שות רבז אורח חיים· רבי בצלאל זאב שפרן
סימן ה
לכבוד הרה"ג וכו' מוה"ר מרדכי יאסים
שליט"א ראבד"ק בענדער -טיגינה. ע"ד שאלתו:
היות שבאו לפניו שני אנשים חרדים נכבדים ממחנ', שקבלו רשיון מהממשלה, לפתוח להם "בנק", ואמרו שרצונם שה"באנק" לא תעשה מלאכתה ביום שבת קודש ויו"ט. וכן יהי' חרות על הלוח (טאבלוי) בה"באנק", להודיע שה"באנק" לא תעשה הלואות ומסחרים בשבת ויו"ט. אולם נפשם בשאלתם, כדת מה לעשות בהשטרות (וועקסלין) אשר יהיו נשלחים להבאנק ממקומות שונות, והזמן פרעון יהי' בדיוק ביום שבת קודש. ובאם יעבור הזמן פרעון מוכרחים לעשות "פראטעכט", וכן כיו"ב בה "דופליקאטען" הנשלחים להבאנק, אשר מוכרחים לפדותן באותו יום. וע"כ שואלים ודורשים באיזה אופן יוכלו לעשות כ"ז בשבת ויו"ט ע"י עכו"ם:
תשובה
(א) הנה כת"ה מצדד להתיר לעשות כל הנ"ל ביום שבת קודש ע"י עכו"ם בקבולת כמבואר בש"ע או"ח סי' רמ"ד סעי' ו' לענין מכס, דהיינו שהעכו"ם יקבל מכל מאה, או מכל אלף, כך וכך. וכתב וז"ל:
אף דהוי פרהסיא, עיין בב"י, דהכא שרי משום פסידא וכו'. בנ"ד דאין כאן רק שבות דשבות דאמירה לנכרי בלבד וכו', ע"כ בענין זה דהוא הפסד גדול וכו', דאפי' לדעת המג"א סי' ש"ז סק"ז, יש להתיר בכאן וכו' עכ"ל ולפענ"ד לא נכון היתר זה, דאע"ג דהן אמת דהמג"א בסי' ש"ז סק"ז פסק:
דבמקום הפסד גדול, יש להתיר שבות ע"י עכו"ם. אבל בס' אליה רבה סי' ש"ז ס"ק י"ד השיג עליו וכתב וז"ל:
ואין דבריו מוכרחים כי סמך על חד שינויא דר"ן פ' חביות, נגד גדולים הרבה שהזכיר האוסרים ועוד הא בר"ן גופי' סו"פ ר"א דמילה משמע שלא ס"ל כהך שינויא. וכ"מ בסי"ט וכ"מ בפסקי רקנט"י סי' נ"ח, עכ"ל וכן בפמ"ג בסי' ש"ז שם בא"א סק"ז רמז להא"ר הנ"ל וכתב עוד וז"ל:
ובסעי' י"ט, רמז מותר. ודוקא הפסד הבא פתאום, עיין לבוש, ועיין ב"י שכ"כ בשם הרא"ש דהוה בהול על ממונו, אבל לא בהפסד שאין בא פתאום, ומכש"כ אם הי' יודע לפני שבת, עכ"ל. וכ"כ עוד הפמ"ג באו"ח סי' ש"ז בא"א ס"ק כ"ז. וז"ל:
עמ"א בשם לבוש דהמיקל כסברא ראשונה לא הפסיד וכו' ולומר לעכו"ם שיבא, בלי דיבור, רק שיבין מעצמו, דוקא בהפסד הבא פתאום דומיא דדליקה עכ"ל. ועפי"ז י"ל על הפמ"ג סי' רמ"ד בא"א ס"ק י"ז שכתב וז"ל:
בש"ז אות כ"ז במג"א המיקל לא הפסיד בשבות דשבות במקום פסידא. א"כ בלא"ה מותר באין כותבין. ומ"מ י"ל דוקא הפסד מרובה עכ"ל. ובמחכת"ה דברי הפמ"ג ז"ל סיתראי נינהו, דהרי בסי' ש"ז ס"ק כ"ז הנ"ל כתב להדיא:
דהא דהמיקל לא הפסיד, היינו דוקא בהפסד הבא פתאום. וגם לא העיר בסי' רמ"ד מהמג"א סי' ש"ז סק"ז ומש"כ ע"ז בא"א שם כנ"ל. וא"כ עפי"ז בנ"ד שאינו הפסד הבא פתאום, והאנשים בעלי הבאנק הנ"ל יודעים הכל לפני שבת, פשיטא דאסור, אעפ"י שהוא שבות דשבת:
(ב) ומה שעלה על דעת כת"ה לדמות נידון שאלתינו לדין מכס שבסי' רמ"ד סעי' ו'. -- לפענ"ד זה אינו. דשאני דין מכס דשרינן, משום דהוי כמציל מידם, וכמש"כ המרדכי ז"ל בפ"א דשבת סי' רמ"ז. והמג"א ז"ל בסי' רמ"ד ס"ק י"ז מבאר דבריו, וכתב וז"ל:
ומ"מ נראה דשרי, משום פסידא. ואע"ג די"א דאסור שבות דשבות "במקום פסידא" (וה"נתיב חיים" שם בגליון הגיה דצ"ל "במקום מצוה") מ"מ הכא שרי, דהוי כמציל מידם, כמש"כ המרדכי. כלומר:
שלא ישתקע הממון ביד עכו"ם, כדאמרי' בע"ז י"ג. עכ"ל. ע"ש במחצהש"ק שכתב ע"ז בזה"ל:
וזה שלא ישתקע ממון ביד גוי, עדיף מפסידא, עכ"ל. והפמ"ג שם בא"א ס"ק י"ז כתב על המג"א, וז"ל:
ומש"כ כלומר, היינו, אף דשוכר המכס מתחלה מהשר לא לוקח בחובו. מ"מ כששכרו בהיתר הוא, ובשבת כמציל מעכו"ם וכו' עכ"ל (וקצת תימה על הפמ"ג שלא הביא להב"י ז"ל שכתב כן בסי' רמ"ד על המרדכי הנ"ל יע"ש). ומרן הרב ז"ל בש"ע שלו סי' רמ"ד סעי' י"ב מבאר ד"ז עוד ביתר ביאור, וכתב וז"ל:
לפי שקבלת המכס אין בה איסור אפי' לישראל אלא משום שבות, וה"ז שבות דשבות שיש מתירין אותו במקום הפסד כמ"ש בסי' ש"ז. ואף שיש אוסרין אף במקום הפסד, אם לא לצורך מצוה כמש"ש, מ"מ כאן חשוב דבר מצוה, שאם לא יטול המכס מהנכרי בשבת, לא יוכל לגבותו אחר השבת, וישתקע הממון ביד הנכרי, והרי הוא עושה מצוה במה שמציל הממון מידם כמ"ש בי"ד סי' קמ"ט ושע"ב, עכ"ל. ועפי"ד מרן הרב ז"ל בש"ע, יש ליישב שפיר לשונו הזהב של הרמ"א ז"ל בסי' רמ"ד סעי' ו' שכתב וז"ל:
ולא חיישינן שיאמרו:
לצורך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כהאי גוונא לא חששו, עכ"ל. וקשה דא"כ מדוע חששו בתנור ומרחץ למראית עין, כמבואר בסי' רמ"ג. והלא בתנור ומרחץ לפעמים איכא פסידא יותר במכס, כמש"כ המג"א בסי' רמ"ד ס"ק י"ח. בשלמא להט"ז בסי' רמ"ד סיסק"ו לא קשה מידי, מטעם שכתב שם:
דבמרחץ וכיו"ב אין ההפסד גדול כל כך, אבל לדעת המג"א קשה? [וי"ל על הדג"מ
, בגליון המג"א שם ס"ק י"ח שכתב וז"ל:
דגבי תנור ומרחץ אסור אפי' בקבולת היינו משום חשד וכו' יע"ש. אמנם עפי"ד ש"ע הרב ז"ל הנ"ל, אתי שפיר, בהקדם עוד מש"כ הרב ז"ל בש"ע סי' רנ"ב, בקו"א שם סק"ג, שכתב וז"ל: גזירה זו של מראית עין, לא עדיפא משבות, והו"ל ג"כ שבות דשבות, עכ"ל, ועפי"ז לא קשה מידי דשאני מכס, דחשיב דבר מצוה, כדי שלא ישתקע הממון בידי העכו"ם, והוי שבות דשבות במקום מצוה, ולהכי לא חיישינן למראית עין, שיאמרו:
לצורך ישראל הוא עושה. וזה שדקדק הרמ"א ז"ל בלשונו הזהב, דבמקום פסידא כה"ג לא חששו, כלומר שהוא משום שלא ישתקע הממון ביד העכו"ם, והרי הוא עושה מצוה, ולהכי לא חיישינן. משא"כ בתנור ומרחץ, אף דהוי ג"כ שבות דשבות במקום הפסד, מ"מ אסור כאמור:
-- א)
ואחר הדברים האלה, ממילא מובן, דבנידון שאלתינו, אין לו שום דמיון כלל לדין מכס שבסי' רמ"ד, דהאיך יעלה על הדעת דמשום שכבר קבלו רשיון לעשות באנק, ושכרו דירה, ושקעו ממון הרבה בענין זה. הכי נחשוב זאת לפסידא, בכדי להתיר עי"ז אמירה לנכרי בשבת, בעניני עסקים אחרים, הבאים להבאנק ביום השבת, להרווחה כגון שטרות (וועקסלין) הנשלחים להבאנק ממקומות אחרים, לעשות איינקאסע". ולגבות סכומים בו ביום שבת דוקא, או לעשות "פראטעסט", או כגון "דופליקאטען" הנשלחים להבאנק שהגיע זמנם לפדותן ביום השבת. הכי נוכל להתיר שבות דאמירה לנכרי בכל הנ"ל, מטעם דנחשוב לפסידא, את מה ששקעו מכבר ממון הרבה בגוף ענין עשיית הבאנק ומכש"כ דפשיטא דכל העסקים הנ"ל, הבאים ביום השבת דוקא, הם רק להרווחת הבאנק, ולא שייך כלל לומר גבייהו, דמותר מטעם דהוי כמציל מידי נכרים, בכדי שלא ישתקע ממון ש' ישראל בידם. דהרי כל השטרות הנ"ל, הבאים לידי גביינא ע"י הבאנק, אפי' אם הם של עכו"ם, אינם רק להרווחת הבאנק, וכש"כ אם הם של ישראלים. וא"כ פשיטא דאין להתיר בד"ז שבות דאמירה לנכרי. דהרי אין כאן הפסד כלל, רק מניעת הריוח. וכבר נודע מש"ס ופוסקים דמניעת הריוח לא חשיב הפסד, כמבואר במ"ק ב' ע"א וג' ע"א ובפירש"י שם ד"ה איברויי אילנא, ובירושלמי פ"ב דשביעית ה"ב. ובתוסיו"ט סופ"ב דשביעית ד"ה ר"ש יע"ש. ובירושלמי מ"ק פ"ב ה"ג, דריב"ב אמר:
אגרא, וקרנא, קרן הוא ובק"ע שם פי' בתמיה, וכי הריוח נמי קרן הוא וכו' יע"ש ובקידושין ל"ב ע"א לענין כבוד, משל אב. ובחי' הריטב"א שם בדף ל"א ד"ה ת"ר, כתב דגם דמא בן נתינה שהפסיד ס' רבוא דינרי זהב, בשביל כבוד אביו, אפ"ה לא חשיב פסידא, אלא העברת ריוח בעלמא, וכדחזינא לענין חוה"מ, דהעברת ריוח לא חשיב דבר האבד יע"ש -- ב) וכן בתוס' זבחים ק"ד ע"א ד"ה מ"ד, כתבו:
דליכא פסידא דכהנים שעדיין לא זכו בעורו יע"ש. וכ"כ עוד הפוסקים בכמה דוכתי, ובטוש"ע ונו"כ, וכנודע לכל שונה הלכות בדוכתי טובא. והיינו נמי טעמא דאז"ל בשבת קנ"ג ע"א על הא דתנן:
נותן כיסו לנכרי, דדוקא כיסו, אבל מציאה דלא אתי לידו לא ע"ש. כלומר דוקא כיסו הוא דהוי הפסד, אבל מציאה הוי רק מניעת הריוח. ובירושלמי שביעית פ"ט ה"ו אמרו:
לענין הא דתני:
המוציא פירות עבירה, אסור ליגע בהן, דשנינא הוא מציאה, ועי' הפ"מ דמציאה שלא באה לידו, דמכיון שידע שהן פירות, אסור ליגע וליטפל בהן ע"ש. וא"כ בנ"ד דעדיין לא אתי לידם של השותפים הנ"ל, כל אלו העסקים הנ"ל, העתידים לבא בשבת ויו"ט רק להרווחה, פשיטא דלא נוכל לחשוב כ"ז לפסידא, מטעם ששקעו בתחלה ממון הרבה בענין זה כדבר האמור שוב ראיתי בתשו' ב"א החדשות דף ו' מש"כ בענין שבות דשבות במקום פסידא, ובדין מניעת הריוח, ועיין שם דבפרהסיא בכל גווני אסור ע"ש. ולא העיר בההערות שהערותי בעזה"י ועפ"י האמור יש להעיר גם על דברי מרן הנו"ב ז"ל מהד"ת חאו"ח סי' כ"ט עש"ה ותבין:
שוב נזכרתי משו"ת מהרש"ל ז"ל סי' ק', מובא בקצרה במג"א סי' רמ"ד ס"ק י"ז, ובפמ"ג בא"א ס"ק י"ח יע"ש שכ' לחלק בין קבלת המכס, ובין בישול המלח, די"ל שאסור, דמי יימר שחשיב פסידא גמורה, הלא אינו אלא מניעת הריוח שאינו עושה היום [עיין במג"א סי' רמ"ד ס"ק י"ח שכ':
דמ"מ באותו יום יש פסידא דחשבינן לכל יום בפ"ע, ע"ש בלב"ש ובמחצהש"ק] וכו'. עוד כתב לחלק, דבקבלת המכס והכלים של בישול המלח, אין נקראת על שמו. משא"כ בנקראות על שמו יע"ש. לפי"ז בנידון דידן, הבאנק נקראת על שם היהודי, ואסור, כנזכר:
(ג) ומה שהעיר כת"ה ממה שפסק הרמ"א ז"ל באו"ח סי' ש"ו סעי' י"א בשם האו"ז ז"ל דכתב גלחות אינו אלא דרבנן. וגם העיר בדברי הנו"ב, שדבריו סותרים זא"ז. דבמהד"ת סי' כ"ט הנ"ל כתב, דכדאי הרמ"א הנ"ל לסמוך עליו. ובסי' ל"ג כתב, דאין לסמוך עליו כלל. הנה במחכת"ה לא עיין אז בגוף דברי הנו"ב שבסי' ל"ג, שאחר שכתב שהאו"ז הוא יחיד בדיעה זו, כתב וז"ל:
ואפי' אם נימא כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק יע"ש. ועיין בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל על מס' גיטין ח' ע"ב שקדמו להעיר שהנוב"י סותר עצמו מסי' כ"ט, לסי' ל"ג יע"ש. ונראה דכוונתו בזה, שהנו"ב בסי' ל"ג תמה מאד על האו"ז. ובסי' כ"ט לא העיר כלל ע"ז מדנפשי', רק הביא דברי המג"א ז"ל ע"ש:
ובעיקר תמיהת הנוב"י על האו"ז מהמשנה מפורשת בשבת ק"ג ע"א דהכותב שתי אותיות וכו' "בכל לשון" חייב, וע"ז כתב בזה"ל:
ונראה דס"ל להאו"ז דבכל לשון, היינו לשון לע"ז, אבל הכתב צריך להיות אשורית וכו' עכ"ל. ותימה שלא הביא לפירש"י ז"ל בשבת ק"ג שכתב וז"ל: "בכל לשון" של כל כתבים, וגופן של כל אומה ואומה עכ"ל. וכן פי' הר"ן על הרי"ף ז"ל כל כתב של שבעים לשון וכן פי' הרמב"ם בפיהמ"ש שם, וכן פי' בחי' המאירי ז"ל. ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א ה"י דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב, וכמש"כ המג"א בשמו בסי' ש"מ סק"י. ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' ש"מ בא"א סק"י שרמז לרש"י ורמב"ם ז"ל שפי' "בכל לשון" בגופן, וכתב ג"כ דיש לפרש הלשון, אבל כתב בעינן אשורית עכ"ל. ויש להעיר מלשון הירושלמי פי"ב ה"ג, דשם איתא בזה"ל:
מהו "בכל לשון", אפי' אל"ף אלפ"א, ע"ש בק"ע שפי' שאלפא לשון יון, כמו אלף בלה"ק עכ"ל. וכ"ה במשנה ב' פ"ג דשקלים דאלפ"א בית"א, לשון יון ע"ש. וכפ"י בפי' הפ"מ ע"ש, והאיר ה' את עיני ומצאתי אור חדש בספר "אור זרוע הגדול" הל' שבת סי' ע"ו שהביא לפירש"י הנ"ל ד "בכל לשון" היינו כל כתב וגופו של כל אומה. ואח"כ הביא להר' יואל בר יצחק הלוי מבון, שפי':
שכתב כומרים או שאר כתבים, לבד מאשורית ויונית, אם כתבו ישראל בשבת פטור מה"ת, דאינה כתיבה ואינה חשובה מלאכה. דגרסינן בירושלמי פי"ב דשבת ה"ג:
מהו בכל לשון, אלף אלפ"א, בית בית"א, והוא לשון יונית ומשמע או בגופן שלנו, או בגופו יונית. והיינו דאמר בגיטין ח' ע"ב כותבין עליו אונו אפי' בשבת, דאומר לעכו"ם, ועושה בגופו שלהם, שאין בו אלא שבות דרבנן דגזרו על גופי' שלהם, אטו גופי' דידן, שאסור. אבל בגופו שלנו, זה שבות, שיש בו מעשה דאורייתא עכ"ל [ולא ס"ל כהוכחת הנוב"י בסי' ל"ג מגיטין ח' ע"ב ע"ש והבן] וכן כתב עוד האו"ז ז"ל בהל' שבת בסי' פ"ד אות כ"ה, דדוקא בכתיבת הגלחים, שאינה לא דידן ולא יונית, דלא אסירא כ"א מדרבנן, ולהכי שרי למימר לעכו"ם לכתוב אונו בשבת, משום ישוב א"י אבל כתב דידן, או כתב יונית, דאסורה מדאורייתא, אסור למימר לעכו"ם לכתוב אונו בשבת ע"ש. וכ"כ בהגהות מיימוני פ"א מהל' תפילין אות ע', בשם רבינו יואל הלוי ז"ל דכתב עכו"ם אינו אסור אלא משום שבות ע"ש. ואזל לשיטתו באו"ז הנ"ל. ועפי"ז י"ל על הפי' "פני משה" שכתב שם עפ"י פירושו, דאם כתב שתי אותיות מלשון יונית, או משאר לשון לע"ז, חייב. ועפי"ד האו"ז הנ"ל זה אינו, דדוקא בכתב דידן, או כתב יונית, חייב אבל בשאר לשונות של לע"ז, בגופן שלהם, פטור ועפי"ז יש לתמוה על מש"כ בגליון הש"ס שבירושלמי שבת פי"ב ה"ג להשיג על פי' הק"ע הנ"ל בפירושו:
אל"ף אלפא, דהיינו אלפ"א לשון יון, וכתב דפירושו דחוק. ופי' דאל"ף אלפ"א, היינו שני אלפין וכו' ע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' דברי הספר "אור זרוע" הנ"ל (שכבר נתגלה בימיו). ופי' הק"ע והפ"מ אמת ויציב כאמור. ועפי"ז אתי שפיר הכל, ונכונים הם גם דברי האגודה בפרק הדר, שהביא בס' אליה רבה סי' ש"ו ס"ק כ"ד, דס"ל דכתב שלהם אינו אלא מדרבנן. משום דס"ל כהר' יואל הלוי ז"ל שבאו"ז הנ"ל, ויש להם הוכחה מהירושלמי הנ"ל:
ומה שכתב כת"ר מהס' שדי חמד, ועיינתי שם במערכת כ', כלל קי"א, שסיים שם שדעת רוב הפוסקים ז"ל נראה דס"ל דגם כתב שלהם הוא מה"ת יע"ש. ובמחכת"ה אישתמיטתי' דברי הספר "אור זרוע"' בשם הר' יואל הלוי ז"ל הנ"ל. וכל גדולי האחרונים ז"ל שהביא שם, לא ראו לדברי האו"ז, שעדיין לא נתגלה בימיהם, ברוך יוצר המאורות. אולם לדידן אין נפ"מ לנו מכ"ז לנידון שאלתינו. דהרי כבר הוכחתי לדעת דאפי' שבות דשבות במקום פסידא, אין להתיר בפרהסיא ותל"מ:
(ד) ומה שכתב כת"ה דיש להעיר מהא דתנן בנגעים פי"ב מ"ה, על מה חסה התורה על כלי חרסו ופכו וכו' -- ועיין בפירש"י ז"ל בחולין מ"ט ע"ב ד"ה התורה חסה, שהביא דרשה זו בשם התו"כ. ותימה שלא הביא מהמשנה מפורשת הנ"ל. ומצאתי בהגהות הגאון מוה"ר ברוך פרענקל ז"ל שהעיר בזה על פירש"י ז"ל, וכן בתשו' נוב"י ז"ל מהד"ת חיו"ד סי' ק"ס הביא שהגרי"ב ז"ל העיר בזה, יע"ש מש"כ לתרץ גם הגמ' במנחות ע"ו ע"ב שלא הביאו מהמשנה. ואני מצאתי להעיר עוד ממנחות פ"ו ע"ב בפירש"י כת"י (שנדפס בש"ס ווילנא) שהביא שם ג"כ רק מהתו"כ. גם לא הביא ממ"ש במנחות ע"ו ע"ב מהא דכתיב:
"והשקית את העדה ואת בעירם" ע"ש, וצ"ע. ועיין בפירש"י ר"ה כ"ז ע"א ד"ה התורה חסה, שהביא מהפסוק "וצוה הכהן ופנו" וגו'. ובס' ט"א ז"ל תמה שלא הביא ממנחות ע"ו הנ"ל, ע"ש מש"כ בזה. ועיין בהגהות מצפה איתן בר"ה שם מש"כ בחד תירוצא, דאין ראי' מ"והשקית את העדה ואת בעירם", משום דההולך בדרך אי לית לי' בהמה מסתגף, כדאיתא במכילתא פ' בשלח ע"ש ויש להעיר עוד יותר מהמג"א סי' רמ"ח ס"ק ט"ז שכתב בשם הסמ"ג ז"ל דאם מתיירא אדם שיגזלו לסטים בהמתו, ולא יוכל ללכת ברגליו, מקרי פקוח נפש. ועפי"ז אין ראי' מד"ז דהקב"ה חס על בהמתן של ישראל, דשאני התם, דהוי פקוח נפש כאמור. ולפי"ז יש להעיר על הנוב"י במהד"ת חיו"ד סי' ק"ס שכתב דהראי' זו מ"והשקית" וגו', אלים טפי, משום דמים שיצאו מן הסלע, הי' דבר יוצא מן הטבע, ודי שעשה נס לצורך העדה, שהוא להציל נפשות ישראל שלא ימותו בצמא, והקב"ה הרבה לעשות עוד נס שיצא גם לצורך בעירם, בזה נראה איך חס על ממון של ישראל וכו' ע"ש. ולפי מה שכתבתי, אין ראי' משם, לדעלמא, דהתורה חסה על ממונם של ישראל, דשאני התם, דהצלת בעירם, הי' משום פקוח נפש, כאמור. וי"ל מפירש"י בחומש סדר חקת כ' -- ח', עה"פ:
"והשקית" וגו' כתב:
"מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל" עכ"ל. וקשה הא רש"י ז"ל גופי' בר"ה כ"ז ע"א ויומא ל"ט ע"א וחולין מ"ט ע"ב ומנחות פ"ו ע"ב ברש"י כת"י, הביא מקרא דנגעים כנ"ל? ויש לפלפל בזה עפי"ד הנוב"י בתשו' הנ"ל סי' ק"ס ע"ש, והבן. וצ"ע:
(ה) ומה שכתב כת"ה וז"ל:
ויש להעיר מהא דחולין מ"ט ע"א דאמרינן:
רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת:
התורה חסה על ממונם של ישראל ומשמע, אבל באיסורא דרבנן אמרינן שפיר התורה חסה על ממונם של ישראל עכ"ל. יעיין בהקדמה לספר "זוהר הרקיע" על תרי"ג מצות להגאון רשב"ץ ז"ל, שביאר דדוקא בענין ספק דרבנן, אמרינן:
דהתורה חסה, דאין לאבד ממון של ישראל משום ספיקא דרבנן, אבל באיסור וודאי, אעפ"י שהוא דרבנן, אין לחוש להפסד ממון. וע"כ הטעם:
משום דהפקר ב"ד הפקר, ועיין בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז, שכתב דבאיסור דרבנן. לא גזרו חז"ל איסור, כדי להוציא ממון, דלענין ממון אוקמוה אדין תורה, ע"ש בהגהות יד שאול, ובשו"ת שו"מ מהד"ק ח"ב סי' ק"ז, שכתב:
דמהא דחולין מ"ט ע"א הנ"ל שאמרו:
איסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונם של ישראל, משמע קצת כהש"ך, דבמקום ממון לא גזרו רבנן והתורה חסה וכו'. מיהו שאני התם. דהוה רק ספק, אבל בודאי איסור, אין לחוש להפסד ממון. והביא ג"כ מס' "זוהר הרקיע" שכתב כן, ושמח שכוון לדעתו ע"ש. גם הלום ראיתי בהגהות מהר"ץ חיות ז"ל בר"ה כ"ז ע"א שכתב לחלק דבמ"ע, שפיר אמרינן:
התורה חסה על ממונם של ישראל, משום דבמ"ע אין חייב לבזבז כל ממונו. משא"כ במצות ל"ת דקיי"ל דחייב אדם לבזבז כל ממונו ע"ז שלא יעבור כרמ"א באו"ח סי' תרנ"ו ועו"ד בכ"ד, ודאי לא שייך לומר התורה חסה על ממונם של ישראל, דהרי חייב לבזבז כל ממונו וא"כ לפי מש"כ בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' קמ"ה, ובשו"ת ב"ח סי' קכ"ט, ובשו"ת חו"י סי' קפ"ג דפשיטא להו דאפי' בל"ת דרבנן צריך לבזבז כל ממונו יע"ש. ועפי"ז פשיטא, דבאיסור דרבנן, לא שייך לומר התורה חסה על ממונם של ישראל ויש לפלפל בזה הרבה ואכמ"ל
(ו
) ומה שכתב כת"ה לצרף דברי הרמ"א ז"ל בסוס"י רמ"ח דאפי' יש לו מזונות והולך לסחורה להרווחה, חשיב דבר מצוה. הנה זאת לא חזי לאיצטרופא, דדוקא לענין הפלגת הספינות, והליכות שיירא במדבר, חשב הרמ"א זאת שהולך לסחורה, לדבר מצוה. אבל לא לענינים אחרים, וכמש"כ המג"א שם ס"ק י"ז ולענין ללכת עמהם חוץ לתחום, דדוקא כשהלך לשם מצוה, ולא לסחורה, ע"ש במחצהש"ק, ובפמ"ג בא"א שם, שכ':
דלענין שיהי' כל העיר נחשב כד"א, בעינן מצוה ממש ע"ש, ועיין בב"י סוס"י רמ"ח שכתב וז"ל:
ואם הולכים בסחורה חשיבי עוסקין במצוה, א"כ פטרת את כל העולם ממצות וכו' ע"ש. ועוד הרבה יש לפלפל בד"ז, ופשיטא דאין לצרף זאת, להתיר שבות דאמירה לנכרי בפרהסיא:
ועיין פמ"ג או"ח סי' רמ"ד בא"א סק"ח שאינו רוצה להתיר לפתוח בשבת מקולין של ישראל, והעכו"ם ימכרו שם בשר טריפה לעכו"ם, משום דחילול השם יש בדבר, שהעכו"ם ביום חגים, חניות שלהם סגור ומסוגר, ובשבת ויו"ט יהי' חנות של ישראל פתוח ע"ש. והכא נמי בנידון דידן איכא חילול השם, שהעכו"ם ביום חגים כל "הבענק" שלהם סגור ומסוגר, ובשבת ויו"ט יהי' "באנק" של ישראל פתוח. על כן מאתי לא תצא הוראה זאת להתיר, כי אם ע"י שותפות ממש, וגם בקבלנות ובתנאי שיתפרסם השותפות (על כמה שיתפשר) לכל באי שערי עירם, דאז לא יהי' נקראת הבאנק על שם ישראל לבד, ויתנה עם הא"י השותף כל התנאים בתחלה קודם השותפות, כמבואר בש"ע או"ח סי' רמ"ה סעי' א' וסעי' ב', וסעי' ג', ונו"כ. וכיון שהכל יודעים שיש להא"י חלק ב"הבאנק", שוב ליכא מראית עין, כמש"כ הר"ן ז"ל סופ"ק דע"ז. ועיין מג"א סי' רמ"ה סק"א, ה', ח', ועיין היטב בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' נ"ח יע"ש והבן:
ועוד יש לפלפל בזה הרבה, ולא עט האסף פה:
בצלאל זאב שאפראן