שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן מו
לכבוד הרה"ג וכו' מוה"ר אהרן שרייער [ז"ל
] אבד"ק באטושאן. ולכבוד הרבני המופלג בתו"י מוה"ר שלמה
שו"ב מבאהוש. ע"ד שאלתם, שנעשה במחנ', פנסים ברחובות קריה, באופן זה:
שהעמידו קנים גבוהים, בצדדי מבואי העיר. וחוט של ברזל מתוח מזה אל זה, מן הצד, ובאמצע החוט תלוי הפנס הנז'. וכת"ר שואלים מדעת אם יש לסמוך ע"ז בתורת צורת הפתח, באופן להעמיד שני קנים גבוהים י' טפחים מכוונים כנגד החוט שלמעלה, ואע"ג שאינם נוגעים ממש בהחוט, מ"מ כשר, כבש"ע או"ח סי' שס"ב סעיף י"א. אבל כת"ר מפקפקים בזה, מטעם שחששו לדעת הרא"ם, מובא במג"א סי' שס"ב סק"כ, דיש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים:
וחששו עוד, כיון שכל עיקר ענין צוה"פ הוא משום מחיצה. ובנידון דידן הכל יודעים דהחוט המתוח על הקנים הוא רק למען לתלות הפנסים, ולא לשם מחיצה. וגרע ממחיצה העומדת מאליה. ע"כ תו"ש:
תשובה
(א) לפענ"ד בעזר צורי נראה לי לצדד בזה בכחא דהיתירא דעדיף. ופתח דברי אעיר באומר הבא מן החדש. ומראש צורים חזיתי לבאר ממקור הדבר בעירובין דף י"א ע"א אר"י מעשה באדם אחד שנעץ ד' קונדיסין בארבע פינות השדה, ומתח זמורה עליהם, ובא מעשה לפני חכמים והתירו לו לענין כלאים. ואר"ל כדרך שהתירו לו לענין כלאים, כך התירו לו לענין שבת. ר"י אמר לכלאים התירו לו, לענין שבת לא התירו לו. ופריך במאי עסקינן אילימא מן הצד, והאמר ר' חסדא צוה"פ שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום [ופירש"י מן הצד, שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו, ולא על ראשיהן] אלא על גבן וכו' ע"ש. והרי"ף ז"ל פירש בשם רבינו האי גאון ז"ל דהאי צוה"פ שעשאה מן הצד, היינו כגון שעשאה מצדו של כותל, דהו"ל פיתחא בקרן זויות, ופיתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי, עכ"ל, וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפט"ז מהל' שבת ה"כ ע"ש. ולפענ"ד נראה נכון לפרש טעמייהו של הגאונים רבינו האי והרי"ף והרמב"ם ז"ל שנאדו מלפרש כפירש"י ז"ל דמן הצד, היינו שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו וכו' כנז'. משום דקשיא להו לשון הגמרא בגופא דעובדא שנעץ ד' קונדיסין הנ"ל שנקטו "ומתח זמורה עליהם". ולשון "עליהם" משמע להדיא דלא מיירי מן הצד. דהיינו באמצעיתו, אלא שמתח הזמורה למעלה ע"ג הקנים וכן בירושלמי פ"ד דכלאים ה"ב, ועירובין פ"א ה"ט, וסוכה פ"א ה"א, אמרו נעץ ארבעה קנים בארבע זויות הכרם וקשר גמי "מלמעלה" וכו' ע"ש. וכש"כ דקשה לפירש"י גופי' שנראה שגרס בעובדא זו "ומתח זמורה על גביהן". וכן הוא גירסת הרא"ש שם. וא"כ האיך סליק על דעת המקשה הנ"ל דפריך במאי עסקינן אילימא מן הצד וכו' הא מפורש יוצא מלשונם דלא מיירי במן הצד? ולכך הני תלתא גאוני אבות העולם, יתבו בחד קינא, לפרש האי שמעתא דמן הצד, בפירוש אחר כנז' (ומה דקשיא להו להרא"ש בפ"א דעירובין סי' י"ד ולהר"ן בפ"א דסוכה, על פי' זה, אבאר לקמן בס"ד]:
(ב) אבל ראו זה מצאתי פירוש חדש בסוגיא זו להרבינו חננאל ז"ל בעירובין י"א ע"א, וז"ל:
ואמרינן מעשה באחד שנעץ ד' קונדיסין בד' פינות השדה, ובין אלו ד' קונדיסין, קנים זה אצל זה, בפחות מג' טפחים. כדי שתהי' כמו מחיצה, ומתח זמורה עליהן, בשביל שלא יושממו ויפלו, זולת מקום הפתח וכו', במאי עסקינן אי נימא בעושה פתחו מן הצד, כלומר העמיד מזוזות בלא תקרה, אלא קנה מכאן וקנה מכאן. והאר"ח צוה"פ שעשאה מן הצד לא עשה כלום. אלא לעולם שעשה קנה מכאן וקנה מכאן וקנה אחר עליהן, וכה"ג צוה"פ מעליא הוא עכ"ל. נראה לפענ"ד נכון עוד דזה היא שהכריח להרבינו חננאל ז"ל לפרש דבין הקונדסין היו קנים זא"ז בפחות מג' טפחים. משום דקשיא לי' קושית התוס' והרא"ש בעירובין י"א ע"א שם ד"ה אילימא, וז"ל:
וא"ת הואיל ומהני צוה"פ מכל ד' רוחות, א"כ גבי פסי ביראות למה הוצרכו לארבעה דיומדין וכו' הי' להם לעשות ד' קונדיסין וזמורה ע"ג וכו'. וגבי שיירא נמי [בעירובין ט"ז ע"ב] אמאי צריך שלשה חבלים זה למעלה מזה, או קנים פחות פחות יעשו צוה"פ מד' רוחות? ומה שתירצו:
לפי שלא הי' מתקיים כל כך, משום דאתי גמלא ושדי לי', וגם בקל יכול ליפול ברוח שאינה מצויה וכו' יעו"ש. ותירוצם זה היה נראה להר"ח ז"ל לדוחק. ולכך תירץ הר"ח, דכאן מיירי דבין הקונדיסין היו קנים זה אצל זה בפחות מג' טפחים, ומתח זמורה עליהן, בשביל שלא יושממו ויפלו כנז'. אבל צוה"פ מד' רוחות בלא קנים זא"ז כנ"ל, באמת לא מהני, משום דהוי פרוץ מרובה על העומד ואפשר דזה הי' טעמו של הרמב"ם ז"ל ג"כ שפסק בפט"ז מהל' שבת הט"ז דלפרוץ מרובה על העומד לא מהני צוה"פ, יעו"ש בהה"מ ובב"י סי' שס"ב. משום דפירש ג"כ לעובדא זו כפי' הר"ח ז"ל שכל דבריו דברי קבלה כנודע. עכ"פ מצינו למידן דגם הר"ח ז"ל לא ס"ל לפרש הא דצוה"פ שעשאה מן הצד כפירש"י הנ"ל. אלא דמן הצד, היינו שהעמיד מזוזות בלא תקרה. וכן חזר ושנה עוד הר"ח ז"ל פירוש זה בעירובין י"א ע"ב ד"ה גופא אר"ח. וגם הביא שם עוד בשם יש שמפרש פיתחא מן הצד, כגון קנה עומד כנגד הקונדס הנעוץ בזויות, ונתן קנה ע"ג, צדו אחד על הקנה, וצדו אחד על הקונדס, שנמצא כצורת פירצה ולא כצורת פתח, שהרי לא עשה לה מזוזות, אלא הקונדס נתן במקום מזוזות עכ"ל. ונראה דהאי פירוש היש שמפרש שמביא הר"ח, היינו פירושו של רבינו האי גאון ז"ל הנ"ל, דמן הצד, היינו פיתחא בקרן זויות, דלא עבדי אינשי. וזה שכתב הר"ח שנמצא כצורת פירצה ולא כצורת פתח "שהרי לא עשה לה מזוזות". משום דס"ל כהתוס' בעירובין ו' ע"א ד"ה דפתחא, דגם בקרן זויות אם עשאה כעין פתח במזוזות ומשקוף הוי שפיר פתח ע"ש, וכ"פ הריטב"א שם בשם הראב"ד ז"ל דפתחא בקרן זויות, היינו בלא פצימין ע"ש. יעוין ברש"י מנחות ל"ד ע"א ד"ה והא אין לה פצימין. מזוזות וכו' ע"ש:
(ג) וכיון שהוכחתי לדעת ההכרח שהכריח לרבותינו הגאונים הקדמונים לפרש דלא כפירש"י ז"ל. עתה אבוא ליישב מה שהקשה הרא"ש ז"ל בפ"א דעירובין ס' י"ד על פירושו של ר"ה גאון ז"ל הנ"ל וכתב וז"ל:
ופי' זה אינו מובן, דלענין כלאים שמתח זמורה ע"ג קונדיסין לא משמע הכי, יע"ש בק"נ אות י' דע"ג קונדיסין לא הוי פיתחא בקרן זויות ע"ש. ולפי מה שכתבנו בשם יש שמפרש שמביא הר"ח דפיתחא מן הצד, היינו כגון קנה עומד כנגד הקונדס הנעוץ בזויות ונתן קנה ע"ג, צדו אחד על הקנה, וצדו אחד על הקונדס וכו' כנז'. והיינו ג"כ פירושו של ר"ה גאון, דזה היא פתחא בקרן זויות. ומצאתי בריטב"א בעירובין י"א ע"א שכתב להדיא בשם פי' רי"ף ז"ל שנתן קנה סמוך לקונדס, ועשה פתח בזויות ע"ש. והוא כפי' היש שמפרש שמביא הר"ח. וגם לר"ה גאון ז"ל מוכרחין לומר שבין הד' קונדיסין הי' קנים זא"ז בפחות מג' טפחים כדי שתהי' כמו מחיצה, כמש"כ הר"ח הנ"ל והבן. ופירושן של הגאונים דברי קבלה הם. ומש"כ הריטב"א דלישנא דמן הצד, הכריחו לפרש כן. כבר כתבתי ההכרחיים יותר נכונים שהכריחם לפירושם בזה, ומה שהקשה הריטב"א על פי' זה, דעד כאן לא קאמר תלמודא אלא דפתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי, אבל בזויות עבדי וכו' ע"ש לא קשה מידי, דהמעיין יראה להדיא דגם הרי"ף ז"ל מיירי בפתחא בקרן זויות, ולא בפתחא בזויות כנ"ל וכן בר"ן רפ"א דסוכה ד"ה גרסינן בפ"ק דעירובין, כתב על פי' הרי"ף דלא נהירא, דכי אמרינן התם פתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי, היינו כשאוכל משתי רוחות [כפרש"י בעירובין צ"ד ע' ב ד"ה כגון], אבל מרוח אחת לא וכו' ע"ש ולפי מה שכתבתו אתי שפיר דגם הרי"ף מיירי בכה"ג, בפתחא בקרן זוית שאוכל משתי רוחות. ומיירי ג"כ בקנה עומד כנגד הקונדס. והציור כזה... וכן נדפס ציור כעין זה בגליון הרי"ף שם שבדפוס ווילנא בשם הגהות חו"י יעו"ש. וע"כ צ"ל דכוונתו בזה הי' לתרץ קושית הר"ן והריטב"א הנ"ל, ועפי"ד הר"ח בשם יש שמפרש הנ"ל אתי שפיר ג"כ מה שהקשה עוד הר"ן שם, דכי אמרינן הכי, ה"מ שלא נידון הפירצה כפתח, אבל שעשאה צוה"פ ממש, משמע אפי' בקרן זויות מהני. וכ"כ הראב"ד עכ"ל. ולפימש"כ הר"ח א"ש כיון דמיירי כאן שנתן הקנה שע"ג, צדו אחד על הקנה, וצדו אחד על הקונדס והרי הוא כצורת פירצה ולא כצורת פתח, שהרי לא עשה לה מזוזות, אלא הקונדס נתן במקום מזוזות כנ"ל. ועפי"ז א"ש ג"כ מה שהקשו הרא"ש והריטב"א דלפי פירושו של ר"ה גאון, קשה מה דמתרץ הש"ס אלא על גבן דהא לפירושו הו"ל למימר אלא באמצען יעוין בלח"מ בפט"ז מהל' שבת ה"כ שהקשה קושיא זו על פי' זה מדנפשי' ע"ש. וכבר קדמו הרא"ש והריטב"א הנ"ל. ולפי מה שכתבתי בשם היש שמפרש שבר"ח אתי שפיר, דהא דאמרו "אלא על גבן", כלומר דלא מיירי בקנה עומד כנגד הקונדס בקרן זויות שאוכל משתי רוחות ונתן הקנה שלמעלה צדו אחד על הקנה וצדו אחד על הקונדס כנ"ל. אלא דמיירי שנתן הקנה שלמעלה על הקונדיסין בעצמן העומדים זה כנגד זה בראש המבוי ממש, ולא בקרן זויות שאוכל משתי רוחות, וזה מקרי "על גבן", דהוי צוה"פ ממש. הרי בארתי בס"ד שיטות רבותינו הגאונים נוחי נפש, ודבריהם מחוורים כשמלה מפורשה, והוראתם בקדושה, דצוה"פ מן הצד, היינו דוקא בקרן זויות, כנז' לשיטת ר"ה גאון ז"ל ודעימי'.-- ולשיטת הר"ח מן הצד, היינו מזוזות בלא קנה שע"ג. אבל פירושו של רש"י ז"ל לא שמיע להו, כלומר לא סבירא להו:
(ד) הגם הלום חזיתי למרן הב"י בסי' שס"ב שכתב דאעפ"י שהרי"ף והרמב"ם לא פירשו מן הצד כפירש"י, מ"מ לענין דינא משמע דאף לדידהו אם חבר הקנה העליון לשני הקנים מצדיהן לא מהני דלישנא דקנה על גביהן, משמע ודאי על גביהן, ולא מצדיהן. וכ"נ מדברי הרא"ש וכו' דלכ"ע בעינן על גביהן. ולא פליגו אלא בפירוש מן הצד, עכ"ל. ומרן ז"ל כפל דבריו ושנה בכ"מ פט"ז מהל' שבת ה"כ יעו"ש. ואחר המחילה מעצמות יוסף הקדושים האדון המשביר הב"י ז"ל לפענ"ד יש להוכיח דעת הרמב"ם ז"ל להיפוך, שהרי בפט"ז מהל' שבת הי"ט פסק דגובה הקנים בעינן שיהיו גבוהים י' טפחים או יותר. ובפי"ז מהל' שבת הי"ד פסק דצוה"פ כשר אפי' בפחות מי' טפחים יעו"ש. ובע"כ שהקנים שבצדדים בולטים למעלה גבוהים מהקנה שעל גביהם, והוי צוה"פ מן הצד, ואפ"ה כשר לדעת הרמב"ם ז"ל וכן הוא דעת הגאונים ז"ל אם חבר הקנה העליון לשני הקנים מצדיהן, שפיר מהני:
ומריש אמינא דכל עיקר הוכחת מרן הב"י ז"ל, לפענ"ד יש לדחות. דמלישנא דקנה על גביהן, ליכא למישמע דבא למעט לגמרי כל מן הצד, שהרי לגירסת רש"י והרא"ש שגרסו בגופא דעובדא הנ"ל:
ומתח זמורה "על גביהן". ואפ"ה סליק אדעתא דמקשה דמיירי מן הצד (כנ"ל באות א'). ואע"ג שכתבתי שם דמטעם זה נאדו רבותינו הגאונים מפירושו של רש"י ז"ל מ"מ י"ל דעיקר טעמייהו, משום דלא ניחא להו בפירושו של רש"י לפרש דמן הצד, היינו שמתח הזמורה מזל"ז באמצעיתו, דזה ודאי לא מקרי "על גביהן". משא"כ כשחבר הקנה העליון לשני הקנים מצדיהן סמוך לראשיהן, י"ל דשפיר מקרי "על גביהן". כמש"כ הרי"ף ז"ל להדיא בסופ"א דסוכה סי' אלף ה', לענין סכך על גבי אכסדרה, וז"ל:
והאי דאמרינן על גבי אכסדרה, לאו על גבי ממש, אלא בסמוך לה, כדכתיב ועליו מטה מנשה, ומתרגמינן ודשרוין סמיכין עלוהי, עכ"ל. והכא נמי, כשאמרו וקנה "על גביהן", י"ל דלאו על גביהן ממש בעינן, אלא אפי' סמוך לראשיהן מהני, דגם זה מקרי "על גביהן". וכעין זה כתב הב"י יו"ד סי' ר"א עמש"כ הטור לענין גיגית שקבועה בארץ וכו' דאם יש בשוליה נקב כשפופרת הנוד שרי, וכתב דבניקב מצדו איירי, ומשום דבעינן שיהא קרוב לשוליו, מש"ה קרי לי' שוליה ע"ש. והכא נמי סמוך לראשיהן, מקרי "על גביהן" או "על ראשיהן". וא"כ עפי"ז גם למסקנא דמתרץ הש"ס לגופא דעובדא הנ"ל דמיירי "על גבן", מ"מ י"ל דסמוך לראשיהן לכ"ע מהני ד"על גבן" מקרי כנ"ל. [ויש להעיר עוד בזה ממה ששנו חכמים בלשון המשנה פ"ג דבכורים מ"ה הגוזלות ש"על גבי" הסלים וכו'. ובירושלמי בהלכה ד' שם, תני ר' יוסי לא היו נותנים את הגוזלות על גבי הסלים, שלא ינבלו הבכורים, אלא תולה אותן חוץ לסלים. ומרן הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' בכורים ה"ט דקדק בלשונו הזהב וכתב וז"ל:
וכן היו תולין מצידי הסלין תורין וב"י וכו', יעו"ש ובפיהמ"ש להרמב"ם על המשנה הנ"ל ועפי"ז צ"ע דברי הר"י מלכי צדק בפירושו על המשנה שם, שכתב, דר' יוסי פליג על התנא דמתני' יע"ש. ולפי מה שכתבתי ליכא הכרח לזה, דהרי גם לשון "על גבי" יש לפרש חוץ לסלים מצידיהן. ועפי"ז ר' יוסי לא פליג כלל, אלא פירושא קא מפרש כנז' וצ"ע]:
וי"ל עוד דגם פירושו של רש"י ז"ל גופי' נוטה לזה, דדוקא אם חבר הקנה העליון לשני הקנים מצדיהן באמצעיתן, הוא דלא מהני. משא"כ סמוך לראשיהן, גם לשיטתו מהני. שהרי דייק וגרס לפרש מן הצד, שמתח הזמורה מזל"ז "באמצעיתו" וכו'. וכ"פ הרבינו יהונתן. וכן בהג"א שם כ' לשון "באמצעיתן" יע"ש. ומלשונם משמע להדיא דדוקא "באמצעיתן" הוא דלא מהני, דזה לא הוי צוה"פ כלל. משא"כ כשחבר הקנה העליון לשני הקנים מצדיהן סמוך לראשיהן שפיר מהני, משום דצוה"פ כזה עבדי אינשי. ואע"ג דרש"י ז"ל מסיים בלשונו "ולא על ראשיהן". מ"מ כבר כתבתי להוכיח דגם סמוך לראשיהן מקרי "על ראשיהן". אבל לשון "באמצעיתו", ע"כ דוקא הוא:
ואין להשיב ממש"כ המהרי"ט בשניות חאה"ע סי' ח' דכל שאינו בקצהו ממש, נקרא אמצע יע"ש. זה ליתא, דכבר כתבתי בחידושי לדחות האי כללא דכייל לן המהרי"ט ז"ל, והבאתי ראיות הרבה מכמה דוכתי בש"ס, דכל מקום שנקטו בלשונם לשון "אמצע" דוקא הוא [ואפרט קצתן. שהרי ביומא ט"ו ע"א אמרו על הא דתנן הזה ממנו על טהרו של מזבח וכו', מאי לאו אפלגי' דמזבח, ופירש"י נגד אמצע גובה. וכן פירש"י עוד ביומא נ"ט ע"א ד"ה אפלגי' דמזבח, באמצע גובה כותלו. וכן בתוס' סוכה י"ג ע"א ד"ה בשלש, כתבו דבקרב אלקים ישפוט, היינו חמשה, משום דלשון בקרב, משמע אמצע, כלומר בחצי עדה, דהיינו חמשה יע"ש]. וכ"כ הט"ז להדיא ביו"ד סי' רל"ב סק"א דממוצע לא מקרי, אא"כ קרוב לזה כמו לזה. משא"כ בקרוב לזה יותר מלזה, לא נקרא ממוצע ע"ש. וכ"מ עוד מכ"ד. וא"כ הכא נמי רש"י והר"י והג"א שכתבו לשון "באמצעיתן", ע"כ דוקא הוא. דדוקא באמצעיתן ממש, דהיינו בחצי גובה הוא דלא מהני. משא"כ סמוך לראשיהן שפיר מהני, ד ד"על גביהן" מקרי, וצוה"פ כזה עבדי אינשי:
ועפי"ז אתי שפיר לתרץ גם קושית הריטב"א ז"ל בעירובין י"א שם שכתב וז"ל, ומיהו מה שפירש"י ז"ל שנתן הקנה באמצעיתו. לאו דוקא. דא"כ למ"ל לאוקומה בשנתנו על גבן, נימא אפי' מן הצד, וכשהוא סמוך לראשן. אלא ודאי כדפרישנא, עכ"ל. ולפי מה שכתבתי א"ש, דלשון רש"י ז"ל מדויק, וכן דייקו הר"י והג"א וכתבו לשון "באמצעיתן". וע"כ דוקא הוא. ומה דמוקי הש"ס דמיירי "על גבן", היינו נמי סמוך לראשיהן, דגם זה "על גבן" מקרי, וצוה"פ כזה עבדי אינשי כנז' שהמשקוף נתן סמוך לראש שתי המזוזות ומש"כ הרא"ש פ"א דעירובין סי' י"ד בשם פירש"י שפי' מן הצד, שלא נתן העליון על שני הקנים, אלא חברו להם מן הצד, שאז אין דומה לפתח שהמשקוף נתן על שתי המזוזות יע"ש. היינו לפי פירושו ברש"י דמש"כ "ולא על ראשיהן", היינו שצריך שיהי' הקנה העליון מונח על שני ראשי הקנים ממש. אבל לפי מה שהוכחנו דלשון "על ראשיהן", היינו נמי סמוך לראשיהן. ומש"כ רש"י "באמצעיתו" דוקא הוא. א"כ גם אם חבר הקנה העליון לשני הקנים מצדיהן סמוך לראשיהן שפיר מהני, משום דדמי לצוה"פ שעבדי אינשי. ואם כנים דברי, יש לסתור בזה כל הבנינים והפלפולים שפלפלו האחרונים במה שחידש הט"ז בסוס"י שס"ב להוכיח מדברי רש"י ז"ל דעיקר צוה"פ שלא יהא הקנים בולטין למעלה, אבל בשוה כשר ע"ש. ולפי מה שכתבתי עדיפא מזה איכא למישמע מרש"י ז"ל דאפי' סמוך לראשיהן מקרי צוה"פ כנז'. יעוין תו"ש ונ"א כלל מ"ח אות ב' ובשאר אחרונים מה שכתבו בזה. ועפי"ז יש לדחות נמי מש"כ הפמ"ג בסי' שס"ג ס"ק י"ט. להוכיח מלשון הג"א הנ"ל במש"כ:
ולא שיהא תחוב בין שניהם באמצעיתן. משמע דצריך דוקא מונח על ראש הקנים, הא תחוב בין קנה לקנה לא מהני ע"ש. ולפי מה שכתבתי י"ל דאין ראי' מהג"א, דעיקר דברי הג"א לא באו אלא לדייק כדברי רש"י ז"ל דאם תחב בין קנה לקנה דוקא באמצעיתן הוא דלא מהני, משום דצוה"פ כזה לא עבדי אינשי. משא"כ סמוך לראשיהן י"ל דשפיר מהני תחוב בין שניהם [יעוין תו"ש מש"כ לפרש דברי הג"א באופן אחר יע"ש ובשו"ת ח"ס חאו"ח סי' צ']. וגם הגאון מליסא ז"ל בספרו "מקור חיים", בתיקון עירובין שלו, כתב כן דאם חקק בתוך הקנים מהני וצירף סברתו לזה, משום דאין שיעור ללחי. ואלו הי' חותכין הקנה שלמעלה מן החבל הוה כשר, הכא נמי כשר, דאף שאינו חתוך עדיין, כמאן דפסיק דמיא יע"ש. והאחרונים בתשובותיהם פלפלו והאריכו הרבה בדברי המק"ח אלו. ודימו סברתו זאת, למה דאמרינן יתר כנטול דמי. יעוין בשו"ת חסד לאברהם או"ח סי' ל"א ובשאר אחרונים, כנודע לכל באי שערי תשובה:
(ה) וראיתי בשו"ת אבן יקרה ח"א או"ח סי' ט"ז (להרב הגאבד"ק טשערנאוויטץ ז"ל) שהשיג על דברי האחרונים בזה, דלפי דבריהם אין מקום כלל להאי דינא דצוה"פ שעשאה מן הצד פסולה, ולא משכחת לה בשום פעם, שהרי תמיד נוכל לומר דחלק הקנה הבולט למעלה מהקנה שע"ג, כמאן דפסיק דמיא יע"ש שהאריך. אבל לפי מה שכתבתי דעיקר צוה"פ מן הצד דפסולה, היינו דוקא "באמצעיתו" אתי שפיר סברת המק"ח, דדוקא אם חבר הקנה העליון מן הצד סמוך לראשיהן. דחלק המיעוט מן הקנה הבולט מלמעלה מהקנה שע"ג, הוא טפל, ובטל לגבי עיקר הקנה, ושפיר אמרינן בי' שהוא כמאן דפסיק דמיא, והוה צוה"פ מעליא, וצוה"פ כזה עבדי אינשי. משא"כ אם חבר הקנה לשני הקנים מן הצד "באמצעיתן", בזה ודאי לא שייך לומר על חצאי הקנים הבולטים שהם כמאן דפסיק דמיא. דמה חזית לומר על פלגא דלעילא, שני חצאי קנים הבולטים שהם כמאן דפסיקי דמיא, דלמא חצאי הקנים דלמטה, הם כמאן דפסיקי דמיא, וליכא צוה"פ כלל [כעין מה שכתבו לענין יתר כנטול דמי. יעוין בתב"ש סי' ל"ה רס"ק ל"ט לענין יתרת ושינתה תוארה, דמאי חזית דהאי יתרת היא, דלמא אחריתי יתרת היא וכו'. וכ"כ הפמ"ג ובלב"ש בכ"ד, כנודע] ושפיר משכחת לה צוה"פ שעשאה מן הצד דפסולה, היינו "באמצעיתו". וזה ברור בסברא, ואתי שפיר דברי המקו"ח:
ומש"כ הרב בעל "אבן יקרה" שם, להביא ראי' דלא שייך בזה לומר רואין אותו כאלו ניטל וכמאן דפסק דמיא, ממש"כ התוס' זבחים דף ע"ז ודע"ט לענין דמים התחתונים הניתנין למעלה, דאין לומר בהן רואין אותו כאלו הם מים, שהרי גם התחתונים ראוין להקרבה ליזרק למטה, אין להתיר ליתנם למעלה ולומר רואין אותו כאלו הם מים ע"ש. וא"כ ה"נ בחוט התחוב בצד הקנה, האיך שייך לומר דהחלק שלמעלה מהחוט רואין אותו כניטל, דהרי גם אותו החלק הבולט עצמו, אם יתנו החוט למעלה ממנו ע"ג, הי' כשר, וכל שהוא ראוי אם יהי' למטה מהחוט. גם אם הוא למעלה לא שייך לומר גבי' רואין אותו כניטל, לסברת התוס' הנ"ל ובמחילת כבודו, אישתמיט מיני' גמרא מפורשת דגם בכה"ג אמרינן רואין כאלו ניטל. דהרי בעירובין ג' ע"א לענין מקצת קורה בתוך עשרים, ומקצת קורה למעלה מעשרים וכו' אמרינן קלוש ופירש"י ד"ה קלוש. רואין כאילו ניטל אותו העובי ה היוצא למעלה יע"ש. הרי להדיא דגם בכה"ג אמרינן רואין כאלו ניטל אעפ"י שכל הקורה ראוי, אם הי' למטה מעשרים. מ"מ אמרינן רואין. וראייתו מהתוס' זבחים יש לדחות וק"ל:
(ו) והאיר ה' את עיני ומצאתי שהנחני ה' בדרך אמת בכחא דהיתירא בזה. שהרי גרסינן בירושלמי פ"ד דכלאים ה"ב, ועירובין פ"א ה"א, וסוכה פ"א ה"א, ר"ה בעי, הדא פיאה, מה את אמרת, מלמעלן, או מן הצד [ופי' הק"ע והפ"מ:
כלומר דאיך הדין לעשות הצוה"פ, אם מלמעלן ע"ג הקנים, או אם מן הצד] אין תימר מלמעלן, כש"כ מן הצד וכו' [ופי' הק"ע והפ"מ:
א"ת מלמעלן מהני צוה"פ, א"כ ממילא שמעינן דכש"כ מן הצד דמהני, לפי שצוה"פ מן הצד, דמיא יותר לבנין מחיצה] יעוש"ה בירושלמי. הרי מפורש יוצא ומבואר להדיא בירושלמי דצוה"פ מן הצד, הוא יותר עדיף מצוה"פ שעשאה מלמעלה ע"ג ראשי הקנים ממש, דמן הצד כש"כ הוא שמועיל:
ונראה נכון וברור מאד, שזה הי' הטעם לשבח שהכריח להני גאוני, ארבעה עמודי העולם, הר"ח, ורבינו האי, והרי"ף, והרמב"ם ז"ל, לפרש הא דאמרו בבבלי צוה"פ מן הצד, דלא כפירש"י. בכדי שלא לעשות פלוגתא רחוקה בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי הנז' דהרי לשיטת הירושלמי צוה"פ מן הצד עדיף וכש"כ שמועיל. וא"כ האיך אפשר לומר לשיטת הבבלי דלא עשה כלום ולכך פירשו דהאי מן הצד שאמרו בבבלי, ענין אחר הוא כנזכר. ונמצא דלפירוש הגאונים ליכא פלוגתא כלל בין בבלי לירושלמי. וכ"ע מודים דאם חבר הקנה העליון, לשני הקנים מצדיהן, שפיר מהני [ואע"ג דבגליון הש"ס בירושלמי עירובין שם, השיג על הק"ע, והעמיס פי' אחר בירושלמי, דס"ל ג"כ דצוה"פ שעשאה מן הצד לא מהני. מ"מ המעיין היטב בשטתיות לשון הירושלמי שבכל המקומות הנ"ל, יראה להדיא שפירושו אינו נכון כלל. ומחוורתא כפי' הק"ע והפ"מ וסייעתא גדולה לפירושם, ממה שנראה ברור שגם הגאונים הקדמונים פירשו כן, ותורת אמת היתה בפיהם, וזה פשוט וברור]. ועפי"ז תמה אנכי על מרן הב"י סיני ועוקר הרים ז"ל שכתב בב"י ובכ"מ, דלישנא דקנה "על גביהן", משמע ודאי, ולא מצדיהן (כנ"ל באות ד'). ולפענ"ד, מלישנא דקנה "על גביהן", לא נשמע כלום. וראי' ברורה לזה, שהרי גם בירושלמי עירובין פ"א ה"א דף ה' ע"א, אמרינן:
צוה"פ שאמרו, קנה מיכן, וקנה מיכן, וגמייא "על גביהן" יע"ש. ולשיטת הירושלמי צוה"פ מן הצד כש"כ שמועיל ומרן הב"י ז"ל עשה שלמא בין הפוסקים והוכיח דלא פליגו אלא בפירוש מן הצד, אבל לדינא כ"ע מודים דצוה"פ מן הצד לא מהני. ולפענ"ד ניחא יותר לומר דאיכא פלוגתא בין הגאונים, ורש"י ז"ל. מלומר דאיכא פלוגתא רחוקה בין תלמוד בבלי, לתלמוד ירושלמי. וא"כ כיון שבירושלמי מפורש יוצא דמן הצד כש"כ שמועיל. והגאונים אבות העולם לא סבירא להו כפירש"י. ולפירושן שני התלמודים בבלי וירושלמי, כל אחד על מקומו יבא בשלום, בשפה אחת ודברים אחדים, וזב"ז קשורים וצמודים אם כי מי אנכי להשיג על אדוננו מאור עינינו מרן הב"י ז"ל. מ"מ אחר בקשת מחילה אלף פעמים. מעצמותיו הקדושים נבג"מ האמת יורה דרכו. ואפשר שכן הלכה ומורין כן. ועכ"פ חזי לאיצטרופי כל מה שכתבתי לסניף לצדד להיתירא בצוה"פ מן הצד, כגון "טעלעגראף", ובנידון שאלתינו וכיוצא בזה:
(ז) השתא הכא הבא נבא עוד לנידון שאלתינו, דגם אם נפסוק הלכה למעשה כהב"י ודעימי' דס"ל דצוה"פ שעשאה מן הצד ולא ע"ג ראשי הקנים לכ"ע לא מהני. מ"מ עכ"פ אם העמידו שני קנים גבוהים י' טפחים מכוונים כנגד החוט שלמעלה, שפיר מהני. ומה שחששו כת"ר לדעת הרא"ם ז"ל מובא במג"א סי' שס"ב סק"כ, דיש לשלוף הקנה הפסול מפני הרואים. לפענ"ד חששא רחוקה היא. דעיקר דברי הרא"ם והמג"א ז"ל תמוהים. כמו שאבאר בס"ד. ומריש תמה אנכי, דהא צוה"פ לאו משום היכירא היא, אלא משום מחיצה. כמו שכתבו הפוסקים. וא"כ איה איפוא פסול מפני הרואים איכא בזה? ומצאתי בשו"ת שואל ומשיב ח"א סי' ר"נ שתמה ג"כ על הרא"ם והמג"א, וכתב וז"ל:
והנה באמת דברי המג"א תמוהים, דצוה"פ אינו משום היכירא, ודוקא במבוי הסתום שייך היכירא אבל לא כאן וכו' עכ"ל. וביותר אני תמה, גם לפימש"כ התוס' בעירובין ה' ע"ב ד"ה ארבע, דאפי' למ"ד לחי משום מחיצה, מ"מ היכר קצת בעינן. ואפ"ה סיימו התוס' שם, דכשהועמד לשם לחי יש קול, ואיכא היכירא עכ"ל. וכ"כ הריטב"א שם. וא"כ הכא נמי כיון שהעמידו לחיים, יש לה קול, ואיכא היכירא. ומה פסול מפני הרואים איכא בזה [יעוין בספר החיים להגאון מהרש"ק מבראד ז"ל בחידושיו לש"ע או"ח סי' שס"ג באד"ה עוד ראיתי בס' מקו"ח, שחידש מדנפשי' לפרש להתוס' עירובין י' ע"א ד"ה ושני, דגם המ"ד דלחי משום מחיצה, מודה דבעינן היכרא קצת יע"ש שהאריך. ובמחכ"ת אישתמיט מיני' התוס' הנ"ל שכתבו להדיא כן. וכ"כ המג"א סי' שס"ג סק"י מדנפשי' ע"ש] ומש"כ השו"מ שם וז"ל, ועיינתי ברא"ם ח"ב סי' כ"ו וראיתי שהרגיש בזה, וכתב דמ"מ כדי שלא יחשדו הרואים שצוה"פ כשר אף שעשאו מן הצד ויתירו לעתיד בצוה"פ העשוי מן הצד, ע"כ יש להחמיר:
וא"כ אינו רק חשש קל וכו' עכ"ל. ולפענ"ד גם על החשש קל הזה שחשש מפני מראית עין שיאמרו שצוה"פ מן הצד כשר. יש לתמוה דהנה מראשית כזאת נחקורה בגוף האי דינא דצוה"פ שעשאה מן הצד פסולה, אי מדאורייתא הוא, או רק מדרבנן, אבל מדאורייתא שפיר מהני אפי' ברה"ר גמור. אמנם יש להוכיח מהש"ס עירובין י"א הנ"ל דרק מדרבנן לא מהני צוה"פ מן הצד. דהרי ר"י ס"ל שם כר"ת דצוה"פ מן הצד לא מהני לענין שבת. אבל לכלאים מודה דאפי' מן הצד הוה צוה"פ, ע"ש בפירש"י ד"ה ובדר"ח, דהטעם הוא, משום דשבת חמור מכלאים ע"ש. וא"כ לפימש"כ התוס' בעירובין ו' ע"א ד"ה רב, כ"ב ע"א ד"ה והא], להוכיח דצוה"פ מהני מה"ת אפי' לרב ביותר מעשר, דהא פיאה מתרת בכלאים אפי' יותר מעשר ע"ש ואף אנן נמי נימא, דע"כ צ"ל דצוה"פ מן הצד מה"ת מהני, מדמהני לענין כלאים כנז' וכיון שהוכחנו לדעת זאת דצוה"פ מן הצד מה"ת מהני, ואינו אלא מדרבנן. וא"כ לפי המבואר בש"ע או"ח סי' ש"ג סעי' י"ח. ובסי' שמ"ה סעי' ז'. ורמ"א סי' שמ"ו סעי' ג', דעכשיו אין לנו רה"ר, וליכא איסורא דאורייתא. וכ"כ הט"ז סי' שמ"ה סק"ו, ומג"א סק"ז, דדעת רוב פוסקים סבירא להו הכי יע"ש. ונמצא דצוה"פ מן הצד בזמה"ז הוי תרי דרבנן. וגזירה לגזירה. וא"כ לכאורה רה יש לפקפק בגוף האי דינא דצוה"פ מן הצד דפסולה גם בזמה"ז דהא קיי"ל בכל מקום דלא גזרינן גזירה לגזירה? [ואין לתרץ עפי"ד הרשב"א ז"ל, מובא בב"י יו"ד סי' קנ"ז, שאסרו חכמים טבילה ביום ז', שמא תשמש, ושמא תראה ותסתור. ואעפ"י שגזירה לגזירה היא, החמירו עלי', מפני כרת שבה יע"ש. הרי שהחמירו באיסור כרת לגזור גזירה לגזירה. וא"כ עפי"ז באיסורי שבת, דהוי נמי איסור כרת, לכאורה שפיר גזרינן גזירה לגזירה זה ליתא, דאם נימא כן, לא מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד, לפרנס סוגיות מפורשות בש"ס. בעירובין ד' ע"ב וסוכה, ו' ע"ב ונדה ס"ז ע"ב שאמרו ד"ת רובו המקפיד עליו חוצץ וכו' וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד. ופריך וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוט המקפיד. ומשני:
היא גופה גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה יע"ש. והרי רוב המקפיד חוצץ מה"ת, והבא עלי' בכרת קאי, ואפ"ה לא החמירו לגזור בזה גזירה לגזירה וכן מצינו גם באיסורי שבת, דלא גזרינן גזלג"ז. כשבת י"א ע"ב, כ"א ע"א, יע"ש בתו"י. ותמהני על מרן הב"י ז"ל שהביא דברי הרשב"א ז"ל ביתה יוסף, ולא העיר לתמוה עליו בזה וצע"ג]. אמנם י"ל עפי"ד התוס' חולין ק"ד ע"א ד"ה ומנא, דיש מקומות דגזרינן גזירה לגזירה, ולא חיישינן, דאין לדמות גזירות חכמים זל"ז, אלא במקומות שהש"ס מדמה יע"ש. ועפי"ד התוס' אלו השיג הנקה"כ על הט"ז יו"ד סי' צ' ס"ק י"ב, ע"ש בפמ"ג במ"ז שם, שכתב שכן הלכה, דלפעמים גזרינן גזלג"ז. וא"כ הכא נמי בנ"ד לענין צוה"פ מן הצד, גם בזמה"ז פסולה, אע"ג דהוי גזלג"ז כנז'. אבל על האי גזירה שחידש הרא"ם ז"ל מדנפשי' לומר בצוה"פ מן הצד, דגם אם עשה קנה אחר תחתיו, יש לשלוף קנה הפסול מפני מראית עין. ודאי קשה. היכן מצא לגזור בזה משום מראית עין. והלא בזמה"ז הוי ג' גזירות כאחד. ולא מצינו בשום מקום שגזרו ג' גזירות כאחד? וכש"כ שקשה בזה להרמ"א יו"ד סי' פ"ז סעיף ג' דבאיסור דרבנן לא חיישינן למראית עין. אעפ"י שהש"ך שם סק"ו השיג עליו והוכיח דאפי' במידי דרבנן חיישינן למ"ע יע"ש. מ"מ הפר"ח שם סק"ז כתב שאין לנו לגזור ולאסור מדעתינו מפני מראית עין, זולת במה שנתבאר בתלמוד יע"ש. וא"כ עפי"ז אין אני רואה מקום לדברי הרא"ם ז"ל. וכמעט נפל דינו בבירא:
(ח) אולם גברא רבא אמר מלתא אין מזניחין אותו. ואנא אמינא עוד מלתא חדתא בס"ד, בכדי להעמיס דברי הרא"ם ז"ל בלשון הגמרא. ועכ"ז לית הלכתא כוותי' בזה. ואקדים דברי השו"ת הרמ"ע מפאנו סי' צ"ט דכייל לנו כלל חדש, דכל מקום שאמרו חז"ל "לא עשה ולא כלום", היינו דלא די שלא תיקן. אלא אף גם שקלקל. אבל היכא שאמרו "לא עשה כלום" הכוונה שלא תיקן, אבל לא קלקל יע"ש. ואנכי הרואה דבהאי כללא פליגו אמוראי. ביבמות פ"ט ע"א, אמרינן שם:
תנן התם אין תורמין מן הטמא על הטהור, ואם תרם במזיד "לא עשה ולא כלום". ופריך מאי "לא עשה ולא כלום". א"ר חסדא "לא עשה ולא כלום כל עיקר" דאפי' ההיא גריוא הדר לטיבלי'. ר"נ ב"ר אושעיא אמר לא עשה ולא כלום לתקן את השיריים, אבל תרומה הוי וכו' יע"ש. הרי דפליגו בזה אמוראי, דלרב חסדא כל מקום שאמרו "לא עשה ולא כלום", היינו "כל עיקר", והכוונה דלא זו שלא תיקן, אלא אף גם קלקל. ולר"נ ב"א אפי' היכא דאמרו "לא עשה ולא כלום", אפ"ה המכוון בזה רק שלא תיקן, אבל גם לא קלקל. וא"כ לרב חסדא לשיטתו, שפיר אמר בעירובין הנ"ל צוה"פ שעשאה מן הצד "לא עשה ולא כלום" ולטעמי' אזיל, ד"לא עשה ולא כלום כל עיקר", כלומר דלא די שלא תיקן, אלא אף גם קלקל והקלקול בזה היינו, דגם אם העמידו קנים אחרים מכוונים נגד הקנה שע"ג, אפ"ה צריכין לשלוף הקנים הפסולים, מפני הרואים, כהרא"ם הנ"ל. אבל כ"ז ניחא לרב חסדא לשיטתו דס"ל ד"לא עשה ולא כלום" היינו "כל עיקר" כנז'. אבל לדידן דפסקינן כר"נ ב"ר אושעיא דגם היכא שאמרו "לא עשה ולא כלום", המכוון הוא רק שלא תיקן, אבל לא קלקל. כמו שפסק הרמב"ם בפ"ה מהל' תרומות ה"ח יע"ש בכ"מ. וא"כ עפי"ז לדידן הכא נמי לענין צוה"פ שעשאה מן הצד, אפי' אם נימא דלכ"ע "לא עשה ולא כלום", אפ"ה עיקר הכוונה, היינו רק דלא תיקן, אבל עכ"פ לא קלקל. ונפקא מינה, דאם העמידו קנים אחרים מכוונים כנגד הקנה שע"ג, א"צ לשלוף הקנים הפסולים. וא"כ לדידן ממילא נדחה חשש הרא"ם ז"ל. וזה נכון לפלפל בהאי כללא שכייל הרמ"ע מפאנו ז"ל:
(ט) ואם חומה היא אפשר לבנות עליה עוד טירת כסף. בהא דאמרינן בעירובין י"ד ע"ב: אמר רבא עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה, או שהפליגו מן הכותל שלשה "לא עשה ולא כלום" וכו' יע"ש, והגאון תב"ש ז"ל (בבכור שור בחי' למס' עירובין שם) הוכיח מהתוס' עירובין י"א ע"א ד"ה איפכא דהוא הדין בצוה"פ אין להרחיק הקנים ג' טפחים מהכותל או מהקרקע יע"ש. וכן הוא בפמ"ג או"ח סי' שס"ג בא"א סק"ה, יעוין בתיקון עירובין שבסוף ספר מקו"ח מש"כ בזה יע"ש. ולפי מה שכתבתי, נוכל להעמיס דעתם וסברתם בלשון הגמרא, דהרי רבא בעל המימרא זו היה תלמידו של רב חסדא. כיומא ע"ה ע"ב שאמר בדיל רבה אכל תלמידא, יע"ש בפירש"י דרב חסדא חמוה דרבא ורבו הוה עכ"ל. וא"כ ע"כ ודאי ס"ל לרבא כרב חסדא רבו ד"לא עשה ולא כלום" היינו "כל עיקר", כלומר דלא די שלא תיקן בתורת לחי, אם הרחיקו ג"ט מהקרקע או מהכותל, אלא אף גם קלקל. והקלקול בזה היינו, דגם אם עשה צוה"פ ע"ג הלחיים אלו, אפ"ה כיון שהרחיקן מהקרקע או מהכותל ג"ט לא מהני. ואין להם תקנה, עד שישלוף אותם, ויקרבם פחות מג"ט. ואפשר דאיכא לאשכוחי עוד קלקול א' בזה. לסברת הרא"ם הנ"ל דס"ל דיש לשלוף הקנה הפסול מפני הרואים. א"כ ה"ה בנידון זה, אף היכא שעשה הצוה"פ ע"ג קנים שהעמידן סמוך לכותל, כל שהלחיים אלו הרחוקים מן הכותל ג"ט ג"כ מכוונים ממש נגד הקנה שע"ג, לא מהני האי צוה"פ מפני הרואים, שיסברו דעיקר סמיכות הצוה"פ בזה, הוא רק ע"י הלחיים הרחוקים מן הכותל ג"ט, ויתירו לעתיד צוה"פ בקנים רחוקים מן הכותל ג"ט ואין תקנה להאי צוה"פ, עד שישלוף הלחיים הרחוקים מן הכותל. וא"כ איכא ראי' מלשון הגמרא גופי' למה שחידש התב"ש הנ"ל. אבל כ"ז ניחא לרבא תלמיד רב חסדא דס"ל כוותי' ד"לא עשה ולא כלום", היינו כל עיקר. אבל לדידן דפסקינן כר"נ בר אושעיא כנ"ל, גם אם נימא דלכ"ע אם עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלשה או שהפליגו מהכותל שלשה "לא עשה ולא כלום". ע"כ עיקר הכוונה היינו רק שלא תיקן בתורת לחי, אבל עכ"פ לא קלקל לענין צוה"פ, דאם עשה צוה"פ ע"ג הלחיים אלו שהרחיקן ג"ט מהקרקע או מהכותל, שפיר מהני. כמש"כ הח"א בכלל מ"ח סעיף י"א, ובנ"א אות ד' שם להשיג על התב"ש, דשאני צוה"פ, דהוי מחיצה גמורה, וגם אם הרחיק הקנים ג"ט מהכותל מהני יע"ש:
(י) עוד יש להעיר בזה לרבא לשיטתו דס"ל כרב חסדא רבו ד"לא עשה ולא כלום", היינו דלא די שלא תיקן אלא אף גם קלקל. מהא דאמרינן ביבמות ק"ו ע"ב אמר רבא אכלה תומא ורקתה, אכלה גרגישתא ורקתה "לא עשתה ולא כלום" וכו' יע"ש. וב"שלטי הגבורים" על הרי"ף שם כתב, דאין רקיקה זו כלום, ואינה ראויה להפסל ברקיקה זו על האחים יע"ש. יעוין בב"ש אה"ע סי' קס"ט סק"מ שהוכיח מלשון הש"ס שאמרו "לא עשה ולא כלום" משמע דאין פוסל כלל בכה"ג יע"ש. ולפי מה שכתבתי לרבא לשיטתו דס"ל כרב חסדא רבו, איפכא שמעינן מלשון "לא עשה ולא כלום", דלא די שלא תיקנה ברקיקה זו להתירה לעלמא, אלא אף גם קלקלה, להיותה נפסלת על האחין אבל כ"ז ניחא לרבא לשיטתו דס"ל כרב חסדא כנז'. אולם לדידן דפסקינן כר"נ בר אושעיא הנז', דגם במקום שאמרו "לא עשה ולא כלום" עיקר הכוונה היינו רק שלא תיקן, אבל גם לא קלקל. עפי"ז שפיר פסק ה"שלטי הגבורים", דאינה נפסלת ברקיקה זו על האחין. וזה י"ל ג"כ מה שאמר אביי שם לפני זה:
רקתה וקלטתו הרוח "לא עשתה ולא כלום" וכו'. דע"כ הוא משום דגם אביי ס"ל כרב חסדא ורבא הנ"ל, ולהכי נקט ג"כ בלשון "לא עשתה ולא כלום", להורות ג"כ דנפסלת על האחין וא"כ לדידן, גם בזה אינה נפסלת על האחין כנזכר. -- ואפשר דיש להעמיס כ"ז בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' יבום וחליצה הכ"ב והכ"ג. שנקט בשני המימרות אלו, דאביי, ורבא, בלשון "אינו כלום". ושינה מלשון הש"ס שאמרו "לא עשתה ולא כלום", ולא כן דרכו בקודש לשנות ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דלהכי שינה, משום דלא ליתי למיטעי מלשונם זה, לומר דגם קלקול איכא להפסל על האחין. ואנן לא קיי"ל כן, כנזכר. אמנם הרי"ף ז"ל גרס בלשון אביי ורבא גופי' "ולא כלום הוא". וכן הוא גירסת תוס' חד מקמאי, שנדפסו בש"ס ווילנא יע"ש:
(יא) איברא דיש להעיר בגוף דבר זה, אי רבא ס"ל כרב חסדא רבו ד"לא עשה ולא כלום" היינו "כל עיקר" כנזכר. וי"ל דפליגו בזה רב פפא ורב פפי, בב"ב קכ"ו ע"א, גבי מעשה דההוא בכור דאזיל זבין נכסי דידי', ודפשוט וכו' אתו לקמי' דרבא, א"ל "לא עשה ולא כלום". מר סבר לא עשה כלום בפלגא. ומר סבר בכולהו יעוש"ה. וי"ל דמכללא איתמר פלוגתייהו, אי ס"ל רבא כרב חסדא דוקא, משום שהיה תלמידו כנ"ל. או דלא ס"ל כרב חסדא בזה. שהרי רבא לא תלמיד רב חסדא לבדו היה, אלא שהיה גם תלמיד רב יוסף. כיומא נ"ג סוע"א. וכן היה תלמיד רב נחמן. כתוס' ע"ז נ"ח ע"א ד"ה איקלע. ותוס' ב"ב מ"ו ע"ב ד"ה שלח יע"ש אבל יש להוכיח דגם רב יוסף ס"ל ד"לא עשה ולא כלום", היינו, דלא זו שלא תיקן. אלא אף גם קלקל. שהרי בברכות י"א ע"א אמרינן:
רב יוסף אמר עשה כדברי ב"ש "לא עשה ולא כלום" וכו' יע"ש. ובתוס' סוכה ג' ע"א ד"ה דאמר, כתבו דאצטריך לאיתויי, היכא דב"ה מחמירין מדרבנן, וב"ש מוקמי לה אדאורייתא ולא גזרינן, אם עשה כדברי ב"ש, לא יצא ידי חובתו, אפי' דאורייתא וכו' יעו"ש ועפי"ז שפיר אמר רב יוסף "לא עשה ולא כלום", כלומר דלא זו, דלא יצא ידי חובת דרבנן, אלא אף גם קלקל, דגם חובת דאורייתא לא יצא. יעוין בתוס' ברכות י"א ע"א ד"ה תני, בשם הר"ש יעוש"ה. ועפי"ז א"ש ג"כ מה דאמר אביי ביבמות ק"ו ע"ב הנ"ל גבי רקתה וקלטתו הרוח, בלשון "לא עשתה ולא כלום". משום דגם אביי הי' תלמיד רב יוסף. כקידושין ל"ג ע"א ובכ"ד. יעוין ברי"ף וברבינו יהונתן ריש עירובין, דרב יוסף רביה דאביי הי' יע"ש. יעוין במהרש"א בחיאג"ד בב"ב דף כ"ב ע"א ד"ה אנא רבך דאביי ורבא תלמידים של רב יוסף הוו יעו"ש:
(יב) ודע דכל מה שכתבתי עד כה לפלפל בהאי כללא שכייל לן הרמ"ע מפאנו ז"ל. הוא רק לפי מה שהעתקתי לכלל הזה בחיבורי "כלל גדול" שחברתי כד הוינא טליא. והבאתי שם שהגאון רי"ש מלבוב ז"ל בהגהותיו "בית שאול" על משניות סדר זרעים העתיק להאי כללא (ואין המשניות עם הגהותיו תחת ידי). אבל כעת שהעליתי במצודתי לבנות בנינים בהאי כללא, ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא בזה. לויתי לי מביהמ"ד א' דפה, המשניות שעם הגהות "בית שאול". וחפשתי ומצאתי במס' תרומות פ"ב מ"ב, על הא דתנן:
אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם וכו' מזיד לא עשה כלום". על זה הביא לכלל הרמ"ע מפאנו, וכתב דביבמות פ"ט ע"א איכא פלוגתא אי האי גריוא הדר לטיבלי'. והרמב"ם פסק בפ"ה מתרומות ה"ח דלא הדר לטיבלי' והכ"מ נדחק בטעמא. ולפמ"ש מגוף המשנה מבואר כך דאם נימא דגם זאת הדר לטבלה, הול"ל "לא עשה ולא כלום", ומדאמר "לא עשה כלום" משמע רק דלא תיקן השיריים, אבל לא קלקל, עכ"ל הגהות בית שאול ולפענ"ד במחכ"ת דבריו תמוהים, במש"כ שהרמב"ם הוכיח דינו וסמך עצמו על לשון המשנה שבמשניות דוקא שהרי הש"ס ביבמות פ"ט ע"א הנ"ל העתיקו לשון המשנה בל' "לא עשה ולא כלום", וכן הוא ל' המשנה שבירושלמי רפ"ב דמס' תרומות. ומה חזה הרמב"ם לסמוך על לשון המשנה שבמשניות, יותר מלשון המשנה שהעתיקו בש"ס בבלי וירושלמי? ולכאורה מחוורתא כמו שכתבתי לעיל, דבהאי כללא פליגו אמוראי רב חסדא ור"נ ב"ר אושעיא. והרמב"ם פסק כר"נ ב"ר אושעיא, דלית לי' להאי כללא. ולקושטא דמלתא אדרבה יש להוכיח מכמה דוכתי ממשניות וגמרא בבבלי וירושלמי ולשונות הפוסקים הקדמונים, שלא חילקו חז"ל בלשונם, בין היכא שנקטו בלשון "לא עשה ולא כלום", ובין היכא שנקטו בל' "לא עשה כלום". שהרי שנו חכמים בלשון המשנה בעירובין ס' ע"א הנותן עירובו בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלום'. ובל' המשנה שבירושלמי עירובין פ"ה ה"ו שם תנן "לא עשה כלום". וכ"ה גי' הר"ח שם. וכן גרס רבינו יהונתן על הרי"ף שם. וכ"ה ברמב"ם פ"ו מהל' עירובין ה"ה וכן בל' המשנה במס' נגעים פי"ד מ"ד וכולן שגלחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות "לא עשו כלום". ובנזיר מ"ב ע"א גרסו בזה "לא עשו ולא כלום". ובמשנה נדה ס"ב ע"א העבירן שלא כסדרן או שהעביר ז' סמנין כאחת "לא עשה ולא כלום". וברמב"ם פ"ט מהל' א"ב הלכה ל"ז גרס "לא עשה כלום. וכן בזבחים ל"ח ע"א, ל"ט ע"א, אם חיסר אחת מכל המתנות "לא עשה ולא כלום". ובזבחים נ"ב ע"ב, ובמנחות כ"ג ע"ב, גרסו בזה "לא עשה כלום". א). וכן בפסחים פ"ט ע"ב, צ' ע"א, ת"ר המוכר עולתו ושלמיו "לא עשה ולא כלום". והר"ח שם גרס "לא עשה כלום". וכן גרס רש"י שם וכ"ה ברמב"ם פ"ד מהל' מעילה ה"ח. וכן בכתובות ק"ג ע"א אמר רב נחמן יתומים שמכרו מדור אלמנה "לא עשו ולא כלום". וכ"ה ברמב"ם פי"ח מהל' אישות ה"ב, ובטור אה"ע סי' צ"ד. אבל בב"י שם, וכן בש"ע שם סעיף ד' גרסו "לא עשו כלום" יע"ש בב"ש סק"ח. וכן אמר רב נחמן בגיטין ל"ט ע"ב בל' "לא עשה ולא כלום" יע"ש בפירש"י ד"ה מאן, והבן וכן בשבת כ"ב ע"ב אמר רבא הי' תפוש נ"ח ועומד "לא עשה ולא כלום" וכו'. ואח"ז אמר רבא שם:
הדליקה בפנים והוציאה "לא עשה כלום" וכו'. אא"א הנחה עושה מצוה אמאי "לא עשה ולא כלום". הרי להדיא דגם רבא לא חילק בלשונו. וגם היכא דליכא שום קלקולא נקט בל' "לא עשה ולא כלום". ועפי"ז בפשיטות אתי שפיר מה שהיה רגיל רבא לומר בלשון "לא עשה ולא כלום", בעירובין י"ד ע"ב, וביבמות ק"ו ע"ב, ובב"ב קכ"ו ע"א הנ"ל. וא"צ עוד לבנות בנינים, ולאשכוחי קלקולא בהנך מימרות וכן מצינו שאמר רבא ג"כ בב"ב קנ"ה ע"ב גבי ההוא תוך זמן דאזיל זבין נכסי, ואתא לקמי' דרבא, וא"ל "לא עשה ולא כלום". אף דגם שם ליכא קלקולא. וכן בשבת כ"ג ע"א אמרו:
הדליקה חשו"ק "לא עשה ולא כלום". וברמב"ם פ"ד מהל' מגילה וחנוכה ה"ט נקט בכולן "לא עשה כלום", יעו"ש בהלכה ז'.-- וכן בירושלמי פ"ג דפאה ה"ז דף י"ד ע"א: ר"א בשם ר"י שייר מטלטלין "לא עשה ולא כלום". ובהלכה ז' השניה שם:
שייר מטלטלין "לא עשה ולא כלום". ובתוס' ב"ב קמ"ט ע"ב ד"ה שייר, גרסו בזה "לא עשה כלום", ע"ש במרה"פ ד"ה שייר.-- וכן בירושלמי פ"א דדמאי ה"ג, אמרו, היא מעשר, היא שירי מנחות "לא עשה ולא כלום" וכו' יע"ש וברמב"ם פי"ג מהל' מעשר הי"ט, ובכ"מ שם יעוש"ה. וכן בירושלמי פ"ו דדמאי ה"ב, ובקידושין פ"א ה"ד, וב"ב פ"ג ה"ג, אמרו המוכר עוברי בהמתו לחבירו "לא עשה כלום" וולדי שפחתו לחבירו "לא עשה כלום" וכו' יע"ש. וברא"ש פ"ד דב"ב ד' ז' גרס בכולן "לא עשה ולא כלום" וכן הוא בב"י חו"מ סי' רי"ב [יעוין בבאה"ג חו"מ סי' ר"ט אות ט', וצ"ע והבן] וכן בירושלמי פסחים פ"א ה"ד המקדש בחמץ משש שעות ולמעלן "לא עשה כלום". ובירושלמי קידושין פ"א ה"א דף ב' ע"ב גרסו בזה "לא עשה ולא כלום" יע"ש [ומצינו עוד באיזהו מקומן שנקטו בל' "לא עשה כלום". ביומא ס' ע"א במשנה, אם הקדים מעשה לחבירו "לא עשה כלום" יע"ש בגמ' ובירושלמי. וכן בנדרים ל"ו ע"א הפריש חטאת חלב על חבירו "לא עשה כלום". וכן אמרו שם בהפריש פסח על חבירו. וכן בירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ח המכמין עדיו אחורי גדר "לא עשה כלום". וכן בירושלמי קידושין פ"א סוף ה"ג הרי את בן חורין, וולדך עבד וכו' וחכמים אומרים "לא עשה כלום". מהו "לא עשה כלום", אר"א כך פירש ר"ה, אבי המשנה, שניהם בן חורין. ר"א בשם ר"י שניהם עבדים יע"ש. וי"ל דאתיא כעין פלוגתא, שבין רב פפא, ורב פפי, בב"ב קכ"ו ע"א אי "לא עשה ולא כלום" בפלגא כנ"ל. דהא כבר הוכחתי דאין חילוק בין "לא עשה ולא כלום" ובין "לא עשה כלום"]. הרי הראתי לדעת די ביאור בהרבה ראיות מפורשות וברורות, דלא חילקו חז"ל בלשונם, לשון חכמים, בין "לא עשה ולא כלום", ובין "לא עשה כלום".-- ועפי"ז א"ש ג"כ דברי רש"י ז"ל בהלכה זו שאנו עסוקין בה, בעירובין י"א, לענין צוה"פ שעשאה מן הצד, שגרס שם "לא עשה כלום". ולפנינו איתא להדיא בגמ' "לא עשה ולא כלום"? ולפי מה שכתבתי ניחא, דרש"י ז"ל דייק וגרס. משום שהוכיח מכל המקומות הנ"ל, דלא חילקו חז"ל בלשונם בזה, ולהכי נקט בלשון קצרה. ועפי"ז א"ש ג"כ גירסת התוס' בזבחים נ"ט ע"ב ד"ה ואומר, שהעתיקו ג"כ בלשון הגמ' צוה"פ שעשאה מן הצד "לא עשה כלום" ובעירובין ב' ע"ב ד"ה ואיבעית אימא, גרסו "לא עשה ולא כלום" כמו שהוא לפנינו ולפי מה שכתבתי ניחא, דקושטא דמלתא דליכא שום חילוק בין לשונות אלו, ולהכי פעמים אמרו להאריך, ופעמים נקטו בלשון קצרה אחר כתבי כ"ז מצאתי ראיתי בהגהות וחי' הגאון רעק"א ז"ל על משניות במס' נדה פ"ט מ"ז, שהעתיק דברי השו"ת הרמ"ע מפאנו ז"ל באופן אחר בזה, דעיקר חידושו, דהיכא שחשו, דאיכא למיטעי, שיש איזה קלקול והפסד ע"י העשייה, תנו "לא עשה ולא כלום", כלומר דלא תיקן ולא קלקל, והוי כאלו לא עשה מעשה זו מעולם. משא"כ היכא דליכא למיטעי שיש שום צד קלקול במעשיו, נקטו בלשון קצרה "לא עשה כלום" יעו"ש וההעתקה זו היא בשינוי ממה שהעתיקו בהגהות "בית שאול" הנ"ל. ומוחלפת השיטה. אבל מה מאד קשה גם העתקה זו מחדתי [וכעת מצאתי בהלכות אלפסי זוטא להרמ"ע מפאנו ז"ל בפ"ח דברכות על המשנה דמי שאכל ושכח ולא ברך, שכתב להדיא דהאומר "לא עשה ולא כלום", הכוונה שלא תקן ולא קלקל יעו"ש] ובעזה"י כבר הבאתי חבילות ראיות דלא חילקו חז"ל בלשונם בזה, וכמה פעמים נקטו בענין אחד בלשון "לא עשה ולא כלום", ובמקום אחר שינו מדעתם בענין זה גופא ונקטו בלשון "לא עשה כלום". והראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו:
ועתה נתנה ראש ונשובה ובמסילה נעלה, למה שהתחלנו למעלה, להוכיח לענין צוה"פ שעשאה מן הצד ד"לא עשה ולא כלום", דעכ"פ אם העמידו קנים אחרים כנגד החוט שע"ג, שפיר מהני וא"צ לשלוף הקנים הפסולים מפני הרואים. ודלא כהרא"ם כנ"ל. וגם להעתקת הגרעק"א בחידוש הרמ"ע מפאנו הנז', יש להעמיס זה בלשון הש"ס גופי'. דלהכי נקט ר"ח לענין צוה"פ שעשאה מן הצד בל' "לא עשה ולא כלום", לומר דלא תיקן בזה, וגם לא קלקל, משום דלא ליתי למיטעי, שיש איזה קלקול בזה, דהיינו אם העמידו קנים אחרים כנגד הקנה שע"ג, שיהא צריכין לשלוף מפני הרואים ולהכי אתי ר"ח לאשמועינן דא"צ לשלוף הקנים הפסולים וכש"כ אם נימא דגירסת רש"י והתוס' שגרסו בזה "לא עשה כלום", עיקרית היא. ודאי ליכא לאשכוחי ולמיטעי שיש שום צד קלקול בזה. אבל לפי מה שהוכחתי לא חילקו חז"ל בלשונם כלל כנזכר. סוף דבר הכל נשמע, דלפענ"ד חשש הרא"ם הנ"ל חששא רחוקה היא. וכדאי הוא הגאון רי"ש מלבוב ז"ל בשו"ת שו"מ הנ"ל שהשיג על הרא"ם לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק. כש"כ בשעה"ד. וכן כל האחרונים בתשובותיהם לא חשו לדעת הרא"ם בזה. וחזי לאיצטרופי גם טעמא דידי שהשגתי על הרא"ם כנ"ל. וז"ב:
(יג) השתא אתינא, להחששא תניינא, שחששו כת"ר בנידון שאלתינו, כיון שכל עיקר ענין צוה"פ, הוא משום מחיצה. ובנידון דידן הכל יודעים דהחוט המתוח על הקנים הוא רק למען לתלות הפנסים עלי', ולא לשם מחיצה. ואולי גרע ממחיצה העומדת מאליה ומצאו דוגמא לזה ע"ד שנאמר, טבל ונתכוון לחולין, גרע מלא נתכוון כלל. והכא נמי כיון שנעשה החוט שע"ג הקנים בפירוש לשם סיבה אחרת, לא מהני לענין צוה"פ והנה אם אמנם שמצינו כדוגמתם בחגיגה י"ט ע"א בתוס' ד"ה לא יע"ש ובכ"ד. מ"מ לא מצאתי מקום לסברא זו לענין מחיצות. ולא מצינו שהוציאו חז"ל מכלל מחיצות, אלא מחיצות אדרכלין, בעירובין כ"ו ע"א כיון דלצניעותא עבידא לה, לא הויא מחיצה, יע"ש בפירש"י כיון דלמחר סתרי לאו כלום הוא. וכן מחיצה העשויה לנחת, דאמרינן שם דלא שמה מחיצה יע"ש, אפ"ה דוקא לענין היקף דירה, הוא דאמרינן דלא הוי מחיצה. אבל לענין לטלטל בתוכה, שפיר הוי מחיצה. כמבואר ברא"ש פ"ב דעירובין סי' ו', וברשב"א, ובטוש"ע או"ח סי' שס"ב סעי' א' יע"ש. יעוין ברמב"ם פט"ז מהל' שבת הט"ו שגרס "כל מחיצה שאינה עשויה לנחת אינה מחיצה". והראב"ד השיג עליו, יעו"ש בהה"מ שמיישב גירסת הרמב"ם, וסיים:
ואע"פ שהמחיצות העשויות מאליהן כתל וסלע מועילות, אלו העשויות בידי אדם ללא תועלת סופן ליבטל ואינן כלום וכן הדין במחיצה העשויה לצניעות עכ"ל. יע"ש בלח"מ. ואני מצאתי שגירסת הרמב"ם מבוארת ב"רבינו חננאל" בעירובין שם, שגרס להדיא:
"כל מחיצה שמתרת לטלטל בשבת שאינה כמו מחיצה שעשויה לנחת אינה מחיצה". יע"ש שהטעם הוא, כיון שאינה עשויה להיות קבועה לעולם כבנין אלא עראי הוא יע"ש. ונראה ברור שהרמב"ם ז"ל סמך עצמו על גירסת הר"ח ז"ל, שכל דבריו דברי קבלה. אבל צוה"פ דהוי משום מחיצה, ונעשה לקביעות, ואין סופו ליבטל כמו בנידון שאלתינו, דנעשה למען לתלות הפנסים עלי', ושרי המדינה ונטורי קרתא משגיחין עלי' בעינא פקיחא שלא יתקלקל, ודאי הוי מחיצה גמורה, אף דלא נעשה בפירוש לשם היתר טלטול:
ואני בצדק אחזה להוכיח בכל דבר שהוא משום מחיצה, אעפ"י שאינה מחיצה ממש, ואפי' עשאה בפירוש לשם דבר אחר, ולא לשם תיקון היתר טלטול. אפ"ה מהני דהרי אנן קיי"ל כאביי בעירובין ט"ו ע"א דלחי העומד מאליו מהני. ואביי לטעמי' דאמר לחי משום מחיצה, ומחיצה העשויה מאליה הויא מחיצה, יעוין ברש"י שם שפי' העומד מאליו, שלא הוקבע שם לשם תיקון מבוי, דלא הזמינוהו לכך עכ"ל וכן הוא בפמ"ג או"ח סי' שס"ג בא"א סק"ח דהעומד מאליו, היינו שלא הזמינו לכך, אעפ"י שעשה בידים עכ"ל. וע"כ דמיירי בעשה ללחי זה לשם סיבה אחרת, ואפ"ה מהני וכן מבואר להדיא מהסוגיא דעירובין ה' ע"א גבי לחי הבולט מדפנו של מבוי פחות מד"א, נידון משום לחי, יעו"ש ברש"י שפי'. לחי הבולט מדופנו של מבוי, ולא נעשה שם לשם לחי, אלא הוציא בניינו בפאת ביתו כדרך שעושין משום חיזוק פחות מד"א נידון משום לחי, וסמכינן עלי'. ואע"ג דלאו לשם לחי איקבע, דקיי"ל הלכתא כאביי בלחי העומד מאליו דכשר עכ"ל הרי להדיא דאף דנעשה הלחי לשם סיבה אחרת לחזק הבנין, אפ"ה מהני האי לחי משום מחיצה. וכן מבואר עוד מגוף הסוגיא דלחי העומד מאליו, בעירובין ט"ו ע"א גבי ההוא ברקא דהוה בי בר חבו, דהוו פליגי בה אביי ורבא, יעו"ש ברש"י שפי' ברקא, יציע, דהוה בי בר חבו, והי' עמוד הסומך את היציע עומד בראש מבוי אחר עכ"ל [ופירוש יציע יעוין בב"ב ס"א ע"א]. הרי להדיא דאף דהעמוד נעשה לשם דבר אחר לסמוך את היציע, ולא נעשה כלל לשם היתר טלטול. אפ"ה מהני לאביי. וא"כ מכח כש"כ נוכל להוכיח דצוה"פ אפי' אם נעשה בפירוש לשם סיבה אחרת ולא לשם היתר טלטול. מ"מ מהני, דהא צוה"פ הוי מחיצה גמורה, יותר מלחי. כמש"כ הנשמת אדם בכלל מ"ח שהבאתי לעיל, להשיג מטעם זה על התב"ש, וס"ל דמהני צוה"פ גם אם הרחיקו ג"ט מהכותל. וכן מצאתי בשו"ת שבסוף ש"ע הרב רש"ז ז"ל בסי' ג' שהשיג ג"כ על התב"ש, וכתב ג"כ דצוה"פ עדיף יותר מלחי יע"ש. וכן הסכימו הרבה מגדולי האחרונים דצוה"פ הוי מחיצה גמורה יותר מלחי. וא"כ קו"ח דמהני הצוה"פ גם אם נעשה בפירוש לשם דבר אחר. וזה פשוט וברור:
(יד) אמנם כן ראיתי דפליגו בשאילתא דא, גאוני בתראי, ה"ה הגאון בעל שו"ת שבו"י ח"ב סי' ח', ס"ל דצוה"פ שנעשה מאליה, וגם לשם דבר אחר מהני. אולם בספר "יד דוד" בעירובין דף ט"ו ע"א הביא בשם הגאון מהר"י מילר שהשיג על השבו"י, וכתב דצוה"פ לא הוי מחיצה ממש, רק דצוה"פ משוי לה למחיצה. וכל שאינו ניכר אינו מועיל וכו' דאף אם נימא דצוה"פ אף בלא נעשה לשם צוה"פ רק שנעשה מאליה כשר, מ"מ כל שנודע שנעשה לסיבה אחרת פסול יע"ש. ולכאורה הי' נ"ל קצת ראי' להגאון מהר"י מילר שבס' יד דוד הנ"ל, מלשון התוס' והרא"ש.. שהרי בתוס' עירובין כ"ב ע"א ד"ה והא, כתבו דצוה"פ חשיב "כמחיצה" יע"ש. וכן ברא"ש סוכה פ"א סי' ל"ד, כתב, דבכל מקום צוה"פ חשיב "כמחיצה" יע"ש. ומדלא כתבו דצוה"פ הוי "מחיצה". משמע דס"ל דצוה"פ לא הוי מחיצה ממש. כמש"כ הגאון ח"צ ז"ל בסי' ע"ז להוכיח מכמה דוכתי, דטבע כ"ף הדמיון הוא, שאינו שוה ממש יע"ש. יעוין בהגהות ח"צ להג' מלבוב ז"ל. יעוין בט"ז יו"ד סי' רמ"ב סק"א דכל המוקש, אינו שוה לגמרי אל המקיש יע"ש. וא"כ הכא נמי בלשון התוס' והרא"ש שכתבו דצוה"פ חשיב "כמחיצה". י"ל דס"ל דעכ"פ צוה"פ אינו שוה ממש למחיצה אבל כבר כתבתי שהרבה גדולי האחרונים הסכימו דצוה"פ הוי מחיצה גמורה כנ"ל, וא"כ צדקו מאוד דברי הגאון שבו"י ז"ל דאפי' אם נעשה הצוה"פ בפירוש לשם דבר אחר ולא לשם היתר טלטול מהני:
(טו) איברא חזינא, דד"ז תלוי בפירוש הירושלמי פ"א דעירובין ה"ט, ופ"א דסוכה ה"א, ופ"ד דכלאים ה"ב, ר"ב ור"ב בעון קומי ר"ז פיאה מהו. שתציל בסוכה, א"ל פיאה מצלת. סוף סכך מהו שיציל בסוכה [ופי' הק"ע:
סוף סכך שמונח ע"ג עמודים שהסכך נשען עליו, מהו שיציל על הסוכה, דליהוי כמחיצה, מי אמרינן דלא גרע מגמי, והו"ל כפיאה וכו'] א"ל אין סוף סכך מציל בסוכה. מה בין זה לזה זה נעשה לכך, וזה לא נעשה לכך [ופי' הק"ע:
דה"פ, פיאה, נעשית לכך דליהוי מחיצה מקום שהיא עומדת. אבל סוף סכך לא נעשה לשם מחיצה, למטה אלא לסכך למעלה, הלכך אינו מציל). הרי לכאורה מפורש יוצא מהירושלמי לפי' הק"ע, דהיכא דלא נעשה לשם מחיצה, אלא לשם סיבה אחרת ולשם דבר אחר אינו מועיל לסמוך עלי', -- הגם הלום ראיתי להמג"א באו"ח סי' תר"ל סק"ב שהקשה מהירושלמי הזה על הרמ"א בשם מרדכי והגמי"י שהתירו צוה"פ לענין סוכה, באם ב' הקנים מגיעות לסכך, וא"צ קנה ע"ג, אעפ"י שלא נעשה לכך. וסיים בצ"ע. אבל צופה הייתי ב"שירי קרבן" על הירושלמי סוכה הנ"ל ד"ה זה נעשה, שתמה על קושית המג"א, משום דהירושלמי ע"כ איירי לענין להתיר סוכה שאין לה מחיצות אלא פיאה, ולהכי שפיר בעינן שם שיהא נעשה מתחלה לכך, דאז הוי כמחיצה משא"כ כשלא נעשה מתחלה לכך, אין דינו כמחיצה, כיון דפרוץ מרובה. אבל המרדכי והגמי"י הם מיירי בעומד מרובה על הפרוץ, ולכן לדידהו שפיר מהני צוה"פ גם שלא נעשה לכך, יעוש"ה בשי"ק ותראו שכן כוונתו. וא"כ עפי"ז בנידון דידן שהעומד מרובה על הפרוץ, אפי' לשיטת הירושלמי שפיר מהני צוה"פ, גם אם נעשה בפירוש לשם סיבה אחרת וחזיתי' להפמ"ג או"ח סי' תר"ל בא"א סק"ב שהביא בשם א"ר, שנראה שפי' דהירושלמי מיירי בסוכה דעלמא לצל, שאין הסכך מתיר כלום, ולהכי היכא דלא נעשה לכך לא מהני. משא"כ סכך דסוכה שמתיר לסוכה, מהני נמי לצוה"פ יע"ש. וא"כ לפי' הא"ר בנידון שאלתינו נמי כיון שהחוט המתוח על הקנים, לא נעשה רק לתלות הפנסים עלי', ואינו מתיר כלום. י"ל דלא מהני. אבל המעיין בירושלמי בכל המקומות הנ"ל יראה שבמח"כ הא"ר, פירושו אינו נכון כלל ואין תח"י ס' הא"ר לעיין בו וגם אל זה אביט להגאון פמ"ג ז"ל בעצמו שם, שפי' פירוש חדש בירושלמי. דהירושלמי פריך:
אמאי אין הסכך חשיב כצוה"פ ע"ג קנים, באין נוגע הסכך להם, כמו הניח קנה ע"ג דא"צ ליגע להם? ומשני הואיל ולא נעשה לשם כך, צריך ליגע דוקא עכ"ל. א"כ לפי פירושו, יצא לנו עוד חומרא גדולה בנ"ד, מלבד חומרת הרא"ם הנ"ל, דלא מהני להעמיד קנים גבוהים י"ט מכוונים כנגד החוט שלמעלה, אם אין הקנים נוגעים ממש בהחוט, כיון שהחוט שלמעלה לא נעשה לשם היתר טלטול, ולהכי צריך ליגע דוקא. אמנם המעיין היטב בגוף לשון הירושלמי, יראה בעליל, שגם פירוש הפמ"ג, במח"כ אינו נכון, ומחוורתא כפי' הק"ע, ולפירושו בנ"ד שפיר מהני צוה"פ, גם אם לא נעשה לכך, כנזכר. יעוין בפני משה על הירושלמי כלאים ועירובין הנ"ל, ובשי"ק בעירובין שם ד"ה סוף יעוש"ה:
(טז) שוב ראיתי בשו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' פ"ח לענין "טעליגראף" שהאריך לפלפל בדברי השו"ת שבו"י והס' יד דוד. והוא ז"ל מחזיק דברי השבו"י דצוה"פ שנעשה מאליה, וגם לשם סיבה אחרת מועיל. דצוה"פ לא בעי שום היכר כלל גם ראיתי מש"כ שם. דלדעתו. הכל תלוי בזה, אי צוה"פ בעי היכר ציר. אבל אי לא בעי היכר ציר, פשיטא דאף נעשה מאליה מועיל, עכ"ל. ועפ"י דבריו לכאורה הי' אפשר ליישב קושית המג"א סי' תר"ל, מהירושלמי הנזכר, על הרמ"א והמרדכי והגמי"י הנ"ל שהתירו בצוה"פ אעפ"י שלא נעשה לכך. ולפי"ד השו"מ אתי שפיר, דהירושלמי אזיל לשיטתו בעירובין פ"א ה"א דף ה' ע"א דס"ל דבעינן לצוה"פ היכר ציר. דאמרינן שם:
ר' ינאי ב"ר ישמעאל בשם רשב"ל, ציר, וכן, ציר [יעו"ש בק"ע שפי':
וכן, מלשון את הכיור ואת כנו, יעו"ש בפי' הפ"מ] וכו' ר' ירמיה בשם ר"ש ב"ר יצחק, ציר, וכן, ציר וכו' יע"ש. וכיון דצוה"פ בעי היכר ציר, להכי שפיר ס"ל להירושלמי דצוה"פ שלא נעשה לכך לא מהני. משא"כ לדידן דס"ל בעירובין י"א ע"ב דצוה"פ לא בעי היכר ציר. ואנו סומכים על הר"י בהר"מ, שראה בטרוי"י העירובין, וקבלה בידם שנתקנו בימי רש"י ז"ל, ולא הי' בהן היכר ציר. כמש"כ בהגמי"י פט"ז מהל' שבת אות ל'. וכן הוא בהג"א פ"א דעירובין סי' י"ד בשם הגמי"י יע"ש. וכיון דלא בעינן היכר ציר, להכי פשיטא לי' להגמי"י והמרדכי, דאף היכא שלא נעשה לכך מהני. וגם צוה"פ שנעשה מאליה מועיל לדידן כנ"ל. והגמי"י אזיל לשיטתו. כן הי' נ"ל לכאורה אבל אחר העיון בירושלמי, ראיתי שאין להעמיד יסוד על האי כללא שכייל לן הגאון בעל שו"מ ז"ל. דהא צוה"פ הנעשה מאליה, אי מועיל. תליא בזה אי צוה"פ בעי היכר ציר. שהרי עיקר בעל המאמר בירושלמי הנ"ל, שחילק בין פיאה, לסוף סכך, ואמר זה נעשה לכך וזה לא נעשה לכך. הוא ר' זעירה. ומבואר להדיא בירושלמי עירובין דף ה' ע"א הנ"ל דר' זעירה ס"ל כר' יוחנן שם דצוה"פ לא בעי היכר ציר. יעו"ש שחשבי' בין רבנן דתמן שסבירא להו כדעתין, דצוה"פ לא בעי היכר ציר יעו"ש בק"ע ד"ה רבנן דבבל. רב, ואבא בר הונא, ור' זעירה, לשיטתייהו יע"ש. ולדברי השו"מ, דמאן דס"ל דצוה"פ לא בעי היכר ציר, פשיטא לי' דאף צוה"פ שנעשה מאליה מועיל. א"כ יסתרו דברי ר' זעירה? אלא ודאי דליתא לכללא דידי'.-- עוד ראיתי בשו"מ שם, שכתב ד"טעליגראף" לא הוי צוה"פ שעשאה מן הצד, כיון דלענין ה"טעליגראף" נעשה כהלכתו. ואף דצוה"פ שעשאה מן הצד לא מועיל, היינו משום שעשה מעשה להיפוך, ועשה מן הצד, גלי דעתי' דלא עשאה לשם צוה"פ. אבל כל דנעשה מאליו, או לסיבה אחרת, כנ"ד דה"טעליגראף" נעשה לסיבה אחרת, פשיטא דאינו פסול, יע"ש שחזר ושנה סברא זו כמה פעמים יע"ש. ולכאורה הי' חזי לאיצטרופי סברא דידיי גם לנידון שאלתינו. אמנם סברתו מופרכת, מהתוס' עירובין ב' ע"ב ד"ה ואיבעית אימא, וזבחים נ"ט ע"ב ד"ה ואומר, שהקשו מאי פריך מפתח החצר. שאני פתח החצר, דהו"ל צוה"פ, שהכלונסות היו ע"ג ווי העמודים, שהקלעים תלויים בהן. ותירצו:
כיון שהכלונסות היו על הווין שקבועין בעמודים מבחוץ, הו"ל צוה"פ מן הצד יע"ש. ולהשו"מ אכתי קשה, הא גם שם היו הווין הקבועין בעמודים והכלונסות נעשים לעניינם כהלכתם, ובכה"ג אינו פסול צוה"פ מן הצד? אלא ודאי זה ליתא ולפום ריהטא ראיתי בשו"מ שם בתשובה זו כמה דברים שיש לפלפל בהם לבנות ולסתור. אפס מפאת טרדותי אקצר בהאחרונים, וכבר הארכתי בראשונים ז"ל, יעוין עוד בשו"מ שם סי' פ"ו לענין ט"ג. וגם שם יש לפלפל בדבריו. ולא עת האסף פה [וגם ראיתי בספר החיים להגאון מהרש"ק ז"ל בסי' תר"ל שכתב לתרץ קושית המג"א מהירושלמי יע"ש. ובמחכ"ת גם הוא ז"ל לא עיין בגוף הירושלמי הנ"ל וכל דבריו שם נדחים להמעיין, והבן]:
(יז) ולדינא לפענ"ד נראה להקל בנידון שאלתינו. וחזי לאיצטרופי כל הני צדדי היתר שכתבתי די באר רחובות. והלכה כדברי המיקל בעירוב כעירובין מ"ו ע"א. ואע"ג שברא"ש פ"ב דעירובין סי' ד', לענין הא דאמרינן בעירובין כ"ה ע"א גבי קרפף יותר מב"ס ובא למעטו וכו' דרב שימי מתני לקולא. והביא הרא"ש לפסק הר"מ ז"ל דלית הלכתא כרבה בר שימי וכו'. ואי משום דקיי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב, ה"מ בפלוגתא דתנאי, אבל בפלוגתא דאמוראי ליתא להאי כללא וכו'. ועוד הא דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב, דילמא בעירוב אמרו, ולא במחיצות וכו' יע"ש. מ"מ בסוף דברי הרא"ש שם בסי' זה, לענין פלוגתא דרבה ור"ז שבעירובין כ"ה ע"א, הביא בשם הר"ח, דקיי"ל כר"ז דמיקל בעירובין. וכתב רבינו מאיר ז"ל מדבריו למדתי דס"ל הלכתא כדברי המיקל בעירובין, אפי' בפלוגתא דאמוראי וכו' עד הלכה כדברי המיקל בעירובין אף במחיצות כגון הכא, עכ"ל. יע"ש בק"נ אות מ' מש"כ ליישב שלא יסתרו דברי הרא"ש בשם הר"מ ז"ל אהדדי יעש"ה. וכבר נתקשה בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' צ"ד להקשות דברי הרא"ש בשם הר"מ אהדדי, יע"ש מש"כ בזה. ותמהני על המהרי"ט והק"נ שבמחכת"ה אישתמיט מינייהו דברי הגמי"י על הרמב"ם בפט"ז מהל' שבת אות ו' שהביא למהר"ם שלמד מדברי הר"ח דס"ל הלכה כדברי המיקל בעירובין, ואפי' בפלוגתא דאמוראי, אפי' בפלוגתא דמחיצה ובאות ז' שם, הביא שהמהר"ם פסק דלא אמר הלכה כדברי המיקל בעירובין בפלוגתא דאמוראי ועוד דדילמא לא אמר הכי אלא בעירובין, ולא במחיצות. ומ"מ שוב כתב במק"א בשם ר"ח דאפי' בהני הלכה כדברי המיקל בעירובין, אפי' בפלוגתא דאמוראי, כדאיתא בהג"ה דלעיל. וכ"מ בתוס' וכו', עכ"ל. הרי דכבר קדמם הגמי"י להקשות דברי המהר"ם אהדדי. ועוד יש לתמוה בזה על הרא"ש והגמי"י הנ"ל במש"כ בראשונה בשם הר"מ דהא דאמר הלכה כדברי המיקל בעירוב, דילמא בעירוב אמרו, ולא במחיצות כנז'. למה נקטו בלשון "דילמא". ולא הביאו הא דמבואר בירושלמי פ"א דעירובין ה"א דף ב' ע"א דריב"ל אמר הלכה כדברי המיקל בהלכות עירובין וכו'. וכן שמואל אמר הלכה כדברי המיקל בעירובין. וא"ל ר"ה ב"א כגון האי דתנינן תמן. וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת, דברי ר"י וחכמים אוסרין. א"ל לא עירובין אמרתי, אלא מחיצות. ובק"ע שם כתב. דה"ג לא עירובין אמרתי ולא מחיצות. וה"פ אי הלכה כר"י בהא. כי לא אמרתי הלכה כדברי המיקל, אלא בקניית העירוב, אבל לא במחיצות. יע"ש בפ"מ שפי' כן בלא הג"ה, עש"ב. ובמרדכי פ"א דעירובין סי' תפ"ב הביא בשם רבינו מאיר להדיא דהלכה כדברי המיקל, בין בעירובין, בין במחיצות. כריב"ל, ולא כשמואל דאמר בעירובין ולא במחיצות, עכ"ל. וכוונתו להירושלמי הנזכר. וראיתי במרה"פ על הירושלמי שם ד"ה שמואל, שהביא להמרדכי בשם הר"מ הנז' יע"ש. ותמהני שלא הביא כלל להרא"ש והגמי"י הנ"ל. וכי קשיאן דברי הר"מ אהדדי. אמנם עוד ראיתי לתמוה בזה גם על המרדכי דהא לפי מה שנראה מהרא"ש והגמי"י שהשוו הני כללי זל"ז, אי הלכה כדברי המיקל בעירוב, גם במחיצות. ואי גם בפלוגתא דאמוראי הלכה כדברי המיקל בעירוב, כנזכר. וא"כ לפי מה שפסק המרדכי בשם הר"מ דהלכה כדברי המיקל בעירוב גם במחיצות כריב"ל. מכלל דס"ל ג"כ בפלוגתא דאמוראי דהלכה כדברי המיקל וקשה מהמרדכי פ"ד דעירובין סי' תצ"ט, שהביא בשם רבינו מאיר, דהא דפסקינן הלכה כדברי המיקל בעירוב, ה"מ בפלוגתא דתנאי, אבל בפלוגתא דאמוראי לא יע"ש. וצ"ע בכ"ז. עכ"פ הראיתי לדעת מכמה דוכתי שהר"מ פסק דהלכה כדברי המיקל בעירוב, גם במחיצות. כריב"ל בירושלמי ה וי"ל בזה גם על הריב"ש סוס"י ת"ה שכתב בפשיטות לתמוה על השואל שם, דעירוב לחוד, ומחיצות לחוד. ודוקא בעירוב דלית לי' עיקר בדאורייתא, הלכה כדברי המיקל. אבל במחיצות, אפי' דרבנן, כיון דאית להו עיקר בדאורייתא. לא אמרינן בהו הלכה כדברי המיקל. וכ"כ הרשב"א בס' עבוה"ק, עכ"ל. ותימה שלא הביא בזה מפלוגתת רבותינו הקדמונים הנ"ל וצ"ע. יעוין בצי"ר על הירושלמי הנ"ל שציין להריב"ש. ולא העיר כלל מכ"ז:
עכ"פ חזי לאיצטרופי לנידון דידן, דעת כל הני גאוני קדמאי ז"ל דהלכה כדברי המיקל בעירובין גם במחיצות. יעוין בשו"ת שבסוף ש"ע הרב רש"ז ז"ל סי' ג' [הנ"ל] שכתב בפשיטות, לענין העמדת הקנים של צוה"פ, שמצריך התב"ש, שיהיו סמוכים לכותל בפחות מג' טפחים כנ"ל. שלית דחש לי' והמנהג הפשוט שלא לדקדק כלל בזה. וטעמם ונימוקם אתם שכל המחמיר בדברי סופרים עליו להביא ראיה. כדתנן בפ"ד דידים יעו"ש. וגם אנן בנידון דידן נמי נימא הכי. ותל"מ:
ולכן מסקנא דמלתא, שלפענ"ד נראה ברור להתיר בנידון שאלתינו, לסמוך על החוט שהפנס תלוי עליו בתורת צוה"פ, באופן להעמיד שני קנים, קנה מכאן וקנה מכאן, גבוהים י' טפחים, ומכוונים ממש כנגד החוט שלמעלה. וכשר לסמוך על זה בלי פקפוק. כי בעזה"י תמכתי יסודותי בטו"ב תיבות, בראיות ברורות זב"ז משולבות, וכולן נכוחות וטובות, באר רחובות:
בצלאל זאב שאפראן