אור ברסלב

שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן מא

סימן מ

כבוד בני יקירי הרה"ג וכו' מוה"ר חנוך

העניך נ"י רב בבאקארעשט. מכתבך הנעים לנכון הגיעני, ואביע לך תודה רבה בגודל תשואת חן, על העתקתך אלי כתיב, תשובת "חות יאיר", מה שכתב לבאר הא דסנהדרין נ"ט ע"א דקרי לי' ר' אבהו לר' זירא:

"יארוד נאלי". וששתי מאד לראות כי בעזה"י זכיתי לכוון במקצת לדברי גאון הגאונים בעל חו"י ז"ל, אולם אני בעניי הוספתי מקורים נאמנים, ביתר ביאור. בדרך אמתי בס"ד:

ולא אמנע טוב מלהודיעך, את אשר הערותי בעזה"י, בדברי חו"י בתשובה זו שהעתקת לי, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

(א) בריש דבריו כתב החו"י שם, "דר' אבהו ור' זירא מחולקין היו כמו דפליגו אמוראי [בתענית י"א ע"א] בשורה בתענית, אם נקרא קדוש או חוטא. והרמב"ם איפליג בגנאי המצערים נפשם ומרבים בתעניתים, ופשטיה דקרא הכי משמע "אביך הלוא אכל ושתה" וגו' ולכן נקרא הנזיר חוטא. ובירושלמי שעתיד אדם ליתן דין וחשבון, על שהי' אפשר לו להנות מאשר ברא אלהים לברואיו ולא נהנה, וזה הי' דעת ר' אבהו, עכ"ל:

ויש להעיר שעפ"י דבריו, יש תירוץ מרווח, ליישב דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' דעות ה"א, ובפ"ד מהשמנה פרקים, שפסק כשמואל ור"א הקפר (בתענית י"א ע"א) דכל היושב בתענית נקרא חוטא. שהשואל בשו"ת הרשב"א סי' תל"א וסי' תרפ"ח, והלח"מ במקומו, הקשו על פסקו, משום דאוקימנא לה בנדרים י' ע"א בשיטה, ולית הלכתא כשיטה [ראה בני, מה שהשבתי על זה לעיל בתשובה סימן ל"ח]. ועפי"ד החו"י, אתי שפיר טפי, כיון דפשטא דקרא (בירמיה כ"ב ט"ו):

"אביך הלוא אכל ושתה" וגו', הכי משמע. ראה ב"מצודת דוד" שם כתב על זה:

"יתכן שהיה יהויקים מסגף א"ע במאכל ובמשתה וכו', ולזה אמר:

הלא אביך התענג במאכל ובמשתה וכו'. עכ"ל. וגם בהגהות מהריעב"ץ על הרמב"ם בפ"ד מהשמנה פרקים הנ"ל העיר מהאי קרא. ולדעת החו"י גם בירושלמי מבואר:

דעתיד אדם ליתן דין וחשבון על זה. ולדעתו גם ר' אבהו סבירא לי' הכי. וא"כ סוגיא דעלמא סבירא להו הכי. ושפיר פסקינן כוותייהו. כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' רצ"ד ס"ק ל"א יעו"ש. ועולה יפה פסק הרמב"ם ז"ל כאמור:

איברא שי"ל בגוף הדבר שכתב בשם הירושלמי:

"שעתיד אדם ליתן דין וחשבון, על שהי' אפשר לו להנות מאשר ברא אלהים לברואיו להנות בהם ולא נהנה".-- ולפנינו בירושלמי בסוף קידושין, איתא מימרא כזו, אבל בשינוי לשון. בשם רב:

"עתיד אדם ליתן דין וחשבון, על כל שראת עיניו, ולא אכל". והפ"מ שם פי':

שנפשו מסתגפת בהתאוות על הדבר, ונמצא חוטא על הנפש. וכן פי' הק"ע. ובפירוש הב', פי' הפ"מ:

דהא דקאמר:

דעתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראת עיניו ולא אכל, משום שאינו נותן לבו לחזר אחריהן, לברך ולהודות להשם ב"ה, שברא מינים אלו, להחיות בהם בני אדם, וכמו שאינו נחשב בעיניו טובות השם יתעלה ב"ה. וע"ז אמר [בירושלמי שם] דר' אלעזר היה חושש לשמועה זו, והיה מקבץ פרוטות, לקנות ולאכול מכל דבר ודבר חדש, לכל הפחות פ"א בשנה וכו'. וכעין זה פי' הק"ע. וראה בט"ז או"ח סי' רכ"ז סק"ב, הביא ג"כ להירושלמי הנ"ל, וכתב בשם התשב"ץ הטעם, כדי להרבות בברכות. וכ"כ המחצהש"ק על המג"א סי' רכ"ה ס"ק י"ד יעו"ש וא"כ אין ראי' כלל מהירושלמי לענין זה דהמתענה נקרא חוטא:

(ב) וגם מש"כ החו"י דבכתובות ס"ב ע"א אמרינן, דלר' אבהו איפתח בי באני מתותיה, ואיתרמי ליה עמודא, וסליק, ואסקינהו לתרי עבדא דסמכו ליה וכו':

יש להעיר דהו"ל להביא עוד מהירושלמי פ"א דביצה ה"ז, "דר' אבהו הוה נחת מסחי בהדין דימוסין דטבריה, והוה מיסתמיך על הרין גוחיין, שרעין וזקפין שרעין וזקפין. א"ל: מהו הכין. אמר להו: שימרתי כחי לזקנותי'. והפ"מ שם פי', דר' אבהו היה יורד לרחוץ עצמו בהמרחץ של טבריה, והיה מסתמך עצמו על תרין נערים גדולים המשרתים אותו, והיה מטין ליפול לארץ, וזקפון הוא, ומטין פעם שנית ליפול, והוא זקפון. וא"ל: מהו הכין, אם כחך גדול כל כך, מפני מה אתה מסתמך עלינו בהליכתך, ואמר להן: שימרתי כחי לעת זקנותי". עכ"ל. הרי מבואר כחו וגבורתו של ר' אבהו. ואפשר דהיא היא העובדא שבכתובות ס"ב ע"א הנ"ל. אולם הק"ע שם פירש עובדא זו של הירושלמי באופן אחר. וז"ל:

דר' אבהו הוה ירד לרחוץ בהנך מרחצאות של טבריה, והיה מסתמך על שתי נסרים, שלא לילך על הקרקע יחף מפני הצינה. שרעין וזקפין, היה מניח אחד, ובתוך כך זקפו השני והניחו אותו במקום שפסק הראשון וכן היו עושין תמיד עד שמגיע לקרקעות המרחץ. וא"ל: מהו הכין, ואמר להו: שמרתי כחי לזקנותי, שהצינה שהאדם סובל בנערותו, מזיקו לזקנותו, עכ"ל. וא"כ אין מהירושלמי כלל ראי' על גבורתו של ר' אבהו:

אבל היה לו להחו"י ז"ל להביא עוד מברכות ס' ע"א דר' אבהו על לבי בני, אפחית בי בני מתותיה, אתרחיש ליה ניסא, קם על עמודא, שזיב מאה וחד גברי בחד אבריה, ע"ש בפירש"י שפי':

בחד אבריה, בזרוע וכו' יעו"ש:

עוד י"ל על החו"י ז"ל, דהרי מצינו דגם ר' זירא היה גבור, דארכביה לר' יוחנן אכתפיה. כקידושין ע"א ע"ב. אע"ג דר' זירא היה איניש גוצא, כפירש"י בב"מ פ"ה ע"א, דמטעם זה קרי ליה:

קטין חריך שקיה (שם, וסנהדרין ל"ז ע"א), וגם היה מתענה הרבה. ור' יוחנן היה בעל בשר (כברכות י"ג ע"ב) ובירושלמי פ"ב דשקלים ה"ה דר' יוחנן הוה מסמיך ואזל על ר' חייא בר אבא וכו'. והק"ע שם פי':

לפי שבעל בשר היה הוצרך להשען על אדם אחר בהליכתו ע"ש. ואפ"ה היה ר"ז ארכביה על כתפיה. הרי מוכח שהיה ג"כ גבור. ואזדא לי' הוכחתו של החו"י על ר' אבהו דוקא שהיה גבור נגד ר' זירא:

(ג) וגם מש"כ החו"י שר' אבהו היה מתענג. ראה בשבת קי"ט ע"ב דהוו עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה אכיל מיניה כולייתא וכו' יעוי"ש:

(ד) וגם מש"כ החו"י שר' אבהו היה יפה תואר, והראה מקום לכתובות י"ז ע"א דאמהתא דבי קיסר משריין ליה וכו'. -- וכוונתו להא דקרי לי' "בוצינא דנהורא". וכן הוא בסנהדרין י"ד ע"א ד"מטרוניתא" דבי קיסר משריין לי' הכי. ובפירש"י בכתובות י"ז ע"א ד"ה בוצינא, פי':

על שם שהיה קלסתר פניו מבהיק, כב"ב נ"ח ע"א [וכ"ה בב"מ פ"ד ע"א] וכו' יעו"ש בגה"ש ובפירש"י בסנהדרין י"ד ע"א ד"ה בוצינא יעו"ש ויש להעיר מהירושלמי פ"ח דשבת ה"א, ופ"י דפסחים ה"א, ופ"ג דשקלים ה"ג, ומד"ר קהלת פ"ח סי' ד', דשם איתא דר' אבהו אתי לטבריה, חמוניה תלמידיו דר' יוחנן אפוי נהורין. אמרו התלמידים לר"י, אשכח ר' אבהו סימא, אתא לגבי', א"ל מאי, אורייתא חדתא שמעת א"ל תוספתא עתיקא, קרא עליו חכמת אדם תאיר פניו". הרי מבואר מהירושלמי והמד"ר דלאו בכל יומא היו פניו נהורין, רק לעת מצוא תוספתא עתיקא, אורייתא חדתא אמנם בטבעו היה יפה תואר ויפה מראה, מעין שופריה דיעקב אבינו, כב"מ וב"ב הנ"ל. והו"ל להחו"י להעיר בכ"ז:

(ה) ומש"כ החו"י, דאפשר מפני כך לא היה בכחו של ר' אבהו להעמיק בהלכות, והיה דורש דברי אגדה, כבמס' סוטה:

ותימה לומר כן, דהרי בסוטה מ' שם איתא דאימנו רבנן עלי' לממנייה ברישא וכו' יע"ש. והיה אחד המיוחד דחשבוהו בראש מהני תלתא רבנן דסמוכו, בגיטין כ"ט ע"ב יעוי"ש. ונתייעץ במכתיר, והלך לו לדרום, כעירובין נ"ג ע"ב. והורה בבצרה, כירושלמי פ"ג דשבת ה"א יע"ש. ומכ"ז מוכח שהיה ידו רוב לו וכחו חזק לבוא בעמק הלכה:

(ו) ומש"כ החו"י שם מוקף בני צ"ל:

לבאר עפ"י האמור מ"ש:

כד אחוו לר' אבהו סמוך למותו י"ג נהרא דאפרסמון, ואמר כל אילין לאבהו? "ואני אמרתי לריק יגעתי" וגו':

י"ל דעיקר טעמו של ר' אבהו שאמר כן (בירושלמי פ"ג דע"ז ה"א, ובמד"ר פ' חיי שרה פס"ב סי' ב', ופ' פקודי פנ"ב סי' ג'), הוא משום ענותנותיה הגדולה, כסוטה מ' יע"ש:

(ז) ומש"כ החו"י, דלפי דעתו הא דברכות ח' ע"א דר' אבהו נפק בין גברא לגברא, היה לצורך השתדלות בעסק יחיד או צבור:

ראה במג"א או"ח סי' קמ"ו סק"ב שכתב, הא דבין גברא לגברא שפיר דמי לצאת, דוקא לצורך גדול, והיינו כששמע קריאת התורה מכבר, כמש"כ הפמ"ג בא"א סק"ב יע"ש:

(ח) ומש"כ החו"י, דלמה יסיר אזנו משמוע קריאת התורה בצבור וכו'. היה לו להביא מקרא:

"ואזני כל העם אל ספר התורה", כסוטה ל"ט ע"א. ראה בפמ"ג שם בא"א סק"ג יע"ש:

(ט) ומש"כ החו"י, דלא הקיל בין פסוק לפסוק, ולכן ס"ל להרמב"ם להחמיר, כדמוכח בפי"ב מהל' תפלה הי"ט היה לו להביא מהטור או"ח סי' קמ"ו שפסק כן להדיא, ע"ש בב"ח. וכ"ה במג"א שם סק"א:

(י) ומש"כ החו"י, דר' זירא היה להיפוך, מסגף נפשו מאד, ולרוב פרישותו עלה לא"י:

ויש להעיר דהרי בני א"י לא היו פרושים ומסגפים נפשם כל כך. אדרבה אנן איפכא שמעינן, שבני א"י היו מעונגים. ראה בכתובות ס"ב ע"א דרבין אמר כגון מפנקי דמערבא. ופירש"י בד"ה מפנק':

"ובני א"י מעונגים במאכל ובמשתה. לכך הם בריאים ובעלי כח' וכו' יע"ש. ור"ז אמר על עצמו בברכות נ"ז ע"א: אנא לא סלקי מבבל לא"י עד דחזאי שערי בחלמא, כלומר שסרו עונותיו יע"ש. וזה שאמר רבו ר' אלעזר בכתובות קי"א ע"א, כל הדר בא"י שרוי בלא עון, שנאמר (ישעי' ל"ג) ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה "נשוא עון". ומצאתי במהרש"א בברכות נ"ז ע"א שכתב בהדיא על זה שאמר ר"ז אנא לא סלקי מבבל לא"י עד דחזאי שערי בחלמא, וכתב בזה"ל, עפ"י מ"ש בכתובות כל הדר בא"י שרוי בלא עון וכו' עכ"ל. וזה שפי' רש"י בברכות נ"ז ע"א ד"ה בלא חטא:

"לפי שחו"ל אין לה זכיות, אלא עון יש בישיבתו וכו' ע"ש. כלומר ישיבת חו"ל הוא נשוא "עון" כאמור. משא"כ ישיבת א"י "הרבה מצות תלויות בה", כפירש"י שם, וראה בסוטה י"ד ע"א. וכוונתו הרוחנית של ר"ז היתה, כי הדר בא"י מקושר הוא לעמו ע"י הארץ. לכן "שקולה ישיבת א"י ככל המצות שבתורה" (ספרי):

(יא) ומה שהביא החו"י, מב"מ פ"ה, דר"ז צם שי"ן תעניתים וכו' ראה מש"כ המהרש"ל ב"חכמת שלמה" בב"מ פ"ה שם, שכתב וז"ל: נ"ל דכל הני מאה [שאמרו] ט"ס הוא, והוא מ' יום, דהיינו ארבעים, עכ"ל. ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו של המהרש"ל ז"ל, שכן פירש"י להדיא בחולין קכ"ב ע"א ד"ה ר"ל וכו', דר"ז הוסיף ארבעין תעניתים וכו' יע"ש. ובמחכת"ה של הגאון חו"י ז"ל אישתמיטתיה כ"ז:

(יב) ומה שהביא החו"י, מחולין י"ח ע"ב, דר"ז אכל מוגרמת דרב ושמואל, וכתב, דאע"פ דבני בבל נהגו איסור, אבל מפני חביבותיה דא"י לא רצה להחמיר ולהראות דאנן כייפינן להו. -- ראה שם בתוס' ד"ה כיון. בשם ר"ת, שכ' דלענין איסור והיתר בני א"י עדיפי דחכימי טפי וכו' ע"ש. ולרב אשי שם הטעם הוא, משום דר"ז אין דעתו לחזור הוה:

(יג) ומש"כ החו"י, דמצד דקרי ר"ז לבני בבל טפשאי כנדרים מ"ט ע"ב [וכ"ה בביצה ט"ז ע"א] מהאי טעמא קרי לי' ר' אבהו "נאלא" לשון שטות:

לכאורה אפשר לומר, דהיינו נמי טעמא דרחב"א דקרי לר"ז "תרדא" בזבחים כ"ה ע"ב, וברש"י שם, דהיינו שוטה ובהול ע"ש. והיינו נמי מדה כנגד מדה, דמשום דר"ז קרי לבבלאי טפשאי, להכי קרי לי' רחב"א "תרדא". אולם ראה עוד בב"ק ק"ה ע"ב דקרי לי' רבא לרב עמרם "תדורא" ע"ש ברש"י, ובשיטמ"ק, ובחי' הרשב"א. וכן קרי לי' רבה לרב עמרם בב"מ כ' ע"ב "תרדא", ע"ש ברש"י ובלשון הר"ח, ובשטמ"ק שם בשם הר"ח הרי מבואר דלאו משום תשלומי מדה כנגד מדה קראו בשם גנאי, דהרי רב עמרם ואביי לא מצינו שפגמו בכבודם של הבבליים לקרותם טפשים. ואפ"ה קראו לו "תרדא".-- וכן רגיל היה ר' ירמיה לומר "בבלאי טפשאי", כפסחים ל"ד ע"ב דאמר כן על רבין ע"ש. וכן בזבחים ס' ע"ב אמר כן על רבין. וכן אמר כן במנחות נ"ב ע"א. וכן אמר כן על רבא ביומא נ"ז ע"ב, וא"ל רבא עד השתא קרו לן טפשאי, והשתא טפשאי דטפשאי דקא מגמרי' להו ולא גמירי ע"ש. ובכתובות ע"ה ע"א אמר רבא ר' ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מה קאמרי רבנן. כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי ע"ש. ומכ"ז מבואר, דכי קראו לפעמים לאחד מן החבורה בשם גנאי לא כוונו ח"ו לאמתת הדברים, לפגוע בכבודו, בערך תשלומין מדה כנגד מדה, כמו שעלה על דעת הגאון חו"י ז"ל. כי אמנם אפוא לא כן הדברים. כי כל הזרות שאנחנו רואים בדברי חכמינו האלהיים ז"ל, הוא רק שאנחנו מביטים עליהם בעיני בשכל בכח המדמה של החומר. אבל האמת לאמתו, שחכמינו ז"ל ראו בכח התורה הקדושה בעיני התבונה והנשמה הטהורה, ובהיותם במצב התבונה, מופשטים היו מכל מוחש חומרי באותו מעמד ומצב, שאין שם גנאי וכבוד, רק האמת והצדק אזור מתנם, על כן לא שמו לב אז על המוחש החומרי וכבוד המדומה, ונעשו כאויבים בשער, זה השער אשר לפני ה', שערי החכמה והתבונה והדעת. ואפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה, ויצא מפיהם לפעמים בטוים זרים, אבל אינם זזים משם עד שנעשין אוהבים זה את זה שנאמר "את והב בסופה", כקידושין ל' ע"ב. וזה ברור:

(יד) ומש"כ החו"י בסוף דבריו, דר' אבהו חשב על ר"ז, כי על ידי סיגופיו ועינוי נפשו, נתמעטו כחות נפשו, מהם עומק העיון והחריפות ושיקול דעת היושר וכו':

הנה גם סוף דבריו אלו, במחכת"ה לא נהירין. דהרי בפירוש אמרו (בסוף הוריות) על ר"ז שהיה חריף ומקשה ע"ש וכן בעירובין ס"ה ע"א, א"ל לר' זירא מחדדן שמעתך, א"ל דיממא נינהו ע"ש. ובעירובין ס"ו ע"א אמר רב ששת גברא רבה כר"ז וכו' ע"ש. וכן בב"ב פ"ז ע"ב אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגמינהו, ומנו ר"ז יע"ש. ומכ"ז מוכח שלא נתמעטו כחות נפשו של ר"ז ע"י הסיגופים. כי עומק העיון והחריפות ושיקול דעתו הישרה, לא זזו ממנו כל ימי חייו:

כל זה אמרתי בחפזי להעיר על הגאון חו"י ז"ל בתשובתו זאת שהעתקת לי. ואמינא לך יישר כחך וחילך לאורייתא. מגלגלין זכות ע"י זכאי. מידך היתה זאת לי למצוא מרגניתא טבא בהערות אלו, ישמע חכם ויוסף לקח

: אביך

אהובך דוש"ת בחבה יתירה נודעת: בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה