אור ברסלב

שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן כא

סימן כ

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר מנחם מאנילא [ז"ל] אבד"ק וואסלוי.

ע"ד אשר שמע כת"ה שהגה"ק מסאנץ זצ"ל פלפל עם כמה רבנים גדולים, אם ת"ח רשאים לאכול פירות ברחוב ואמר שנמצא באיזה מקום שהאוכל פירות בשוק דומה למלך. וכת"ה אינו זוכר באיזה מקום נמצא מאמר כזה. ובקשוני לבאר דבר זה ממקורים נאמנים:

תשובה

(א) מקור הדבר בקידושין דף מ' סוע"ב:

האוכל בשוק ה"ז דומה לכלב, וי"א פסול לעדות והתוס' שם ד"ה וי"א, הקשו אמאי פסול לעדות, הא אמרינן בירושלמי ר"ש ב"ר הוה אכיל בשוקא חזייה ר"מ א"ל אין שבח לת"ח לאכול בשוק, משמע דלאחר אין קפידא. ופי' ר"ח דהב"ע בשחוטף ואוכל. וא"ת אם כן פשיטא דפסול דגזלן הוא. וי"ל שחוטף פחות משוה פרוטה. א"נ שגזל דבר שאינו מקפיד עליו. והר"א מפרש כגון שהלך אצל המוכרים וטועם משל כולם מעט מעט כאלו רוצה לקנות וכו'. ור"ת פי' דאוכל בשוק, היינו שאוכל סעודה דפת דגנאי יותר עכ"ל. והרא"ש בסופ"ק דקידושין הביא ג"כ לשיטות אלו כמו התוס', אבל לשון הירושלמי הביא בשינוי, שסיים בדברי ר"מ שאמר:

אין שבח ת"ח דאכיל בשוקא, ובלבד בשל גרמי. וכתב, דהר"ח דקדק מדקאמר אין שבח ת"ח מכלל דלאחרים אין חשש בשל גרמי'. וגם לפי' ר"ת הביא דהאי אוכל בשוק, היינו שאוכל סעודתו וכו', ע"ש בק"נ, דהיינו פת, דכל הסעודה קרויה ע"ש לחם יעו"ש. הרי מבואר דעת ר"ת דרק סעודה דפת אסור לאכול בשוק, ומיפסיל לעדות עי"ז. אבל פירות רק לת"ח אין שבח לאכלם בשוק, אבל שאר כל אדם שרי:

(ב) אבל מאור עינינו הרמב"ם ז"ל נראה שדעת אחרת עמו בזה שהרי בפי"א מהל' עדות ה"ה כתב וז"ל, וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם, והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם וכו' שאין מקפידין על הבושת, שכל אלו חשובין ככלב, ואין מקפידין על עדות שקר עכ"ל, ובכ"מ שם הביא לשיטות שבתוס' קידושין הנ"ל, ומסופק האיך דעת הרמב"ם נוטה ע"ש. וכן בהגמי"י שם הביא לשיטת ר"ת והר"ח הנ"ל. אבל בטוש"ע חו"מ סי' ל"ד סעי' י"ח לא הביא רק להרמב"ם. ובב"י שם כתב, דהרא"ש והתוס' דרך אחד להם בסברת ר"ת, דאוכל בשוק, היינו קובע סעודתו בשוק והביא מש"כ במישרים (נ"ב ח"ד) שדעת הרמב"ם כדעת ר"ת. והב"י כתב, ולא ראיתי הכרע לכך, ויותר נראה לומר דס"ל דהא דאמרינן פסול לעדות, היינו כשאוכל בשוק בפני כל העם. אבל אם אוכל בשוק שאין בו רוב העם, אלא קצת עוברים ושבים, לא מיפסיל, והיינו ההיא דירושלמי עכ"ל ותמהני שלא הביא הב"י הכרח לחילוק זה, ממש"כ הרמב"ם ז"ל בעצמו בפ"ה מהל' דעות ה"ב, וז"ל:

כשחכם אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו אלא בביתו על שלחנו, ולא יאכל בחנות, ולא בשוק, אלא מפני צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני הבריות, עכ"ל. וא"כ ודאי מקורו טהור מהירושלמי המובא בתוס' והרא"ש הנ"ל, שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק. והכ"מ ז"ל לא הערה כלל מקור הרמב"ם בזה *). הרי מבואר דעת הרמב"ם בהל' דיעות, דרק לת"ח אין שבח לאכול בשוק, אבל שאר כל אדם ודאי לא מיפסלו לעדות עי"ז. וא"כ נראים לכאורה דברי הרמב"ם כסותרים אהדדי להלכות עדות הנז' אלא ודאי מוכרחים אנו לחלק כחילוק שבב"י ובכ"מ הנ"ל דהא דאמרינן דפסול לעדות, היינו כשאוכל בשוק בפני כל העם, אבל אם אוכל בשוק שאין בו רוב העם, רק קצת עוברים ושבים לא מיפסל, ורק לת"ח אין שבח בזה. ועפי"ז שפיר דקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הזהב, דבהלכות עדות כתב:

"שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם". ובהלכות דיעות גבי חכם, כתב סתם:

"ולא בשוק". ולא כתב "בפני כל העם". ויש להעמיס עוד בלשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל:

"דלא מיפסלו לעדות אלא אלו האנשים ההולכין ואוכלין בשוק בפני כל". אבל לא היושבין ואוכלין בשוק, אפי' בפני כל העם, עכ"ז לא מיפסלו לעדות דהרי כל עיקר הטעם בזה כתב הרמב"ם שכל אלו אין מקפידין על הבושת. וכן הוא בפירש"י קידושין מ' ע"ב ד"ה ופסול. שכתב, דהאוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל (ע"ש ברש"י שכתב גם על כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ובד"א, שאינו מן הישוב ופסול לעדות הוא ג"כ מטעם שאינו מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים ע"ש. ועפי"ז אתי שפיר דברי הרמב"ם בפי"א מהל' עדות ה"א, שכתב ע"ז, שכל מי שירד עד כך, חזקה שהוא עובר על רוב עבירות שיבואו לידו, עכ"ל. כלומר, כיון שע"כ גם להרמב"ם עיקר הטעם משום שאין לו בושת פנים, שהרי בהלכה ה', כתב:

"וכן הבזויין" וכו'. משמע דדמי להדדי. ונמצא מש"כ:

"שאין מקפידין על הבושת". קאי גם ע"ז שאינו מן הישוב, וכיון שאין לו בושת פנים, ודאי חזקה שהוא עובר על רוב עבירות שיבואו לידו. כנדרים כ' ע"א שהבושה מביאה לידי יראת חטא, וכל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא וכו' ע"ש. ומשמע דמי שאינו מתבייש במהרה הוא חוטא. וכן מבואר להדיא במס' דא"ז בפ"ד (מאלו הפרקים שנמצאו במחזור ויטרא) ד"כל מי שאין לו בושת פנים" במהרה הוא חוטא וכו' ע"ש. ואתי שפיר דברי הרמב"ם בטעמו]. וא"כ עפי"ז נראה דדוקא אלו ההולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם דהוא גנאי גדול וזלזול ביותר, וכיון שמזלזלו בנפשייהו כל כך, ודאי שאינן מקפידין ג"כ על עדות שקר, ולהכי מיפסלו לעדות. וזה הוא שדקדק הרמב"ם בלשונו בהל' עדות וכתב "ההולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם", כלומר דווקא אלו שמזלזלו בנפשייהו בזלזולים גדולים כאלו. מיפסלו לעדות. משא"כ בחסר א' מאלו התנאים לא מיפסלו לעדות, כגון אלו היושבין ואוכלין בשוק, או כגון אלו שאוכלין רק בפני קצת עוברים ושבים לא מיפסלו לעדות, ורק לת"ח אין שבח גם בזה ובכגון זאת מיירי הרמב"ם בהל' דיעות גבי חכם. ואולי אפשר לדייק עוד מלשון הרמב"ם, דגם אלו העומדין ואוכלין בשוק בפני כל העם לא מיפסלו לעדות עכ"פ דדוקא אלו ההולכין ואוכלין מיפסלו. אעפ"י דלאכול מעומד גם בביתו על שלחנו. אסור, כגיטין ע' ע"א, וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהל' דיעות ה"ג וז"ל, לעולם כשיאכל אדם ישב על מקומו או יטה על שמאל עכ"ל. וכש"כ ת"ח שאסור, כמבואר במס' דא"ז (בריש אלו הפרקים שנמצאו במחזור ויטרא) וז"ל, מי שהוא ת"ח לא יאכל מעומד עכ"ל. עכ"ז לא מיפסל לעדות בזה, שהרי הרמב"ם דקדק וכתב "ההולכין ואוכלין בשוק", משמע דוקא הולכין ואוכלין, שגנאי גדול הוא כנ"ל. ומצאתי כעת בהגהות מהריעב"ץ בקידושין שם, שכתב מדנפשי' דיש לחלק בין שוק לשוק, ובין ההולכין ואוכלין, ובין היושבין ואוכלין ע"ש. ובמח"כ אישתמיט מיני' אז הרמב"ם והכ"מ והב"י וכל הנ"ל:

(ג) איברא בדעת רש"י ז"ל מצינו להוכיח גדולה מזו דררכן של ת"ח להיות צנועין באכילתן ובשתייתן גם באוכלין בביתם על שלחנם. מדאמרינן בבכורות מ"ד ע"ב: ואין שותין מים בפני רבים, ופירש"י דדרך ת"ח להיות צנוע באכילה ובשתיה. ובתוס' שם הקשו מפסחים פ"ו ע"ב מר"ה ברי' דר"נ ששתה. ולא אהדר אפיה. וחילקו בין בשעת סעודה ובין שלא בשעת סעודה ובין מים לשאר משקים עש"ה [ובפסקי תוס' סי' צ"ד, ובמג"א סי' ק"ע ס"ק ז' ובמחצהש"ק ובא"א ובברכ"י שם עש"ה]. ומשמע דרבותינו בעלי התוס' ז"ל ס"ל בדעת רש"י ז"ל דכן דרכן של ת"ח להיות צנוע גם באכילתו בביתו על שלחנו. דאל"כ מאי מקשו מפסחים פ"ו ע"ב, הא י"ל דרש"י מיירי באוכלין ושותין בשוק בפני רבים (דומיא דמשתינין מים בפני רבים) ובפסחים ע"כ לא מיירי בשותה בשוק כמבואר שם דר"ה ברי' דר"נ הי' בביתו של רנב"י. אלא ודאי דהתוס' ס"ל בשיטת רש"י דדרך ת"ח להיות צנועין גם באכילתן בביתם על שלחנם. וכ"מ מהש"ס ברכות ח' ע"ב דא"ר גמליאל בג' דברים אני אוהב את הפרסיים, הם צנועין באכילתן, וצנועין בביה"כ, וצנועין בד"א. ומשמע דצנועין באכילתן גם בביתם על שלחנם כנ"ל. ועפי"ז לכאורה אפשר לפרש הא דכתובות ס"ב ע"ב בברתיה דכלבא שבוע דחזייתי' לרע"ק דהוה צנוע ומעלי וכו'. דלהכי קראה אותו "צנוע", משום שראתה בו שהי' צנוע באכילתו כדרכן של ת"ח. אבל י"ל מברכות ס"ב ע"א דאמרו שם דאין קורין צנוע, אלא למי שצנוע בביה"כ ע"ש, ועיינתי במהרש"א בח"א בברכות ובכתובות שם, ונראה מדבריו שפי' הא דקראה אה לרע"ק צנוע, משום שהי' צנוע בביה"כ ע"ש. ולפענ"ד תימה לומר כן ויש לשאול ע"ז ג"כ כמו שא"ל ר"נ בברכות ס"ב ע"א לההוא ספדנא דנחת קמי' דר"נ ואמר האי צנוע באורחותיו הוה וכו' ע"ש. אבל לפי מה שכתבתי שהי' צנוע באכילתו אתי שפיר טפי. [וגם מש"כ המהרש"א בח"א ברכות שם דקרא דהצנע לכת עם ה' אלקיך דוחק לפרש בהכי ע"ש. תימה שלא הביא להש"ס סוכה מ"ט ע"ב. שדרשו דהצנע לכת עם אלקיך, זו הוצאת המת, והכנסת כלה וכו' ע"ש] וי"ל בגוף מאמז"ל בברכות דאין קורין צנוע אלא למי שצנוע בביה"כ. והמהרש"א שם כתב דגם מה ששנינו בלשון המשנה והוי צנוע כו', יש לפרש בענין זה ע"ש. ולא ידענא מה יענה בהא דתנן בדמאי פ"ו מ"ו:

וצנועי ב"ה הי' נוהגין כדברי ב"ש? ובירושלמי פ"ו דדמאי סוף ה"ה אמרו מהו צנועי, כשורי. אר"ח כך שנינו שהכשר נקרא צנוע ובפי' מהר"י בן מלכי צדק בדמאי שם גרס בירושלמי דאר"ח "כאן" שנינו שהכשר נקרא צנוע. והרמב"ם בפיהמ"ש שם פי' דצנועי, הם המדקדקים במצות. והרע"ב שם הוסיף, ותיקין המדקדקים במצות [ועיין ברש"י ברכות ט' ע"ב ד"ה ותיקין ע"ש. והר"ש שם פי' צנוע, הכשרים שמחמירין על עצמם. וכן בנדה י"ב ע"א לענין עדן של צנועות, א"ל ראב' לר' אמי תנא תני צריכות ואת תני צניעות, א"ל שאני אומר כל המקיים דברי חכמים נקרא צנוע אמר רבא ושאינו מקיים דברי חכמים צנוע הוא דלא מיקרי, הא רשע לא מקרי? וכו' ע"ש ועיין בפי' הפ"מ על הירושלמי דמאי הנ"ל ד"ה אמר ר' חסדא, ודבריו תמוהים]. וי"ל דרבא בנדה י"ב ע"א הנ"ל אזל לשיטתו ביבמות כ' ע"א דאמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש א"ל רבא וכל שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי, רשע נמי לא מיקרי? וכו' ע"ש וי"ל דרבא אזל עוד בשיטתו גם בשבת מ' ע"א דאמר רבא שם האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרי לי' עבריינא ע"ש [ועפי"ז תמהני על התשו' מהרי"ט ח"א בחי' על הרי"ף פ"ג דקידושין נ"ט ע"א גבי עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, שאמרו שנקרא רשע. וכתב המהרי"ט דלא אתפרש היכא אשכחן דנקרא רשע. נהי דעבריינא מקרי, דכל דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא, אבל רשע מנ"ל? וכו' ע"ש. ותימה שלא הביא מכ"ז דמי שאינו מקיים דברי חכמים נקרא רשע כנז' ועיין בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"א אות כ"ד וי"ל עוד מברכות ס"א ע"ב דאמר רבא כגון אנו בינונים, וא"ל אביי לא שביק מר חיי לכל בריה וי"ל ג"כ דאביי ורבא תרווייהו אזלו בזה בשיטתייהו, דרבא דאמר דכל שאינו מקיים ד"ח מיקרי רשע, וא"כ לדידי' כל מי שמקיים ד"ח לא נקרא אלא בינוני, לכך שפיר אמר כגון אנו בינונים. ואביי דס"ל דכל המקיים ד"ח נקרא קדוש, לכך שפיר אמר לרבא:

לא שביק מר חיי לכל בריה, וזה נכון. אבל בגליון הש"ס בברכות ס"א ע"ב שם כתב, דבע"י ובילקוט הגירסא רבה. וא"כ רק אביי אזיל בזה לשיטתו ולא רבא *). וא"כ כיון שהוכחתי לדעת ממה ששנו חכמים בלשון המשנה, ומהבבלי, והירושלמי, שהכשר והמדקדק במצות נקרא "צנוע", עפי"ז אתי שפיר טפי זה שקראה ברתי' דכלבא שבוע לרע"ק "צנוע". כמש"כ התוס' כתובות ס"ב ע"ב ד"ה דהוה, דרע"ק גם קודם שלמד שומר מצות הי' ע"ש:

(ד) ולא אכלה עטי מלהביא גוף דברי הירושלמי שרבותינו הקדמונים תמכו יסודותיהם עלי' (כנז' באות א'), ואדקדק בה עד מקום שידי מגעת, וממילא רווחא שמעתא, ודעת קדושים אמצא בס"ד! -- דהנה זה לשון הירושלמי פ"ג דמעשרות סוף ה"ב:

"אית תנא תני שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק. כהדא ר"א בר"ש הוה אכיל בשוקא, חמתיה ר"מ, א"ל בשוקא את אכיל, ובטל גרמיה'" [כלומר הפסיק א"ע מלאכול עוד]:--

והנה לפום ריהטא נסתרה מלפנינו שבילי חכימאי דירושלמי, וגם עקבותיהם לא נודעו:

א) דהאי "אית תנא תני" וכו' אהיכא קאי וכבר נלאו המפרשים לפרשה. ב) עוד יש לדקדק דלשון זה שאמרו "אית תנא תני". משמע דאיכא תנא אחרינא דפליג ע"ז, ומאן הוא? ג) דמלשונם שאמרו "שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק", משמע דגנאי ודאי ליכא אלא שאין שבחו. מדלא חשבו בברכות מ"ג ע"ב אלא ששה דברים שהם גנאי לת"ח ע"ש. וא"כ קשה מהיכא תיסק אדעתין דשבח הוא להיות אוכל בשוק, שהוצרכו לומר שאין שבחו? ד) ועוד גם שינוי גירסאות מצינו כאן. דלפנינו בירושלמי הגי' דר"א בר"ש הוה אכיל בשוקא. ובתוס' והרא"ש ובהגמי"י הנ"ל מבואר דגירסתם הי' בירושלמי ר"ש ברב"י וכו'. ולכאורה לא איתפרש לן איזה גירסא עיקרית היא ועוד הרא"ש מסיים בלשון הירושלמי "ובלבד בשל גרמי' ". ולפנינו בירושלמי איתא בטל גרמי' " כנ"ל? ונראה דהגירסא שלפנינו "ובטל גרמיה" עיקרית היא, כמובן משטחיות לשון המעשה שבירושלמי:

וכדי ליישב כל אלו הדקדוקים אקדים למש"כ הר"ש ז"ל בפ"ג דמעשרות מ"ד, על הא דתנן:

והחרובין עד שלא כנסם לראש הגג, מוריד מהם לבהמה, פטור וכו'. וכתב הר"ש, דאוכלין על המוקצה בין במקומן, בין שלא במקומן, אפי' לרב כדפרשינן לעיל, אבל לעולם לאו דוקא לבהמה, וה"ה לאדם. והא דנקט בתמה כדמפרש בירושלמי לפי שאין דרך ת"ח לאכול בשוק, עכ"ל. ולשון הר"ש אין לו שחר להמעיין. ונראה שט"ס נפל בכאן. ודבריו יתפרשו עפימש"כ הר"ש ז"ל בעצמו בריש הפרק מ"א שם, שהביא להירושלמי בפ"ג דמעשרות ה"א, דרב ס"ל כרבי דא"ר יוסי בן שאול בשם רבי דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו, ועולא ס"ל כרבנן, דאוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו. מתיב ר' יוסי ב"ש לרבי, התנינן, החרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו', א"יל לא תתביני חרובין, חרובין מאכל בהמה הן. ופי' הר"ש, וכיון דיהיב לה לבהמה, ידעו דעדיין לא יבשו כל צרכן בראש הגג, דלאחר שיבשו כל צרכן אין להאכילן לבהמה. ולעולא ל"ק מתני' דחרובין, דדלמא בהמה לאו דוקא, דה"ה אדם. והא דנקט בהמה כדפי' בירושלמי לפי שאין דרך ת"ח לאכול בשוק, עכ"ל וא"כ עפי"ז יתפרש שפיר דברי הר"ש במ"ד הנ"ל, דשם פי' המשנה לעולא דס"ל דאוכלין על המוקצה בין במקומו בין שלא במקומו. וכתב, דאפי' לרב דס"ל דאין אוכלין אלא במקומו, אתי שפיר לשון המשנה דחרובין, כדפריש לעיל דמוריד מהם לבהמה דוקא, משום דחרובין מאכל בהמה הם כנז'. אבל לעולא לאו דוקא לבהמה, וה"ה לאדם. והא דנקט בהמה לפי שאין דרך ת"ח לאכול בשוק. וא"כ עפי"ז הא דכתב הר"ש "אבל לעולם לאו דוקא לבהמה". ט"ס הוא. וצ"ל:

"אבל לעולא לאו דוקא לבהמה". וזה ברור:

וא"כ עפי"ז נתיישב הב' דקדוקים הראשונים דהאי אית תנא תני' שבירושלמי, שפיר קאי על המשנה דחרובין הנ"ל. כלומר דלעולא אמרו כן, דלדידי' ע"כ לבהמה לאו דוקא, וה"ה לאדם, אלא משום שאין שבחו לאכול בשוק נקטו במתני' לשון בהמה. משא"כ רב תנא הוא דפליג וס"ל כרבי ולדידהו ע"כ דוקא נקטו המתני' לשון בהמה, משום דחרובין מאכל בהמה הם כנ"ל. ומצאתי בס' שנות אליהו להגר"א ז"ל שנראה שפי' גם הוא ז"ל דברי הירושלמי כן ע"ש. אבל אין לומר דגם בזה פליגי רב ועולא, דרב דס"ל כרבי, יסבור דגם ת"ח שרי לי' להיות אוכל בשוק. זה אינו, דא"כ יהיו דברי הרמב"ם ז"ל סותרים אהדדי. דבפ"ג מהל' מעשרות הי"ז פסק כרב וכרבי, כמש"כ הכ"מ שם. ובפ"ה מהל' דיעות ה"ב הנ"ל פסק דאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק כנ"ל אלא ודאי, דהכל מודים שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק. והא דפסק הרמב"ם ז"ל כרב דס"ל כרבי, ולא כעולא דס"ל כרבנן בירושלמי שם. והלא אין הלכה כרבי מחביריו ל י"ל משום דלעולא ע"כ מתני' דקתני לבהמה לאו דוקא הוא, אלא ה"ה לאדם, כמש"כ הר"ש הנ"ל. אעפ"י שאין שבחו של ת"ח לאכול בשוק. מ"מ איסורא ודאי ליכא, ואם עבר לא מיקרי רשע. משא"כ לרב ע"כ הא דקתני מתני' לבהמה, דוקא הוא, דלאדם איכא איסורא, משום דאין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו, ואם עבר על דברי חכמים מיקרי רשע. וא"כ מתני' מסייע לרבי. ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל כוותי', כמש"כ הכ"מ הנ"ל. ואזדא תמיהת המרה"פ על הירושלמי רפ"ג דמעשרות ד"ה המעביר, במה שתמה על הרע"ב והכ"מ שם עש"ה [ועיין ברע"ב שם מה שפי' על המשנה דחרובין, ובתפארת ישראל שם, ויש להאריך הרבה בדבריו. ועיין במרה"פ על הירושלמי מעשרות פ"ג ה"ב ד"ה והחרובין, שכתב על הרע"ב שלקח לו דרך לעצמו, ולא כדרך הר"ש ע"ש. ובאמת המעיין היטב בר"ש יראה שהרע"ב לא נטה כלל מדרך הר"ש ז"ל, עש"ה והבן]:

