שות רבז יורה דעה· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן עא
כבוד הרב המופלג בתו"י מוה"ר פסח ליב שווארין נ"י, שטעפאנעשט.
ע"ד אשר נשאל, בשור שלא הי' יכול לילך ברגליו. ואחר הבדיקה מצאו שהי' או הבוכנא בהאסותא. אולם כל ניביו היו מעוכלים:
תשובה
הנה גם בזה רואה אנכי את דברי כת"ר בנטייתו להחמיר ועיין בפרי תואר סי' נדה סק"ט שכתב, דלדידן דאנו מחמרינן כב' הפירושים דהיינו כפי' הרמב"ם והמחבר דניבין היינו היתרות. וכפירש"י בחולין נ"ד, דניבין היינו גיד קטן שבראש הקולית המחובר בהאסותא, ועיין פמ"ג סי' נ"ה בשפ"ד סק"ח. ועיין בפר"ת שם סק"ה שכ' שאין דעת רבים מהפוסקים שלפנינו מכרעת כאחת מהנה ע"ש. ודברי הפר"ת אלו אישתמטו במח"כ מהלב"ש בטרפ"ע סי' א' ס"ק ט"ו וס"ק ט"ז שכ' דרוב הפוסקים ס"ל כהרמב"ם יע"ש. ובאמת זה ליתא כנז'] יש להחמיר אי איעכול ניבי', דהיינו היתרות. הגם דלא נשמט כשמוט ועומד הוא. ואי איעכול גיד הקטן ולא נשמט הירך, דנשאר אחוז בדוכתי' ביתרותיו, שרי כדעת המרדכי, עכ"ל. ועפי"ד הפר"ת הללו, לא קשה מידי קושיית השו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' כ"ו שכתב דאין מציאות לדין הרמ"א שיהי' איעכול ניבי' ולא נשמט. כי בנתעכלו כל הניבין אי אפשר לקולית למיקם במקומה, דמאן מחזיק בה שלא תנתק צ וכו' ע"ש. ולפימש"כ הפר"ת אתי שפיר, דהרמ"א ז"ל אשר מקורו נובע מהמרדכי ז"ל ס"ל באמת כפירש"י דניבין היינו גיד קטן. כמבואר להדיא במרדכי פא"ט סוס"י תרכ"ט. ועין בת"ח כלל פ"ו ד"ו שם, שמסמן הניבין, דהיינו הגיד היוצא מראש עצם העליון אל הגוף ע"ש. והוא כפירש"י. ועפי"ז שפיר אפשר להקולית למיקם במקומה, דנשאר אחוז בדוכתי' בהיתרות. כמש"כ הפר"ת להדיא דמש"ה כשר להמרדכי ע"ש. ועיין במקדש מעט על הדע"ק בסי' נ"ה סוס"ק כ"א שפסק דנכון לחוש שלא בהפ"מ אם רק נתעכלו החיצונות דהיינו היתרות בלבד] ע"ש. אבל אם נתעכלו כל הניבין ודאי יש להחמיר אפי' בהפ"מ. כש"כ בנדון דידן שלא הי' השור יכול לילך כלל ונתעכלו כל ניביו דטרפה אפי' בהפס"מ. דהא אפי' אם רק צולע על ירכו יש להטריף. כמבואר להדיא בס' בית לחם יהודה יו"ד סי' נ"ה סק"ו ע"ש והפמ"ג יו"ד סי' נ"ה סק"ו קיצר בהעתקת הס' בל"י. והמעיין בגוף דברי הבל"י יראה דסרה מהר השגת הפמ"ג עליו. וכ"כ בשמו הגה"ק מבאטשוטש ז"ל בספרו דע"ק סי' נ"ה סק"ה, ע"ש בטעמו. ולדבריו בצולע יש להחמיר גם אם נתעכל רק הגיד העליון בלבד, דצולע נוטה דשף מדוכתי' ע"ש. כש"כ בנתעכלו כל ניביו דיש להטריף. ועפי"ז יפה הורה זקן ההוראה הגאון מהרש"ק ז"ל בספרו „טוב טעם ודעת“ מה"ת סי' ר"ו ע"ש. וא"כ קו"ח ב"ב של קו"ח בנדון דידן דיש להחמיר. ויש אתי אריכות דברים בזה, אולם אין עתותי בידי ע"כ דברי מעטים:
בצלאל זאב שאפראן