אור ברסלב

שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן

סימן ו

סימן ה

לכבוד בני הרה"ג וכו' מוה"ר חנוך העניך

שליט"א רב בבאקארעשט. ע"ד אשר יצאת לדון בדבר חדש שיוצאים ידי חובת קידוש היום בשבת בהרהור הלב בלבד, בלי אמירה בפה. והבאת ראיה לד"ז ממגילה י"ח ע"א דתניא "זכור" יכול בלב, כשהוא אומר "לא תשכח" הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור בפה. ואם כן, בקה"י דעיקר החיוב הוא מדכתיב "זכור את יום השבת" כברכות כ' ע"ב. "וזכור" לחוד, היינו בלב כאמור. עכתו"ד:

תשובה

הנה זכית לכוון בחידושך לדברי הפמ"ג באו"ח סי' רע"א בא"א סק"ב שכתב כן ברמז. וכ"כ בס' "כרם שלמה". אולם מצאתי ב"תפארת ישראל" על משניות במס' תענית פ"א מ"א אות א' דלא ס"ל הכי, דהרי דקדק שם על לשון המשנה דתנן "מאימתי מזכירין" ולא קאמר "זוכרין"? וכתב וז"ל:

או נ"ל דזוכרין הוה משמע בלב כמגילה י"ח ע"א. ואילה"ק מפסחים ק"ו ע"א דאמרינן:

זכרהו על היין? נ"ל דהתם שאני, מדכתיב "לקדשו", היינו בקידוש באמירה, וכן אמרי' במכילתא לקדשו בברכה, עכ"ל. הרי דס"ל להתפא"י דאין יוצאים יד"ח קה"י בהרהור הלב בלבד.-- אמנם תמהני על הני תלתא גאוני, דיתבי בחד קינא, דבמחכת"ה אישתמיט מינייהו ברייתא מפורשת בתו"כ (ר"פ בחוקותי) וז"ל:

"זכור את יום השבת לקדשו", יכול בלבך, כשהוא אומר "שמור" הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים "זכור", שתהא שונה בפיך. וכה"א:

"זכור ואל תשכח את אשר הקצפת" וכו' שתהא שונה בפיך. וכה"א:

"זכור את אשר עשה לך עמלק" יכול בלבך, כשהוא אומר "לא תשכח" הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים "זכור" שתהא שונה בפיך', ובגמ' מגילה י"ח ע"א הביאו רק מקצת מהברייתא דתו"כ הנ"ל לענין זכירת מעשה עמלק כנ"ל. ומצאתי להרמב"ן ז"ל בפירושו עה"ת פ' תצא שהביא כל לשון התו"כ הנ"ל ע"ש, אבל ט"ס יש בדברי הרמב"ן שם, במש"כ:

"ולשון הספרי". וצ"ל:

"ולשון הספרא". וכוונתו להתו"כ הנ"ל, דהרי בספרי סו"פ תצא, לא נאמר שם, רק:

ד"זכור את אשר עשה לך עמלק" בעינן שתהא בפה, כמו בגמ' מגילה י"ח הנ"ל. וכן ב"ספר המצות" של הרמב"ן ז"ל [שחשב, ששכח אותן הרמב"ם ז"ל] במ"ע ז', הביא להספרא הנ"ל למ"ע ד"זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים" יע"ש. עכ"פ מפורש יוצא מהתו"כ ומהרמב"ן ז"ל דזכירת שבת לענין קה"י, עיקר החיוב הוא בפה, ולא בהרהור הלב בלבד, כדבר האמור:--

וכן יש להוכיח מהתוס' סוטה ל"ב ע"א ד"ה ק"ש, שהקשו על המשנה שם דתנן אלו נאמרין בכל לשון, אמאי שייר קידוש של שבת שהוא דאורייתא וכו' ע"ש. ואי ס"ד דיוצאים יד"ח קה"י בהרהור בלבד לא קשה מידי קושיית התוס', די"ל דמש"ה לא תנו במתני' קידוש של שבת, מאחר דגם בהרהור הלב בלבד יוצאים יד"ח, ובהרהור הלב לא שייך לשון. כמש"כ הרשב"א ז"ל בחי' לברכות ט"ו ע"א ד"ה לר' יוסי, שכתב וז"ל:

ל"ל דאיצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע, פשיטא שהרי אם א"צ להשמיע לאזנו, אפי' בהרהור הלב בעלמא שרי, ובהרהור הלב לא שייך לשון עכ"ל. אלא ודאי מוכח דס"ל להתוס' דאין יוצאים יד"ח קה"י בהרהור הלב בלבד:

וכן מפורש יוצא לשון הרמב"ם ז"ל בספר המצות מ"ע קנ"ה, וז"ל:

שצונו לקדש את השבת, ולאמר דברים בכניסתו וכו', והוא אמרו ית':

"זכור את יום השבת לקדשו", כלומר זכרהו וקדשהו בברכה וכו' ע"ש. הרי מבואר דס"ל דלשון "זכור" האמור לענין שבת, היינו בפה דוקא. ועפי"ז יתכן לפרש גם לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' חמץ ומצה ה"א שכתב:

מ"ע של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאת ממצרים", כמו שנאמר "זכור את יום השבת" עכ"ל. וב"מגיד משנה" שם כתב, דזה מבואר במכילתא ובפסחים קט"ז ע"ב. וכל האחרונים ז"ל תמהו דבמכילתא שלפנינו לא נזכרה כלל מהגז"ש ד"זכור" "זכור" משבת. וגם בפסחים קט"ז ע"ב אין זכר מזה, רק בפסחים קי"ז ע"ב שם איתא דצריך להזכיר יצ"מ בקה"י מהגז"ש ד"למען תזכור" וגו', וכתיב "זכור את יום השבת" ע"ש בהגהות "יד איתן", ובהגהות "בני בנימין" על הרמב"ם (שנדפסו בווילנא) שהעירו בזה עש"ב. ובמחכ"ת אישתמיט מינייהו מש"כ הרמב"ם ז"ל בספר המצות מצוה קנ"ז בשם המכילתא (שהיה לפניו) וז"ל:

ולשון מכילתא מכלל שנאמר:

כי ישאלך בנך, יכול אם ישאלך בנך אתה מגיד לו, ת"ל:

והגדת לבנך, אע"פ שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין. ת"ל:

ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, ר"ל שהוא צוה לזכרו, כמו שנאמר:

זכור את יום השבת, עכ"ל. ועפ"י האמור יתפרש שפיר לשון הרמב"ם ז"ל, משום דקשיא ליה, דמנין לנו להוכיח מלשון "זכור את היום הזה" וגו' דהיינו זכירה בפה דוקא, דאי משום לשון "והגדת לבנך", דסתם הגדה היינו בפה. אכתי קשיא אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין לנו, שצריך להגיד בפה דוקא, אפשר דדי בהרהור הלב בלבד? לכך כתב:

"כמו שנאמר:

זכור את יום השבת" [כלומר דהיינו גז"ש המוזכרת בשבת פ"ו ע"ב ואין גז"ש למחצה, כזבחים מ"ח ע"א ומנחות ד' ובכ"ד] וב זכור את יום השבת' היינו בפה דוקא, דהרי שמירת הלב כבר אמורה בלשון "שמור את יום השבת" כהתו"כ הנ"ל. או כהמכילתא הנ"ל מדכתיב "לקדשו" כמש"כ בספר המצות ובתפא"י הנ"ל:

השתא הכי נראה דגם בענין הזכרת יצ"מ בכל יום שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ק"ש ה"ג וז"ל:

ומצוה להזכיר יצ"מ ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך עכ"ל, היינו נמי בפה דוקא, ולא סגי בהרהור הלב בלבד, דילפינן לד"ז מהגז"ש המוזכרת בפסחים קי"ז ע"ב דאראב"י דצריך להזכיר יצ"מ בקידוש היום מהגז"ש, דביצ"מ כתיב:

למען תזכור את יום צאתך מאר"מ, וגבי שבת כתיב:

"זכור את יום השבת לקדשו" כנ"ל *) וכיון דאין גז"ש למחצה כנ"ל, ממילא מוכח דענין יצ"מ שבכל יום, ילפינן נמי מהגז"ש ד"זכור את יום השבת" דהיינו בפה דוקא:--

ועפי"ז אתי שפיר לשון המשנה בברכות י"ב ע"ב "מזכירין יציאת מצרים בלילות". ויש לדקדק למה לא קאמר התנא דמתני' לשון "זוכרין". וכבר דקדק כן התוסיו"ט ז"ל, ומה שתירץ בזה תמוה, כמבוא למעיין ועפ"י מה שכתבתי אתי שפיר, דלשון "זוכרין" הוה משמע בלב, כמגילה י"ח ע"א. לכך נקט לשון "מזכירין", וכ"כ התפא"י במשניות שם דמזכירין בהפעיל, היינו שע"י דיבורו מזכיר להשומעים לזכור יצ"מ. -- ומצאתי בספר החינוך המיוחס להרא"ה ז"ל במצוה ש"ל שכתב וז"ל, מצאנו בתורה בלשון זכירה, דכתיב בענין עמלק זכירה:

וע"ד מרים זכירה, וכתיב ג"כ זכירה בענין יציאת מצרים, ועל זכירת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה, וכמשאז"ל ברכות כ"א ע"א) אמת ויציב דאורייתא "ושאר הזכירות", די לנו בהם בזכירת הלב לבדו עכ"ל וענין זכירת שבת בקה"י לא הזכיר כלל אם די בהזכרת הלב ואפשר דס"ל להחינוך דגם זכירת שבת נכלל במש"כ. "ושאר הזכירות" די לנו בזכירות הלב.-- אולם נוראות נפלאתי שבמחכת"ה לא זכר שר התורה בעל החינוך ז"ל כל דברי התו"כ הנ"ל המבואר דגלי לן רחמנא גבי זכירת שבת, וזכירת מרים, וזכירת עמלק, דבכאו"א איכא קרא יתירא, ללמוד על "זכור" הנאמר אצלו, שהוא בפה דוקא ולענין זכירת מעשה עמלק, הוא ג"כ נגד הספרי סו"פ תצא, וגמ' מגילה י"ח ע"א הנ"ל ותרי תמיהי מידכר דכירי, שבמח"כ דבריו ז"ל סיתראי נינהו, שהרי במצוה תר"ג הביא בעצמו את הברייתא דספרי סו"פ תצא הנ"ל ד"זכור את אשר עשה לך עמלק הוא שתהא שונה בפיך? -- ועפ"י הדברים האלה יש לתמוה על מש"כ בשו"ת בשמים ראש סי' רע"ג דיצ"מ כל הימים מה"ת סגי בלב ע"ש. וכ"כ הפמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת הל' ק"ש ע"ש. ותימה, דמה יענו לכל הוכחות הנ"ל, דאיפכא שמעינן מינייהו כאמור. גם הלום ראיתי בשו"ת שאגת אריה סי' י"ג שהאריך ג"כ להוכיח דאין יוצאים יד"ח יצ"מ ע"י הרהור עש"ה. ובמחכת"ה אישתמיטתיה דברי הספר החינוך הנ"ל וגם שארי הוכחות שהוכחתי בד"ז, ויש לפלפל הרבה בדבריו ואכמ"ל וגם בסוף דברי תשו' שאג"א שם הביא מהרמב"ן פ' תצא, שהביא לשון הספרי דגלי לן רחמנא שלשה כתובים גבי שבת, ומרים, ועמלק, דלשון "זכור" הנאמר גבייהו, היינו בפה דוקא. וכתב ע"ז:

דכיון דסתם ספרי ר"ש, לא קיי"ל הכי ע"ש. ובמחכת"ה היא כשגגה שיוצא מלפני השליט הגאון הנשגב בעל "שאגת אריה" ז"ל, דברייתא זו הוא סתם ספרא (התו"כ הנ"ל). וסתם ספרא ר"י, כסנהדרין פ"ו ע"א ובכ"ד, והט"ס שנפל בהרמב"ן הוטעתו במש"כ:

"ולשון הספרי". וצ"ל "ולשון הספרא" כנ"ל [שוב ראיתי בפירוש הראב"ד ז"ל על התו"כ ר"פ בחוקותי שפירש פי' אחר במ"ש:

"שתהיה שונה בפיך" ע"ש. אולם פירושו תמוה מהגמ' מגילה י"ח ע"א הנ"ל, וצ"ע]. וראיתי בספר "מנחת חינוך" מצוה כ"א מש"כ בענין זכירת יצ"מ, וציין להשאג"א הנ"ל. ובמחכ"ת לא באר הענין היטב כאשר בארתי בס"ד. והתימה היותר גדולה על ה"מנחת חינוך" ז"ל שבמחכ"ת אישתמיטתיה דברי ה"ספר החינוך" שהוא עוסק להעיר בדבריו, ולא זכר שר המנ"ח מש"כ החינוך במצוה ש"ל, וגם שדבריו סותרים זא"ז במצוה תר"ג כדבר האמור. והמנ"ח לא העיר כלל באלו המקומות:

סוף דבר הכל נשמע, דאין יוצאין ידי חובת קידוש היום בשבת רק באמירה בפה. אביך הדוש"ת באהבה רבה:

בצלאל זאב

תוכן העניינים

שות רבז אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה