שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן מב
כבוד הרה"ג וכו' מו"ה נחום שעכטער
שליט"א אבד"ק דארבאן. ע"ד השאלה, באחד שנתן ס"ת לביהמ"ד. ולא אמר בפירוש שנתנו לצמיתות, וגם לא התנה שאם ירצה לתנו לביהמ"ד אחר שיהי' הכח בידו. ושבק לן חיי', ובניו רוצים להעביר את הס"ת מהביהמ"ד הנ"ל, ולתנו לביהמ"ד אחר. אם רשאים לעשות כן?:
תשובה
(א) הנה מקור ד"ז שואף וזורח, ופשוט ומוכרח, מהתוספתא דב"ק פרק י"א הלכה ב':
האומר תנו מאתים זוז לביהכ"נ, תנו ס"ת לביהכ"נ ינתנו לביהכ"נ הרגיל בה. ואם הי' שנים יהי' רגיל בשניהם, ינתנו לשניהם. ורבותינו הקדמונים ז"ל הביאו התוספתא הזאת להלכה למעשה. כמבואר ברי"ף בב"ב פ' חזקת הבתים סי' תשל"ה, ובנמק"י. וכ"ה ברא"ש שם סי' נ"ו, ובמרדכי פ"ק דב"ב סי' תצ"ה. ובאור זרוע הגדול הל' צדקה, ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' תרצ"ג [וברשב"ם ב"ב מ"ג ע"ב] וכן פסקינן בטוש"ע יו"ד סי' רנ"ח סעיף ד'.-- א) וד"ז נאמרה ונשנית בטוש"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף כ"ג גבי מתנת שכ"מ, ע"ש בסמ"ע סק"נ, ובש"ך שם ס"ק ל"ג עש"ה. ומכ"ז מפורש יוצא שאין היורשים יכולין להעביר את הס"ת מביהכ"נ שהי' אביהם רגיל בה, לביהכ"נ אחר. וכן מצאתי עוד להדיא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' שמ"ג שכתב וז"ל:
וכ"מ בתוספתא דב"ק האומר תנו ק' דינרים לביהכ"נ, יתנו לביהכ"נ הרגיל בה [וכו'] אלמא דאפי' מביהכ"נ לביהכ"נ אחר, אין היורשים יכולין לשנותה, אעפ"י שאמר לביהכ"נ סתם, כיון דאיכא למימר דלביהכ"נ הרגיל בה נתכוון. כש"כ היכא דאמר בהדיא, שאין רשאין לשנות עכ"ל. וא"כ קו"ח בנידון שאלתינו, שאביהן של היורשים בעצמו נתן הס"ת לביהמ"ד שהי' רגיל בה, שאין יורשיו רשאין לשנות להעבירו לביהמ"ד אחר. וא"כ עפי"ז צ"ע מש"כ המג"א סוס"י קנ"ד בשם המבי"ט ח"ב סי' קע"א, בבני העיר שהי' להם ביהכ"נ א', ומחמת סיבה הוצרכו לחלק עצמן לשנים. הדין שכל כלי הקודש וס"ת יחלוקו. ואם יש חפצים ידועים שהקדישם א' יכול הוא או יורשיו להוליכם לביהכ"נ אשר הוא בתוכו, ע"ש. וי"ל האיך יכולין היורשים להעביר את הס"ת וכיו"ב מביהכ"נ שהי' אביהן רגיל בה ולהוליכו לביהכ"נ אחר? וע"כ צ"ל דמיירי התם שנפרדו וניידו כולם מהביהכ"נ הראשון, ונתבטל הביהכ"נ שהי' אביהן רגיל בה, ולהכי יכולין היורשים להוליך הס"ת וכיו"ב לביהכ"נ אחר. משא"כ אם לא נתבטל הביהכ"נ שהי' אביהן רגיל בה, רק שנתחלקו ונפרדו קצתם לביהכ"נ אחר ודאי שאין היורשים רשאים לשנות ולהוליך הס"ת לביהכ"נ אחר כנזכר ואין התשו' מבי"ט תח"י כעת לעיין בו]:
(ב) והנה מפשט לשון התוספתא נראה בעליל, דאפי' אם היורשים רוצים להעביר אם הס"ת לביהכ"נ אחר היותר גדול מהביהכ"נ שהי' אביהן רגיל בה, אפ"ה אין רשאין להעבירו. משום דמעלת ביהכ"נ שהי' אביהן רגיל בה, עדיף ממעלת ביהכ"נ היותר גדול וכן מוכח מתשו' הרמב"ן סי' רס"ח, מובא בב"י יו"ד סי' רנ"ח, וז"ל:
ראובן קנה מטו"ה גן סמוך לביהכ"נ, והתנה בשטר המכר שיתן קיתון שמן למאור, בכל שנה. ואח"כ נפלה מחלוקת בין בני העיר, שיש אומרים שינתן לביהכ"נ הסמוך לגן, וי"א שינתן לביהכ"נ היותר גדול שבעיר. והלוקח אומר לתתו למאור ביהמ"ד. נראה דינתן למאור ביהכ"נ וכו' ויתחלק בין ב' הביהכ"נ לפי הראוי להם, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו עכ"ל. והד"מ שם כתב וצ"ע אמאי לא יתן לביהכ"נ הרגיל. ובש"ך שם סק"ז כתב:
ולא ידענא מאי קשיא לי', דמיירי ברגיל בשתיהן עכ"ל. הרי מבואר להדיא דמעלת ביהכ"נ הרגיל בה, עדיף ממעלת ביהכ"נ היותר גדול. ולהכי באם הי' רגיל בשתיהן, יתחלק בין ב' ביהכ"נ, אעפ"י שאחד מהם יותר גדול. -- ועפי"ז לכאורה ממילא נפשטא ספיקו של כת"ר, מה שעלה ונסתפק, במי שנתן ס"ת לביהמ"ד קטן. ואח"כ רוצה הוא, או בניו, להעבירו לביהמ"ד אחר היותר גדול. אי שייך לומר בזה מעלין בקודש משום ברוב עם הדרת מלך. ולפי מה שכתבתי מוכח דאין מעלת ביהכ"נ היותר גדול, מעלה כל כך, שיהא שייך לומר בזה מעלין בקודש איברא שי"ל שאין מתשו' הרמב"ן ראיה לד"ז. לפימש"כ המרדכי בפ"ק דב"ב סי' תצ"ב, בשם מהר"ם, דדוקא גבי תשמישי קדושה אמרינן מעלין בקודש ולא מורידין ולא לגבי תשמישי מצוה ע"ש דקרא לנר ומנורה תשמישי מצוה. וכ"כ בשמו הב"י יו"ד סי' רנ"ט, וע"ש בד"מ שכתב דהרא"ש פליג ע"ז ע"ש אבל במהרי"ק שורש קכ"ח כתב דלא יוכל שום פוסק לחלוק ע"ז שכתב המרדכי ע"ש. וכ"כ הש"ך בשמו בסי' רנ"ט ס"ק י"א, ע"ש מש"כ בזה. וא"כ לפי"ד אתי שפיר פסק הרמב"ן בשמן למאור, דלא הוי רק תשמישי מצוה, לחלקו בין ב' ביהכ"נ. אעפ"י שאחד מהם יותר גדול. משום דס"ל ג"כ דלגבי תשמישי מצוה לא שייך בזה מעלין בקודש וכו'.-- ועפי"ז א"ש ג"כ מה שלא חש הרמב"ן ז"ל לטענת הלוקח שאמר לתתו לביהמ"ד. אעפ"י שבלשון בני אדם סתם מאור, הוא לביהכ"נ מ"מ אכתי הו"ל לחוש לטענת הלוקח, דהא איכא בזה עילוי בקודש. שהרי קדושת ביהמ"ד חמורה יותר מקדושת ביהכ"נ כמבואר ברמב"ם פ"ח מהל' תפלה ה"ג, ע"ש בכ"מ, ובטוש"ע או"ח סי' צ' סעיף י"ח. וסי' קנ"ג סעיף א'. ובש"ך יו"ד סי' רמ"ו ס"ק כ"ד ע"ש? אלא ודאי כדאמרן. כיון דלא הוי רק תשמישי מצוה. ל"ש בזה מעלין בקודש וכו' כנזכר. משא"כ בס"ת, דחמורה קדושתה. אולי גם הרמב"ן מודה דשרי להעבירו לביהכ"נ היותר גדול, משום מעלין בקודש אולם מפשט לשון התוספתא הנ"ל, מוכח דמעלת ביהכ"נ הרגיל בה, עדיף טובא גם ממעלת ביהכ"נ היותר גדול, וכאמור. -- ב):
(ג) ברם עיקר הספק שנסתפק כת"ר, אי מעלת ביהכ"נ היותר גדול הוי מעלה לענין ס"ת, דיהא שייך לומר גבי' מעלין בקודש, משום ברוב עם הדרת מלך. איכא למיפשט מש"ס בבלי וירושלמי, וכפי פירושי דרבוותא. דהנה במגילה כ"ז ע"ב תנן אין מוכרין את של רבים ליחיד, מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר"מ. א"ל א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה. ובגמ' שם אמרו:
ור"מ, מעיר גדולה לעיר קטנה. מעיקרא קדושה, השתא נמי קדושה. מרבים ליחיד ליכא קדושה. ורבנן אי איכא למיחש, כה"ג נמי איכא למיחש, משום ברוב עם הדרת מלך. ולכאורה איכא למידק, מאי טעמא לא חש ר"מ נמי משום ברוב עם הדרת מלך. הכי לא סבירא לי' לר"מ מצוה זו דברוב עם הדרת מלך. כיומא ע' ע"א? [ראה ברכות נ"ג ע"א, ופסחים ס"ד ע"ב, ויומא כ"ו ע"א, וסוכה נ"ב ע"ב, ור"ה ל"ב ע"ב, וזבחים י"ד ע"ב, ומנחות ס"ב ע"א, ובבכורים פ"ג מ"ב, ע"ש בהרע"ב] וכדי ליישב האי דקדוקא. אקדים להירושלמי בכורים פ"ג ה"ג, דשם אמר ר"מ:
"שמעתי שמעלין בקודש ולא מורידין" ע"ש. ולכאורה יפלא לשון "שמעתי" שאמר ר"מ בירושלמי. מה זו שמועה? והלא הא דמעלין בקודש וכו', מקראי ילפינן לה. כמנחות צ"ט ע"א. וכן הוא ברש"י שבת כ"א ע"ב ד"ה מעלין בקודש וכ"ה ברש"י מגילה כ"ו ע"א ד"ה אבל, בשם התוספתא, דמקראי ילפינן לה. ע"ש בגליון הש"ס?:
אמנם יש ליישב עפי"ד הפמ"ג באו"ח סוס"י מ"ב במ"ז שם, שעלה ונסתפק, בהא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, אי הוה ד"ת, או דרבנן. ועיין רש"י מגילה כ"ו ע"א הביא תוספתא, כי קדשו, משמע לכאורה דהוי ד"ת. וכן מסתברא, עכ"ל. ובמחכ"ת הפמ"ג ז"ל דבריו סיתראי נינהו, למש"כ בעצמו באו"ח רס"י קנ"ג במ"ז שם, וז"ל:
אפשר אין מורידין דרבנן. אף דרש"י ולבוש הביאו תוספתא צפוי למזבח כו' [ולא הביא כלל ממנחות צ"ט ע"א הנ"ל] י"ל דרבנן ואסמכחא. שהרי בפסחים כ"ו ע"א ר' דוסא מתיר לכהן הדיוט וכו' אף שמוריד מקדושה חמורה לקלה, מה"ת שרי, עכ"ל. ותרי תמיהי מידכר דכירי, שבמחכ"ת אישתמיט מיני' גמרות מפורשות. ביומא י"ב ע"ב, כ"ג ע"ב, שע"ז שא"ר דוסא, ילבש, להביא בגדי כה"ג ביוה"כ, שהן כשרין לכה"ד. השיב רבי, בגדים שנשתמש בהן קדושה חמורה, תשמש בהן קדושה קלה ע"ש. הרי להדיא דהא דאין מורידין מקדושה חמורה לקלה, מדאורייתא היא, דאס"ד דרבנן היא, מה השיב רבי לר' דוסא. הא ר"ד מקרא יליף לה? אלא ודאי ד"ת היא.-- אולם לפענ"ד נ"ל להביא ראיה אחרת, דהא דמעלין בקודש ולא מורידין. אינו אלא מדרבנן. מברכות כ"ח ע"א, דאמרינן שם:
"גמירי" מעלין בקודש ולא מורידין. ע"ש בגליון הש"ס מהגרי"ב ז"ל שהניח בצ"ע לשון "גמירי", הא מקרא מפיק לה? ע"ש. ואם נימא דאינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא, אתי שפיר לשון "גמירי". עפימש"כ בתשו' חו"י סי' קצ"ב אות ל"ב ל"ד ל"ו. מובא גם בתפארת ישראל על משניות יומא פ"ב מ"ב אות י"ב. דלהרמב"ם ז"ל "גמירי" לאו הללמ"ס הוא ע"ש. וכ"מ מהתוס' זבחים ט"ז ע"א ד"ה מיושב, בהגה"ה, שכתבו, דהא דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד, אינו מה"ת, ע"ש ובסנהדרין ק"א ע"ב נקטו בזה לשון גמירי (ע"ש ברש"י) ובמל"מ פ"ז מהל' בית הבחירה ה"ו ע"ש. אמנם אכתי קשה, דהא מיומא י"ב ע"ב, כ"ג ע"ב, בפלוגתא דרבי ור' דוסא הנ"ל מוכח דהא דמעלין בקודש ולא מורידין היא ד"ת כנז'?:
ולכן נראה לפענ"ד נכון דפליגו בזה תנאי, אי הא דמעלין בקודש וכו', ד"ת היא, או דרבנן. ובזה יתיישב שפיר הסוגיא דשבת כ"א ע"ב, גבי נ"ח, דב"ש אומרים פוחת והולך, וב"ה אומרים מוסיף והולך. ואמרינן שם לחד מ"ד. טעמא דב"ש כנגד פרי החג. וטעמא דב"ה דמעלין בקודש וכו' ובמהרש"א בחיאג"ד שם הקשה בזה"ל:
יש לעיין דודאי לא פליג ב"ש בהא דמעלין בקודש, דילפינן מקרא, כפירש"י. ובפרי החג ודאי דאיכא טעמא, כדאמרינן לפי שהם נגד ע' אומות עו"כ שיהיו פוחתין והולכין? ותירץ:
די"ל דהכא נמי איכא טעמא כמ"ש הב"י בתירוץ א' שהי' הנס גם בליל ראשון. לפי שהי' מעיקרא מתחלק לח' חלקים. נמצא ח' חלקים שמן היו פוחתים והולכים מלילה ללילה וכו' עכ"ל. והנה תירוצו של המהרש"א ז"ל לא אתיא שפיר אלא לתי' קמא של הב"י בסי' תר"ע. אבל להב' תירוצי בתראי של הב"י שם מאי איכא למימר? ועוד קשה לתי' המהרש"א ז"ל, מה יענו ב"ה על הא דמוכח מפרי החג, דהיכי דאיכא טעמא לית לן למיחש להא דמעלין בקודש וכו'. הא לדבריו גם בנ"ח איכא טעמא לתי' הא' של הב"י כנז'? ודוחק לומר דב"ש וב"ה פליגו בהני תירוצי דהב"י. וב"ה לא ס"ל כתי' קמא. אלא כתירוצי בתראי. וא"כ בנ"ח ליכא טעמא, ולא דמי לפרי החג דאיכא טעמא כנז'. דזה דוחק גדול לומר כן. וגם מש"כ המהרש"א דבפרי החג איכא טעמא לפי שהם נגד ע' אומות עו"כ שיהיו פוחתין והולכין הנה האי טעמא לא ידענא מקומו איה? כי אדרבה מהש"ס סוכה נ"ה ע"ב מבואר להדיא דהני ע' פרים בזמן שביהמ"ק הי' קיים, היו באים לכפר על הע' אומות, יע"ש בפירש"י. ועיין במהרש"א בחיאג"ד שם שהביא ג"כ דאיתא במדרש דלכך פוחתין והולכין, לרמוז שהם פוחתין והולכין ע"ש (ואולי כוון המהרש"א למש"כ בפירש"י בחומש פ' פינחס (כ"ט. י"ח) פרי החג ע' הם כנגד ע' אומות עו"ג שמתמעטים והולכים סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהן מן היסורין עכ"ל. ומסתמא מקור רש"י ז"ל ממקום קדוש תהלך ממדרש חז"ל). אמנם אני בעניי לא מצאתי האי מדרשא במדרשים שלפנינו ולפי מה שכתבתי א"ש, דפליגו בזה ב"ש וב"ה, אי מעלין בקודש וכו', ד"ת היא. דב"ש ס"ל דהני קראי דמנחות צ"ט ע"א הנ"ל, אינם אלא אסמכתא, ומדאורייתא לית לן למיחש להא דמעלין בקודש. כמו בפרי החג שהן פוחתין והולכין. וע"כ צ"ל דלא דרשו ב"ש כהמדרשים הנ"ל דבפרי החג איכא טעמא. ולהכי שפיר מדמו נ"ח לפרי החג. וב"ה ס"ל דהני דרשא דקראי דמנחות נ"ר ע"א דמעלין בקודש וכו'. דרשא גמורה הם. וד"ת היא. ולהכי ס"ל גם בנ"ח מוסיף והולך. ומפרי החג אין ראי' דשאני פרי התג דאיכא טעמא כהמדרשים הנ"ל ונמצאו המדרשים הנ"ל שאמרו רבנן בטעמא דפרי החג קיימו בשיטתייהו דב"ה דוקא. כנלפענ"ד לפרש פלוגתייהו דב"ש וב"ה. אולם גם אם נימא כהמהרש"א הנ"ל דגם ב"ש ס"ל דבפרי החג איהו טעמא כנז'. וא"כ אין ראי' דב"ש ס"ל דמדאורייתא לית לן למיחש להא דמעלין בקודש. מ"מ אכתי י"ל דפליגו בזה תנאי אחרינא, אי הא דמעלין בקודש ד"ת היא, או לא. דהני רבנן דברכות כ"ח ע"א שאמרו "גמירי" דמעלין בקודש וכו' ע"כ ודאי ס"ל דהני קראי דמנחות צ"ט ע"א אסמכתא בעלמא נינהו, כנזכר. ועפי"ז אתיא שפיר הסוגיא דיומא י"ב ע"ב, כ"ג ע"ב, דבזה פליגו גם ר' דוסא ורבי. דר"ד ס"ל דבגדי כה"ג ביוה"כ הן כשרין לכה"ד, מקרא דילבש משום דס"ל ג"כ דמדאורייתא לית לן למיחש להא דאין מורידין בקודש. ורבי שהשיב לו בגדים שנשתמש בהן קדושה חמורה תשמש קדושה קלה. אזיל לשיטתו במנחות צ"ט ע"א הנ"ל, שהוא בעצמו בעל המאמר דיליף מקרא דאין מורידין. וס"ל דדרשא גמורה היא, ולהכי שפיר השיב לר"ד. ועפ"י מה שכתבתי סרה מהר קושית הגאון רשג"פ ז"ל בספרו קסת הסופר סי' כ"ה בלשכת סק"ו שכתב וז"ל, לכאורה קשה מ"ט דר' דוסא, וכי לית לי' הא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה? ע"ש מש"כ בזה ולפי מה שכתבתי א"ש, דר"ד ס"ל דהא דאין מורידין אינו אלא דרבנן, וכאמור הרי הראיתי לדעת דאיכא כמה תנאי דס"ל דהא דמעלין בקודש וכו', אינו אלא מדרבנן. ומעתה לא יפלא לנו עוד, האי לישנא שאמר ר"מ בירושלמי בכורים פ"ג ה"ג הנ"ל "שמעתי" שמעלין בקודש וכו'. משום דס"ל ג"כ שאינו אלא מדרבנן -- ג). ודי"ק וגריס, בלישנא קלילא, ואמר "שמעתי" שמעלין בקודש. וטמן ברמז ללמד שד"ז דמעלין בקודש וכו', אינו אלא שמועה מדברי חכמים, אבל לא מה"ת. וכלשון הזה שאמר ר"מ בירושלמי, מצאתי גם במד"ר קהלת פי"א עה"פ תן חלק לשבעה. בעובדא ששלח רבי לאיתתיה דראבר"ש וכו' ואמרה לי' "שמעתי" שמעלין בקודש וכו' (ועיין ב"מ פ"ד ע"ב ובירושלמי שבת פ"י ה"ה, נשמט שם האי לישנא). ואפשר דשמעה ג"כ מבעלה ראבר"ש, דמעלין בקודש, אינו אלא שמועה מדברי חכמים ומדרבנן היא. ועיין בט"ז או"ח סי' כ"ה סק"א, ובלבושי שרד שם, שכתב על הט"ז, וז"ל: וכן הטעם שבש"ע שמעלין בקודש, הוא ג"כ רק אסמכתא, עכ"ל. ותמהני על זה שכתב בפשיטות, בלי שום סעד וראי', דמעלין בקודש אינו רק אסמכתא. ואפשר דס"ל כהפמ"ג במ"ז שם שכתב, דהאי מעלין בקודש, האמור בש"ע שם, היינו שהאדם נתעלה ממצוה לקדושה, ע"ש ובא"ר מש"כ בזה. וא"כ אין זה ענין מעלין בקודש הנאמר בכל דוכתי ד):
השתא הכא שת"ל הראיתי לדעת, דר"מ ס"ל דהא דמעלין בקודש ולא מורידין, אינו אלא מדרבנן. וא"כ לפימש"כ הר"ן במגילה לענין מתנה בזט"ה, דקדושת ביהכ"נ אינו אלא מדבריהם. וכ"ה בפמ"ג או"ח רס"י קנ"ג במ"ז. ועיין בפמ"ג או"ח רס"י קנ"א במ"ז. ובתשובה אחת הארכתי הרבה בדברי הר"ן הנז', והערותי לדעת דד"ז דקדושת ביהכ"נ אי מדרבנן הוא. תליא בפלוגתא שבין ר"מ ור"י ביומא י"א ע"ב לענין ביהכ"נ שאין בה בית דירה, דר"מ מחויב במזוזה, וחכמים פוטרין. ע"ש בתוס' יומא י"ב ע"א ד"ה הא, דמסתמא בר פלוגתא דר"מ הוא ר"י והיינו רבנן דברייתא ע"ש. ולפי המבואר ברמב"ם הל' מזוזה פ"ו ה"ו, עיקר הטעם דביהכ"נ וכו' פטורין ממזוזה לפי שהן קודש. וכ"מ מהנמק"י על הרי"ף בהל' מזוזה. וכ"ה בהרא"ה בספר החינוך מצוה תכ"ג ע"ש. וא"כ ר"י דפוטר ממזוזה, ע"כ משום דס"ל דקדושת ביהכ"נ מה"ת היא. ור"י אזיל לשיטתו במשנה מגילה כ"ח ע"א ביהכ"נ שחרב וכו' אין עושין אותו קפנדריא, שנאמר והשימותי את מקדשיכם וכו' ע"ש. וכ"ה בתו"כ פ' בחוקותי סי' ל"ז, על פסוק זה, מקדש, מקדשי, מקדשיכם. לרבות ביהכ"נ וביהמ"ד ע"ש. וסתם ספרא הוא ר"י, ואזיל לשיטתו. ור"מ דס"ל ביהכ"נ חייב במזוזה, משום דס"ל דקדושת ביהכ"נ אינו אלא מדבריהם, ולהכי מה"ת חייבת במזוזה. והארכתי הרבה בזה, וקבעתי בד"ז מסמרות, בראיות ברורות:
ועתה הבוא נבוא בזה לפרש טעמא דר"מ במגילה כ"ז ע"ב דס"ל דמוכרין ביהכ"נ מעיר גדולה לעיר קטנה, משום דמעיקרא קדישא, השתא נמי קדישא. ולא חש משום ברוב עם הדרת מלך כנ"ל? ולפי מה שכתבתי נהירין לנו טעמא דר"מ, דאזיל לשיטתו דס"ל דקדושת ביהכ"נ אינו אלא מדבריהם וגם הא דמעלין בקודש ולא מורידין אינו אלא מדרבנן. והא דברוב עם הדרת מלך, שהיא הידור מצוה, מטעם "זה אלי ואנוהו", נמי אינו אלא מדרבנן. כמבואר מהתוס' סוכה כ"ט ע"ב ד"ה לולב, שהשיגו בזה על רש"י ז"ל שפי' דלולב היבש פסול, משום דבעינן מצוה מהודר דכתיב זא"ו. והתוס' השיגו ע"ז וכתבו, דאין ואנוהו אלא לכתחלה, ולא מיפסל בהכי ע"ש. ומבואר להדיא בתוס' גיטין ג' ע"ב ד"ה וכי, דמדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד ע"ש ועיין בברכי יוסף יו"ד סי' א' אות ב' באד"ה איברא דאיכא למידק ע"ש). וכ"מ מהרא"ש בב"ק פ"א סי' ז' בהא דבעי הש"ס שם גבי הידור מצוה עד שליש, אי שליש מלגיו, או שליש מלבר. ולא איפשטא. והרא"ה ז"ל כתב, כיון דלא איפשטא נקטינן דשליש מלגיו אמרו. ובפלפלא חריפתא שם כתב, דטעמא דהידור מצוה דרבנן ולקולא עכ"ל. ובמחכת"ה כבר קדמו בזה מרן המשביר ז"ל בב"י או"ח סי' תרנ"ו, ע"ש בט"ז סק"ב ובפמ"ג במ"ז שם. ועיין במהרש"א שבת ק"ד ע"ב על התוס' ד"ה אר"ח, שכתב וז"ל: דמשום זה אלי ואנוהו. לא מסתברא שיהי' פסול מדאורייתא, עכ"ל. ותמהני שלא העיר מכ"ז. עיין בר"ן בפ"ב דמגילה, אהא דאם השמיט בה הסופר פסוק וכו' ע"ש דמשמע ג"כ דזא"ו אין לפסול במגילה. וע"כ משום דאי זה פסול מה"ת ע"ש. וכ"כ הריב"ש בסוס"י ז' ע"ש. וכ"מ במג"א סי' תרמ"ט סק"ח ע"ש. וברמב"ם פ"ז מהל' לולב ה"ו מצוה מן המובחר לאגד לולב, ע"ש במ"מ מגמ' סוכה ל"ג דלרבנן מצוה לאגדו, כדי להתנאות לפניו במצות ע"ש. ואינו אלא מצוה מן המובחר. ועיין בשו"ת שאגת ארי' סי' נ' בסוף דבריו כתב שם בלשון את"ל דהתנאה לפניו במצות אינו אלא מדרבנן ע"ש. ובמחכת"ה לא העיר מכל הנ"ל המבואר להדיא דהידור מצוה, שהוא משום זה אלי ואנוהו, אינו אלא מדרבנן כנ"ל וכיון שכן, שפיר לא חש ר"מ במכירת ביהכ"נ מעיר גדולה לעיר קטנה, משום ברוב עם הדרת מלך. מטעם דאיכא בזה תלתא מילי דרבנן לשיטתו. קדושת ביהכ"נ דרבנן והורדה מקדושה דרבנן, כש"כ כאן מעיר גדולה לקטנה דמעיקרא קדישא והשתא נמי קדישא, דליכא בזה שום הורדה מקדושה כלל, רק משום ברוב עם ה"מ. והרי גם זה אינו אלא מדרבנן כנ"ל דהידור מצוה אינו רק מדרבנן. דדוקא מרבים ליחיד חש ר"מ משום הורדה מקדושה, מטעם דביחיד ליכא קדושה כלל. אע"ג דגם זה הוי תרי דרבנן קדושת ביהכ"נ דרבנן. והורדה דרבנן. אפ"ה חש ר"ר לזה. כסתם מתני' דר"פ בני העיר וכו' שחשו בביהכ"נ משום אין מורידין ע"ש. משא"כ מעיר גדולה לעיר קטנה, דמעיקרא קדישא, והשתא נמי קדישא, דליכא הורדה מקדושה רק משום ברוב עם הידור מצוה שהיא מדרבנן. הוי ג' דרבנן, ולא חש ר"מ לזה וכאמור. ורבנן דפליגו עלי' דר"ל (דהיינו ר"י, בר פלוגתא דר"מ כתוס' יומא הנ"ל) ס"ל דקדושת ביהכ"נ הוא מה"ת. וגם הא דאין מורידין הוא מה"ת ועפי"ז שפיר אמרו לר"מ אי איכא למיחש, כה"ג נמי איכא למיחש, משום ברוב עם ה"מ, משום דבדאורייתא ודאי איכא למיחש משום הידור מצוה:
ועתה נתנה ראש ונשובה הדרן לפשוט ספיקו של כת"ר. דהא זה ודאי פשיטא דהלכה כרבנן דפליגו עלי' דר"מ, דמעיר גדולה לקטנה, נמי איכא למיחש משום ברוב עם ה"מ. ולדידהו הא דשרי למכור ביהכ"נ מעיר גדולה לעיר קטנה, היינו משום דמעלי להו לדמים לקדושה מעולה. כמבואר להדיא בפירש"י מגילה כ"ז ע"ב ד"ה ורבנן ע"ש. ולפירש"י שם מבואר דהיכא דליכא עילוי בדמים לא התירו חכמים למכור ביהכ"נ מעיר גדולה לקטנה. אע"ג דמעיקרא קדישא והשתא נמי קדישא. מ"מ איכא למיחש לדידהו משום ברוב עם ה"מ, דגם זה הורדה מקדושה מקרי. ומזה ממילא מוכח דמקטנה לגדולה העלאה בקדושה מקרי וכמו דמעיר גדולה לקטנה הורדה מקדושה מקרי. הכא נמי מקטנה לגדולה העלאה בקדושה מקרי. וכיון שכן לכאורה נפשטא ספיקו, דשרי להעביר ס"ת מביהכ"נ קטנה לגדולה, דבזה איכא העלאה בקדושה משום ברוב עם. אמנם כ"ז לא יתכן אלא לפירש"י ז"ל. אבל לא כן דעת הרז"ה בעל המאור ז"ל בפירושו המשנה דמגילה כ"ז ע"ב שם. וז"ל:
ול"נ מתני' מילי מילי קתני. אם מכרו לעלות בדמים, מותר לחלל קדושתו, ואפי' לר"מ וכו' ואם מכרו להעמידו בקדושתו, עושין בדמיו כל צרכן. ובזו אסר ר"מ למכור משל רבים ליחיד, אבל משל רבים לרבים מותר וכו' עכ"ל, ועיין בפמ"ג או"ח סי' קנ"ג במ"ז סק"ז באד"ה עוד רגע אדבר. שהביא לפי' הבעל המאור, וכתב וז"ל:
לפי"ז רבנן ור"מ פליגו. דלרבנן משל רבים ליחיד נמי קדושה אית בה. וזה דעת הט"ז באות וי"ו וכו' עכ"ל. ועיין בפמ"ג בא"א שם סק"א שכתב וז"ל:
ולא אבין מש"כ הט"ז אות וי"ו ביהכ"נ של כרכין, ליחיד, מותר, כרבנן דר"מ. משמע דרבנן ס"ל דהוה קדושה כמו מקודם. וז"א כמ"ש, והורדה עכ"פ מקרי, עכ"ל. וכן נתקשה עוד על הט"ז במ"ז שם סק"ו ע"ש. אבל לפימש"כ הפמ"ג ז"ל בעצמו במ"ז סק"ז הנ"ל, אתי שפיר, דדעת הט"ז כדעת בעל המאור הנ"ל. וכ"מ מהמג"א שם ס"ק כ"ז ובפמ"ג בא"א שם, עש"ה ותראה מבואר מדבריהם דס"ל דלהמסקנא לא חשו רבנן כלל להא דברוב עם ה"מ. ואפי' מרבים ליחיד לאו הורדה מקדושה מקרי, דמ"מ קדושה אית בה. וכמו מרבים ליחיד לדידהו ליכא הורדה. הכא נמי מקטנה לגדולה אין כאן העלאה בקדושה. וא"כ מדברי הפוסקים אלו מוכח ג"כ בנידון ספיקו דלהעביר ס"ת מביהכ"נ קטנה לגדולה, לא מקרי העלאה בקדושה -- ה).-- אבל ראה זה מצאתי בירושלמי מגילה פ"ג סוף ה"ב, על המשנה דאין מוכרין את של רבים ליחיד וכו'. אר"י לית כאן מה אנן קיימין, אם כר"מ, אין מוכרין ביהכ"נ אלא על תנאי. אם כרבנן, מוכרין אותו ממכר עולם? ע"ש בפ"מ שפי' וז"ל:
רישא דמתני' קשיא לי', ולית כאן לאוקמה, דמה אנן קיימין, אם כר"מ, כדגריס במתני' קשיא, הא ר"מ קאמר בסיפא אין מוכרין כלל ביהכ"נ אלא על תנאי וכו'. ואי דלא גרסינן ר"מ בהרישא. כמאן מוקמית לה, אי כרבנן דר"מ דהסיפא, הא לדידהו מוכרין אותו ממכר עולם וכו'. ולא איכפת להו אם מורידו מקדושתו. ופשיטא דכר' יהודה נמי לא אתיא. וכמאן מוקמינן לה עכ"ל. ומשני הירושלמי:
תיפתר בס"ת. ע"ש בפ"מ שפי', דברישא לא קתני ביהכ"נ ומפרש לה דבס"ת מיירי, ואין מוכרין מרבים ליחיד. דמורידו מקדושתו שהיו רבים קורין בו, ועכשיו הרי היא ליחיד עכ"ל. וע"ש בגליון הש"ס, בשם תמים דעים להראב"ד סי' קט"ו, דלהירושלמי רבנן לא פליגו במתני' על ר"מ ע"ש. ונראה דס"ל להתמים דעים, דלהירושלמי רבנן דאמרו א"כ אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה, לא פליגו כלל על הת"ק. אלא הוסיפו על דבריו, דגם מעיר גדולה לקטנה אין מוכרין ס"ת, משום דמורידו מקדושתו הראשונה שהיו קורין בו ברוב עם, וא"כ עפי"ז מבואר מהירושלמי להדיא דלמכור ס"ת מעיר גדולה לקטנה איכא הורדה בקדושה, וממילא מוכח דלהירושלמי שרי להעביר ס"ת מביהכ"נ קטנה לגדולה, דהוי העלאה בקדושה. כעין דאמרינן ביומא ע' ע"א, ובסוטה מ"א ע"א, דכאו"א מביא ס"ת מביתו וקורא בו, כדי להראות חזותו לרבים, ע"ש בפירש"י להראות נויו של ס"ת וכו' ע"ש. והכא נמי יש לומר דלהירושלמי מותר להעביר ס"ת לביהכ"נ גדולה, משום דהוי העלאה בקדושה. וא"כ נפשטא ספיקו כשמלה מפורשה, דד"ז תלוי בש"ס בבלי וירושלמי ובפירושא דרבוותא, וכדבר האמור -- ו):
(ד) ודע דיש לומר לפי שיטת הירושלמי מגילה הנ"ל דשרי להעביר ס"ת מביהכ"נ קטנה לגדולה, מטעם דחשיבא העלאה בקדושה, משום ברוב עם. א"כ אפשר דמטעם זה הוא הדין דשרי להעביר ס"ת מביהכ"נ לביהכ"נ אחרינא, המתפללים בתוכה אנשים חשובים ות"ח, דגם זה איכא למיחשב להעלאה בקדושה, דכבוד הוא לס"ת שיקראו בה אנשים חשובים ות"ח. והס"ת מתעלה בהן. כמבואר בירושלמי יומא פ"ז ה"א, וסוטה פ"ז ה"ו, דפריך שם:
בכל אתר אמרינן הולכין אחר התורה. והכא אמרינן מוליכין את התורה אצלו ומשני:
אלא ע"י שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן וכו' ע"ש. הרי להדיא דשרינן להוליך הס"ת לבנ"א גדולים וחשובים, משום שהתורה מתעלה בהן. ועפ"י הירושלמי הזה פסק ב"אור זרוע הגדול" הל' ק"ש ס' ט', דשרי להביא ס"ת לבית אדם חשוב. ועיין בהג"א פ"א דברכות סי' ז' בשם א"ז ע"ש ובמרדכי סופ"ק דר"ה, המובא גם בב"י או"ח סוס"י קל"ה, ועיין בד"מ ובמג"א שם ס"ק כ"ז ע"ש. אע"ג דלטלטל ס"ת לאו דבר קטן הוא. כמבואר בזוה"ק פ' אחרי דע"א ע"ב דאר"א האי דאמריתו גלותא דס"ת אפ' מבי כנישתא לבי כנישתא אחרא אסור וכו' אר"י בני בבל מסתפי ולא קא עבדי אפי' מבי כנישתא לבי כנישתא ע"ש. וכן הוא בתענית ט"ז ע"א איכא בינייהו דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא ע"ש? מ"מ שרינן להביא ס"ת לאדם חשוב, משום שהתורה מתעלה באדם חשוב כנז'. ומטעם זה אפשר דשרי להעביר ס"ת לביהכ"נ המתפללים בתוכה אנשים חשובים, דחשיבא העלאה בקדושה, וכאמור אמנם לפענ"ד יש לפקפק בעיקר הדין שהוכיח הא"ז מהירושלמי הנ"ל דשרי להוליך ס"ת לאדם חשוב. ובאמת המעיין בירושלמי שם יראה דלאו לכל אדם חשוב התירו להוליך ס"ת אצלו, אלא לכה"ג או מלך, ע"י שהיו גדולים בתורה. שהרי בירושלמי שם פריך. והא תמן מובלין אורייתא גבי ריש גלותא. ומשני ריב"ב, ע"י שזרעו של דוד משוקע שם, אינון עבדין לו כמנהג אבותיהן, ע"ש בק"ע ובפ"מ. והמרדכי בפ"א דר"ה הנ"ל גרס בירושלמי "ולא" כמנהג אבותיהן. וכן העתיק הב"י הנ"ל בשמו ע"ש. הרי להדיא, דלולא זאת, דהריש גלותא בא מזרעו של דוד, לא היו מוליכין כלל הס"ת אצלו, כהזוה"ק הנ"ל דבני בבל מסתפי ולא קא עבדי גלותא לס"ת כנ"ל. וע"כ ודאי דלא שרי להוליך ס"ת, כי אם למלך, או כה"ג, שהתורה מתעלה בהן, שפיר דמי להוליך הס"ת אצלם, מכח כש"כ. דאם שרי להעביר ס"ת מביהכ"נ קטנה לגדולה, מטעם העלאה בקדושה ע"י רוב עם. כהירושלמי מגילה הנ"ל. כש"כ דשרי להעביר ס"ת לכבוד גדולי ישראל, דכבודם עדיפא מכבוד צבור ברוב עם. כדמוכח בסוטה י"ג ע"ב דאמרו, הניחו לו כבודו במרובין יותר מבמועטין. ותו אמרו, הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטנים, ע"ש בפירש"י הרי דכבוד גדולים עדיפא מכבוד מרובין -- ז) וכן מצינו עוד דכבוד המלך עדיף מכבוד צבור. בר"ה ח' ע"ב, ובע"ז ב' ע"ב, דמלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר משפט עבדו ומשפט עמו [ע"ש בפירש"י דשלמה קאמר לה] איב"א לאו אורח ארעא למיקם מלכא מאבראי ע"ש. ועפי"ז אתי שפיר הירושלמי הוריות פ"ג ה"ד דנדבת צבור ונדבת נשיא, נדבת נשיא קודמת ע"ש. משום דהנשיא שהוא מלך כבודו עדיף מכבוד הצבור. אבל קשה על זה מבבלי הוריות י"ג ע"א דאמרינן שם, דשעיר ע"א קודם לשעיר נשיא מ"ט האי צבור, והאי יחיד? ומצאתי ב"מראה הפנים" על הירושלמי שם, שהרגיש בזה, וכתב דהירושלמי פליג אש"ס דילן ע"ש. ותימה שלא העיר מכל הנ"ל דמצינו ג"כ בש"ס בבלי בכמה דוכתי דס"ל דכבוד מלך עדיפא מכבוד צבור [ולמדו זאת גם מחכמת שלמה, שאמר משפט עבדו ומשפט עמו כנז' ורוח הקודש הופיעה בבית דינו של שלמה. כמכות כ"ג ע"א ואם אמרו בכבוד מלך דעדיף מכבוד צבור א"כ כש"כ היא דכבוד חכם עדיף מכבוד צבור. שהרי כבוד חכם עדיפא גם מכבוד מלך. כמבואר בהוריות י"ג ע"א דחכם קודם למלך. וכ"ה בירושלמי שם פ"ג ה"ה, ותנדב"א סא"ז פט"ז -- ח). וכיון שחכם קודם למלך, שמעינן ממילא שכש"כ הוא דכבוד חכם עדיפא מכבוד צבור, וכאמור. ה וכיון שהראיתי לדעת דכבוד חכם או מלך עדיף מכבוד צבור. א"כ עפי"ז שפיר דמי להוליך הס"ת לכה"ג או מלך, שהיו חכמים גדולים, והתורה מתעלה בהן. אבל לשאר אדם חשוב מנא לן להתיר ט). ואפי' אם נימא דהא"ז מיירי נמי בת"ח. מ"מ אכתי יש לפקפק, דמי לנו גדול מהריש גלותא, ואפ"ה הי' הדבר קשה לחכמי ירושלים, על זה שהיו מוליכין הס"ת אצלו. ולא מצאו פירוקא, אלא משום שזרעו של דוד משוקע שם וכו' כנ"ל. ומכש"כ שהדבר קשה בזמן הזה, דלדעת כמה פוסקים אין לנו דין ת"ח לכל דבר. כהרמ"א יו"ד סי' רמ"ג סעיף ב'. ועיין בש"ך חו"מ סוס"י א', ובסמ"ע חו"מ סי' ט"ו סק"ד, ובש"ך שם סק"א, ובשארי האחרונים שהאריכו בזה. ומנא לן להתיר בזמה"ז לטלטל ס"ת ממקום למקום ולהוליכו לאדם חשוב? לכן לפענ"ד נראה יותר כמשמעות לשון הג"א פ"א דברכות הנ"ל, דלא התירו להוליך ס"ת, אלא היכא דאיכא תרתי. חולה. ואדם חשוב. והמעיין ב"אור זרוע" גופי' יראה שגם משמעות לשונו מורה כן. עש"ה. ומש"כ הד"מ בסוס"י קל"ה שמשמע מהא"ז דלאדם חשוב, אעפ"י שאינו חולה שרי וכן העתיק המג"א שם בשמו לפענ"ד תמוה, וכאמור, וצ"ע:
(ה) אולם לפי מה שכתבתי לעיל (באות ב') אין לנו נפ"מ במעלת ביהכ"נ היותר גדול, משום ברוב עם, או שמתפללים שם אנשים חשובים. שהרי כבר הוכחתי שם דאין היורשים רשאין לשנות ולהעביר ס"ת מביהכ"נ שהי' אביהן רגיל בה. הגם שדחיתי שם הראיה שהבאתי מתשו' הרמב"ן סי' רס"ח, דמעלת ביהכ"נ דרגיל בה, עדיף ממעלת ביהכ"נ היותר גדול. משום די"ל דס"ל כהמרדכי בפ"א דב"ב, דבתשמישי מצוה מורידין כנזכר. אבל השתא חזינא דראייתי מהרמב"ן ז"ל חוזר ונראה. לפימש"כ הר"ן במגילה ר"פ בני העיר, בשם הרמב"ן ז"ל, דביהכ"נ עשו אותה כתשמישי מצוה ע"ש. ואפ"ה תנן התם דביהכ"נ לא יקחו את הרחוב. ומזה מוכח דע"כ ודאי הרמב"ן ז"ל לא ס"ל כהמרדכי. אלא גם בתשמישי מצוה אין מורידין. ומצאתי בפמ"ג או"ח במ"ז סוס"י קנ"ג באד"ה הפרש יש בין תשמישי קדושה לתשמישי מצוה, שכתב כן להדיא דדברי המרדכי הנ"ל במחלוקת שנוי. דלהר"ן ר"פ ב"ה דביהכ"נ קדושה יש בה שפיר. משא"כ להרמב"ן דמצוה הוה. ואפ"ה ביהכ"נ יקחו תיבה ואסור להוריד. ואנן קיי"ל כהר"ן דביהכ"נ וכל שבתוכה קדושה אית בה עכ"ל. וכי תימא א"כ האיך יתרץ הרמב"ן ז"ל להסוגיא דערכין ו' ע"ב גבי ישראל שהתנדב מנורה או נר לביהכ"נ ואר"י שם, ל"ש אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה ע"ש. ולפי מה שכתבתי דהרמב"ן ס"ל דגם בתשמישי מצוה אין מורידין. יוקשה לנו לפלוג וליתני בדבר מצוה גופי', ולימא:
ל"ש אלא למצוה דחשיבא. אבל למצוה דפחיתא לא? כקושית המהרי"ק, המובא בש"ך יו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"א ע"ש. אמנם י"ל דהרמב"ן ז"ל לא חש לקושיא זו. כיון דהסוגיא בנר ומנורה קאי, שאינם אלא תשמישי מצוה, ולהכי שפיר אמרינן ד"לדבר מצוה" מותר לשנותה. מטעם דזה גופה הוי העלאה, דבתקלה לא הי' רק תשמישי מצוה, דנזרקין לאחר שאינן ראויין לתשמישן כמגילה כ"ו ע"ב ע"ש. ועכשיו הרי עושין ממנה "דבר מצוה" שיש בגופה מצוה [ואפשר לומר דאדרבה מסוגיא זו יש להוכיח כשיטת הרמב"ן. מדלא אמרו. ל"ש אלא לדבר הרשות, אבל ל"תשמישי מצוה" מותר לשנותה. אלא דייקו וגרסו "לדבר מצוה". אלא ודאי משום דגם בתשמישי מצוה אמרינן מעלין ואין מורידין. ולהכי אין לשנותה אלא "לדבר מצוה" שיש בגופה מצוה].-- וא"כ עפי"ז הרמב"ן ז"ל אזיל לשיטתו, ושפיר קמה וגם נצבה ראייתי מתשו' הרמב"ן. וכדבר האמור:
(ו) השתא אתינא לבוא העירה בדברי כת"ר, במה שיצא לדון בזה, ולעמוד על דעת הנותן ס"ת סתם, ולא ידעינן אם הקדישו או לא. והביא מתשו' מהרי"ק, המובא ביו"ד סי' רנ"ט, והש"ך שם סק"ו הביא בשם תשו' שארית יוסף סי' כ"א שכ' לחלק בין ס"ת, לשאר כלי הקודש. דבס"ת שהניחו בביהכ"נ, אין מזה ראיה שהקדישו, יען כי זה מקומו בביהכ"נ, מפני גודל קדושתו. משא"כ בכלי הקודש, אם לא הקדישוהו, לא היו מניחים אותם בביהכ"נ, וכיון שהניחם בביהכ"נ מסתמא הקדישוהו וכו'. וכת"ר העיר להוסיף על השארית יוסף בסברא אחרת בזה. עפי"ד הת"ח בסנהדרין דכ"א ע"ב, דלאו שפיר קא עביד המקדיש ס"ת, דבעינן לכם, שיהי' שלו לעולם. וא"כ עפי"ז הנותן ס"ת סתם אמרינן בודאי לא הקדישו. בכדי שלא תפקע מיני' המ"ע. עכתו"ד. הנה גוף ההוספה עפי"ד הת"ח בזה. כבר קדמו בהגהות יד שאול על היו"ד שם במקומו. וקדמוהו היד אפרים בהגהותיו על המג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ב ע"ש. ואם חומה היא לחלק בין ס"ת לשאר כלי הקודש. יעלה ויבא על נכון פסקי הש"ע באו"ח סי' קנ"ג סעיף י"ח שפסק לענין כלי הקדש שנהגו להביאם לביהכ"נ, שהם בחזקת הקדש [וע"ש בסעיף י"ט]. ומקורו נובע מהמהרי"ק שורש קס"א. ובסעיף כ' שם פסק לענין ס"ת שהחזיק שהי' של אבותיו של ראובן, אין הצבור יכולין להחזיק בו. וגם זה מקורו מהמהרי"ק בשורש ע', ולכאורה סיתראי נינהו וכבר הרגיש בזה להקשות פסקי המחבר אהדדי בא"ר ס"ק ל"ב, מובא גם בפמ"ג שם במ"ז ס"ק י"ד, ובא"א ס"ק מ"ג. ע"ש במחצהש"ק. ומה שתירץ בזה. המעיין יראה שדחוק הוא. אבל לפי מה שכתבנו לחלק בין ס"ת לשאר כלי הקודש, אתי שפיר כל הני פסקי הש"ע, ולא קשה מידי. ועיין בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' מ"ב שפסק ג"כ לענין ס"ת כהמהרי"ק בשורש ע' הנ"ל ע"ש. ולא הביא כלל מהמהרי"ק שורש קס"א והש"ע הנ"ל. ואפשר שס"ל ג"כ לחלק בין ס"ת לשאר כלי הקדש כנזכר:
(ז) אמנם בעיקר הדין שחידש הת"ח. איכא לעיונא בי' טובא. וכדי לבאר ד"ז באר היטב אעתיק גוף דברי הת"ח שכתב על הא דאמר רבה בסנהדרין כ"א ע"ב אעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה. וז"ל:
ומייתורא דלכם קדריש, דמשמע משלכם בעינן, ולא סגי בשל אבותיו. דאל"כ הול"ל ועתה כתבו את השירה. ומתני' נמי מייתורא דלו קדריש, מדכתיב וכתב לו את משנה התורה. ונראה דיחיד הכותב ס"ת לעצמו ונתנה לביהכ"נ וכו' ומקדישה, לאו שפיר קעביד, דכיון שמקדישה הרי הוא של הקדש ולאו שלו היא, ושוב אינו יוצא בה י"ח, דלכם כתיב, שלכם בעינן וכו'. ול"ל דבכתיבה לחוד תליא מלתא וכו' ז"א, דיחיד שכתב ס"ת, ואח"כ נאבדה, פשיטא שצריך לכתוב לו ס"ת אחרת. כדמשמע מדברי הרמב"ם פ"ג מהל' מלכים ה"א במלך שכותב לעצמו ס"ת יותר על הס"ת שהניחו לו אבותיו, דכשלא הניחו לו אבותיו, או שנאבד, כותב ב' ס"ת. וא"כ יחיד נמי כשנאבד כותב ס"ת אחר וכו'. ולכן נראה דאין להקדיש ס"ת. עכ"ד. במחכת"ה של הת"ח ז"ל אישתמיט ממנו דברי רבותינו הראשונים ז"ל, דהנה הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה דף ט' בשמעתא דלשמה, כתב וז"ל, דבתפילין ומזוזות לא מיתר בהו קרא לכתוב לשמו, ואלו בס"ת כתיב. "כתבו לכם". והיינו לשם חובתכם. וההיא דאמר רבה מצוה לכתוב משלו, דכתיב כתבו לכם ההיא "מכתבו" נפקא. וגבי מלך כתיב "וכתב לו". ודרשינן לשמו וכו' עכ"ל. וכ"כ בחי' הר"ן סנהדרין דמ"ח ד"ה תנאי ע"ש. הרי להדיא מפורש יוצא דהאי תיבת "לכם" ותיבת "לו" לא באו להורות שיהי' משלהם. רק למידרש אתא, דבעינן שיכתוב לשמה. ומצאתי בס' יד שאול הל' ס"ת סי' ר"ע סק"א שהעיר בזה על הת"ח. וכתב דמשמיא אנהירנוהו לעיינא למצוא להרמב"ן ע"ש. וכ"כ בשו"ת שו"מ ח"א סי' רס"ו לתמוה על הת"ח דנעלם ממנו מש"כ הרמב"ן הנ"ל ע"ש מש"כ עוד לדחות דברי הת"ח. ולא הביא כלל לסייע לו שכן כתב ג"כ הר"ן בחידושיו לסנהדרין הנ"ל. וכ"מ מדברי הב"ח דלא ס"ל כהת"ח הנ"ל, שכתב ביו"ד רס"י ר"ע וז"ל:
א"ר אעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו. שנאמר ועתה "כתבו" לכם, בלשון רבים. אלמא דכל איש ואיש מישראל מחויב לכתוב ס"ת לעצמו וממילא נשמע דאעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת וכו' עכ"ל. ופשט לשונו מבואר דלא ס"ל כהת"ח. ותימה על הב"ח שלא הביא מהרמב"ן והר"ן הנ"ל, ואפשר דהיינו טעמא דהב"ח בסי' רנ"ט הנ"ל שהסכים להמהרש"ל להשוות דין ס"ת לשאר כלי הקודש דאמרינן גבייהו דמסתמא הקדישם ע"ש. משום דאזיל לשיטתו דלא ס"ל כהת"ח. ולהכי גם בס"ת שפיר דמי להקדישו כנז':
(ח) ולכאורה הי' נ"ל ליישב דעת הת"ח ז"ל. כיון שהביא ראי' לדבריו מהרמב"ם הל' מלכים הנ"ל ויש לנו להוכיח דמרן הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהרמב"ן והר"ן הנ"ל דהאי תיבת "לכם", אתא לאורוי לשם חובתכם. ומנא אמינא לה. מהא דמוכח מתשובת הרמב"ם ז"ל לחכמי לוניל, המובא בכ"מ פ"א מהל' תפילין הי"א, דס"ל דעיבוד לשמה בס"ת היא דרבנן. עש"ה בלשונו דנראה בעליל דס"ל הכי ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' ל"ב בא"א ס"ק י"ג, שכתב כן להדיא שכן נראה מתשו' הרמב"ם ז"ל דעיבוד לשמה בס"ת מדרבנן הוא ע"ש. ומצאתי עוד בפמ"ג בא"א שם ס"ק ל"ב שכתב וז"ל:
ודע כתיבה לשמה מדרבנן הוא. דהא לא למדו רק מגיטין מ"ה ע"ב ורשב"ג עיבוד לשמן בעי, כתיבה לשמן לא בעי בתמיה. ועיבוד כתבנו לעיל מדרבנן היא. עיין כ"מ פ"א מתפילין בעיבוד אבל בלבוש משמע דיליף לה מציצית וסוכה דבעי לשמה עכ"ל. וכן הוא עוד בפמ"ג בפתיחה להל' תפילין, כתב ג"כ דעיבוד לשמה הוה דרבנן וספיקו לקולא יע"ש [ועפי"ז יש ליישב תשו' הגאון, המובא ברא"ש סוף הל' ס"ת. ובטור יו"ד סי' רע"א, שכתב בשם מורו רב משה גאון, דס"ל דרק מצוה מן המובחר למיעבד עיבוד לשמה. אבל מתורת ספר שקורין בו צבור לא נפיק וסיים דכדאי היא מורו רב משה לסמוך עליו בשעה"ד ע"ש ובש"ך יו"ד סי' רע"א סק"א. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דלהכי סמכו עצמם להכשיר עכ"פ בשעה"ד, משום דעיבוד לשמה בס"ת מדרבנן היא כנז'. ומצאתי ביד שאול על היו"ד בסי' רע"א סק"ג שכתב ג"כ דכפי הנראה סובר ר"מ גאון דעיבוד לשמה מדרבנן היא. דאם הי' מדאורייתא אין לסמוך אפי' בשעה"ד כמבואר בש"ך יו"ד סי' רמ"ב בהנהגות או"ה ע"ש. ובמחכ"ת אישתמיט מיני' תשו' הרמב"ם והפמ"ג הנ"ל]. וכיון שהראיתי לדעת דהרמב"ם ס"ל דכתיבה לשמה בס"ת מדרבנן היא. ע"כ ודאי דלא ס"ל כהרמב"ן והר"ן הנ"ל דתיבת "לכם" הנאמר בס"ת אתא לאורוי לשם חובתכם, דהיינו לשמה. א"כ עפי"ז לכאורה שפיר כתב הת"ח דמייתורא דלכם דרשינן דמשלכם בעינן. כיון שמצא לזה תנא דמסייע לו מרן הרמב"ם ז"ל, כנזכר ואין לדחות דנהי דס"ל להרמב"ם דכתיבה לשמה מדרבנן היא. מ"מ י"ל דהיינו היכא שכבר קיים המ"ע דכתבו לכם, ואינו כותב עתה הס"ת, אלא כדי להרבות ס"ת לקרות בהם. משא"כ היכא שלא קיים עדיין המ"ע דכתבו לכם, רק בכתיבה זו הוא מקיים המ"ע, אולי גם הרמב"ם יודה דבעינן לכם, לשם חובתכם. זה ליתא, דלהא גופא לא צריך קרא דבעינן כוונה לשם חובה. דהא בלא"ה אנן קיי"ל בכל התורה כולה מצות צריכות כוונה, ואע"ג דהטור באו"ח סי' תע"ה ספוקי מספקא לי' בדעת הרמב"ם אי ס"ל מצ"כ, או לא. ועיין בהה"מ פ"ב מהל' שופר ה"ד שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי. ע"ש בלח"מ מש"כ על ספיקו של הטור. מ"מ הכריעו הפוסקים לומר בדעת הרמב"ם דס"ל מצ"כ. כמש"כ הר"ן בסופ"ב דר"ה בדעת הרמב"ם כן ע"ש. וכ"ה בב"י או"ח. סי' תקפ"ט ועיין בב"י או"ח סי' תע"ה. וכיון שגם הרמב"ם ס"ל דמצ"כ. א"כ ודאי לא צריך קרא מיוחד לזה גבי ס"ת אמנם קושיא זאת יוקשה לנו גם על הרמב"ן גופי'. למ"ל קרא דלכם, להורות דלשם חובתכם בעינן. הא גם הרמב"ן ס"ל דמצ"כ. כמש"כ להדיא במלחמות סופ"ב דר"ה? הגם דלפום ריהטא הי' אפשר לתרץ קושיא זאת על הרמב"ן. דהמעיין שם ברמב"ן, יראה דקאי התם אליבא דרבה ורבא, ובר"ה כ"ח ע"א מבואר דרבה ורבא ס"ל דמצאצ"כ. כמש"כ הרא"ש שם בסי' י"א. ע"ש בהג"א ובתוס' סוכה מ"ב ע"א ד"ה אמר ע"ש. ולשיטתייהו שפיר צריכין קרא גבי ס"ת, לאורוי דלשם חובתכם בעינן אולם דחוק הוא. דהרי הרמב"ן ז"ל לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא שם קאי. ואנן קיי"ל מצ"כ כנז' ולכאורה הי' אפשר לפשוט מזה ספיקו של הפמ"ג באו"ח סי' ס' בא"א סק"ג שעלה ונסתפק אי מה"ת מצ"כ, או רק מדרבנן היא. ע"ש שכתב שלא מצא מקום לפשוט ספק זה ולפי מה שכתבתי מצינו למיפשט. דהרמב"ן ס"ל דמצ"כ מדרבנן היא, ולהכי שפיר כתב דלכם דכתיב גבי ס"ת, להורות בא דבעינן לשם חובתכם. אולם גם זה ליתא. דבחנם נסתפק הפמ"ג בזה. דמוכח בהדיא בסוגיא דעירובין צ"ה ע"ב לענין בל תוסיף, דמצ"כ מה"ת היא עש"ה. ומצאתי בשו"ת מהר"י אסאד חאו"ח סי' קע"ג שהביא בשם גדולי אחרונים שהביאו ג"כ ראי' זו. וגם הביא מהרשב"ם פסחים קי"ד ע"ב ד"ה אע"ג. שמבואר להדיא בדבריו דס"ל מצ"כ מה"ת היא. ע"ש מש"כ בזה בסוף התשובה שלפני זה. וכפי הנראה במח"כ שכח דברי עצמו. עש"ה ובמג"א סוס"י תקפ"ט, ובפמ"ג בא"א שם, ונראה מדבריו דס"ל מצ"כ מה"ת היא ע"ש. ועיין במחצהש"ק על המג"א סי' רע"א סק"ב עש"ה. ובמקום אחר הארכתי בזה בפלפול יפה אף נעים, ולא עת האסף פה ומחוורתא לתרץ דברי הרמב"ן ז"ל עפי"ד התוס' בע"ז כ"ז ע"א ד"ה וכי, שכתבו וז"ל:
וה"ה בס"ת צריך שיאמר בפירוש בתחלת הכתיבה, אני כותב לשם תורת ישראל, והאזכרות לשם קדושה, דסתמא לאו לשמו קאי וכו'. וא"ת כיון דסתמא לאו לשמן א"כ בגיטין מ"ה ע"ב גבי סתו"מ שכתבן מין נכרי ועבד אשה וקטן פסולים, שנאמר וקשרתם וכתבתם וכו'. למ"ל קרא. תיפ"ל דנכרי סתמא עביד, וסתמא פסול. י"ל דתני נכרי אגב אשה וקטן ע"ש וכ"ה בתוס' מנחות מ"ב ע"א ד"ה ואל, בתי' קמא ע"ש. הרי מבואר להדיא דגם רבותינו בעלי התוס' ס"ל דבס"ת בעינן לשמה מדאורייתא, וצריך שיאמר בפירוש שכותב לשמה. וע"כ ודאי שדעתם ג"כ כדעת הרמב"ן במלחמות הנ"ל דמייתורא דתיבת לכם דכתיב גבי ס"ת, דרשינן הכי דבעינן לשם חובתכם. וכן מבואר ג"כ שיטת הר"י מאורלינ"ש, מובא במרדכי פ' התכלת סי' תתקמ"ו, שהקשה ג"כ כקושית התוס' הנ"ל, וכתב ג"כ דצריך שיאמר בפירוש לשמה אני כותב ע"ש. הרי להדיא דס"ל להר"י מאורלינ"ש ג"כ כדעת הרמב"ן הנ"ל, דמה"ת בעינן לשמה בס"ת. דאל"כ אין התחלה לקושייתם מגיטין מ"ה ע"ב הנ"ל [והמרדכי שתירץ שם על קושית הר"י מאורלינ"ש, די"ל דקסבר האי תנא דלא בעינן כתיבה לשמה. ע"ש ובנקה"כ על הט"ז יו"ד סי' רע"ו סק"א עש"ה. ואפשר דטעמו של האי תנא הוא, משום דס"ל כהת"ח הנ"ל דלכם דכתיב גבי ס"ת, לא דרשינן מיני' דבעינן לשם חובתכם, אלא דאתא להורות דמשלכם בעינן] ונפסקה הלכתא בטוש"ע יו"ד סי' רע"ד סעיף א' דצריך שיאמר בפירוש אני כותב לשם קדושת ס"ת. ע"ש בש"ך סק"א דלא סגי במחשבה ע"ש. ואע"ג דהרא"ש בריש הל' ס"ת כתב שהרבינו ברוך נסתפק בזה אם צריך להוציא בשפתיו, או סגי במחשבה. וכ"ה בב"י יו"ד שם ע"ש. מ"מ כבר הבאתי מתוס' בע"ז דפשיטא להו ד"ז דצריך שיאמר בפירוש כנז'. ותימה על מרן הב"י ז"ל שלא הביא מהתוס' הנ"ל. וא"כ עפי"ז יתיישב לנו שפיר דעת הרמב"ן הנ"ל, דס"ל ג"כ דלהכי צריך קרא דלכם גבי ס"ת, להורות דבעינן לשם חובתכם כלומר דבס"ת בעינן שיאמר בפירוש שהוא כותב לשם חובת קדושת ס"ת. דאין מצוה זאת דומה לשאר מצות האמורות בתורה, דאמרינן בהו מצ"כ, וסגי בהו לכוון בלבו כדי לקיים המ"ע. כדמוכח מדוכתי טובא בש"ס ופוסקים. דשאני מצות כתיבת ס"ת דאיכא ייתורא דקרא דלכם, למידרש מיני' דבעינן לשם חובתכם והיינו שיאמר בפירוש שכותב לשמה, ולא סגי בכוונת הלב בלבד -- י):
(ט) והדרן לקמייתא דעפ"י מה שהראינו לדעת, ודאי מרן הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהרמב"ן דכתיבה לשמה בס"ת מדאורייתא היא מייתורא דלכם. דהא לשיטתו כתיבה לשמה בס"ת אינו אלא מדרבנן כמו שהוכיח הפמ"ג או"ח סי' ל"ב, מתשו' הרמב"ם גבי עיבוד לשמה כנז' ומלשון הרמב"ם שם מבואר דגם בס"ת שמקיים בה עתה המ"ע, מ"מ עיבוד לשמה אינו רק מדרבנן (ותימה רבתא על הפמ"ג שם, שבמחכת"ה אישתמיט מיני' דפלוגתא ישנה היא זאת בין רבותינו קדמונינו ז"ל אי לשמה בס"ת מה"ת היא.-- אחר כתבי כ"ז נזכרתי מהפמ"ג באו"ח סי' ל"ט בא"א סק"ג, שהעיר מהתוס' מנחות מ"ב ע"א ד"ה ואל ע"ש. אולם גם שם נעלם ממנו במחכ"ת דברי הרמב"ן בסוכה והחי', הר"ן והמרדכי והתוס' בע"ז הנ"ל]. ולהרמב"ם ע"כ צ"ל דייתורא דקרא דלכם, להורות בא דמשלכם בעינן. כהת"ח שהביא ראי' מהרמב"ם הל' מלכים. והרמב"ם ז"ל אזיל לשיטתו כנזכר:
אולם להלכה כיון שהרמב"ן, והר"ן, ורבותינו בעלי התוס' בע"ז, והר"י מאורלינ"ש, התנבאו בסגנון אחד. דכתיבה לשמה בס"ת מדאורייתא היא. וע"כ מייתורא דקרא דלכם למדו כן דבעינן לשם חובתכם. ולא ס"ל כלל דמשלכם בעינן. ודאי הכי נקטינן. וא"כ לדידן ממילא נסתר דינו של הת"ח הנ"ל. ושפיר דמי להקדיש ס"ת, דהמצוה לא נפקעת מבעלי'. וכדבר האמור:
וראיתי בספר בני יונה (מובא בקצרה בפתח"ת יו"ד סי' ר"ע סק"ג) שגם הוא ז"ל השיג על הת"ח. ודחה ראייתו הל' מלכים. והוכיח בטוב טעם ודעת דרק במלך שנאבד לו ס"ת צריך לכתוב לו אחרת. אבל ההדיוט יוצא המ"ע אפי' נאבדה, ואפי' הקדישה, או מכרה. והוכיח זה מלשון הגמ' במנחות ל' ע"א הלוקח ס"ת כחוטף מצוה מן השוק. משמע שאינו אלא כחוטף מצוה שכבר איתא בעולם. ומזה משמע דמצות הכתיבה גבי מוכר נשאר. ע"ש שהאריך יא). סיומא דמלתא דלפענ"ד נראה דלית הלכתא כהת"ח ז"ל
:-- (י
) ועפ"י מה שכתבתי נדחה גם חקירת כת"ר שחקר, דלא ניחא לי' לאב להוריש ס"ת לבניו אחריו כדי שלא תפקע ממנו המצוה. כמו שאסור למכור מטעם זה. ולפי מה שכתבתי לה"בני יונה" גם במכרו לא נפקע מיני' המצוה כנזכר. וגם הס' "מנחת חינוך" (מצוה תרי"ג) הוכיח מלשון הרמב"ם דגם במכר לא נפקע המצוה מהמוכר ע"ש ומה שכת"ר בעצמו דחה סברתו, דלא איכפת לי' לאב אם נפקע ממנו המצוה לאחר מותו כמבואר בשבת ל' כיון שמת נעשה חפשי וכו'. הנה בזה אנו מדרש חז"ל ידענו. במד"ר סדר אחרי פכ"ב סי' ב' שכל מי שאין לו מצוה קבוע לדורות, מה הנאה יש לו. וכ"ה ברש"י קהלת ה' פסוק ט' ע"ש. ולהמדרש הזה רמז אדונינו המג"א ז"ל בסוס"י קנ"ה. ע"ש במחצהש"ק שהביא להרש"י קהלת הנ"ל ועיין בירושלמי סוף מס' בכורים. ובגליון הש"ס שם העמיס להמדרש הזה בלשון הירושלמי ע"ש:
סוף דבר הכל נשמע, דלפענ"ד אף אם נניח דכל הנותן ס"ת לביהמ"ד לקרות בו, אפ"ה לא נתנו לחלוטין. כמש"כ המג"א בסי' קנ"ג ס"ק כ"ב כיון שהמנהג כן הו"ל כאלו התנה בתחלה שלא תחול קדושת רבים עלי' ע"ש. מ"מ ודאי לב ב"ד לא התנו על זה רק להתיר למכרו בשעת הדחק, או לשם מצוה, כגון להשיא אשה או ללמוד תורה. אבל שיעבירו בנים ס"ת מביהמ"ד שהיה אביהן רגיל בה, לביהמ"ד אחר. ולגרום גלותא לס"ת ח"ו בחנם בלא דבר, ובלי שום שעת הדחק. לפענ"ד אין שום היתר בזה. גם יש לחוש למה שהבאתי לעיל (באות ד') מהזוה"ק פ' אחרי, ומתענית ט"ז ע"א, דבני בבל מסתפי ולא קא עבדי אפי' מבי כנישתא לבי כנישתא כנ"ל, וגם לא נאה ולא יאה. ולא יעשה כן במקומנו, ובזכות כבוד התוה"ק תחזנה עינינו, בנין בית מקדשנו, במהרה בימינו:
בצלאל זאב שאפראן