וכיון שהוכחנו לדעת זאת, דהאי "אית תנא תני שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק" אמתני' דחרובין קאי. וא"כ שפיר קמה וגם נצבה שיטת ר"ת (שהבאתי לעיל אות א' ב') דיש חילוק בין האוכל פת בשוק ובין האוכל פירות בשוק. וא"כ לשיטתייהו ע"כ האי דירושלמי בפירות מיירי. ולפי מה שכתבתי נתברר הדבר כשמלה מפורשה, דהירושלמי בפירות מיירי, שהרי אמתני' דחרובין קאי כנז'. וא"כ עפי"ז ע"כ צ"ל דגם האי מעשה שהביאו בירושלמי מר"ש ברב"י [ולפנינו ר"א בר"ש] דהוה אכיל בשוקא וחמתיה ר"מ וא"ל בשוקא את אכיל וכו' ג"כ בחרובין הי' המעשה, דאם-לא-כן, האיך מביאים בירושלמי ראיה מזה שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק, גם פירות, דלמא המעשה בר"ש ברב"י הי' שאכל פת, ולהכי שפיר קא"ל ר"מ בשוקא את אכיל? אלא ודאי דקים להו דהמעשה בר"ש ברבי ור"מ הי' ג"כ בחרובין. ושפיר הביאו ראי' מזה שאין שבחו של ת"ח לאכול בשוק גם פירות -- והא דאכיל ר"ש ברב"י חרובין, אע"ג דמאכל בהמה הם, כירושלמי רפ"ג דמעשרות הנז', וברמב"ם בפ"ד מהל' דיעות הי"א דחרובין רעים לעולם ע"ש. וי"ל משום דסימנך עשירין מקמצין, כחולין מ"ו ע"א, ע"ש בפי' הב' שברש"י [וא"כ יהי' מזה קצת ראי' דהגירסא העיקרית בירושלמי ר"ש ברב"י ולא ר"א בר"ש] וא"ל הא גם ר' חנינא הי' די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, כברכות י"ז ע"ב ותענית כ"ד ע"א וחולין פ"ו ע"א. י"ל כפירש"י בתענית שם דר"ח [ר"ל] חסר לחם הי', ומתגלגל הי' בחרובין ע"ש. [ויש לדייק עוד קצת במה שאמר ר"מ לר"ש ברב"י:

"בשוקא את אכיל". כלומר, הלא נכד ר"ג "את" שהיה אוהב את הצנועין באכילתן, כברכות ח' ע"ב הנ"ל]:

ועפ"י האמור יש ליישב מה שמצאתי בספר "פחד יצחק" (אות א' "אוכל") שכתב, שראה במק"א דבפירות שאוכל בשוק, הרי זה דומה למלך וכו' ע"ש. וקשה מאד, דהרי בירושלמי הנ"ל דאיירי בחרובין, ואפ"ה אין שבח לת"ח כנ"ל ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דאדרבה כיון דהירושלמי מיירי בחרובין, דמאכל בהמה הם, ורעים לעולם כנז', ודאי שאינם ראוים להעלות על שלחן מלכים, כש"כ לאכלם בשוק, דנראה ודאי כדרך רעבתנות לאכול "חרובין" בשוק. ולהכי שפיר אמרו בזה שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק. משא"כ לאכול שאר פירות שהם טובים ויפים למאכל אדם שפיר י"ל דהרי זה דומה למלך. וא"כ אתי שפיר מה שמביא ה"פחד יצחק", ולאו סיתראי נינהו להירושלמי שלפנינו:

ועוד יש ליישב דברי ה"פחד יצחק", דשאני שבחו של ת"ח שהוא גדול יותר במעלה, משבחו של מלך, כהוריות י"ג ע"א, ובירושלמי שם פ"ג ה"ה, ובתדב"א סא"ז פט"ז, דחכם קודם למלך. וכ"ה במד"ר ר"פ נשא. ורבנן אקרו מלכים, כגיטין ס"ב ע"א. מ"מ מעלות ת"ח גדולים יותר ממעלות מלכים, כמו ששנו חכמים בלשון המשנה באבות פ"ו מ"ה, ובמ"ד שם ששלחנך גדול משלחנם. וא"כ עפי"ז שפיר דייקו בירושלמי ואמרו "שאין שבחו של ת"ח וכו' כלומר אעפ"י שהאוכל פירות בשוק ה"ז דומה למלך, מ"מ לת"ח אין שבח בזה. ועפי"ז מיושב דקדוק הג' שדקדקתי בריש אמיר:

איברא דכל מה שפלפלתי עד כה, הוא רק לפי מה שנמשכתי אחר פי' הר"ש והגר"א ז"ל דהאי "אית תנא תני" שבירושלמי קאי על המשנה דחרובין. אבל המפרש "פני משה" על הירושלמי שם דוחה פ' זה, ופירש. דהאי "אית תנא תני" שבירושלמי נשמט ממקומו. וקאי על המשנה שאח"ז שם:

ואיזהו חצר שהיא חייבת במעשרות וכו' ר"נ אומר כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה. ועלה. הוא דאתא בירושלמי לפרש דאית תנא תני שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק. וא"כ בחצר שהוא בוש לאכול בתוכה, נראה כאלו אוכל בשוק, וע"ש במרה"פ. וא"כ עפי"ז פשיטא דלא קשה מידי על מה שמביא ה"פחד יצחק" הנ"ל דהאוכל פירות בשוק ה"ז דומה למלך. ואינו סותר כלל למ"ש בירושלמי שלפנינו שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק. משום דעפ"י פי' הפ"מ לא מיירי בפירות דוקא:

הרי בררתי כל שיטות רבותינו הפוסקים הראשונים באר היטב. ועתה דעת לנבון נקל, איזה דרך ישכון אור פני מלך חיים. ובין תבין הפלפולא טבא שהי' בין הגה"ק מסאנץ ז"ל ושארי הרבנים הנ"ל, נ"ע בג"מ:

(ח) ועוד הערה אחת קטנה נשארה בקולמסי בזה. במה שדקדקתי לעיל בלשון הירושלמי שאמרו "שאין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק". מכלל דליכא גנאי בזה, מדלא חשבו בברכות מ"ג ע"ב אלא ששה דברים שהם גנאי לת"ח כנ"ל. וא"כ עפי"ז לכאורה יש לדקדק בזה גם על הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' דעות ה"ב שכתב "שהחכם לא יאכל בחנות ולא בשוק כדי שלא יתגנה בפני הבריות". ומשמע מלשונו דגם גנאי איכא בזה? אמנם כל מי שרגיל בלשון הירושלמי, עיניו יראו, ולבבו יבין דלא קשה מידי. משום דכן דרכן של חכמי ירושלמי לתפוס לשון נקיה וקלה. וכיוצא בזה מצינו. דבברכות מ"ג ע"ב אמרו ש"גנאי" לת"ח שיצא מבושם לשוק ובירושלמי פ"ח דברכות ה"ה, לא נקטו לשון גנאי, אלא "שאין שבחו" של ת"ח להיות יוצא מבושם. וכן הוא במס' דא"ז פ"ו. והכא נמי, אעפ"י דבאמת גנאי הוא לת"ח להיות אוכל בשוק. שפיר נקטו בירושלמי בלשון "שאין שבחו". וא"כ אתי שפיר גם לשון הרמב"ם ז"ל וטעמו לשבח. וזה ברור:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה