שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן נא
כבוד הרבני המופ' וכו' מוה"ר צבי גרשון
שו"ב משטעפאנעשט ה"י. ע"ד שאלתו, בענין נער קטן בן י"א שנה, שמצא צלוחית מלא י"ש בפסח. והטמינו באיזה מקום מוצנע, ולא הגיד ולא סיפר זאת לשום בן אדם. ואחר הפסח הביא את הצלוחית עם הי"ש לבית אביו. ושואל לדעת אם מותר הי"ש לאחר הפסח, או לא:
תשובה
הנה אך למותר הוא לפלפל בדין זכיה לקטן ובדין זכיה באיסורי הנאה הלא גם בלאו הכי, הדבר פשוט וברור דהצלוחית י"ש הנ"ל מותר לאחר הפסח. דהרי עיקר הטעם דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, הוא רק משום דקנסא קנסינן ליה הואיל שעבר עליו בבל יראה, כר"ש בפסחים כ"ט ל'. ויש להוכיח מפירש"י בב"ק ל"ט ע"א ד"ה שור. ובתוס' שם ד"ה אין, דקטנים לאו בני קנסא נינהו. וכ"כ להדיא בתשו' מהרי"ק שורש פ"א שהאריך להוכיח דבקטן לא שייך קנס. וסיים, דאפי' בלא שום ראי' נ"ל דדבר פשוט הוא דאין הקטן בשום קנס, דאין מעשה קטן כלום להענישו ולהפסידו בשום צד שבעולם ע"ש [ובתשובה שאח"ז, סימן נ"ב, הערותי בדברי המהרי"ק לסייע לדעתו מש"ס ופוסקים]. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' תל"ד בא"א סק"ט שכתב להדיא וז"ל:
והנה חמץ של יתום קטן שעבר עליו הפסח י"ל דשרי, דלמאן נקנסי', ולפי"ז אפטרופוס ששכח למכור חמץ של יתום, והגיע שש, יסלק אחריותו מחמץ, ויהי' מותר אחר הפסח, עכ"ל, הגם שדברי הפמ"ג ז"ל סותרים זא"ז, שהרי בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"ב אות בי, כתב וז"ל:
ויראה לי חמץ של חשו"ק שעבר עליו הפסח אפשר דאסור, אע"ג דליכא למקנסי', לא פלוג, כמו הניחו שוגג וכו' עכ"ל אבל נראה עיקר להלכה כמו שכתב הפמ"ג בסי' תל"ד. ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו שזכה לכוון לדעת המהרי"ק הנ"ל שכתב בפשיטות להדיא דלא קנסינן להקטן בשום קנס, מטעם דאין מעשה קטן כלום. ומקור דבר זה טהור מפירש"י ותוס' בב"ק הנ"ל:
והנה שאלה זאת נשאלה גם להרב ר' חיים טויבש מבאטושאן ז"ל, ונדפסה תשובתו בשו"ת חיים של שלום ח"א ס' כ"ה, וכתב ע"ז מדנפשיה בזה"ל:
וא"כ קטן לא זהו דלאו בר עונשין הוא, אלא דאינו עובר, כדאמרינן בסנהדרין נ"ה ע"ב קלון איכא, תקלה ליכא. ע"ש ובש"ע או"ח סי' שמ"ג בט"ז ומג"א שם. וכיון דלא עבר בב"י שוב אין מקום לקנס חכמים לחול על חמצו, עכ"ל החש"ש. הנה מלבד שלא ראה ולא ידע מהפמ"ג בב' מקומות, ומהמהרי"ק, ופירש"י ותוס' בב"ק הנ"ל. אלא אף גם שגה מאד בפשט דברי הגמ' בסנהדרין נ"ה שהוכיח דקטן אינו עובר מטעם דאמרינן שם קלון איכא תקלה ליכא. ולא הביטו עיניו לראות במה דמסיימו שם בגמ' בהדיא:
"כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה". וכ"כ התב"ש ז"ל להדיא בסי' א' ס"ק מ"ט להוכיח איפכא מהש"ס סנהדרין נ"ה הנ"ל דקטן וקטנה מזידים לעבירה ואיסורא הוא דעבדו יע"ש. והדברים מוכיחים שהרב חש"ש לא הביט כלל בדברי הגמ' בסנהדרין, רק העתיק זאת ממה שראו עיניו במג"א או"ח סי' שמ"ג סק"ד [שהרי ציין בתשובתו שם לעיין בדברי המג"א] והמג"א ם שם כתב בזה"ל "אמרינן בסנהדרין נ"ה ע"ב תקלה איכא ין ליכא" עכ"ל. וכלשון זה ממש כתב החש"ש בהעתקתו. ידע כלל שטעות-סופר נפל בלשון המג"א. כמש"כ המחצהש"ק ז"ל שם, דכצ"ל:
תקלה איכא וקלון איכא". ע"ש. וכוונת המג"א להמסקנא דהגמ' הנ"ל, כאמור:
אבל לענין דינא, הגם דקטן דעובר איסורא הוא דעביד, אפ"ה רחמנא הוא דחס עלי', שלא להענישו, וגם לא קנסינן ליה, וכמש"כ המהרי"ק הנ"ל, מטעם דאין מעשה קטן כלום להענישו ולהפסידו בשום צד בעולם:
בצלאל זאב שאפראן