אור ברסלב

שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן נב

סימן נא

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר גרשון לפידות

נ"י בעיה"ק ירושלים תובב"א

ע"ד אשר העיר בדבר ה' זו הלכה, בריש תמורה ב' ע"ב, דבעי רמב"ח קטן מהו שימיר, כשהוא מופלא הסמוך לאיש, מי אמרינן מדאקדושי מקדיש, אמורי נמי ממיר, א"ד כיון דלאו בר עונשין הוא, בתמורה לא מתפיס. ובגליון הש"ס שם בשיטה מקובצת אות י"א כתב וז"ל:

אע"ג דמשום האי טעמא לא אמרינן דאין הקדשו הקדש. היינו טעמא כיון דתמורה, הוא לאו שאין בו מעשה וכו'. מש"ה בסברא גריעא בעלמא ממעטינן הכא וכו' עכ"ל וכת"ר כתב. דא"צ לדחוק מטעם סברא גריעא, אלא דיש לפרש עפ"י מש"כ הרמב"ם בסוף הל' תמורה, בטעמו של תמורה, הוא משום שמא יחזור בו מההקדש. וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה וכו' לפיכך סתם הכתוב בפניו, שלא יחליף, וקנסו אם החליף. ואמר:

"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". וא"כ כיון דעיקר טעם הקנס הוא משום שעבר על לאו ד"לא יחליפנו" וגו'. שפיר אבע"ל לרמב"ח כיון דקטן ליתי' בכלל "לא יחליפנו" לענין עונשין, ליתי' נמי בכלל "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". עכ"ד ביתר באור:

תשובה

(א) לדעתי נ"ל בס"ד לומר כעין זה, עפ"י מה דיש להוכיח מפירש"י בב"ק ל"ט ע"א ד"ה שור, ובתוס' שם ד"ה אין, דקטנים לאו בני קנסא נינהו ע"ש. שוב ראיתי בשו"ת מהרי"ק שורש פ"א שהאריך להוכיח דבקטן לא שייך קנס והעיר מפירש"י בב"ק] וסיים וז"ל:

ואפי' בלא שום ראי' נלפענ"ד דדבר פשוט הוא, דאין הקטן בשום קנס, דאין מעשה קטן כלום להענישו ולהפסידו בשום צד שבעולם, עכ"ל. וא"כ עפי"ז לטעם מרן הרמב"ם ז"ל דז"ש תורה:

"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", הוא משום קנסא, שפיר מבע"ל לרמב"ח לומר דקטן דלאו בר עונשין הוא, לא שייך למקנסי' בד"ז, כדבר האמור:

וכ"ת למה מבע"ל לרמב"ח ולא פשט לי' לומר בקטן דאינו עושה תמורה, משום דלא שייך קנס גבי', וכמש"כ המהרי"ק הנ"ל אבל י"ל דזה אינו. דאכתי מספקא לי' לרמב"ח דילמא טעמא דקרא הוא, כמש"כ הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה שנ"ב, כדי לקבוע בלבנו המורא בענין הקודש וכו' ע"ש. וטעם זה שייך ג"כ גבי קטן. וז"ש בגמ':

"מדאקדושי מקדיש, אמורי נמי ממיר". והבן:

ואע"ג דבש"ס תמורה ב' ע"ב, אח"ז שם אמרו:

אם תמצא לומר קטן עביד תמורה וכו' וכבר נודע מש"כ הרא"ש בפ"א דקידושין סי' ז', דשיטת הגאונים ז"ל הוא, דכל "את"ל", כמו פשיטותא הוא. וכ"כ הכ"מ בפי"ח מהל' שבת הכ"ו, ובפ"ב מהל' נזירות ה"ח, ובלח"מ פ"ג מהל' ק"ש ה"ג ע"ש. והנה לכאורה נראה דנפשטה האבעיא, וא"כ אפשר, או דס"ל דגם בקטן שייך למקנסי', ולומר גבי':

"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". או דס"ל כטעם הרא"ה הנ"ל? אולם זה אינו. דנראה דלרש"י ז"ל קשיא ל' זאת. ודייק בתמורה שם:

ואפילו אם תמצא לומר, קטן עביד תמורה וכו'. ופירש וז"ל: רבותא אתא לאשמעינן, ולא משום דאתיה הכי, עכ"ל. וכן בהגהות הב"ח בגה"ש שם, גריס:

ואפי' את"ל וע"כ נראה דס"ל דגם הגאונים ז"ל דס"ל דכל "את"ל" פשיטותא הוא, היינו דוקא היכא דנקט הש"ס בלשון "את"ל" לחוד. משא"כ היכא דנקט הש"ס בלשון "ואפילו את"ל, לא הוי פשיטותא. ומצאתי להגאון בעל יד אהרן, בכללי הגמ' דף צ"ו, ובס' יד מלאכי בכללי הרמב"ם כלל י"ג. שכ"כ בהדיא יעו"ש. ועפי"ז אתי שפיר מה שפסק מרן הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' תמורה ה"ח, דקטן שהמיר, יש בו ספק אם עושה תמורה. והכ"מ שם תמה עליו, כיון שדרכו בקודש לפסוק כאת"ל, למה פסק שהוא ספק. וכתב, שאפשר דרבינו לא הי' גורס, את"ל, עכ"ל. ועפ"י מה שכתבתי אתי שפיר ולא קשה מידי. דנראה ברור דהרמב"ם ז"ל גירסתו הי' בגמ':

"ואפילו את"ל" כגירסת רש"י ז"ל, וכאמור. ותמהני על ה"יד אהרן" וה"יד מלאכי" שלא העירו מהרמב"ם והכ"מ בהל' תמורה הלכה ח' הנ"ל:

(ב) אמנם כן יש להעיר בגוף הדבר, מה שאנו מעמיסין בגמ' טעמו של הרמב"ם בסוף הל' תמורה הנ"ל, ולהוציא מזה נפקותא לדינא. וכן כבר נודע מש"כ התוס' בסוטה י"ד ע"א ד"ה כדי, וז"ל:

ולא שייך לומר דדריש טעמא דקרא אלא היכא דנפקא לן מינה מידי וכו' ע"ש וכן בתוס' גיטין מ"ט ע"ב ד"ה ור"ש הוא דדריש טעמא דקרא, כתבו וז"ל:

לא פליגו אלא היכא דאיכא נפקותא וכו' ע"ש. וא"כ אם נימא דרמב"ח בעל האבעיא ס"ל בטעמא דקרא:

ד"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", משום קנסא הוא, כטעם הרמב"ם ז"ל. ע"כ צ"ל דרמב"ח ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא, בדוכתי טובא בש"ס. וגם ר"מ ס"ל דדרשינן טעמא דקרא. כמש"כ בס' תורת השלמים על הל' נדה סי' קפ"ג סק"ד ע"ש. ועפי"ז יקשה לנו מה שאמרו בתלמודא דמערבא בירושלמי תרומות פ"א סוה"א, ובירושלמי יבמות פי"ג ה"ב, דלגירסת ה"פני משה" שם, מבע"ל ג"כ לענין קטן, מהו שיהא תמורתו תמורה. ואמרו שם, דאם סבר ר"מ הוקשו כל המעשרות זל"ז וכו', כשם שאינו מביא מעשר בהמה כך אינו עושה תמורה. ויסבור כר"ש דאמר מעשר בהמה לימד על כל הקדשים לתמורה וכו' עש"ה. ולפי האמור, יקשה דהא ר"מ ור"ש דרשו טעמא דקרא, וא"כ אם ס"ל כטעם הרמב"ם ד"והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" הוא משום קנסא. וע"כ לדידהו קטן בלא"ה אינו עושה תמורה, דל"ש למקנסי' כאמור? אבל לגירסת ה"קרבן עדה" שם אתי שפיר, דעפ"י גירסתו יתפרש האבעיא דירושלמי לענין עכו"ם, אם עושה תמורה, עש"ה ובגמ' תמורה ג' ע"א בל"א ע"ש. ומצאתי בירושלמי שנדפס מחדש, על מס' בכורות פ"ט ה"א, דמפורש שם להדיא, דכל האבעיות הירושלמי שם קאי לענין עכו"ם, ע"ש במפרש. אבל אכתי קשה לנו דעת מרן הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא, כמו שפסק בפ"ג מהל' מלוה ולוה ה"א. א"כ אמאי פסק בפ"א מהל' תמורה ה"ח, דספק הוא, אם קטן עושה תמורה, עפ"י טעמו שבסוף הל' תמורה הנ"ל? וכן בכ"מ בהל' עכו"ם פ"ד ה"ד כתב דהרמב"ם לא ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא, ואינו כותב אלא הטעם שאין בו נפקותא לדינא ע"ש. וכ"ה בתוסיו"ט פ"י דסנהדרין מ"ה ד"ה אובדין [ע"ש בתוס"ח]. אולם הב"י על הטור אה"ע סי' ט"ז ס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דדרשינן טעמא דקרא. וכ"כ הלח"מ על הרמב"ם בפ"ג מהל' מלוה ולוה ה"א ע"ש, וצע"ג. ועוד יש הרבה לפלפל בד"ז ולא עט האסף פה:

(ג) בשולי המכתב לא אמנע מלכתוב מה שראיתי להעיר בתמורה ט' ע"א לענין מ"ש דאינו מתפיס בהקדש שאינו שלו, רק היכא דאמר מריה דבהמה דהקדש. כל הרוצה להמיר יבא וימיר ע"ש. וראיתי בס' מנחת חינוך על ס' החינוך מצוה שנ"ב, שחקר דאי מטעם שליחות הוא, קשה הא אשלד"ע, ונתבטל השליחות לתוס' ב"מ י' ע"ב. וכן חקר בסוף דבריו שם, לענין קטן שהקדיש בהמתו, ואמר כל הרוצה להמיר וכו' אם אחר יכול להמיר וכו' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' מ"ש בתלמודא דמערבא בירושלמי קידושין פ"ב ה"א לגירסת הפני משה "ואם המר ימירנו" הוינן סברין מימר ששליחו של אדם כמותו, אלא שמיעט הכתוב ע"ש. הרי מבואר דלגירסא זו, שליח אינו ממיר. אבל לגירסת הק"ע שם, אדרבה איפכא שמעינן מהירושלמי, דקרא ד המר ימירנו' לרבות את השליח קאתי, וע"ש בשי"ק שכתב, כיון דבכל התורה אין שלד"ע, לכך איצטריך קרא ע"ש. [וראה בתוס' ערכין ב' ע"ב ד"ה קרבנו, ובמל"מ פ"ג מהל' עבדים ה"ג, בד"ה האדון, עש"ה. ויש לפלפל בדבריהם, והבן]:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה