד“, אלא יתכול, דמרי' דמועדא קיים, כלומר:
לדידך אם ימות הגבאי קודם זמן גביית הצדקה, יפסיד זו המצוה, שלא השיא זו היתומה, אלא יתכול, כלומר תכלה המצוה וילווה וישיא אותה, ויסיים המצוה, כמו ותכל עבודת. דמרי' דמועדי קיים, הקב"ה יחי' אותו בזכות זאת המצוה. אתיא דר' חנינא בר' זעירא, ודר' יוסי כר' אמי, שר' זירא סובר שחייב הגבאי ללוות, ור' אמי סובר שאין חייב ללוות. ומדשתיק ר' אמי משמע דעביד עובדא כר' זעירא, וש"מ דהכי הלכתא שאומרים לגבאי צדקה, להלוות לצורך עניים, כשנחסר בכיס של צדקה עכ"ל. וכן הוא בהגהות מרדכי בפ"א דב"ב סי' תרצ"ז ע"ש. ובב"י יו"ד סי' רנ"ז, הביא בקצרה, וז"ל:
כתב בהגהות מרדכי דב"ב, בשם א"ז, דבירושלמי משמע, דכשחסר בכיס של צדקה, צריך הגבאי ללוות, עכ"ל ועיין בתוסיו"ט פ"ו דכתובות מ"ה, שהביא דברי הב"י אלו. והעיר עליו, שלא הזכיר שיש בד"ז מחלוקת בירושלמי. וכתב דאפשר משום דפשטא דמתני', דייקא טפי כאותו מ"ד, הילכך נקטינן אליבי'. עכ"ל, ובמחכת"ה לא עיין בגוף דברי הגהות מרדכי שהביא כל דברי הא"ז הנ"ל שכתב להדיא:
מדשתק ר' אמי, משמע דעביד עובדא כר"ז, וש"מ דהכי הלכתא, שאומרים לגבאי צדקה להלוות לצורך עניים. ומצאתי בביאור הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רנ"ז אות י"א שכתב מדנפשי', ומשמע שר' אמי קבל דבריו של ר"ז, עכ"ל ותימה שלא הביא שכן כתבו הגמ"ר והאו"ז הנ"ל. וזה פשוט וברור. ומש"כ בשי"ק על הירושלמי פ"ו דכתובות ה"ה שם, דאין פירושו של הגהות מרדכי מחוור כלל ע"ש. ובמחכת"ה המעיין היטב בהגמ"ר והאו"ז הנ"ל, יראה דפירושו מחוור מאד הרבה יותר מפירושו של הק"ע בשי"ק, עש"ה, והבן:
עכ"פ מצינו למידן מהירושלמי דלהשיא יתומה מחויבים גם ללוות להשיא כפי כבודה וכמש"כ הש"ך ביו"ד סי' ר"נ סק"ג דבזה"ז נותנים כפי הראוי ע"ש:
סיומא דפסקא דהר' בצלאל שטערן נ"י, שהתחיל במצוה, אומרים לו גמור, ויסיים את המצוה, להלוות לגיסתו הנ"ל, את הסכום חמשים אלף ליי, המגיע לחלקי היתומות הקטנות, והיא תתן שטרות בטחונות. כדבר האמור. ובזכות המצוה הזאת הקב"ה יחי' אותי, כמפורש יוצא בירושלמי הנ"ל, וכבר נודע מה שפסקינן בש"ע יו"ד סי' רמ"ט סעי' ט"ו שאין צדקה גדולה מזו להשיא בתולות עניות. ובש"ך שם ס"ק י"א, בשם תשו' הר"מ אלשקר ז"ל דיוקא יתומות ע"ש, ויקיים בזה מצות:
„ומבשרך אל תתעלם“, „וברכת אובד עלי תבא, ולב אלמנה ארנין“. [כב"ב ט"ז ע"א] אכי"ר:
בצלאל זאב שאפראן