אור ברסלב

שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן יא

סימן י

כבוד הרה"ח פרי קודש הלולים מוה"ר מנחם

נחום שור [ז"ל'] **) מעיר שטעפאנעשט

אחרי דרך מבוא השלום. עתה באתי לייעצך, ועצת ה' היא תקום, בכח התורה, שלא תתענה ביום צום הכיפורים הקדוש והנורא, (הבע"ל). ואל יעלה על ראשך מורא, לחשוב, כי מפאת שאנו מחזיקים אותך לחולה שיב"ס ח"ו אנן שרינן לך שלא להתענות ביום צום המיוחס בשנה. חלילה לך מלחשוב כן! אדרבה אנחנו כולנו פה בצפיתנו צפינו שה' הרופא חולי עמו ישראל במהרה יחזור גם אותך לאיתנך הראשון. וירפא לכל תחלואיך, רוטפש בשרך מנוער [כנדרים מ"א ע"א ובר"ן שם ד"ה חוזר ע"ש]. אבל כיון שעכ"פ גבר חלש אתה. וכבר כתב רבינו המג"א בסי' תקע"ו סק"ב דמנוסה הוא, כשאינו אוכל ושותה קולט ח"ו שינוי האויר ע"ש. וא"כ אתה שעיקר רפואתך לשאוף אויר צח. לכן אנא אפתח לך פתחי דהיתירא, שהתירו חז"ל בכיו"ב. ומצוה לשמוע דברי חכמים [כחולין ק"ו ע' א ובכ"ד] ולשון חכמים מרפא [ככתובות ק"ג ע"א]:

(א) והנה לא מיבעיא מים, ודאי מותר לך לשתות אפי' כשיעור. ומנא אמינא לך] דהא עיקר עינוי ביוה"כ הוא רק בעינוי שהיא אבידת הנפש. כיומא ע"ד ע"ב, וכ"ה בירושלמי פ"ח דיומא ה"א. וכבר עלה ונסתפק בתשו' הלכות קטנות (מובא בתפארת ישראל על משניות יומא פ"ח מ"ג אות י"ז) בשותה מים ביוה"כ, אי חייב, מדלא זייני, ולית בהו אבידת הנפש ע"ש. ולפענ"ד נראה לפשוט ספיקא דא, מהתלמודא דמערבא, בירושלמי יומא פ"ו ה"ד, על המשנה שם, דעל כל סוכה וסוכה אומרים לו, הרי מזון, והרי מים:

למה שאין יצה"ר תאב אלא דבר שהוא אסור לו, כהדא, ר"מ סלק למבקרא לר"ח, דהוה תשיש (ופי' בק"ע, שהיה חלש. והפ"מ פי', שהיה תש כחו] א"ל צחינא. א"ל שתה שבקיה, ונחת לי'. בתר שעה סלק לגבי' א"ל מה עבדת ההיא לחיותך. א"ל כד שרית לי אזלת לה. והנה פשט לשון הירושלמי לפי' המפרשים הנז', מבואר שלא הי' ר"ח כלל חולה שיב"ס, אלא שהיה תשוש. וא"כ לכאורה קשה אמאי א"ל ר"מ תכף "שתה" ולא אמדוהו כלל אם יגיע לחשש סכנה אם לא ישתה, ועכ"פ הו"ל לר"מ לפרש לו שישתה דוקא פחות מכשיעור אלא ודאי. משום דס"ל לר"מ כיון דמים לא זייני, ולית בהו אבידת הנפש. וגם בריא השותה מים לצמאו פטור. ולהכי גבר חלש או תש כח אעפ"י שאין בו סכנה, מותר לכתחלה ועפי"ז יונח לנו גם העובדא דאיתא בירושלמי שם תכף אח"ז. דרחב"א הוה משתעי הדין עובדא חד בר נש הוה מהלך בשוקא, וברתיה עמיה. אמרה לי' ברתיה, אבא צחייא אנא. אמר לה אורכין ציבחר [המתן מעט] א"ל. אבא צחייא אנא. א"ל אורכין ציבחר, ומתת. ע"ש בפ"מ דאלו הי' אומר לה שתה, אפשר ששוב לא היתה תאבה לשתות. ולכאורה יש להבין דהא כפי הנראה מפשט לשון הירושלמי גם רחב"א הי' אז בשוקא, ובאזניו שמע שאמרה לי' ברתיה:

"אבא צחייא אנא" שתי פעמים, ומדוע לא התיר לה לשתות, כמו שהתיר ר"מ לר"ח כנז'? אלא ודאי דשאני האי עובדא דר"מ ור"ח, דמשום שהי' ר"ח תשוש, אעפ"י שלא הי' בו סכנה, מ"מ התיר לו לשתות מים עכ"פ, כיון דגם בריא השותה מים לצמאו פטור. ולהכי בחשאב"ס התיר לכתחילה. משא"כ בשאין שום חשש חולי כהדין עובדא דבתרי' דהאי בר נש, דהוית מהלכת עמו "בשוקא'" כדרך כל הבריאים, לא מצא לה רחב"א שום צד היתר, להתיר לה לשתות מים. ושפיר אמר לה אביה בפני רחב"א "אורכין ציבחר" ב' פעמים. וא"כ עפי"ז שפיר הביא הירושלמי גם הדין עובדא שניה דרחב"א, להורות דדוקא לגבר חלש התירו לשתות מים, אבל לא לכל הצמא למים. ומיושב קושיית השי"ק שם שהקשה מה קמ"ל בזה ע"ש:

(ב) אם אמנם שעל גוף דברי השו"ת הלק"ט יש לפקפק, במש"כ "דמים לית בהו אבידת הנפש". שהרי בפירש"י ביומא ע"ד ע"ב ד"ה ואם, כתב דעינוי שהוא אבידת הנפש, בתוך חלל הגוף מיירי. ובלשון הירושלמי רפ"ח הנ"ל נקטו:

"דבר שהוא עינוי בבית נפש". והק"ע שם הגיה בירושלמי כבבבלי, וא"כ הלא גם מים הם באים לתוך חלל הגוף? ועוד יש להוכיח לכאורה איפכא מהלק"ט, מיומא ע"ז ע"א דילפו שם דרחיצה איקרי עינוי, מדכתיב מים קרים על נפש עיפה. ופריך ודלמא משתיה כו' ע"ש. הרי דגם עינוי משתיית מים איקרי עינוי. וע"כ שיש בו ג"כ אבידת הנפש, שהרי גבי עינוי כתיב והאבדתי את הנפש, כיומא ע"ד ע"ב הנז'. אבל לזה י"ל דהרי רחיצה ודאי לית בה איבוד נפש, כמש"כ הר"ן בנדרים פ' ע"ב ד"ה כי ע"ש. ואפ"ה למדו מקראי דאיקרי עינוי. וע"כ דגם המ"ד דבעינן עינוי שיש בה אבידת הנפש, היינו לחייב עלי' כרת. ועפי"ז שפיר פריך "ודלמא משתיה", כלומר דגם אם נימא דמים לית בהו אבידת הנפש, מ"מ עינוי איקרי. וגם לפי מה שכתבו חכמי הטבעיים, דמים שתי איכיות יש בה, קור ולח. והשותה מים לצמאו. אינו אלא מדיח ומקרר ומלחלח החיך והגרון ושאר כלי האכילה. וא"כ השותה מים אינו אלא כרוחץ. ואין חילוק בין רחיצה לשתיה, אלא דרחיצה היא על הגוף, ושתיה המים באים בתוך הגוף. ועפי"ז שפיר פריך "ודלמא משתיה" כלומר דגם השותה מים אינו אלא כרוחץ. וע"ז שפיר משני "מי כחיב בנפש עיפה, על נפש עיפה כתיב". וא"כ לפי המבואר דעת כמה פוסקים דרחיצה ושאר עינוים, אינם אלא מדבריהם. עיין בתוס' ישנים ר"פ יוה"כ, וברא"ש ובר"ן שם, וברמב"ם פ"א מהל' שביתת עשור, ה"ה, ובטור וב"י, ובמרה"פ על הירושלמי ר"פ יוה"כ ד"ה ולמה שהאריכו בזה, ואם נימא דגם השותה מים דמי לרחיצה, הרי מבואר ברמ"א או"ח סי' תרי"ג סעי' ע' דהחולה רוחץ כדרכו אעפ"י שאינו מסוכן:

(ג) ועוד יש לפקפק על ההלק"ט, דנראה מפשט לשון הגמרא, שאמרו, דעינוי שיש בו אבידת נפש, זה אכילה ושתיה. גם על שתיית מים קאי. שהרי גם עינוי ממים, היא סכנת הנפש. והתוס' ישנים ביומא שם, נראה דגרסו:

"איזה דבר שיש בו איבוד נשמה" כו' ע"ש. וא"כ הכא נמי בעינוי ממים, איכא סכנה ואיבוד נשמה. כאשר אנו רואים בחוש. יעיין ב"אור החיים" הקדוש עה"ת (סדר חיי שרה) עה"פ:

"ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב" ופירש עפ"י אמז"ל שיש להקדים מזון לבהמתו וזה דוקא באכילה ואין סכנה או צער. משא"כ בשתיה דאיכא סכנה או צער, אדם קודם עש"ה. וכ"כ עוד הפעם בסדר חקת עה"פ והשקית את העדה ואת בעירם ע"ש [ועיין במג"א סי' קס"ז ס"ק י"ח, בשם הס"ח, דלשתות אדם קודם. כדאשכחן ברבקה. וע"ש ביד אפרים, שכתב, שצ"ע דטפי הו"ל לאתויי ראי' מ"והשקית את העדה ואת בעירם" ע"ש ובא"ר אות י', ובפמ"ג בא"א שם. מש"כ על פירש"י בפ' חקת ע"ש. ובמח"כ אישתמיט מינייהו ה"ספר חסידים" בעצמו בסי' תקל"א, שבאמת הביא שתי הראיות מרבקה, ומ"והשקית את העדה ואת בעירם". ובחנם כתב ה"יד אפרים" על המג"א בשם ס"ח דצ"ע דטפי הו"ל לאתויי מפ' חקת. ובמח"כ לא עיין בס"ח בעצמו] -- ומ"מ אפשר דעיקר טעם ספיקו של ההלק"ט הוא משום ד"מים לא זייני". וכ"מ להדיא בעירובין ל"א ע"א, ובברכות ל"ה ע"ב. דמים ומלח לא זייני ע"ש. וזה ששנו בלשון המשנה יומא ס"ז ע"א הרי מזון והרי מים". וכ"כ כל חכמי הטבעיים. וכ"ה בט"ז או"ח סי' ר"ה סק"ה דמים לית לי' טעמא, כי אם מה שקבל מאחרים ע"ש. ודלא כהתפארת ישראל, שהשיג על ספיקו של הלק"ט וכתב, דכל שראויין לשתייה, אף "דלא זיין טובא" חייב ע"ש. ולפי מה שכתבתי זה אינו, ד"מים לא זייני כלל וכלל", כיון דלית בהו שום טעמא, כהט"ז הנז'. ועפי"ד הט"ז אתי שפיר ג"כ מה שהקשה הפמ"ג באו"ח סי' קפ"ב על הא שכתב המחבר בסעי' ג' שם דמים פגומים, פסולים למזוג בהם כוס של ברכה. והפמ"ג בא"א סק"ח שם, הקשה נימא קמא קמא בטל וכו' ע"ש ולכאורה אין זה קושיא, דמים ביין אינו בטל ברוב. דאין טעמן שוה. ועפי"ד הט"ז הנז' דמים לית בי' טעם של עצמו רק מה שמקבל מאחרים. וא"כ שפיר הקשה הפמ"ג דנימא קמא קמא בטל, דשפיר בטל ברוב, כיון דלית בי' טעמא. אבל נזכרתי שהיא גמרא מפורשת בע"ז ע"ג ע"א דיין במים בנו"ט והגמ' שם מוקי, דמיירי דקא נפיל חמרא דהיתירא למיא דאיסורא ע"ש. הרי להדיא דגם במים איכא טעמא. וחפשתי ומצאתי להגאון מלבוב ז"ל בספרו שו"ת בית יצחק חאו"ח סי' ב' אות ד' שתמה על הט"ז בזה. וכתב די"ל עפימש"כ הט"ז ביו"ד סי' ק' דאף דבגיד ליכא טעם, בנימוח צריך ס' מדרבנן, ולהכי גם במים בעי' ס' אע"ג דלא יהב טעמא. או שנאמר דטעם קליש יש. וחידש שם דבמים לא אמרינן גבי' חוזר וניעור ע"ש באריכות. והגאון מלבוב ז"ל לא העיר כלל מקושיית הפמ"ג באו"ח הנז'. עכ"פ מבואר, דמים לית בי' טעם גמור. ולפי מה שכתבתי לא זייני כלל וכלל. וא"כ שפיר נסתפק ההלק"ט לומר דהשותה מים ביוה"כ פטור. והשתא הכא הדרא פשטותא דידי, להוכיח מהירושלמי יומא, דבחולה שאין בו סכנה התירו לכתחלה לשתות מים ביוה"כ.

(ד) ולא עוד אלא אפילו לאכול מכל מיני מאכל פחות מכשיעור כדיני', מותר לך. כי לפענ"ד נ"ל להמציא בזה דבר חדש. דהנה מצאתי בספר החינוך מצוה שי"ג, שכתב וז"ל, ולפיכך מי שהוא חולה, אעפ"י שאין בו סכנה גמורה, אם יהי' חלוש הרבה, ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מכשיעור שאמרו וכו' ע"ש. הרי מבואר דעת החינוך. לחלק בין כשיעור דאין מאכילין אלא במקום סכנה. אבל פחות מכשיעור מאכילין אעפ"י שאין סכנה. הגם שבס' מנחת חינוך אות ה' שם, כתב וז"ל, באמת לא ראיתי חילוק זה בשום מקום, דודאי אין שום איסור תורה הותר באין סכנה, אף איסור דרבנן בדרך אכילה דעת הראשונים דאסורים לחשאב"ם, ער"נ בפסחים כ"ו. ועיו"ד סי' קנ"ה מבואר ג"כ כן. וכאן לא אמרו הפוסקים ד"ז אלא באופן זה שיש סכנה, ויכול לצאת מידי סכנה בפחות משיעור מחויבים אנתנו לדקדק בזה כמבואר כו'. אבל במקום שאין סכנה כמו שאסור לאכול שיעור, כן אסור לאכול ח"ש, דח"ש אסור מה"ת, וז"פ עכ"ל ולפענ"ד נ"ל ליישב דברי הספר החינוך, כי ראוים המה למי שאמרם דהא כל עיקר טעמא דידן דס"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת, הוא משום דחזי לאיצטרופי, כיומא ע"ד ע"א. וכבר אסברה לן הגאון ח"צ ז"ל בתשובותיו בסי' פ"ו, דהוא משום דאחשביה לאכילה, כשאכל ח"ש. וכתב דהיינו דוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו ח"ש. משא"כ אם אינו עושה דבר שמראה בו שמחשיבו לא אמרינן בי' חזי לאיצטרופי ע"ש ובחוו"ד סי' ק"ד סק"א, ובהגהות א"ב שם וא"כ עפ"י טעם זה נראה דדוקא אדם בריא האוכל ח"ש, הוה כעושה מעשה שמראה בו שמחשיבו, שהרי אחשבי' באכילתו, ולהכי אסיר מה"ת. משא"כ בחשאב"ס האוכל פחות מכשיעור, משום שהוא חלש הרבה, ודאי דאינו מראה באכילתו זאת כעושה מעשה שמחשיבו, שהרי אינו אוכל ח"ש זה לתיאבון, אלא מחלתו דותקחו, וההכרח יאלצהו לאכול עכ"פ ח"ש. וא"כ י"ל דגם ר"י מודה דמותר ח"ש מה"ת עכ"פ לחשאב"ס. ועפי"ז שפיר כתב החינוך דחשאב"ס שרי לי' ביוה"כ לאכול פחות מכשיעור. אע"ג דקיי"ל דח"ש אסור מה"ת. מ"מ בחשאב"ס ליכא איסורא דאורייתא בח"ש:

(ה) ואי"ל דאכתי קשה דהא גם ר"ל דס"ל ביומא שם דח"ש מותר מה"ת. וע"כ משום דלא ס"ל לטעמא דחזי לאיצטרופי, שהוא מטעמא דאחשבי'. ואפ"ה מודה ר"ל שאסור מדרבנן, כיומא ע"ג ע"ב, וא"כ קשה גם לדידן אפי' אם נימא דבחשאב"ס ליכא איסורא דאורייתא בח"ש, משום דלא שייך גבי' טעמא דאחשבי', אבל מ"מ איסורא דרבנן איכא, והרי מבואר ברמ"א יו"ד סי' קנ"ה סעיף ג' דאע"ג דאיה"נ מדרבנן מותר לחשאב"ס להתרפאות בהם, מ"מ לא יאכל ולא ישתה האיסור ע"ש. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על הס' החינוך שהתיר להאכיל לחשאב"ס פחות מכשיעור? אבל מ"מ י"ל דס"ל להחינוך כהסברא שמצאתי בפמ"ג או"ח סי' שכ"ח בא"א ס"ק י"א דכל שאין איסורו מחמת עצמו, רשאי החשאב"ס גם לאכול ממנו. והפמ"ג הקשה ע"ז מסתם יינם ע"ש ובפמ"ג בא"א ס"ק ט"ו, ובא"א סק"מ (ועיין בפמ"ג או"ח סי' קנ"ח בא"א סק"ח עש"ה וצ"ע] אבל הגאון רעק"א ז"ל בתשובותיו סי' ה' (מובא בפ"ת יו"ד סי' קנ"ה סק"ז) צידד לומר דהיכא דהמאכל בעצמותו היתר, אלא דיומא קא גרים, כגון פירות מוקצה בשבת, שרי לחשאב"ס לאכול. וכ"כ בפשיטות ה"ישועות יעקב" או"ח סוס"י ש"ט ע"ש. ובמח"כ לא ראה שכבר קדמוהו רבנן בסברא זאת, וא"כ עפי"ז שפיר כתב החינוך דשרי לי' לחשאב"ס ביוה"כ גם לאכול פחות מכשיעור, כיון דהמאכל בעצמותו היתר, אלא דיומא קא גרים לי' דאיסור יוה"כ רביע עלי' בכה"ג לא אסרו לחשאב"ס גם לאכול איסור דרבנן:

(ו) אבל אכתי יש להעיר דהרי הרא"ה בבדק הבית בית ג' שער ז' כתב להדיא דמוקצה אסור לחשאב"ס ע"ש הרי דלא ס"ל כסברת הג' רעק"א והישי"ע והפמ"ג בסי' שכ"ח בא"א ס"ק י"א הנז' ובמח"כ אישתמיט מינייהו דברי הרא"ה אלו (כבר הערותי בזה בתשובה לענין שתיית מאלקין הנעשין ע"י גוים). וא"כ לכאורה דברי הרא"ה הם כסותרים אהדדי למש"כ בס' החינוך הנז', שהרי גם ס' החינוך מיוחס להרא"ה ז"ל וי"ל דיהי' מזה ראיה למה שכתבו איזה מחברים דהספר החינוך אינו מהרא"ה, אלא מקדמון אחד מפורסם אשר לא חתם שמו. וא"כ פליגי בזה הרא"ה והחינוך. וכיון שהאחרונים הנ"ל לא ס"ל כהרא"ה. והס' החינוך הוא תנא דמסייע להו, י"ל דהכי נקטינן ועפי"ז יש לפקפק ג"כ על מש"כ הפמ"ג באו"ח סוס"י תרי"ח במ"ז, דמסתברא בחשאב"ס אף דברים שפטור ואסור מדרבנן אין לו ליתן לאכול ולשתות עכ"ל. ותימה למה כתב זה מסברא דנפשי', ולא הביא מהרמ"א יו"ד סי' קנ"ה סעי' ג' הנז' ולהאחרונים הנ"ל כיון דהמאכל בעצמותו היתר אלא דיומא קא גרים, י"ל דלחשאב"ס ליכא איסורא בזה. אבל י"ל דהפמ"ג אזיל בזה לשיטתו, שפקפק על סברא כזו בסי' שכ"ח בא"א ס"ק י"א הנ"ל. אבל עכ"פ הו"ל להביא מכ"ז. הרי ביארתי לך דברי הספר החינוך כי נכונים המה. וראוי הוא לסמוך עליו, אפי' שלא בשעת הדחק:

(ז) וליתר שאת אמינא לך עוד סניף אחד שחזי קצת לאיצטרופי בזה דהיינו שתדור את עצמך קודם יוה"כ בנדר מכל מיני מאכל. ואי"ה כשיגיע יוה"כ, לא יוכל איסור אכילה ביוה"כ לחול על איסור נדר. דאין איסור חל על איסור. כי אנא עובדא ידענא, ששמעתי מפי מגידי אמת לאמר שהי' מעשה בווילנא בימי הגאון ר' ישראל סלאנטר ז"ל שהי' אז חולאת ר"ל ביוה"כ, והיו יראים להתענות, וצוה שינדרו א"ע בנדר כמו שכתבתי.-- הגם שיש לפקפק על היתירא דא, דהרי גם בכל מקום דאמרינן אאחע"א, אפ"ה עבר על ב' איסורים כיבמות ל"ב ע"ב, ל"ג ע"ב, דמעלה אני עליו כאלו עשה ב' ואינו חייב אלא אחת. מאי נפק"מ לקברו בין רשעים גמורים ע"ש. וכ"כ הפמ"ג יו"ד סי' ס"ב בשפ"ד סק"א ובסק"ג ע"ש. וכ"ה בפמ"ג יו"ד בפתיחה להל' בב"ח בסוד"ה עוד אדבר, דלהאי תירוצא אאחע"א למלקות ולחטאת. משא"כ לקברו בין רשעים גמורים, ודאי דעבר ב' איסורים ע"ש. וכ"ה עוד בפמ"ג או"ח בפתיחה להל' פסח ח"ב אות ט"ז באד"ה תשובה. ע"ש שתמה בזה על הש"ך יו"ד סי' רל"ח סק"ה. וכ"כ בשו"ת נו"ב מהד"ק חאו"ח סוס"י ל"ה ע"ש [וכבר הארכתי בזה בתשובה להרב מעיר מוינעשט] אבל י"ל דמ"מ הנודר א"ע כנזכר, ירויח לפטור א"ע עכ"פ מאיסור כרת וחטאת. ויש להעיר בזה מיומא ע"ג ע"ב בריש הפרק במשנה יוה"כ אסור באכילה ובשתיה. ופריך הש"ס אסור, ענוש כרת הוא. ומשני דלא נצרכה אלא לח"ש וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי קשה דהו"ל לשנויי דמיירי נמי בשיעור שלם. אלא דמיירי מתני' בכה"ג היכא דהודר א"ע בנדר קודם יוה"כ מכל מיני מאכל, ושוב לא אתי יוה"כ וחייל עלי', מטעם אאחע"א, ועכ"פ איפקע מיני' איסור כרת, ולהכי שנו חכמים בלשון המשנה יוה"כ אסור וכו' וי"ל. ולא באתי אלא להעיר, ואכמ"ל *):

(ח) ובהיותי בזה הי' נ"ל לומר, דמי שהותר לו לאכול ביוה"כ מפני הסכנה. אז גם לאחר שאמרו לו הרופאים שעברה הסכנה, אפ"ה מותר לו לאכול עוד בו ביום עכ"פ פחות מכשיעור כדיני'. לפימש"כ התוס' בחולין ט"ו ע"ב ד"ה כגון שהי' לו חולה והבריא, דלא הוי מוקצה, כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו ע"ש. ועיין בתענית י' ע"א הרי שהי' מתענה על החולה ונתרפא וכו' הרי זה מתענה ומשלים, ובר"ן שם בשם הראב"ד הקשה מ"ש מתענית גשמים שמפסיקין אם ירדו גשמים קודם חצות? ותירץ דשאני הכא דכל שעה צריך לרחמים שלא תחזור, ע"ש בשה"ג שכתב ג"כ כן בשם הראב"ד. וע"כ משום דשכיח הוא שיחזור לחליו כהתוס' הנז'. וא"כ עפי"ז הכא נמי ביוה"כ אעפ"י שאמרו לו הרופאים. שהסכנה עברה ממנו, אפ"ה שרי לי' לאכול בו ביום עכ"פ פחות מכשיעור כדיני', מטעם שרגילות הוא שחוזר לחוליו, ולהכי דיני' כמו חשיב"ס:

(ט) ואין להקשות דהא מבואר מהרשב"א בחי' לקידושין כ"א ע"ב איפכא, שכתב וז"ל, מי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ומשם ואילך באיסורי' קאי עכ"ל. הרי לכאורה מבואר דלאחר שהבריא הוא חוזר לאיסורו הראשון זה אינו. די"ל דשאני מי שאחזו בולמוס, שהוא חולי האוחז מחמת רעבון, וכשמראיתו חוזרת, בידוע שנתרפא. כפירש"י ביומא פ"ג ע"א. ובש"ס שם דמניין היו יודעין שהאירו עיניו, משיבחין בין טוב לרע, ובטעמא, ע"ש. וא"כ כיון שמראיתו חוזרת, ועינו מבחין בין טוב לרע, הוא בריא אולם ככל הבריאים, וכאלו לא הי' חולה כלל מימיו. ולהכי שפיר כתב הרשב"א דמשם ואילך באיסורי' קאי. משא"כ שאר חולה שיב"ס, ודאי הרגילות הוא שחוזר לחוליו כהתוס' הנ"ל הגם שהרופאים אמרו שעברה ממנו הסכנה כעת אפ"ה שרי לי' לאכול כל אותו היום עכ"פ פחות מכשיעור כדיני' *):

(י) אבל יש להעיר על התוס' חולין ט"ו ע"ב שכתבו דחולה והבריא רגילות הוא שחוזר לחוליו, ולהכי לא הוי מוקצה כנ"ל וקשה מתוס' פסחים מ"ו ע"ב בד"ה רבה, שהקשו, אי אמרינן הואיל, א"כ בטלת כל מלאכת שבת, הואיל וראוי לחשיב"ס ותירצו, כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל ע"ש וא"כ בחולין, דמשני שם, דטעמא דר"י דאסור, כגון שהי' לו חולה והבריא קשה תיפ"ל דמותר הואיל וראוי לחשיב"ס. וכאן לא שייך לומר דחולה לא שכיח. דהא חולה והבריא, רגילות הוא לחזור לחוליו? וצ"ע ולא באתי אלא להעיר [הלום ראיתי להגאון ר"ש גאנצפריד ז"ל בהערתו להקצש"ע סי' קל"ג, שהביא לשו"ת בנין ציון חאו"ח סי' ל"ד דאם הוצרך לאכול ביוה"כ מפני הסכנה, אזי גם לאחר עבור הסכנה, י"ל דמותר לו לאכול עוד, כי מאחר דמצות תענו את נפשותיכם, הוא מערב עד ערב. וכיון דלא יכול לקיים מצוה זאת מפני הסכנה, שוב אין קפידא אם יאכל וישתה באותו יום גם בלא סכנה. ושוב כתב לחוש בדבר. והגאון ר"ש ג"פ שם כתב, שהראה לו נכדו שהדבר מבואר להיפך בחי' הרשב"א קידושין דכ"א ע"ב (הנ"ל) ע"ש, ולפי מה שכתבתי, בל"ז איכא סברא אחרת להתיר בזה, ולסברא זאת ליכא סתירה מהרשב"א כמו שכתבתי לעיל באות ט']:

(יא) עוד הערה אחת קטנה הערותי על מה שכתבתי (לעיל באות ד') בטעם איסור ח"ש ביוה"כ. ממה שכתב הפמ"ג באו"ח סי' תרי"ב במ"ז סק"ד דדין חדש יש בח"ש ביוה"כ, דאלו בשאר איסורין ח"ש לית בה עשה, כ"א איסורא תורה בעלמא, וחייל עלי' שבועה. משא"כ ביוה"כ דיש עשה בח"ש מ"ועניתם את נפשותיכם" ע"ש בא"א סק"א. ועפי"ד הפמ"ג יש לפרש דאתי שפיר מ"ש בירושלמי תרומות פ"ו ה"א דמודה ר"ל ביוה"כ דח"ש אסור מה"ת, ע"ש במרה"פ ד"ה ומודה, ובמרה"פ על הירושלמי יומא רפ"ח ד"ה ולמה, דהש"ס דילן ביומא ר"פ יוה"כ. ע"כ לא ס"ל כן. [עיין בהשמטה מצי"ר על הירושלמי תרומות מש"כ בשם היעב"ץ ז"ל בספרו לחם שמים, ע"ש דלדבריו יוכל להיות דמודה ר"ל ביוה"כ, היינו בשיעור כזית אף שהיא פחות מככותבות. אבל פחות מכזית מותר גם ביוה"כ, ע"ש בטעמו]. אבל להפמ"ג אתי שפיר הירושלמי בפשיטות דמודה ר"ל ביוה"כ אף בפחות מכזית, דשאני ח"ש דיוה"כ דגם עשה יש בה כנז'. ולהכי גם ר"ל מודה בזה. ותימה על הפרי מגדים שלא הביא מהירושלמי:

(יב) וכצאתי, אמרתי להעיר עוד הערה קטנה על מה שהבאתי לעיל (סוף אות י') סברת השו"ת בנין ציון, דמאחר דמצות תענו את נפשותיכם, היא מערב עד ערב. והיכא דלא יכול לקיים מצוה מפני הסכנה, שוב אין קפידא אם יאכל וישתה באותו יום גם בלא סכנה כנ"ל ולסברתו נראה לכאורה דה"ה היכא דלא יכול לקיים מצוה זאת מפאת שגגתו, כגון ששכח שיוה"כ הוא ואכל, אעפ"י שנזכר אח"כ שהוא יוה"כ, י"ל דשוב אין קפידא מה"ת אם ואכל וישתה כל היוה"כ. ולכאורה י"ל מכריתות י"ח ע"ב מה אלו אכל כזית חלב שחרית ביוה"כ, וכזית חלב במנחה ביוה"כ, ה"נ דמחייב שתי חטאות, ע"ש ובתוס' ד"ה הא

, כתבו דנקט חלב שחרית ביוה"כ, ולא נקט מלתא דהיתר וחייב קרבן עבור יוה"כ עצמו דאסור באכילה כו' ע"ש, ולפי מה שכתבתי י"ל דבמלתא דהיתר עבור יוה"כ עצמו אינו חייב אלא חטאת, רק על אכילת שחרית בלבד, אבל לא על אכילת מנחה, מאחר שאינו יכול לקיים מצות תענו את נפשותיכם מערב עד ערב כנ"ל. אמנם זה אינו, דהא משנה מפורשת היא ביומא פ"א ע"א אכל ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת. ובכריתות שם. מתיב רב אידי ב"א על משנה זו:

לחייב שתי חטאות עש"ה. ולפי מה שכתבתי ליכא שתי חטאות. אלא ודאי זה אינו. ודו"ק

בצלאל

זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה