שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן יג
לכבוד מחו' הרה"ג וכו' מוה"ר אפרים לנדא
נ"י רב בבאקארעשט
ע"ד שאלתו, בענין עיר אחת גדולה, אשר נוהגין בה לעשות נשואין בר"ח אייר. אם רשאין לנהוג זהירות שלא לסדר קידושין בר"ח אייר, מטעם שאין להעמיד יסוד כל כך על מנהגי עיר כזו. ואם איכא בזה חשש לא תתגודדו, כעין מש"כ הרמ"א או"ח סי' תצ"ג סעי' ג'
תשובה
הנה צאינה וראינה כל הסוגיא דלא תתגודדו, ומקומו טהור שואף וזורח ביבמות י"ג ע"ב וי"ד ע"א. וניתי ונחזה לבאר:
א) אם האי דרשה דלא תתגודדו, לא תעשו אגודות, דרשה גמורה היא. או דלמא דרבנן. ואסמכתא בעלמא היא
ב) אי בדבר שיש לתלות שאינו מתכוין לאיסורא, איכא משום לא תתגודדו?
ג) אי במנהגא, איכא משום לא תתגודדו?
ד) אי בשתי בתי דינין בעיר אחת, ליכא למיחש למידי ואפילו איסורא דרבנן ליכא? (א)
והנה מפשט הסוגיא דא"ל ר"ל לר' יוחנן איקרי כאן לא תתגודדו. משמע דלאו גמור מן התורה היא. וגם מדפריך הש"ס אח"ז:
האי מבעי ליה לגופיה כו'. והדר פריך:
ואימא כוליה להכי הוא דאתא (עש"ה ובפרש"י)? ומשני:
ש"מ תרתי. מוכח להדיא שהיא מן התורה, ולא הוי אסמכתא. כמש"כ כה"ג רבותינו בעלי התוס'. עיין בתוס' עירובין כ"ג ע"ב ד"ה פשטוה, ותוס' סוכה ט' ע"א ד"ה מנין דמדפריך והא קרא להכי הוא דאתא, משמע דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא ע"ש. ועיין תוס' כתובות מ"ז ע"א ד"ה דמסר, ותוס' מ"ק ח' ע"ב ד"ה בחגך ע"ש, וברא"ש חולין פרק ג"ה סי' ל"א, וכ"ה בתוס' ע"ז ס"ז ע"א ד"ה אר"י ע"ש [וצ"ע בתוס' ב"ב קמ"ז ע"א ד"ה מנין, עש"ה וצע"ג, ועיין תוס' מ"ק ה' ע"א ד"ה הא ובהגהות ר"ב רנשבורג וצ"ע ודו"ק וכן נראה מבואר דעת הרמב"ם בפי"ב מהל' עכו"ם הלכה י"ד, וז"ל:
ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה, וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולות, שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות עכ"ל. ומדכתב הרמב"ם שהוא בכלל האזהרה, מבואר דס"ל דהוא לאו גמור מן התורה ולא אסמכתא, וע"ש בכ"מ מש"כ לתרץ דלא הוה גדידה לאו שבכללות? משום דעיקר הלאו ידענו שהוא שלא נגדד עצמנו ולא שרבה הכתוב. גם שלא להעשות אגודות אגודות עכ"ל. ומדלא תירץ דהוי אסמכתא מבואר ג"כ דס"ל שהוא דבר תורה בלאו כנ"ל. וכ"כ התב"ש בסי' י"ג סק"ב בדעת הכ"מ ע"ש וכ"כ הפמ"ג באו"ח סי' תצ"ג סק"ו להוכיח מהכ"מ הנ"ל ולא הביא מהתב"ש:
(ב) אמנם כן, ראה זה מפורש בספר המצות להרמב"ם לאוין מ"ה שכתב וז"ל:
והנה אמרו שבכלל זה האזהרה מחלוק בתי העיר במנהגם, וחלוק הקבוצים, ואמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. אבל גופיה דקרא הנה הוא כמו שאמרו לא תעשו חבורה על מת וזהו כמו דרש. וכן אמרו (סנהדרין ק"י) המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר לא יהיה כקורח וכעדתו, הוא ג"כ על צד הדין וכו' עכ"ל. ובשורש ח', כתב הרמב"ם להדיא דהא דאמרו כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, זהו על צד האסמכתא ע"ש ברמב"ן ובמג"א מש"כ בזה] והרי שמדמה הרמב"ם הך דלא תעשו אגודות להא דמחזיק במחלוקת וכו'. מוכח דס"ל דהוי ג"כ אסמכתא, וצע"ג שלא יהיו דברי מאור עינינו הרמב"ם ז"ל סיתראי ונושאי כליו לא הרגישו בזה. וראיתי ברא"ם עה"ת בפרשת ראה עה"פ דלא תתגודדו, כתב דהך דרשה דלא תעשו אגודות אגודות אינו אלא אסמכתא בעלמא ורק מדרבנן היא ע"ש. וכ"כ בס' יסל"מ, מובא ג"כ בספר "מנחת חינוך" מצוה תס"ז ע"ש. ותמהני מאד שלא העירו מכל הנ"ל, ומצאתי עוד בס' גור אריה להגאון מהר"ל מפראג ז"ל. בביאורו על פירש"י עה"ת בפסוק לא תתגודדו, השיג שם על הרא"ם ז"ל וכתב כי הך דרשה דלא תעשו אגודות מן התורה היא. והוציאו זאת מדקדוק לשון הכתוב שבא בבנין התפעל, ע"כ לא הוי אסמכתא והוא לאו גמור. עש"ה בדבריו וינעם לך. ותימה שלא הביא ג"כ מכל הנ"ל:
(ג) ולפענ"ד נ"ל עוד להעיר בזה עפ"י מה שמצאתי בירושלמי פסחים פ"ד ה"א על המשנה דמקום שנהגו לעשות מלאכה בערב פסח וז"ל:
רשב"ל שאל לרבי יוחנן ואינו אסור משום בל תתגודדו? א"ל בשעה שאלו עושין כב"ש ואלו עושין כב"ה, אבל במנהגא בעלמא משום חומרא שמחמירין על עצמן לא קרינן ביה לא תתגודדו [ע"ש שכ"פ הק"ע, וע"ש בפ"מ] וכו'. א"ל ר"ל לר' יוחנן הרי ר"ה ויוה"כ ביהודה. נהגו כרע"ק, ובגליל כריב"נ? א"ל שאני התם שאם עבר ועשה ביהודה כגליל, ובגליל כיהודה יצא [וכיון שאינו מעכב בדיעבד אין כאן משום לא תתגודדו והדר פריך:
הרי פורים הרי אלו קורין בי"ד, ואלו קורין בט"ו כו'. א"ל ר"י מי שסדר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר [כלומר דכל שיש לו סמך מן המקרא לא שייך ביה אגודות, וע"ש בק"ע ובפ"מ ובמרה"פ]. והנה כמה הלכתא גבורתא איכא למשמע מהירשלמי הנזכר כמו שאבאר בס"ד. ראשית יש לדקדק בלשון הירושלמי דבכל מקום תני לישנא קלילא (כב"ק ו' ע"ב) וכאן נקט ר"ל בקושייתו:
ואינו אסור "משום בל תתגודדו", ולא נקט כלשון הבבלי:
איקרי כאן לא תתגודדו. ולמה הוסיף בירושלמי מלת "משום"? אולם יש לומר עפ"י מש"כ בפי' "תפארת ישראל" על המשניות בסוף פ"ח דברכות על מ"ש, בברכות ל"ג ע"א לענין ברכה שא"צ העובר משום לא תשא. וכתב:
מדקאמרו מלת "משום" ולא אמרו עובר בלא תשא משמע ודאי דלאו ילפותא גמורה היא ורק מדרבנן ואסמכתא בעלמא היא. והגם שבנו ז"ל הקשה שם ע"ז והביא מפסחים ה' ע"ב וחולין ס"ז ע"א דנקטו לשון "משום" גם בלאוין גמורים? מ"מ פירש שם כוונת אביו ז"ל דאם אמרה הגמ' עובר בל"ת אז מוכרח דהוא לאו גמור, משא"כ באמר לשון "משום" אז תו אין מוכרח דהוא דאורייתא אלא נוכל לומר דהוא אסמכתא וכמו דאמרינן במכות ט"ז ע"ב דהמשהה נקביו עובר "משום" בל תשקצו, וביבמות ס"ד ע"ב אמרינן דשיתין סבי איעקרי מפירקא דר"ה. וכן אמרו שם במכות דמאן דשתי בקרנא דאומנא עובר "משום" בל תשקצו וכו'. אע"כ דלאו דבל תשקצו היא רק אסמכתא עכ"ל. הנה מה שהעיר ממכות ט"ז ע"ב ומיבמות ס"ד ע"ב. במח"כ אישתמיט מיניה דברי התה"ד סי' ט"ז והתב"ש סי' י"ז סק"ב ע"ש מש"כ בזה. וגם מ"ש מהאי מאן דשתי בקרנא דאומנא כו'. במח"כ אישתמיט מכולם מש"כ הריטב"א במכות ט"ז ע"ב שם, דכל המפרשים ז"ל כתבו שאינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, כאידך דההשהה נקביו עכ"ל. להתפא"י אפשר דהמפרשים הוכיחו זאת מדנקטו בזה מלת "משום" כנ"ל. וכעין זאת מצאתי בס' יבין שמועה שכתב בשם תלמידי הרשב"א דכל היכא שאמרו בש"ס "משום שנאמר" הוא דרבנן ע"ש ועיין נדרים פ"א ע"ב, ושם ט"ו ומצאתי בספר "ידות נדרים" בי"ש סק"ב, שכתב דצריך להגיה גם בדף ט"ו דצ"ל "משום שנאמר" מטעם זה ע"ש. השתא הכי שפיר אפשר לומר דמהאי טעמא דקדקו במערבא ונקטו בירושלמי "משום בל תתגודדו" משום דס"ל להירושלמי דאינו אלא אסמכתא בעלמא, ולהכי נקטו בזה מלת "משום" וא"כ יהיה ראי' מהירושלמי להרמב"ם בספר המצות. ולהרא"ם ולהיסל"מ ולהפוסקים הנ"ל דס"ל שהוא לאו גמיר מה"ת כאמור? ע"כ צ"ל דס"ל דאין הכרח ממלת "משום" להוכיח מזה דהוא אסמכתא, די"ל שהוא מה"ת, ומ"מ נקטו מלת "משום" גם בכה"ג כנזכר לעיל. עוד י"ל דס"ל דהלכה כבבלי נגד הירושלמי:
(ד) עוד מצינו למידן מהירושלמי דבר חדש, דאפילו בשתי בתי דינין, ואפילו בשני מקומות, איכא משום לא תתגודדו, דהרי לא חילקו לתרץ בזה כל קושייתם. כמסקנת הש"ס בבלי ביבמות י"ד, וזה חידוש גדול ועפי"ד הירושלמי נלפענ"ד לתרץ דעת מאור עינינו הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהל' עכו"ם הלכה י"ד הנ"ל דפסק שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג זה וזה וכו' "משום לא תתגודדו", ע"ש בכ"מ ובלח"מ שתמהו עליו בזה שפסק כאביי נגד רבא. ותירוץ הכ"מ ז"ל דחוק מאד, וגם מש"כ שם בשם מהרו"כ ז"ל הוא דוחק גדול כמש"כ הלח"מ. ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' אלף שפ"ד מש"כ לתרץ דעת הרמב"ם ע"ש. וגם דבריו דחוקים קצת למעיין. אמנם מחוורתא לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דסמך עצמו על הירושלמי הנ"ל, כיון דבבבלי פליגו בזה אביי ורבא ביבמות י"ד ע"א אי בשתי בתי דינין בעיר אחת איכא משום לא תתגודדו, ס"ל להרמב"ם דלא שבקינן מאי דפשיטא להו בירושלמי משום מאי דפליגו אמוראי בבבלי, כעין מש"כ הש"ך יו"ד סי' קמ"ה סק"א דלא שבקינן מאי דפשיטא לירושלמי משום מאי דמספקא בש"ס דילן ע"ש. וכ"כ בברכ"י או"ח סי' צ' בשם דרך הקדש ע"ש. ולא ציין להש"ך הנ"ל, והכא נמי לא שביק הרמב"ם פשיטותא דהירושלמי דס"ל דאפילו בשתי בתי דינין בעיר אחת איכא משום לא תתגודדו שהרי לא חלקו בזה כלל בשביל מאי דפליג רבא על אביי וס"ל דבשתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה. ולהכי פסק הרמב"ם שפיר כאביי וכפשטות הירושלמי. משא"כ בשתי עיירות דאביי ורבא לא פליגו בזה ותרווייהו ס"ל דליכא משום לא תתגודדו, וגם סתמא דהש"ס ביבמות י"ד שם אמרו לתרץ הת"ש במקומו של ר"א היו כורתים עצים וכו' ואמרו האי מאי תיובתא מקומות מקומות שאני ע"ש. הרי דפשיטא להו בהש"ס דילן דבשני מקומות ליכא מאן דפליג ולכ"ע מותר וכמש"כ גם הלח"מ הנ"ל. ולהכי אע"ג דבירושלמי ס"ל דאפילו בשני מקומות אסור משום לא תתגודדו, מ"מ פסק הרמב"ם שפיר כהש"ס בבלי, משום דבכה"ג שבקינן מאי דפשיטא לירושלמי משום מאי דפשיטא לן בבבלי, והדרינן לכללא דהלכה כהש"ס בבלי נגד הירושלמי, וזה ברור ונכון. וכעת מצאתי בהגהות מהרש"ם ז"ל, על האו"ח סי' תצ"ג שרמז לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל, עפ"י הירושלמי הנ"ל. יעו"ש. אבל במחכת"ה לא ביאר את כל הנלמד מהירושלמי. והרבה יש לפלפל בדבריו. שם:
(ה) וגם זאת יש ללמוד מהירושלמי, דבדבר שאינו אלא מנהג בעלמא ולית ביה איסורא לית ביה משום לא תתגודדו, שהרי ר' יוחנן גופיה השיב כן לר"ל לתרוצי ליה מתני' דמקום שנהגו, וכמו שפי' הק"ע והפ"מ כנ"ל. משא"כ בש"ס דילן בבבלי ר"ל א"ל לר' יוחנן הכי מזה משמע דר' יוחנן לא ס"ל כן, אבל בירושלמי ר' יוחנן גופיה ס"ל הכי, ועוד דעפ"י הש"ס בבלי דסלקו במסקנא לחלק בין שתי בתי דינין ובין שני מקומות, דבשתי בתי דינין בעיר אחת לרבא לית לן בה ובשתי עיירות לכ"ע גם לאביי ליכא משום לא תתגודדו וכנ"ל. משמע דלהמסקנא הדרו בהו מכלהו שנויי קמאי, וא"כ י"ל דלמסקנא גם במנהגא איכא משום לא תתגודדו. ואפ"ה לא קשה הך מתני' דמקום שנהגו כיון שהוא בשתי עיירות. וכ"מ בהרי"ף והרא"ש שלא הביאו ביבמות שם אלא המסקנא בלבד, וכמש"כ המג"א באו"ח סי' תצ"ג סק"ו כה"ג דלהמסקנא בכל דבר שייך לא תתגודדו בב"ד אחד בעיר אחת [ע"ש שהוכיח כן מתוס' פסחים י"ד ד"ה שתי. והוא מהירושלמי פסחים פ"א ה"ה ע"ש במרה"פ. ועיין בפר"ח סי' תרנ"ח ובמחצית השקל בסי' תצ"ג ובפמ"ג בא"א על המג"א די"ל דאין ראיה משם עש"ה] משא"כ בירושלמי הנ"ל מבואר להק"ע והפ"מ הנ"ל דס"ל לר"י להלכה דבמנהגא בעלמא דלית ביה איסורא ליכא משום לא תתגודדו כנ"ל [ולהפ"מ שם נכלל בתירוצא דר' יוחנן לר"ל הנ"ל גם הסברא שאמרו ביבמות י"ג דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה דכמה בטלני איכא בשוקא, ועש"ה בירושלמי בסוף הלכה בפ"מ ובק"ע ובשי"ק ד"ה ויבטל והבן]. וראיתי בקרבן נתנאל על הרא"ש ביבמות פ"א סי"ט אות ד' שהשיג על המג"א הנ"ל שכתב דלהמסקנא בכל ענין שייך לא תתגודדו, ולא מחלקינן בהך סברא דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה, והביא ראיה מסוף הסוגיא שם דמוכח דגם להמסקנא סברת התלמודא סברא נכונה, וכ"כ המהרש"ל ביש"ש ביבמות שם סי' י' ע"ש, וכ"כ בנתיב חיים בגליון הש"ע להשיג על המג"א בזה. ואני מוסיף שכן מוכח להדיא מתוס' יבמות י"ד ע"א ד"ה בשלמא, עש"ה דמבואר דגם להמסקנא מחלקינן בהך סברא מטעם דהרואה אומר שאין מתכוין לאיסור. וא"כ ממילא מוכח ג"כ דגם להמסקנא קיימא ג"כ הך תירוצא דבמנהגא ליכא משום לא תתגודדו כאמור. ומצאתי בחי' הריטב"א על יבמות י"ג ע"ב וי"ד שמפורש יוצא מדבריו דהא תירוצא דמתרציין דבמנהגא ליכא למימר אגודות תירוצא רויחא שפירא הוה וכדא"ל ר"ל בתמיהותא וצריכא ליה למילי דעלמא דליכא טעמא דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה, ע"ש בריטב"א שכתב כן בשיטת רש"י ז"ל ג"כ שפי' דגם ר"ל שהקשה לר"י ממגילה, עיקר קושייתו הוא רק מי"ד וט"ו אבל לא מיום הכניסה דכפרים ומש"ה לא פריך רבא לאביי ממגילה [עיין בתוס' שם ד"ה כי ובהרא"ש] משום דגם ר"ל לא פריך מבני הכפרים דכמנהגא דמי דאם רצו עושים כבני עיירות לקרוא בי"ד ועיקר קושיית ר"ל לא הי' רק מי"ד וט"ו דכרכים ועיירות, ולאביי לא הוה קושיא דבשני עיירות לית לן בה. וכ"כ בחי' הרשב"א והריטב"א דהך תירוצא דבמנהגא ליכא משום לא תתגודדו, קיימא גם במסקנא וראיה מדלא פריך רבא לאביי ממגילה דיום הכניסה לבני הכפרים, וע"כ ודאי משום דכפרים כמנהגא דמי. ויש להעמיס דברי הריטב"א והרשב"א בירושלמי הנ"ל דמפורש שם להדיא דר"ל לא הקשה לר"י ממגילה רק מי"ד וט"ו, ולא מיום הכניסה ומפורש כשיטת רש"י הנ"ל], וע"כ היינו טעמא דירושלמי משום דיום הכניסה כמנהגא דמי. ולהירושלמי פשיטא להו דבמנהגא ליכא משום לא תתגודדו כנ"ל. ותימה על הריטב"א שלא הביאו להירושלמי בזה וצע"ג. והמעיין בדברי הריטב"א שבכל הסוגיא ביבמות שם יראה שעוד יש להעיר על דבריו מהירושלמי הנ"ל עש"ה ודו"ק, וגם תמהני על מפרשי הירושלמי שלא הביאו להריטב"א על הסוגיא הנ"ל, ולהעיר עליו מהירושלמי ועוד נלמד מהירושלמי הנ"ל דגם במנהגא דאית ביה איסורא, מ"מ כל שאינו מעכב בדיעבד לא שייך גביה משום לא תתגודדו. הרי למדנו מהירושלמי הנ"ל כמה חידושי הלכות, ותמהני על המג"א בסי' תצ"ג הנ"ל ושארי האחרונים שלא הביאו להירושלמי הנ"ל [ועיין שו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' קנ"ג שפסק ג"כ דבמנהגא ליכא לא תתגודדו ע"ש. ועיין בתשובות מע"צ סי' מ"ט מש"כ על המג"א, ובסי' נ' הוכיח דגם במנהג שייך איסור לא תתגודדו ע"ש. ועיין בתשו' כנ"י סי' י"ז שכתב דבמנהג לא שייך לא תתגודדו, ע"ש שכתב שיש לפקפק על המג"א ע"ש. ולא כתב כלל מה שיש לפקפק על המג"א, אולי אפשר כוונתו לאיזה הערות שכתבתי לעיל. אבל כל האחרונים לא העירו בזה מכל ההערות שהערותי בס"ד. ועיין בשו"ת או"ח סי' תרע"א סק"ה שהביא להשו"ת כנ"י ע"ש]:
(ו) ועוד הערה אחת הערותי בענין זה, ברש"י סוכה מ"ד ע"א ד"ה לדידהו נמי לא דחי שלא לעשות ישראל אגודות אגודות, ונראה כשתי תורות דלדידן לא דחי לולב שבת עכ"ל. וקשה הא בבל וא"י שתי בתי דינין בשתי עיירות ולכ"ע ליכא משום לא תעשו אגודות? ומצאתי בהגהות מהר"ץ חיות ביבמות י"ד שהעיר בזה בשם הכפות תמרים (אין הס' ת"י לעיין בו), ומש"כ הגאון מהר"ץ חיות ז"ל לתרץ עפי"ד התוס' פסחים י"ד ע"א ד"ה שתי, דבירושלים כיון דמתקבצין שם מעיירות אחרות ראוי לנהוג באיסור מלאכה. ולהמג"א הנ"ל] היינו משום לא תתגודדו, א"כ גם דברי רש"י בסוכה יש לפרש כיון דבני חו"ל כשהם בא"י לא דחי שוב גם לבני א"י לבד לא דחי עכ"ל. ותירוצו זה תמוה, כי כבר הבאתי בשם כמה מפרשים שלא פירשו טעם התוס' משום לא תתגודדו כנ"ל. א"כ הדרא הקושיא על רש"י לדוכתא. ואני מוסיף שגם הר"ן בסוכה פירש שם כפירש"י. וכ"מ מהרמב"ם פ"ז מהל' לולב הלכה י"ו והלכה י"ח שפי' כן, ע"ש בלח"מ? ולפענ"ד י"ל עפ"י מ"ש ביבמות י"ד ע"א דסד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי, ואף דקמ"ל שם דלאו כמקום אחד דמי, י"ל דשאני התם לענין מילה דחמור יותר שכן נכרתו עליה י"ג בריתות כיבמות ה' ע"ב ונדרים ל"א ע"ב. משא"כ לענין לולב שפיר י"ל דמשום חומרא דשבת כמקום אחד דמי ודו"ק. ועפי"ז ממילא לא קשה מידי קושיית הלח"מ שם מיו"ט שני של גליות, דלגבי יו"ט דקיל כביצה ב' ע"ב באמת שני מקומות הם וליכא משום לא תתגודדו ודו"ק:
(ז) השתא הכא אסיקנא שמעתא אליבא דהלכתא, דלענין נשואין בר"ח אייר שנהגו היתר בזה הגם שהיא עיר גדולה ומתקבצין שם מעיירות אחרות, אפ"ה ליכא משום לא תתגודדו, הואיל דמנהגא בעלמא הוא אין בזה משום לא תתגודדו כנ"ל, ובפרט להירושלמי הנ"ל כל דבר שאם סבר ועשה ואינו מעכב בדיעבד ליכא משום לא תתגודדו. והכא נמי כל מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו כש"ע או"ח סי' תצ"ג סעי' א'. ועיין בבאה"ט שם ס"ק ג' בשם כנה"ג דשאני נשואין שעושה מצוה ע"ש. ועיין בברכי יוסף שם שהביא מהטור ברקת ועוד כמה פוסקים שדחו מנהג זה בשתי ידים ע"ש ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרפ"ז שנהג גם להסתפר בר"ח אייר, ע"ש עוד. ועיין בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' קמ"ב שבפ"ב נהגו לעשות נשואין בר"ח אייר, ע"ש מש"כ בזה. ואם כן, אם נמצא אחד שמחמיר על עצמו, יישר כחו וחילו לאורייתא, ואין לו מה לחוש משום לא תתגודדו מטעם הנ"ל. ועוד הרואה יתלה לומר שאינו מתכוין לאיסור כנ"ל, ותל"מ:
בצלאל זאב שאפראן