שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן יד
לכבוד מחו' הרה"ג וכו' מוה"ר אפרים לנדא
נ"י רב בבאקארעשט. ע"ד אשר דרש לדעת חוות דעתי, אם רווק רשאי להיות ש"ץ בר"ה ויוה"כ?
תשובה
(א) הנה כפי שנוכחתי לדעת, הרווק הזה שעליו תסובב השאלה, הוא גם אבל ר"ל על אמו תוך יב"ח, וא"כ איכא גבי' תרתי לריעותא, ובכה"ג לכ"ע איננו רשאי להיות ש"ץ בימ"נ כאשר אבאר בס"ד. הגם שכת"ה שפיר קדמי להחויא מש"כ בשו"ת בשמים ראש סי' ע', דהא דמחזירין שיהי' הש"ץ נשוי, הוא רק סלסול בעלמא לעשותו דוגמת כה"ג, ומטעם זה מתיר היכא דליכא דעדיף מיניה וכו', ע"ש. אולם כבר נודע לכל באי שערי תשובה מה שכתבו גדולי האחרונים דלאו גושפנקא דהרא"ש ז"ל חתום על השו"ת "בשמים ראש". עיין בהגהות יד שאול על יו"ד סי' שמ"ה סעיף ה' שכתב ראי' ברורה על זה ע"ש. ועכ"פ אין לסמוך עליו כל כך, ובפרט להקל כנודע. והנה מקור דברי הרמ"א באו"ח סי' תקפ"א סעי' א' שפסק דצריך הש"ץ להיות נשוי, נובע מהגהות מנהגים שמביא הד"מ שם וז"ל, "מי שאינו נשוי אשה לא יתפלל ר"ה ויוה"כ דומיא דכה"ג דהיו מתקינים לו אשה כדאיתא ביומא ב' ''. ואח"ז מביא הד"מ מהכלבו שכתב וז"ל, לחזור אחר ש"ץ הגון וראוי, כי התפלה נגד עבודה תקנוה, וצריך לדקדק במספר שניו כמספר שני העובדים עבודה, שהוא מבן כ"ה שנים ולמעלה, והמצוה מן המובחר שיהי' למעלה מן ל' שנים וכו' שאין מתפלל אלא מי שיש לו אשה דומיא דכ"ג שהי' מכינים לו אשה אחרת ושתהיה לו אשה לשומרו מן החטא עכ"ל. וראיתי בס' "ברכי יוסף" להגה"ק חיד"א ז"ל באו"ח סי' תקפ"א אות י"ג שכתב וז"ל. ובד"מ כתב תרי זימני דאשה אחרת מתקינין לו, ואינו הלכה עכ"ל. ולפענ"ד לא קשה מידי, דנהי דאין הלכה כר' יהודה דס"ל ביומא ב' דאף אשה אחרת מתקינין לו כמבואר שם. אבל הא פשיטא דלכ"ע צריך הכ"ג שיהי' לו עכ"פ אשה אחת כמבואר ברמב"ם בפ"א מהל' עבודת יוה"כ הל"ב וז"ל, הכל עשוי בכ"ג נשוי, שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו עכ"ל. וכ"כ בספר החינוך המיוחס להרא"ה ז"ל במצוה קפ"ה, ובס' מנחת חינוך שם כתב וז"ל, ונראה דאף בדיעבד עבודתו פסולה אם אין לו אשה ע"ש. ובמת"כ אישתמיטתיה דברי התוס' ישנים ביומא ב' ד"ה שמא עש"ה, ויש לפלפל ודו"ק. וא"כ עפי"ז הוא הדין בש"ץ בימ"נ דבעינן שיהי' נשוי אשה דומיא דכ"ג. ויש להעמיס כ"ז בלשון הכלבו ומה דנקט הלשון שהיה מכינים לו אשה אחרת, כלומר, דהרי לר"י גם אשה אחרת מתקינין לו, וא"כ עכ"פ לדידן בעינן שיהיה לו אשה אחת, וזה פשוט וברור:
(ב) ומה שכתבו הפוסקים הנ"ל דהש"ץ ביוה"כ הוא דומיא דכ"ג. לאו שם המושאל וסלסול בעלמא הוא, אלא האמת כן הוא, כאשר אבאר בעזה"י, דהרי מוכח בש"ס ופוסקים דגם בשאר ימות השנה הש"ץ הוא ככהן העומד ומקריב קרבנות צבור, וממילא מוכח דביוה"כ הש"ץ הוא ככ"ג העובד עבודת יוה"כ דהרי בברכות כ"ו ע"ב אמר ריב"ל תפלות כנגד תמידין תקנו ע"ש. ובירושלמי פ"ד דברכות ה"א דרבנן אמרי הכי ע"ש. ועפי"ז אתי שפיר דעת הרמב"ם בפ"א מהל' תפלה ה"ה שפסק דתפלות כנגד תמידין תקנו, ע"ש בנושאי כליו שהקשו ע"ז שפסק כריב"ל נגד ריב"ח דתניא כוותיה? ע"ש בכ"מ ובלח"מ ולפי מה שכתבתי א"ש דהרמב"ם ז"ל סמך לפסוק כהירושלמי מטעמא דרבנן ס"ל הכי. ומחלפי שיטתיה דריב"ל מבבלי להירושלמי עש"ה. עוד י"ל עפימש"כ ה"מראה הפנים" על הירושלמי שם ד"ה ריב"ל, דלמ"ד תפלות אבות תקנום, ע"כ צ"ל דגם תפלות ערבית חובה, דהרי כל שלשה אבות כולן שוין לטובה, משא"כ למ"ד דתפלות נגד תמידין תקנו, וא"כ תפלת ערבית נגד איברים ופדרים תקנו, וכמו שהן אינן מעכבים, כך תפלת ערבית רשות הוא ע"ש. ועפי"ז י"ל דריב"ל דבבלי הנ"ל דס"ל תפלות נגד תמידין תקנו, אזיל לשיטתיה דס"ל תפלת ערבית רשות לשיטת רב עמרם ז"ל המובא בתוס' ברכות ד' ע"ב ד"ה דאמר עש"ה וכיון דאנן פסקינן כרבא בברכות כ"ז ע"ב דס"ל תפלת ערבית רשות, כמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' תפלה ה"י, ממילא מוכח דקיי"ל תפלות נגד תמידין תקנו, וא"ש פסקי הרמב"ם גם לשיטת הש"ס בבלי. ומהאי טעמא פסק הרי"ף ז"ל בפ"ג דברכות י"ג, דמה"ת אין להתפלל שני פעמים, דהוה כמקריב ב' תמידין, ועובר משום בל תוסיף, ע"ש בתר"י. ועיין בטור או"ח סי' מ"ח דאין לחוש לקרות פ' התמיד ב"פ, ע"ש בב"י ובמג"א סק"א עש"ה ודו"ק. וכיון שהוכחנו לדעת זאת דאנן קיי"ל תפלות כנגד תמידין תקנו, ממילא מוכח דהש"ץ הוה ככהן העומד ומקריב התפלות שהם במקום קרבנות צבור. וכן מבואר להדיא במהרי"ק שורש מ"ד, מובא בב"י או"ח סי' נ"ג, וז"ל, שהתפלה היא של הקהל שהיא במקום התמידין שהיו באים משל צבור, ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם, ומטעם זה פסק רבינו שמחה דאפי' יחיד יכול לעכוב את החזנות ולומר איני חפץ שיהיה פלוני חזן עכ"ל, וע"ש בש"ע [הגם שדברי המהרי"ק ז"ל תמוהים מאד, מהתוס' יומא י"ט ע"ב ד"ה מי, ותוס' קידושין כ"ג ע"ב ד"ה דאמר, שכתבו, דאי נימא הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, כהן מקריב שלא מדעת בעלים בע"כ, עש"ה. וצע"ג] אבל מ"מ מבואר להדיא ממהרי"ק וב"י ז"ל שהעתיקו, דס"ל דש"ץ הרי הוא ככהן העומד ומקריב קרבנות צבור. והאיר ה' את עיני ומצאתי בזוהר הקדוש (פ' ויקרא דף י"ח) שמבואר שם מפורש יוצא מדבריו הקדושים, דש"ץ הוא ככהן עש"ה. ולפענ"ד נראה דרשב"י בזוה"ק אזיל לשיטתיה בברכות כ"ח ע"א דס"ל תפלת ערבית רשות, כי הוא היה אותו התלמיד שבא לפני ר' יהושע וא"ל תפלת ערבית רשות ע"ש, וממילא מוכח דס"ל תפלות כנגד תמידין, וכמו שהוכיח ה"מראה הפנים" על הירושלמי הנ"ל. וא"כ א"ש דמהאי טעמא איתא בזוה"ק דהש"ץ הוא ככהן. ומצאתי עוד בזוה"ק פ' חיי דף קל"ג, ובפ' ויחי דף רכ"ט:
דרשב"י אמר בהדיא תפלות כנגד תמידין תקנום, וגם אמר שם טעם לשבח, אמאי תפלת ערבית רשות עש"ה. ובמח"כ לא זכר שר ה"מראה הפנים" הנ"ל דברי הזוה"ק. וכיון שהראיתי לדעת דרשב"י ס"ל תפלות כנגד תמידין תקנום, כרבנן דירושלמי הנ"ל, א"ש טפי פסק הרמב"ם הנ"ל, וא"כ רשב"י אזיל לטעמיה ומש"ה שפיר ס"ל דהש"ץ הוא ככהן כנ"ל ודו"ק. ואחרי אשר זכינו לדעת זאת, ממילא מוכח דביוה"כ הש"ץ הרי הוא ככה"ג, שהרי כל עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בכה"ג, כיומא ל"ב ע"ב והוריות י"ב ע"ב, ועוד בכ"ד. ועיין בפירש"י בריש יומא, בראש העמוד, כתב וז"ל שכל עבודת יוה"כ אינה כשרה אלא בו כדיליף בהוריות בפרק בתרא דף י"ב ע"ב דכתיב גבי יוה"כ וכפר הכהן אשר ימשח אותו עכ"ל. ובהגהות הרש"ש כתב ע"ז בזה"ל, אנכי לא מצאתי שמה עכ"ל. ובמח"כ אישתמיטתיה הירושלמי בפ"ג דהוריות ה"ב דיליף זאת מקרא הנ"ל. וכ"ה בברייתא דתו"כ פ' אחרי עש"ה וכוונת רש"י ז"ל הוא על ירושלמי ועיין בפירש"י יומא ה' ד"ה מה תלמוד לומר, כתב וז"ל, אם ללמד שתהיה עבודה בכה"ג והלא כל הפרשה באהרן נאמרה וכו' עכ"ל. וצ"ע. וכ"ז נעלם במח"כ מהגהות הרש"ש. וכיון שכל עבודת יוה"כ אינן כשרות אלא בכ"ג, וא"כ גם הש"ץ המתפלל תפלת יוה"כ שהוא במקום עבודת יוה"כ, הרי הוא ככה"ג, וצריך שיהא נשוי אשה ככ"ג כנז'. וגדולה מזו מצאתי בזוה"ק ויקרא דף ה': דס"ל דכל כהן שאינו נשוי קרבניה לאו קרבן. וסיים בזה"ל, ממשמע דכתיב אדם כי יקריב, שאני הכא דלאו איהו אדם ולאו בכלל דאדם הוא (ועיין יבמות ס"ג) ושכינתא לא שריא עלוהי בגין דאיהו פגים ואקרי בע"מ וכו' ובגין כך כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. אדם דאשתכחו דכר ונוקבא, האי חזא לאקרבא קרבנא דא ולא אחר עכ"ל. וא"כ להזה"ק גם בשאר ימות השנה דהש"ץ הוא ככהן הדיוט צריך שיהא נשוי אשה, אולם מש"ס ופוסקים לא משמע הכי, רק בכ"ג ביוה"כ בעינן שיהא נשוי אשה, מגזירת הכתוב וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו כנ"ל. וא"כ ה"ה בש"ץ ביוה"כ בעינן שיהא נשוי אשה. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' נ"ג בא"א סק"ו שכתב וז"ל, עי' בסי' תקפ"א ברה"ש ויוה"כ בעינן שיהא הש"ץ נשוי, ובן שלשים, דומיא דכ"ג שיש לו אשה, ומשמע בשאר ימות השנה אפילו אין נשוי, מ"מ נשוי קודם לבחור אפילו נתמלא זקנו, ואפי' בשאר ימות השנה עכ"ל. ובמח"כ לא העיר מכל האמור:
(ג) אמנם כן יש לדקדק על מש"כ הכלבו הנ"ל דבעינן בש"ץ שיהיה דומיא דכ"ג שתהיה לו אשה לשמרו מן החטא. וקשה לכאורה מנין לו דבר זה, הא בכ"ג עיקר הטעם הוא מגזרת הכתוב "וכפר בעדו ובעד ביתו" זו אשתו כנ"ל, אבל לא מטעם לשמרו מן החטא? וי"ל דהכלבו הוכיח זאת מיומא ו' ע"א דפריך מביתו למה פירש וכו' ופירש"י מאשתו למה פירש, תבא אשתו עמו שם וכו' ע"ש בתוס' ד"ה מביתו, שפי' מביתו למה פירש, דהו"ל למימר שיפרישוהו למחילה אחת בהר הבית שלא נתקדשו המחילות ותוכל אשתו להיות אצלו ע"ש. ולכאורה קשה מאי כולי האי שמפרישין אותו מאשתו על ז' ימים? ולהכלבו הנ"ל אתי שפיר כיון דבעינן בכ"ג ביוה"כ שתהיה לו אשה לשמרו מהרהור חטא. הלכך ס"ד דבעינן נמי שתהיה אשתו עמו, ועי"ז יהיה יותר משתמר מן החטא, עיין בתוס' קידושין כ"ט ע"ב ד"ה הא, דלהר"ת גם מי שיש לו אשה אם יוצא חוץ למקומו אכתי איכא הרהור ע"ש. ועיין בקידושין פ"ב ע"א דלר"א אף מי שיש לו אשה ואינה שרויה אצלו לא ילמד סופרים. ומש"ה פריך שפיר מביתו למה פירש כנ"ל, וא"כ נהי דקיי"ל להלכה דמפרישין אותו מביתו כדמפרש בגמ' טעמא דמלתא ע"ש. אבל עכ"פ בעינן שיהא נשוי, לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, כיומא י"ח ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה יחידי, שכתבו, כיון דשרי לאחר ז' פת בסלו קרינא ביה ע"ש. וכ"מ להדיא בכתובות ס"ג ע"ב, להנוסחא שלפנינו ע"ש. ועיין בהגהות הב"ח ביומא שם. וה"נ לענין כ"ג ביוה"כ כיון שיש לו אשה אע"ג שאינה שרויה אצלו, מ"מ יש לו פת בסלו קרינא ביה, והרי הוא נשמר מן החטא. והיינו טעמא דת"ק דר"א בקידושין פ"ב ע"א הנ"ל ע"ש. ועפי"ז י"ל קושית הר"ת בתוס' קידושין כ"ט ע"ב הנ"ל ודו"ק. וא"כ ה"ה בש"ץ ביוה"כ שהוא דומיא דכ"ג דבעינן נמי שיהא נשוי אשה ויהיה נשמר מן החטא, ואתי שפיר דברי הכלבו, וזה נכון:
(ד) השתא הכא בנידון שאלתינו ממ"נ אינו ראוי להיות ש"ץ בימ"נ, מאחר שכת"ר קראוהו "עלם", נראה שעדיין לא בא למספר שניו, דהרי בעינן למצוה מן המבחר שיהיה בן שלשים, ועכ"פ לא פחות מבן כ"ה שנים כמש"כ הכלבו הנ"ל, וכ"כ בא"ר ס"ק ט"ו ע"ש. ואם הוא בן כ"ה שנה ועדיין לא נשא אשה חלילה לו להיות ש"ץ בימ"נ מטעם שאמרינן בקידושין כ"ט ע"ב דכל שעבר עליו עשרים שנה ולא נשה אשה כל ימיו בהרהור עבירה וכו' ע"ש, והרהורי עבירה קשה מעבירה כיומא כ"ט ע"א. ועיין בס' מורה נבוכים להרמב"ם ז"ל ח"ג פ"ח שכתב פירוש נפלא ע"ז, כי אם חוטא אדם בהרהור הרי הוא חוטא בשכלו שהוא חלק החשוב מסגולת האדם הנמשך אחר צורתו ואינו דומה מרי מעבד פחות למרידת שר גדול עש"ה. והרהור עבירה אסור מה"ת, כמבואר בתוס' ע"ז כ' ע"ב, עיין חולין ל"ז ע"ב שלא הרהרתי ביום, ובתוס' שם ד"ה שלא ע"ש. ובחי' הרמב"ן בחולין שם הקשה ביתר ביאור, דהא הרהור מה"ת דכתיב ונשמרת מכל דבר רע וכו' ע"ש. וכ"ה בב"י אה"ע סי' כ"א בשם הר' יונה ז"ל בזה"ל "ואסור מן התורה להרהר באשה אפילו פנויה שעל ההרהור עובר בלאו מה"ת ונשמרת מכל דבר רע". וכ"כ בב"ש אה"ע סי', כ"א סק"ב ע"ש. ונוראות נפלאתי על הפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח חלק ה' אות ל"ד שכתב וז"ל, לא יהרהר אדם ביום וכו' י"ל מדרבנן ע"ש. ועיין בפמ"ג שם ח"ג אות ט"ו עש"ה. ובוש אני לאמר כי במח"כ אישתמיט מיניה כל הנ"ל. ועפי"ד הר' יונה הנ"ל אפשר ג"כ לפרש מ"ש ביומא הנ"ל הרהורי עבירה קשה מעבירה, ודו"ק היטב:
(ה) ואלה מוסיף על הראשונים בנידון שאלתינו שהרווק הוא אבל ר"ל, וכבר כתב המהרי"ל ז"ל בתשו' סי' קכ"ח מובא גם במג"א סי' תקפ"א סק"ד דאבל תוך יב"ח אסור להתפלל בימ"נ אכן בדליכא חזן אחר שרי כ"כ המג"א בשם מהרי"ל. אמנם במהרי"ל גופיה בתשו' הנ"ל סיים וז"ל, אכן בדליכא חזן אחר ולא אפשר ראיתי שהתיר מ"ו הר"ג ז"ל, עכ"ל. ומלשונו משמע דהיכא דאפשר באיזה אופן למצוא אחר אע"פ שהאבל ר"ל עדיף מהאחר מ"מ יתפלל האחר, שהרי לא הזכיר המהרי"ל כלל דהיכא דליכא דעדיף מיניה שרי, כמש"כ בתשו' מהרי"ו סי' מ"ז מובא גם בד"מ סי' תקפ"א ע"ש. ש"מ דלא שמיע ליה כלומר לא ס"ל הכי. ויש להעיר על הש"ך ביו"ד סוס"י שע"ו ס"ק י"ד שהביא פסק המהרי"ל דבימ"נ אסור לאבל להתפלל. וכתב ע"ז בזה"ל, מיהו היכא דליכא דעדיף מיניה מותר כ"כ מהרי"ו, עכ"ל הש"ך. וכ"כ הט"ז באו"ח סי' תקפ"א. ובאמת המעיין במהרי"ל בתשו' יראה דלא ס"ל כמהרי"ו, ואדרבה עפי"ד המהרי"ל יש לדחות דברי המהרי"ו בזה שהביא ממהר"י מולין ז"ל די"ל דשא"ה שלא מצא אחר כלל עש"ה. כש"כ בנידון שאלתינו דאית גבי' תרתי לריעותא, שהוא רווק, וגם אבל ר"ל, כבר כתב בס' עדות ביוסף חי' או"ח שפסק הלכה למעשה שלא הניח בכה"ג לירד לפני התיבה, אעפ"י שהרווק היה ת"ח בקי בתלמוד, מ"מ כיון שהיה גם אבל ר"ל לא הניחו להתפלל בימ"נ, מטעם דתרי קולי לא מקילינן ע"ש. ודוגמא לזה מצינו בתוס' נדה ס"ז ע"ב ד"ה משום, וכ"ה בש"ע יו"ד סי' קצ"ט סעי' ז'. ועיין בט"ז יו"ד סוס"י צ"א דתרי קולי לא מקילינן אפי' בשביל הפ"מ ע"ש. ובמק"א הארכתי דהיכא דיש ביחד ב' פיסולי דלכתחלה, אף דכל אחד שרי בדיעבד, מ"מ בכה"ג גם בדיעבד אסור כמש"כ הלח"מ פ"ד מהל' יבום ה' ו"ז עש"ה ודו"ק:
בצלאל זאב שאפראן