שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן י
כבוד מחו' הרה"ג וכו' מוה"ר אפרים לנדא
נ"י רב בבאקארעשט
שאל ודרש לדעת, על אדות השינים הזרים אשר הרופאים מושיבין לתוך פיות בני אדם, ונבלעו בהם מאכלי חמץ שאוכלים כל ימות השנה, איך יתנהגו לענין פסח? וכן יש להסתפק בזה בענין חשש בלוע מ"בשר בחלב" שאוכלים ושותים בהם מאכלי בשר ומאכלי חלב חמים?
תשובה
הנה כבר כתבו האחרונים בזה, מאחר שהמאכלים שיאכלו המה עפ"י הרוב מכ"ש ואין היד סולדת בהם, ובוודאי לא בלעו ולא פלטו וכו' ועיין יו"ד סי' ק"ה סעי' ב', ובט"ז סק"ד ובש"ך סק"ה, ובפמ"ג במ"ז סק"ד שכתבו דבכ"ש שאין היס"ב, אף הש"ך כט"ז ס"ל, דא"צ אלא הדחה, ואפילו באין הפ"מ עש"ה:
ואני מוסיף עוד סברא להתיר, עפ"י מש"כ בספר "חמודי דניאל" הלכות תערובות [ב'] סי' א' לענין נפל איסור חם לתוך היתר חם דכ"ר. וכתב וז"ל, נראה דאינו נאסר תיכף אם סילק תומ"י אא"כ שהה קצת כמ"ש בסי' צ"ב סעי' ב' אם ניער וכיסה מיד מותר. אע"ג דנפלה הטיפה על החתיכה ע"ש. ומה לי ניער וכיסה. או שסילק את האיסור, עכ"ל. וכ"כ עוד בסי' ל"ד עש"ה. ועיין בס' ערוך השלחן ה"ת סוף סעיף ל"ג שפלפל בדברי הח"ד, וסיים דאולי י"ל דהשיעור הוא שישהה בכדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח ע"ש. ועיין תפארת ישראל על משניות פ"ו דתרומות מ"י אות מ"ב ויש לפלפל ואכ"מ. שוב מצאתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רכ"ג לענין טפת חלב שנפל בדופני הקדרה מבפנים למעלה מן הרוטב, שאם ניער או כיסה מיד, לא נבלע בקדרה, ומשערין רק במה שנפל עש"ה. ועיין בט"ז או"ח סי' תנ"ב סק"ב לענין הגעלה, שכתב צריך לדקדק שלא למהר להוציא הכלי מן היורה עד שיהא פנאי אל הרתיחה ליכנס ולהפליט מה שבלע ע"ש. הרי מבואר דס"ל להט"ז ג"כ שאינו מפליט ומבליע כשסלקו מיד אא"כ שהה קצת. ועיין פמ"ג יו"ד סוס"י צ"ב בשפ"ד שכתב, ודע דאם נפל נר חלב על הכלי ושהה שם קצת וכו' ע"ש. הרי דס"ל ג"כ דדוקא שהה קצת, ובלא"ה אין לאסור. וצ"ע דברי הפמ"ג יו"ד סי' ס"ח במ"ז סק"ט בדין הא' שכתב לענין איסור כל שיס"ב ונפל לתוכו אף שסלקוהו מיד אסור, ואין שיעור לדבר, עכ"ל. וצע"ג מכל הנ"ל. וי"ל ואכ"מ:
ואם כן עפי"ז נראה ברור בשיעור שעובר דרך הפה ונוגע בשינים, הרי הוא כלא שהה קצת, והו"ל כסלקוהו מיד, ונמצא שאין השינים בולעים כלל *) ויש לפלפל בזה הרבה. ועכ"פ חזי לאיצטרופי בכחא דהיתרא דעדיף:
ושא נא עיניך וראה בספר שדה חמד באסיפת דינים מערכת חומ"צ סי' ד' אות כ"ד שכתב ע"ד שן תותבת עשוי מכסף או מעצם. ובכל ימות השנה אוכל בו, אי יש לחוש שנבלע בו ממאכלי חמץ וכו'. וכתב בשם ספר בית האוצר סי' ל"ט דסגי בשפשוף בעלמא, בלא הגעלה, כמו שעושה בשן הטבעי, עש"ב. ותל"מ:
בצלאל זאב שאפראן