אור ברסלב

שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן כב

סימן כא

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר דוב ברענער

שליט"א ראבד"ק טשערנאוויטץ. ע"ד המקרה לא טהור, שנזדמנה, שבאו למחנ' ב' "וואגאן" קמח פסח. וב"וואגאן" אחד נשברה ה"בלאמבע" ממנו. וב"וואגאן" השני, לא היה לו רק ה"בלאמבע" מה"באהן" בלא חותם, ועל השקים יש עליהם פתקאות של ה"הכשר":

תשובה

(א) הנה כבר מלתי אמורה, בתשובתי הקצרה, שלפענ"ד יש להקל בנד"ז ולאשר היה אז בעש"ק, סמוך לשעה שאין הלבלר יוצא בקולמסו, לא יכולתי לבאר באר היטב טעמי ונימוקי. אולם עתה אבאר בעזה"י חו"ד בכחא דהיתרא דעדיף. ומוכרח אני להאריך קצת. הגם דטריחא לי מילתא טובא, לחולשת כחי, כי עדיין לא חזרתי לאיתני. אמנם אשען על כח תוה"ק שה' ישלח דברו וירפאני, אכי"ר:

פתח דברי אעיר במקור ד"ז. והיא כעין הקדמה. ביתר ביאור חו"ד, ולדחות במחכת"ה דברי השו"ת "ברכת משה' בד"ז. מקור מקום ד"ז טהור ונודע מפסחים דף מ' ע"א ת"ר אין לותתין שעורה בפסח, ואם לתת, נתבקעו אסורות. לא נתבקעו מותרות, וכו', עד הדר אמר רבא מותר ללתות, דתניא יוצאין בפת נקיה, וא"א לנקיה בלא לתיתה וכו', הדר אמר רבא מצוה ללתות, שנאמר "ושמרתם את המצות", אי לא דבעי לתיתה שימור למאי וכו' ואפ"ה לא הדר בי' רבא דאמר להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה אלמא קסבר שמור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן וכו' ההוא ארבא דחיטי, דטבעא בחישתא, שריא רבא לזבוני לנכרים. והרי"ף ז"ל שם כתב וז"ל: והאידנא שדרו ממתיבתא, דאין אנו בקיאין ללתות, הילכך לא שרי לן למילתת, עכ"ל. וכ"כ הרא"ש. והרמב"ם בפ"ה מהל' חמץ ומצה ה"ז כתב וז"ל:

החטים מותר לבלול אותן במים, כדי להסיר סובן, וטוחנין אותן מיד, כדרך שטוחנין את הסולת וכבר נהגו כל ישראל וכו' שלא יבללו החטים במים, גזירה שמא ישהו ויחמיצו, עכ"ל. ועיין במהרש"א שם שהקשה אמאי לא פריך הש"ס על הא דאמר רבא מותר ללתות, והלא אמר שמואל דחיטין של מנחות, אין לותתין אותם ע"ש. וכש"כ שקשה קושיא זו להמסקנא דאמר רבא מצוה ללתות. אם לא שנימא, דרבא פליג על שמואל. וכ"כ הפנ"י שם. ולפענ"ד יש ליישב קושיא זו, דהרי להמסקנא אמר רבא מצוה ללתות, שנאמר "ושמרתם את המצות", אי לא דבעי לתיתה, שימור למאי וכו'. א"כ לפמש"כ הט"ז ביו"ד סי' קי"ז סק"א, דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר. וכ"כ הט"ז באו"ח סי' תקפ"ח סק"ה. וכ"כ עוד בט"ז חו"מ סי' ב' ע"ש. וכ"ה בתוס' ב"מ ס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכור ע"ש, ובתוס' ב"מ ע' ע"ב ד"ה תשיך. ועיין בפרמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"א אות ט"ו ע"ש [וכבר, יצאו בעלי תריסין גדולי האחרונים ז"ל שפלפלו בכלל זה. ועיין בפתח"ת יו"ד סי' קי"ז סק"ג, ובשו"ת טוטו"ד סי' כ"ב, ובשי"ט סי' קפ"ט תשו' ב', ובישי"ע יו"ד סי' צ"ח, ובשו"ת חת"ס יו"ד סי' ע"ג, ובס' מנ"ח מצוה רפ"ז אות ג' ע"ש, ועוד תשו' האחרונים ז"ל, כנודע לכל באי שערי תשובה]. ואני בעניי הבאתי סמוכים לדברי הט"ז, מתלמודא דמערבא, ירושלמי מפורש בסוטה פ"ג סוף הלכה ז', דפריך שם, ותהא נשים כהנת בכלל הגזירה להיות אסורות לטמא למתים. ומשני, נמצאת מדחה פרשות טמאות. ובפי' הק"ע דבפירוש כתיב "בני אהרן" ולא בנות אהרן. והפ"מ פי', דהא כתיב, הכהנים, ולא הכהנות ע"ש. הרי מבואר כהט"ז הנ"ל. וא"כ הכא נמי, כיון דהתורה אמרה "ושמרתם את המצות" ואי לא דבעי לתיתה, שימור למאי. הרי התירה התורה בפירוש ללתות, ושוב אין כח ביד חכמים לגזור שלא ללתות. משא"כ במנחות שפיר גזרו חכמים שלא ללתות, משום דליתא בזריזין, ולא במקום זריזין. כפסחים ל"ו ע"א. וכ"פ הרמב"ם בפי"ב מהל' מעה"ק ה"כ:

(ב) אמנם כן יש להעיר בדעת הרמב"ם ז"ל שפסק דמותר ללתות. וכ"כ הה"מ בפ"ה מהל' חומ"צ ה"ז. ולכאורה קשה, דהרי רבא הדר בי' ואמר מצוה ללתות? שוב מצאתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חאו"ח סי' ע"ט, שהשואל שם העיר בזה. ותירוץ הנוב"י ז"ל במחכת"ה הוא דוחק גדול, כמבואר למעיין. וגם מש"כ שם, דלהמסקנא דמצוה ללתות, לא פליג רבא על שמואל וכו' ע"ש. הרי הבאתי מהפנ"י ז"ל שכתב דלהמסקנא דרבא ס"ל מצוה ללתות. כש"כ דפליג על שמואל ע"ש. ואני בעניי תירצתי ד"ז יפה כנ"ל בעזה"י ע"כ נלפענ"ד לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל שפסק מותר ללתות, ולא מצוה. משום דקשיא לי' קושית התוס' שם ד"ה כי, שהקשו, כיון דס"ל דבעי שימור בשעת היפוך, וא"כ היכי מוכח דמצוה ללתות, דילמא לאו מצוה היא, אלא דצריך שימור מתחלתו ועד סופו. ולא ניחא לי' בתי' התוס' שם ומש"ה פי' מה דסיים הש"ס, ואפ"ה לא הדר בי' רבא וכו'. כפירש"י ז"ל שם ד"ה ואפ"ה. וז"ל: לא הדר בי' ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה, עכ"ל. כלומר דרק לא הדר בי' ממאי דאמר, בעינן שימור, קודם לישה. אבל ממה דאמר מצוה ללתות, שפיר הדר בי'. וממילא לא קשה מידי קושית התוס'. וכ"כ בצל"ח שם לפרש דברי רש"י ז"ל, ועפי"ז אתי שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דרק "מותר ללתות" ולא "מצוה". משום דלפי המסקנא, הדר בי' מהא דאמר "מצוה ללתות". ודו"ק כי זה נכון:

(ג) ועפי"ז יש להעיר על הגהות מיימוני על הרמב"ם שם אות ו'. שכתב וז"ל: אבל חיטי דשרירן קיי"ל כרבא דאמר מצוה ללתות וכו' עכ"ל. וכ"כ המרדכי בפ"ב דפסחים סי' הקס"ט, בשם הרא"ם ע"ש. ונראה דס"ל כתי' התוס' ד"ה כי הנ"ל. ותימה על בעל הגהות מיימוני ז"ל שהביא להרא"ם לסייע לדעת הרמב"ם. והרי הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כלל ד"מצוה ללתות"?

וגם מש"כ בהגמי"י לסייע לדעת הרמב"ם, ממש"כ הרא"ם ז"ל לחלק בין זילופה מועטת, לשרייה מרובה וכו' ע"ש. וכ"ה במרדכי בפ"ב דפסחים סי' תקס"ט וכ"ה בפסקי ר"מ רקאנטי סי' קס"א בשם הרא"ם הנ"ל. וכ"ה בס' היראים סי' ק"ה ע"ש ונראה דהרא"ם ז"ל ס"ל כהי"מ שהביא הה"מ שהלתיתה מים מועטים, שאינם באים לידי חימוץ בהם. אבל הרי הה"מ ז"ל כתב, דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהי"מ. וסיים דדברי הרמב"ם עיקר, עכ"ל. וא"כ דברי הגמי"י צ"ע:

(ד) ובעיקר פי' לתיתה, נראה דהרמב"ם ז"ל פי', דהיינו שבוללים החטים במים, כדי להסיר הסובין, וטוחנין אותם מיד וכ"כ הב"י בסי' תנ"ג. אבל בעל הערוך ז"ל, ערך לתת. פי' לשון שרייה, עכ"ל. ומצאתי בח"י סי' תנ"ג סקי"ח שהביא פי' הרמב"ם ופי' הערוך ז"ל, ותמהני שלא הביא לסייע לדעת הערוך ז"ל, ממ"ש בתוספתא פ"ג דפסחים הל' ד'. השורה חטים ושעורים במים והחמיצו הרי אלו אסורות, ר' יוסי אומר השורה שעורים במים ונתבקעו הרי אלו אסורות, ובחומץ בין כך וב"כ מותר. וכ"ה בירושלמי סופ"ב דפסחים ה"ז ע"ש. והיינו הך ברייתא המובאת בש"ס בבלי בפסחים מ' ע"א דת"ר אין לותתין שעורין, ואם לתת, נתבקעו אסורות וכו', ר' יוסי אומר שורן בחומץ וכו' כנ"ל. הרי מבואר דמה שקראו בבבלי לתיתה, קראו בירושלמי "שורה", וכן בתוספתא. וכן הרבינו חננאל ז"ל בגליון הש"ס שם, כתב ע"ז שאמרו:

וא"א לפת נקיה בלא לתיתה, כלומר אם אין שורין את החטים, לא יצא מהם סולת, עכ"ל. וכ"מ מפירש"י ז"ל בפסחים ל"ו ע"א ד"ה לתיתה, וז"ל: לשורן במים מעט, ולכותשן במכתשת להסיר מורסנן כדי שתהא סולתן נקיה, עכ"ל. [וכן בס' היראים סי' ק"ה כתב, דלתיתה, היינו אחר שמזלפין מים כותשין במכתשת ע"ש ועיין בפיהמ"ש להרמב"ם בפ"ו דמכשירין משנה ב', וז"ל:

הקמח שנבללו חטיו קודם הטחינה וסלתות הוא אשר יוסרו סוביו בהכרח, ואז יעשו סולת וכו' עכ"ל. והיא כעין דברי הרא"ש בפ"ב דפסחים סי' כ"ז שכתב, לתיתה, דעסיק בהו בחיטי וכו' עכ"ל. כלומר שכותשן במכתשת, כפירש"י הנ"ל. וזש"כ הרמב"ם:

אשר יוסרו סוביו בהכרח. וי"ל דפי' הרמב"ם והערוך ופירש"י ז"ל הכל היא שפה אחת ודברים אחדים והבן. ותמהני על הח"י שלא העיר בכ"ז:

(ה) וכ"ז מיירי שבוללין את החטים במים, ולא שהו במים, אלא שטוחנין אותן מיד, כמש"כ הרמב"ם ז"ל. אבל אם שהו במים, ודאי מחמיצין הן, כדמוכח בההוא ארבא דטבעא בחישתא הנ"ל. וכ"כ הה"מ על הרמב"ם בפ"ה מהל' חמומ"צ ה"ז הנ"ל. וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' ק"ב, וז"ל:

לתיתה תעיד. שלותתין, ואפי' לכתחלה, ואין אומרים כיון שבאו במים החמיצו וכו', ואינו דומה לארבא דטבעא בחישתא, שהכל טבע במים, וכל שטובע במים, מן הסתם שוהה בו ויש בו כדי להחמיץ עכ"ל. וכ"מ בהרא"ש פ"ב דפסחים סי' כ"ז הנ"ל, שכתב בעובדא דההיא ארבא דטבעא בחישתא, כיון דמינח נייחו, אתי לידי חימוץ, עכ"ל, וע"כ ודאי משום דשהו במים כנ"ל. אבל זה דוקא, היכי דשהו שיעור מיל במים, אבל בלא שהו עדיין שיעור מיל, לא החמיצו עדיין. כמו שהוכיח המג"א בסי' תס"ז סק"ד, מהת"ה סי' קכ"ז, והאגור ז"ל. ובאמת היא מילתא דמסתברא, משום דלא גרע חטים (ושעורים) שלימים, מעיסה כה"ג, בלא שהה שיעור מיל, לא נתחמץ כפסחים מ"ו ע"א. ובטוש"ע או"ח סי' תנ"ט סעיף ב'. וכיון דעיסה לא נתחמצה קודם שיעור מיל, כש"כ חטים שלימים. וכמש"כ הרא"ש פ"ב דפסחים סי' כ"ה, וז"ל:

ודבר ידוע שהחטה שהיא דבר קשה, אינו ממהרת להחמיץ כמו העיסה, וכיון שהעיסה לא החמיצה, כש"כ החטה, עכ"ל. ואפי' אם שהו החטים במים שיעור מיל, מ"מ עדיין אינן חמץ ודאי, אלא ספק חמץ כמש"כ המג"א בסי' תס"ז סקי"ב ע"ש. ולדעת הרמב"ם ז"ל אינו אלא איסור דרבנן. כמש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' חומ"צ ה"ח, שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה, ע"ש בלח"מ וכ"כ הפר"ח בסי' תס"ז בדעת הרמב"ם ז"ל, אם שהו במים ולא נתבקעו, אינו אלא איסור דרבנן וכ"מ משו"ת מהרי"ט ח"ב בדיני הספקות סי' ב', שהקשה על הרמב"ם, מההוא ארבא דטבעא בחישתא, שחשו דילמא הדרא ומזבנה לישראל, ואמאי נימא דהוי ספק דרבנן ולקולא וכו' ע"ש הרי מבואר דס"ל בדעת הרמב"ם דאפי' בשהו החטים במים שיעור מיל ויותר, כמו בההוא ארבא דטבעא בחישתא, מ"מ לא הוי אלא איסור דרבנן. ועיין בח"י סי' תס"ז סק"ז:

(ו) וגדולה מזו כתב הלבוש ז"ל בסי' תס"ז סעיף ט', גם בתבשיל שנמצא חטים ושעורים, אפי' נתבקעו ממש, לא הוה חמץ גמור מה"ת, כ"א חמץ גמור מדרבנן וכו' עש"ה. הן אמת דמכל הפוסקים משמע דס"ל דנתבקעו הוי חמץ גמור מה"ת, כמש"כ האחרונים ז"ל כנודע. ואני בחידושי להלכות פסח, הארכתי לפרש דבריו, ד"לבושיה כתלג חיור". עפי"ד הרא"ש ז"ל בפ"ב דפסחים סי' כ"ה, שכתב וז"ל:

דנתבקע לאו חמץ גמור הוא, אלא קרוב להחמיץ. מדקאמר ר' יוסי שורן בחומץ וכו'. וע"ש בקרבן נתנאל אות ע', שכתב וז"ל:

ולפי מה שפירש"י אם רואה שנופחות שורן בחומץ אין ראי' דבנתבקעו ממש איכא למימר דהוי חמץ גמור ולא מהני צמיתת חומץ אלא היכי דעדיין לא נתבקעו וכו' עכ"ל. ובמחכת"ה של הגאון בעל ק"נ ז"ל, אישתמיטתי' התוספתא בפ"ג דפסחים ה"ד, והירושלמי בפ"ב דפסחים ה"ז הנ"ל, דמבואר שם להדיא דר' יוסי קאי, על חטים ושעורים שנתבקעו, וע"ז אמר, דבשורן בחומץ מותר. וכ"כ הפר"ח בסי' תס"ז, דהעיקר כדברי הרא"ש הנ"ל. ופלפלתי בזה הרבה בעזה"י, ולא עט האסף פה. [ועיין בתפארת ישראל על משניות, בפתיחתו לסדר מועד, הנקראת בשם "קופת הרוכלים" בכללא חמץ נוקשה. שכתב, שנראה מדברי הרמב"ם, דבגרעין א"א שיחמיץ לחימוץ גמור. והקשה ע"ז, מהא דאיתיבי' רב"ל לרבא, בההוא עובדא דארבא דטבעא בחישתא, מכלאים. והרי התם מדאוריתא, והכא דרבנן. ודחק לתרץ דההוא עובדא דארבא, מיירי בנתבקעו ממש. וכמש"כ הר"ן בפ"ב דפסחים ע"ש. ולדעת הלבוש הנ"ל, א"א לתרץ כן. וגם בל"ז הרמב"ם ז"ל לא שמיע לי' כלומר לא ס"ל כהר"ן, כמבואר למעיין. וכמש"כ הה"מ דההוא עובדא דארבא וכו', מיירי בשהו החטים במים, כנ"ל.]:

(ז) השתא הכי, זכיתי להבין אמרי בינה, דעת רבותינו הקדמונים ז"ל, במש"כ הטור, בסי' תנ"ג, וז"ל:

תשובה לגאון. ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר, ויוצאין בו, דלא מחזקינן איסור, עכ"ל. וכ"ה בתשו' הגאונים, שערי תשובה סי' צ"ה, ובסי' רצ"ב, בשם רב שר שלום גאון ז"ל, וכ"ה במחזור וויטרי סי' מ"א (צד 268). וכ"ה בש"ג על הרי"ף בפ"ב דפסחים. וכ"ה בתניא רבתי הל' פסח סי' מ"ה וכ"כ הכלבו ע"ש. וכ"פ בש"ע סי' תנ"ג סעי' ד', ובט"ז שם סק"ג כתב, דאפי' במקום שנהגו ללתות החטים, אימר לא לתתו בדרך שנתחמץ, אף שאין אנו בקיאין, עכ"ל והדבר מבואר מילתא בטעמא, עפי"ד התב"ש ז"ל בסי' ל"ז סק"ג שכתב דבדבר שאין הציבור יכולין לעמוד בו, סמכינן על בדיקתינו, אף שאין אנו בקיאין ע"ש. והכא נמי בנ"ד לא מחזקינן איסורא. וכ"כ בח"י סי' תנ"ג סקט"ז, דה"ק, דלא מחזקינן איסורא, שלותתין בדרך שנתחמץ. דהרי מדינא דש"ס מותר ללתות, אך שהגאונים גזרו ואסרו. ובשעת הדחק לא גזרו, עכ"ל, הן אמת דהמג"א בסק"ח, כתב בשם כמה גאונים ז"ל דבמדינתינו שרגילין לרחוץ החטים ושוהין אותם במים אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע במים. והביא ראי' מהת"ה שהביא הב"י בסי' תמ"ב דאנן מחזיקינן הסולת לחמץ גמור, מפני שלותתין בחטים ע"ש. וכן בשו"ת צ"צ סי' ל"ב החמיר בזה, והביא ג"כ ראי' מהת"ה הנ"ל. אבל הם מיירי, היכא ששהו החטים במים, עכ"פ שיעור מיל ויותר. עיין בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקפ"ט שמבאר שם, ענין הלתיתה בזמנם, ששהו הרבה ע"ש. אבל בלא שהו שיעור מיל במים, אינו בא לידי חימוץ כלל. כמש"כ המג"א בסי' תס"ז סק"ד. ואני ביארתי הדבר מילתא בטעמא, כנ"ל. וכ"מ בש"ע הרב רש"ז ז"ל סי' תנ"ג סעי' י"ז דאם לא שהו שיעור מיל במים, מותר לקנות קמח מן השוק בשעה"ד ע"ש. וא"כ עפי"ז במדינתינו בזה"ז, שבעלי הרחיים הגדולים, אינם שוהים החטים במים, אלא זמן מועט ממש, קודם הטחינה, ותומ"י אחר הרחיצה, נוזלים החטים, ע"י כלים מכלים שונים, על האבנים, וטוחנין אותם מיד וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל שפיר לא מחזיקינן איסורא כלל לומר שנתחמצו ח"ו. והרי גם הצ"צ בסי' ל"ב הנ"ל המחמיר בד"ז, סיים בסוף תשובתו שם, וכתב וז"ל:

ועוד כיון דמזלפין את המים, סמוך ממש לטחינה, ולא מינח נייחו כלל במיא לא אתי לידי חימוץ, ועדיף זה מלתיתה. אע"ג דבלתיתה החמירו הגאונים, אפשר לומר דבזה לא החמירו, עכ"ל והיא ממש כמו שעושין בזה"ז במדינתינו בהרחיים הגדולים כנ"ל. וא"כ עפי"ז פשיטא, דבזה"ז בשעה"ד ח"ו מותר לקנות קמח מן השוק, הנעשה בהרחיים הגדולים במדינתינו, שנתברר לנו, שאין החטים שוהים במים, רק זמן מועט ממש. דהרי אפי' בשהו שיעור מיל, אינו חמץ ודאי, אלא ספק. כמש"כ המג"א בסי' תס"ז ס"ק י"ב. ולדעת הרמב"ם אינו אלא איסור דרבנן כנ"ל. וא"כ כש"כ, היכא דלא שהו שיעור מיל, דלא מחזקינן איסורא בשעה"ד עכ"פ, משום דהוי גזירה שאין הציבור יכולין לעמוד בה כנ"ל. וכמש"כ הח"י הנ"ל דבשעה"ד גם הגאונים ז"ל לא אסרו ד"ז. וזה פשוט וברור:

(ח) וטרחתי והארכתי בכ"ז. בכדי להצדיק את הצדיק מעיקרא, הגאון בעל נחלת שבעה ז"ל, שפסק, דבשעה"ד מותר לטחון קמחא דפסחא בלי ניקור הרחיים. מטעם ס"ס, חדא, דשמא לא טחנו שום תבואה לתיתה, ואת"ל שטחנו שמא ביני וביני טחנו כמ"פ תבואה שאינה לתיתה ונתבטל החמץ בתבואה שאינה לתותה וכו' ע"ש וכמה אחרונים השיגו עליו. עיין בשערי תשובה סי' תנ"ג סקי"ז. ובס' במחצית השקל שם סק"ח השיג עליו, וכתב, דלדידן דלותתין כל התבואות, אזיל עיקר היתרו שמא טחנו תבואה שאינה לתיתה, ולא נשאר כ"א ההיתר שאינו מתכוין לבטל, והא כ' המג"א סי' תמ"ז בשם הרשב"א וכו' דאין להוסיף עליו עד שיהי' ס', אלא דוקא כשיש כבר ס'. א"כ איך נתיר לעשות התערובות לכתחלה וכו', לכן בזה"ז אין לסמוך על היתר זה, עכ"ל. ולפי מה שכתבתי, גם בזה"ז יש לסמוך על היתר זה בשעה"ד, אעפ"י שבמדינתינו רגילין לרחוץ החטים, מ"מ אינו אלא ספק חמץ, אפי' בשהו החטים במים קודם הטחינה שיעור מיל כנ"ל. ובאמת המעיין בתשו' נחלת שבעה בסי' י"ג, יראה מבואר שם להדיא דאפי' בודאי לתתו, ג"כ איכא ס"ס. שהרי כתב שם וז"ל:

מ"מ הוי ס"ס, חדא שמא לא נתבקעו, אף אם הי' לתיתה. שהרי בימי התלמוד היו טוחנין תבואה לתיתה למצות. ואת"ל נתבקעו ונתחמצו, מ"מ מה שנטחן אח"כ, ונתערב בו מעט מן החטים הלתותים נתבטלו בס' קודם פסח, עכ"ל. ותימה על הגאון בעל מחצהש"ק ז"ל, שנראה דבמח"כ לא עיין היטב בתשו' נחלת שבעה בסי' י"ג. וגם במש"כ המחצהש"ק להשיג עליו, דאיך נתיר לעשות התערובות לכתחלה, הא לדעת הרשב"א אין להוסיף עליו עד שיהי' ס' וכו' כנ"ל. יש ליישב עפי"ד תשו' הרמ"ע ז"ל סי' כ"ז, מובא בפר"ח יו"ד סי' ק"ה ס"ק נ"ח, ובשעה"ד לא אמרו רבנן אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפי' להפר"ח שהשיג על הרמ"ע, עפ"י דעת הראב"ד, המובא בר"ן פג"ה, דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה, היא ד"ת. וא"כ לא שייך למימר דבשעה"ד לא אסרה תורה. מ"מ העלה שם, כיון דאין האיסור שם במלח, אלא משום מעמיד, שהוא מדרבנן ובכה"ג שאין הציבור יכולין לעמוד בלא מלח, אפשר דלא גזרו כולא האי, עש"ה, ובפמ"ג יו"ד סוס"י ק"ה בשפ"ד ע"ש. [ועיין בש"ך יו"ד סי' צ"ט סק"ז שכתב בדעת הרמ"ע ז"ל דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה היא מדרבנן ולא קשה מידי קושית הפר"ח]. וא"כ הכא נמי בנ"ד שכבר הוכחנו, דאינו אלא איסור דרבנן. שפיר י"ל, דבשעה"ד שאין הציבור יכולין לעמוד בה, מותר לבטל לכתחלה. עכ"פ היתרו של הגאון בעל נחלת שבעה ז"ל אמת ויציב, כש"כ במדינתינו, בהרחיים הגדולים בזה"ז, שפיר יש לסמוך בשעה"ד ח"ו על ההיתר של הנ"ש ז"ל וזה ברור:

(ט) ועתה נתנה ראש ונשובה לנידון שאלתינו דעפ"י מה שכתבתי, נכוחים הדברים, דבעל השו"ת ברכת משה בסי' ד'. במח"כ הפריז על המדה, להחמיר בנידון שאלתו, על קמח הבא ע"י מסלת הברזל, בלי חותם, ובלי סימן, שהסכים שם לדעת האוסר, מטעם חשש חילוף וכו' ע"ש. ולפענ"ד נראה ברור להכשיר בד"ז. מטעם ס"ס. חדא שמא לא החליפו כלל, ואפי' את"ל החליפו בקמח מן השוק. הלא גם בזה אין חשש חימוץ כלל, אפי' בזה"ז, דהרי בשעה"ד מותר לקנות קמח מן השוק, אפי' בזה"ז. ולהשו"ת נ"ש הנ"ל מותר בשעה"ד לטחון קמח בלי ניקור הרחיים, כדבר האמור טעמים מספיקים בד"ז בס"ד:

הגם דרבינו הרמ"א ז"ל בסי' תס"ז סעי' ב', החמיר דלהתיר לאכילה בפסח לא מהני ס"ס. אבל הט"ז השיג עליו שם, והעלה דבמקום הפסד, מותר אפי' באכילה, ע"ש בסק"ד. וכן בח"י שם סק"י כתב, דהעיקר נ"ל כמסקנת הט"ז ז"ל ועוד הרבה אחרונים ז"ל פוסקים כהט"ז, כנודע לכל באי שערי תשובה. ורוה"ק הופיע בבית מדרשם, שזכו לכוון לדעת הגאון בעל שו"ת תשב"ץ ח"ג סוס"י קי"ז, דמפורש שם להתיר ע"י ס"ס גם באכילה ע"ש. וכן הוכיח הפר"ח בסי' תס"ז, מתשו' הרשב"א סי' ק"ב ע"ש:

(י) איברא ראיתי בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א סי' צ"ד, שחידש עפי"ד הריטב"א, בשם הרמב"ן ז"ל בחולין דף ב' ע"ב שכתב, דבתרומה וקדשים דבעי שימור, והיסח הדעת פוסל בהו, לא אמרינן גבייהו דברה"ר ספקו טהור, משום דספק לא הוה משומר. א"כ עפי"ז לענין מצה, דבעינן שיהי' משומר, ל"מ ס"ס, ע"ש. וכ"כ במהד"ת ח"ב סי' פ"ד, ע"ש שהאריך בזה. אבל יש להעיר בזה, דהרי בשבת כתיב "ושמרתם את השבת". הכי נימא, דלענין איסורי שבת, לא מהני ס"סז [וראה בש"ע או"ח סי' רס"א. במג"א סק"א. ובמחצהש"ק וסי' שכ"ה, ובמג"א סקי"ד, ובפמ"ג בא"א שם, ובס"ק י"ט, ובס"ק כ', ע"ש, ועוד בכ"ד]:

ועיין בחגיגה י"א ע"ב דקחשיב הש"ס שם כמה ענינים דכתיב בהם "ושמרתם", כגון עריות, שבת, משמרת הקודש, מצה, ע"ש. הכי נימא דבכל הני ל"מ ס"ס

עוד יש להעיר בזה, מהא דכתיב (משפטים כ"ג - י"ג) "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו". ופירש"י:

לעשות כל מ"ע באזהרה וכו'. ומקורו נובע מהמכילתא שם, דר"א אומר, לעשות מ"ע, ומל"ת. ע"ש. וא"כ הכי נימא דבכל מ"ע שבתורה ל"מ ס"ס? אלא ודאי זה אינו, כמובן:

(יא) אמנם כן, באמת, גם על גוף דברי הריטב"א ז"ל הנ"ל שכתב. דכל היכא דבעי שימור, והיסח הדעת פוסל, אפי' ספק טומאה ברה"ר טמא. קשה טובא, ממה ששנו חכמים בלשון המשנה, בפ"ד דטהרות משנה ה' הנ"ל, דגם לענין תרומה, אמרו חכמים ס"ט ברה"ר טהור. וכ"ה בשבת ט"ו ע"ב הנ"ל. הרי מפורש יוצא מלשון המשנה, דגם בתרומה דבעי שימור, אפ"ה ברה"ר ספיקו טהור? אולם ראה זה מצאתי במגיני שלמה בפסחים דף ל"ד בתוס' ד"ה פסול הגוף, שכתב, דלפי המסקנא, לא פסלה היסח הדעת בתרומה, כ"א בקדשים. ומהא דכתיב "משמרת תרומתי" לא ילפינן שתיפסל בהיסח הדעת, אלא שצריך שמירה, ואי לא נשמרה, מאן לימא לן שתיפסל וכו' ע"ש. ועפי"ז אתי שפיר, הא דתנן בפ"ד דטהרות מ"ה הנ"ל, לענין תרומה, דספק טומאה ברה"ר טהור, משום דאע"ג דבעי שימור, מ"מ אם לא נשמרה, לא נפסלה בדיעבד בהיסח הדעת. והמעיין בריטב"א בחולין דף ב' ע"ב ד"ה ואם שחט, יראה שלא הזכיר כלל בדבריו מענין תרומה. שהרי כתב וז"ל:

דשאני ספק, דגבי שמירת מוקדשים, דכיון דבעי למיעבד בהו שימור, ואפי' היסח הדעת, פוסל בהם לא שרינן בהו ספק שימור עכ"ל. ומוכח דס"ל כהמגיני שלמה, דבתרומה בדיעבד אם לא נשמרה, לא נפסלה בהיסח הדעת כנ"ל. וא"כ ממילא לק"מ על הריטב"א ז"ל מהמשנה דפ"ד דטהרות, וא"ש:

ועפי"ז יש ליישב הקושיא ששמעתי בשם הגאון ר' יצחק שמעלקיס ז"ל האבד"ק לבוב, בסנהדרין דף ל"ג ע"א דפריך מהא דתנן דן את הדין וכו' טימא את הטהור וכו' מה שעשה עשה וישלם מביתו, ופירש"י ז"ל:

אלמא לא הדר עכ"ל. והקשה, כיון דמסתמא מיירי בתרומה, וא"כ א"א כלל לחזור את הדין, דמיד שאמר טמא, אסחו הבעלים דעתייהו, וממילא נפסל בהיסח הדעת? (ושמעתי שכבר נדפסה קושיא זו בחיבוריו, שאינם תח"י). אולם עפ"י מה שכתבתי בשם המגיני שלמה, אתי שפיר, ולק"מ, דבתרומה בדיעבד אם לא נשמרה, והסיח דעתו ממנה לא נפסלה, כאמור:

(יב) עוד יש להעיר לענין שימור דמצה, מש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' חמומ"צ הלכה ט', וז"ל:

משום שנאמר "ושמרתם את המצות" כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חמץ, "לפיכך אמרו חכמים" צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח, שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר, עד שלא יהי' בו שום חמץ, עכ"ל. ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ת חאו"ח סי' ע"ט, מש"כ הפי' המחוור בדעת הרמב"ם ז"ל, ע"ש שכתב, דלדעת הרמב"ם ע"כ האי קרא ד"ושמרתם את המצות", ודאי לא הוי רק אסמכתא, שהרי כתב "לפיכך אמרו חכמים" ע"ש, ועיין בב"ח על הטואו"ח בסי' ת"ס, שהביא מש"כ מהרש"ל בהג"ה, לענין אחד שהיה תפוס (ר"ל), ולא רצה לאכול בלילה הראשונה מצה שתקנה עכו"ם וכו', וכתב עליו הב"ח, דלאו בשופטני עסקינן, דלא אכל כלל מצה בלילה הראשונה, ועבר על מ"ע דאורייתא, כדי שלא יעבור איסור דרבנן, עכ"ל. וכ"כ הט"ז שם בסוסק"א ע"ש. וכן הח"י בסי' ת"ס סק"ב. כתב וז"ל: ואף השימור לשם מצה, הוא רק אסמכתא בעלמא, וכמש"כ ברמב"ם בפ"ה מהל' חמומ"צ, עכ"ל. ועיין בפרמ"ג או"ח שם במ"ז, מש"כ בזה ע"ש:

(יג) ויש להעיר בזה עוד מפירש"י ביומא דף ל"ג ע"א ד"ה אין מעבירין על המצות. שכתב וז"ל: ונפקא לן במכילתא, מ"ושמרתם את המצות", קרי את המצות וכו' עכ"ל וכן בפירש"י במגילה ו' ע"ב ד"ה אין מעבירין וכו' ע"ש. ומוכח מדברי התוס' ביומא ל"ג ע"א ד"ה אין מעבירין, ומהתוס' במגילה ו' ע"ב ד"ה מסתבר, ומהתוס' זבחים נ"א ע"א ד"ה אשר, ומהתוס' מנחות ס"ד ע"ב ד"ה אב"א, דס"ל דהא דאין מעבירין על המצות, היא ד"ת. וכ"מ מסוכה כ"ה ע"ב ופירש"י שם ד"ה שחל ע"ש. וכ"מ מפסחים ס"ח ע"ב ופירש"י ד"ה כשרין כל הלילה עש"ה. ועיין פרמ"ג או"ח סי' כ"ה במ"ז סק"א שכתב וז"ל: והנה אין מעבירין. על המצות, ד"ת היא, כמש"כ הלבוש כאן "ושמרתם את המצות", עכ"ל. ותמהני שלא העיר מכל הנ"ל. ומצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' תקכ"ט, שכתב, דהא דאין מעבירין על המצות, מדרבנן היא. ואסמכוה במכילתא מ"ושמרתם את המצות" וכו' עכ"ל. ובמחכת"ה אישתמיטתי' כל הנ"ל, דמוכח שהיא ד"ת]. וממילא מוכח, דליכא למישמע מהאי קרא ד"ושמרתם את המצות", לענין שמירת דגן ממים. ויש לדחות ולפלפל בד"ז והבן. עכ"פ שמעינן דעיקר שימור זה דמצה, אינו אלא מדרבנן. וא"כ פשיטא דמהני ס"ס. ותמהני על הגאון רב יוסף שאול ז"ל סיני ועוקר הרים, שלא העיר מכ"ז:

(יד) ועפ"י מה שהראיתי לדעת זאת בס"ד, נראה ברור, דיש להקל בדין קמח של פסח, הבא ע"י מסלת הברזל, בלא חותם כלל, מטעם ס"ס כנ"ל. וכבר מלתי אמורה, דבמחכת"ה, בעל השו"ת ברכת משה, הפריז על המדה להחמיר בד"ז. וכן בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס' התיר קמח של פסח שהי' ביד עכו"ם בלא חותם ע"ש. וכן בסי' קפ"א שם, כתב, דגם חטים לתותים, אינם חמץ גמור ע"ש. וכן בשו"ת מעיל שמואל סי' ה', מובא בפתחי תשובה או"ח סי' תנ"ג, כתב ג"כ דחטים לתותים, אינם אלא ספק, אם באו לידי חימוץ ע"ש. ותל"ח אני בעניי, ביארתי הדברים, עפ"י ראיות ברורות וצודקות בס"ד:

(טו) וגם השו"ת "ברכת משה" גופי' כתב שם, דיש מקום לצדד להקל. מטעם דליכא חשש חילוף וזיוף בהמשרתים במסילה, שהיא תחת דגל הממשלה, דלא מרעי נפשייהו ע"ש. ובאמת סברא זו נכונה היא מאד, ופשיטא דיש לסמוך ע"ז. אבל קיצר במקום שהיה לו להאריך, ולבאר סברא זאת, ממקור מקומה. כי הנה כבר סמכו חכמז"ל על סברא כזאת, להקל אפי' באיסורי ד"ת, כש"כ באיסורי דרבנן, דאפי' היכא דחש העכו"ם, רק משום שלא להפסיד אומנתו, אמרינן דלא מרעי נפשי', וכש"כ בנ"ד, כמבואר בחולין דף צ"ז ע"א דאמרינן ליטעמי' קפילא ארמאה, ובתוס' שם ד"ה סמכינן, ובר"ן שם, דכל דהוי קפילא. לא מרעי נפשי'. וכ"ה ברשב"א, ובטויו"ד רס"י צ"ח ובש"ך שם סק"ב. וכן בהא דתנן בפ"ג דדמאי משנה ד' המוליך חטים לטוחן נכרי, דמאי פי' הרא"ש שם אות ח' וז"ל:

לפי שהוא מתפרנס מאומנתו. וירא לעשות שקר, שמא יקפח פרנסתו וכו' ע"ש. וכ"כ הרדב"ז בפי' על הרמב"ם (שנדפס בגליון הרמב"ם בווילנא) בפי"א מהל' מעשר הלכה י"ג, וז"ל:

ולא מיבעיא טוחן, דלא מרע חזקתו, שלא יפסיד אומנתו וכו'. וכ"כ עוד שם בהלכה ט"ו, וז"ל:

דודאי המוליך חטין לטוחן וכו' דלא מרע חזקתי' להחליף בשלו וכו' ע"ש. וכ"כ הראב"ד בפי"ב מהל' מטמאי משכב ומושב ה"א, כי האומן מקפיד על אומנתו וכו' ע"ש]. ואפי' בתגר בעלמא, אמרינן דלא מרע נפשי', כמבואר במנחות מ"ג ע"א הלוקח טלית מצוייצת מן התגר כשרה. ופירש"י משום דלא מרע נפשי' ע"ש. וכ"כ הר"ן בפי"ב דע"ז לענין יין של רמונים לקנות אצל נכרי, וכתב וז"ל:

הלכך ללוקחו מן התגר שרי, דכל היכא דאיכא למקפד טפי עלה דמילתא, תגר לא מרע נפשי', ואע"ג דליכא למיקם עלי'. וראי' לדבר, מדאמרינן במנחות מ"ג הלוקח טלית מצוייצת מן התגר כשרה וכו', וטעמא דמילתא, משום דתגר לא מרע נפשי' עכ"ל וכ"כ המרדכי בברכות פ"ו סי' קט"ז על הא דאמרינן בברכות ל"ו ע"ב האי הימלתא דאתיא מבי הנדואי שריא וכו'. וכתב המרדכי ע"ז בזה"ל:

ולתערובות יין, ולשאר דברים אסורין, לא חיישינן, דאומן לא מרע נפשו, עכ"ל. אע"ג דהאי הימלתא, מביאים תגרים, מ"מ אמרינן דתגר דינו כאומן, דלא מרע נפשי' ג"כ כאמור. וכ"פ בש"ע יו"ד סי' קי"ד סעיף ה':

(טז) הגם הלום ראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ק חאו"ח סי' כ"ג, כתב מסברא דנפשי', וז"ל: ושייך לסמוך על הסוחרים הללו, כמו על אומן, שאינו מרע אומנתו, עכ"ל. ותמהני מאד על הגאון נוב"י ז"ל שבמתכת"ה לא זכר שר שום ראי' לד"ז מש"ס ופוסקים כנ"ל. שוב מצאתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חאו"ח סי' ע"ב שכתב בעצמו, שבמהד"ק, הי' מקצר בזה, ובאמת הדבר מבואר בגמ' מנחות מ"ג ע"א (הנ"ל). אבל יש לתמוה עליו, במש"כ שם לתמוה על המג"א או"ח סי' כ' שכתב דלא סמכינן אתגר רק היכא דאיכא קפידא טובא דהוי זיוף אפי' לעכו"ם, והא דשרי ליקח טלית מן התגר, משום דאין דרך עכו"ם לעשות ציצית בבגד. והנוב"י כתב ע"ז בזה"ל, ולדברי המג"א דטעמא דטלית משום דאין דרך עכו"ם לעשות ציצית בבגד. א"כ האיך יליף הר"ן ממנו ליין רמונים. וגם הרי הר"ן מפרש בהדיא שטעמא דטלית, משום דלא מרע נפשי' וכן פירש"י טעם זה. והמג"א המציא טעם מלבו וכו', עכ"ל. ובמחכת"ה אישתמיטתי' לפי שעה, סוף דברי המג"א, שהעיר בעצמו על ראיית הר"ן ז"ל, ותי' יפה, עפ"י פי' המחצהש"ק ע"ש ותבין:

(יז) אמנם גם על המג"א ז"ל גופי' יש לתמוה, דהרי מדברי המרדכי בפ"ו דברכות הנ"ל לענין הימלתא, מוכח, דאף היכא דליכא זיוף אף לעכו"ם, אפ"ה אמרינן דלא מרע נפשי' כאמור וצ"ע:

ומדברי הר"ן ז"ל רפ"א דחולין מוכח, דבאומן אמרינן דלא מרע נפשי' אף היכא דלא הוי זיוף גם לעכו"ם. שהרי כתב שם, לענין אי מותר ליתן לחייט עכו"ם חוטי קנבוס לתפור בגדים, וז"ל:

שאפשר לדון להלכה ולומר דכל שהוא אומן בין עכו"ם בין ישראל שרי, מדאמרינן בפ' התכלת דף מ"ב גבי ציצית דנקחים מן המומחה וכו' עכ"ל והא לענין כלאים, ליכא קפידא באומנתו כ"כ דהוי זיוף אף לעכו"ם, שהרי עדיין אפשר לו להיות חייט לעכו"ם, ואפ"ה אמרינן דלא מרע נפשי' ומצאתי בשו"ת ח"צ סי' ל"ט שכתב כעין סברא זאת, לתרץ קושיית הפר"ח ביו"ד סי' קי"ד סקי"ב שלא יסתרו דברי הר"ן אהדדי עש"ה ותבין ותמהני על הח"צ ז"ל שלא הביא להמג"א הנ"ל:

אולם לפימש"כ הה"מ על הרמב"ם בפ"ת מהל' מאכ"א ה"י, וברמ"א יו"ד סי' ש"ב סעיף ב' ובש"ך שם סק"ד, נראה דלא אמרינן אומן לא מרע נפשי', רק היכא שיש לעמוד על הדבר כגון בחוטי פשתן, כשמדליק כבה מהר, וחוטי קנבוס, הולך ושורף, ע"ש בש"ך. דנראה דס"ל דדעת הר"ן והה"מ ז"ל א' היא. אבל בשו"ת פני יהושע ח"א יו"ד סי' ח' כתב וז"ל:

והנה הר"ן לא הזכיר בדיקה זו, ואפ"ה כתב דאפשר דאומן מרתת להחליף, כש"כ לדברי הה"מ דמרתת טפי, עכ"ל:

(יח) ומצאתי בפרמ"ג או"ח סי' רנ"ג במ"ז סקי"ח כתב וז"ל:

והנה ביו"ד ש"ב בש"ך אות ד', דאומן לא מרע אומנתי', בדבר שיכול לעמוד עליו, הא אין יכול לעמוד על הבירור, אף אומן אסור, אם לא תכלת ויין רמונים, דקפדו טובא, וכל מו"מ שלו בזה יפסיד הרבה וכו', וקפילא ג"כ אפשר לעמוד עליו, לא מרע אומנתי', משמע אף בלא מפסיד כל אומנתי' בכך, וגם זה שא"י לאשתמוטי וכו', עכ"ל. ותמהני על הגאון פרמ"ג ז"ל שלא העיר מכל האמור:

עוד יש להעיר מדברי הרמב"ן, מובא בהה"מ על הרמב"ם בפ"ג מהל' מאכ"א הלכה י"ט, שכתב לענין לקיחת ביצים מן העכו"ם. וז"ל:

דכל שאמר, של עוף פלוני, וטהור הוא, אפי' עכו"ם הוא, דלא מרע נפשי', כל היכא דלא מצי לאשתמוטי וכו' עכ"ל. וכ"כ הב"י ביו"ד סי' פ"ו בשם הרמב"ן, ועיין בש"ך יו"ד סי' פ"ו סק"ב, ובסי' פ"ג סק"ה, עש"ה ובפר"ח. הרי מבואר דעת הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא גבי אומן אמרינן דלא מרע נפשי', אלא אפי' סתם עכו"ם, לא מרע נפשי', כל היכא דלא מצי לאשתמוטי:

ואפשר, דמשום שהוא תגר למכור ביצים, ומש"ה לא מרע נפשי'. ומצאתי בס' באר שבע דף ק"ח ע"א שהוכיח לענין תגר עכו"ם המוכר גבינות, דאם הוא תגר קבוע, ומוחזק לשכור יהודים לעשות גבינות כשרים, ומוכר לישראל ועכו"ם בשוה עפ"י המשקל אף אם מקצת גבינות איננו ניכר בהם החתימות, שזה החותם היא של ישראל. מ"מ אמרינן דתגר לא מרע נפשי' בכה"ג, והאריך בזה עש"ה:

(יט) וצופה הייתי בשו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד סי' ג', שהחמיר לאסור הגבינות הבאים ממרחק ע"י תגר עכו"ם שמביאים כתב שאינה ניכרת בחותמי', ופלפל שם בדברי השו"ת מהר"י בן לב ח"ג סי' מ' שכתב דכה"ג ראוי לומר דמסתמא לא מרע נפשי' לזייף חתימות אנשים נכרים פן תגלה רעתו בקהל, דמדעל"ג, וכי היכא דסמכינן אטעימה בקפילא ארמאה, משום דלא מרע חזקתו וכו' והמהרי"ט כתב וז"ל, דטעמא דלא מרע חזקתו, לא נאמר אלא בשל אחרים שלא לזייף בהם, אבל בשלו, לא מכסיף. ולא מרע חזקתי', דהא אדרבה משתבח בנפשי', דמפלי ביהודאי, כאשר ראינו רשעים שבאו ונשתבחו בעיר אשר כן עשו וכו' ע"ש. ונוראות נפלאתי על הגאון הגדול מהרי"ט ז"ל, דהרי כבר הוכחתי בס"ד מש"ס ופוסקים, דגם בשלו אמרינן דתגר לא מרע נפשי', כדבר האמור, וצע"ג. ויש לפלפל הרבה בדברי המהרי"ט אלו, עפי"ד המג"א באו"ח סי' כ' סק"א הנ"ל, ועפי"ד הח"צ בסי', ל"ט הנ"ל והבן. עכ"פ המהרי"ט ז"ל קיצר במקום שהיה לו להאריך:

(כ) ואחרי אשר הוכחתי לדעת בס"ד, מש"ס ופוסקים, דסברא זאת, דלא מרע נפשי', סברא מעליא היא, ואפי' היכא דליכא רק פסידא דאומנתו, או שאר פסידא דממון, מ"מ סמכינן ע"ז להקל, אפי' באיסורי ד"ת. ממילא פשיטא דכש"כ דיש להקל במשרתי מסלת הברזל, דודאי לא מרעי נפשייהו להחליף ולזייף. מפני אימת הממשלה, שיענישו אותם, להיות נתפסים במאסר, וגם יודחו ממשמרתם, ויקופח פרנסתם:

הגם דלכאורה איכא למישמע, דגם היכא דאיכא אימת המלכות, מ"מ בעינן חותם אחד עכ"פ, דהרי בשבת קכ"ב ע"א אמרינן דהתיר ר"ת לבית רבי לשתות יין בקרונות של נכרי, בחותם א'. ולא ידענא אי משום דסבר לה כר"א, אי משום אימתא דבי נשיאה, ע"ש בפירש"י ד"ה אי משום אימתא וכו', שהיה הנכרי המביאו, ירא מן הנשיא שהיה שליט עפ"י המלכות וכו' עכ"ל. הרי משמע דגם היכא דאיכא אימת המלכות, מ"מ בעינן חותם א'. אמנם י"ל, דאין ראי' מסתם יינם, דעפ"י עיקר הדין צריך שני חותמות, כע"ז ל"ט ע"א. והרשב"א ז"ל הקשה ע"ז, שהרי סתם יינן אינן אלא דרבנן, ואמאי צריך ב' חותמות. ותי' דמשום חיבת ניסוך עליהם, טרחו ומזייפו אף בחותם א', לכך החמירו בו כשל תורה. וכ"כ הב"י יו"ד סי' קי"ח, והש"ך שם סק"ה בשמו ע"ש. וא"כ הכא נמי י"ל, דמשום חיבת ניסוך, טרחו ומזייפו אף דאיכא אימתא דבי נשיאה שהוא שליט עפ"י המלכות, ולכך החמיר ר"ח והצריך עכ"פ בד"ז חותם א', אבל בשארי איסורים, היכא דאיכא אימת מלכות, יש להתיר בלא חותם כלל, משום דלא מרע נפשייהו, כנזכר:

עוד יש להעיר, דמכאן ראי' למש"כ הרשב"א בתשו' סי' תשס"א, דאפי' היכא שיש פסידא לעכו"ם, אפ"ה אין לסמוך עליו לכתחלה בלא חותם כלל, והוכיח ד"ז בכמה הוכחות נכונות עש"ה ומהאי טעמא לא התיר ר"ח לבית רבי להיות שותין יין בקרונות של נכרי לכתחלה בלא חותם כלל, אע"ג דאיכא אימת המלכות, והצריך עכ"פ חותם א' כאמור. אבל בדיעבד היכא דאיכא אימת המלכות, גם בלא חותם כלל אין לאסור. וסמכינן ע"ז דלא מרעי נפשייהו להחליף ולזייף, מפני אימת הממשלה, וכש"כ בזה"ז, במשרתי מסלת הברזל, אם מחליפין או מזייפין איזה דבר מה, נתפסים ממש כגנבים ונענשים. ופשיטא דלא מרעי נפשייהו כל כך. והיא כעין דאמרינן בע"ז ס"א ע"ב ההוא כרכא דהוה יתיב בי' חמרא דישראל, אשתכח עכו"ם דהוה קאי ביני דני. א"ר אם נתפס עליו כגנב, חמרא שרי, ע"ש בפירש"י ד"ה אם עכו"ם חלש הוא, ויש אימת שופטי העיר עליו וכו' עכ"ל וכ"ה בע"ז ע' ע"א, ובטוש"ע יו"ד סי' קכ"ח סעיף ד' וסעיף ה' ע"ש. ובנ"ד כל משרתי "מסלת-הברזל" חלשים הם לענין זה, שיראים מאימת הממשלה ושופטי העיר, שלא יתפסו ע"ז כגנבים, ולא מרעי נפשייהו להחליף ולזייף:

ונראה, דהיינו נמי טעמא דתניא בתוספתא פ"ח דע"ז הלכה ג' וז"ל:

פרווא שישראל ועכו"ם כונסין לתוכו יין, אעפ"י שחביות פתוחות, ועכו"ם יושב ומשמרן מותר, מפני שהוא בחזקת המשתמר. וכ"ה בירושלמי פ"ד דע"ז הלכה י"ב. וז"ל:

תני, ישראל ועכו"ם שכנסו את יינן, בפרכיא של עיר, אפי' שומרים נכרים, אפי' חביות פתוחות מותרות. והפ"מ שם פי' לשון "פרכייא" שבירושלמי, ולשון "פרווא" או "פרדא" שבתוספתא, היינו מקום, שמביאים הסוחרים חביותיהם, ומעמידין שמה, למכרן בשוק, עכ"ל ונראה שהוא מקום מיוחד מטעם הממשלה, ומש"ה היין מותר, משום דהשומרים, לא מרעי נפשייהו, מפני אימת הממשלה. וז"ש בתוספתא, מפני שהוא בחזקת משתמר, כלומר מטעם הממשלה. ואפשר לומר דההוא כרכא, דהוה יתיב בי' חמרא, דע"ז ס"א ע"ב הנ"ל, הי' נמי כעין "פרווא" או "פרכייא" כנ"ל, וע"ש בתוס' ד"ה ההוא, ע"ש והבן. וא"כ הכא נמי "מסלת-הברזל" שהיא תחת דגל הממשלה, ודאי המשרתים לא מרעי נפשייהו, מפני אימת הממשלה והרי זה בחזקת משתמר, כדבר האמור. [והרי זה דומה לערכאות של עכו"ם, דלא מרעי נפשייהו. כגיטין י' ע"ב, וש"ע חו"מ סי' ס"ח סעיף א' ובסמ"ע סק"ג. וא"כ חזי לאיצטרופי גם זאת להיתר נכון:

(כא) ומש"כ ה"ברכת משה", דיש להחמיר לחוש לדעת הסוברים דאף בדבר שאין לו הנאה, חיישינן שיחליף ע"ש. הנה לפענ"ד נראה ברור, דאין לחוש להחמיר, נגד כ' הפוסקים הראשונים וגדולי האחרונים ז"ל, כמו שאבאר בס"ד. ומקור ד"ז נובע מע"ז דף י"ב ע"א דאמרינן שם, מאי לא חשו להם חכמים אמר אביי משום בשר נבילה, לא אמרינן, דלמא מהדר אפי' ישראל לאחורי', ושדי עכו"ם נבילה בקדירה וכו'. ובתוס' שם ד"ה ושדי, כתבו וז"ל, פי' ר"י, שדי בשר כחישה שלו, ושקל בשר שמינה, כדי להרויח, אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן וכו'. וראי' מלקמן דף ל"ד ע"ב גבי' ההוא ארבא דמורייסא, דלא חייש לתערובת חמרא, כיון דקיסתא דמורייסא בלומא. פי' בזוזא וקיסתא דחמרא, בארבעה לומי, פי' בארבעה זוזי וכו' עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בפ"א דע"ז סי' ט' ע"ש. וכ"כ הר"ן שם. וכן בטויו"ד סי' קי"ח כתב וז"ל, ול"ח שמא החליף להכשילו, אא"כ נהנה בחליפין. והב"י שם הביא מהפוסקים הנ"ל, וכתב, שכן כתב הסמ"ג. ובד"מ שם אות ח', כתב בשם הגש"ד, בשם ר"ח א"ז, וז"ל:

דה"ה השולח לחבירו חתיכות בשר, וראה שהוא שמן, כראשון ששלח שמותר, כיון שהנכרי אין לו ריוח אם החליף לא חיישינן לחלופי, עכ"ל משמע דגם בשולח, לא חיישינן לחלופי, רק בדבר הנהנה בחליפין, עכ"ל הד"מ ז"ל. ואני מוסיף שכן הוא דעת רש"י ז"ל בע"ז כ"ט ע"ב לענין הא דאמרינן שם. חומץ שלנו ביד עכו"ם וכו' ואי משום איחלופי, כיון דאיכא חותם, לא טרח ומזייף. ופירש"י שם ד"ה אי משום איחלופי לצורכו, להחליפו ברע ממנו, עכ"ל. ומשמע דאם לית לי' הנאה לצורכו, אפי' חותם א' א"צ. וכ"מ מפירש"י בע"ז ל"ט ע"ב ד"ה חילתית, להחליף זב"ז, פורתא, הוא דמהני, ולא טרח ומזייף עכ"ל. הרי משמע ג"כ דבלא הנאה כלל, אפי' חותם, א' א"צ וכ"מ מפירש"י ע"ז ס"ד ע"ב ד"ה אבל, ובתוס' שם ד"ה אין, עש"ה והבן. ואין להקשות מפירש"י ע"ז י"ב ע"א ד"ה רבא אמר, שכתב וז"ל:

דהתם לית הנאה לעכו"ם דנישדי נבילה לקדירה, "דמיסתפי" דאי חזי לי' ישראל, תבע לי' בדינא, עכ"ל. וקשה לכאורה, דפתח בטעמא, דלית ליה הנאה. וסיים בטעמא דמיסתפי וכו'. ומשמע לכאורה, דאי לאו טעמא דמיסתפי, חיישינן אע"ג דלית לי' הנאה כלל אמנם כבר הגיה הב"ח בגה"ש שם "ומיסתפי", כלומר דרש"י פי' ב' טעמים. א', משום דלית לי' הנאה. והב', משום דמיסתפי. וכ"כ הריטב"א שם בשם פירש"י, וז"ל, דשא"ה דלית לי' לנכרי הנאה ליתן נבילה בקדירתו של ישראל, ועוד דמירתת מיני' וכו' עכ"ל. ותמהני על מרן הב"י ז"ל שלא הביא דעת רש"י כלל, דס"ל ג"כ כהפוסקים הנ"ל. וכן פסקינן בש"ע יו"ד סי' קי"ח סעיף ו' דאם אינו נהנה בחליפין מותר בכ"ע וכו'. וכ"כ הש"ך שם סוסק"ח, דהוא מן הש"ס "ומוסכם מכל הפוסקים" דכל שאינו נהנה, מותר אפי' בלא חותם כלל ע"ש. וכ"כ עוד הש"ך שם בסי' קי"ח סקמ"א. וכ"כ עוד הש"ך ביו"ד סי' ר"א סקט"ז ע"ש. וכ"כ עוד הש"ך ביו"ד סי' רע"א סק"ו ע"ש. וכ"כ הט"ז באה"ע סי' י"ז סק"ה, ובב"ש שם סקל"ח עש"ה. וכ"כ המג"א או"ח סי' כ' סק"א, ע"ש במחצהש"ק. וכ"כ עוד המג"א באו"ח סי' תקי"ז סק"ג, [וע"ש במחצהש"ק] וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ד סוס"י אלף שע"א, דלא חיישינן שמא החליף, כיון שאין לו תועלת. ולא הביא שום ראיה לד"ז. ועל-כרחך מקורו טהור מכל הנ"ל:

(כב) הן אמת דבשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' י"ב, ובשניות סי' ג', שדי בי' נרגא בד"ז עש"ה. אבל כבר השיגו עליו הפר"ח ביו"ד סי' קי"ח סקל"ו, והח"צ בסי' ל"ט. הגם שמה שהשיב הפר"ח ז"ל על ראיית המהרי"ט ז"ל, מהא דתנן בפ"ג דדמאי משנה ד' המוליך חטים לטוחן עכו"ם, דמאי, משום דחיישינן שיחליף, ואע"ג דלית לי' הנאה כלל. וכתב ע"ז הפר"ח וז"ל:

ואין זה כלום, דההיא דטוחן אינו מחליף בכוונה, אלא שאינו מדקדק, במביאים חטים לטוחן, ומתחלפים החטים מאליהם עכ"ל. במחכת"ה דבריו תמוהים מאד, דעל כרחך צריכין לפרש המשנה הנ"ל, שהעכו"ם חשוד להחליף מדעתו דאל"כ אלא דחיישינן שמא נתחלפו החטים מאליהם כמש"כ הפר"ח. קשה, אמאי תנן ברישא דמתני' המוליך חטים לטוחן כותי, או לטוחן ע"ה, בחזקתן למעשרות. ופי' הרע"ב דלא חשידי לאחלופי ולהפר"ח, אכתי יש לחוש שמא מאליהם נתחלפו. אלא ודאי זה אינו, דעיקר הטעם דאמרינן דבטוחן עכו"ם, דמאי, משום דחשוד להחליף, וכפי' הרע"ב. וכן פי' הר"ש והרמב"ם בפיהמ"ש. וכ"פ הרמב"ם בפי"א מהל' מעשר הל' י"ג ע"ש. [ועפי"ז יש להעיר גם על הרדב"ז בפי' על הרמב"ם (שנדפס בווילנא) בהל' ט"ו שם, שכתב כעין דברי הפר"ח עש"ה והבן]. אבל התי' הב' שכתב הפר"ח וז"ל:

ובלא"ה נמי ל"ק הך משום שאף שהחטים הם מין א', מ"מ יש קצת שינוי במין עצמו, שא' כבד או לבן מחבירו וכו' ויש לו קצת הנאה בחליפין, וכיון שאין לו שום טורח בזה, מחליף אף על הנאה מועטת, לא שמכוין להכשיל ישראל, עכ"ל. זה תי' נכון וכ"מ בירושלמי סופ"ד דסנהדרין ה"ט. אר"י אפי' תינתא או חיטתא, לא דמיא לחבירתא, ופי' הפ"מ, אין תאנה וחטה של שדה ואילן זה דומין לשל אחר, עכ"ל. ותימה על הפר"ח, שלא הראה מקור לדבריו. ולא קשה מידי קושיית המהרי"ט ז"ל מהא דע"ז ל"ה ע"ב, חלב, למה ניחוש לה, אי משום איחלופי, טהור חיור, טמא ירוק וכו'. כיון דבטהור נמי איכא נסיובי, דלא קיימי, ליכא למיקם עלה דמילתא וכו', אע"ג דלית לי' רווחא בהאי פורתא שעירב. הרי מוכח דאע"ג דלית לי' רווחא, חיישינן לאיחלופי. והפר"ח שם השיב ע"ז ע"ש. ולפענ"ד בלא"ה לק"מ דהרי קיי"ל בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, כיבמות מ"ז ע"ב, ע"ש בפירש"י ד"ה ומודיעין, שכתב וז"ל: דעכו"ם קפיד על דבר מועט וכו' עכ"ל. וכ"ה בע"ז ע"א ע"ב, ובכ"ד.

ועפי"ז יש להעיר ג"כ על הרא"ש סי' ט' הנ"ל, שכתב וז"ל:

אבל בלא הנאת העכו"ם, רק להכשיל את ישראל להאכילו דבר איסור, לא חיישינן, כדאמר לקמן בפ"ב דף ל"ד ע"א קיסתא דמורייסא סא בלומא, וקיסתא דחמרא, בד' לומי שרי, ולא חיישינן שמא ערב בו מעט יין להכשילו, עכ"ל. והמהרי"ט בשניות סי' ג' הנ"ל, פי' דברי הרא"ש, וכתב וז"ל: כלומר דבדבר מועט אין שם הפסד עכ"ל. וכ"פ הפלפלא חריפתא על הרא"ש שם אות ק', וז"ל: דבדבר מועט, לא קפיד ליוקרא וכו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי קשה, הא עכו"ם קפיד גם על דבר מועט, כפירש"י ביבמות הנ"ל. א"כ לדידיה גם דבר מועט הוי הפסד? והמהרי"ט שם כתב על דברי הרא"ש אלו. וז"ל: ולא נהירא, דיין במורייס, מין בשא"מ הוא, ולא מחסר אלא בנ"ט. ואיכא פסידא עכ"ל. והפר"ח כתב ע"ז, דאישתמיטתי' מש"כ הראשונים ז"ל, דבדברים של עכו"ם אין הולכים בהם אחר נ"ט, כדי שלא יפרוצו וכו' עכ"ל. ובמח"כ הפר"ח ז"ל אישתמיטתי' בזה שהמהרי"ט ז"ל באותה תשובה ג' הנ"ל באד"ה ולענין מה. הביא דברי הראשונים הנ"ל ע"ש. וקושיית הפר"ח לק"מ, דמאן לימא לן, דהרא"ש ס"ל כשיטת הראשונים הנ"ל. וכבר השיג הח"צ על הפר"ח, והאריך בזה ע"ש. ולא העיר כלל שהמהרי"ט גופי' הביא דברי הראשונים הנ"ל, ועכ"פ המעיין בהפר"ח והח"צ, יראה שדחו ראיות המהרי"ט, עפ"י הוכחות נכונות וברורות. ודעת המהרי"ט בד"ז, הוא נגד כל הפוסקים הראשונים וגדולי האחרונים ז"ל, וכמש"כ הש"ך סי' קי"ח סוסק"ח, דד"ז "מוסכם מכל הפוסקים" כאמור. וממילא לדחה מש"כ ה"ברכת משה" דיש להחמיר לחוש לדעת הסוברים דאף בדבר שאין לו הנאה חיישינן שיחליף ועפ"י מה שכתבתי לית כאן סוברים כלל, רק המהרי"ט הוא יחיד בד"ז. וכבר השיגו עליו, וכבר מלתי אמורה, דבעל השו"ת ברכת משה, הפריז על המדה להחמיר בד"ז, וכחא דהיתרא עדיף:

(כג) וגדולה מזו נראה דבנידון דידן גם המהרי"ט מודה דאין לחוש כלל. דהרי כתב בב' התשו' הראשונות, ובשניות הנ"ל, דהא דחיישינן לאחלופי, אעפ"י שאין לו שום הנאה, לא שהוא טורח להכשיל את ישראל, אלא דאי מתרמי לי' בנקל, שיחליף מחליף. ועפי"ז הוא מיישב דברי התוס' בע"ז י"ב ע"א ד"ה ושדי הנ"ל, דמייתו ראי' מההוא ארבא דמורייסא וכו'. וקשה הא שאני התם דהיין ביוקר ומפסיד. אבל היכא דליכא פסידא, אימא דחיישינן וכתב המהרי"ט לתרץ וז"ל:

דודאי לא אמרו התוס' דלא חיישינן אלא היכא דאיכא טירחא לזייף, דלא טרח ומהאי טעמא נמי לא טרח להפסיד ממון כדי להכשיל, ומייתי מההוא ארבא דמורייסא, דאין סברא שיפסיד, שיערב יין שהוא ביוקר רק כדי להכשיל, ה"נ לא טרח וכו' ע"ש. ונראה דהמהרי"ט ס"ל דטרחא הוי כמו פסידא. וכן הוכיח התב"ש בסי' א' סק"ג ע"ש. ויש להעיר מפירש"י בחומש ריש פרשת צו, אין צו, אלא לשון זירוז וכו', ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. ומקורו מהתו"כ. שם. והרמב"ן בפירושו שם כתב ע"ז, דמדרש זה, אינו על זו הצוואה, כי כאן אין בו חסרון כיס וכו' ע"ש. ומצאתי בפי' הטור עה"ת, שכתב וז"ל: וי"מ כיון שיש להם טורח לאהרן ובניו בצוואה זו, חשוב כמו חסרון כיס עכ"ל. [ועיין בבכור שור בקידושין כ"ט ע"א מש"כ על פירש"י בחומש הנ"ל ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' דברי הרמב"ן והטור הנ"ל]. הרי מבואר דטירחא חשובה כמו פסידא דממון. ויש להעיר עוד מירושלמי רפ"ג דב"ק ה"א לענין שור שעלה על חבירו וכו', ובפ"מ שם ד"ה לא כל ממך ע"ש. דמוכח ג"כ דטירחא הוי כמו פסידא, וא"כ עפי"ז פשיטא דבנידון דידן לא חישינן לאיחלופי, אפי' לדעת המהרי"ט ז"ל, משום דהמחליף היה צריך לטרוח הרבה מאד, במילואי השקים של בעל הרחיים, המסומנים, ולתופרם מחדש, ולהיות הפתקאות של ההכשר במקום הראוי, והרי זו טירחא גדולה ומרובה, ואין סברא כלל, שיטריח כולי האי. והרי זה דומה למה שאמרו בירושלמי בפ"ג דדמאי ה"ד דמקשה, הכא את אמר דמאי, והכא את אמר ודאי, ומשני, כאן קופות בקופות וכו', והראב"ד בפי"א מהל' מעשר הל' ט"ו, פי' דברי הירושלמי אלו. דבקופה בקופות, מכיון שהוא צריך לכוון במילואים, קרוב הדבר שלא החליף, משום דודאי לא טרח לכוון במילואים, מאחר שהוא מתיירא, שמא לא יכוון במילואים, ע"ש בכ"מ, וגם המהרי"ט הביא מפי' הראב"ד, סמוכים לדבריו ע"ש. ועיין בח"י סי' תמ"ח סק"ד שצירף ג"כ דעת הראב"ד ז"ל לנידון דידי' ע"ש. והכא נמי בנידון דידן, ודאי לא טרחו להחליף, ולכוון במילואים, כאמור, וזה פשוט וברור:

ועפ"י מה שכתבתי דטירחא גדולה, חשובה כמו פסידא, יש לחדש ולומר, באיסור דרבנן, דהיכא דאיכא טירחא גדולה כנ"ל, אע"ג דאית לי' הנאה בחליפין, אפ"ה לא חיישינן לאחלופי, עפי"ד הפרמ"ג באו"ח סי' ל"ב בא"א סקי"ג שהעיר, דגם היכא דחיישינן לאחלופי, כגון שנהנה בו, אמאי לא אמרינן דהוי ספק דרבנן להקל ותי' דכל שנהנה העכו"ם בחליפין, רגיל וקרוב לודאי שהחליף, ומש"ה באיסור דרבנן בלא חותם א' אסור. כביו"ד רס"י קי"ח, מיהו אם לא נהנה, קיי"ל דל"ח לאחלופי, עש"ה בפרמ"ג. וא"כ באיסור דרבנן, היכא דאית לי' לעכו"ם טרחא גדולה, אע"ג שנהנה בחליפין, מ"מ טירחא כזאת, ודאי הוי כמו פסידא, ואיני קרוב לודאי שהחליף, שוב הו"ל ספק דרבנן ולהקל. ועפ"ז בנ"ד, שכבר הוכחתי לדעת, דליכא רק חשש איסור דרבנן, שפיר יש להקל מטעם ספק דרבנן לקולא. [וכש"כ שיש להקל בנ"ד, עפ"י מה שכתבתי באותיות הקודמות, דאיכא ס"ס, שמא לא החליף. ואפי' את"ל שהחליף, שמא לא לתתו בדרך שנתחמץ, כאמור ומצאתי בשו"ת ס' חינוך בית יהודא סי' י"א, שמצרף ג"כ לס"ס ספק זה, שמא לא לתתו כל כך בדרך שנתחמץ ע"ש. וכ"כ הח"י בשמו בסי' תמ"ח סק"ד ע"ש]:

(כד) וגם ה"ברכת משה" שם, בנידון שאלתו. בקמח שהובא ע"י עגלון עכו"ם, בלי חותם כתב, לסמוך להתיר בטב"ע. הנה, בזה כוון יפה, דיש לסמוך להקל בטב"ע ואע"ג דלהט"ז ביו"ד סי' ס"ג סק"א רק באיסור דרבנן סמכינן על טב"ע של כל אדם, אבל באיסור ד"ת, דוקא ת"ח נאמן בטב"ע ע"ש. כבר השיג עליו בנקה"כ, והוכיח דבמילתא דאיסורי, אפי' ע"ה יש לו טב"ע, אפי' באיסור ד"ת. וכ"מ בש"ך שם סק"ז ע"ש בפרמ"ג במ"ז סק"א, בשם הרשב"א בחי', בשם הרמב"ן. וכ"כ בשם היש"ש פג"ה ע"ש ובשפ"ד סק"ז. ותמהני שלא הביאו מהריטב"א פ"א דב"מ, מובא בב"י אה"ע סוס"י קנ"ג, בבה"ב שם, שכתב להדיא, דבאיסורא, כ"א נאמן על עצמו בטב"ע וכו' ע"ש. וכ"פ הפר"ח והתב"ש שם. ובנ"ד אין אנו צריכים לכ"ז, דהרי כבר הוכחתי לדעת, דבנ"ד ליכא רק חשש איסור דרבנן, ולדברי הכל, מהני טב"ע, שבעל הקמח, מכיר את הקמח, שהוא מן ה"סארטין" שקנה. וכבר נודע, דטב"ע, עדיפא מסימנא. כחולין דף צ"ו ע"א. כש"כ בנ"ד דאיכא טב"ע וסימנא, משקל הקמח של השקים, ומנין השקים. כדאמרינן בב"מ כ"ג ע"ב מדמשקל הוי סימן, מנין נמי הוא סימן. וגם רשימות של השקים. וגם הפתקאות של ההכשר, התלוים עליהם, נמי הוי סימן, כב"מ שם, ע"ש בתוס' ד"ה ברשום. ומצאתי בהג"ה שבאו"ה, שער כ"ב סי' ו', כתב וז"ל:

פעם אחת נתפשו היהודים, ונטלו הא"י כל אשר להם, וכשנתפשרו וחזרו להם כל אשר להם, נמצאו קדירות בשומן אווז, ואמרו שהניחו להם כאשר מצאו אותם. והיה נ"ל להתירה, דלא גרע מטב"ע דקלא. אגודה. עכ"ל הג"ה שבאו"ה. ודברי ס' אגודה הללו. מובאים ג"כ בב"ח יו"ד סוס"י קי"ח, ובט"ז יו"ד סוס"י קי"ח, סקי"ב ע"ש. והב"ח והט"ז הוסיפו להביא עוד תשו' מהר"ר מנחם, וז"ל:

קדירה נשארה בין העכו"ם, וכבר לקחה ישראלית א' מן השומן שבקדירה בכף מעט, וכשהחזיר הקדירה מהשומן, הכירה הישראלית הגומא שבשומן, שנלקח ממנו השומן שהיתה בו כמו שהניחה. נראה להתיר, דבכה"ג שייך טב"ע עכ"ל והפר"ח ביו"ד סי' קי"ח ס"ק מ"א כתב ע"ז וז"ל:

ולכאורה יראה דתשו' הר' מנחם, פליג על מש"כ בשם אגודה. וליתא, דהכא לא הי' טב"ע, אלא ע"י הגומא. ואיה"נ שאם בלא"ה יש לה טב"ע בגווה, דש"ד כהאגודה, עכ"ל. וכולם לא הביאו מהג"ה שבאו"ה. ולפענ"ד נראה מקור נאמן לדברי האגודה ז"ל, ממ"ש בע"ז ע' ע"ב, ההיא מסוביתא דמסרה לה איקלידה לעכו"ם. אר"י אר"א עובדא הוה בי מדרשא, ואמרו לא מסרו לה אלא שמירת מפתח בלבד, ובתוס' שם ד"ה ולא, כתבו וז"ל:

מכאן שאם תפס המושל את היהודי, והניח שמירת עכו"ם בביתו, ונמסר להם כל המפתחות, אף של יין וכו' אם מצאן הישראל כמו שהניחם מלאים כשרים, דכוותי' אשכחן גבי' בגדיו לענין טומאה שאם מצאן כמו שהניחם טהורים וכו', ואולי כשמחפשין אותו בכ"מ וכו' גם היין אסור וכו' אכן אם היה לישראל סימן, וחבור במגופה מותר וכו', עכ"ל. ועפי"ד האגודה יש להטעים ד"ז, דאם מצאן הישראל כמו שהניחם כשרים, משום דלא גרע מטב"ע, כמש"כ באגודה:

ועפי"ז י"ל על המרדכי בע"ז סו"פ ר' ישמעאל, שכתב וז"ל:

מ"כ בתשובה, שבתפיסת צרפת, התיר ר"ח הכהן, שהיו השומרים בבתי היהודים, והמפתחות בידם, ומחפשים, ויהודי אין בבית וכו', והתיר אפי' בלא פתח פתוח לרה"ר. וע"ז נפלאתי וכו', עכ"ל. ועפי"ד התוס' והאגודה הנ"ל, יש ליישב הפליאה, דמיירי כגון שמצאן הישראלים כמו שהניחם, דלא גרע מטב"ע, כמש"כ האגודה. או שהיו לישראלים סימן עכ"פ, כמש"כ התוס', ואתי שפיר. ותמהני על הפר"ח שלא העיר מהתוס' ומרדכי, להביא ראי' מדבריהם לדברי האגודה. וא"כ בנידון דידן, דאיכא טב"ע, וגם סימנים כנ"ל. פשיטא דיש לסמוך ע"ז להיתרא, כאמור.

(כה) וגם מה שחשש כת"ה לומר, שבנ"ד יש ריעותא לפנינו, שנשברו ה"בלאמבען" מ"וואגאן" א'. לפענ"ד נראה ברור בס"ד דיש להתיר גם בזה, בלי שום פקפוק כלל, כמו שאבאר בעזה"י כי הנה מבואר ברמ"א יו"ד סי' קי"ח סעי' ב' וז"ל:

אבל אם רואה הדבר ששלח או הפקיד והוא טוב כמו ששלח ולא נהנה העכו"ם אם החליפו, לא חיישינן, אף שהחותם מקולקל, עכ"ל, ובש"ך שם סק"כ כתב וז"ל: אף שהחותם מקולקל, שנראה שנעשה בכוונה ע"י אדם, דאל"כ בכ"ע שרי וכו' עכ"ל. וצאו נא וראו בנוב"י מהד"ק חיו"ד סי' ל"ח. שהשואל שם מתמה ע"ז וכתב וז"ל:

מה שמבואר ביו"ד סי' קי"ח שאם רואה החותם מקולקל אפי' באיסור דאורייתא יש להקל. והנה, הוא בא בתמה. דע"כ לא היקל בתה"ד, אלא בטהרות, וביי"נ, שהוא איסור דרבנן, וגם בזה מחמיר ספר התרומה וכו'. ע"כ דבריו. ובמח"כ לא דק, דאין ענין קולא זו שאנן מקילין בסי' קי"ח, להך דתה"ד, וכאן כ"ע מודים שהוא מותר. דע"כ לא פליגי, אלא בדבר שיש בו חשש איסור, אף בלי חשש חליפין, כמו ביי"נ, שאם נגע נאסר בנגיעה. וטהרות, שאם נגע נטמאו. אבל במה שאנו מקילין בסי' קי"ח, הוא בדבר שאין בו חשש איסור רק שמא החליף המותר באיסור. וכאן שאינו נהנה בחליפין, ופשיטא שמותר, שאין הגוי חשוד להכשיל את ישראל, רק הוא חשוד להחליף לטובתו. וד"ז מבואר מטויו"ד וגם א"צ שום ראי' והסברא היא נכונה מצד עצמה, עכ"ל. והנה, מה שסיים הנוב"י ז"ל, דד"ז דכל שאינו נהנה בחליפין שמותר וכו', מבואר מטיו"ד. הנה, כבר הראיתי לדעת, דד"ז מבואר מש"ס ופוסקים ולא מן הטויו"ד בלבד, בלי שום ראי', רק מצד הסברא, כמו שחשב הנוב"י ז"ל. וכבר ביארתי בס"ד ד"ז יפה לעיל באות כ"א כ"ב. וא"כ עפי"ז פשוט וברור דבכה"ג אעפ"י שהחותם מקולקל יש להתיר, ואפי' באיסור דאורייתא:

וגם מה שעלה על דעת השואל בנוב"י לומר, דע"כ לא היקל בתה"ד באם רואה שהחותם מקולקל, אלא בטהרות וביי"נ שהם איסור דרבנן, אבל לא באיסור ד"ת. ונראה שהנוב"י ז"ל הסכים לו בזה. לא נהירא לפענ"ד. דהנה, בעל תה"ד בסי' ר"ה רצה להשוות דעת הפוסקים שלא יהי' פלוגתא ביניהם בד"ז ע"ש. ואני בעניי אבאר ד"ז באר היטב בס"ד. דהנה במרדכי פ"ב דע"ז סי' תתי"ח כתב וז"ל:

דהיכא דנתקלקל החותם, יש מדמין לטהרות דאמרינן המניח כליו בחלון של אוליירון, ונעל וחתם בחותם, אעפ"י שמצא פתח פתוח, וחותם מקולקל, כליו טהורות, עכ"ל. ומקור דברי המרדכי ז"ל נובע מתוספתא פ"ח דטהרות סי' ו', וכ"ה עוד בתוספתא פ"י דטהרות ס' ד', וז"ל:

הטוען זיתיו ברשות ע"ה ונעל וחתם וכו' אעפ"י שבא ומצא מפתח פתוח וחותם מקולקל טהור עכ"ל. וכ"ה עוד במרדכי בע"ז פ' ר' ישמעאל סי' תתמ"ז, וז"ל:

אשר שאלת, על מרתף של יין, שלפנים מן החדר וכו', ואמרה השפחה שלא נתכוונה כ"א ליין. כמדומה לי שאין חשש איסור בדבר וכו' דתניא בתוספתא דטהרות וכו' אעפ"י שבא ומצא פתח פתוח וחותם מקולקל טהור. וקתני סיפא וכן בעכו"ם, אינו עושה יי"נ ואכולה מילתא קאי. ואמרינן נמי בע"ז (דף ע' ע"ב) השתא טהרותיו טהורות, יין מיבעיא, ולא דמי למפקיד דצריך חותם וכו', ע"ש שבסוף התשובה נחתם הר' שמשון ב"ר אברהם ז"ל. והוא הוא המחבר פי' הר"ש על מס' טהרות. [עיין בתשו' מהרש"ל סי' כ"ט ובסדה"ד ד' אלפים תתקל"ה]. והר"ש ז"ל אזיל לשיטתי' במס' טהרות פ"ז מ"ז, שהר"ש שם הביא התוספתא הנ"ל מפתח פתוח וחותם מקולקל טהור. וכתב וז"ל:

ותימה דתניא בע"ז דף ל"א ע"ב השולח חביות של יין ביד כותי, ושל ציר ושל מורייס ביד עכו"ם, אם מכיר חותמו, וסתמו מותר, ואם לאו אסור וכו', ויש לחלק דמפקיד ביד עכו"ם שאני, וכו' עכ"ל. הרי מבואר דעת המרדכי בשם הר"ש ז"ל דס"ל דאעפ"י שהחותם מקולקל מותר. אבל בס' ת"ה האריך הרשב"א ז"ל, בבית ה' שער ד', והביא בשם הר"י הזקן ז"ל, שפי' להברייתא דע"ז דף ל"א ע"ב דקתני, אם מכיר חותמו מותר, ואם לאו אסור. דאם כשחזר על חותמו, מכירו כשר, ואם לאו אסור, דמוכתא מילתא ודאי שנשתנה וכו' ע"ש. וכ"כ הרא"ש בפ"ב דע"ז סוס"י י"ד, וז"ל: וי"א דשא"ה, דכיון שהוא עשה החותם ולא הכירו, איכא ריעותא עכ"ל. וכ"ה בתוס' ע"ז ל"א ע"ב ד"ה השולח בסוה"ד, בשם י"מ ע"ש. וכ"כ הסמ"ג וסה"ת ז"ל שאם מצא החותם מקולקל אסור, אא"כ ישראל יוצא ונכנס ע"ש. ועיין בטויו"ד סי' קי"ח. הרי מבואר דאיכא פלוגתא בין רבותינו הפוסקים הקדמונים ז"ל בד"ז. והת"ה ז"ל בסי' ר"ה, כתב להשוות דעת הפוסקים, שלא יהי' פלוגתא ביניהם [ואני הבאתי יותר דעות הפוסקים בד"ז, ממה שהביא בתה"ד, כמבואר למעיין], וכתב וז"ל:

דאפשר לומר, דלא פליגי. דהיכא דמתקלקל החותם בענין דניכר, דע"י אדם בכוונה נעשה, לא שרינן אלא ביוצא ונכנס. אבל היכא דלא מוכח מילתא דע"י אדם בכוונה נעשה, אלא ע"י טלטול, או ע"י בהמות ותינוקות, אמרינן שלא בכוונה נעשה ושרי אפי' אין יוצא ונכנס עכ"ל, ומצאתי בש"ג על הרי"ף פ"ב דע"ז, וז"ל:

וכתב בעל אסופות, מעשה באחד ששלח יינו, והי' החותם מבצק, ונתקלקל החותם, והתירו את היין דתלינן בעכברים שמא אכלו את הבצק, וקלקלו את החותם, עכ"ל. וכן בס' או"ה שער כ"ב סי' י"א הביא דברי המרדכי פ"ב דע"ז הנ"ל שכתב דאם נתקלקל החותם מותר. וכתב ע"ז וז"ל:

והכי נהגינן להתירו בדיעבד בכה"ג וכו', דבודאי ירא לזייף, ומעצמו נתקלקל, אם לא שנראה בו שאדם קלקלו, עכ"ל. הרי מבואר דהאו"ה ס"ל כהתה"ד ז"ל שהיה רבו כנודע. וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' ק"ל סעיף ח', וכתב, עמש"כ המחבר, חתמו בב' חותמות וכו' שמצאו סתור אסור. ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע"י אדם, אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו, או ע"י בהמה, או תינוקות, שלא בכוונה, מותר בדיעבד, עכ"ל הרמ"א ז"ל, ובש"ך שם סק"ה, הביא לדברי האו"ה ע"ש. וראיתי בשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ע"ב, שכתב וז"ל:

למה כתב רמ"א דוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע"י אדם, הו"ל לכתוב רק שנסתר ע"י אדם. ולמה תלה הדבר בכוונה וכו'. אלא ודאי שמן הסתם, אין אנו אומרים שהעכו"ם קלקלו, כי הוא מרתת וכו' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' דברי האו"ה, שכתב להדיא הטעם, דאם לא נראה בו שאדם קלקלו, בודאי ירא לזייף, ועל כרחך שמעצמו נתקלקל:

וגם מש"כ הנוב"י שם לתמוה על התה"ד, מדברי הר"ש בפ"ז דטהרות מ"ז הנ"ל שכתב, ויש לחלק דמפקיד ביד עכו"ם שאני, ולא חילק כלל בין נשבר בכוונה, או לא, וכו' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיט מהנוב"י ז"ל דברי תשו' הר"ש, המובא במרדכי בע"ז פ' ר' ישמעאל הנ"ל, שכתב ג"כ דהאי דינא דתוספתא דטהרות, לא דמי למפקיד, דצריך חותם כנ"ל. והר"ש ז"ל בטהרות אזיל לשיטתי'. אבל אין סתירה מדברי הר"ש, להתה"ד. דיש להעמיס בהר"ש, חילוקו של התה"ד. משום דהנפקד סתמא דמילתא קביל עלי' נטירותא, כמש"כ הש"ך בחו"מ סי' רצ"א סק"ח, וע"ש בנה"מ סק"ב, שכתב, דמקום שצריך שמירת בעלים, כשנותן לידו, הרי מוכח מעניינו, שכוונתו לשמירה ע"ש וא"כ פשיטא דלא מרתת כלל. ואחרי אשר ראינו החותם שנתקלקל ביד הנפקד, מוכחא מילתא בודאי, שבכוונה נשבר וקלקל את החותם. וזש"כ הר"ש ז"ל, דמפקיד שאני, עש"ה והבן. ועכ"פ אין כח בקושיית הנוב"י ז"ל לדחות הלכה פסוקה שפסקו התה"ד, והאו"ה, והש"ג בשם בעל אסופות, והרמ"א ז"ל וגם לסתור את המנהג שכתב האו"ה וז"ל:

והכי נהגינן להתירו בדיעבד, כנזכר:

עכ"פ מצינו למידן, דאם אין רואים שנשבר ונתקלקל החותם בכוונה ע"י אדם, כגון במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו. או ע"י סיבה שלא בכוונה, מותר, ואפי' באיסור דאורייתא. מטעם שכתב האו"ה והנוב"י בעצמו, דבודאי הוא מרתת וירא לזייף ולקלקל החותם, ומן הסתם אנו אומרים שנתקלקל מעצמו, או ע"י סבה שלא בכוונה, כאמור:

ותימה על הלבוש ז"ל ביו"ד סי' ק"ל שכתב הטעם להתיר בד"ז, משום ספיקא דרבנן לקולא ע"ש. וקשה, הא עפ"י טעם האו"ה הנ"ל, יש להתיר אפי' באיסור דאורייתא. [וכה ראיתי בישועות יעקב יו"ד סי' ק"ל סק"ג שכתב ג"כ הטעם להתיר בד"ז משום ספק דרבנן לקולא ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' כל הנ"ל]. ומצאתי במנח"י על התו"ח כלל ל"ב ס"ק ל"ה שכתב ג"כ שעפ"י טעם האו"ה יש להתיר אפי' באיסור דאורייתא ע"ש. ותמהני על הנו"ב ז"ל במהד"ק חיו"ד סי' ל"ח הנ"ל, שנראה מדבריו שהסכים לדעת השואל שכתב, דע"כ לא היקל התה"ד אלא באיסור דרבנן. ולפי מה שכתבתי זה אינו, כאמור:

א"כ עפי"ז בנידון שאלתינו, גם בה"וואגאן" שנשברו ה"בלאמבען", אין לחוש כלל להחמיר, אפי' אם רואים שנעשים בכוונה ע"י אדם. כיון שרואים שהקמח הוא מה"סארטין" שנשלחו ובכה"ג ל"ח, אף שהחותם מקולקל. כמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' קי"ח סעיף ב' ובש"ך שם סק"כ כנזכר. משום שלא נהנה העכו"ם אם החליפו. וכן מצאתי עוד במחצהש"ק על המג"א באו"ח סי' תקי"ז סק"ג שכתב כן ע"ש. וגם בלא"ה בנ"ד פשיטא שנתקלקל החותם ע"י ה"אנט סעמיטען" שונאי ישראל [כמו שראו בכאן על המסלה של "הבאהן" ב"וואגאן" א' של צוקער של פסח, הנשלח מ"ראמאן" ל"טראנסילוואניע", ששברו וקלקלו את החותם של הרב], או שנשבר ונתקלקל מעצמו ע"י טלטול הדרך, או ע"י סיבה אחרת. וזה פשוט וברור:

(כו) וגם מש"כ כת"ה, ש"בוואגאן" א' נחסרו איזהו ק"ג מאיזה שקים. הנה גם בזה אין לחוש. דהרי נוכחנו לדעת מכמה מקומות בערי המדינה כשמביאים את השקים של קמח מלאים "לתנורי-אפיה", ואחר המשקל נמצאים איזהו שקים מהם חסרים כמה ק"ג קמח. והשומרים הנאמנים שמעמידים, מעידים, שבעת מילואי השקים נמצאים בהרחיים, גנבים ידועים, שגנבו מהקמח בערמה והשומרים אין רצונם למסור את הגנבים לבעלי הרחיים, מפני היראה...!

וגם בל"ז יש להתיר, עפי"ד תשו' מהר"ם ז"ל, מובא בב"ח יו"ד סוס"י קי"ח, שכתב וז"ל:

הגבינות שגנבו מקצת, הנשארים מותרים. דגנבי משקל שקלי, מיהב לא יהבי, ולאחלופי לא חיישינן כה"ג. דהא בהניח מאתים ומצא מנה, אמר רבי מנה נטל ומנה הניח. ואפי' לרבנן דגבינות אינם קשורים זב"ז וכו' עכ"ל. ומקורו נובע מפסחים דף י' ע"א, וביצה דף י' ע"ב דשם פליגי רבי וחכמים, גבי הניח מאתים ומצא מנה, דרבי ס"ל מנה מונח ומנה מוטל. וחכ"א הכל חולין. ובתוס' פסחים י' ע"א ד"ה הניח, כתבו דהפלוגתא הנ"ל הוא רק בקשורים זב"ז. אבל כשאין קשורים, כ"ע מודו להקל ע"ש. וכ"כ הטור באו"ח סי' תל"ט. והיא דעת הי"א שבש"ע או"ח סי' תל"ט סעיף ג'. והפר"ח באו"ח שם, וביו"ד סי' ס"ג, פסק דדעת י"א אלו, עיקר להלכה. וכ"ה דעת הלבוש. וכ"פ הח"י בסי' תל"ט סק"י ע"ש. וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' ס"ג סק"ח בשם הרב ז"ל בת"ח כלל ל"ב דהמנהג להקל בהניח עשר, ומצא תשע, והש"ך ז"ל כתב, דמיירי באינן קשורים ע"ש. [וגדולה מזו משמע באו"ה כלל כ"ב דין ו' דאפי' בקשורים מתיר. שהרי כתב, ואפי' הניח עשרה חתיכות, ומצא תשעה וכו' ואפי' חצי צלע שלמה, דשמא נגנב, עכ"ל. וכ"כ הש"ך בשמו שם. ועפי"ז צ"ע דברי התב"ש ז"ל בסי' ס"ג סק"כ שכתב בשם הש"ך דלא הקילו הת"ח והאו"ה כ"א במותרין, אבל לא בקשורין וכו' ע"ש. ובאמת הש"ך לא כתב כן אלא על הת"ח דלא קאמר דנוהגין להקל אלא באינן קשורים עכ"ל. אבל על האו"ה לא כתב הש"ך כלל דמיירי באינן קשורים וצ"ע]. ומצאתי בירושלמי פ"ד דמעשר שני ה"ו דהורה ר' בא ב"ז הלכה למעשה במעשר שני כרבי דס"ל מנה מונח, ומנה מוטל וכ"ה עוד בירושלמי ביצה פ"א ה"ה ע"ש. וכבר נודע מש"כ בהליכות אלי סי' תקל"ו דמעשה רב, עדיף טפי מסברת חכמים שהם רבים ע"ש. ובקיצור כללי התלמוד (הנדפס סביב מבוא התלמוד בסוף ברכות) כתב בשם י"ש, בשם סמ"ג, דשבקינן סתם מתני', ופסקינן כמעשה, משום דמעשה רב, עכ"ל וא"כ לפי המבואר בירושלמי פ"ד דמע"ש, ופ"א דביצה הנ"ל, המשנה דמע"ש אתיא כרבי. וא"כ קשה על כל הפוסקים שפסקו כחכמים, ושבקו מעשה רב, דעדיף מסברת חכמים, ומסתם משנה, וכש"כ הכא, דגם סתם משנה היא כרבי, ומסייעת למעשה רב? ועיין בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל סופ"ד דמע"ש, שפי' ג"כ המשנה דתנן מאתים ומצא מנה, הכל מעשר, משום דאמרינן מנה מונח, ומנה מוטל. והיינו כרבי. ולא כתב כלל דאין הלכה כן כדרכו בקודש. ועל כרחך משום דמעשה רב, כהירושלמי הנ"ל. אבל הר"ש ז"ל שם כתב בתחלה ג"כ דסתם מתני' רבי. אולם מסיים אח"כ דלמ"ד בביצה י' ע"ב מחלוקת בכיס א', אבל בב' כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל, מיתוקמא מתני' ככ"ע בב' כיסין, עכ"ל ותימה על הר"ש שלא הביא להירושלמי הנ"ל, דמבואר שם, דמתני' כרבי, כאמור. וכן בשנות אליהו להגר"א ז"ל כתב בכיסין מקושרין איירי, ובשנים, ורבי הוא, דאמר מנה מונח ומנה מוטל, עכ"ל. והיא כשינויא דרב אשי בביצה י' ע"ש, והבן. ולא הביא ג"כ להירושלמי הנ"ל, וצ"ע. ויש להעמיס כ"ז בהשגת הראב"ד על הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' מע"ש הלכה ג' עש"ה ומה שתירץ הכ"מ ז"ל שם דהרמב"ם פסק הלכתא כחכמים, משום דרבים נינהו וכו' ע"ש. כבר הבאתי האי כללא שכייל לנו ב"הליכות אלי", דמעשה רב, עדיף טפי מסברת חכמים רבים. ומצאתי בשי"ק על הירושלמי ביצה הנ"ל ד"ה הורי, שהעיר על הכ"מ, וסיים בצ"ע. ואני בעניי ביארתי הדברים יותר מהשי"ק, כמבואר למעיין:

ועפ"י האמור יש להעיר ג"כ על הרדב"ז ז"ל בפירושו על הרמב"ם (שנדפס בווילנא בגליון הרמב"ם) עש"ה והבן. [וגם מש"כ הרדב"ז שם שהראב"ד לא השיג על הרמב"ם בהל' חמומ"צ וכו' ע"ש. עיין בב"ח ז"ל באו"ח סוס"י תנ"ט שהעיר שהרמב"ם השמיט בהל' חמומ"צ ד"ז דהניח י' ומצא ט', וסיים בצ"ע]. ועיין במרה"פ על הירושלמי פ"ד דמע"ש הל' ו' ד"ה דתני, שהאריך לתרץ דעת הרמב"ם הנ"ל עש"ה. ועפ"י האמור יש להעיר עליו, ע"ש והבן:

ועפי"ז יש לומר דגם התשו' מהר"ם ז"ל, שהביא הב"ח ביו"ד סוס"י קי"ח הנ"ל, פסק ג"כ כרבי שהרי פתח דבריו יעיר, מהא דאמר רבי מנה נטל ומנה הניח. ואח"כ סיים, דאפי' לרבנן גבינות אינם קשורים זב"ז. ומשמע מלשונו, שדעתו לפסוק כרבי. ואפשר דטעמו ג"כ לסמוך על הירושלמי, משום דמעשה רב כאמור. עכ"פ מצינו למידן, דבנידון דידן יש להקל לכ"ע, כמש"כ בתשו' מהר"ם הנ"ל, דגנבי משקל שקלי, מיהב לא יהבי. ואפי' להתב"ש ז"ל בשמ"ח סי' ס"ג סעיף י"ג, עכ"פ בהפס"מ יש להתיר. דהרי כבר הוכחתי לעיל באות כ"ג, דטירחא הוי כמו פסידא. וכאן בנידון שאלתנו הי' טירחא גדולה לשלוח קמח אחר של פסח, וגם הוצאה רבה!

ומה ששאל כת"ר לדעת איזה שעת הדחק איכא בנידון זה! עיין בתוס' נדה דף ו' ע"ב ד"ה בשעת הדחק, שכתבו וז"ל: שעת הדחק שהשואל הלך לו, והי' טורח גדול לרדוף אחריו וכו' עכ"ל, הרי מבואר דטירחא הוי כשעת הדחק. ועיין בתוס' פסחים דף כ"ה ע"ב ד"ה לא אפשר, שכתבו, דטורח גדול הוי כלא אפשר. וכן הוא במרדכי פ"ב דע"ז סוס"י תתט"ו ע"ש וכעין זה כתבו התוס' בעירובין דף ו' ע"א ד"ה וספק ע"ש. וכ"כ בפסקי מהרמא"י בסי' קצ"ז. ובשו"ת נחלת שבעה סי' י"ב ע"ש. וכעין זה כתב הט"ז ביו"ד סוס"י קל"ח סקי"ד ע"ש:

ועפי"ז בנידון שאלתינו פשוט וברור להקל. ובעזהשי"ת תמכתי יתדותי בששה ועשרים תיבות, כמנין שמו וסוי"פ. ותל"מ וה' יצילני משגיאות, ויראני מתוה"ק נפלאות, אכי"ר:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה