שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן טו
לכבוד הרבני ר' פלוני נ"י מעיר פלונית
הן שמעתי תלונת ר' פב"פ נ"י וצעקתו בא עלי, היות כי השכיר את עצמו להתפלל "שחריתים" בימים נוראים הבע"ל בביהכ"נ דמחנ', ועשה תקיעת כף עם הגבאים של הביהכ"נ בפני כבודו וגם קבלו ממנו ערבון... וכאשר נסע משם הלכו ושכרו את כבודו במקומו:
הנה אחת אשאל את כבודו, היתכן לעשות כן? והלא אחת מן המעלות המנויות בש"ץ, הוא שיהא ביתו ריקם מן העבירה כתענית ט"ז ע"ב, ובפירש"י שם ד"ה ביתו, שאין חמס וגזל בביתו עכ"ל [ע"ש במהרש"א בח"א מה שכתב על מה שפרט בו גזל ע"ש וברשב"ם ב"ב קס"ה ד"ה רוב ע"ש]. צא ולמד מ"ש בתלמודא דמערבא בירושלמי ריש פרק ג' דקידושין, דרבנן קרו על מי שעושה חבילה עלוי דחבריה "למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב" ע"ש בפי' "פני משה" שפי' עושה עלוי חבילה, שמטריח עצמו על החבילה לזכות בה מן ההפקר וקדם זה ונטלה שנקרא רשע, עיין שם. ולפענ"ד נראה דמטעם זה אמרו בבבלי קידושין נ"ט עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע ע"ש. ובשו"ת מהרי"ט חלק א' בחי' על הרי"ף פרק ג' דקידושין, כתב על זה בזה"ל, לא איתפרש היכא אשכחן דנקרא רשע? נהי דעבריינא מקרי, דכל דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא, אבל רשע מנ"ל? וכו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דהש"ס בבלי סמכו על הקרא ד"למס מרעהו חסד ויראת שדי יעזוב" כהירושלמי הנ"ל דמי שעוזב יראת שדי נקרא רשע [כפירש"י בקידושין ל"ג ע"ב ד"ה וטוב ע"ש]. ודברי תורה עניה במקום אחד ועשירה במקום אחר [כירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה]. אולם גם במהרי"ט שם פי' יפה, על פי אמרם ז"ל בסנהדרין פ"א "ואת אשת רעהו לא טימא" שלא ירד לאומנות חבירו, עיין שם (במק"א פלפלתי הרבה בדברי המהרי"ט ז"ל ולא עט האסף פה]. ועיין בתוס' זבחים כ"ב ע"ב ד"ה משום, שכתבו דאפילו שב בשעת עבודה אין קרבנו ריח ניחוח, ואף-על-גב דהשתא לבו לשמים, מתחלה לא היה לבו לשמים עכ"ל, ועיין שם בחילופי גרסאות שנדפסו בסוף המס' שם, דלהכי בעינן בש"ץ שיהא פרקו נאה מנעוריו דיש לחלק בין מכפרין למתכפרין, עיין שם [ומכאן יש להעיר על מה שכתב בשו"ת הרא"ם סי' פ"ו והרש"ך ח"ב סי' ק"ו מובא בבאר היטב או"ח סי' נ"ג ס"ק ז' ע"ש וצ"ע]. ועיין ברמ"א או"ח סי' תקפ"א ובט"ז ס"ק ג' שם דאסור לש"ץ להתפלל בחזקה ע"ש. על כן אני מזהיר את כבודו אין צו אלא זירוז במקום שיש חסרון כיס לחבירו. שישתדל בהשתדלות נמרצה שהבעלי בתים מבית הכנסת יבואו לעמק השוה עם ר' פב"פ בפני הרב אב"ד דמחניכם, ובזה יקיים כבודו "כבד את ה' מהונך". אל תקרי מהונך אלא מגרונך [כפרש"י במשלי ג'-- ט']. ובירושלמי פרק א' דפאה הלכה א', מובא בתוס' קידושין ל"א ע"א ד"ה כבד, דרשו מהונך כמו מחונך, ובתוס' שם דמשמע ממה שחננך עיין שם. וברש"י משלי הנ"ל פי' מכל מה שחננך אפילו מקול ערב עכ"ל. ולפענ"ד יתכן לומר מלתא בטעמא שדרשו מהונך כמו מחונך מה שחננך בקול ערב, דאין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם, כפירש"י בחומש ר"פ ואתחנן, ובברכות ז' ע"א וחנותי את אשר אחון, אף-על-פי שאינו חנון. עיין בהג"ה שבתוס' ראש השנה י"ז ע"ב ד"ה שלש ע"ש. וקול ערב באיש ודאי מתנת חנם היא, דרק אשה קולה ערב ואין איש קולו ערב, כנדה ל"א ע"ב, על כן אם חננו ה' בקול ערב, יכבד לבוראו בקולו הערב, שהקול ברא לכבודו:
ועל פי זה אתי שפיר מה שדרשו חז"ל בתענית ט"ז ע"ב, הא דכתיב "נתנה עלי בקולה", זה שליח צבור שאינו הגון, עיין בפירש"י. ולכאורה יפלא הא הפסוק נאמר בלשון נקבה והאיך יתכן למדרש את הפסוק הזה על ש"ץ? [וכבר הרגיש בזה הגאון תב"ש ז"ל ב"בכור שור" בחי' לתענית שם, עיין שם מה שכתב בזה מוסר השכל]. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כיון שהוא ש"ץ שאינו הגון, הרי תשש כחו כנקיבה שקולה ערב קול באשה ערוה כברכות כ"ד ע"א ע"ש והבן:
סוף דבר הכל נשמע, כי יאבה כבודו להשתדל בזה שהבעלי בתים ישוו את עצמם עם ר' פב"פ, כי החוב מוטל על כבודו להסיר מעל נפשו תלונת ר' פב"פ הנ"ל. ולבי נכון ובטוח שכבודו ישמע לקול דברי הנאמרים על פי דת תוה"ק ובגלל הדבר הזה יתברך מאלהי קדם מענה, וכל רעה עליו לא תאונה, כאמרם ז"ל (ברכות כ') "עין שלא רצתה לזון ממה שאינה שלו אין עין הרע שולטת בו". וכן אמר ריש לקיש (במדבר רבה פע"ח י"ב) "לא תסב מן בר אנש כלום, ולית את יהיב כלום".
בצלאל זאב שאפראן.