אור ברסלב
שו"ת רב פעלים חלק ד › יורה דעה

שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד

חלק ד · יורה דעה

אורח חיים

סימן א

שאלה פה עירנו בגדאד יע"א יש לכולל העיר חכם על הבשר שקורין בלשון לעז גאבילה והוא סך קצוב על כל הבהמות הכשרות ומהכנסה של זה המכס לוקחים השוחטים והבודקים של העיר הפרס שלהם מדי חודש בחדשו וכן הדיינים ג"כ לוקחין הפרס שלהם מדי חודש בחדשו מזאת הגאביל"ה של הבשר גם עוד נותן הכולל מזה המכס של הבשר סך קצוב בכל חודש לת"ת גם סך קצוב לת"ח העוסקים בגפ"ת בבית המדרש גם עוד סך קצוב לאיזה בעלי בתים וכיוצא גם עוד נותנים מזאת ג"כ לצורך ב"ח והכל הוא מזאת הגאביל"ה של הבשר:

והנה בעתה מחמת שהעילו הוצאות רבות על הכנסה של מכס הבשר הנז' וגם תוספת חדשה שהוסיפו באיזה פרס מהם וגם לקצת ת"ח היושבים בביתם ועוד לקחו גרוש אחד מסך המכס הקצוב על כל בהמה ובהמה לצורך המס של עסכריי שהטיל המלך יר"ה על כן מחמת זאת אין ההכנסה של מכס הבשר הנז' מספקת כדי צורך כל הסכים הנז' המוטלים עליה מדי חודש בחדשו ואם יקחו הכל פרס שלהם בשלימות לא יוכל הכולל ליתן דבר המספיק לצורך ב"ח ולכן התחכמו אנשים פרטיים מיחידי הקהל הי"ו ועשו תקנה שיפחתו עשרה למאה מכל הפרס המוטל ענ ההכנסה של מכס הבשר הנז' דהיינו כל הלוקח מאה יקח מכאן ואילך תשעים חוץ מן הקצבה הנהוגה לקופת ת"ת לא יפחתו ממנה כלום כי א"א בזה:

ואנחנו השוחטים והבודקים שבעיר הזאת בשמעינו זאת התקנה צווחנו ככרוכייא שזה הפחת לא יקום ולא יחול ולא יהיה על הפרס שלנו שהוא שכר טרחנו ועמלנו ועבודתנו ויגיע כפינו ואינו דומה פרס שלנו לשאר דברים המוטלים על מכס הבשר הנז' וקצת מן היחידים אמרו אם לא תקבלו עליכם זה הפחת אנחנו מסלקים אתכם ומביאים שוחטים ובודקים אחרים ולא אמרו כן בפנינו אלא שמענו שכך אומרים ועל זאת אנחנו משיבים להם כי אנחנו מוחזקים במלאכתנו זאת של השחיטה ובדיקה בעיר הזאת ומוחזקים אנחנו בסך הפרס הזה שאנחנו לוקחים מכמה שנים מדי חודש בחדשו ואין מי שיוכל לסלקנו מחזקתנו ואין מי שיוכל לפחות משכר פעולתנו ועבודתנו אפילו פ"ק כי אנחנו מוחזקים בזה וחזקתנו היא שרירה וקיימת כל ימי עולם:

חזרו ואמרו קצת היחידים כי אין אנחנו פותחים הפרס שלכם ונותנים לשו"ב אחרים חדשים או לדבר מצוה מחדש שלא היה מוטל על זאת ההכנסה של מכס הבשר אלא אנחנו עושים זה הפחת על כל בעלי הפרס בהכרח יען כי עתה בזה"ז אנחנו רואים שאין ההכנסה של מכס הבשר מספקת ליתן בשלימות לכל הדברים הנהוגים המועלים עליה ואם תקחו אתם ואחרים הפרס שלכם במשלם לא יוכל הכולל ליתן מן מכס הבשר לצורך ב"ח כאשר היה נותן מקדמת דנא על כן בדין הוא שזה הפחת הנעשה במכס הבשר יתחלק לפי חשבון על סכי הפרסות המוטלים על מכס הבשר וצריך שגם אתם תהיו שוים בזה הפחת עם שאר בעלי הפרס כפי התקנה הזאת שעשינו ולמה יהיה הפרס שלכם עדיף משאר דברים הנז"ל המוטלים על מכס הבשר ואין ראוי שיהיה הבדל ביניכם לבין אחרים:

ועל זאת אנחנו השו"ב משיבים שתי טענות חזקות הא' שאין דמיון והשוואה לשאר דברים עם פרס שלנו דודאי פרס דידן עדיף ותקיף ואלים טובא שלא תחול עלינו התקנה הזאת של הפחת כלל ועיקר יען כי הפרס שלנו הוא שכר עבודתנו ועמלנו ויגיע כפינו וגודל היגיעה והטרחה שיש לנו במלאכתנו הוא ידוע בעיר הגדולה הזאת בפ"י שצריך להם בכל יום בשר בהמות כשרות ובכל ערב שבת קודש צריך להם כשרות ובעיו"ט צריך להם כשרות צא וחשוב כמה וכמה בהמות צריך לשחוע ולבדוק עד שיעלה סך הכשרות הנז' כי פה העיר על הרוב הבהמות יהיו ב' שלישים טרפות ושליש כשרות ואנחנו השוחטים ובודקי הסכין ובודקי הריאה בין הכל עשרה בפ"י ועל כן כמה וכמה יגיעה וטורח יש לנו בזה המלאכה הקשה והגדולה הזאת. גם מלבד כובד המלאכה עצמה עוד יש עלינו דבר קשה מאד שאנחנו צריכין לנדד שינה מעינינו בכל לילה ולילה בכל ימות השנה קיץ וחורף לצאת למלאכתנו קודם עלות השחר כשתי שעות ובלילה שצריך שחיטה מרובה יהיה קודם כמה שעות ועד אחר זריחת השמש על הארץ בשתי שעות לא נגמור מלאכתנו. ועוד זו רעה חולה כי מקום בית המטבחים הוא רחוק הרבה מסוף בתי העיר כדי להרחיק העיפוש והוא עומד במקום שמם וכמה יגיעה יש לנו ללכת בלילה למקום רחוק כזה שהוא מעבר דרך לסטים מזויינים וכל טמא לנפש וכמה צער סובלים בימות החורף ברוח חזקה וקור הקשה של הלילה בכל משך הדרך הרב מבתינו לבית המטבחים. גם זו קשה מכולם כי כאשר יגיעו ימים יקרים בשנה תכבד העבודה עלינו ביותר מחמת שהציבור צריכין בשר הרבה וכל תפילות שלנו הם ביחיד על כן איש לבב ישקול בדעתו כמה וכמה יש לנו בזה עינוי הנפש ועינוי הגוף ולולי דוחק הפרנסה מי יסבול צער ועינוי כזה וכל איש ישפוט בשכלו שזה הפרס שלנו לא נחשב כלום כפי תוקף המלאכה והעבודה המוטלת עלינו מצד הנפש ומצד הגוף. הנה כי כן מי אמר ותהי לפחות מן הפרס שלנו אשר זכינו והחזקנו בו בעבור עבודתנו ויגיע כפינו ומה דעות יש לקצבה הנהוגה לזולתנו עם הפרס שלנו וכי צדקה אנחנו לוקחים מן הציבור או בתורת מחזיק מחזיקים בידינו. הלא את שכר עבודתנו ומלאכתנו ועינוי נפשנו וגופנו אנחנו לוקחים. צא ולמד כמה החמירה התורה בשכר פעולה ומקרא מלא דבר הכתוב בענין שכר שכיר כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו וכו'. ולכן כל איש ישר ישפוט בצדק שזו התקנה של הפחת לא תחול ולא תקום ולא תהיה על הפרס שלנו שהוא שכר עבודתנו הקשה והרבה הזאת כי מן הראוי אדרבה צריך להוסיף על הפרס שלנו שאינו מספיק כדי פרנסת ב"ב שכל אחד מאתנו תלו ביה טפלי כמה נפשות:

וטענה השנית כי החסרון שהיה בהכנסה של מכס הבשר הנז' הוא מחמת שלקחו קצת יחידים גרוש אחד לצורך המס של עסכריי מהקצבה של המכס המוטל על כל בהמה ובהמה וזה מלבד מה שהטילו מחדש סך קצוב בפ"ע על כל בהמה ובהמה לצורך המס וזה ודאי עושה הפך הדין ליקח מן הגאביל"ה של הבשר לצורך המס של עסכאריי שפטורים ממנו העניים והת"ח וא"כ אפילו לפי דבריהם למה יעשו פחת עשרה למאה יחזירו זה הגרוש בלבד ולא יקחו אותו לצורך המס ואז לא יצטרכו לעשות פחת עשרה למאה מן הכל:

וטענה שלישית יש ג"כ בידינו והוא כי קופה של ב"ח מעולם לא היה לה סך קצוב ומסויים על המכס של הבשר אלא לוקחים לה מן הגאביל"ה של הבשר כפי מה שיכולים ליקח פעם הרבה פעם מועט ועתה אם רוצים לעשות התקנה הזאת של הפחת עשרה למאה כדי שיוכלו ליתן לב"ח מן הגאביל"ה הנז' סך חשוב אין אנחנו מחוייבים ליתן לב"ח מן הפרס שלנו שזכינו בו אין צבור עני יעשו לב"ח סיוע ממקום אחר ובאופן אחר הלא מצוה זו מחוייבים בה כל אשר תשיג ידו ליתן. ועוד טענות אחרות יש בידינו ולא רצינו לפרשם כדי שלא יאמרו שבאנו לרדוף אחרים ומעיקרא אין אנחנו צריכין להרבות טענות עוד יותר כי תלי"ת בנו דבר ה' ויודעים אנחנו שיש לנו זכות ברור ע"פ הדין אפילו בחדא טעמא שהצגנו לעיל. אך לא עביד אינש דינא לנפשיה על כן הצענו הענין כולו בכתב כדי שיראו המורים הי"ו וישיבו דבר כפי הטענות המוצגות פה ועל פי משפט תורתנו הקדושה כן יקום וכן יהיה והמורה לצדקה ושכמ"ה:

תשובה הנה גם כי אני הצעיר אינני נוגע בדבר זה עכ"ז מחמת איזה טעם כמוס לא רציתי להטפל בעיון הענין הזה כדי להשיב מה שנ"ל עפה"ד ועפה"א. אך להפצרת השו"ב שבקשו ממני לעיין בענין זה נתרציתי לעיין בו ולהשיב תשובה אך בתנאי שלא יהיה פס"ד ענין זה על פי תשובתי אלא אחר שאכתוב מה שנראה לי בזה בס"ד ישלחו השו"ב את השאלה והתשובה אשר אכתוב לפני ב"ד רבא של עיר אחרת והם ישפטו ויפסקו הדין הלכה למעשה ע"פ האמת והצדק וקבלו בכך על כן עתה אבא לכתוב מה שעלה בדעתי בזה הענין בעזה"ו:

והנה בראשית מאמר אודיעה על מה שטענו השו"ב בשאלה הנז' בזה"ל ועל זאת אנחנו משיבים להם כי אנחנו מוחזקים במלאכתנו זאת של השחיטה ובדיקה בעיר הזאת ומוחזקים אנחנו בסך הפרס שאנו לוקחים מכמה שנים חודש בחדשו ואין מי שיוכל לסלקנו מחזקתנו ואין מי שיוכל לפחות משכר פעולתינו אפילו פ"ק ע"כ:

ועתה אבא להשיב על דבר הטענה שטוענים קצת היחידים שהמה עושים זו התקנה של הפחת בהכרח מפני שזה המכס המוטל על הבשר אינו מספיק עתה בזה"ז לכל הדברים המוטלים עליו ואם לא יעשו הפחת הזה לא יותן מן המכס של הבשר לצורך ב"ח וכנז' בשאלה ועל זאת טענו השו"ב ב' וג' טענות וגם בכל אלה נראה שצדקו השו"ב בטענות אלו ונבא לברר אחת לאחת. ותחלה וראש אגיד כי מה שהאריכו השו"ב בלשונם על תוקף הצער והיגיעה של עבודתם לא הגזימו בדברים כלום אלא כן הוא כאשר אמרו כי פה עירנו יע"א מלאכה זו היא קשה מאד עינוי הנפש ועינוי הגוף וזה ברור וידוע.

והנה מהטענה של היחידים הנז' משמע שרצונם לומר שזאת ההכנסה של מכס הבשר היא כמו אפותיקי לשכר השו"ב והדיינים ות"ח ושאר דברים הנז"ל וכיון שעתה חסרה ההכנסה של מכס הבשר הנז' צריך להיות הפחת לפי חשבון והכל יהיו לוקים בפחת הזה אפילו השו"ב כן נראה כוונתם בטענה שלהם. ועל זאת אשיב כי אפילו יהיבנא להו כל דילהו ואפילו אם נניח במונח שכאשר קבלו הקהל הי"ו את השו"ב לא נתחייבו בפרס שלהם על עצמם אלא עשו להם את המכס של הבשר אפותיקי מפורש שאמרו להם לא יהיה לכם פרעון אלא מזה הנה אפילו שנאמר שיהיה כך (אע"ג דלא הוה הכי בפירוש) עכ"ז הם קודמים לכל דברים המוטלים על מכס הבשר הן מצד הסברה ובאומדנא הן מצד הדין והוא כי מצד הסברה והאומדנא יש לומר שיהיה להם דין קדימה על הכל יען כי זו ההכנסה של מכס הבשר היא באה ונעשית מכח העבודה של השו"ב ולולי עבודתם ומלאכתם לא היה הכנסה וא"כ ראוי הוא שיהיה להם דין קדימה על הכל לגבות שכר עבודתם בשלימות תחילה מן ההכנסה הנז' ומה שישאר בהכנסה הנז' יתנו לשאר דברים:

והגם שכל זה אנו אומרים מצד הסברה והאומדנא הנה גם מצד הדין נמי נמצא בס"ד טעמים מספיקים לזכות השו"ב והוא הא' נראה כי שיש זכות לשכירות להיות לה דין קדימה על שאר דברים שאינם מדין שכירות שראוי ליטול תחילה סכי השכירות ומה שישאר יתנו לשאר דברים שאין להם דין שכירות יען כי הנשכר ועושה עבודה בגופו ויגיע כפיו חסורי אחסר כח גופו וגם זמנו משא"כ הלוקחים פרס בתורת צדקה לא חסרו דבר וחילוק זה מצאתיו מפורש יוצא בענין כזה להגאון שער משפט סי' מ' ס"ק וז"ל נ"ל דבכה"ג שחייב את עצמו בדבר שלא היה חייב והוא חייב עוד לאחרים מה שלוה מהן ממון ואין בידו לשלם לכולם נותנין מה שנמצא בידו למי שלוה ממנו וז"ש שלא לוה ממנו וחייב את עצמו לא הפסיד כדאמרינן בפרק הכותב במי שיש לו כתובת אשה ובע"ח ואין לו אלא קרקע אחת דלא חזיא אלא לחד לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ז מה"א ה"ד וביאר הטעם שהבע"ח הוציא מעותיו והאשה לא הפסידה כלום וכן פסק המחבר באה"ע סי' ק"כ ס"כ דנותנין לבע"ח אבל האשה הפסידה עיקר ותוספת וא"כ ה"ה הכא כיון שלא לוה ממנו כלום אלא שחייב א"ע במה שאינו חייב ראוי ליתן לבע"ח שהוציא מעותיו ובזה נתיישבו דברי הש"ך בסי' צ"ט ס"ג וכו' עכ"ל ע"ש והביא דבריו בספר דברי גאונים כלל י"ד אות י"ד ע"ש:

עוד מצאתי בספר דברי גאונים הנז' בכלל הנז' אות ה' שכתב בשם הגאון הר הכרמל חחו"מ סי' מ' דאם אין ללוה לפרוע לכל הבע"ח דאין בנכסיו דין קדימה מחמת תקנות ארצות וכ"ש במטלטלין דמדינא אין בהם דין קדימה ובא בע"ח אחד להשתלם ריוח מנכסיו ע"פ היתר עיסקא שיש לו ועי"ז יחסר לשאר בע"ח מקרנם ודאי הם קודמים ליטול קרנם ואין הבע"ח נוטל שום ריוח עד שישחלמו הם קרנם ואפילו יש לשלם לכולם ויש מזומנים ומטלטלין וקרקעות נוטלין הקרן ממזומנים ודוחין לבעל העסקא ליטול הריוח ממטלטלין וקרקעות כיון שאינו מפסיד ממון מכיסו כמ"ש הרמב"ם פי"ז מה"א ופסקו בש"ע באה"ע סי' ק"ב סעיף ג' ד' לענין שתדחה האשה מפני בע"ח לגמרי מטעם שהאשה לא חסרה דבר ובע"ח נתן לו מעות מכיסו ולפ"ז אין אנו צריכין לטעם הסמ"ע בסי' רפ"א דבע"ח קודם לשח"ז משום דהוא ירושה דבלא"ה כיון דבע"ח הוציא מעוחיו וזו הבת לא חסרה דבר בע"ח קודם עכ"ל ע"ש:

הרי גברי רברבי סמכו לענין הלכה של סברה זו שיש לתובע חוב דאחסורי אחסר ביה דין קדימה על התובע דבר דלא אחסר ביה שזה יקח חובו משלם והפחת יגיע לשני וא"כ ה"ה בנ"ד כל הבא לתבוע שכר עבודתו ומלאכתו דאחסורי אחסר מכח גופו ומזמנו בדין הוא שיש לו קדימה על שאר דברים שהם מתורת צדקה בלבד והוא יקח משלם והפחת יגיע לשאר דברים:

ודע כי אין להקשות על דין שער משפט הנז' ממה דקי"ל בסי' קי"א ס"א דאין מלוה ע"פ גובה ממקבל מתנה דדין מתנה כדין מכר משום דאמרינן אי לאו דאית ליה הנאה מניה לא הוה יהיב ליה מתנה וא"כ בדין הוא ג"כ לענין קדימה אין לגרוע כח זה החיוב שנתחייב בו אע"פ שאינו חייב אלא רק מתנה הוא דיהב ליה די"ל דס"ל להרב ש"מ ז"ל לא אמרינן בן אלא במלוה ע"פ דגרע טפי והכי תקינו רבנן אבל הוא נקיט דין שלו בהיכא דהם שנים מצד השעבוד ועל זה קאמר שיש דין קדימה לבע"ח משום דחסריה דבהיכא שהם שנים אז טעם זה של אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה וכו' אינו כדאי לתת עדיפות בזה החיוב דחזינן ליה שנתחייב בחינם באמת אלא לעולם יש לנו לחלק בין זה לבין חוב גמור דחסיריה באמת:

ומה גם דבאמת מצינו להרי"ף והתוספות והרא"ש ז"ל דס"ל מלוה ע"פ גובה ממקבל מתנה וכמו שהביא דבריהם הגאון שער משפט סי' קי"א ס"ק א' ע"ש נמצא דלית להו האי סברה על כן בהאי גוונא דאיכא חוב גמור דחסריה ואיכא חוב דלא חסריה והם שנים לא נפוש פלוגתא אלא אמרינן בהאי גוונא כ"ע מודו דלא אמרינן האי טעמא דאי לאו וכו' להעדיף כח המתנה ככח בע"ח גמור דחסוריה אחסר ממש אלא אמרינן יש קדימה לבע"ח גמור על זה:

וראיתי להגאון שער משפט ז"ל הנז' בסי' קי"א ס"ק א' שכתב וז"ל אמנם צ"ע לדינא אף לשיטת הפוסקים דמלוה ע"פ אינו גובה ממקבל מתנה אם נתן מתנה לבנו אם מלוה ע"פ גובה ממנו דבבנו י"ל דלא שייך אם לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה וכ"כ בש"ג פ' הנזקין בשם ריא"ז אף דאית ליה בני חרי והביאו הכנה"ג בפשיטות ונראה דלמד כן מהא דפריך פרק נערה שם הוא ואשתו מבעיא ופירש רשיי דבבנו ליכא למימר אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה וא"כ ה"ה הכא לענין מלוה ע"פ נמי וכו' עכ"ל והשתא לפ"ד י"ל שגם הסוברים מלוה ע"פ אינה גובה ממתנה דמשוו למתנה כמכר ממש עכ"ז יודו בהיכא דליכא האי טעמא כמו בנו וקרוביו וכיוצא דליתיה להאי דינא הנז' ויש מה לדבר עוד בזה ואין פנאי להאריך עתה:

ושו"ר להגאון חתם סופר שעשה סברה זו בענין כיוצא בנ"ד ממש שחילק בין שכירות לבין מתנת חנם והוא בח"מ סי' קל"ג נשאל בענין ראובן שנשא אשה אלמנה ומתה בשנה ראשונה שמהראוי שהנכסים יחזרו ליורשים כפי הכתובה בתנאים אחרונים ועשתה צוואה וחילקה נכסיה מקצת מהם ללומדי תורה שילמדו עבור נשמתה ומקצת מהם נתנה מתנת חנם לקרוביה ויודעיה והשאר הכל לבעלה ראובן הנז' ובתוך הנכסים היה חוב בכתב על שר אחד מסך ת' זהובים והשר ההוא עיכב מהפרעון סך ק"ף זהובים ולא רצה לשלם באומרו שיותר ראוי ליתן הסך ההוא ליורשי בעלה הראשון וכן עשה כאשר זמם והשתא טוען ראובן הנז' שההפסד מסך ק"ף זהובים הנז' יהיה על כל הנכסים בשוה וכל א' ממקבלי המתנה יפסידו לפי חשבונם ומאי חזית שהוא יפסיד הכל:

והשיב הגאון ז"ל וז"ל הנה כפי הנראה ענין חלוק נכסיה של האשה הנז' מתפרד והיה לארבעה ראשים א' הוא שכר פעולת לומדי תורה והבאים בשכרם כפועל ואם אולי הפריזה בשכרם סך רב יותר מהראוי מ"מ הכל לשכר פעולה יחשב כי הוא דבר שדרכו לשלם הרבה שכירות עבורו וכמ"ש בח"מ סי' רס"ד דאיכא פעולות שדרכו לשלם הרבה בלי קצבה. שנית חלק מקבלי מתנת חנם ומתנתם קצובה כו"כ לפלוני כו"כ לפלוני. ושלישית הבעל ומנתו מתחלק לשני חלקים וכו' נמצא יש כאן שני מיני נכסים אחד מה שהכניסה לו ועתה נתנה לו לבעלה והרביעית מה שלא הכניסה לו ועשה שטר סילוק וניתן לו עתה במתנת שכ"מ וסכומו אינו יודע כי כתבה סתם והשאר הכל לבעלה. והנה לומדי תורה אשר שכרם אתם ופעולתם לפניהם לפע"ד לית דין צריך בושש דלא יפסידו כלום כי קא מבעיא לן באחרים מקבלי מתנת חנם וכו' עכ"ל הצריך לענייננו ע"ש:

נמצינו למידין מדבריו דפשיטא ליה שכל שכר פעולה הוא קודם למתנת חנם שהתובע שכר פעולה לא יפסיד כלום וההפסד יגיע להמקבלים בחנם שאין בידם שכר פעולה וא"כ ה"ד בנ"ד כן ראוי לעשות והוא הדבר אשר אמרנו לחלק בין שכר פעולה לבין שאר דברים:

אך מדברי הגאון ח"ס משמע שגם הת"ח בני הישיבה בבהמ"ד יש להם דין שכר פועל וצריך שלא יגיע להם הפסד אלא הנפסד הוא לשאר בני אדם פרטיים שהם מקבלי צדקה חנם ואינם עמלי תורה וכן יגיע ההפסד בכלל גם לקופת ב"ח:

מיהו בזכות הת"ח בני הישיבה יש לעמוד עדיין מצד הטעם הנז' כי גם לפ"ד הגאון ח"ס אפשר לומר שיכולים הקהל הי"ו לומר להם מכאן ולהבא לא ניתן להם אלא סך כו"כ אך הואיל ואנחנו לא נשאלנו מצד הת"ח בענין זה לא נבא לברר דבר זה כאן:

ועוד אני רואה זכות קדימה להשו"ב הנז' גם על הת"ח עמלי תורה אשר בבהמ"ד והוא כי הנה ידוע שיש במה גדולים דס"ל שאין מן הדין ראוי לעשות מכס שקורין גאביל"ה על בשר וכיוצא אפילו בשביל ת"ח ועניים ושאר צדקות ורק מתורת מנהג נהגו בכל מקום לעשות גאביל"ה בשביל דברים אלו יען כי אפילו אם נאמר שהכל חייבין ליתן צדקה הנה חיוב הצדקה הוא לפי הממון וכאשר יטילו דברים של צדקה על הגאביל"ה נמצא עניים ועשירים במקום אחד כי אפילו עניים ואלמנות שלוקחים בשר הם נותנים הצדקה כמו העשיר ולפעמים ימצא אדם עני או בינוני יתן יותר מן העשיר בעל כיסין כי אדם שיש לו עשרה נפשות בביתו מוכרח לקנות ב' מאות דרהם בשר בכל יום ויש עשיר בעל כיסין שאין לו אלא אשה בלבד הוא קונה מאה דרהם בשר בכל יום נמצא זה העני או הבינוני נותן יותר מן העשיר כמה וכמה ועל כן אין שורת הדין מחייבת לעשות גאביל"ה על הבשר וכיוצא אפילו בשביל ת"ח ושאר צדקות אך מתורת מנהג נהגו בכמה מקומות לעשות גאביל"ה בשביל ת"ח ושאר מצות וצדקות, ועיין להרב מטה שמעון בשו"ת מיהא הביא סי' למ"ד דף נ"ד ע"ד שהביא תשובה מן הרב מהר"א נחום ז"ל לבטל הסכמת הגאביל"ה שעשו בזמנו אפילו שעשו אותה לצדקות ולהספקות ת"ח מפני כי עיקר עשייחה אינו אלא רק לפדיון שבויים כמ"ש מהרימ"ט ז"ל ע"ש ועיין עוד להרב הגדול מהר"ח פלאג'י ז"ל בס' חוקות החיים סי' שהאריך מאוד מאוד בזה והביא כל הפוסקים שדברו בזה וג"כ כתב מכמה פוסקים מה שעושין גאביל"ה בשביל צדקות ושאר מצות הוא מתורת מנהג שכך נהגו בכל מקום ע"ש:

נמצא מה שעושין גאביל"ה לצורך צדקות ואפילו בשביל הספקת ת"ח הכל הוא מתורת מנהג שכך נהגו ולא משורת הדין אבל בשביל שכר שו"ב יכולין לעשות גאביל"ה על הבשר לכ"ע והוא משורת הדין הגמור ואין בזה חולק דהא א"א לאכול בשר בכשרות בלתי שו"ב וא"כ זה הלוקח בשר בין ת"ח בין עני בין עשיר חייב לשלם שכר השו"ב מן הדין. ועיין נמי להרב בעי חיי ח"מ סי' נ"ח דף נ"ח ע"ד שכתב לפרוע שכירות השוחט לכ"ע אפילו הת"ח חייבין לשלם מנתם ואין פטורים ומנא אמינא לה מדאמרינן בפ"ק דבתרא הכל לכריא פתיא ואפילו מרבנן וכו' והטעם משום דכל דבר שהם חיי האדם כגון בארות המים וכיוצא בהם חייבין לתת חלקם וה"ה שכר השוחט לשחוט להם בהמות לאכול שהוא חיי אדם שחייבין הת"ח לשאת באותו מס וכו' עכ"ד ע"ש. ומאחר ששכר השו"ב חייבין הציבור לשלם מדינא והשאר הוא מכח מנהג הא ודאי דהשו"ב הם מוקדמים על הכל ליקח שכרם משלם והשאר יתחלק לשאר דברים:

והגם שזה דבר ברור מצד הסברה אפ"ה אביא ראיה גמורה לזה בס' מדברי הרי"ף ז"ל שהביא בעל התרומות שער א' ח"א סי' ד' וז"ל ויש מן הראשונים שטעו ואמרו שאם קדמה האשה למלוה שתשבע ותטול והשיב להם הרי"ף ז"ל שנשתבשו שאין לה מזונות לעולם לא ממטלטלין ולא מקרקעי עד שיפרע המלוה ואף שהיא קודמת דהלכה רוותת היא אבל לא לאשתו ובניו הלכך לא תשבע ותטול. וגם כתב הנני מוסיף לכם עוד ביאור שטעם הדבר מפני ששעבודו של מלוה הוא מן התורה וכדעולא דאמר שעבודא דאורייתא ומזונות האשה והבנים מדרבנן כדאמרינן באושא התקינו וכו' וכדאמרינן נמי תקינו מזונות תחת מעשה ידיה הלכך אתי שעבודא דאורייתא ומבטל שעבודא דרבנן עכ"ל ע"ש נמצינו למידין חוב דאורייתא וחוב דרבנן חוב דאורייתא קדים וכ"ש הכא דנ"ד דשכר השו"ב הוא חוב דאורייתא ושאר דברים הכל הוא מכח מנהג דודאי חוב השו"ב קדים לכולהו

וסברה הנז' דהרי"ף ז"ל נמצאת עוד ג"כ להראב"ד ז"ל בתשובה שהביאו ג"כ בעל התרומות ז"ל בשער ס"א ח"ב סוף סי' ב' שכתב וז"ל מעתה כיון שהם שוים בשעבוד (כתוב שאין כאן וט"ס הוא וצ"ל שהם) ושניהם אינם מן התורה ועל שניהם מצוה מן התורה לפרוע הלכך המוקדם הוא קודם עכ"ל משמע דאי הוה חד חוב דאורייתא וחד חוב דרבנן יש קדימה לחוב של דאורייתא הרי גם להראב"ד ז"ל אית ליה האי סברה דהרי"ף ז"ל:

ודע כי סברת הרי"ף דקדים שעבודא דאורייתא לשעבודא דרבנן הובא זה ג"כ בנימוקי יוסף בפרק המקבל ע"ש גם מרן בב"י סי' צ"ז סעיף מ"ב הביא דברי בעה"ת ז"ל הנז' מ"ש בשם הרי"ף ז"ל ע"ש וכן הגאון הלבוש ז"ל בסי' צ"ז סעיף כ"ד פירש הטעם הזה של הרי"ף ז"ל בדברי הש"ע ע"ש ועיין להרב הגדול מחנה יאודה ז"ל בסי' צ"ז מה שפלפל בזה הטעם של הרי"ף ז"יל הנז' ואין כאן מקום להאריך בזה:

מיהו דע כי אע"פ שכתב הגאון או"ת בתומים סי' צ"ז ס"ק כ"א דהיכא דאמרו רבנן לישתעבדו נכסים אלמוהו לחייבו כמו דאורייתא ע"ש הנה כל זה דוקא בהיכא דחקון רבנן בפירוש על החיוב דאז אלמוה לחיובא דידהו כשל תורה אבל בנ"ד שהתיוב הוא נעשה מכח המנהג זה פשיטא דאין לו כח כחיוב של תורה וזה פשוט:

איך שיהיה מצינו ראיה חזקה שיש לשכר השו"ב שהציבור חייבין בו מדאורייתא דין קדימה על כל שאר דברים שהחיוב שלהם על הגאביל"ה מתורת מנהג:

ועוד יש לצדד בזכות השו"ב ממנהג הסוחרים דהא מצינו במנהג הסוחרים באחד שנשבר ויש עליו חובות של מלוה ושל מו"מ ויש ג"כ עליו חוב שכר פועלים ואין לו נכסים לשלם לכל אלא כדי שליש או לחצאין שצריך שיקחו הפועלים שכרם משלם והשאר יתחלק לבע"ח כפי הממון נמצא שמנהג הסוחרים יש יתרון לחוב של שכר שכיר על חוב הלוואות וחוב מו'"מ. וא"כ אם תחשוב כל בעלי הפרס הם בעלי חוב על זאת הגאביל"ה של הבשר ועתה נשברה זו הגאביל"ה ואינה יכולה לשלם לכולם חוב הפרם שלהם במושלם הנה ראוי ע"פ מנהג הסוחרים שהפרס של שכר שכיר תשלם הגאביל"ה במושלם והשאר הנמצא בה יתחלק לבעלי הפרסות לפי חשבון. ואע"ג די"ל אנן לא בענין סחורה וסוחרים קא משתעינן אלא בדו"ד שיש להשו"ב עם הקהל הי"ו ואפשר לומר כל כהאי גוונא לא אזלינן בתר מנהג הסוחרים עכ"ז לסנים מיהא להוי האי טעמא שמצינו גם על פי מנהג הסוחרים יש יתרון לפרס של שכירות על שאר דברים שאינם מרין שכירות והיה ראוי שאבא לברר כאן דבר זה ע"פ האמת אם בכה"ג דנ"ד אזלינן בתר מנהג הסוחרים או לאו אך הואיל ואין אנו צריכין. כ"כ בנ"ד להאי טעמא מאחר שהוכחנו גם לפו"ד יש דין קדימה לשכר השו"ב על שאר דברים לכן לא בררתי דבר זה פה:

גם דע עוד שיש ג"כ דבר אחר לומר בענין זה דנ"ד והוא כי אפילו אם נניח במונח שכל מקבלי הפרס אפילו הלוקחים בתורת צדקה בלבד זכו בפרס שלהם שהיו לוקחים מזה המכס של הבשר עכ"ז זכיית קופת ב"ח גריעה מפני שאין שם עניים מבוררים כדי שיקנו וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל בתשובה והרב מחנה אפרים ז"ל בה' צדקה סי' י"א ועיין עוד שם בסי' ב' ועיין ברוח חיים יו"ד סי' רנ"ו דף קנ"ג ע"ד וקנ"ד ע"א מה שציין בענין זה על כמה ספרים ע"ש ואין פנאי להאריך עתה בזה:

כל זה כתבנו ע"ע הטענה הראשונה שטענו השו"ב מצד שהם תובעים שכר עבודתם ויגיע כפם ולכן אין שורת הדין מחייבת שיגיע ההפסד של הפחת להם כלל. ועתה נדבר בטענה השנית שטענו שהחסרון היה בהכנסה של מכס הבשר הוא מחמת שלקחו קצת היחידים גרוש אחד לצורך המס מהקצבה של המכס הנהוגה על כל בהמה ובהמה וזה מה שהטילו מחדש סך קצוב בפ"ע על כל בהמה לצורך המס וכו':

ועל זאת אשיב כי טענתם זאת היא טענה חזקה יען כי לעשות מכס על הבשר בשביל ליתן לצורך המס כבר כל הפוסקים הרעישו העולם בזה ואסרו איסר וכאשר תמצא הדבר מפורש בספר חוקות החיים להרב הגדול מהרח"ף ז"ל סי' צ"ג ששם בתחילת התשובה הביא ענין כזה שהיו רוצים לעשות באזמיר יע"א להטיל גאביל"ה על הבשר ויין לצורך לשלם חוב העיר הנעשה למשא מלך ושרים כי הבעלי כיסים מתכוונין להקל מעליהם עול המס אשר הוא לפי ממון ולהכביד על העניים ויתומים ואלמנות ות"ח אשר הם פטורים מזה וקמו העניים ותבעו דינא והרב ז"ל הנז' וב"ד הצדק כתבו מעשה ב"ד על זה לאסור איסר ושלחו זה הענין לארבע ארצות תוב"ב ליד הרבנים הגדולים היושבים על מדין אשר בארצות החיים העי"א וכולם פה אחד ענו ואמרו כי דבר זה הוא הפך הדין והוא גזל עניים ותתמו שבעה ושבעה הרבנים הגדולים מכל הד' ארצות הקדושות העולים למנין כ"ח רבנים ככתוב ומפורש בספרו משא חיים ע"ש:

והנה גם שם בספר חוקות החיים חזר ושנה הרב ז"ל דבריו מוצא הדין מן הפוסקים שאסרו עשיית הגאביל"ה על הבשר לצורך המס ודברים שהם פטורים מהם הת"ח והעניים והאלמנות וכמ"ש הרב פני משה ח"א סי' ד' שהוא גזל גמור לגבי הת"ח והעניים והאלמנות שהם פטורים וכן הסכים עמו הרב הכנה"ג בשו"ת בעי חיי ח"ב סי' מ"ח ע"ש ושכבר צווחו קמאי ובתראי על זה הענין כמ"ש כרם שלמה ביו"ד סי' פ"ד שהביא משם רבנן תקיפי שהורו לאסור איסר הגאביל"ה של בשר שהוא גזל לעניים ואביונים יתומים ואלמנות וגזרו בגזרת נח"ש ובכל אלות וקללות שלא יוכלו לעשות הגאביל"ה מחדש על הבשר ממה שהיה מקודם שהוא היה לת"ת וכו' וכו'. ועוד האריך הרב ז"ל שם כמדתו הטובה והביא עוד כמה וכמה פוסקים אחרים שאסרו בזה וקשה להעתיק הכל בפרטות:

גם הביא שם בדף קמ"א ע"ג דברי הרבנים ז"ל שכתבו אפילו היכא שתקנו הגאביל"ה ולא מיחו בדבר ועכשיו יצאו עוררין ורוצין לבטלה שורת הדין נותן שתתבטל שיכולין לומר ע"כ סבלנו ומכאן ואילך אין אנו יכולין לסבול כמפורש מפי סופרים ומפי ספרים וכו' ע"ש:

וא"כ השתא מאחר כי היחידים מלבד מה שהטילו מכס חדש על הבשר לצורך המס שפטורים ממנו הת"ח והעניים והאלמנות עוד לקחו גרוש אחד לצורך המס הנז' מן הקצבה הנהוגה של הכולל אשר על זה עשו הפך הדין ויכולין הת"ח והעניים וגם הבינונים לערער על זה בכל עת שירצו א"כ השתא נמצא זה החסרון שיש עתה במכס הבשר שאינו יכול לתת עתה לכל הדברים המוטלים עליו בשלימות הוא מכח זה הגרוע שלקחו בשביל המס. ועל כן השתא למה יפחתו מפרס השו"ב ושאר פרסות הלא זה הגרוש שלקחו לצורך המס הוא שלא כפי הדין יחזירו אותו למקומו ולא יצטרכו לפחות שום פרס ואם לא יעשו כן נמצא הם לוקחים המס משכר השו"ב ומפרס הדיינים והת"ח ושאר צדקות ומי שמע כזאת מי ראה כאלה והא ודאי כל איש מבעלי הפרס יש לו לטעון על זאת וכ"ש השו"ב:

המורם מכל האמור כי השו"ב הנז' צדקו בכל הטענות שלהם הנז"ל ואין יכולים הציבור להוציאם מחזקתם ולהביא אחרים במקומם בלא טענה של רעותא ופיסול וגם אין יכולים לפחות משכרם כלום וכל טענה מטענות הנז' לבדה תספיק לזכותם ודבר זה הוא נכון וברור בעזה"ו. כל זה כתבתי בנחיצה והשי"ת ברחמיו הרבים יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

סימן ב

שאלה מעיר פרם ראובן היה שוחט בעיר כמה שנים ונעשה זקן וחולה ועמדו הקהל ושלחו והביאו ללוי מעיר אחרת להיות שוחט בעיר והיה לוי הנז' נותן רבע ההכנסה לראובן הנז' בחייו ואחר מותו היה ג"כ נותן ליורשיו עד שנה תמימה אחרי מות ראובן ואח"כ עמדו הקהל והביאו שוחט אחר שמו שמעון וגרשו ללוי וג"כ אמרו הקהל לשמעון הנז' שגם הוא יתן ליורשי ראובן רבע ההכנסה עד זמן פלוני בתורת צדקה והוא ג"כ נתרצה ליחן ליורשים הנז' בתורת צדקה וכעת שמעון הנז' נפשו לשאל הגיעה לחזור בו מרוב עניותו ועוד יש לו חמשה נפשות ומצטמק ורע לו מרוב עניותו ואינו רוצה שהוא יטרח ויתן ליורשים הנז' יורינו מ"ץ אם יכול הנז' לחזור בו שלא יתן ליורשים הנז' כלום בשביל שהצדקה בו יותר מאחרים אם האמת אתו או לא ושכמ"ה:

תשובה מדברי השואל נראה שהוא מסתפק אם יכול זה שמעון לחזור בו כיון דיורשי ראובן הם עניים וכבר נדר לתת להם בתורת צדקה ונעשה עליו נדר אפילו בלי קנין אלא בדבור בלבד והנה על זה יש להשיב דאע"ג שפסק מרן ז"ל בש"ע י"ד סי' רנ"ח סעיף י"ב אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו ע"ש וכ"כ מרן ז"ל בח"מ סי' קכ"ה סעיף וא"ו דאם המקבל עני שאין לו מאתים זוז נעשה נדר ואינו יכול לחזור בו ע"ש מ"מ כיון שלא באה המתנה ליד העני או ליד הזוכה בשבילו ה"ז הנודר יכול לעשות התרה לנדרו ופטור מליתן וכמפורש שם בסי' רנ"ח סעיף וא"ו וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' קכ"ה ס"ק כ"ה וז"ל וכבר מבואר בגמרא וכתבו הטור והמחב"ר בי"ד סי' רנ"ח דאף דאומר אתן לעני כל זמן שהוא בידו יש לו התרה לנדרו בפתח חרטה ע"ש וכ"כ כל האחרונים שם וכ"כ הרב תורת חסד סי' ט"ל ע"ש:

ואע"ג דפסק מרן ז"ל בי"ד סי' ר"ג סעיף ג' דנדרי הקדש מצוה לקיימם ולא ישאל עליהם אלא מדוחק ע"ש ומפורש בכנה"ג סי' ר"ג הגה"ט אות למ"ד דה"ה לנדרי צדקה וכתב שם מהרדב"ז שכתב בשם המפרשים דהמתירן חייב נדוי ע"ש הנה בנדון השאלה מותר להתירו לכתחילה כיון שזה הנודר הוא מתחרט על זה מחמת דוחקו ועניותו שאין לו יכולת ליתן דתלו ביה טפלי והרי הוא מצטמק ורע לו מחמת עניותו כנז' בשאלה וא"כ זה חשיב שואל מדוחק ומותר להתיר לו:

וכל זה אם יורשי ראובן הם עניים שאין לכל אחד מהם מאתים זוז אבל אם יש לכל או"א מאתים זוז מעת הנדר אין זה חשיב נדר כיון דאין להם דין עניים ואם היו עניים בשעת הנדר ואח"כ נתעשרו צ"ע בזה אי בעי התרה או לאו ועיין להרב פתחי תשובה בי"ד סי' רנ"ח ס"ק ז' וכעת אין פנאי לעיין בזה:

ודע כי בנדון השאלה הנז' גרע טפי דלא נדר ליתן צדקה מכיסו דחל הנדר אקרקפתא דידיה אלא נדר רביע ההכנסה שתבא מן השחיטה וה"ז ההכנסה דבר שלא בא לעולם ואפשר כל כהא יכול לחזור בו בלא התרה די"ל לא חל הנדר מעיקרא אך צריך לעיין בזה לענין מעשה ואין פנאי עתה לעיין על זה על כן אני אמרתי בחפזי שיעשה התרה עכ"פ ויפטר:

וכל זה אני אומר לפי הנראה מן השאלה שהשואל מסתפק משום נדר אבל אם הענין הוא שהקהל עושים תביעה עם שמעון באומרם אנחנו שכרנו אותך ע"מ שתתן רבע ההכנסה ליורשי ראובן ועתה אם לא תרצה אנחנו מעבירים אותך ומביאים איש אחר הנה על זה צריך לידע איך היה התנאי בשעה ששכרוהו גם תשובת שמעון על דבריהם אז נשיב להם תשובה:

סימן ג

שאלה אשה אחת בעו"ב פתחה התרנגולת ולא מצאה בה קרקבן כלל ואומרת שנתנה דעתה בטוב בעת שפתחה ואין לה לתלות בחתול וכיוצא אלא ברור לה שלא נמצא בה קרקבן ושואלת את הדין בזה:

תשובה ידוע הוא שכל אבר שדינו אם ניקב טרפה אז ה"ה אם ניטל או חסר מתחלתו. וא"כ הקרקבן שדינו אם ניקב טרפה וכדאי' בסי' מ"ט לכן בחסר ג"כ טרפה מכ"ש. והנה הרמב"ם בפ"י מה' שתיטה מנה שבעים טרפיות בבהמה וכתב מרן ז"ל בכ"מ וז"ל והנה רבינו לא מנה בשבעים טרפיות אלו כי אם טרפיות של בהמה וחיה בלבד וחמש טרפיות הם בעוף א' ניקב הזפק ב' ניקב הקרקבן וכיסו ג' עוף של מים שניקב עצם גולגולתו ד' נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ה' ניטל הזפק. ואעפ"י שרבינו כתב שהעוף יתר על הבהמה שני טרפיות עוף של מים שניקב עצם גולגלתו ונפלה לאור ונחמרו בני מעיה ולא מנה אותם ג' טרפיות שיתר העוף משום דס"ל דכיון דאברי המזון בעוף זפק וקרקבן הם במקום מסס ובית הכוסות בבהמה לא מקרי יתרים עכ"ל. ולפי"ז הקרקבן אם חסר טריפה כדין מסס ובית הכוסות בבהמה שמנה הרמב"ם בכלל הטרפיות במספר הכ"ב חסר המסס ובמספר הכ"ד חסר בית הכוסות דטרפה. וגם בלא"ה הא קיי"ל כל אבר שאם ניקב טריפה ה"ה אם ניטל או חסר וכנז"ל וכמ"ש כן מרן ז"ל בכ"מ שם. ואין לומר איך אפשר שתהיה חסירה הקרקבן מתחלתה ואין היה נקבץ המאכל בתוכה ובע"כ צריך לומר שזאת האשה שגגה בזה ואולי נפל הקרקבן מידה ונמצא חתול וחטפה ואכלה ולא הרגישה ואע"ג שהיא אומרת שלא היה חתול והוא ברור לה שלא נמצא כלל כי נתנה דעתה לראות כל הנמצא בקרב התרנגולת בטוב ונודע לה תכף שחסר הקרקבן עכ"ז מאחר דקשה המציאות הזאת שתהיה חסירה הקרקבן אנחנו נתלה בהכי ולא נסמוך על דבריה. הנה זה אינו ולא ניתן להאמר כלל דהא גדולה מזאת מצינו בהיכא דהיתה חסירה הלב שבא מעשה לפני הגאון חכם צבי ז"ל בסי' ע"ד והתיר משום דא"א לחיות אפי' שעה בלא לב ועל כן נתלה שהיה ונאבד בפתיחת התרנגולת ולא הרגישה הבת שפתחה התרנגולת ולא מצאתו ע"ש וחלקו על הוראתו זו כמה גדולים ודחו הוראה זו כי אפי' בלב שא"א לחיות בטבע אפי' שעה בלא לב עכ"ז אם לא חזו ליה בגוף התרנגולת מטריפים אותה. ועיין להגאון כו"פ בסי' מ"א מה שכתב על דברי הר' ח"ץ ז"ל הנז' בזה והעלה להטריף ואימור בנס חיתה ועי' פנים מאירות ח"א סי' כ"ג וכ"ד והר' עקרי הד"ט יו"ד סי' ה' אות ב' ושם הביא דברי הגאון יעב"ץ ז"ל בשאלת יעב"ץ סי' תכ"א שביאר דברי הרב מור אביו מה שהתיר בחסרון הלב לאו משום שא"א שנבראת חסירה אלא שלבו אומר שהיו שם צדדין אחרים להתיר כי חתול אחד למטה אצלה עומד ומצפה לאכול מה שיפול ארצה וכו' ועוד היה צדדי היתר ע"ש והרב הנז' פקפק בהתנצלות זו דא"א להליץ בהכי בעד הגאון ח"צ ז"ל בהוראה הנז' ועכ"פ הסכמת גדולי אחרונים וגם הגאון יעב"ץ בכלל להטריף בהיכא דליכא מידי למתלי והשתא כ"ש בנ"ד בדין הקרקבן דלא הוה מידי למתלי ובעה"ב היא אשה גדולה ואומרת שבריא לה שלא מצאה קרקבן דודאי מטרפינן ואין לתמוה על המציאות שהוא נגד הטבע וזה פשוט וברור והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

סימן ד

שאלה אשה טרפה ביצים בקערה ונמצא דם על החלמון שקורין בערב"י צפא"ר אך כבר נתערבו כל החלמונים וכל החלבונים של כל הביצים ההם יחד וא"א להפרידם ולהסירם ובאה לשאל מה דינם של ביצים הללו:

תשובה הגם כי מרן ז"ל בסי' ס"ו פסק אם נמצא דם בחלבון שהוא הלובן של הביצה אינו אוסר אלא זורק הדם ואוכל השאר אבל אם נמצא בחלמון כל הביצה אסורה הנה אנחנו מנהגנו פה בגדאד יע"א מימות הראשונים לאסור הביצה שנמצא עליה דם בכל גוונא ואפילו אם נמצא על החלבון בלבד וכמ"ש רמ"א ז"ל בהגה"ה שנתפשט המנהג במדינות אלו לאסור כל ביצה שיש בה דם ואין מחלקין בין חלמון לחלבון ע"ש וכ"כ הגאון חיד"א ז"ל במחבר סוף אות ד' וז"ל הנכון הוא דבעל נפש יחוש לעצמו להחמיר ולאסור כל שנמצא דם בביצה בכל אופן כסברת ההג"ה ז"ל וכן נהגו שלמים וכן רבים ע"כ ע"ש:

אכן בנידון השאלה הנז' שהדם היה על החלמון נמצא אין איסור הביצה הנז' מצד המנהג אלא היא אסורה מדינא לפי פסק מרן ז"ל בש"ע שקבלנו הוראותיו שפסק כסברת הגאונים והרי"ף והרמב"ם וסיעתם דכל שנמצא על חלמון אסור מדינא כל הביצה כולה בין החלמון בין החלבון ואין חילוק בין מקום הקשר למקום אחר דבכל גוונא אסורה:

ובענין התערובת מצינו למרן ז"ל בסעיף ד' שכתב ביצים הטרופות בקערה ונמצא דם על חלבון של אחד מהם אע"פ שאותו החלמון שנמצא עליו הדם הוא כולו שלם ולא נטרף עדיין וזרקוהו אפ"ה כולן אסורות דכיון שנטרפו בקערה החלבון שהוא דק מתערב יחד ונאסרו כולם אם אין בהם ששים כנגד כל אותו הביצה (עיין לבוש ועיין מנחת יעקב כלל ס"ב אות יא) כי אפילו דחשיב זה תערובת מין במינו עכ"ז כיון דהוי תערובת לח בלח הא קי"ל דבעינן ששים מדרבנן כי רק מן התורה תערובת לח בלח מין במינו סגי ברובא:

אבל ביצים שבורות יחד בקערה ולא טרופות ונמצא דם בחלמון של אחד מהם יקח החלמונים הכשרים כל או"א בפ"ע כי החלמונים יכול להסירם בפ"ע וכל חלבון העולה עמו כשר דמסתמא החלבון שעולה עמו הוא ממנו וכנז' במנחת יעקב כלל ס"ב אות ך' וכתב שם דעת הב"י יש לכוין כך ועיין חכ"א כלל כ"ט אות וא"ו ואז יזרוק אותו החלמון שעליו הדם עם כל החלבונים הנמצאים בקערה כי החלבונים דרכם להתערב ביחד וכל זה הוא דעת מרן ז"ל:

אבל רמ"א ז"ל בהג"ה כתב כל זה כשידעינן שהיה הדם במקום האוסרו אבל אם היה ספק אם היה במקום האוסרו או לאו יש להתיר התערובת אע"פ שאין שם ששים וכתב הש"ך ס"ק יו"ד אפילו בנמצא על החלבון ונתערב חשיב ספיקא דשמא הלכה כהרא"ה וסיעתו דס"ל אינו אוסר בחלמון אלא רק בנמצא בחלבון ע"ש ולזה נטה הרב חכ"א כלל כ"ט ס"ק ז' ע"ש אך הרב מנחת יעקב ז"ל כלל ס"ב אות י"ג דחה זה דכל שנמצא על החלמון לא חשיב זה בגדר הספק כלל אלא הוא אסור בודאי כסברת הגאונים והרי"ף והרמב"ם וסייעתם ע"ש והאמת אתו בזה בפרט לדידן שקבלנו הוראת מרן ז"ל דפסק כוותייהו וכמ"ש לעיל:

והשתא בנ"ד שנמצא הדם על החלמון ונתערבו כל החלבונים יחד וגם שאר החלמונים נטרפו ונתערבו עם החלבונים שא"א להסירם בפ"ע אע"ג דזה החלמון שנמצא עליו נשאר קיים לבדו שלא נטרף מ"מ הרי החלבונים שהם תערובת לח בלח אסורים דבעינן ששים ואין כאן ששים ולכן גם החלמונים שנטרפו ונתערבו עמהם אסורים כי א"א להסירם ולהבדילם מן החלבונים ולכן הכל אסור:

מיהו כל זה אנחנו אומרים בנ"ד שברור אצלינו שהדם נמצא בחלמון אבל אי הוה עובדא שאנחנו מסתפקים בזה הדם אם הוא על החלבון או על החלמון אה"ן יש להתיר התערובת ברוב בלבד ולא בעינן ס' וכמ"ש הגאון הש"ך ז"ל בסי' פ"ו ס"ק י"ז ופר"ח שם ס"ק ט"ו ומנחת יעקב כלל ס"ג אות ה' וחכ"א כלל ט"ל אות ח' ועוד שאר אחרונים ז"ל שם ע"ש וזה ברור ונ"ל שזה תלוי לפי ראות עיני המורה אם יראה בביצים אלו שהם שבורות תוך הקערה שהדם הנראה על החלמון לא היה מעיקרו על החלמון אלא הוא בא מן החלבון שהושלך עליו בעת ששברו הביצים בתוך הקערה אה"ן חשיב זה בגדר הספק:

ודע כי בחלמונים עצמם שעדיין לא נטרפו אלא הם קיימי בקערה כל או"א בפ"ע הנה יש להם דין תערובת יבש ביבש ועיין בלבוש סעיף ד' ע"ש אך לענין דין מין במינו עיין להרב פר"ח ז"ל בסי' ס"ו סוף ס"ק יו"ד שכתב בדברי הש"ך והט"ז כאן מבואר דביצה שאסורה משום טפת דם עם ביצים אחרים מקרי מין במינו אך בסי' ק"ז חזרו וכתבו הש"ך והט"ז בפשיטות ביש בה טפת דם חשיב מין בשאינו מינו עם שאר ביצים ודברים סותרין זא"ז והוא בסי' צ"ח ס"ק ז' העלה דביצה שיש בה טפת דם בטיל ברובא מן התורה שאין כח בטיפת דם ליתן טעם בתערובת והוי מין במינו ורק ביצה שיש בה אפרוח לא סגי ברוב אלא בעינן ס' משום דיהבא טעמא בביצים המותרים ע"ש ויש לדבר בענין זה אך אין כאן מקומו להאריך בו:

והוי יודע שאם אלו הביצים ידעינן בהו בבירור שהם בני יומן אפשר להקל בתערובת משום ספק אם הלכה כסברת הכלבו שהביאו בבית יוסף דס"ל אפילו היא ביצת יומא אסורה דלא פלוג רבנן או הלכה כסברת מהרש"ל דמתיר בביצה בת יומא ועיין בפר"ח סי' ס"ו ס"ק ז' שהביא מחלוקת זו ע"ש וכל זה אני כותב לפום ריהטא והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:

סימן ה

מה שכתבתי בס"ד לחכמי המדרש הי"ו.

מה שכתוב אצלי בענין אשה אחת ששברה ביצים תוך הקערה ולא טרפה אותם ונשארה בקערה החלמונים שלמים והיא מצאה דם על חלמון אחד והסירה החלמון שבו הדם שלם ורק החלבון נתערב עם החלבונים הכשרים מפני שהוא רך ומוכרח שיתערב עם החלבונים ואח"כ ערבה הביצים הכשרים עם הגבינה שהיו מבשלים בתוך המחבת על האש ורק החלמונים שנמצא עליו הדם נשאר בקערה לבדו ולא נתערב ובאו לשאל אם נאסר תערובת זו מפני החלבון של ביצה שבה הדם שנתערב עמהם והנה רוב איכא הכא והכא ורק ששים ליכא יורנו המורה ושכמ"ה:

תשובה כתב מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' ס"ו סעי' ב' דם בצים אם ידוע שהוא מרוקם האפרוח אין חייבים עליו אבל חכמים אסרוהו. ועוד כתב בסעי' ג' נמצא עליו קורט דם זורק את הדם ואוכל השאר והוא שנמצא בחלבון אבל אם נמצא בחלמון כל הביצה אסורה ע"כ נמצא פסק כסברת הגאונים והרי"ף והרמב"ם דס"ל דליכא איסורא אלא בנמצא בחלמון ודלא כראבי"ה דס"ל להיפך דהאיסור הוא בנמצא בחלבון. מיהו נראה דאע"ג דפסק שהאיסור הוא בנמצא בחלבון ליכא איסור מן התורה בנמצא קורט דם בחלמון דאין זה נחשב מקום האוסר לכ"ע לאסור התערובת אפי' נתערב חד בתרי מן הדין אא"כ נתפשט הדם מקשר החלבון ונמשך לקשר החלמון. וכמפורש בפוסקים:

עוד פסק מרן ז"ל בסעי' ד' בצים הטרופות בקערה ונמצא הדם על החלמון של אחד מהם אעפ"י שזורק החלמון שעליו הדם אסורות מפני שמאחר שהם טרופות בקערה החלבון שהוא רך מתערב ביחד והכל אסור. אבל בצים שבורות יחד בקערה ולא טרופות ונמצא דם בחלמון של אחד מהם יקח החלמונים הכשרים כל אחד ואחד בפ"ע והם מותרים וישאיר אותה שיש בה הדם בקערה עם החלבונים השאר ויזרקם עכ"ל, ודין זה מדברי הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ך' סי' כ"ד והעתיק דבריו מרן ז"ל בב"י. והרב שו"ג ז"ל סק"ט כתב על סעי' ד' הנז' הקושיא ידועה דכיון שהוא ז"ל פסק בסעי' שלפני זה כהרי"ף והרמב"ם דס"ל אין דם בצים אסור מן התורה א"כ בנ"ד היכי פסק לחומרא. וציין על הכנה"ג בהגב"י אות ל' שכתב ע"ז ב' ישובים ע"ש:

והגאון מהרא"וו ז"ל פסק בס"ק ח' כתב על סעי' ד' הנז' כנ"ל לדעת הרי"ף האוסר תערובתן אעי' הוא מדרבנן כמ"ש לא תזלזל וכו' עכ"ל והרב חכמת אדם כלל כ"ט אות ו' אחר שהעתיק דברי מרן ז"ל בסעי' ד' הנז' והביא דעת רמ"א ז"ל ע"ש בהג"ה כתב וז"ל ולפי"ז להסוברים דם בצים מן התורה אפי' אינו יודע אם היה במקום האוסר לא מקרי ספק דרבנן כיון דעיקר האיסור הוא מן התורה. אך כיון דהרבה פוסקים דכל דם בצים אפי' דם ריקום אינו אסור אלא מדרבנן ולכן אם הביצה לבדה או אפי' אם נתערב חד בחד דכל חד וחד לא מקרי תערובת כלל אפי' לא ידעינן אם היה הדם במקום האוסר דהיינו על הקשר אפ"ה אסור דחיישינן לדעת הפוסקים דדם בצים אסור מן התורה. וא"כ הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא, וכן אפי' נתערב חד בתרי אם ידעינן שהיה במקום האוסר לכ"ע כגון שנתפשט מקשר חלבון עם קשר החלמון אוסר ג"כ דתערובת בדין כל איסורין דבעינן ששים. אבל אם אינו יודע אם נמצא במקום האוסר לכ"ע הכריעו האחרונים (הט"ז וש"ך ופר"ח) דאע"ג שאנו חוששין לדעת הגאונים ולדעת רא"ה מ"מ לעולם אינו אלא ספק דאם נמצא על החלבון שמא הלכה כהגאונים דמותר. ואם נמצא על החלמון שמא הלכה כהרא"ה דמותר. ולכן אם נתערב חד בתרי או שיודע בבירור שביצת ההיתר גדול יותר משל איסור דאז אפי' היה ודאי אסור. וכאותן פוסקים דאסור מן התורה. מ"מ כיון דנתערב ברוב אין כאן איסור מן התורה בודאי ולכן בזה סמכינן על הפוסקים דס"ל דדם בצים אינו אלא מדרבנן והוי ספיקא דרבנן ולקולא ואין חלוק בזה בין אם הם חיים או מבושלים כל שנתערבו ברוב מותר. והמנחת יעקב כתב דבנמצא על החלמון אסור אפי' בתערובת דכיון דהגאונים והרי"ף והרמב"ם אוסרים נחשב דעת רוק"ח ורא"ה ורש"י כיחיד ואינו נכנס בגדר ספק כלל. ואפשר י"ל דבדבר דתלי בסברא ובפי' הש"ס י"ל כדבריו אבל כיון שמחלוקתן תלוי בגירסת הש"ס כמ"ש רוק"ח י"ל שפיר דהוי ספק גמור עכ"ל. וכ"כ הש"ך סוף ס"ק י"ב וז"ל ונ"מ במקום שנהגו לאסור אם נתערב הדם עצמו בתערובת אחר מותר עכ"ל:

ונראה פשוט דיש להשיב על טענה של הרב מנחת יעקב בס"ק י"ג כי הוא טען כנגד הגאונים והרי"ף והרמב"ם וסיעתם ודאי דהרא"ה ורוק"ח ורש"י חשיב סברא יחידאה וליכא ספיקא כלל. הרואה יראה בכמה מילי בעלמא דעבדינן בכה"ג ספיקא בפלוגתא ומה גם דאזלי בתר סברת הרא"ה כמה גדולי האחרונים והם פר"ח ודכוותיה ואיכא כמה גדולים דעשו ס"ס בענין הבצים הנז' וחד מנייהו הספק הזה לחברו עם ספק אחר:

וגדולה מזו מצינו לרבינו הכנה"ג ז"ל בסי' ס"ו בהגב"י אות למ"ד שפי' על מרן ז"ל עצמו שעשה ספק בסברא זו דהגאונים וראבי"ה שכתב וז"ל ועוד י"ל דס"ל לרבינו המחבר דבנידון הרא"ש למ"ד דם בצים אסור מדרבנן אף למאי דנקטינן להחמיר כדברי הגאונים דאוסרים דם בחלמון בכל מקום או הלכה כדברי רש"י בשלא בקשר מותר ואת"ל דהלכה כדברי הגאונים דבחלמון אוסר בכל מקום שמא בכאן היה בקשר החלמון וע"י הטירוף נעקר מעל החלבון ונדבק בחלמון. והוא מתהפך שמא מן החלבון ואת"ל מן החלמון שמא אין הלכה כהגאונים דמטרפי בחלמון בכל מקום. וכן מצאתי להרב ב"ח וכו' עכ"ל הרי דן בדעתו של מרן ז"ל דעביד פלוגתא זו דהגאונים וראבי"ה בגדר הספק:

עוד ראיתי להרב עה"ש אשכנזי ז"ל דף י"ח ע"ג וז"ל וטעם קולא זו כן הוא דהא יש ספק אם גם הדם עצמו אסור מן התורה דלירושלמי גם הדם מותר מן התורה וכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם וכן כמה מרבותינו סוברים כן ואפי' לאותם שסוברים דהדם אסור מן התורה אינו אלא בדם ריקום בודאי. ואפי' בדם ריקום בודאי מ"מ איסור הביצה לרוב הפוסקים הוא מדרבנן. ומן התורה אפי' בודאי איסור חד בתרי בטיל ובכאן יש עוד ספקות שמא גם מדרבנן הביצה מותרת כיון שאינו מקום האוסר לכל הפוסקים כמ"ש. ולכן בתערובת כי האי שיש ספיקות וספיקי ספיקות פשיטא שיש להתיר אא"כ הדם היה גם על הקשר של חלבון ונתפשט חוצה לו וגם על החלמון דאז יש לאסור התערובת אבל בלא זה אין לאסור וכן המנהג פשוט להתיר התערובת כדברי מפרשי הש"ע ואין שום גמגום בזה. ובתערובת חד בחד יש אוסרין (ט"ז סק"ה). ויש מתירין.(ש"ך סק"י) ומנהגי לאסור לעשיר ולהתיר בעני דבאמת לפי הטעמים שנתבארו יש להקל מדינא אלא דבעשיר כיון דבהפסד מועט אין להקל לכתחילה עכ"ל ע"ש:

ועוד יש להוסיף על ספיקות אלו ספק אחד והוא די"א דאין הדם אוסר בביצה התרנגולת דספנא מארעא וכמ"ש הרב מזמור לדוד פארדו ז"ל דף מ"ו ע"ב וז"ל וכ"ש בהצטרף נמי מחלוקת דלעיל אם דם ריקום הוי בחלמון או בחלבון. וא"כ בכל היכא שנמצא משניהם יש לעשות ס"ס ספק אם היא בקשר או חוץ לקשר ואת"ל בקשר שמא אין זה דם ריקום. וגם יש לעשות ספק במ"ש לקמן ס"ז דביצה דספנא מארעא ליכא בהו שום דם דאסור מן התורה וא"כ גם מזה נוכל לעשות ס"ס שמא דספנא מארעא ואת"ל דדכרא דילמא ואע"ג רהך לחודיה לא הוה מהני דרובא רביעי דדכרא נינהו מ"מ לסניף בעלמא מצינן אחשובי עכ"ל. וידוע מ"ש הגאון חק"ל ז"ל דס"ס עדיף מרוב ועל כן ספק זה דדילמא ספנא מארעא הוא ספק גמור ומצינן לצרף עם הספיקות דס"ס:

ומצאתי להרב עה"ש דף י"ז ע"ד שכתב וז"ל דע דיש אומרים דכל חומרות אלו יש לנהוג אפי' בביצה בת יומא דודאי אינו ריקום. מ"מ לא פלוג רבנן (וש"ך סק"ו) אבל מדברי הרשב"א ז"ל לא משמע כן שכתב וז"ל וה"מ דביצה אסורה בביצה דלא ספנא מארעא אבל ביצה דספנא מארעא לעולם מותרת דכל שלא נולדה מזכר אינה מגדלת אפרוח ואין זה דם ריקום עכ"ל הרי מפורש דכל שודאי אינו דם ריקום אין להחמיר ולאסור הביצה. ודי לאסור הדם בלבד וממילא ה"ה לביצה בת יומא וגם הטור והש"ע פסקו כהרשב"א בסעי' ז' וא"כ למה נחמיר כ"כ בביצה בת יומא וכן מבואר מדברי הלבוש וכו'. ומיהו מצאתי למהרש"ל שכתב ביש"ש ס"ק ד' דלא דמי לספנא מארעא שאינה ראויה לגדל בצים. אבל ביצה הראויה לגדל עשו בת יומא כשאינה בת יומא ע"ש ומ"מ חומרא. יתירה היא ודעתו בשעת הדחק לא הפסיד דכן מבואר להדיא מהתוספות והרא"ש ורוב הפוסקים דכל שאין בו חשש ריקום אין לאסור הביצה כלל כ"כ הפר"ח והכו"פ עכ"ל ועל כן בנידון השאלה שלא היה הדם על הקשר של חלבון ונתפשט גם על החלמון אלא רק היה קורט דם על החלמון בלבד. וגם התערובת היתה על. חד תרי ותלת הנה בזה יש לעשות ס"ס ותלת ספיקי להתיר ואע"ג דבתערובת ראשונה שנתערבו החלבונים הכשרים בחלבון הביצה שהיה בה הדם יש להורות משום חומרא בעלמא להשליך החלבונים וכמ"ש מרץ ז"ל בש"ע ובפרט שהוא הפסד מועט הנה בנידון השאלה בתערובת שהיה שעירב החלבונים והבצים הכשרים בגבינה שהיו מבשלים אותה במחבת יש להתיר הכל משום ס"ס ותלת ספיקי דאיכא למעבד בזה ואע"ג דאיכא ספק שהוא נגד סברת מרן ז"ל הנה קיי"ל דעבדינן ס"ס אפי' בספק שהוא נגד סברת מרן ז"ל וכמ"ש הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר יו"ד סי' מ"ב אות נו"ן דכתב להדיא דכי פשטה הוראה דעבדינן ס"ס אף נגד מרן ז"ל ומור"ם ז"ל ע"ש וכן מנהגנו בגדאד יע"א מעשים בכל יום:

פש גבן לברר ספק א' הנמצא בנ"ד כי תערובת השנית שהיתה בגבינה היא תערובת מין בשאינו מינו וידוע דתערובת מין בשאינו מינו בעינן ששים ולא סגי לבטל חד בתרין. ונראה דגם בזה אין חשש משום דאמרינן סלק את שאינו מינו כאלו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו וכמ"ש הט"ז בסק"ה במעשה שבאה לפניו באשה אחת שעשתה עיסה שנילושה בבצים ואחר הלישה נמצא בקליפה של ביצה אחת מדם והיו שם בצים הרבה באותו תערובת ופסק הגאון הט"ז דהכל מותר והגם דהכא התערובת בעיסה דהוי מין בשאינו מינו וצריך ששים מן התורה הנה כיון דנתערב עוד בבצים כשרים דהוי מינו אמרינן סלק שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה עליו ומבעלו ובזה התיר הכל ע"ש. וגם הרב בית יאודה יו"ד סי' מ"ב סמך על סברא זו דסלק שאינו מינו וכו' הנז'. והגם דהש"ך ז"ל בסי' צ"ח סק"ח פקפק בזה כתב הגאון מש"ז ז"ל דאפשר לומר דהכא גם הש"ך יודה משום דיש הרבה דעות דס"ל דם בצים דרבנן ע"ש. ומוה"ר בזבחי צדק סי' ס"ו אות י"ד הביא זה וכתב דגם החכ"א סק"ח לא הכשיר אלא בהפ"מ אנן בדידן נ"ל כיון דמרן ז"ל ס"ל הכי ומה גם דנוכל לומר דהכא גם הש"ך יודה וכמ"ש הגאון מש"ז יש להתיר גם בהפסד מועט:

וכתב עוד שם הגאון מש"ז וחכ"א. מיהו אם נתבטלו החלה הבצים חד בחד פשוט הוא דיכול אח"כ ליתן לתוך העיסה לכל הדעות דכל שלתבטל תחלה חב"ח ומותר הוא במינו אף שנותן אח"כ לאינו מינו לא נאסר כמ"ש רמ"א בסי' ק"ט ביבש ביבש שנודע דמותר לבשל אח"כ ברוטב וכו' ע"ש וכתב ע"ז בזבחי צדק הנז' דהגם דאנן לא ס"ל כמור"ם אלא כמרן ז"ל דאסור לבטל כמש"ל סי' ק"ט אות ל"ב. מ"מ כיון דהכא גבי דם שהוא ספק שנמצא במקום האוסרו וגם יש סוברין דדם בצים דרבנן משו"ה מותר עכ"ד:

והנה נ"ד הגם דנודע שהדם נמצא על החלמון אין זה חשיב במקום האוסרו כיון דלא נמצא בחלבון ונמשך גם לחלמון. ועוד כתבנו לעיל דיש כמה ספיקות בדבר זה וגם החלבון של ביצה זו שנמצא עליה הדם נתערב במינו עם חלבונים הכשרים שהם תרי ותלת ואח"כ הניחו החלבונים לתוך הגבינה דבזה כתבו המש"ז וחכ"א דשרי לכל הדעות. והנה על הקוש' שהק' הש"ך ז"ל בסי' צ"ח סק"ח בדין זה דאמרינן סלק את שאינו מינו כאלו אינו ונשאר מינו רבה עליו ומבטלו. כתב הגאון כנפי יונה דף ע"ד עמוד ד' לא ידעתי מה עלתה לפניהם (רש"ל והש"ך) דקשה להם בזה הדין מאחר שכן פסקו בש"ס אליבא דר"י, ואי משום דקשה להו שאין הנידון דומה לראיה, דשם הוא בהיפך וכו' אבל בזה שכבר נתבטל במינו ונעשה כולו היתר היאך יחזור לאיסורו מחמת הרגשת אותו הטעם שהוא מותר בפ"ע וכמ"ש הט"ז וכו' ע"ש:

והרב נחל אשכול כתב המחוור הוא מ"ש כו"פ ז"ל טעם היוצא מן האיסור להיתר אינו מינו ונרגש אינו נכנס בהיתר אלא נכנס עמו גם טעם ההיתר ורוב הטעם מיותר ומיעוטו מאיסור ונתבטל תמיד בטעם מין במינו של ההיתר ומה שמרגיש מן ההיתר מרגיש עכ"ל:

למע' מו"ר ועט"ר הרה"ג כמהר"ר רי"ח טוב נר"ו.

מ"ש רו"מ כת"ר נר"ו בתשו' הרמתה בשם השו"ג ז"ל וז"ל הקושיא גלויה וכו' אנן בעניותין לא ידענא מאי קושיא גלויה איכא מסעי' ג' והיכן מצא דס"ל דדם בצים לאו דאורייתא הא אדרבא איפכא חזינן דמרן ז"ל בסי' ב' קרי בחיל דדם בצים שהוא מרקום האפרוח חייבים עליו מה"ת וכיון שבסעי' ג' פסק כהגאונים ז"ל דרקום האפרוח הוא מהחלמון א"כ נמצא דדם הנמצא בחלמון הוא אסור מה"ת ושפיר פסק בסעי' ד' דאוסר תערובתו וכ"כ הש"ך סק"ג וז"ל ויתבאר בסמוך במה יוודע אם הוא רקום האפרוח עכ"ל. והיינו אמ"ש בסעי' ג' וכ"כ השפ"ד וז"ל ור"ל בסעי' ג' ור"ל דעל החלמון הוי דם רקום להגאונים עכ"ל וכן שמיע להו להאחרונים ז"ל דכך סברת מרן ז"ל דדם הנמצא בחלמון בכ"מ שהוא הוי דם רקום ואסור מה"ת. ט"ז סק"א ומש"ז שם פר"ח סק"ו לדעת מרן ז"ל חכ"א כלל כ"ט אות ד'. כריתי סק"ב, ומה שציין השו"ג ז"ל על הכנה"ג הגב"י אות ל' שעמד בזה הנה הרואה יראה בהכנה"ג שם שלא עמד ע"ז רק אקוש' אחריתי מ"ש הב"י ז"ל וז"ל אבל לדברי הסוברים דליכא בדם בצים איסור דאורייתא הוו"ל ס' דרבנן ולקולא וכו' יע"ש:

ומה שהתיר רו"מ כת"ר נר"ו בנידון השאלה מטעם ס"ס וג' ספי' וכו' משום דעבדינן ס"ס אפי' נגד מרן ז"ל. נלע"ד דלא דמי דכוותא היכא דמרן ז"ל פסק לאסור כדעת האוסרים דאז בהצטרף עוד ספקא להתיר עבדינן ס"ס דאמרינן דגם מרן ז"ל מודה בזה דהיכא דאיכא עוד ס' א' להתיר שרי ועיין ד"מ חיו"ד ח"ג סי' ב' הביאו מו"ר ז"ל בדיני ס"ס אות קנ"ח ע"ש. משא"כ הכא בנ"ד דחזינן למרן ז"ל בסעי' ד' דאסר אפי' היכא דאיכא ס"ס היאך אנן ניקום ונעביד ס"ס להתיר היפך דעת מרן ז"ל. ומה שמצינו להכנה"ג הגב"י ז"ל אות ל' דעבד ס"ס כה"ג אמר"ן ז"ל וכמ"ש בשמו רו"מ כת"ר נר"ו היינו לסברת האומרים דדם בצים אסור מדרבנן אבל לסברת מרן ז"ל גופיה דדם בצים אסור מדאורייתא לא שפר קדם מרן ז"ל להתיר משום ס"ס והטעם נ"ל דכיון דחזינן ליה לדם בחלמון וקיי"ל כס' הגאונים ז"ל דלכ"ע שהוא בחלמון אסור מדאורייתא אמרינן כאן נמצא כאן היה א"כ נמצא בנידון השאלה לפ"ד מרן ז"ל צריך לאסור ולא עוד אלא להשו"ג ז"ל איהו גופיה כתב אח"ז באות י"ג דהעיקר כדעת מרן ז"ל דדם הנמצא בחלמון בכ"מ שהוא הוי דם רקום ואוסר תערובתו אח"כ יש ס"א בצים ע"ש והביאו הזכ"ל ח"א חיו"ד במע' ב' עי"ש. ואפי' לדעת רמ"א ז"ל שהתיר היינו דווקא היכא דלא חזינן ליה להדם על החלמון אלא על הקליפה או שנטרפה הביצה ולא ידעינן היכא הוי הדם על החלבון או על החלמון אבל היכא דידעינן דהוה הדם על החלמון לא התיר רמ"א ז"ל כמבו' בתו"ח כלל ס"ב. וכ"כ הט"ז סק"ה והמש"ז שם וכנה"ג הגב"י אות ל"ד לדעת רמ"א ז"ל עי"ש. ועי' להער"ה ז"ל שם אות ה' מ"ש משם הרב חסדי דויד ז"ל דבחלמון יש לאסור בכל ענין והסכים עמו וכתב שכן עיקר ומוכח מדבריו ז"ל דאפי' בהפ"מ נמי יש לאסור מדכתב דבחלבון סמכינן על הגאונים להקל בשעת הדחק או בהפ"מ משמע דלדעת הגאונים ז"ל שהוא העיקר לדידיה אם נמצא בחלמון אפי' בהפ"מ נמי יש לאסור:

הנה על אשר כתבתם לא יש לי פנאי להשיב להם בארוכה ורק בקיצור אכתוב למעלתכם כי מחמת המהירות אשר מהרתם להשיב לא עיינתם היטב בדברי כי אני כתבתי שמבואר בפוסקים דאותם הפוסקים דאזלי בתר סברת הגאונים דאיסור הדם הוא בחלמון אבל בחלבון מותר דלא כראבי"ה ז"ל הם שתי כתות הא' ס"ל כל שנמצא דם בחלמון חשיב נמצא במקום האוסר שהוא אסור מן התורה וכת הב' סוברים אפי' נמצא דם בחלמון אינו אסור מן התורה אא"כ נתפשט הדם מקשר החלבון ונמשך לקשר החלמון וכמפורש בתחלת דברי בסוף ד"ה תשו' וכו' ועל כן ס' מרן ז"ל לא נודע לנו אם הוא מכת הא' או מכת הב' הנז' דאפשר לומר ס"ל ככת הב' ומ"ש בסעי' ג' אבל אם נמצא בחלמון כל הביצה אסורה היינו אם נמצא בחלמון בלבד אז הביצה אסורה מדרבנן דווקא ואם נתפשט הדם מן החלבון ונמשך לחלמון אז הביצה אסורה מן התורה. ומ"ש בסעי' ד' בצים הטרופות בקערה ונמצא דם על חלמון של א' מהם דזורק החלמון לבדו וגם כל החלבונים שנתערבו אין כאן איסור של תורה אלא איסור דרבנן וזורק מדרבנן. ועל כן כתבתי שיש ספק בדעת מרן ז"ל בכה"ג שלא נמצא דם אלא בחלמון ולא נמשך אליו מן החלבון די"ל דס"ל אינו אסור מן התורה ואמרתי בכה"ג דאיכא ביטול חד בתרי לא אסר מרן ז"ל כל החלבונים אלא בתערובת ראשונה אבל אם חזרו ונתערבו בגבינה דאיכא הפ"מ יש להקל ודמי זה למ"ש ד"מ ז"ל בהלכות פסח סעי' י"ד וז"ל ומכל זה נ"ל להקל אם לקחי מאותו תבשיל שנמצא בו הגרעין ונתערב בתבשיל אחר דאין לאסור התבשיל וכעין שהרוקח התיר התבשיל שבשלו במים שהיו בכלי שנמצא בו חמץ וכמו שמקילין בעיסה אם נמצא חטה במצה אחת וכן מקילין בשאר איסורין שנתערב שאינו אם חזר ונתערב כדאי' בפ' התערובות ע"ש:

אמנם אנחנו לא סמכנו להתיר תערובת השנית של הגבינה אלא ע"י ס"ס גמור שעשינו והוא ס' אם הלכה כהגאונים דהאיסור הוא בחלבון ואת"ל הלכה כהגאונים שמא זו הביצה ספנא מארעא שכתב הרשב"א ז"ל דכל שלא נולדה מהזכר אינה מגדלת אפרוח ואין הדם הנמצא בה הוא דם רקום וס"ס זה הוא מתהפך:

ואשר טענתם על הס"ס שעשיתי ממ"ש הרב דבר משם חי"ד ח"ג סי' ב' הא דעבדינן ס"ס נגד מרן ז"ל היינו דווקא היכא דמרן ז"ל פסק לאסור כדעת האוסרים דאם בהצטרף עוד ספק אחד להתיר עבדינן ס"ס דאמרינן דגם מרן ז"ל מודה בזה בהיכא דאיכא עוד ספק א' להתיר דשרי ע"ש. אכן בנ"ד דחזינן למרן ז"ל בסעי' ד' דאסר אפי' איכא ס"ס היאך אנן ניקום ונעביד ס"ס להתיר הפך דעת מרן ז"ל ע"כ דבריכם:

ותמהתי מאד על מעלתכם הלא ספק השני אשר עשינו בנ"ד הוא שמא זו הביצה בעלת הדם היא ספנא מארעא ואין הדם הנמצא בה הוא דם ריקום. והיכא ראיתם בסעי' ד' שפסק מרן ז"ל לאסור אלא בדאיכא ס"ס זה והוא י"ל דין זה כסעי' ד' איירי בהיכא דברור דאלו הבצים נולדו מן הזכר וכגון שנולדו אצלם בבית והיה אצלם תרנגולים זכרים ונקבות ביחד וליכא בזה ס"ס דשמא ספנא מארעא כי זה הספק יהיה אם קנו אותם מן השוק:

והנה באמת ס"ס שעשינו הוא ס"ס גמור וכבר עשה אותו מהרד"ף ז"ל במזמור לדויד כאשר ציינתי עליו בדברי ובאמת הגם דרוב בצים נולדים מהזכר הנה ברור דעבדינן ספק מן המיעוט וכדמפורש בחק"ל ז"ל ושאר פוסקים. וכיוצא בזה הס"ס שעשינו הביא הרב השו"ג ז"ל באוהל יוסף סי' ל' בשם רבו הרב ב"ד ז"ל שכתב וכן פסק מורי הרב ז"ל בב"ד סי' ו' על חסרה המרה בעוף וקודם טעימת הכבד נאבד והלך לו אמר מר שיש להתירו מטעם ס"ס ס' אם הלכה כדעת האוסרים דחסרה המרה או כדעת המתירים ואת"ל כדעת האוסרים שמא אם היו טועמים הכבד היה בו טעם מר וכו' אע"ג דסתם לן מרן ז"ל כדעת האוסרים וכ"ע ס"ל הכי אפי"ה מידי ספי' לא יצא היכא דאירע עוד ספק אחר לעשותו ס"ס וכו' עכ"ל. והתם הרוב אין טעם מרה בכבד. ועוד הביא שם ס"ס כזה בשם הרדב"ז ז"ל ע"ש ועוד נמצא ס"ס כזה בספרי הפוס' ואין צורך לפרטם כאן:

עוד ראיתי בדבריכם שזכר דברי הרב ד"מ שהובאו בזבחי צדק שתלה טעם הדבר לעשות ס"ס הפך סברת מרן ז"ל היינו בהיכא דספק הב' לא גילה מרן ז"ל דעתו בו דעל כן י"ל גם היה מודה להתיר בהיכא דאיכא ספק זה מצורף עם הס' הראשון. הנה טעם זה אינו עיקר אלא העיקר הוא כמ"ש הרב מהרד"ח ז"ל בספרו נדיב לב ח"ב ח"מ סי' ס"ג בהיתר העגלות ההולכים מדמשק לבירות ומושכים אותם בהמות שהם כלאים והתירו אותם בב"ד הגדול שבירושלים והרב מהרד"ח עמהם מטעם ס"ס דהוה ספק הא' הפך סברת מרן ז"ל בש"ע וכתב שם בדף קי"ד ע"א הגם דהספק הא' שכתבנו הוי נגד פסק מרן ז"ל הכי אזלא סוגיין דעלמא להתיר בס"ס אף דהספק הא' הוא נגד פסק מרן ז"ל כמ"ש מורי הגאון מרן אב"א ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סי' קכ"ז דקבלת דעת מרן ז"ל לא הוי כודאי אלא מתורת ספק ע"ש עכ"ל:

ועוד כתב שם בדף קי"ד ע"ב וז"ל ואין לחוש דהקבלה משוי לדעת מרן כודאי ואינו נכנס בסוג ספק דהא לאו מילתא היא דלא יהא הקבלה הנז' חמור מספקא דאורייתא דאזלינן לחומרא מדאורייתא ואפי' להסוברים מדבריהם הוי איסור כודאי ואפי"ה מצטרף עם ספק אחר לעשותו ס"ס להתיר דעכ"פ אף דנקטינן ספיקו לאיסור כודאי איסור אפ"ה מידי ספק לא נפיק להצטרף עם ספק אתר ולהתיר בס"ס כמו ספק דאורייתא ומקרי ספק. זהו יסוד מיוסד ומקובל אל השכל דאין צד להחמיר בקבלת דעתו של מרן אפי' בא"י יותר מספק תורה ולזה הסכימו כל הפוס' הנז' דעבדינן ס"ס עם ספק נגד פסק מרן ז"ל רובא דאיתיה קמן כמדובר. הגם דראיתי להרב כנה"ג ביו"ד סי' ק"ח בהגב"י ס"ב שכתב אנן דנהגינן כמרן ז"ל דבריו הם דין תורה ושוב אין לעשות ס"ס יעו"ש דמשמע דהיינו איסור. אהמחי"ר לו יהא דהוי איסור תורה היינו ודאי מדין איסור הספיקות דהוי דאורייתא דלא יוכל להכחיש דפליגי הפוסקים ואיכא מתירין דאי לאו הכי ליכא ספיקא וכיון שכן תפסינן כדעת מרן כדין כל ספיקא דאורייתא והרי בכל ספק דאורייתא מתירין ואין ספק דמהאי טעמא חזר הרב הכנה"ג והורה להתיר בס"ס נגד מרן ז"ל וכמ"ש בסי' מ"ב ובתשו' בדין חסרה המרה עכ"ל הרב מהרד"ח בנדיב לב ע"ש ודבריו טובים ונכוחים בזה:

והנה הגם כי מן הטעם שהסביר מהרד"ח ז"ל הנז' בענין הס"ס שהוא נגד מרן ז"ל יש לדון אפי' אם ב' הספיקות הם נגד מרן ז"ל כל שהם בענינים חלוקים יש לעשות בהם ס"ס ויש לנו להרחיב עדיין הדבור בענין זה בהיכא דשני הספיקות הם נגד מרן ז"ל הנה בנ"ד אין אנחנו צריכין לזה יען כי בנ"ד הס' הב' של ספנא מארעא אינו נגד סברת מרן ז"ל והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ו

לכלכתה יע"א

אשר שאלתם על גבינה שיש בה תולעים וכו' הנה מרן ז"ל ביו"ד סי' פ"ד סעי' ט"ז כתב תולעים הגדלים בבשר אחר שחיטה או בדגים או בגבינה מותרים כל זמן שלא פירשו. ויש מי שאוסר התולעים המתהווים אחר שחיטה וכו' וכתב מור"ם בהג"ה ונהגו להקל כסברא הא' עוד נוהגין בתולעים של גבינה לאכלן אעפ"י שקופצין הנה והנה על הגבינה אבל אם פירשו לגמרי אוסרים אותה עכ"ל ובס' הבהיר זבחי צדק ח"א סי' פ"ד ס"ק רכ"ג כתב על דין זה של תולעים הגדלים בבשר אחר שחיטה או על הגבינה דאמר הש"ע שהם מותרים כל זמן שלא פירשו. הנה בזה יש מחלוקת גדולה דראבי"ה ז"ל ס"ל שאם פירשו לגמרי מותר, ורשב"ש ז"ל ס"ל שאם פירשו לגמרי אסור. אבל אם פירש על גב הגבינה מותר והרשב"א ז"ל ס"ל אף אם פירשו ע"ג הגבינה אסורים ודעת מרן ז"ל יש להסתפק בו וכו' ולענין הלכה הרב פרי חדש האריך בזה והחמיר מאד וס"ל דלא כראבי"ה ז"ל וגם הרב פרי תואר ז"ל הסכים כהפר"ח ז"ל לאסור וסבר כהרב פר"ח דגם אם פירש התולע ע"ג הגבינה אסור מספק ואנחנו פה עירנו בגדאד יע"א נוהגין כהרב פר"ח וכסברת הרשב"א ז"ל דאם ראו תולעים בגבינה מרעישים העולם ואוסרים אותם וא"כ פה עירנו בגדאד בין בבשר בין בדגים בין בגבינה אם פירשו על גביהן דכלי אסור דנהגו כהרשב"א ז"ל וכדעת הרב פר"ח ז"ל ואין לשנות:

ומיהו חזות קשה הוגד לנו דבעירנו בגדאד מחמירים ביותר בזה דאף אם ראו תולעים בתוך חתיכת הגבינה והתולעים אינם נראין מבחוץ אלא כשישברו הגבינה יצאו מהם תולעים אוסרים אותה ג"כ ולא ידענו למה כ"כ מחמירים. ואין אנחנו תמהין לומר דהיה להם להתיר לאכול ח"ו התולעים של הגבינה בעין דהאמת ודאי הוא דאסור לאכול התולע שנמצא בתוך הגבינה וצריך לזרקו משום בל תשקצו דמאיסי נינהו אך תמיהתנו על המנהג שנהגו כשרואין תולעים בתוך הגבינה אוסרין חתיכת הגבינה ההיא לגמרי. ולזאת אנחנו תמהין למה תאסור הגבינה דאם בעת שמשבר אותה רואה תולעים ודאי זורק התולעים ולא יאכלם משום דלא תשקצו. ואם חוששין פן חתיכה מן הגבינה שמכנים לפיו ואוכל אותה יש בה תולע בתוכה ואינו נראה מבחוץ מה בכך דה"ז מותר לכ"ע דליכא בל תשקצו אלא באוכל תולע בעין להדיא וסו"ד כתב ליישב המנהג שנהגו לאסור גם בכה"ג היינו משום דאיסור תולעים חמור מאד דעל כל תולע שפירש חייב חמש מלקיות או שש והגבינה מסורה על הרוב ביד עמי הארצות שרוב החנוונים פה הם עמי ארצות ואפי' מקרא אינם יודעים ומשו"ה ראו להחמיר עליהם ואסרו להם חתיכת הגבינה כולה אעפ"י שהתולעים נמצאו בה בפנים ואין נראין מבחוץ עכ"ד:

ואני אומר בס"ד כיון דמנהג זה שנהגו פה עירנו בגדאד בגבינה הוא מנהג ברור וידוע מזמן קדמון שכן יורו המורים בדבר זה בדור אחר דור אמרינן דודאי דהחמירו בזה משום גדר וסייג ועל כן ודאי אין לשנות ובסה"ק רב פעלים ח"ב ביו"ד סי' כ"ג כתבתי שהרב כפי אהרן דף כ"ז הביא מדברי הרשב"א ז"ל שכתב אם נהגו איסור ואין אדם יודע אם הוא מחמת טעות או מחמת גדר וסייג אין להתיר להם ע"י שאלה ואין היתר אא"כ ידעינן בבירור שנהגו בטעות, וכתב עוד דהטור ז"ל ורש"ל ודמש"א ג"כ אזלי בשיטה זו דמנהג בסתם תלינן בגדר וסייג. ועוד הביא חולקים ע"ז דעת הרמב"ם ומהריק"ו וב"י דס"ל כל שהוא בסתמא אמרינן מנהג בטעות הוא ומבטלינן ליה עי"ש. והנה עינא דשפיר חזי אע"ג דאיכא פלוגתא בהיכא דלא ידעינן בבירור משום גדר וסייג ע"כ בנידון דידן כ"ע מודו דלא תלינן בטעות אלא בגדר וסייג יען כי זה המנהג אינו מסור ביד בעלי בתים והמון העם אלא הוא יוצא בתורת הוראה מן חכמי העיר וביהמ"ד שמביאים לפניהם הגבינה שמצאו בה התולעים כדי לשאל עליה והם מורין להם להחמיר ולאסור ובודאי לא תלינן חכמי העיר בטעות לומר שלא ידעו ולא ראו מה שכתוב בש"ע בדברי מרן ז"ל ובדברי מור"ם ובפוסקים החונים עליהם ולכן אית לן למימר שידעו כל זאת והחמירו משום לעשות גדר וסייג בעון התולעים שהוא איסורו חמור מאד שכל תולע שפירש חייב עליו כמה מלקיות ולא עוד אלא שאיסור התולעים הוא דבר המצוי הרבה. צא וראה מ"ש הרב בעל פר"ח ז"ל תוכחת מוסר לחכמי הדור שיהיו מזהירין את העם בדיני התולעים על כן שורת הדין מחייבת דאין להקל במנהג דאיסור שנהגו בזה:

ועוד נמי בזה"ז לפי טבען של בני אדם אנו רואין דמאיסי להו דהתולעים בכל גוונא וא"כ לא פלטי מאיסור של בל תשקצו בכל אופן שיהיה והוא דכתבתי בס"ד בסה"ק בן איש חי שנה שניה בפרשת נשא אות ג' אעפ"י שאמרנו תולעים שבמים שבכלים ושבבור שהם מוכנסין שלא פירשו מותרים מן התורה מ"מ אסורים מדרבנן משום בל תשקצו אם בולעם לבדם דהיינו שיכניס ראשו לבור או לכלי ויבלע התולע בפיו מן המים אבל אם בולען עם המים ביחד אין בזה משום בל תשקצו דאינו נמאס בעיניו כיון שאינו בולע התולע בפ"ע אלא יורד לתוך פיו עם המשקין. ומיהו אם באמת מאיסי ליה אפי' שבולען עם המשקה. יש בה איסור משום בל תשקצו ע"כ לפי"ז גם האוכל חתיכת גבינה ויודע שיש בתוכה תולע קטן אעפ"י שאינו אוכלו בפ"ע אלא אוכלו עם הגבינה ביחד ואינו רואהו אפי' אם מאיס ליה יש בזה משום בל תשקצו ולפי הנראה בטבען של בני אדם בזה"ז שגם נמאסים בכה"ג:

והנה נודע דאנשי כלכתה ואנשי במבי ואנשי סנגפור ורנגון כלהו גרירי בתר מנהג בגדאד יע"א מפני שהם או אבותם או אבות אבותם כלם הם מאנשי בגדאד יע"א צא ולמד ממנהג ניקור הבשר שהובא בס' כפי אהרן ולכן כמו שפה בגדאד נהגו איסור בגבינה שאין התולעים נראין בה מבחוץ אלא רק בפנים כן חייבים באותם המקומות לנהוג איסור גם בזה:

ואשר שאלתם על תאנים רגא"וו שהם כבושים ביחד בתוך העור ע"י קמח שעורים שנותנים על התאנים כלם ומסדרים אותם תוך החמת של העור זה על זה ומפזרין עליהם קמח שעורים שאמר להם ת"ח א' שזה נקרא חמץ נוקשה דאסור מדרבנן וכל דבר שאיסורו מדרבנן אזלינן ביה לקולא על כן מותר לאכלן בפסח עם קמח השעורים שדבוק בו כדי לקיים מצות ושמחת בחגיך שהיא מדאורייתא עכ"ד. הנה אוי ואבוי על דברים אלו שאפי' תינוקות של בית רבן ימלאו פיהם שחוק על דברים בדוים האלה ואין צורך לפרש עוקצם ומרירותם של דברים אלו ולהתיר אפי' ספק דרבנן בשביל שהמאכל ערב לו לקיים מצות ושמחת בחגיך ומה ענין ושמחת בחגיך עם ענין זה לאכול מאכל הערב לו אין בדברים אלו אלא רק שחוק וקלות ראש ח"ו בהלכות תורתנו הקדושה ולא אאמין שיהא ת"ח מוציא מפיו דברים אלו ורק יתכן שהשומע לא הבין כוונתו:

ובעיקר הדין של התאנים הנכבשים בקמח שעורים אשר שאלתם הנה דגם כי דבש התאנים הוא מי פירות וקיי"ל אין מי פירות מחמצין את הדגן. עכ"ז יש לאסור מצד הקמח הדבוק בהם כי הכובשן הוא גוי ומביא קמח מן הנטחן ע"י גוי ואין זה שמור דאולי באה עליו מים. זאת ועוד אחרת גדולה מזו כי המסדר את התאנים זע"ז בתוך העור בעודם רטובים ונדבק דבש התאנים בידיו ולכן הוא טובל ידו במים בעת עסקו בסידורם כמה פעמים ונמצא זה הקמח שנתלחלח מן המים שבידיו כשהוא עוסק בו וחוץ מזה יש לחוש חששה קרובה שזה הפועל כשהוא עוסק במלאכה זו של סידור התאנים בעור הוא אוכל ושותה במקומו ויש לחוש שנפל פירור קטן פת של סעודתו על התאנים ונדבק והוא אינו ניכר מרוב קוטנו והרי חמץ בעין שאוכל בתוך הפסח עם התאנים גם יפול מים מן שתייתו בסעודתו על התאנים והקמח ומחמיץ הקמח וחששות אלו חשו להם חכמים בהלכות הפסח:

ודע כי חמץ נוקשה שכתב מרן ז"ל בסי' תמ"ז סעי' י"ב וז"ל חמץ נוקשה אפי' בעיניה אינו אסור בהנאה אחר הפסח יש בזה כמה דעות בפוסקים. י"א שיש שני מיני חמץ נוקשה וי"א שיש תלת מיני חמץ נוקשה. גם יש אומרים חמץ נוקשה שהוא ראוי לאכילה אסור מן התורה בפסח ולכן אם עבר עליו הפסח אסור גם בהנאה אבל חמץ נוקשה דאינו ראוי לאכילה לבדו אינו אסור בתוך הפסח אלא מדרבנן ולכן אחר הפסח אינו אסור אלא באכילה ומותר בהנאה למכרו לגוי. ויש עוד חלוקי דינים בענין זה ואין צורך לנו לפרשם כאן:

אשר על כן אלו התאנים שמשימין עליהם קמח שעורים כשכובשין אותם בתוך העור אסור לאכלם בפסח והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ז

בענין פת של גוים.

כתב מהריק"ש ז"ל בי"ד סי' קי"ב המושלים שנותנים בכל יום פת למשרתים או לרופאים ישראלים ה"ז כפת פלטר ולא חשיב פת של בעה"ב ע"ש וכתב על זה הרב פר"ח ז"ל שיפה כתב מפני שמסתמא אדעתא דידהו קעביד ומה לו למכור או ליתן במתנה או להאכיל לפועלים הכל דינו כפלטר ע"ש והגם כי הרב הכנה"ג בהגה"ט אות ב' ובתשובותיו סי' קנ"ב אוסר מ"מ רבים הם דאזלי בתר סברת הרב מהריק"ש ז"ל וגם פר"ח וסולת למנחה ובית לחם יאודה והגאון חיד"א ז"ל בשיורי ברכה אות וא"ו ע"ש ולכן ראוי להורות היתר בזה והמחיר יחמיר לעצמו ותבא עליו ברכה:

ודע כי הרב מהריק"ש ז"ל ודעמיה לא התירו אלא בהיכא דנותנים הפת בידו לעשות בו מה שלבו חפץ לאכלו או שלא לאכלו למכרו או ליתנו כי דבר זה הוא חק עליהם ליתן בכל יום פת קצוב למשרתים שלהם והלוקחים עושים בו מה שלבם חפץ אבל אם אחד בא אורח לביתם ומביאים פת לפניו בתורת סעודה לכבודו לסעוד אצלם בביתם אע"פ שהם אפו את הפת לכבודו דוקא שהם כבר סעדו ואין צריך להם פת לסעוד לעצמם ורק אפו אותו לכבודו והביאו לפניו הפת לסעוד בו כדרך האורח המכבד אותו בעה"ב לסעוד אצלו שהנשאר מן הסעודה יטלוהו אותו אח"כ מלפניו ויהיה להם לצרכם ה"ז אסור דאין לומר בזה כיון דבמתנה נותנים לו ה"ז כמכר דהא גזירת חז"ל בפת של גוים כל גזרתם היתה על אורח המתארח אצלם וכל אורח אוכל בחינם. ולכן בכה"ג אע"פ שאפו הפת לכבודו ובעבורו אם הם מביאים אותו לפניו בביתם בתורת סעודה וסועד אצלם בסוג אורח שהנשאר מן הסעודה יטלו אותו בני הבית ה"ז אסור ואע"פ שהם אין אוכלים עמו ביחד ואדרבה בזה איכא חשש חתנות וקרוב דעת טפי שכבדוהו כ"כ שאפו ג"כ בשבילו והרב מהריק"ש ז"ל לא התיר כי אם דוקא באותם שנותנים להם הפת לעשות בו מה שלבם חפץ שאין מכבדים אותם בזה הדרך כבוד האורח אלא שמוכרחים ליתן להם הפת כשאר פרס ולהכי קאמר כיון שעשו אותו אדעתא דידהו שרי דמתנה כמכר דמתנה זו היא כמו תורת חוב עליהם:

ועל כן נמצינו למידין מזה כי הישראלים ההולכים אצל הערביים יושבי אוהלים ומביאים לפניהם פת לסעוד כדרכם ומנהגם שיכבדו כל אורת הבא אצלם בסעודה שיביאו לפניו אז לא מבעיא אם בני הבית ג"כ לא אכלו עדיין והם אופים בעבורם ג"כ כדי לאכול אלא אפילו אם בעת שבא הישראל אצלם כבר הם אכלו ואין צריכין לסעוד ורק הם אפו מחדש אחר שבא זה האורח לביתם כדי להביא לפניו סעודה גם בכה"ג אסור יען שהם אינם אופין לו הפת לתתו לו להוליכו עמו ולעשות בו מה שלבו חפץ אלא אופין כדי להביאו לפניו בתורת סעודה כדרך המזמן אורח בביתו שמכבדו בסעודה שמביא לפניו ומה שישאר מן הפת ושאר דברים שמביאין לפניו אין הישראל לוקחם לעצמו אלא בעה"ב נוטל מלפניו אח"כ כדרך האורח הסועד אצל בעה"ב וא"כ זה לא שנא מדין אורח המזומן אצל בעה"ב גוי ומביא לו פת לסעוד:

ועוד כי הם אינם מבשלים ב' ככרות כדי צרכו אלא עושים יותר אדעתא דידהו ג"כ לאכול בסעודה שנית וגם כדי שיאכלו הנמצאים שם עוד אורחים גוים הבאים אצלם כי כן דרכם בעת שמביאים אכילה מזמנים כל הנמצאים שם לאכול ופשוט הוא שכל מה שעושה בעה"ב בעבור האורחין שסועדין אצלו כל זה בכלל עושה לבני ביתו ואסור:

והנה הרב זכור לאברהם ח"א י"ד אות פ"ה הביא דברי מהריק"ש ז"ל הנז' וכתב וז"ל מכאן היתר ברור לישראל ההולך בדרך ומתאכסן באיזה כפר ועכו"ם בעה"ב אופה לו בוגאג'ה דאין צריך שום הכשר ולא קיסם כלל דמתנה כזביני ואפילו אם לא עשאו בבירור לשם ישראל מסתמא אמדן דעת הוא דבשבילו עשאו כיון דעכשיו עשאו ונתנו מיד ליד ודוק עכ"ל. ונראה ברור דגם זכ"ל לא התיר אלא באופה לו הגוי ונותן לו בתורת מתנה לעשות בה מה שירצה או בעבור צידה לדרך ולא איירי בהיכא שמביא לפניו בתורת סעודה כדרך אורח שסועד אצל בעה"ב שהנשאר נוטלים מלפניו ולוקחים אותו להם וכן הוא משמעות לשונו שכתב וז"ל שנותן מיד ליד ע"ש:

סימן ח

שאלה מעיר יזד יע"א ממשלת פרס יורינו מורינו ע"ע מיני מתיקה הנעשים מצוקר כמו הנקרא בלשון ערבי בלו"ג או מולב"ם ובאלו שעושים אומני הגוים פה עירנו שנותנים הצוקר בקדרה עם המים ומבשלים אותם ועושין מיני מתיקה מינים ממינים שונים ומי המעינות שבעירנו הכל כאשר לכל הם מותלעים והגוים אין דרכם לסנן המים ומעולם לא שמענו ששום אדם דבר על זה ואוכלים אותם בלי שום חשש ופקפוק באין אומר ואין דברים ועל זה יורינו מורינו מה נעשה והכל מפי ספרים וסופרים בהלכה ללימוד ולמעשה ורציתי לומר שמכאן ואילך יתנו המיני מתיקה עד שיזוב ויסננו אותם וראיתי שא"א ואינם מקבלים ע"כ הוכרחתי לבא אל שעריו הפתוחים לכל שואל ושכמ"ה:

תשובה הנה זה החכם השואל שהוא מאריה דאתרא דעיר יזד יע"א שאל ממני הצעיר מקודם י"ב שנה מ"מ על אודות הפת של נחתום גוי הנמצא בעירו הנז' שישראל קונים ממנו מפני שאע"פ שיש שם נחתום ישראל אינו מספיק לכל הקהל וגם כי פתו פת קיבר ורוב הקהל אינם קונים ממנו ודא עקא כי המים ההם שלשין בהם את הפת הנז' נמצאים בהם תולעים הרבה והגויים אינם מסננים המים כלל כדת מה לעשות על זה כי ראה בספר ברכות המים בשם הפר"ח שאסר ואנכי הצעיר כתבתי לו כי דין זה של המים המוחזקים בתולעים שלשים בהם הפת כבר אסרו הרב פר"ח ז"ל והביאו דבריו האחרונים ז"ל בית לחם יאודה ס"ק כ"ז וברכות המים ז"ל ועוד שאר אחרונים ז"ל וכן הסכים בזה הגאון שפ"ד ס"ק ח' וכן הסכים הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר ס"ק ג' שכתב וז"ל הראת לדעת דהוראת הרב פר"ח נכונה דכל שיש ודאי תולעים בכי האי גוונא דלשים הפת במים ששואבים מהבור שבהם תולעים לא מיקרי ספק אם פירשו וליכא אלא חד ספיקא אם נימוחו בעריבה ולישה עכ"ל ע"ש על כן אם ודאי יש תולעים אין להתיר בזה ורק לפי דבריך שכתבת כמה סיבות שלא תוכל להפרישם מזה הפת לכן הנח להם מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ושומר נפשו ירחק מזה הפת והוכח לחכם ויאהבך ע"כ לשוני שכתבתי להחכם השואל הנז' קודם י"ב שנה:

תוכן העניינים

שו"ת רב פעלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה