אור ברסלב

שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן טז

סימן טו

כבוד הרה"ג וכו' מוה"ר ישראל בערגער (ז"ל) רב בבאקארעשט ולכבוד מחו' הרה"ג וכו' מוה"ר אפרים לנדא נ"י, רב בבאקארעשט

ע"ד שאלתם:

אשה, אחת הי' לה ילד בן שני חדשים, ובכל לילה ולילה לקחה הילד למטתה כדי להניקו וכיו"ב, ופ"א הקיצה משנתה ומצאה גוסס ואח"כ שבחל"ח, ועתה האשה נעצבת ולבה עלי' דוי וצועקת ומילנת על נפשה ועל נפש הילד, וזאת אומרת כי היא היתה הסיבה למיתת הולד. שמסתמא כאשר תקפה עלי' שינתה שכבה עליו והמתתו. ע"כ היא שואלת ודורשת לסדר לה תשובה שלמה שהיא רוצה בה:

תשובה

הנה כבר נודע לכל באי שערי תשובה מש"כ בשו"ת מהרי"ל סי' מ"ה, וז"ל, כי הגאונים פסקו, אשה שמצאה ילד מת שמחמירין לה, דהוי שוגג קרוב למזיד אך איני רשאי להחמיר על אשה שנתעברה להתענות, דיש נשים שהן מפסידין ההריון, עכ"ל וכן מצאתי בד"מ על הטור או"ח סי' תקס"ח אות ד' שכתב וז"ל, וכן בתשו' מו"ה חיים פלטיאל על נשים שמוצאות אצליהם ילדים מתים כתב שג' ימים וג' לילות חשובין כמ' ימים רצופין, עכ"ל. וכן בתשו' מ"ב סי' כ"ו כתב שכל שוכבת על בנה הוה כמו מזידה, דמאחר שידעה שהתינוק מונח אצלה, לא הוה לה לישן, בעוד שהתינוק מונח אצלה, והדבר קרוב לפשיעה, ע"ש. וכ"כ עוד בכמה שו"ת מגדולי הפוסקים, ורמזם המג"א באו"ח סי' תר"ג ע"ש. ותימא על המג"א שלא ציין להד"מ באו"ח סי' תקס"ח הנ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דברי הפוסקים הנ"ל דס"ל שכל שוכבת על בנה הוה כמו מזידה, דמאחר שידעה שהתינוק מונח אצלה לא הוה לה לישן, והא מבואר הוא בירושלמי מכות פ"ד ה"ד דבלילה דרך התינוק להנתן במטה ולא בעריסה, וביום דרך התינוק להנתן בעריסה ולא במטה. ע"ש בפי' "פני משה" שכתב להדיא דבלילה דרך הוא שהתינוק שוכב עם אמו במטה ע"ש, הרי מפורש יוצא מהירושלמי דרשאי אשה לישן בלילה בעוד שהתינוק מונח אצלה במטה ועיין "בציון ירושלים" בגליון הירושלמי שם שכתב וז"ל, מזה כתבתי בתשו' לענין אשה שמצאה ילד שלה מת בעריסה שחייבת לקבל תשובה עכ"ל. ומשמע מדבריו דאשה שמצאה ולד שלה מת במטתה בלילה אינה חייבת לקבל תשובה, משום שדרך התינוק להיות שוכב עם אמו במטה בלילה כאמור. ותמהני על הצי"ר שלא הביא להפוסקים הנ"ל שכתבו להיפוך ועפ"י הירושלמי הנ"ל יש להעיר על השו"ת חת"ס ח' חו"מ סי' קפ"ד יעו"ש ובמחכת"ה אישתמיטתי' הא דמבואר בירושלמי הנ"ל דביום דרך התינוק להנתן בעריסה ולא במטה. י"ל קצת בפירש"י ז"ל בפסחים קי"ב ע"ב ד"ה א"ד. וכן בפי' הרשב"ם ז"ל שם ד"ה וא"ד. שהעתיקו מעשה דר"פ שהארמית אמרה לו, שב על המטה וכן עשה וכו' ע"ש וכ"ה ברבינו חננאל ז"ל בגליון הש"ס שם, ועפי"ד הירושלמי הנ"ל שפיר עשה ר"פ שישב על המטה, משום שאין דרך התינוק להנתן במטה ביום, אלא בעריסה. [אבל בברכות ח' ע"ב מבואר האי מעשה דר"פ באופן אחר, שהארמית אמרה לו שב וא"ל איני יושב וכו' ע"ש? וי"ל משום שראה ר"פ ברוה"ק שהיתה רוצה להעליל עליו, ע"ש בפירש"י ז"ל וצ"ע]:

ולפענ"ד הי' נראה לכאורה עוד לומר דאין לנו להחמיר כל כך בתשובתה של האשה שמצאה אצלה ילד מת במטתה, דכיון שתקפה עליה שינתה אנוסה היא, כדאמרינן בברכות ד' ע"ב משום דאיכא אונס שינה, ע"ש בפירש"י שכתב משום אונס שינה התוקפתו וכו' ע"ש. הרי דשינה מקרי אונס. וכבר נודע אמז"ל דאונס רחמנא פטריה, כנדרים כ"ז ע"א מהא דכתיב "ולנערה לא תעשה דבר" וכו' ע"ש בפירש"י ד"ה וכ"ת שכתב, דחס רחמנא עלה. וכ"ה בב"ק כ"ח ע"ב ובע"ז נ"ד ע"א ע"ש בתוס' ד"ה מתקיף, ובתוס' יומא פ"ב ע"א ד"ה מה ודו"ק] ובהדיא אמרינן בסנהדרין ע"ו ע"ב דגבי רוצח לא עשו בו אונס כרצון ע"ש. והכי אמרינן בב"ק ל"ב ע"ב לענין הסותר את כותלו ביום לאשפה דאי לא שכיחי רבים אנוס הוא. ע"ש דאפי' מגלות פטור. וכ"מ בב"ק כ"ו ע"ב היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה, ועמד ונפלה דלענין גלות פטור ע"ש. וכ"כ התוס' להדיא בסנהדרין ע"ו ע"ב ד"ה רוצח ע"ש. וא"כ עפי"ז י"ל דה"ה נמי לענין ההורג נפש בשינה, כיון דאונס הוא מחמת שינה התוקפתו, אפי' בר גלות לא הוה. ואע"ג דתנן בב"ק כ"ו ע"א אדם מועד לעולם וכו' "בין ער בין ישן". ובסנהדרין ע"ב ע"א גרסו חכמים בלשון המשנה אדם מועד לעולם וכו' "בין באונס בין ברצון". ונראה דהגירסא "בין ער בין ישן" דב"ק, היינו הך דגרסו בסנהדרין "בין באונס בין ברצון", משום דישן אונס הוא. ועיין בנמוקי יוסף בב"ק על המשנה דאדם מועד לעולם וכו', כתב וז"ל, בין ישן, משום שוגג איצטריך, דלא תימא דלא מחייב שוגג אלא כשהוא ער אבל ישן אנוס הוא, קמ"ל דאפי' ישן נמי חייב עכ"ל. כלומר דאעפ"י דישן אונס הוא אפ"ה חייב. ותמהני על הנמוקי יוסף שלא הביא מסנהדרין ע"ב ע"א דגרסינן בהדיא "בין באונס בין ברצון"? מ"מ הא דאונס חייב, היינו דוקא לענין נזקין, כדתניא דבי חזקיה בב"ק כ"ו ע"ב מהא דאמר קרא פצע תחת פצע לחייבו על האונס כרצון וכו' ע"ש. וכ"ה בסנהדרין ע"ז ע"א דנזקין עשה בהן אונס כרצון, ע"ש בפירש"י שכתב וז"ל, נזקין עשה בו אונס כרצון, היכא דעביד בידים ואפי' ישן וכו' עכ' אבל לענין גלות פטור באונס, וה"ה בישן דפטור משום דהוי אונס כדבר האמור. ועפי"ז יש לתמוה גם על שו"ת צ"צ סי' ה' שכתב וז"ל, אבל אשתו שהיא לקחה הילד מתוך העריבה לתוך המטה, והניחה אותה במטה לישן הוה לה לאסוקי אדעתה שמא תתהפך היא עליו נקראת מועדת, דע"ז שנו במתניתין בכיצד הרגל, אדם מועד לעולם בין שוגג ובין מזיד, בין ער ובין ישן וכו' וצריכה כפרה עכ"ל. ולפענ"ד זה אינו דהא עיקר המשנה בכיצד הרגל הנ"ל לא נשנית אלא לענין נזקין דעשה בו אונס כרצון, ומש"ה אפי' ישן חייב. משא"כ לענין גלות, ישן פטור, משום דמיקרי אונס, דהא גבי רוצח לא עשה בו אונס כרצון כנ"ל. וא"צ כפרה, ודו"ק. אמנם כן, אפשר לומר דטעמייהו דהפוסקים הנ"ל דס"ל בנידון דידן דשינה לא הוי כאונס, עפ"י מה דאמרינן בב"ק ד' ע"א דישן דרכו להזיק כיון דכייף ופשיט אורחיה הוא ע"ש. וא"כ הכא נמי בנ"ד הוה לה לאסוקי אדעתה שמא תפשוט את רגליה על הילד, והדבר קרוב לפשיעה. ועוד הרבה אריכות דברים נשתיירו בקולמסי, ולא עת האסף פה:

ובעיקר הדבר נ"ל כי אי אפשר לגזור כעת על אשה שתתענה הרבה תעניתים כי הדורות חלושים בעוה"ר, ועכ"פ תתענה במשך שנה זו בכל ער"ח אם אפשר לה. ומצאתי בשו"ת נטע שעשועים סי' י' שכתב וז"ל, מעודי כשאני מסדר תשובה לאשה שמצאה ילד מת אצלה אני רגיל להחמיר ולהקל כפי תואר הענין וכו' עכ"ל. וקבלתי מרבותי ז"ל נ"ע שהתשובה היותר נכונה בנד"ז היא שתגדל האשה הנעצבת ר"ל יתום בתוך ביתה. ולפענ"ד מקורם טהור מסנהדרין י"ט ע"ב דאז"ל שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעה"כ כאלו ילדו. ועיין מגילה י"ג ע"א. ועי"ז חטאתה תכופר, כי היא מקיימת נפש תחת נפש. ועוד תוסיף להתענות בכל ער"ח משך שנה תמימה. וכ"ז תעלה לה לתשובה שלמה. ואסיים בברכה יה"ר שכל רעה אלינו לא תאונה, וב"ב נזכה לעלות לציון ברנה, אכי"ר:

בצלאל זאב שאפראן

תוכן העניינים

שות רבז אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה