אור ברסלב

שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן לה

סימן לד

כבוד הרה"ח אוצר בלום וכו' מר שמואל

שוועמער נ"י בעיר יאסי. עתה באתי להשיבו תשובה מאהבה, על שאלותיו, פליאות נשגבות. פתח דבריו יעיר בב"י או"ח סי' שס"ג, כתב וז"ל: כתבו הג"א בפ"ק, לחי, או מחיצה, דאינשיב ביה זיקא, ולא מצי קאי, לא חשיב לחי, עכ"ל הג"א. וכתב הב"י ע"ז בזה"ל, ופשוט הוא מדאמרינן בסוכה דף כ"ד ע"ב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ומשמע דה"ה ללחי, עכ"ל. וכת"ר תמה ע"ז, דלמה הוצרך הב"י ז"ל להביא ממרחק לחמו, הלא הוא גמ' מפורשת בעירובין דף ח' ע"א, לענין לחי גופי', דאמר רב חסדא, ה"מ לחי מעליא, אבל האי כיון דנשיב ביה זיקא ושדי ליה לא כלום הוא:

תשובה

(א) הנה כבר הרגיש בזה בהגהות הב"ח ז"ל (שנדפסו בווילנא) על הרא"ש ז"ל בפ"א דעירובין בסי' ט' בהג"א, וכתב וז"ל: תלמוד ערוך הוא בדף ח' ע"א גביה לחי, עכ"ל. אולם בראשית ההשקפה סבור הייתי לתרץ קושיא זאת, עפ"י מה שנראה לפענ"ד להוכיח, דרב חסדא בעל המימרא בעירובין ח' ע"א הנ"ל, ס"ל כמ"ד בעירובין דף י"ב ע"ב לחי משום היכרא ע"ש. דהנה הריטב"א ז"ל בחידושיו לעירובין דף ה' ע"ב, הקשה על הא דאמר ר"ה שם, לחי הבולט מדפניו של מבוי וכו' ד' אמות נידון משום מבוי. וכתב וז"ל:

וא"ת הניחא למ"ד לחי משום היכרא, אלא למ"ד לחי משום מחיצה, הא ודאי כל דמשיך וסתים בפתח, טפי מעלי וי"ל דדלמא רב הונא סבר לחי משום היכרא, עכ"ל וידוע דרב חסדא הוי תלמידו של רב הונא, כגיטין ז' ע"א וברש"י שם ד"ה רב חסדא. וכ"מ בב"מ ל"ג ע"א. וכ"ה בתוס' סנהדרין י"ז ע"ב ד"ה אלא, וכ"ה עוד בדוכתי טובא. וכיון דרב חסדא תלמידו של רב הונא היה, מסתמא כרב הונא רבו ס"ל דלחי משום היכרא. דהרי בכל מקום אמרינן דתלמיד ס"ל כרבו, כמבואר בשבת קכ"ח ע"א, דפריך על רב הונא, מרב רבו, משום דרב הונא תלמיד דרב הוה. וכ"ה בתוס' ב"ב קנ"ב ע"ב ד"ה שלחו לי', ע"ש בסוה"ד וכ"כ התוס' בשבועות מ"ב ע"א ד"ה כל מילתא ע"ש. (וי"ל דהיינו טעמא דרבא בעירובין י"ב ע"ב, ט"ו ע"א, דאמר לחי משום היכרא. משום דרבא היה תלמידו וחתנו של רב חסדא, כיומא ע"ה ע"ב וברש"י שם ד"ה רב חסדא ע"ש. ורב חסדא תלמידו של רב הונא ס"ל כר"ה רבו, דאמר לחי משום היכרא כמש"כ הריטב"א הנ"ל ועיין בש"ך יו"ד סי' רמ"ב סק"מ שכתב בשם תשו' מהר"י הכהן ז"ל שכבוד רבו של רבו, גדול מכבוד רבו ע"ש] וא"כ עפי"ז אפשר לומר דאין ראיה מהא דאמר רב חסדא בעירובין ח' ע"א הנ"ל בדין לחי, דאינשיב בי' זיקא, דלא חשיב לחי. דדלמא רב חסדא, לא אמר כן, רק לטעמו דס"ל כר"ה רבו, דלחי משום היכרא. ומסתמא לא עבדו אינשי היכרא כה"ג. אבל למ"ד לחי משום מחיצה, י"ל דגם לחי, דאינשיב בי' זיקא, חשיב מחיצה, עכ"פ כל זמן שאין הרוח מפילו. ומש"ה שפיר הוכיח הב"י ז"ל מסוכה כ"ד ע"ב הנ"ל, מהא דאמר רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה ויש להוכיח דרב אחא בר יעקב ס"ל לחי משום מחיצה. דהרי בסוכה כ"ד ע"א אמר רב אחא בר יעקב בטעמא דר"מ, שאמר בברייתא דסוכה כ"ג ע"א דכל דבר שיש בו רוח חיים, אין עושין אותו לחי למבוי, משום דקסבר ר"מ כל מחיצה שעומדת ברוח אינה מחיצה ע"ש. ומוכח מכאן דרב אחא בר יעקב ס"ל לחי משום מחיצה. דא"נ דס"ל לחי משום היכרא, קשה מה ענין מחיצה אצל לחי, דאמר רב אחא בר יעקב טעמו של ר"מ, דס"ל דכל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לחי, משום דס"ל, כל מחיצה שעומדת ברוח אינה מחיצה? אלא ודאי מוכח דרב אחא בר יעקב ס"ל, לחי משום מחיצה, ולהכי שפיר אמר מילתא בטעמא כנ"ל. ועפ"ז שפיר כתב הב"י ז"ל ג"כ מדאמרינן בסוכה דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה, משמע דה"ה ללחי. דהרי אנן קיי"ל לחי משום מחיצה, כמבואר בסוגיא דעירובין דף י"ב ע"ב ובדף ט"ו ע"א, ובב"י או"ח סי' שס"ב ושס"ג, ובט"ז סי' שס"ג סק"ט, ע"ש וברמב"ם פי"ז מהל' שבת ה"ט, כתב להדיא, שהלחי, הרי הוא כמחיצה, עכ"ל. וכיון דבמחיצה קיי"ל דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח אינה מחיצה כנ"ל, ה"ה ללחי. וכ"כ בד"מ על הטור רס"י שס"ב שעל מש"כ הטור שם, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח אינה מחיצה כתב הד"מ וז"ל: ובהג"א פ"ק דעירובין דה"ה לחי, או קנים של צ"ה, עכ"ל. הרי מבואר דגם הד"מ ז"ל לא הערה מקורו לד"ז מעירובין דף ח' ע"א הנ"ל, משום דס"ל ג"כ דאין ראיה משם לדידן, דהא שם קאי לרב חסדא דס"ל הכי, ולטעמו אזיל, משום דס"ל כר"ה רבו, דלחי משום היכרא. משא"כ לדידן דקיי"ל לחי, משום מחיצה. ע"כ צריכין למידין ד"ז רק מדינו של מחיצה כדבר האמור:

כך עלה במחשבה לפני בראשית ההשקפה, לתרץ התמיה הגדולה הנ"ל, הן אמת דעפ"י תירוצי הנ"ל, קיצר הב"י ז"ל במקום שהיה לו להאריך, ולא כן דרכו בקודש לסתום אלא לפרש דבריו. עכ"ז הדברים נכונים בעצמותן, עכ"פ לתרץ קושית הגהות הב"ח ז"ל על הג"א גופי' שכתב לחדש דין המפורש יוצא בתלמוד ערוך. ועפ"י מה שכתבתי אתי שפיר, דהג"א חידשו ד"ז לדידן דקיי"ל לחי משום מחיצה כנ"ל. וכן דרכן של "הגהות אשרי". ז"ל לשנות לתלמידיהן בדרך קצרה (כפסחים ג' ע"ב וחולין ס"ג ע"ב). אבל לשון הג"א בסיומו אינו מדוקדק כל כך, ודו"ק:

(ב) אמנם דברי הריטב"א ז"ל גופיה, שעל דבריו בניתי יסוד תירוצי, תמוהים מאד. במש"כ, דר"ה סבר, לחי, משום היכרא כנ"ל. הא אנן אדרבה איפכא שמעינן, דרב הונא ס"ל לחי משום מחיצה. כמבואר בעירובין דף ט"ו ע"א בסוגיא דלחי העומד מאליו, בעובדא דרב הוה יתיב בההוא מבואה, והוה יתיב ר"ה קמי' וכו' נפל לחיא וכו' א"ל ר"ה, לא סבר לה מר לסמוך אדיקלא ע"ש. הרי מבואר להדיא דר"ה ס"ל, לחי העומד מאליו, הוי לחי:

וע"כ ודאי משום דס"ל לחי, משום מחיצה. דהרי למ"ד לחי, משום היכר, דוקא אי עבידא בידים הוי היכר. אבל לחי העומד מאליו, כגון דיקלא לא הוי היכר. כמבואר שם בסוגיא. וההוא עובדא דדיקלא, נשנית גם בתלמודא דמערבא, בירושלמי עירובין פ"א ה"ד וגופא דעובדא מבוארת שם בשינוי עש"ה, דללישנא קמא שם, מוכח להדיא דס"ל לר"ה, לחי, העומד מאליו, הוי לחי. וממילא מוכח דס"ל לחי משום מחיצה, כאמור. [ע"ש במרה"פ ד"ה רב:

ונראה דרב הונא אזיל לשיטתי' בעירובין דף ה' ע"ב דאמר לחי הבולט מדפניו של מבוי, פחות מארבע אמות, נידון משום לחי וכו', ופירש"י ד"ה פחות, וז"ל: ואע"ג דלאו לשם לחי איקבע, דקיי"ל הלכתא כאביי, בלחי העומד מאליו דכשר, עכ"ל. ויש להעיר על פירש"י ז"ל דלא הי' צריך לומר משום דקיי"ל הלכתא כאביי, דבלא"ה ר"ה בעל המימרא הלזו, ס"ל דלחי העומד מאליו כשר כנ"ל וכ"כ התוס' שם ד"ה פחות, לדעת הר"ת ז"ל. ומצאתי בחי' הריטב"א שם שכתב להדיא בדעת הר"ת ז"ל, דר"ה אזיל לטעמי' דס"ל לחי העומד מאליו הוי לחי ע"ש. [עוד יש להעיר גם על מש"כ התוס' לקמן שם וז"ל:

ולהכי כי דייק מיניה לקמן דף י' ש"מ תלת ולא קאמר ש"מ ד', דלחי, העומד מאליו הוי לחי, עכ"ל. וכ"כ הריטב"א שם. ולפי מה שכתבתי א"צ לומר שם ש"מ מדר"ה דלחי העומד מאליו הוי לחי, דהרי שמעינן זאת ממעשה רב מעובדא דדיקלא בדף ט"ו הנ"ל, דא"ל רב הונא לרב, הלכה למעשה, לסמוך אדיקלא. משם מבואר להדיא דר"ה ס"ל לחי העומד מאליו הוי לחי כנ"ל, וצ"ע הרי מפורש יוצא בש"ס כמ"פ דר"ה ס"ל, לחי העומד מאליו הוי לחי. וע"כ משום דס"ל לחי משום מחיצה. דהא בהא תליא. כסוגיא דעירובין ט"ו הנ"ל וא"כ קשה מאד על הריטב"א הנ"ל, דעלה על דעתו לומר דר"ה ס"ל לחי משום היכר? ולית נגר ולא בר נגר, דיפרקיני'. (כע"ז נ' ע"ב) [וכזאת יש להעיר גם על התוס' עירובין ה' ע"ב ד"ה ארבע אמות, ע"ש בגליון הש"ס להגאון רעק"א ז"ל שהעיר על התוס' ותמהני שלא העיר על הריטב"א ז"ל בפליאה הנשגבה הנ"ל]. ועתה נתנה ראש ונשובה לקושית כת"ר. דכיון שהיסוד שהעמדתי על דברי הריטב"א ז"ל הוא רפה. ממילא נפל כל הבנין הנ"ל וא"כ הדרא קושית כת"ר על הב"י ז"ל, וקושית הב"ח על הג"א, לדוכתה:

(ג) ע"כ נלפענ"ד לתרץ דברי הב"י והג"א ז"ל, באופן אחר בפשיטות. עפי"ד המג"א ז"ל באו"ח סי' שס"ג סק"ד, על הא דפסקינן בש"ע שם סעיף ה', לחי, דאי נשיב בי' זיקא, לא מצי קאי, לא חשיב לחי. ע"ז כתב המג"א:

ואפי' אין הרוח מפילו, אלא מנידו, כמ"ש רס"י שס"ב, עכ"ל. וכ"כ בס' א"ר סי' שס"ג סק"ז. ומקורם נובע מסוגיא דסוכה דף כ"ד ע"ב. וכ"מ מפירש"י ז"ל שם ד"ה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. כתב:

שהרוח מוליכה ומביאה, עכ"ל. וברש"י שם ד"ה דעביד, כתב:

שלא יניענו הרוח, עכ"ל. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בהל' שבת פט"ז הל' כ"ד. שיעמוד ברוח מצויה ולא יתנדנד, עכ"ל. וכ"ה בטוש"ע או"ח רס"י שס"ב ע"ש. ולכאורה יש להעיר ע"ז מתוס' עירובין י"א ע"א ד"ה אילימא, שהקשו וז"ל, וגבי שיירא נמי, אמאי צריך שלשה חבלים, זה למעלה מזה וכו', יעשו צוה"פ מד' רוחות? ואומר ר"י וכו', וגם בקל יכול ליפול ברוח שאינה מצויה, לפי שהיו צריכין להגביהו מן הגמלים וכו', עכ"ל. ותמהני על רבותינו בעלי התוס' ז"ל, שלא הביאו דקושייתם מבוארת בירושלמי, בשלשה מקומות. בכלאים פ"ד ה"ב. ובעירובין פ"א ה"ט. וסוכה פ"א ה"א. וז"ל:

א"ר חגיי, מתני' אמרה כן מקיפין ג' חבלים, זה למעלה מזה. אם אומר את. שהפיאה מצלת. יותר מעשר. כמו כן חבל אחד. ופי' הפ"מ וז"ל:

ואם את אומר שצוה"פ מתיר אף ביותר מעשר, למה לי שלשה חבלים, והא כמו כן בחבל אחד, סגי שיקשור אותו בקנים, שמכאן ומכאן, ויהא ניתרת, כל אורך המחיצה בצוה"פ, עכ"ל הרי דכבר קדמם ר' חגיי בקושיא זאת. ומצאתי ברא"ש פ"א דעירובין סי' י"ג שהקשה ג"כ כקושיית התוס' הנ"ל, ותירץ ג"כ כתירוצם הנ"ל, משום דנקל ליפול ברוח שאינה מצויה וכו'. ובסוף דבריו שם הביא רק מהירושלמי דמס' כלאים הנ"ל, [וע"ש בק"נ אות ז' ואות ח' ואות ט'. ומצאתי במרה"פ על הירושלמי עירובין הנ"ל ד"ה רבי יונה, שהביא להתוס' והרא"ש ז"ל, ועפי"ד הק"נ הנ"ל יש לפלפל בדברי המרה"פ הנ"ל, ודו"ק ועיין בד"מ על הטואו"ח סי' שס"ג ס"ק י"ג, וכן ברמ"א סי' שס"ג סעיף כ"ו כתב, דמהני צוה"פ ע"י חבל שע"ג, כמש"כ לעיל סוס"י שס"ב, דאפי' גמי ע"ג מהני ע"ש. ותמהני מאוד על הרמ"א ז"ל שלא העיר מהירושלמי מפורש הנ"ל, דמפורש יוצא, דמהני לעשות צוה"פ ע"י חבל. וא"צ להוכיח זאת מגמי? ותרי תמיהי מידכר דכירי, שלא הביא גם מהתוס' והרא"ש הנ"ל ?] וא"כ אם נימא דגם מחיצה שאין הרוח מפילו, אלא מנידו, לא חשיב מחיצה כנ"ל. קשה על התוס' והרא"ש ז"ל שכתבו לענין חבל, דבקל יכול ליפול ברוח שאינה מצויה ולמה לא כתבו רבותא יותר גדולה, דאפי' אם אין הרוח מפילו, רק מנידו, לא מהני ומצאתי במחצהש"ק על המג"א סוס"י שס"ב ס"ק כ"א, שכתב לחדש, דקיל קנה שע"ג מקנה שבצדדים וכו'. אבל קנה שע"ג ניהו דצ"ל שלא ינטל ע"י רוח, אבל אי הרוח מנידו אין בכך כלום, דהא אם הוא גמי, או חבל, א"א שלא יהי' הרוח מנידו, ואפ"ה הכשירוהו וכו', עכ"ל. ועפי"ז אתי שפיר מה שדקדקו התוס' והרא"ש ז"ל לענין חבל שע"ג לצוה"פ, ד"בקל יכול ליפול ברוח". משום דאי הרוח מנידו, אין בכך כלום ותמהני מאד על המחצהש"ק ז"ל שלא זכר שר כלל מהירושלמי והתוס' והרא"ש הנ"ל. [ומש"כ המחצהש"ק שם: וכתבו בשם המרדכי, דעכ"פ אותו גמי צריך שלא ינטל ע"י רוח, עכ"ל. לא זכר שר ג"כ שכן כתב הרא"ש ז"ל בפ"א דעירובין סי' י"ד בשם רבינו מאיר ז"ל, וז"ל: וקנה ע"ג דא"צ רחבה טפח ע"ג, אלא קנה משהו בעלמא, ובלבד שלא יהא ניטל ברוח, עכ"ל. וכ"כ הש"ג על הרי"ף ז"ל. וכעין לשון זה ממש כתב המרדכי בפ"א דעירובין סוס"י תע"ח]. ומצאתי בפמ"ג או"ח סוס"י שס"ב בא"א ס"ק כ"א, שכתב ג"כ וז"ל: וחבל בשס"ג סעיף כ"ו, שהרוח מניד אותו, מ"מ צוה"פ הוה וכו' עכ"ל. ועיין עוד בפמ"ג בסי' שס"ג בא"א סק"ד ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' ג"כ הירושלמי ותוס' והרא"ש הנ"ל, ויש לפלפל בדבריו, ואכמ"ל ועפי"ז יש להעיר ג"כ על השו"ת משכנות יעקב סי' קי"א, מובא בפתחי תשובה או"ח סי' שס"ב סעיף י"א, שכתב, שיש ליזהר באותן העושים צוה"פ בחבל, ודרכו אח"כ לימתח, ונכפל למטה, וגם הולך נע ונד וכו'. כיון שהרוח מוליכתו אנה ואנה, הו"ל מחיצה שאינה עומדת ברוח, עכ"ל. ולהמחצהש"ק והפמ"ג הנ"ל, בצוה"פ ע"י חבל מלמעלה, גם אם הרוח מנידו, אין בכך כלום, כאמור:

עכ"פ מצינו למידן מסוגיא דסוכה דף כ"ד ע"ב הנ"ל, דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, ואפי' אין הרוח מפילה, אלא מנידה, אינה מחיצה. וה"ה ללחי כה"ג. דהרי לחי משום מחיצה כנ"ל. ועפי"ז אתי שפיר דברי הג"א והב"י ז"ל שכתב בשם הג"א:

לחי או מחיצה דאינשיב בי' זיקא, "ולא מצי קאי", לא חשיב לחי. כלומר, דאפי' אין הרוח מפילו, אלא מנידו, דזה נקרא "לא מצי קאי", ולא חשיב לחי. ועפי"ז שפיר הראה הב"י ז"ל מקור מקומו טהור מסוגיא דסוכה דף כ"ד ע"ב, דמבואר שם, דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח, כלומר שהרוח מנידה, אעפ"י שאין הרוח מפילה. מ"מ לא חשיב מחיצה. וה"ה ללחי כה"ג, לא חשיב לחי. משא"כ מהא דאמרינן בעירובין דף ח' ע"א הנ"ל, הנ"מ לחי מעליא. אבל האי כיון דנשיב בי' זיקא, "ושדי ליה", לא כלום הוא, לא מצי הב"י ז"ל להוכיח דינו של הג"א הנ"ל, דאעפ"י שאין הרוח מפילו, אלא מנידו, לא חשיב לחי. דהרי בעירובין שם מיירי, שהרוח מפילו, כדמוכח מלשון "ושדי ליה", דהיינו שהרוח מפילו, וניטלת ברוח. וכן מפורש יוצא בש"ס, פעמים רבות אין מספר, דלשון "שדי", היינו מפילו וכן מפורש יוצא בלשון "רבינו חננאל" ז"ל שם, בגליון הש"ס (דפוס ווילנא), דעיקר החשש שם, משום דהוי מחיצה, הניטלת ברוח. וכן בס' "אור זרוע הגדול" הל' עירובין סי' קי"ב, כתב מילתא בטעמי' דד"ז. וז"ל: אין זה כלום, הואיל ויכול "הרוח להפריחה" וכו' עכ"ל. ומקור לשון ה"אור צרוע" ז"ל, נובע מלשון התרגום (תהלים צ"א פסוק ה') "יעוף יומם". "דשדי בימא". ובתרגום אונקלוס עה"ת (פרשת בשלח ט"ו--ד') עה"פ:

"ירה בים" תרגם "שדי בימא", וע"ש בפירש"י ז"ל בחומש, וצ"ע] ומש"ה שפיר הוכיח הב"י ז"ל ד"ז, רק מסוגיא דסוכה דף כ"ד ע"ב מהא דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח. כלומר, דאפי' אין הרוח מפילה אלא מנידה, מ"מ לא מהני. וה"ה ללחי. כדבר האמור. ודו"ק כי זה ברור ונכון:

(ד) וגם מה שהעיר כת"ר על הב"י באו"ח סי' שס"ג ד"ה:

ומ"ש רבינו אפי' סמכו עליו מע"ש לא מהני וכו' הוא דלא כפירש"י, שכבר נתבאר בדבריו. דע"כ לא אמרינן דד"א, נדון משום מבוי וכו', אלא בשלא סמך עליו מבע"י וכו'. וכת"ר כתב דחפש בפירש"י, ולא מצא שום רמז לזה?

ובמח"כ אישתמיטתי' שכבר קדמו הב"ח ז"ל, להשיג על הב"י ז"ל בזה. וכתב וז"ל:

ודלא כמו שהבין הב"י מפירש"י ותוס' דדוקא בדלא סמכו עליו מע"ש קאמר וכו', אבל בדסמכו עליו מע"ש, נדון משום לחי. אפשר דלפי שכתב רש"י ז"ל, אנן במחשבה, לא מצינן לאפוקיה וכו'. משמע לב"י דוקא במחשבה, אבל בדיבור דסמכו עליו מצי לאפוקיה וליתא. אלא כל דלא עבדיה בידים, לקבעו לשם לחי, לא מצי לאפוקיה מתורת כותל, אפי' בדיבור כמו שפרש"י בתחלת פירושו וכו' עכ"ל וכן הט"ז ז"ל בסי' שס"ג סק"ז, השיג על הב"י ז"ל, ופירש דברי רש"י ז"ל ג"כ כנ"ל ע"ש. וכבר קדמו הב"ח ז"ל כאמור:

ומש"כ הב"ח ז"ל, דמש"כ רש"י ז"ל:

אנן במחשבה, לא מצינן לאפוקיה וכו', לאו דוקא במחשבה, אלא ה"ה בדבור וכו' ע"ש. עיין בתוס' ב"מ מ"ג ע"ב ד"ה החושב, שכתבו, הך מחשבה, הוי דבור. ועיין פירש"י מנחות ב' ע"ב ד"ה אבל מחשבה. ועיין ברש"י זבחים מ"א ע"ב ד"ה כגון. ועיין בתוס' זבחים ד' ע"ב ד"ה מחשבה. ובתוס' בכורות נ"ט ע"א ד"ה במחשבה. ובתוס' פסחים ס"ג ע"א ד"ה ר"מ ועיין בתוס' חולין ל"ט ע"א ד"ה אלא. ועיין מל"מ על הרמב"ם פי"ג מהל' פסולי המוקדשין ה"א. ובתב"ש סי' ד' סק"ב [ובפמ"ג יו"ד שם במ"ז סק"א] ובמח"כ אישתמיט מינייהו דברי התוסיו"ט סוף פ"ג דב"מ. ועיין ברא"ש הל' ס"ת סוס"י ג', ובמעיו"ט שם, ודו"ק. ועיין קידושין נ"ט ע"ב ובתוס' שם ד"ה מיד עש"ה. ודו"ק כי קצרתי:

(ה) גם מה שהעיר כת"ר על הרבינו יהונתן ז"ל בריש עירובין מש"כ שם על המימרא:

אמר רמי בר אבא אמר ר"ה לחי הבולט מדפנו של מבוי וכו', וכתב רבינו יהונתן וז"ל:

וא"ת הא אמר רב הונא בלחי המושך אעפ"י שיש לו ד"א, א"צ לחי אחר וכו'. והרגיש כת"ר דדברי רבינו יהונתן ז"ל מחוסרים הבנה, לפי הגירסא שלפנינו במימרא דר"ה בעירובין דף י' ע"א:

הנה כבר הרגיש בזה בהגהות הב"ח ז"ל על הרי"ף בגליון שם, וכתב להדיא שגירסא אחרת הי' לו להרבינו יהונתן ז"ל, וכן מצאתי שהב"ח ז"ל, אזיל לשיטתי' בב"ח על הטואו"ח סי' שס"ג ד"ה ומש"כ ודוקא במבוי וכו'. גרסינן בפ"א דעירובין דף י' וכו', ע"ש שכתב להדיא דהר"י ז"ל הי' לו גירסא אחרת. ועפ"י גי' זו מיישב גם דברי הרמב"ם ז"ל עש"ה, ועיין בח"י מהרמ"ז, שנדפסו בגליון הרי"ף (בדפוס ווילנא) וגם בהגהות קרני ראם שם, ובהגהות נימוקי הגרי"ב, ובהגהות פעולת שכיר, ובשארי הגהות שם, כולם הרגישו על הר"י ז"ל שדבריו תמוהים בזה. ובמח"כ אישתמיט מינייהו דברי הב"ח הנ"ל והרבה יש לפלפל בזה, אולם מפאת טרדותי אקצר באמרים:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה