שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן לד
כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר משה קאפל כ"ץ
שליט"א ראבד"ק ראמאנאווקא. ע"ד אשר העיר כת"ה ב"קונטרסו", בזה הלשון:
הנה יש קושיא, גדולה היא אלי, דלפי האמור, דכל שבעת הימים אין מצוה כלל לאכול מצה. א"כ היכי מתפרש ההיקש, דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. הלא אין כאן קום אכול כלל, בפסוק הזה. כי האי שבעת הימים תאכל מצות היא רשות, עכ"ל:
תשובה
הנה, יעיין כת"ה בפסחים כ"ח ע"ב שם השיב ר' שמעון לר' יהודה, דאמר מנין לאוכל חמץ משש שעות ומעלה שהוא עובר בל"ת וכו'. וכי אפשר לומר כן, והלא כבר נאמר:
"ולא תאכל עליו חמץ" שבעת ימים תאכל עליו מצות' בשעה שישנו בקום אכול מצה, ישנו בבל תאכל חמץ. וע"ש בפנ"י שכתב:
דר"ש ס"ל, דכל שבעה מצוה לאכול מצה. ומאי דנפקא לן לקמן מרומיא דקראי, דכתיב:
"שבעת ימים תאכל מצות". וכתיב:
ששת ימים תאכל מצות' וכו', דכל שבעת ימים רשות. ר"ש דריש לה בענין אחר יעו"ש. ועפי"ז אתי שפיר מ"ש בפסחים צ"א ע"ב: "וכי לית ליה לר"ש הא דר' אלעזר נשים חייבות באכילת מצה וכו' "כל שישנו בבל תאכל חמץ", ישנו בקום אכול מצה". כלומר דר"ש אזיל לשיטתיה. ומצאתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קצ"א (באד"ה ומש"כ התוס') שהעמיס בדעת הרא"ש והר"ן ז"ל, דס"ל כשיטת החזקוני. וכתב וז"ל:
מצוה איכא באכילת מצה כל שבעה אע"ג דהוא רשות, ואי בעי לא אכיל כלל. ומשום הכי אין מברכין כל ז' על מצה. אי אכיל, מצוה קעביד. וכבר עשיתי לי סמוכים בחידושי, עכ"ל החת"ס ז"ל. ואפשר דהסמוכים שלו מה"ת, הוא מפסחים כ"ח ע"ב, וצ"א ע"ב הנ"ל. וכ"מ בפי' "אבן עזרא" סדר בא (יב--טו) עה"פ:
"שבעת ימים מצות תאכלו", כתב וז"ל:
רק שבעת ימים צוה לאכול מצה, להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים וכו'. והנה הזכיר על הפסח "שבעת ימים תאכל מצות", "חיוב" על דרך הפשט, עכ"ל ומצאתי בספר "מעשה רב" להגאון מווילנא ז"ל (סי' קפ"ה), שכתב וז"ל, שבעת ימים תאכל מצות, כל שבעה מצוה, ואינו קורא לה רשות, אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה. ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה. אעפ"כ מצוה מדאורייתא הוא, עכ"ל. אולם ב"חק יעקב" בהל' פסח (סי' תע"ה סקכ"ד), הביא בשם הכלבו סי' נ' שכתב וז"ל, ומהאי טעמא אין מברכין על אכילת מצה. רק בלילות הראשונות, לפי שמכאן ואילך רשות, וזה שאוכל מצה, אינו אלא מפני שאין יכול לאכול חמץ וכו' להשביע רעבונו, ולא מצוה, עכ"ל, וכ"כ המג"א באו"ח סוס"י תרל"ט בשם המהרי"ל, וז"ל:
מה שאין מברכין על מצה כל ז', היינו משום שאין מצוה באכילתו, אלא שאין אוכל חמץ, עכ"ל, ע"ש "ביד אפרים".-- ועיין בט"ז או"ח סי' תרל"ז סק"א. וביא"פ שם מש"כ לפרש דברי הט"ז הנ"ל עש"ה ובס' שער המלך על הרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ו ה"א. ובהגהות טעם המלך שם, הבין דהט"ז ס"ל דבעינן מצה הראויה לז'. כמו שדרשינן גבי סוכה עש"ה. ולפי"ד היא"פ הנ"ל זה אינו ע"ש, ועוד דהכי יעלה על הדעת לומר דאסור לאפות מצות בחוהמ"פ, מטעם שאינה מצה הראויה לשבעה. כמו דס"ל לר"א בסוכה כ"ז ע"ב דעין עושין סוכה בחוהמ"ס. אלא ודאי זה אינו. עש"ה ותבין. והרבה יש לפלפל בזה, ולא עת האסף פה:
בצלאל זאב שאפראן