אור ברסלב

שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן נ

סימן מט

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר יעקב האגער נ"י

אב"ד פאשקאן. ע"ד שאלתו, בכפרי אחד, שיש לו "בית-מרזח" (קרעטשמי), ואמר לבנו לילך ולעשות "שטר מכירה". ובנו שכח ובא לפני כת"ר אחר זמן איסורו, בשעה חמישית בין הערביים. וכת"ר הוכיחו כי לא טוב עשה שבא אחז"א. ועפ"י עצת כת"ר הפקיר את כל החמץ בפני ג' עדים. ועתה שואל לדעת, כדת מה לעשות בחמצו לאחר הפסח:

תשובה

פתח אמרי, לא אוחיל עד אם דברתי דברי. כי לא פעל כלל, במה שהפקיר את החמץ לאחר זמן איסורו, שאינו שלו. וכי יכול אדם להפקיר דבר שאינו שלו? וכן מפורש יוצא בירושלמי פ"ג דפסחים ה"ג, דאמרו:

וכי יש אדם מפקיר דבר שאינו שלו "בתמיה" ע"ש. וכן בירושלמי פ"ב דפסחים ה"ב, מתיב ר' יוחנן לרשב"ל:

אין את מודה לי משש שעות ולמעלן שהוא אסור (והפ"מ שם פי' וז"ל:

וכי אין אתה מודה לי שאם הפקיר משש שעות ולמעלן, שאסור הוא לאחה"פ דאין הפקרו הפקר ואע"ג דאכתי למ"ד לעיל בפ"ק בהלכה ד', דמשש שעות ולמעלה ליכא אלא איסור מדבריהן, ומדאורייתא חזי ליה עד שתחשך, אפ"ה אין הפקרו הפקר, מדרבנן, ע"ש) א"ל רשב"ל:

חמץ איסורו גרם לו וכו' (ופי' הפ"מ:

ומה אתה מדמה למשש שעות ולמעלה שאני תמן דאיסורו גרם לו דאין ההפקר כלום, דהא מיהת לכ"ע מדבריהן אסור הוא, עכ"ל). והק"ע, פי', דהירושלמי קאי, לענין מפקיר חמצו מתחת שעה ששית ולמעלה, שהוא אסור מדבריהם ומ"מ אין הפקירו הפקר ע"ש. ומכש"כ שאם הפקיר משש שעות ולמעלה דאין הפקירו הפקר ואסור לאחה"פ. ואע"ג דהב"ח בתשו' סי' קכ"ד האריך להוכיח דלשון הפקר להדיא, מהני, אף לדבר שאינו ברשותו ע"ש אמנם זה אינו. דע"כ לא כתב הב"ח שם דיכול להפקיר דבר שאינו ברשותו, אבל הוא שלו, ויבוא לרשותו ע"ש. אבל בחמץ משש שעות ולמעלה, דאינו שלו כלל, פשיטא דאינו יכול להפקיר כלל דבר שאינו שלו, כאמור:

ועפי"ז אתי שפיר הא דאמרינן בפסחים ו' ע"ב: לבתר איסורא, ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטיל. ופירש"י:

דלאו ברשותי' הוא, אינו שלו עכ"ל. וכן הר"ח ז"ל שם בגליון הש"ס (דפוס ווילנא) כתב:

כי אין אדם מבטל אלא דבר שלו וכו' ע"ש. כלומר דמצד שאינו ברשותו בלבד, הי' יכול להפקיר כמש"כ הב"ח ז"ל. רק מצד דאינו שלו אינו יכול להפקיר. דביטול מדין הפקר הוא. כמש"כ הר"ן ברפ"א דפסחים ע"ש. וזה שדקדקו רש"י והר"ח ז"ל וכתבו הטעם ד"אינו שלו". וכן בפסחים ז' ע"א, דפריך וניבטלי' בשית. כיון דאיסורא דרבנן עילוי', כדאורייתא דמיא, ולאו ברשותי' קיימא ולא מצי מבטיל. ופירש"י שם ג"כ:

"ואינו שלו" ולא מצי מבטיל לי' ע"ש. וע"כ ודאי מטעם האמור דביטול מדין הפקר נגעו בה. וגם בשעות דרבנן אינו יכול להפקיר, דאינו שלו, כהירושלמי הנ"ל:

ומצאתי בקצה"ח על חו"מ סי' רי"א סק"ד שהשיג על הב"ח בתשו' סי' קכ"ד (הנ"ל) והוכיח מב"ק ס"ט ע"א דאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו ע"ש אולם בנה"מ שם סק"א מיישב דעת הב"ח ז"ל, דמודה דבזמן שהדבר הוא אינו ברשותו, כגון שהוא כבר חמץ ודאי, דאין הביטול (שהוא מטעם הפקר) מועיל. דש"ס ערוכה היא, דבתר איסורא אין בידו לבטל וכו' ע"ש ואני בעניי ביארתי הדבר מילתא בטעמא בס"ד. ומצאתי עוד בקצה"ח חו"מ סי' ת"ה שהוכיח דבאיסורי הנאה לא מהני הפקירו כלל. אע"ג דאיסורי הנאה בעלים אית לי'. ואפ"ה הפקירו אינו מופקר, משום דלא עדיף מדבר שאינו ברשותו. והוכיח כן מפסחים ז' ע"א דפריך וניבטלי' בשית וכו' ע"ש, ותמהני שלא העיר מפירש"י ז"ל דעיקר הטעם שאינו יכול לבטל מתחלת שש, הוא משום דאינו שלו, כנ"ל. ומצאתי בשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' נ', שהוכיח דהפקר מהני בדבר שאינו ברשותו, מהא דאמרינן בכריתות כ"ד ע"א בשור שנגמר לסקילה, והוזמו עדיו, כל המחזיק בו זכה ע"ש. ובמחכת"ה לא זכר שר דברי הקצה"ח בסי' ת"ה שכתב, דבשור הנסקל הטעם דכיון שהוזמו עדיו, הרי מעולם לא הי' מאיסורי הנאה, וכיון דבעלים הפקירו. הרי הפקירו הפקר. והוכיח כן מדברי הרמב"ם בפי"א מנ"מ עש"ה ותבין. ומצאתי בתשו' מהרי"ט בשניות חאה"ע סי' מ', שכתב להדיא, דלא מהני סילוק והפקר בדבר שאינו ברשותו ע"ש. וכן בצל"ח פסחים נ"ז ע"א כתב בפשיטות שאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו ע"ש וכ"כ הפ"י בגיטין ל"ח ע"א ע"ש. וע"כ צ"ל דמש"כ הב"ח בתשו' סי' קכ"ד הנ"ל, דמהני הפקר בדבר שאינו ברשותו כוונתו כמש"כ בנה"מ רס"י רי"א, דכתב כן רק כשמבטל התבואה לכשיתחמץ. אבל כשהוא כבר חמץ מודה הב"ח דאינו יכול לבטל ולהפקיר כנ"ל. ומצאתי בציון ירושלים על הירושלמי פ"ג דפסחים ה"ג, שכתב דמהירושלמי (הנ"ל) משמע דלא כהב"ח. ובמחכת"ה לא זכר שר רב יוסף שאול סיוע"ה דברי הנה"מ (הנ"ל) במש"כ בכוונת הב"ח. ולא קשה מידי מהירושלמי. וזה פשוט וברור. ועיין בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ג סי' קנ"ח שהאריך לפרש דברי הב"ח זקינו ז"ל ולא זכר כלל להירושלמי וכל הנ"ל, וראה בשו"ת ברכת יוסף חאו"ח סוס"י ט"ז שכתב ג"כ לפרש דברי הב"ח ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתיה כל הנ"ל:

סוף דבר הכל נשמע, דלאחר זמן איסורו אפי' איכא עדים שהפקירו לא מהני. ואפי' אם הפקירו בפני עדים קודם זמן איסורו, והניח את החמץ בביתו וברשותו, לא מהני. וכ"כ בח"י סי' תמ"ח סק"כ, וז"ל:

ואפי' הפקר גמור, ואפי' איכא עדים שהפקירו ובטלו לא מהני, אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי הפסח ודאי כה"ג לא מהני ביטול או הפקר. ע"ש בבאה"ט סקט"ו. וכן בשו"ת עבודת הגרשוני סוס"י ק"ה כתב:

כללא דמילתא מי שיש לו חמץ בבית שעבר עליו הפסח, והוא ידוע, שבא לשאול, אע"פ שיש לו עדים שהפקירו אסור, עכ"ל. ואל תטעה במש"כ השע"ת שם ס"ק ט"ו, בשם עה"ג שכתב וז"ל:

אבל הוא לעצמו, שיודע בעצמו האמת שהפקירו הפקר גמור והוציאו מלבו לגמרי, ודעתו שאחה"פ יחזור ויזכה בו, מ"מ יכול הוא לזכות בו, עכ"ל. הן אמת שבעל עה"ג כתב כן בכוונת הריקאנטי ז"ל. אבל ראה זה מצאתי בשו"ת פני יהושע חאו"ח סי' י"ד שכתב וז"ל:

ע"כ הריקאנטי בהפקר ממש מיירי, שמפקירו לגמרי לכל אדם "ומוציאו לשוק" ומפקירו בלא ביטול בלב ומכוון שיזכה הוא בעצמו אח"כ, כגון שיודע שלא יגע בו אדם מאהבתו או מיראתו, וזה ממש כמו מכירה שלנו לגוי המכירו ויודע שישמור לו חמצו עד אחר החג ויחזור לו. זהו כוונת הרב ז"ל, עכ"ל. וראה בפמ"ג או"ח סי' תמ"ח בא"א סק"ב מש"כ בדברי הפ"י בשם הריקאנטי ז"ל עש"ה. וראה בפמ"ג או"ח סי' תמ"ח בא"א סק"ח במש"כ להוכיח מהירושלמי שבועות פ"ט דאמר מפקין לשוקא. א הא בחצירו לא, עש"ה ותבין. (וראה בהגהות אשרי על הרא"ש פ"ב דפסחים סי"ד, מש"כ בשם האו"ז. ובד"מ על הטור סי' תמ"ה אות א' שהאריך קצת יותר בדברי האו"ז ז"ל ע"ש. וראה ב"מראה הפנים" על הירושלמי פ"ב דפסחים ה"ב ד"ה הפקיר חמצו בי"ג, שתמה על הג"א בשם האו"ז ע"ש. והמטיין ב"אור זרוע הגדול" סי' תשמ"ח, יראה דלא קשה מידי קושיית המרה"פ. וראה עוד באו"ז הל' פסחים סי' רמ"ו עש"ה ותבין):

שוב נזכרתי מש"כ בשו"ת תועפות ראם חאו"ח סי' י"ד, בנידון שאלתו, באחד שהי' לו בשותפות י"ש שעמד אצל האדון. ושכח למכור בער"פ ק"ח. ואחר חצות הורה לו המורה להפקיר בפני ג'. ובאמצע דבריו כתב וז"ל:

ואמנם בכאן הורה לו המורה להפקיר אח"ז איסורו, ואין כאן הפקר כלל, דלאח"ז איסורו לא ברשותי' לבטלי', ואין ההפקר מועיל כלל, ולא אדע מה עלה בדעת המורה בזה, עכ"ל. ובמחכת"ה לא העיר כלל מכל מה שהערותי לבאר ד"ז באר היטב בעזהי"ת. ומש"כ התועפ"ר אח"כ וז"ל:

ומ"מ מאחר שכבר הורה, אולי כיון בזה למש"כ הקצה"ח בסי' רמ"ג (במחכת"ה בקצה"ח בסי' רמ"ג אין רמז דבר מזה. רק בסי' רס"ב סק"א שם כתב כן) דמדינא י"ל דכמו דמהני ביטול רשות בשבת משום דהוי כמו כלך אצל יפות, ואמרינן מסתמא ניחא לי' מעיקרא, ה"ה בנזכר אחר שש וביטל אמרינן מסתמא מעיקרא ניחא לי' אלא ששכח ולא ידע וכו'. ע"ש מש"כ להצדיק קצת בזה את המורה. ולפענ"ד אין הצדק אתו. כי מלבד שהקצה"ח ז"ל כתב בעצמו שחלילה להקל בזה, ולא כתב כן אלא לסניף בעלמא. ולדעתי גם לסניף אין לצרף ד"ז. דהרי מפורש יוצא בדברי הריטב"א בעירובין ע"א ע"א, דלא שייך שם בעירוב לומר כלך אצל יפות. ורק לגבי עירובי חצרות דרבנן די לנו בגלויי דעתו דהשתא, עכ"ל. וא"כ עפי"ז בשכח ולא ביטל קודם שש עובר על "בל יראה" מה"ת. ולא מהני גלויי דעתא דהשתא. ומצאתי בקובץ על הרמב"ם בפ"ד מהל' חו"מ ה"ב, שכתב דדברי הקצה"ח ז"ל תמוהים מאוד, ואין לצרף היתר זה כלל אפי' לסניף, עש"ב ואפי' אם ביטל החמץ כנהוג לומר "כל חמירא" (ואינם מבינים כלל, וסוברים שאומרים איזה תחינה, כמש"כ המג"א סי' תל"ד סק"ו) ושכח למכרו, דלא מהני אעפ"י שביטלו, משום חשש הערמה. כמבואר בסי' תמ"ח סעיף ה'. ואפ"ה לא מהני להפקירו אחז"א בפני ג'. מהאי טעמא דאמרינן דמעיקרא ניחא לי'. משום דבכה"ג הוי נמי דאורייתא. כמש"כ בשו"ת רע"א סי' כ"ג דגם בבטלו וגם הי' אנוס על המכירה אסור, משום דהכא הוי איסור תורה, אלא שביטלו וכיון דחז"ל גזרו שלא יועיל הביטול הוי כדאורייתא. וכה"ג כתב המג"א סוס"י תמ"ז סקמ"ו עש"ה. ורק לגבי עירובי חצרות דרבנן, הקילו לומר מדהשתא ניחא לי', מעיקרא נמי ניחא לי'. כמש"כ הריטב"א הנ"ל. ועפי"ז נדחו דברי השו"ת תועפ"ר במש"כ להצדיק את המורה הנ"ל. וזה פשוט וברור:

בהא סלקינן דלא פעל כלל במה שהפקיר את החמץ בפני ג' עדים לאחר זמן איסורו, כדבר האמור:

אמנם כן לענין דינא בנידון שאלתינו יש לצדד בכחא דהיתרא דעדיף, כיון שה"כפרי" צוה את בנו לילך ולעשות "שער מכירה", אע"ג דבנו שכח, ונקרא פושע, כמש"כ במג"א או"ח סי' תקכ"ז סק"ו, דהשוכח נקרא פושע. וכש"כ בשוכח מחמת עצלות ע"ש. ומפורש יוצא ברש"י ברכות מ"ג סוף ע"ב ד"ה דקרי לי' פושע, מתעצל, עכ"ל. וברש"י פסחים ו' סוף ע"ב ד"ה פשע, ישכח ויבא לידי פשיעה וכו' עכ"ל. מ"מ אביו ה"כפרי" אשר צוה עליו, לילך ולעשות שט"מ, י"ל דנקרא אונס. ואע"ג דלדעת רוב הפוסקים בחמץ שעעה"פ אפי' הניחו שוגג או אנוס אסור. מ"מ נודע דעת התשב"ץ סי' קצ"ט. וכן משמע דעת הר"ן, מובא בכ"מ פ"א מהל' חו"מ הל' ד', דבמקום אונס מותר. וראה בפמ"ג או"ח בא"א סוסק"ג, ע"ש מש"כ בזה. ויש לצרף זאת לסניף עכ"פ לענין י"ש, שדעת הרב ז"ל בש"ע שלו בסי' תמ"ב סעיף י', בהג"ה, שכתב, דבמקום הפסד גדול מאוד, י"ל די"ש שעבר עליו הפסח שאין בו כזית בכדי שתית פרס לפי שא"א לשתותו כאחד מפני חריפותו, הוי כחמץ ע"י תערובות ויש להתירו בהנאה דהיינו שימכרנו לנכרי. רק שיזהר שיהא בענין שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל וישתה ממנו ובשתיה אסור לכל ישראל אפי' למי שאין החמץ שלו ע"ש. ויש לצרף גם דעת הפ"י ז"ל בתשו', לענין י"ש דאינו אלא כחמץ נוקשה. ועכ"פ שרינן לערבו ברוב יין כשר. כמש"כ בשו"ת פ"י או"ח סוס"י י"ג. ולמכרו לנכרי באופן שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל. ועוד יש לצרף סניפין לד"ז. והנלפענ"ד כתבתי בהחפזי:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה