אור ברסלב

שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן עב

סימן עא

כבוד הרה"ח המופלג וכו' מו"ה נתן שמואל ישראלאוויטש נ"י, טערגאווישטע.

ע"ד השאלה, בשו"ב ששחט אווזא. ולאחר ששחט את רוב הקנה, והניח את העוף מידו קם ילד אחד וחתך רגל מהאווזא. וכאשר ראה השו"ב כי האווזא עדיין שוהה מלמות, חזר ושחט את מיעוט הקנה והוושט, בכדי למהר מיתתו. ופשיטא לי' לכת"ר דגוף האווזא אסורה, מטעם שהייה במיעוט בתרא. אבל זאת עזב נפשו לשאול חוות דעתי, על רגל הנחתך טרם שחזר וחתך המיעוט בתרא, די"ל דכיון שיצא אז בהיתר מהשו"ב יהא כשר. ובתחלה צידד להקל. והעיר למצוא דמיונות לד"ז מברכות נ' ע"ב דאמרינן שם לענין מטה כיון דפלגוה פרת לה טומאה, מינה וכו'. והכא נמי בנ"ד כיון שנחתך הרגל ויצא בהיתר פקע שם איסור שא"ז מיני' ועוד הביא כדמות ראי' ממשנה חולין קכ"ט ע"ב. אולם בבואו בשיפולי, חזר לצדד להחמיר, באשר שנחתך הרגל בעוד שהי' האווזא מפרכסת. וטרם יציאת נפש האווזא, עדיין אבר הנחתך אסור, משום לא תאכלו על הדם. וממילא כשחזר ושהה אח"כ שהייה במ"ב נאסר גם הרגל, דהא לא יצא בהיתר כלל זאת היא תו"ד:

תשובה

הנה אם אמנם דמיונות כאלו נכונים המה לפלפולא. אבל אין להעמיד עליהם יסוד להלכה ולמעשה. ולפענ"ד עיקר שאילתא דא תליא באשלי רברבא ו והבט נא וראה כתב יושר דברי אמת בט"ז יו"ד כי' ק"י סק"ה דברירא לי' שאי אפשר להתיר בגוף אחד מה שנחתך ממנו, והשאר יהי' אסור. והגם שבנקה"כ שם השיג עליו ע"ש. וכן הפר"ח שם ס"ק כ"ג שפך חמתו על הט"ז, וכתב שבדה ד"ז מלבו ע"ש. וביותר האריך בקונ"א שם שהביא להבה"י בהמעשה רב דווילנא שנחלקו בזה גאוני עולם. והפר"ח כתב עליהם, שהוא הרואה שכולם לא כוונו להלכה יפה, באשר שנמשכו אחרי דברי הט"ז הנ"ל דס"ל דאינו בדין לומר על כבש אחד שיהי' מקצתו מותר ומקצתו אסור. וזו הוא טעות גמור וכו' ע"ש. ועיין בפלתי סי' ק"י ס"ק י"ג, ובפמ"ג שם במ"ז סק"ה ע"ש, אולם שא נא עיניך וראה מש"כ ע"ז הגאון בעל תב"ש ז"ל בבכור שור חולין דף צ"ב, שם יצא ללחום את מושל, וכתב על הפר"ח דאין בדבריו כדאי לחלוק על רבוותא גאוני עולם מסברא בעלמא. ודעתם מוכרחת בגמ' עירובין ע"ו ע"א, דאמרינן:

ספק יממא ספק לילה לא מינכרא מילתא, אבל הכא אי לגבי דהאי בית, לגבי דהאי בית. וברש"י שם ד"ה לא, כתב ואי משוינן הכא הכי, והכא הכי, הויין מילי דרבנן כי חוכא ואיטלולא, ולא ניתן פה לצדוקים לרדות, עכ"ל אלמא דאין לעשות דבר התמיה לרבים. אע"ג דמעיקר הדין כן הוא. ואין לך תימה גדולה מזו, שחצי בהמה תהי' כשרה, וחצי טרפה וכו', וכ"מ בגיטין די"ח דפריך לשמואל יאמרו ב' נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת. פירש"י שיתמהו בני אדם ע"ז. ומשני זו זמן גיטה כו'. אלמא דאי לאו הכי אין לפסוק דבר שיתמהו עליו בני אדם. וצ"ל הטעם כמ"ש לעיל בשם רש"י ז"ל בעירובין וכו'. ואל תשיבני ממתני' פ"ו דטהרות [מ"א] וכו'. אלמא דעבדינן מילי דסתרי אהדדי י"ל דשאני ענייני טהרות שהם מחוקי התורה בלי טעם, וכ"ע ידעי ולא קשיא להו מידי. ופרה תוכיח שמטהרת טמאים ומטמא טהורים וכו'. אבל בשאר דיני התורה הא בררתי לעיל בס"ד שיפה פסקו הגאונים הנ"ל שאין לפסוק דבר תמוה כזה עכ"ל התב"ש בבכ"ש:

והן אמת כי טהורים הם אמרי נועם דברי הבכור שור הדר הוא. אמנם כן יש אתי להוסיף עוד מיא וקמחא לד"ז. דהנה גוף הדבר שהביא הבכ"ש מרש"י בעירובין ע"ו ע"א הנ"ל דחיישינן דלא ליהוי מילי דרבנן כחוכא ואטלילא. הוא גמרא מפורשת בעירובין ס"ח ע"ב, ע"ש דרבא מפרש התם טעמא דשמואל דס"ל דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין, כי היכי דלא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא ואטלולא ע"ש. ולכאורה נראה דרב דס"ל מבטלין וחוזרין ומבטלין, לא חייש כלל להא דלא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא. ועפי"ז צ"ל דהא דעירובין ע"ו ע"א הנ"ל, לשמואל קאי. וכן הא דפריך בגיטין י"ח ע"א לשמואל יאמרו שתי נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת וכו' כנ"ל. ע"כ היינו רק לשמואל לשיטתו דחייש לזה דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא:

אמנם בחי' הריטב"א בעירובין ס"ח ע"ב ד"ה לימא, פירש שם דגם רב חייש לזה דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא. והא דס"ל חוזרין ומבטלין, היינו רק משום דלשיטתי' לא מיתזי הדבר כחוכא כלל. ע"ש בטעמו. ועפ"י דבריו ז"ל אתיא לן שפיר הא דתולין ע"ו ע"ב דמתקיף לה ר"נ לשמואל, יאמרו אבר ממנה מוטל באשפה ומותרת ו וא"ל ראבר"ה לר"נ. לרב נמי יאמרו אבר ממנה מוטל באשפה ומותרת? א"ל הכי קאמינא אבר שחיה ממנה מוטל באשפה ומותרת? ע"ש. וכל מבין יבין הדבר לאשורו, דגם בחולין שם, ע"כ הטעם כעיקר הוא, כי היכי דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא. וליכא פלוגתא כלל ביי רב ושמואל בהא. דכ"ע מודים בזה:

ועתה ניתי ונחזה מה טעמייהו דרבנן בזה הדבר שחשו דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא. הנה מפירש"י בעירובין ע"ו ע"א ד"ה לא, מפורש יוצא מדבריו שם דהטעה הוא משום ד„לא ניתן פה לצדוקים לרדות“ עכ"ל. ובאמת גם לשון זה מקור מקומו טהור, ונובע מגמרא מפורשת ביומא מ' ע"ב דאמר רע"ק לתלמידיו:

אל תתנו מקום לצדוקים לרדות [ע"ש בפירש"י תלמידים החולקים על התורה וכו' יאמרו לפי רצונם הם עושים הכל]. וכן שנו חכמים בלשון המשנה פרה פ"ג מ"ג דר"י אומר אל תחנו מקום לצדוקים לרדות. ע"ש בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל. הרי מבואר דלרש"י ז"ל עיקר החשש הוא להוציא מלבן של צדוקים, שלא ימצאו מקום להלעיג על דברי חכמים, אולם מתוס' יבמות מ"ב ע"א ד"ה מאי שנא. נראה דהטעם שחשו דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא, הוא משום דלא ישמע לנו העולם על כך, עש"ה וכן מבואר מהכ"מ על הרמב"ם בפ"ז מהל' תרומות הט"ז לענין אנדרוגינוס שם, שכתב דאם אתה אומר שהאחד זכר, האחד נקבה, מיחזו להו לאינשי כחוכא ואיטלולא, ולא מיקיימי תקנת חכמים וכו', עש"ה. ומדברי התוס' יבמות מ"ב ע"א ד"ה מ"ש הנז', יש להעיר על הבכ"ש בחולין דצ"ב הנ"ל, שפירש להא דפריך בגיטין י"ח ע"א יאמרו ב' נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת, דהיינו שיתמהו בני אדם והי' בעיניהם כחוכא ואיטלולא. כפירש"י בעירובין. וכתב ע"ז בזה"ל ואם נפשך לומר, דה"ק יאמרו ב' נשים וכו'. ומ"ש הא מהא, ומתוך כך יתירו שניהם. א"כ גם בנ"ד איכא למיחש להכי, שיאמרו איך אפשר שהבהמה חצי' כשרה וחצי' טרפה, ומתוך כך יבואו להתיר הכל. עכ"ל ובמחכת"ה אישתמיט מיני' התוס' ביבמות הנ"ל, דמפורש יוצא מדבריהם, דפירשו להא דגיטין י"ח יאמרו ב' נשים בחצר א' וכו'. שהעולם סוברים שכתיבת שניהם היתה סמוך לנתינה, ויבואו להתיר תוך שלשה וכו', עכ"ל [איברא דגוף דברי התוס' ביבמות שם צ"ע לפי פירש"י בגיטין י"ח ע"א, ודו"ק. והרבה יש להאריך בזה. ולא עט האסף פה]:

וכיון שכן הראיתי לדעת כ"ז, פליאה נשגבה בעיני על הגאון פר"ח ז"ל, ובוש אני לומר עליו שבמחכת"ה דבריו סיתראי נינהו, ושכח דברי עצמו. שהרי הוא גופי' כתב בכללי ס"ס שלו סוף אות ג'. וז"ל:

ומיהו במידי דרבנן דקיי"ל ספיקא לקולא, אף דאיכא תרתי דסתרי לתרי גברי ש"ד. וה"מ היכא דלא מינכרא מילתא כגון ספק יממא ספק ליליא. אבל במידי דאיתא קמן מיחזו מילי דרבנן כי חוכא ואטלולא, ולא שרינן. כדא' בפ' ב"מ ובס"פ הדר, עכ"ל. וא"כ תמה אקרא עליו, דבמח"כ מדויל ידי' משתלים. כיון שהוא גופי' ידע מהא דעירובין. א"כ בחנם יצא לחלוק על הט"ז ודעימי' ז"ל לפסוק להיות בחד גופא שרי, ואסור. דהא אין לך חוכא ואטלולא גדולה יותר מזו לומר על גוף א' שתהי' מקצתו כשרה והשאר טרפה וכמש"כ הבכ"ש הנ"ל:

השתא הכא, אבא העירה עוד מדברי התב"ש ברס"י כ"ג סק"א שכתב, וז"ל:

וראיתי בקצת הגהות שחיטות מתחכמים לתת טעמים להלכות אלו, ואין בהם ממש, ויש לחוש דליפוק חורבא מינייהו. דלמ"ש טעם א' שמתוך ששוהה נבלע ומתקשה הדם באברים מחמת ביעתותא וכו'. ותו דבני מעיים שאין מחזיקין בהם דם כמ"ש סי' ע"ה, לשתרי? וכו' עכ"ל. ואנכי הרואה דהמתחכמים בעלי הגהות שחיטות, עדיפי מנביאי היו. ומדעתי' דנפשייהו כוונו בטעמם למש"כ בספרא דאדם קדמאה ר'בן ש'ל י'שראל רש"י ז"ל בספרו „פרדס הגדול“ (בסי' רי"ח) וז"ל:

הכי אשכחן בהלכות דר' אליי"ר, שהייה אמאי אסורה? דכיון דאישתהי במיעוט סימן כ"ד, ושהה כשיעור, ודאי מחמת ביעתותא מסתלק דמא, ומיבלע באברים, ולא נפק אפי' ע"י מליחה וכו'. אבל בס' השכם מצאתי וכו' כיון דשהה כשיעור וכו' מתה קשחיט וכו' ועוד וכו' מיבלע דם וכו', עכ"ל. ועיין בפרישה על הטור יו"ד סי' כ"ג סק"ג כתב וז"ל:

והטעם דשהיי' פסולה, משום דכתיב ושחט, משמע שחיטה א' ולא ב' שחיטות. ועוד לפי שהבהמה מרתעת, והדם נבלע באברים ואינו יוצא שוב אפי' ע"י מליחה, עכ"ל. וי"ל מרש"י חולין כ"ז ע"א ד"ה דלא לשוייה גיסטרא. בל"א שם שפי' שלא ידרוס. אע"ג דהלכות שחיטה הללמ"ס הם, יש מהם שנכתבו כגון דרסה, דמפקינן לקמן מושחט, אין ושחט אלא לשון ומשך, וכי גמירי הלכתא אשארא, עכ"ל. ומדברי רש"י הללו משמע דבין החמשה הלכות שחיטה, נמצאו איזה הלכות שנכתבו. וזהו שדקדק רש"י ז"ל בלשונו וכתב „שנכתבו“ בלשון רבים. וגם דקדק לכתוב „כגון דרסה“. כי הנה לשון „כגון“, מורה דלאו דוקא הוא זה הדבר בלבד שנקט, אלא גם כדוגמתו. כמבואר בהגמי"י סופ"ד מהל' שליחין ושותפין, שכתב וז"ל כל היכא דאמר תלמודא כגון זה, למידין ממנו דבר הדומה קצת, אע"ג דלא דמי לגמרי, עכ"ל. וכן מפורש יוצא בתלמודא דמערבא, בתלתא דוכתא. בירושלמי פ"ט דיבמות ה"ד. ופי"א דכתובות ה"ז. ופ"ט דגיטין ה"ט. לענין הא דאמר שמואל אין מעשין אלא כגון אלמנה לכה"ג וכו' לא כגון אמר שמואל. ע"ש שכן הוא גירסת הק"ע ע"ש. והק"ע כוון האמת בגירסא זו, שכן מצאתי מפורש בר"ן כתובות ס"פ המדיר, שהביא להירושלמי הנ"ל, וגרם בהדיא דמפרקינן כגון קאמר שמואל. כלומר לאו דוקא אלו וכו' ע"ש. ועיין רש"י סנהדרין צ"ח ע"ב ד"ה אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש. בל"א שם, דכגון דוגמא הוא ע"ש. ועיין בב"י אה"ע סי' ל"ט, שכתב וז"ל:

מ"ש רבינו כגון זיעה וכו' האי כגון טעות הוא וצריך למחקו, דכיון דאין מומין באשה יותר על של כהנים אלא אלו, לא שייך לומר כגון, עכ"ל [ועיין בפמ"ג או"ח באגרת לרע"ק מלמד אות י', שפי' שם מלת „כגון“ ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כל הנ"ל. ובמק"א הארכתי בזה עוד בבקיאות נפלא ואכ"מ]. ועפי"ז י"ל דגם רש"י בחולין הנ"ל דקדק וכתב:

„יש מהם שנכתבו כגון דרסה“ וכו'. וע"כ צ"ל דכוונתו הוא גם על „שהייה“. דהא לטעם הא' של הפרישה הנז' שהייה פסולה, משום דכתיב ושחט, ולא ב' שחיטות. ולכן הוה כדוגמת דרסה. דנשמע ג"כ מישחט כנ"ל. ואפי' אם נימא כטעם הב' דשהייה פסולה משום שנבלע הדם באברים, דרש"י לשיטתו אזיל בספר הפרדס הנ"ל. מ"מ מצינו איפוא לומר גם על „שהייה“ דהוי כנכתב בתורה. באיסור דם. וראיתי בפמ"ג יו"ד סי' כ"ג בשפ"ד סק"ב, שהביא להפרישה הנ"ל, וכתב עליו:

דמ"ש ושחט. ולא ב' שחיטות. ליתא דהללמ"ס הוא, לבד דרסה מפורש בקרא, עכ"ל. ותימה שלא העיר כלל מרש"י חולין הנ"ל, ומכל מה שהערותי בזה. איברא שמהרשב"א ז"ל בתה"א בית שני שער א' דכ"ג ע"ב (מובא גם בתב"ש רס"י ח', ובפמ"ג בריש הפתיחה להל' שריטה) נראה ג"כ דרק דרסה בלבד הוא בפירוש בקרא ע"ש. מ"מ מרש"י חולין הנ"ל יש להוכיח דיש עוד הלכה כדוגמת דרסה שנכתבה, וכדאמרן:

עכ"פ מצינו למידן דטעם המתחכמים בהגהות שחיטות שהביא התב"ש עלה יפה, ויסודתם בהררי קודש, והנה הוא כחובה על ספר הישר בס' הפרדס לרש"י ז"ל דכן אמרו רבנן בטעמא דשהייה פסולה, משום שהדם נבלע באברים. והרי שמעינן דהני גאוני, דיתבי בהאי קינא, לא חשו כלל לקושיית התב"ש הנ"ל דתיפוק חורבא מטעם זה, להכשיר הבני מעיים שאין מחזיקין בהם דם ואפשר דהני גאוני קמאי ס"ל באמת דכן הלכה ומורין כן להכשיר בזה הב"מ שאין מחזיקין בהן דם. ומש"כ הפמ"ג יו"ד סי' כ"ג בשפ"ד סק"ב על התב"ש הנ"ל דבני מעיים ודאי יש קצת דם בהן. ובשהה פירש ממקום למקום, ע"ש. לפענ"ד לא נהירין דבריו בזה. אפי' לדעת הר"ן פ' כל הבשר דס"ל דמעט דם יש בב"מ. מ"מ הרי כתב שם שאותו דם המועט שבהן אינו פורש מהן בבישול. והו"ל דם האברים שלא פירש ושרי וכו' עכ"ל. וי"ל דאה"נ ס"ל דאותו המעט דם שיש בב"מ אינו נפרש גם ממקום למקום. כש"כ להר"ת המובא בר"ן שם, דמבואר דעתו דס"ל דב"מ לא נמצא בהם אפי' מעט דם. וכן הוא משמעות רוב הפוסק ם שסתמו בלשונם לפסוק דאין מחזיקין דם בב"מ. וע"כ דס"ל שאין בהם דם כלל. וא"כ לשיטתייהו אפשר דגם בשהייה יש להכשיר הב"מ שאין מחזיקין בהן דם א). **(א) אמר בן המחבר הלום ראיתי בס' „יד יהודה“ (להגאון ר"ל ז"ל האבד"ק סאדאגורא) על היו"ד סי' ס"ז סק"ח, לענין שובר מפרקת, שדעתו לפסוק שם להכשיר הבני מעיים לאכלם חי. ודלא כהפמ"ג, יע"ש:

חנוך העניך שאפראן, רב בבאקארעשט.)** אמנם לפי"ד התב"ש בבכור שור הנ"ל, לא יתכן כלל לומר על חדא גופא שתהי' מקצתה כשרה והשאר טרפה, כגוונא דא להכשיר הב"מ שאין בהן דם, ושאר הגוף כולה תה' אסורה. וכדבר האמור למעלה, כי היכי דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא:

ויש אתי עוד להביא ראי'. מהתלמיד דבשהייה בשחיטה אין לנו להכשיר הבני מעיים שאין מחזיקין בהן דם והשאר הגוף כולו יהי' אסור. דהרי גרסינן בב"ק ק"ו ע"ב ארחב"א אר"י הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה' וכו' איתביה רחב"א לר"י היכן שורי, נגנב. משביעך אני ואמר אמן. והעדים מעידים אותו שאכלי. משלם תשלומי כפל. והא הכא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. וקתני משלם תשלומי ככל. תשלומי כפל אין, תשלומי ד' וה' לא? ומשני:

הב"ע כגון שאכלו נבילה וכו' ולישני לי' בבן פקועה? ומשני כר"מ וכו' ע"ש וכן בירושלמי פ"ח דשבועות ה"ג פריך ר"ח פירכא זו על ר"י. ומשני שם שנויא אחרינא. ע"ש במהרה"פ]. ואס"ד דבשהייה בשחיטה יש להכשיר עכ"פ הב"מ שאין מחזיקין בהם דם. אכתי קשה, ולישני דמיירי דבאמצע שחיטתו שהה כשיעור שהיי'. ועכ"ז בהיתר אכל את הב"מ שאין מחזיקין בהם דם כדאמרן. אך כיון דשאר כל הגוף הנשחט הוי נבילה מדאוריתא, מטעם שהיי' הפוסלת. פטור מד' וה'. כמבואר במשנה ב"ק ע"ח ע"ב. ואע"ג דהשחיטה הפסולה התירה עכ"פ את הב"מ, מ"מ כיון דשאר כל גוף הנשחט נתנבלה בידו פטור מד' וה'. כמבואר בגמ' ב"ק ע"ח שם דלת"ק וטבחו כולו בעינן. ולרבי בשיר דבר המעכב בשחיטה פטור מד' וה', דס"ל וטבחו מידי דהוי בטביחה ע"ש? ומדלא משני הכי, ע"כ שמעינן דאי אפשר לנו להכשיר הב"מ, ושאר כל גוף הנשחט יה' כולו אסור, כאמור:

הרי הראיתי לדעת בעזהשי"ת דדבר זה תליא באשלי רברבי. ע"כ נראה נכון להחמיר בד"ז:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה