שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד
חלק ד · אורח חיים
סימן א
שאלה מי שלא ישן בתחילת הלילה והגיע חצות והוא לא ישן עדיין ורוצה לומר תיקון חצות וללמוד עוד מעט וישן עד אור הבוקר. אם יברך ברכות השחר קידם תיקון חצות אחר חצות או טוב להניח ברכות השחר כולם עד שיקום ממטתו באור הבוקר והנה שמענו שאתם נוהנים כן בליל הו"ר וליל שבועות וכל לילה שעושים בה תיקון כרת לברך ברכות השחר, אחר חצות חוץ מברכת התורה ורצינו לידע אם זה המנהג שייך גם במי שירצה לישן אחר חצות או לאו יורני ושכמ"ה:
תשובה מנהגנו זה הוא ע"פ סברת רבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום שהביא הרב שלמי צבור דף מ"ו ע"ג וע"ד שהקפיד מאד להזהר לומר ברכות השחר בחצות לילה כדי להחזיר המוחין שנסתלקו קודם חצות שע"י ברכות של שחר חוזרין המוחין ההם דאחור ופנים להתפשט בז"א הכולל דמדת היום וכדי להמשיך השפע והמוחין לפרצופים העליונים ולבטל מהם אחיזת הקליפות שנתאחזו בהם קודם חצות כנודע וכדי לברר הבירורים המתיחסים לכל ברכה וברכה ואם לא יאמר אותם כולם בקומו בחצות מונע המשכת השפע והמוחין לפרצופים העליונים וגורם להשאיר אחיזת הקליפות במקומות העליונים ובנרנח"י שלו ובחושים שלו נשאר התפשטות הקלי' והוא משתמש בהם עם אחיזת הקלי' שבהם וילכו בלא כח בעת ובזמן שהיה לו כח להפרידם ולבטלם והיא סיבה לכמה רעות ח"ו ולכן ראוי להזהר לאומרם כילם בקומו בחצות ואפילו שהוא רוצה לישן אח"כ אין בכך כלום והו"ל כישן ביום, ולא מבעיא מי שישן בחצות שצריך לעשות כן כנז' אלא אפילו מי שלא ישן כלל והוא לומד מתחלת הלילה הנה בהגיע חצות צריך לאומרם חוץ מברכת התורה שאם לא ישן שאין צריך לאמרה עד שיעלה עמוד השחר וכו' עכ"ל ז"ל, ראה כמה החמיר בדבר זה שצריך לברך תכף אחר חצוח הן לנעור מתחילת הלילה עד הבוקר הן למי שרוצה לישן אחר חצות, ועל פי דבריו הנז' אנחנו נוהגים פה וכך אנחנו מורין לכל אדם:
ואע"פ שמצינו שיש חולקים על דבריו וכמ"ש הרב אות אמת ז"ל בדף ק"ו ע"א וז"ל ואנכי שאלתי את פה קדוש הרב החסיד כמהר"ר דוד דידיע מאג"ר בעברו דרך פה בשנת התקנ"ו על פתגם דנא איך הוא מנהגם של מקום העומדים בבית ה' בכל הלילה ההוא אמר דמנהגם כפשט דברי רבינו האר"י זלה"ה דמי שלא ישן כל הלילה שמברכין בשחרית כל הברכות חוץ מברכת ענט"י ואשר יצר אם לא עשה צרכיו ואולי מ"ש הרב הקדוש מהרש"ש דבהגיע חצות צריך לברך לגרמיה הוא דעבד מסוד הכמום עמו אלו תורף ד"ק של הרב החסיד הרד"ם וכן שמעתי מפי מורי הרב המופלא רב"י נר"ו בעברו דרך העיר הזאת לעה"ק צפת תוב"ב עכ"ל הרב אות אמת ע"ש. ועכ"ז אנחנו נוהגים כדברי הרש"ש ז"ל הנז' מפני שמנינו שהחמיר בדבר הרבה ודבר קשות על מי שאינו נוהג בכך והרב החסיד הרד"ם ז"ל אינו אומר שיש חסרון וגרעון אם יברך הברכות בחצות לכן יש למיחש לדברי הרש"ש ז"ל:
גם בדברי שלום להרב החסיד מהר"א שרעבי ז"ל הביא שם בדף ס"ד דברי הרב מהר"ק ז"ל מה ששאל ממנו על פתגמא דנא והביא דברי הרב אות אמת ז"ל מה שהעיר על דברי הרב החסיד הרד"ם ז"ל והשיב לו מהר"א שרעבי ז"ל מ"ש משם מהרד"ם אין ראיה ממנו דבכמה דברים חלוק עמו ומה שדקדקת מלשון רבינו האר"י ז"ל אין כח בדקדוקים הללו לדחות סברת מרן מו"ז הרש"ש ז"ל אשר ירד והעמיק ודרש כתרי אותיות של רבינו האר"י ז"ל ולא הניח פינה וזוית אשר לא ראתה עינו והיה דורש וחוקר בפלפול עצום דברי האר"י ז"ל ובפרט דהיה מדקדק לעשות מלאכת שמים שלימה והיה לומד התורה בקדושה ובטהרה ובודאי שמן השמים היו מסייעין אותו לבל יכשל בשום מכשול ואין להרהר אחר מעשיו והלכותיו ועל הכל יש תשובה והבנה עכ"ל:
גם כתב לו מה ששמעת שמנהגי לברך ברכת השחר אחר הקימה האמת כך היה מנהגי מקודם אך לא ח"ו לעשות הפך הרב מו"ז אלא כונתי לשמים יען דפעמים כשהייתי מסדר הברכות בחצות הייתי שוכח והייתי אומר ברכת התורה ולפעמים כשהייתי מניח ברכת התורה לבוקר הייתי שוכח לאומרם וכדי שלא נכשל בעון ברכה לבטלה גמרתי בדעתי להניח הכל עד הבוקר אך עתה אני מסדרם בחצות והקב"ה יעזור לי לקיים מילי דאבות עכ"ל ואין צורך להאריך יותר בזה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:
סימן ב
הנה נודע בענין הבתים של תפילין ראש ויד שהיו עושין פה עירנו בגדאד יע"א משנים קדמוניות ולא היו מרובעות עד שהם נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה ובזמן רבינו הגדול מו"ר זקיני הרב רבינו משה חיים זצ"ל בא פה עירנו החכם היקר רבי יאודה אשכנזי ז"ל שהיה מתושבי דמשק יע"א והיה בקי בכמה מלאכות וטען לפני הרב מו"ז זלה"ה ע"ד התפילין שאינם מרובעים והוא יש לאל ידו ללמד את האומנים לעשותם מרובעים והרב מו"ז זלה"ה אחר שעיין בדברי הפוסקים בדבר הזה והסכים לפוסלם וכאשר דבר בזה הרב קרבן אשה ז"ל א"ח ס"ז ז' באורך ע"ש אז הכריז בכל בתי כנסיות שכל התפילין שלובשין אנשי העיר הם פסולין ומעתה יהיו לובשים התפילין שלהם בלא ברכה עד שילמד לאומן לעשות מחדש תפילין מרובעים אשר יהיה רבועם שלם ונכון ומכוון במחוגה ובכלי המדה אז הכל צריכים לעשות בתים חדשים ויברכו עליהם וכן היה שכל הקהל למקעין ועד גדול כולם לא ברכו על התפילין ואחר שישב חר"י אשכנזי ז"ל הנז' עם האומן יומם ולילה ולמדו לעשות תפילין מרובעים היטב ומכוונים במחוגה ובכלי המדה אז כל הקהל עשו בתים חדשים וברכו עליהם ואע"פ שהיה הדבר הזה קשה מאד אצל נשיאי העיר ויחידי הקהל וגם אצל קצת מחכמים שבעיר באמרם כי חרפה היא לנו לומר שלא היו אנשי עיר הגדולה בגדאד יע"א מניחין תפילין כשרים מכמה שנים עד שבא האשכנזי הזה ועשה לנו תפילין כשרים עכ"ז לא יכלו לעכב בדבר הזה כי מי יוכל לפתוח פיו לפני הרב מו"ז זלה"ה ומי יוכל למרות פיו ובעל כרחם כפפו ראשם לקיים גזרתו ועל ידו זכו כל הקהל הגדול שבעיר פה אשר היא עיר ואם בישראל למקטון ועד גדול במצוה הגדולה הזאת של תפילין לעשותה כתקנה. צדקת ה' עשה זכה וזיכה את הרבים כי אע"ג דאיכא סברת ריא"ז ריש הלכות תפילין שרמז עליו רבינו חיד"א ז"ל במחב"ר אחר שהביא תשובת הרב זרע יעקב ז"ל ע"ש עכ"ז הנה נודע דסברת ריא"ז ז"ל הנז' יחידאה היא דכל הפוסקים ס"ל שכריך לרביע גם הבתים ולדידהו התפילין שהיו עושים פה שהיו נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות הרי אלו פסולין והרב עט"ר מו"ז זלה"ה שעשה התיקון הזה על ידו אשריו ואשרי חלקו זכות הרבים תלוי בו:
והנה תהלות לאל יתברך עוד נעשה פה עירנו יע"א תיקון אחר בענין התפלין כי אחר ערך ט"ו שנה שנפטר עט"ר הרב מור זקני זלה"ה מ"מ נרגשו החכמים במעשה הרצועות שהיו עושין הסופרים וראו שלא היו מעבדים עור הרצועות לשמן אלא קונים עורות מעובדים ע"י גוי עבוד גמור והם זורקין עליהם מעט סיד ואומרים לשם קדושת תפילין אך זה העבוד השני שעושים בידם לא מעלה ולא מוריד כלום כי אינו חוזר העור ההוא לידי מתוח כדי שיתבטל עבוד הראשון של הגוי לגמרי אלא הוא נשאר בעבוד הגוי וזה הוא העיקר וידוע כי אין היתר בזה אלא רק על סברא יחידאה ובשעת הדחק ואז נתאזרו החכמים בצירוף עט"ר הרב מור אבי זלה"ה ועשו רצועות חדשים מעורות חדשים מעובדים מתחילתם ע"י ישראל לשם תפילין והכריזו שכל הקהל יחליפו הרצועות וכן עשו תלי"ת ומאותו זמן ואילך נתקן הדבר היטב שהכל הוא עבוד ישראל מתחילה:
ואנא עבדא עלה על לבי לחקור על עניינים אלה וכיוצא בהם בדבר שהוא פסול מדינא, והיו שוגגין בו רבים מקדמת דנא, אם נאמר ח"ו לא עלה בידם מצוה כתקנה, וכהלכתה כאשר ניתנה, למשה רעיא מהימנא, ומסרה לעדה נאמנה, א"כ ח"ו מהם תחסרנה, מצוה גדולה ועליונה, העומדת אל ראש פנה, הנוהגת בכל יומא ויומא ובכל זמנא ועידנא, ומלתא כדנא, אין הדעת יסבלנה:
גם עוד חקירה כזאת ג"כ המצא תמצא לפעמים באיש שכתב תפילין ונתנו למגיה החשוב הממונה על ואת ועשה לו הגהה ומקרה היה לו בטירדה אחת שהיה טרוד המגיה ההוא ושגג בהגהתו שנעלם ממנו טעות התפילין בחסרון או יתרון חיבה אחת או אות אחד וזה לבשו לפי תומו כמה שנים וכאשר פתח אותו לבדקו פעם שנית נמצא בו הטעות הנז' ונמצא זה לא קיים המצוה כמה שנים ובירך ברכה לבטלה ואיך זה איש תם וישר יהיה ערום ממצוה יקרה זאת כי גם עוד אפשר שלא נרגשו בטעות זו עד אחרי מותו וא"כ הלך ערום מן המצוה הזאת לבית עולמו ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה גם זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל:
ועל זאת מצאתי תרופה אשר יצאה מפי רב קדמין שהביאו הגאון חיד"א ז"ל בדבש לפי והעתיק דבריו הרב הגדול מהרח"פ בספר לב חיים ח"ב סי' יו"ד שגם הוא ז"ל נתעורר בדבר כיוצא בזה וכתב וז"ל הנה ראיתי להרב הגדול חיד"א ז"ל בס' דבש לפי מערכת ד' אות ד' שהביא משם ספר שבלי הלקט ח"א כ"י שבלת ח' שכתב בשם גדול וז"ל וכל איש מקבל שכר כל מה שרואה בדעתו אם דעתו מכוון לשמים שהרי אתה רואה שתפילין שתפרן בפשתן פסולים כדאמר פרק אלו הלוקין אמר רב חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה ובודאי דרבי חייא הגדול היה לו שכר תפילין כשאר החסידים ואעפ"י שתפורות בפשתן עכ"ל הרי נראה דאפילו דכפי ההלכה היו תפילין פסולין עכ"ז כל שלדעתו מכוין לשמים לקיים המצוה יש לו שכר תפילין ע"כ ע"ש:
ולכאורה י"ל הפך הנז"ל ממה ששנינו בסוכה פ"ב משנה ז' שאמרו לר"י בן החורני אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך ופירשו התוס' ז"ל בריש סוכה דף ג' ע"א בד"ה דאמר לך מני וכו' שהכונה לומר דאפילו מדאורייתא לא קיים ע"ש, נמצא אע"פ שכונתו היתה לשמה לקיים מצות ה' אפ"ה א"ל אם כך היה נוהג לא קיים המצוה מימיו דח"ו היה יוצא ערום מאותה המצוה ועיין בתיו"ט:
מיהו הר"ן ז"ל בפרק יו"ד דפסחים משנה ה' כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא י"ח פירש לא יצא י"ח כראוי אבל לא יצא י"ח כלל לא קאמר ודכוותא בסוכה אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא לא הוי טעמא אלא משום דלא אתי לאמשוכי בתר שלחנו וכל היכא דלא נמשך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרינן עכיד שהביאו התוי"ט בפרק בתרא דפסחים ע"ש ולפ"ז מ"ש לא קיימת הוא לאו דוקא אלא ר"ל לא קיימת מצות סוכה כראוי, אך הרב יעב"ץ ז"ל בלחם שמים בפסחים פקפק הרבה הר"ן ז"ל וכתב דבאמת האי פירושא דהר"ן ז"ל הוא דרביה הרמב"ן ז"ל במלחמות ומ"מ אדברה נגד מלכים ולא אבוש אטו לאו היינו דאפליגו ביה אמוראי פ"ק דברכות דרבי יוסף ס"ל עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום ופירשו לא יצא י"ח כלל וכו' ואם לומר שעכ"פ שכר מצוה יש לו אע"פ שלא קיים תקנת חכמים מנליה הא אדרבה אשכחן דנענש וכו' אלא שבזה יש לחלק בין כשעובר על ד"ת במזיד וכו' לא יהבי ליה שכר מצוה לגמרי אבל שגג ולא קיים המצוה כתקנת חז"ל ועבר הזמן וא"א לתקנה מ"מ שכר מצוה בידו כיון שעשה כדין תורה אף שחסר תקנת חכמים אחר ששגג בה כן נ"ל דברים ברורים עכ"ד, ולפ"ז היינו דוקא שעשה מצוה כדין תורה אבל אם שגג ולא עשה המצוה כלל גם מדין תורה כגון שהיה בה פיסול הפוסל גם מן התורה אין לו שכר כלל ולא אזלינן בתר כונתו:
איברא שגם לדברי התוס' דפרשי לא קיימת מצות סוכה מימיך אפילו מן התורה אין מזה סתירה לדברי הרב הקדמון שהביא רבינו חיד"א כנז"ל די"ל ע"ד ההפלגה אמרו כן להעמיד ולחזק דבריהם במסמר קבוע וחזק כדי לקבוע ההלכה אצלו הזאת מכאן ולהבא אבל אה"נ גם הם מודים כי מה שעשה מקודם לפי תומו שחשב שהדין הוא כך ולבו שלם לשמים ישלו שכר שלם על מצותו והשתא ה"ה לכל פיסול מצוה שהיה בשגגה וטעות לא יגרע משכרו כלום כיון דלבו שלם לשמים ודלא כהרב יעב"ץ ז"ל דס"ל אם בשגגה לא קיים המצוה אפילו כדין תורה אין לו שכר כלל:
ואביא ראיה בס"ד לזה ממ"ש בגמרא דהוריות דף יו"ד ע"ב א"ר נחמן בן יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה שנאמר תבורך מנשים יעל וכו' ע"ש, הרי כאן המעשה עצמה עבירה היא עכ"ז כיון דהכונה היתה לש"ש יש לו שכר גדול וכ"ש הכא בנ"ד בהיכא שהיה פיסול במצוה דאין כאן עבירה דאזלינן בתר כוונתו שהוא כיון לש"ש לעשות מצוה כי למראה עיניו זו היא מצוה גמורה ושלימה ועשאה לש"ש דודאי יש לו שכר שלם ואפילו היכא דהוה בה נמי עבירה כגון ברכה לבטלה בענין פיסול תפילין וכיוצא מ"מ הנה זה נקרא עבירה לשמה ולא גרע מהא והרי אמרינן עבירה לשמה יש לה שכר גדול דכתיב מנשים באהל תבורך מאן נינהו שרה רבקה רחל ולאה וגם לפי המסקנא הא מסיק דעבירה לשמה היא כמצוה שלא לשמה דיש לה שכר ודוק היטב:
סימן ג
מה שכתבתי לחד צורבא מדרבנן בענין ברכת לימוני חמוץ:
ע"ד לימוני החמוץ שכתב מהריק"ש ז"ל בסי' ר"ד שהוא מזיק ואין לברך עליו וקשיא לך מדין סחיטת הלימוני החמוץ הנז' בסי' ש"ך ס"ו דהתירו לסחטו בשבת ולפ"ד מהריק"ש דחשיב מזיק ואינו ראוי לאכילה איך מותר לסוחטו דמאי שנא מבוסר לסברת ר"ת הנז' בסי' ש"ך דאוסר לסוחטו משום דאינו ראוי לאכילה והו"ל בורר:
הן אמת כי קושיא זו הקשו לפני החכמים הי"ו בשבוע שעבר בהיותם מסובים בביתינו בסעודת מצוה ואני אמרתי כי בלימוני החמוץ יש מוץ ממשי שהוא פרי הנאכל היטב ורק בהיותו מלא וגדוש במים החמונים קשה לאכלו מתוקף החמיצות אבל אם יסחטו אותו קצת למעט מימיו יחלש תוקפו ויהיה ראוי לאכילה ועל כן הו"ל המים היוצאים ממנו בסחיטה המה יוצאים מתוך אוכל שהוא המוץ הנז' וה"ל כמפריד אוכל מאוכל, משא"כ הבוסר לא יש בו מוץ ממשי אלא כל זה המונח בתוך קליפה החיצונה של הבוסר הוא משקה חמוץ קרוש ובסחיטה נעשה משקה גמור ויוצא כולו וישאר רק הקליפה החיצונה עם הגרעינים ואין נשאר דבר הנאכל שיקרא עליו שם אוכל כדי שנאמר ה"ז כמפריד אוכל מאוכל יען כי אפילו אם הסוחט ישייר איזה חלק שם בתוך קליפת הבוסר ולא יסחוט הכל הנה גם הנשאר הוא חמוץ בתוקפו הראשון ולא נתקן כן י"ל בעד סברת מהריק"ש דחשיב להלימוני בתורת מזיק שאין ראוי לאכילה:
ודע דאע"ג דאין כל רוב מימיו יוצאים ממנו בדחיקה הראשונה שדוחק הסוחט בידו וצריך לדחוק עוד שתים ושלש עד שישאר המוץ ראוי לאכילה מה בכך הא גוף המוץ המונח שם סופו להיות מתוקן לאכילה ע"י הסחיטה ומעתה אפילו קודם שסחט והוציא ממנו כלום ג"כ נקרא פרי הראוי לאכילה כיון דאפשר לתקנו בכך, אטו אם הביא פרי משאר פירות הראוי לאכילה שיש עליו קליפה קשה שא"א לאכלו אם לא יסיר קליפתו ממנו והוא עשה בו נקב וסוחטו להוציא ממנו מים דרך הנקב האם נאמר שאלו הם יוצאים מתוך פסולת מפני שעדיין חסר הפרי קליפה של קליפתו שא"א לאכלו אם לא יסיר ממנו קליפתו זה לא יתכן:
וכן תמצא נמי בדין חולב בהמה בשבת לתוך האוכל דאסור משום בורר מתוך פסולת כיון דלא חזיא הבהמה אבל ביו"ט שרי משום דחזיא לשחיטה וכנז' בסי' תק"ד ואע"ג דבעת החליבה עודנה צריכה שחיטה ותיקון אפ"ה חשבינן לה אוכל מעתה כיון דאפשר לשחטה ולאכלה:
אמנם בעיקר הדין של מהריק"ש ז"ל נראה שגם הוא לא אמר כן אלא באותם הלימוני החמוצים הרבה שהאדם קץ לאכלם מחמת תוקף חמיצותם והם אותם שגדלו היטב אבל בתחילת גידולם שאין חמוצים הרבה והם אותם שמביאים למכור פה עירנו יע"א באב ואלול שהם עודם קטנים שאין בהם חומץ תקיף והם נוחים לאכול וערבים לכל אדם ודאי גם הרב מהריק"ש ז"ל יודה בזה לברך עליהם כי הוא תלה מילתא בטעמא ואלו אין האדם קץ בהם אלא ערבים לאכילה וכן אנחנו נוהגים לברך עליהם שהכל, וכן עוד גם הלימוני הנשאר באילן אחר גידול כל ימי החורף עד חדשי הקיץ הוא מתמתק מעט שנמזג תוקף חמיצותו ויהיה ראוי לאכילה שאין אדם קץ בו וכן גם בחורף ימצא לפעמים לימוני אחד שמימיו מועטים והמוץ שלו אינו רטוב כ"כ שיש בו יבישות מעט וקורין אותו בערבי מחשי"ף זה ודאי אין אדם קץ באכילתו וגם בזה לא דבר הרב מהריק"ש ז"ל:
וכן מפורש בס' הלכות קטנות ח"א סי' צ"ג וז"ל תשובה על הר"א נג'אס יש לברך ברכתם אבל על מין הלימוני"ס שהוא חמוץ הרבה אפשר שאין לברך כמו על החומץ דדוקא כשהוא מזוג מברך עכ"ל:
והנה מסתברא דכל לימוני חמוץ הנמצא פה עירנו יע"א הוא נאכל ע"י הדחק ויש לברך עליו שהכל וגם הרב הלכות קטנות דנקיט להדיא לימוני שהוא חמוץ הרבה לא פסיקא ליה מילתא בלא ברכה אלא כתב אפשר שאין לברך והרב מהריק"ש ז"ל ודאי דאיירי בלימוני החמוץ הרבה ואנחנו לא נדע אולי לימוני הגדל במקומו הוא חמוץ הרבה יותר מן המצוי במקומנו כי לפי ראות עינינו זה הגדל במקומנו נאכל ע"י הדחק:
והנה ראיתי להרב חסד לאלפים וז"ל חומץ חזק שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ אינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו אבל אם אינו חזק כ"כ ודאי אית ליה הנאה מיניה ומברך שהכל וכן על לימונים חמוצים מברך שהכל עכ"ל:
על כן נראה לענין הלכה האוכל לימוני חמוץ יפטור אותו בברכה דפרי אחר ולא יאכלנו בלא ברכה כסברת מהריק"ש וגם לא יברך עליו להדייא הפך דברי מהריק"ש ודבר זה לפטור אותו בפרי אחר יוכל לעשות האדם בנקל:
מיהו אותם הלימוני בעודם קטנים שמביאים פה עירנו למכור באב ואלול ותשרי זה ודאי יברך עליהם שהכל כי באלו גם מהריק"ש ז"ל ייודה לברך וכמ"ש לעיל:
ומה שכתבתי על דברי חיי אדם כלל נ"א ס"ז שכתב בפירות החמוצים כיון שאין נאכלים אלא ע"י הדחק יברך עליהם שהכל ולא כמו דמשמע מדברי מרן ז"ל דס"ל לברך בפה"ע וכתבתי שהפריז על המדה לחלוק על מרן ז"ל וכו' הנה סברא זו דחיי אדם לברך שהכל על הנאכל ע"י הדחק היא מוסכמת מן האחרונים ז"ל וכן הרב פנים מאירות ח"א סי' ס"ד דף ע"ז ע"ד בד"ה אכן חלק על דברי מרן ז"ל וס"ל לברך שהכל ע"ש ועיין בב"י סי ר"ח שהביא בשם הרד"א בכוס שעורין דאינו מברך כלום ותמה עליו מרן ז"ל ודחה דבריו ועיין באהעו"ז שהחזיק בדברי הרד"א ז"ל ממ"ש ביומא דף פ"א בזה שכסס שעורין ועיין למהר"ם בן חביב ז"ל מ"ש בחדושיו ביומא בזה ועיין בדברי האחרונים ז"ל מה שפלפלו בזה ועכ"פ לענין הלכה צריך להורות לברך שהכל כי זה הוא ענין ספק ברכות ואין לי פנאי עתה להאריך יותר בזה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:
סימן ד
לאחינו ק"ק עמארה הי"ו
אשר שאלתם מי שהתפלל מנחה וערבית ביום יום ושכח לקרא ק"ש בעונתה ונזכר בעת שהוא קורא ק"ש על המטה, כיצד יעשה יקרא ק"ש ב"פ זא"ז או סגי באחת ועולה לשתיהם:
תשובה יגמור ק"ש על המטה ואח"כ יקרא ק"ש פעם שנית בשביל ק"ש בעונתה:
ואשר שאלתם על אשר כתוב בס' בן איש חי בהלכות שנה ראשונה פ' ויקהל אות יו"ד בתפלת המנחה אם התחיל פסוק אדני שפתי תפתח ועדיין לא התחיל בברכה ושמע קדיש וכו' יענה ויחזור לומר אדני שפתי תפתח וכו' ונסתפקתם אם דין זה נוהג גם בתפלת מוסף דאין שם סמיכות גאולה לתפלה או לאו:
תשובה פשוט הוא דדין זה נוהג גם בתפלת מוסף כיון דהטעם הוא שוה כאן וכאן דבשניהם אין חשש משום סמיכות גאולה לתפלה:
ואשר שאלתם אם לא יש לוי לעלות לס"ת ויש בקהלה שניה לוי והוא עומד ביוצר והשמש יודע שהלוי הוא ביוצר אם לכתחלה חייב לקראו לס"ת דהא פסק בדש"א פ' שמות אות ז' אם קראוהו בשמו חייב לעלות ומשמע בדיעבד, או יעמוד כהן במקים לוי, ולפעמים יזדמן כשאתם מתפללין בבית הכנסת החיצונה והלוי הוא בחצר הפנימי והוא ביוצר ואין כאן לוי במקום אחר מה לעשות:
תשובה אם הלוי הוא ביוצר או אפי' אם הוא בזמירות אחר ברוך שאמר לא יקראו בקהלה אחרת אלא יעמוד כהן במקום לוי:
ואשר שאלתם כי המנהג במקומכם שהחתן עם שושביניו וקרוביו יבואו לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית קודם החופה כי אחר התפלה ילכו לבית הכלה בשביל חופה ולברך ז' ברכות של חופה, והקהל קורין יהי שם, ויש מהקהל אומרים מאחר שלא ברכו ז' ברכות של חופה למה קורין יהי שם, ולכן לשאול ע"ז וכיוצא בזה עוד נמי כשיש מילה ולפעמים ימולו בבית אבי הבן וגם הקהל אין אומרים וידוי, ואפשר בזה שהם סומכים על אבי הבן שמתפלל עמהם:
תשובה בדין החתן כיון שהוא ושושביניו וקרוביו הכל מוכנים אחר התפלה ביציאתם מבית הכנסת לילך לבית הכלה בשביל החופה ולברך ז' ברכות ראוי שכל הקהל לא יאמרו ודוי כיון דהוא ושושביניו מתפללים שם והחתן מוסיים ועומד ביקר תפארת מלכות וגם שהוא סמוך לכניסתו לבית החופה וז' ברכות. אבל דין המילה שאני דאומרים יהי שם לכבוד מצות המילה ותינוק הנימול וכיון דאין התינוק שם בבית הכנסת ואין מצות המילה נעשית שם בביה"כ לא שייך לומר יהי שם בשביל שאבי הבן מתפלל שם ואינו עושה המצוה שם ואין התינוק הובא שם. ואפי' שיש מנהג באיזה מקומות שאם נמצא מצות מילה בעיר אז כל אנשי העיר יאמרו יהי שם ואין אומרים ודוי, זה מנהג גרוע ובמקומנו לא יזכר ולא יפקד מנהג הזה, ואשר נמצא ממקצת שנים קודם זמן זה שגם בעיר בגדאד עושין כנידון שלהם שהמילה עושין בבית הנימול ואה"ב בא לביה"כ להתפלל וקורין יהי שם זה המנהג השמשים בדו אותו מלם באיזה פעמים כשרואין אה"ב עשיר עושה השמש חנופה בשביל כבודו וצועק יהי שם והחזן והקהל אינם יודעים על מה הוא וקורין יהי שם ואין אומרים ודוי כבר יזדמן לפעמים אשר לא כדת ואין לסמוך על זה ואינו חשוב מנהג:
ואשר שאלתם במקומות שאין להפסיק כי אם לקדיש וקדושה וכו' למה אין עונים פסו' שלישי שהוא פסוק ימלוך ה' לעולם אלוהיך ציון:
תשובה כתב הגאון ר"ז ז"ל בסי' ס"ו סעי' וא"ו וז"ל בקדושה יאמר רק פסוק קדוש ופסוק ברוך ולא יאמר פסוק ימלוך מפני כי פסוק ימלוך אין אומרים המלאכים ואינו מעיקר הקדושה, ויש מי שאומר שגם ימלוך הוא מעיקר הקדושה והעיקר כסברא הראשונה עכ"ל וכמ"ש הגאון מג"א ז"ל ע"ש:
עוד מצינו בקדושה של יוצר אין אומרים פסוק ימלוך והיינו טעמא הוא קרוב לזה הטעם של סברא הא' הנז' וכמ"ש הרב מנחת אהרן ז"ל כלל י"ג וז"ל ואין אומרים ימלוך כמו שאומרים בקדושת העמידה של תפלת י"ח מפני שכאן אין אנו מזכירין אלא שבח שאומרים המלאכים וימלוך ישראל אומרים אותו על כן אין מקום לאומרו כאן, כ"כ הרב ש"צ בשם הכלבו עכ"ל. ובסה"ק מקבציאל כתבתי בס"ד כי כוונות של רבינו האר"י ז"ל בפסוקים הנז' נראה כי פסוק ימלוך הוא סיום כוונות של שני פסוקים קדוש וברוך, משמע דתלת פסוקי הנז' שייכי אהדדי וכיון דעונה קדוש וברוך צריך שיענה גם פסוק ימלוך, מיהו אין בדבריו הכרח לזה ולכן כיון דלסברת הפשטנים דעיקר שלא יענה להפסיק בפסוק ימלוך, ואין לנו בדברי רבינו האר"י ז"ל דבר ברור שחולק עליהם לכן כתבתי כל כהאי גוונא שב ואל תעשה עדיף משום חשש הפסק ולכך יאמר פסוק ימלוך בהרהור הלב כן כתבתי שם, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ה
שאלה נשאלתי מאת חכמי המדרש הי"ו לענין נשיאות כפים במנחה של ת"צ הנה חדשים מקרוב נהגו פה להתפלל מנחה מפלג המנחה ולמעלה ומרן ז"ל סי' קכ"ט כתב וז"ל אבל בתענית שאין בו נעילה הואיל ותפלת המנחה סמוך לשקיעת החמה אז עושין נ"כ אבל אם מתפללין אותה מקודם כמו ביוה"כ אז אין נושאים כפיהם, והגם דבסי' תקס"ו סעי' ח' כתב מרן ז"ל בסתם וז"ל כל ת"ץ יש בו נ"כ במנחה חוץ מביוה"כ הנה מרן ז"ל סמך על סי' קכ"ט, וכ"כ בב"י בהדיא ונתבאר בסי' קכ"ט משמע שקיצר כאן וסמך אסי' קכ"ט. ועי' להר' שו"ג סי' תקס"ו והרב בית אב הנד"מ בסידור תעניות שהאריך הרחיב בזה והביא כמה פוסקים ראשונים ואחרונים ובסוף העלה דאין לעשות נ"כ גם במנחה של ת"ץ אלא דוקא סמוך לשקיעת החמה עיש"ב, אך הביאו שמועה מפ"ק המני"ר נר"ו דגם אם מתפללין מבע"י יעשו נ"כ וליכא חששה לזאת נא בבקשה יודיענו כוחא דמר ושכמ"ה: תשובה הן אמת כי אחר יום התענית של י"ז תמוז דהאי שתא הגיד לי איש אחד יר"א על נ"כ שעושין הצבור פה עירנו יע"א בזמן פלג המנחה שערערו עליהם בזה חכמי המדרש ואומרים שצריך להתפלל מנחה בזמן שהחמה בראש האילנות ואז נושאים כפיהם ואמרתי לו כל שהם מתפללים אחר שעה אחד עשר דהיינו שעה אחת קידם קריאת המגר"ב בעירנו אין למחות ולערער בזה:
ועתה אשר מעכ"ת בקשתם ממני לחוות דעתי בזה אדברה וירווח לי בע"ה. והנה טרם כל שיח נביט במאמר הגמ' דתענית דף כ"ו עיב דקאמר והאידנא מ"ט פרשי כהני כפייהו במנחה דתעניתא כיון דבסמוך שקיעת החמה קא פרשי כתפלת נעילה דמייא וכן דבר זה הובא בש"ע סי' קכ"ט ע"ש. והנה ידוע כלל גדול יש לנו בכמה דוכתי כל שאומר סמוך היינו חצי שעה קודם וכדאיתא בסי' רל"ב ובכמה דוכתי:
וכבר הב"ח ז"ל נתעורר בזאת על מרן ז"ל במ"ש על דין הנעילה בסי' תרכ"ג דסמוך היינו חצי שעה קודם ותי' לו הרב יד אהרן ז"ל שם דלישנא דתלמודא לחוד ולישנא דפוסק לחוד ע"ש והנה הכא לישנא דתלמודא וא"כ בע"כ צריך אתה לפרש האי סמוך לשקיעת החמה דנקט במנחה דתעניתא היינו ר"ל חצי שעה קודם, ולפי"ז פה עירנו יע"א אשר בדקו וראו קודם כמה שנים ונתברר אצלם דשקיעת החמה היא עשרה דקים קודם קריאת המגר"ב א"כ סמוך לשקיעת החמה הוא ארבעים דקים קודם קריאת המגר"ב פה עירנו יע"א שהוא שני שלישי שעה וא"כ לפי"ז הוי שיעור זה קודם שיעור חמה בראש האילנות שהוא זמן תפלת הנעילה שכתב מרן ז"ל בסי' תרכ"ג דידוע חמה בראש האילנות הוא שליש שעה קודם קריאת המגר'ב וכמ"ש הרב מהרח"ף ז"ל ברוח חיים ומועד כל חי וא"כ לפי"ז זמן מנחה ביום התענית שעושין בו ג"כ אינו כזמן תפילת נעילה ממש אלא הוא קודם תפילת הנעילה כשליש שעה לפי החשבון שעשינו וצריך לומר דלא קפדינן שתהיה תפילת המנחה דיום ת"ץ כזמן תפילת נעילה דיוה"כ ממש בדקדוק וגם בכה"ג שהוא שליש שעה קודם נמי חשיבה דמייא לתפילת נעילה:
ועוד יש לי לבאר בדבר הזה דהאי שיעורא דארבעים דקים קודם קריאת המגר'ב אשר העלינו מכח לשון סמוך לשקיעת החמה כל זה הוא על עת נשיאות כפים עצמה דהכי מפורש בגמ' דתענית דאמר כיון דבסמוך שקיעת החמה קא פרשי ולא אמרו קא מצלו. וכן ראיתי להרב העמק שאלה על שאלתות פ' בהעלותך סי' קכ"ג שכתב לפי עניינו בדקדוק זה בלשון הגמ' דנקט קא פריש, ולא אמר קא מצלו דמשמע שיעור זה הוא על עת נ"כ עצמו ובאמת דבר זה מוכרח אתה לאומרו וא"כ השתא לפי מה שהעלינו הנה אם הצבור פה עירנו יתחילו במנחה שעה אחת מ"מ קודם קריאת המגר'ב או שעה אחת פחות חמשה דקים אז תגיע נ"כ סמוך לשקיעת החמה שהוא ארבעים דקים קודם קריאת המגר'ב יען ודאי אמירת למנצח וכו' וקריאת ס"ת ותפילת העמידה לחש וחזרה צריך לה לפחות חמש עשרה דקים או כ' דקים:
ודע כי אע"ג דהרמב"ם בפ"ה מה' תפילה והטור בסי' קכ"ט כתבו הואיל ותפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה ולא כתבו הואיל ופורשים כפיהם סמוך וכו' כדנקיט הש"ס ואחריהם נמשך מרן ז"ל בלשונו בש"ע כדרכו דרך הקודש לתפוס לשון הרמב"ם ז"ל עכ"ז מוכרחים אנחנו לומר דלא בדקדוק נקטי הכי וגם הם כוונתם על נ"כ שבמנחה והא ודאי לשון הגמ' הוא עיקר דאמר קא פרשי וכן העתיקו כל הראשונים ז"ל וכן מרן בב"י על לשון הטור ובכ"מ על לשין הרמב"ם הביא לשון הגמ' כיון דסמוך לשקיעת החמה פרשי ועל כן מוכרח לומר דלא נקטי מילתייהו בדקדוק וכוונתם על נ"כ שבתפלת המנחה, וכעת לא ראיתי מי שנרגש בזה, ואיך שיהיה ברור הדבר דהאי שיעורא דסמוך לשקיעת החמה הוא על עת נ"כ עצמה וכמפו' בגמ' ובכל ספרי הראשונים ז"ל:
ועתה נעתיק עצמינו מתפלת המנחה דיום התענית ונבוא לחקור בתפלת הנעילה שכתב מרן ז"ל בסי' תרכ"ג שהוא בזמן חמה בראש האילנות. די"ל אם זמן זה של ההתחלה הוא לעיכובא או למצוה מן המובחר. והנה ראיתי להר' מאמר מרדכי ז"ל שכתב שם בסוף ס"ק א' וז"ל ולענין הלכה נ"ל עיקר כמו שביארנו דעת מרן ז"ל בש"ע והוא מכוון לדבריו בב"י ודעת רוב הפוס' הילכך שפיר דמי להתחיל אותה שעה ורביע קודם הלילה וצריך למהר בה ולסיימה עד סוף שקיעת החמה קודם שיחשך היום וכן אנחנו נוהגים ברוב השנים עכ"ל:
ושו"ר להגאון מש"ז בהי' תרכ"ג שכתב דיוכל להתחיל נעילה מן פלג המנחה אבל קודם פלג המנחה לא יתחיל ע"ש. והרב דרכו לכתוב בקיצור גדול והאמת אתו בזה כי מאחר דזמן פלג המנחה הוא זמן ערבית לר"י ראוי שגם תפלת נעילה יוכל להתחיל בו משורת הדין:
ולפי"ז מה שנזכר בירושלמי וכן בפוסקים ובש"ע על זמן הנעילה כשחמה בראש האילנות הוא למצוה מן המובחר משום כדי שתהיה נשלמת בשקיעת החמה שהוא זמן נעילת שערי שמים לרב ואע"ג דקיי"ל כרבי יוחנן דקפיד אנעילת שערי היכל בלבד מ"מ למצוה מן המובחר עבדינן כרב נמי והיינו שלפחות תהיה ההשלמה שלה בנעילת שערי שמים שהוא בשקיעת החמה ואם יתחיל בה קודם שיעור זה של חמה בראש אילנות נמצא גומרה קודם נעילת שערי שמים זמן הרבה. וכן מוכח לשון מרן ז"ל בש"ע שכתב זמן תפלת נעילה כשחמה בראש אילנות כדי שישלים אותה סמוך לשקי' החמה ע"כ משמע כי זמן ההתחלה עבדינן ליה בהכי בשביל הגמר וכבר פירשו האחרונים דברי מרן ז"ל דהאי סמוך דנקט כאן אינו כלשון סמוך דמשנה וגמ' שהוא חצי שעה קודם אלא הוא ר"ל בזמן שקיעת חמה. ועי' ביד אהרן ז"ל דכתב דלשון פוסקים לחוד ולשון הגמ' לחוד. ובאמת זה מוכרח מאחר דנקיט ההתחלה כשחמה בראש אילנות איך אומר גומרה סמוך לשקיעה אלא ודאי האי סמוך לשקיעה אינו כשאר לשון סמוך דמשנה וגמ' דאמרינן בעלמא:
והנה בענין זמן תפלת מנחה דפליגי ביה רבנן ור"י אפסיק הלכתא בגמ' דברכות דף נ"ז מאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד והכי פסק בש"ע סי' רל"ג וכתב דאין לעשות כקולי שניהם להתפלל מנחה וערבית אחר פלג המנחה. אך ידוע כי פה עירנו יע"א נהגו לעשות כקולי שניהם שמתפללים מנחה וערבית ביחד בזמן פלג המנחה והיינו טעמא דנהגו פה עירנו יע"א בהכי עפ"י מ"ש מרן ז"ל בב"י שנהגו העולם לעשות תרי קולי שסמכו על סברת ר"ת ושכ"כ הרשב"א ז"ל ע"ש, וכן מפורש המנהג בדברי הלבוש ז"ל וכ"כ גדולי האחרונים ז"ל. ובס' שלמי צבור בדף ק"ס ע"א וע"ב הוסיף להביא סעד לזה ממנהגו של רבינו האר"י ז"ל ועי' בשערי תשובה סי' רל"ג ע"ש:
הנה כי כן יש לומר כל היכא שהם מתפללים מנחה אחר זמן פלג המנחה שהוא זמן ערבית לר"י חשיב זה סמוך לשקיעת החמה ודמייא לתפלת נעילה דכיון שהיא סמוכה לשקיעת החמה עושין בה נ"כ שהרי מעיקר הדין אי הוה בעי להתפלל נעילה בזה הזמן שפיד דמי ומה שאין מתפללים נעילה אלא כשהחמה בראש אילנות הוא למצוה מן המובחר כדי להשלימה בנעילת שערי שמים וכמש"ל:
ואם תאמר והלא היינו טעמא דאין נושאין כפים במנחה בתענית שיש בו נעילה משום דאתי לאחלופי במנחה דשאר ימים וא"כ גם בהאי מנחה דנ"ד נימא כיון דבכלהו יומי מתפללין פה עירנו יע"א מנחה בזה הזמן שהוא פלג המנחה ולמעלה השתא נמי אם ישאו כפיהם במנחה זו ביום תענית צבור אתי לאחלופי במנחה דשאר יומי זה אינו דאי חיישינן בהכי א"כ לא יהיו נושאין כפיהם פה עירנו יע"א אפי' אם יתפללו במנחה בחמה בראש אילנות שהוא שליש שעה קודם קריאת המגר'ב. יען כי פה עירנו כל יום ויום מתפללין מנחה וערבית כיתות הרבה בזא"ז ומתפללין מנחה גם אחר קריאת המגר'ב ועל הרוב ימצא שרוב הצבור הם מתפללין מנחה בזה הזמן של חמה בראש אילנות שהוא שליש קודם קריאת המגר'ב וא"כ צריך לבטל נ"כ מן פה עירנו יע"א לגמרי כיון דבכל יום יש הרבה מתפללים מנחה עד קריאת המגר'ב ותגזור משום דאתי לאחלופי אלא ודאי היכא שהם אין מתפללין ביום התענית מנחה מבע"י דהיינו קודם זמן פלג המנחה שהוא זמן הראוי לתפלת ערבית ג"כ תו לא חיישינן לאחלופי אלא חשבינן לענין זה כל הזמן הזה כולו סמוך לשקיעת החמה ודמי לתפלת הנעילה דדווקא במנחת יוה"כ אשר מתפללין מבע"י גדול קודם זמן פלג המנחה הרבה כדי לומר ודויים ופיוטים וסליחות שהוא זמן שאינו ראוי לתפלת ערבית אז גזרינן בזה משום אחלופי משא"כ בתענית צבור כיון שהם מתפללים המנחה בפלג המנחה שהוא זמן הראוי להתפלל ערבית ג"כ לא גזרינן משום אחלופי וחשיב כ"ז הזמן סמוך לשקיעת החמה לענין זה:
והנה נראה כי זה טעמא דמסתבר יען כי כשגזרו במנחה של כל יום משום שכרות הוא משום סעודת הצהרים דשכיח בה שכרות מיין ששותין בתוך סעודת הצהרים וכנז' בפוס' ז"ל ולכן גזרו משום זה הן במנחה גדולה שהיא סמוכה לסעודת הצהרים הן במנחה קטנה שהיא רחוקה קצת מסעודת הצהרים ועל כן יש לומר שפיר דווקא הזמן הראוי ומיוחד בלבד נכנס כולו בכלל הגזרה משום דלא נתנו רז"ל דבריהם לשיעורים לחלק בזמן המנחה בין זמן הקרוב לסעודה ובין זמן המופלג טובא כיון דכל זמן זה הוא נקרא זמן תפלת המנחה ולא פלוג בזה אמנם אחר שהגיע זמן פלג המנחה שהוא זמן המובדל ומוחלק מעצמו מזמן המנחה הקודם אליו יען דעתה בזה הזמן הוא זמן תפלת ערבית לר"י ופלג המנחה נקרא לכן יש לומר דלא נכנס זה הזמן בכלל הגזרה דזמן תפלת המנחה כיון דבאמת הוא מופלג מאד מאד מסעודת הצהרים והוא סוף היום ומתפללים בו ערבית שהיא תפלת הלילה ואתה קיראו בשם מיוחד ומובדל כי נקרא זה פלג המנחה:
ועוד יש לנו להוכיח הוכחה גמורה דליכא למיחש לאחלופי בהכי דהא לרבנן תפלת המנחה עד הערב וכן עמא דבר בכל מקום וא"כ גם אם יתפללו מנחה בזמן הנעילה שהוא חמה בראש אילנות איך ישאו כפיהם אכתי לגזור אטו מנחה דכל יום ויום שהם מתפללים אותה עד הערב שהוא זמן חמה בראש אילנות וגם אחר שקיעתה לגמרי ואתי לאחלופי אלא ודאי לא גזרינן משום אחלופי אלא על זמן שהוא מיוחד למנחה דווקא שאין ראוי להתפלל בו ערבית ג"כ אבל כל היכא שהגיע זמן שיכולים להתפלל בו ערבית ג"כ שנמצא זמן זה אינו מיוחד למנחה דווקא תו לא גזרינן ביה משום אחלופי והיינו טעמא משום דאי גזרת ביה משום אחלופי נ"כ לא שייך שיעשו נ"כ כלל דהא עד הערב אפשר להתפלל מנחה ובערב מעיקרא אין נושאים כפיהם דאין נ"כ בלילה וזו הוכחה גמורה בעזה"י:
וראיתי לרש"י ז"ל בגמ' דתענית הנז' שכתב וז"ל כיון דסמיך לשקיעת החמה וכו' שמאחרין עד שקיעת החמה ומתפללין כל שעה ואין הולכין לביה"כ משש שעות ולמעלה כמי שהיו עושין באותן הימים כתפלת נעילה דמייא השתא ליכא למגזר משום מנחה דכל יומא עכ"ל. ונראה כי באומרו ומתפללין כל שעה יש חסרון תיבה בכאן. ועי' להר' פ"ע על תענית שכתב מרוב העתקות נפל טעיות ע"ש. ומדבריו הנז' יש סעד לדברינו הנז' ואין פנאי להאריך בזה:
הנה כי כן המנהג הזה שנהגו פה עירנו להתפלל מנחה ביום ת"צ מן פלג המנחה ולמעלה ולעשות בו נ"כ אין לערער עליהם ולמחות בידם כי יש להם טעם רב לסמוך עליו לפי המנהג של עירנו שהם מתפללים כל יום מנחה וערבית יחד מן פלג המנחה עד הערב וכאשר כתבנו בס"ד דברי טעם בזה:
מיהו אני לא אמרתי לאותו האיש המדבר להתיר בפי' אלא בהיכא שהם מתפללים בתחלת שעה אחד עשר שהוא שעה אחת מ"מ קודם קריאת המגר'ב כדי שיהיה הפרש קצת משאר ימים באיחור תפלת המנחה אך עכ"ז אני אומר דאין למחות באותם המתפללים בתחלת זמן פלג המנחה ממש משום האי טעמא דכתיבנא:
ועוד נראה שיש סניף להקל בזה משום דוחקא דצבורא כי הצבור נאספים ונקבצים בביה"כ ביום התענית קודם קריאת המגר'ב בשעה אחת וחצי ואם נאמר להם שיתאחרו להתפלל בשביל נ"כ הוי טרחא דציבורא מאד דקשה עליהם להתעכב בביה"כ כ"כ ובפרט בימי החום. ועוד יש הרבה רוצים לצאת אחר תפלה לקנות דבר מאכל מן השוק ואם נאמר להם שיתפללו בלא נ"כ. חדא אינהו קפדי אנ"כ ביום התענית. ועוד למה נבטל מצוה רבא כזאת. והנה נודע כי מעיקרא טעם מניעת נ"כ ביום התענית הוא גזירה משום אחלופי בשאר יומי וגם בשאר ימים גופייהו הוא גזרה דרבנן משום שכרות על כן ודאי כל היכא דאיכא דוחקא כהאי גוונא יש להקל וכ"ש וכ"ש דאיכא נמי טעם רב שכתבנו לעיל בס"ד לחלק ולהתיר דודאי אין חוששין בכהאי גוונא להחמיר:
הנה כי כן נראה להעלים עין ולשתוק לבלתי נמחה באותם שנוהגים להתחיל בתפלת המנחה מעת פלג המנחה אמנם להורות לכתחילה אין מורין אלא רק לעשות נ"כ ארבעים דקים מ"מ קודם קריאת המגר'ב שהוא חצי שעה קודם שקיעת החמה פה עירנו יע"א ואותם המתחילים להתפלל אחר שעה אחד עשר דהיינו בתפלת שעה אחת קודם קריאת המגר'ב הם ודאי יגיעו לשיעור זה לעשות נ"כ שני שלישי שעה קודם קריאת המגר'ב כי לאמירת למנצח וכו' וקריאת ס"ת ותפלת העמידה לחש וחזרה ודאי צריך לה שליש שעה מ"מ, כן נראה והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:
סימן ו
מה שכתבתי לאחד מעיר במב"י ששאל שאלות קטנות:
הקושיא שנתקשית בדברי הש"ע או"ח סי' תפ"ט ס"ו במ"ש אם הוא ארבעה ופתח בברכה אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בחמשה דאינו חוזר ומברך ונתקשית והא הוציא שקר מפיו כי מנה חמשה והם ארבעה ואיך יצא י"ח, הנה קושיא זה כבר הקשה אותה הגאון הלבוש וגם הגאון ב"ח והסכימו דבהאי גוונא לא יצא י"ח וכ"כ הר' פר"ח ז"ל, והנה טעמו של הא"ז והש"ע דס"ל דיצא י"א היינו משום כי במחשבתו כיון על ארבעה אפי' בשעה שהוציא הספירה שאמר היום וכו' ורק מפיו יצא תיבת חמשה בטעות דבלבו חשב להוציא מפיו ארבעה ובטעות יצא מפיו חמשה ולהכי ס"ל דלמ"ד ספירה בזה"ז מדרבנן מקילינן בכה"ג לומר דיספיק לזה מה שהיה במחשבתו למנות היום על ארבעה ורק שבטעות לשון יצא מפיו חמשה ועם כ"ז הקשו הגאונים הנז' על סברא זו דמה תועיל מחשבתו וכוונתו דהעיקר הוא מה שהוציא מפיו לכן פסקו דבכה"ג לא יצאו י"ח, אך הגאון הט"ז פירש כוונת הא"ז ומרן ז"ל בש"ע דפסק כוותיה לא איירי שמנה בפיו חמשה אלא לעולם מנה ארבעה כפי האמת ורק בסיום הברכה חשב בדעתו לומר חמשה ומה שאמרו וסיים בחמשה קאי על הברכה אבל לעולם בעת שבא לספור מנה ארבעה כפי האמת וקמ"ל בזה דלא תימא כיון דבסיום הברכה כיון על הטעות שהוא בחמשה לא תועיל לו הברכה לז"א דבכה"ג יצא י"ח בברכה אבל אה"נ אם במנין טעה ג"כ ומנה חמשה גם הא"ז ומרן ז"ל יודו דלא יצא י"ח ע"ש וגם הגאון א"ר פירש כן כט"ז ז"ל וכן הרב נהר שלום ז"ל ג"כ פירש דברי מרן ז"ל כפירוש הט"ז ז"ל:
אבל נראה פי' הט"ז וא"ר הנז' בדברי מרן ז"ל בש"ע הוא דוחק כי עדיין יש להקשות לפ"ד מה ספק יש בזה כיון דהספירה היא היתה כראוי ורק בברכה הוא הספק דפשיטא הוא דלא יברך דספק ברכות להקל ואף למ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא וכאשר הקשה כן הגאון מש"ז ז"ל ומה שרצה ליישב ע"ז הר' נהר שלום ז"ל הוא דוחק כאשר יראה הרואה. והנה הר' מאמר מרדכי ס"ק ח' כתב פי' הט"ז ז"ל הוא דוחק הרבה והוא תי' דברי מרן בש"ע באופן אחר דהיינו אין כוונתו לומר דיצא ידי ספירה בהיכא דסיים ומנה חמשה אלא כוונתו לומר דיצא י"ח ברכה ואה"נ ודאי צריך לחזור ולספור ארבעה ורק לא יברך דעולה לו אותה הברכה שבירך אעפ"י ששהה יותר מכדי דבור כל שלא הפסיק בדברים אחרים. ואה"נ מודה מרן ז"ל דאם לא חזר וספר ארבעה כפי האמת לא יצא י"ח וכן אם הפסיק בדברים אחרים דחוזר המברך ג"כ ע"ש. ודין זה כתבו הרב מ"א ז"ל אך לא פי' כן דעת הש"ע מפני שדוחק לפרש דברי הש"ע בהכי ועוד כי מדברי מרן ז"ל בב"י לא משמע כן וכבר הוא עצמו נרגש בדבר זה:
ודע כי יש עוד מן האחרונים ז"ל שהאריכו בדין זה ונתקשו בו ויש שהלכו אחר פשט דברי מרן בש"ע ועכ"ז קיימו דבריו משום דעיקר כוונתו בברכתו וספירתו היתה על הארבעה שהוא מספר האמתי ורק בטעות נזרקה תיבת חמשה מפיו ושאני טובא מהך דינא דסי' ר"ט דנקיט כסא דשכרא וסיים בדחמרא ועי' להגאון חק יעקב ס"ק י"ט מ"ש בזה ועוד אחרונים נקטי הכי ואין צורך להאריך יותר בזה:
והנה כי כן לענין הלכה זה שבירך אדעתא דלימא ד' וטעה ואמר חמשה דחוזר וסופר ארבעה על האמת אך לא יברך עוד שנית משום ספק כיון דברכות אינה מעכבות:
ומה ששאלת על לשון אשל אברהם הנדפס בש"ע סי' ת"צ ס"ק ב' שלא הבנת דבריו הנה דבר זה הביאו אש"א מתשו' בית יאודה עייאש ז"ל ח"א סי' ד' שנשאל מי שטעה בתפלת ערבית של ליל שמיני עצרת ולא אמר את יום שמיני חג עצרת הזה אלא אמר את יום חג הסוכות הזה כפי הרגלו בשבעת הימים ועקר רגליו ושמע ברכה מעין שבע מפי הש"ץ לפי שחל אותה שנה ש"ע בשבת ובא לשאל אם יחזור או לאו. והרב ז"ל שם בתשובה העלה דהדין הוא כל שחתם מקדש ישראל והזמנים הרי הזכיר שם יו"ט בסתם ואעפ"י שלא הזכיר באמצע שם אותו החג שעומד בו אין קפידא בזה לעיכובא בדיעבד ולכן כיון שחתם בחתימה כתיקנה שהזכיר שם יו"ט בסתם אעפ"י שבאמצע הזכיר שם חג אחר שאמר חג הסוכות אין זה מעכב דהא קי"ל הטועה והזכיר מאורע שאר ימים שלא בזמנו דלא הוי הפסקה וכו' ע"ש. ודבריו אלו הביאם באש"א בקיצור ומ"ש וסגי בברכת חג סתם היינו כי בחתימה חתם מקדש ישראל והזמנים שהזכיר שם החג בסתם בתיבת הזמנים וסגי ליה בהכי ופשוט:
ומה ששאלת על דברי הבה"ט ביו"ד סי' קמ"א ס"ק ט"ז שכתב נראה דנ"מ לענין אם פחתו וכו' דלא הבנת כוונת דבריו. הנה כוונתו פשוטה דקאי על הקו' שהוק' בתחלת דבריו כיון דצורת אדם שהיא אחת מן ארבעה פנים אפי' לבדה אסורה א"כ ל"ל למימר צורת ארבעה פנים בהדדי. וע"ז בא לתרץ נ"מ בדין זה לענין דין ביטול דע"ז והוא הדין הוא בביטול ע"ז איך תהיה בטלה ומותרת בהנאה היינו אם פחתה ר"ל שחתך ממנה אבר אחד שקטע ראש אזנה או ראש חוטמה או ראש אצבעה וכן באשרה אם נטל ממנה מקל או אפי' עלה אחת לצרכו וכנז' בסי' קמ"ו סעי' ו' וס"ז דכל שפיחתה הרי זו בטלה ולכן קמ"ל בהאי דינא דעשה צורת ד' פנים דאם לא פיחת אלא רק בצורת אדם בלבד דלא בטלה בהכי אלא צריך שיעשה פחת בכל הצורות שעשה ולא סגי לפחות בצורת אדם בלבד:
ואשר שאלת על משרת גוי בבית ישראל והוא מבשל בשביל ישראל אם יש בזה איסור בשולי גוים, או"ד כיון שהוא משרת בבית הישראל אין בזה איסור בשולי גוים:
תשובה הנה מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' קי"ג ס"ד כתב יש מי שמתיר בשפחות שלנו ויש מי שאוסר ואפי' בדיעבד וכתב מורם בהגה ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים ואפי' לכתחלה נוהגין בבית ישראל שהשפרות והעבדים מבשלים בבית ישראל כי א"א שלא יחתה אחד מבני הבית מעט עכ"ל, והנה פה עירנו בגדאד יע"א נהגו לאסור השפחות גם בדיעבד כי אנחנו קבלנו הוראת מרן ז"ל שהביא בש"ע סברת האוסרים באחרונה וידוע כי סברא שהביא באחרונה היא עיקר ולכן נהגו פה עירנו לאסור גם בדיעבד, אמנם במקומות אחרים שנהגו להתיר אין למחות בידם כי יש להם על מה שיסמוכו ועי' להרב הכנה"ג הגב"י אות ח' שכתב במקומות הללו אין נוהגים היתר אפי' בשפחות שלנו שהם קנויות לנו אפי' בדיעבד ובשעת הדחק יש לסמוך על סברת הרמב"ן ז"ל ומתיר בשפחות הקנויות לנו ע"ש:
מיהו כ"ז בשפחות שהם קנויות לנו דמלאכה דעבדי דישראל הוא ומוזהרין עליהם בשבת מן התורה הילכך ליתנהו בכלל גזירות חתנות שגזרו גבי גוים אבל שפחות שאינם קנויות לנו רק שנשכרו לשכר ואין אנחנו מוזהרין עליהם בשבת גם הרמב"ן ז"ל יודה דאסור דיש בזה איסור בשולי גוים וכמפורש כן בדברי הרמב"ן ז"ל וכ"כ הש"ך והט"ז ז"ל ע"ש:
אך יש עוד מקילין יותר. גם במשרת ומשרתת גוים שאין קנוי לנו כי אם נשכר לנו כיון דהוא מבשל בבית ישראל והוא דעת הר"א ז"ל שהביא הטור וכתב בס' או"ד דגם בזה יש להתיר בדיעבד ולסמוך על הר"א שמביא הטור שבבית ישראל אין בו משום בשול גוים אע"ג דלא קי"ל כוותיה ע"ש. הרי התיר בדיעבד דווקא ולא לכתחילה ועי' להר' ש"ך סק"ז והר' הט"ז סק"ג מ"ש בזה ע"ש. והר' פר"ח סק"ט בשפחות הנשכרות שאין אנחנו מוזהרים עליהם בשבת כמ"ש בש"ע א"ח סי' ש"ד אז לכ"ע יש לאסור ואפי' בדיעבד ע"ש והרב שו"ג ז"ל ס"ק יוד הביא דברי הפר"ח ז"ל הנז' וכתב וז"ל בידוע שנעלמו ממנו דברי האחרונים ז"ל שהביא הכנה"ג שמתירים בשפחות של אשכנז שאינם קנויות להם חלא מושכרים וכתב בשם ב"ח דכן נהגו היתר בשפחות גויות נשכרות. ומיהו צריך שיהא ישראל יוצא ונכנס כדי שלא תשים דבר איסור תוך התבשיל להשביח חלקה עכ"ל:
גם הר' בית לחם יאודה ז"ל ס"ק ט' כתב וז"ל הפר"ח מחמיר בשפחות שלנו שנשכרות אבל הט"ז והש"ך וכנה"ג מאריך מאד בזה ומסיק שמותר בשם הגהת ש"ר ות"ח והפרישה ורש"ל ומהרי"ל ואיסור והיתר ומהר"ם וב"ח. וכן נהגו היתר בשפחת נכרית מיהו שיהא ישראל יוצא ונכנס כדי שלא תשים דבר איסור תוך תבשיל, וכן הסמ"ע בקונטריס שלו הזהיר שלא ליתן לבשל שפחת גוים דלפעמים עושים בו דבר איסור גם תחבו כלי בשר בחלב או אפכא וגם יש בו קצת בשולי גוים עכ"ל ויש להעיר בדבריו בענין זה של גאוני אשכנז אשר קבצם יחד בדעת אחד ואין צריך להאריך יותר:
הנה כי כן אם אתה שואל על שפחות ועבדים הקנויות הנה בזה יש הרבה מתירים ואעפ"י דמרן ז"ל הביא סברת האוסרים באחרונה וכתבתי לעיל שפה בגדאד נהגו לאסור. מ"מ אם בעיר במביי נהגו כסברת המתירים לית לן בה ואעפ"י שאתה מעיר בגדאד וכתבתי שפה נהגו לאסור עכ"ז יש לך דבר זה אם הוא שעת הדחק שא"א לך להביא משרת ישראל וא"א שתבשל אשתך בעצמה במקומכם וכבר כתב הכנה"ג דבשעת הדחק יש לסמוך על הרמב"ן ז"ל ועי' להר' פר"ח ז"ל סק"ו שכתב כל כי האי אמינא בשל סופרים הלך אחר המיקל ומה גם בנידון זה דאינו אלא גזירה בעלמא עכ"ל. ולכן יש להתיר לך אם הוא שעת הדחק אעפ"י שאנחנו מבני עירנו בגדאד יע"א דנהגו להחמיר בזה ורק בתנאי שיהא ישראל נכנס ויוצא כדי שתהיה השפחה מרתתת שלא תעשה דבר איסור להשביח מעשה ידיה או שלא תשמש בכלי חלב בבשר וכיוצא בזה וכמ"ש הסמ"ע ז"ל הנז"ל:
ואם השאלה שלך על משרת או משרתת גוים שאינם קנוים לך אלא נשכרים אצלך לשרת בשכירות דבזה הרמב"ן ז"ל לא התיר הא ודאי דיש להחמיר בזה וכמ"ש הר' פר"ח ז"ל אך עכ"ז כיון דאיכא כמה גדולים דסמכו על המתירים משום דהם מבשלים בבית ישראל. הנה אם אנשי עיר במבי נהגו בזה היתר אין למחות בידם, ורק בתנאי שיהיה ישראל יוצא ובא שם בבית התבשיל וגם שיהיה ישראל אחד מבני הבית מחתה באש בכל בישול ובישול דאעפ"י דלדעת מרן ז"ל לא מהני חיתוי בתבשיל וכמ"ש בסעי' ז' וכמ"ש הפר"ח ז"ל סק"י מ"מ כיון דאמרינן דסומכים על המתירים המקילים יש להם לפחות להזהר בזה. והנזהר שלח לסמוך על סברת המקילין בשום אופן תע"ב טוב ומי שיש לו מח בקדקדו יבין כמה תקלות יצא מזה אעפ"י שהישראל יוצא ונכנס ודי בהערה זאת ואין פנאי להאריך יותר והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:
סימן ז
שאלה בתולה גדולה שנפטרה ואין לה זרע לומר קדיש בשבילה ואביה רוצה שישכיר לה אדם אחד שיאמר קדיש בכל יום בשבילה יען כי הוא יש לו עסקים אצל הערביים ומוכרח לישב שם כמה חודשים ולהתפלל ביחיד ועל כן נעשה שואל אם יש תועלת למת בקדיש שאומר בשבילה איש זר שאינו קרוב שלה:
תשובה זאת שאין לה זרע ודאי אם יאמר אביה הקדיש בעבורה יש בזה תועלת טפי מאיש זר שאינו קרוב שלה אך עכ"ז היכא דלא אפשר בו אה"נ יהיה לה תועלת בקדיש של אחר אע"פ שאינו קרוב שלה כי דבר זה שנהגו להשכיר אחד לומר קדיש על המת היכא דאין לו קרובים הוא מנהג קדמון ומנהג ישראל תורה היא והראיה שזה מנהג קדמון ויש לו סמך ע"פ חכמים הוא ממ"ש מרן ז"ל בב"י בסוף יו"ד וז"ל מצאתי כתוב אחד מדיירי העיר היה אומר קדיש עבור אמו שמתה בעירו ואחד שהיה מלמד בעיר והיה אומר קדיש בעבור אמו אבל לא מתה בעיר ולא היתה דירתם בעיר ואחת היתה זקנה שנח נפשה בעיר ולא עזבה בן ולא בת וקרוביה שכרו אחד שיאמר קדיש עבור נפשה וע"כ שלחו למהר"ר יוחנן נ"ע וזו טופס תשובתו וכו' ע"ש בדבריו הנז' שהנהיג בעירו מי שמת בעיר וגם בניו מדיירי העיר יש לו ב' חלקים נגד מי שמת במקום אחר ובנו דר בעיר וה"ה מי שמת בעיר והשכיר לו אחד שיאמר קדיש בעבורו כי המת יש לו זכות בקדישים מצד עצמו וגם הבן יש לו זכיה מצד עצמו ע"ש, והנה דין תביעה זו בקדישים לא שייכא במקומותינו כי כאן נוהגים שכל היתומים והקרובים שאומרים קדיש שיאמרו כל הקדישים כולם ביחד אך למדנו מתשובה הנז' שמנהג קדמון היה להם להשכיר אדם לומר קדיש בשביל נפש הנפטר נמצא יש תועלת בזה אע"פ שהוא איש זר:
וכן מוכח ג"כ מתשובת מהריק"ו ז"ל שורש מ"ד שכתב וז"ל ומ"מ אמת הוא שנהגו שאפילו איש נכרי שאין קרוב כלל אומר קדיש בשביל אחר ואפילו במקום שיש אומרים בשביל אב ואם אלא שאינו נוטל כ"כ כמו מי שאומר בשביל אב ואם ותמיד עושין פשרה שיטול הנכרי שליש או רביע והשאר יטול הבן בשביל אביו ואמו עכ"ל ע"ש ועיין כסא אליה דפוס ירושלים בענין תענית רג"ל ימים במשכב זכור יבא אדם שיתענה וישלים לו החשבון ע"ש:.
וראיתי להרב מהרח"פ ז"ל בספ' חיים בי"ד סי' קי"ד שכתב מה שנהגו בעירנו אזמיר ובכמה עיירות שנותנים קדיש בתרא להרב מורה צדק שבעיר שמעתי מפי קדוש מ"ר הרב הגדול מ"ז אור הירח ז"ל שהיה אומר כי יען אמירת הקדיש היא להגן על הנפש המת להצילו מן גיהנם והרי יש כמה מתים שבישראל שלא זכו לבנים שיאמרו קדיש עליו ולכן תיקנו שיאמר הרב מורה צדק קדיש והוא מגין לכל נפשות מת שמתו שאין להם מי שיאמר קדיש בעדם זת"ד עכ"ל ע"ש:
הנה מוכח דיש תועלת בקדיש למת אפילו ע"י איש זר שאינו קרובו ועל כן יפה הוא עושה זה השואל להשכיר אחד יר"ש שיאמר בכל יום קדישים בעבור נפש בתו אך כבר ידוע מ"ש רבינו האר"י י"ל בס' הכוונות כי עיקר הקדיש שיש בו תועלת למת הוא קדיש בתרא שאומרים אתר פטום הקטורת קודם עלינו לשבח לכן טוב שזה האיש שאומר קדיש שיאמר קודם זה הקדיש בזה"ל הריני מוכן לומר עתה קדיש וברכו כתקנת חז"ל שתיקנו לאומרו אחר קריאת פטום הקטורת קודם אמירת עלינו לשבח והריני מכוין באמירת הקדיש זה לתועלת נפש פב"פ לעורר הרחמים למנוחת נפשה ורוחה ונשמתה במנוחות שאננות בגן עדן כל זה הנוסח יאמר קודם תנא דבי אליהו ואח"כ יאמר תנא דבי אליהו ויאמר הקדיש:
גם עוד בכל יום אחר כל הקדישים בסוף היום יאמר בקשה זו יהירמ"י או"א שתחום ותחמול ותרחם ברוב רחמיך וחסדיך על נפש רוח ונשמה של פב"פ ולמען הקדישים שאמרתי אני עבדך ביום הזה תבטל כל המקטרגים והמשטינים ויעמדו מליצי יושר להליץ טוב על נפשה רוחה ונשמתה ותלוה אליהם השלום וישכנו במנוחת שלום השקט ובטח ותגביר חסדיך על מדת הדין ויתמתקו הגבורות הקשות על ידי פלא העליון שהוא חסדים גדולים ורחמים גמורים: יהיו לרצון וכו':
סימן ח
שאלה מעשה שהיה פה עירנו יע"א בש"ץ שא"ל לעלות הוא עצמו לס"ת והואיל והיה מבולבל שכח לומר ברכו את ה' המבורך אלא בירך תכף ברכת אשר בחר וכו' וקרא בתורה ובירך ברכה אחרונה ולא הרגיש בטעותו ורק קצת מן הציבור הרגישו ששכח לומר ברכו אך לא צעקו עליו כי תכף התחיל לקרות. ועל זה שאל השואל אם היה הש"ץ מרגיש בזה אחר שסיים ברכה הראשונה קודם שהתחיל לקרות אם יש לומר ברכו כדי שיענו הקהל ברוך ה' וכו' או"ד כיון דלא אמרה קודם הברכה תו לא מצי למימר, יורינו ושכמ"ה:
תשובה נראה משום הפסק בין הברכה לקריאת התורה ליכא למיחש כלל דהא אמירת ברכו היא נתקנה באמת קודם קריאת התורה והיא בכלל ברכת התורה ורק שהיא נתקנה לאומרה בראשונה קודם ברכת אשר בחר בנו ועל כן אם יאמר אותה אחר ברכת אשר בחר אין כאן חשש דין הפסק כלל וזה פשוט:
אך מה שיש להסתפק בזה הוא כיון דנתקנה קודם הברכה אין ראוי לאומרה אחר הברכה וכמו ברכו שאומרים אחר קדיש של ישתבח שנתקן לאומרו קודם ברכת היוצר דאם לא אמרו קודם ודאי תו לא מצי לאומרו אחר ברכות יוצר קודם ק"ש וה"ה הכא:
והנה ראיתי בס"ד כי ד"ז יתבאר ממ"ש מרן ז"ל בסי' ס"ט בדין פורס על שמע שאומר ברכו שצ"ל ג"כ ברכה א' של יוצר ומפורש הטעם בבית יוסף וז"ל וכיון שהש"ץ אומר ברכו עכ"פ צריכים לברך שום ברכה שאל"כ היו נראים כאלו הם כופרים ח"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים ולכן אומרים ברכה ראשונה של ברכת ק"ש וכ"כ רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל ע"ש משמע מדבריו דא"א לומר ברכו את ה' וכו' אלא א"כ אומרים אחר זה איזה ברכה וכל שאין ברכה לאחריה אין לאומרה ולפ"ז ה"ה בנ"ד דא"א לומר ברכו את ה' אחר שכבר בירך ברכת אשר בחר דאין עוד ברכה אח"ז אלא הוא קורא בתורה:
גם מצינו להריב"ש ז"ל סי' של"ד שערער על הנוהגים לומר ברכו אחר קדיש בתרא בשבתות ויו"ט ע"ש ודין זה פסקו מרן ז"ל להלכה בשה"ט סי' קל"ג וסי' רפ"ו ע"ש, והנה מפורש בדברי הריב"ש ז"ל הטעם שאין לאומרו בשבת ויו"ט מפני כי בחול נתקן לאומרו בשביל בני אדם שלא השכימו לבא ולא התפללו עם הציבור והציבור הולכין לדרכם והיחידים ההם נשארים שם ומתפללין כל אחד לעצמו ולכן נתקן לאומרו בשבילם כי עדיין הם לא התפללו משא"כ בשבת ויו"ט שמאחרין לצאת וא"כ קודם שיגיעו לקדיש בתרא כבר התפללו כולם ולא נשאר עדיין מי שלא התפלל להכי אין אומרים אותו וכנז' שם בד"ק הנה מ"מ משמע מדבריו שגם הוא סובר דא"א לומר ברכו אא"כ אומר אח"כ ברכות דאל"כ תקשי אמאי קרא תגר על האומרים בשבת ויו"ט וכתב שטעות בידם כי אפילו שהיחידים שאחרו לבא הנה הנם גומרים התפלה קודם שיגיעו הציבור לקדיש בתרא מה בכך אם יאמרו ברכו בקדיש בתרא אע"ג דלא נשאר בההיא שעתא שום אדם שלא התפלל הא עכ"פ איכא ודאי בני אדם שלא שמעו ברכו מן הצבור מפני שאחרו לבא דהא גם בשבת ויו"ט יש מאחרין הרבה יותר ורק ההפרש בין שבת לחול הוא לבסוף כי בחול הואיל ואין הציבור מאריכין על כן כאשר יגיעו לקדיש בתרא ימצא בני אדם שלא התפללו עדיין וצריכין הם לברכו בשביל התפלה דידהו אבל בשבת הואיל ומאריכין הציבור הנה גם המאחרין לבא יגמרו כל התפלה כאשר יגיעו הציבור לקדיש בתרא וא"כ אם אין קפידא לענין דינא לומר ברכה אחר ברכו מה בכך יאמרו גם בשבת ברכו בקדיש בתרא אע"פ שלא יש מי שלא התפלל עדיין אלא ודאי מן הדין אסור לומר ברכו אם לא יברך אח"ך ונמצא גם הריב"ש ז"ל אזיל בתר סברא הנז"ל שהביא בב"י סי' ס"ט וגם דין זה הריב"ש פסקו בשה"ט בסי' קל"ג וסי' רפ"ו:
וכן ראיתי להרב בית יאודה ז"ל א"ח סי' למ"ד שהעלה כדעת הריב"ש ז"ל הנז' האי סברא דס"ל אין לומר ברכו אם לא יש ברכה אח"ז ולכן העלה דאם העולה לס"ת אמר ברכו ואח"ך הפסיק בפיוט בין ברכו לבין ברכת אשר בחר בנו שצריך לחזור ולומר ברכו פעם שנית כדי לומר אחריה ברכת אשר בחר בין וכו' דאין לומר ברכו בלי ברכה אחריה ע"ש ודברי הרב בית יאודה ז"ל הביאם להלכה הרב אמת ליעקב ז"ל במשפט הברכות לעולין לס"ת סי' ע' דף כ"ו ע"ב וכן הביאו ג"כ רבינו חיד"א ז"ל בס' לדוד אמת שם ע"ש:
וכן נראה סברת הרב ב"ד ז"ל א"ח סי' ש"מ והביאו הרב ערך השלחן סי' תקנ"ט עמ"ש מרן ז"ל העולה בט"ב יאמר ברוך דיין קודם ברכת התורה דהיינו ר"ל קודם שיאמר ברכו דאחר ברכו אינו יכול להפסיק בין הזמנה של ברכי לברכה ע"ש נמצא גם הוא ז"ל נקיט עיקר כסברא זו דאמירת ברכו היא לצורך ברכה הבאה אחריה והיא ענין הזמנה לברכה וא"כ לפ"ז איך יאמר ברכו אחר שכבר בירך הברכה:
מיהו מור"ם ז"ל בהגהה סי' קל"ג תלה הטעם בדינו של הריב"ש ז"ל הנז' הא דאין לאומרו בשבת ויו"ט משום כי בשבת ויו"ט הכל באין לבית הכנסת קורם ברכו ונמצא שהכל כבר שמעו ברכו ע"ש, וראיתי להרב עטרת זקנים שהשיג עליו דלא משמע כן מהריב"ש ז"ל ע"ש ועיין להרב מאמר מרדכי ז"ל בסי' קל"ג מה שכתב בזה ובסו"ד כתב דאפשר גם מור"ם הבין שדעת הריב"ש ז"ל לומר דהדבר תלוי באם יש עוד אדם שלא התפלל אך מה שכתב בש"ע האי טעמא בהגהתו בש"ע משום דהוא לטעמיה אזיל דס"ל דשפיר דמי לומר ברכו אעפ"י שאין מברכין שום ברכה אח"כ דמה שעונים הקהל ברוך ה' המבורך לעולם זה הוי ברכה וכו' ע"ש, והנה באמת מצינו למור"ם ז"ל בד"מ סי' ס"ח שהקשה על דברי מרן ז"ל אפילו בלא ברכת יוצר אור אמאי נראין ככופרין שהרי הם עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד והרי עשו מ"ש להם ברכו והראיה דסגי בהכי מברכת התורה שהעולה אומר ברכו את ה' המבורך והעם עונין אחריו ברוך ה' המבורך וסגי בהכי וכו' ע"ש, וכתב הרב אליה רבא ז"ל בשם הרב נחלת צבי ז"ל שדחה ראיית מור"ם ז"ל מדין ברכו של עליית ס"ת משום דהתם עיקר השבח הוא מה שהעולה חוזר ומברך אשר בחר בנו ואשר נתן שנתקנה בעשרה והשומע כעונה ע"כ ע"ש והם דברים נכונים כי ודאי התם שאני שאין אנו סומכין על עניית ברוך ה' המבורך אלא על הברכה שמברך העולה וכל הקהל שומעין ועונין אמן דהו"ל כאלו ברכו ברכה זו:
גם כתב הרב אליה רבא שם שהגאון התויו"ט במגילה ג"כ אזיל בתר סברא זו דבעי ברכה אחר אמירת ברכו ע"ש מיהו הרב אליה רבא ז"ל הסכים לענין דינא כמור"ם ז"ל דסגי במה שעונין ברוך ה' המבורך וכו' ע"ש וכן הב"ח והדרישה ועוד מרבני אשכנז אזלי בתר דברי מור"ם ז"ל:
הרי לך שענין זה הוא מחלוקת בין הפוסקים ולדעת מרן ז"ל ודעמיה אין לומר ברכו אא"כ יש ברכה אח"כ והשתא מלבד כי אנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן וצריכין אנו לפסוק בנ"ד שלא יאמר ברכו אחר ברכת אשר בחר בנו דבעינן ברכה אח"כ הנה בלא"ה נמי היה נראה להורות כן במקום דאיכא פלוגתא שב ואל תעשה עדיף ומה גם בדבר זה שאינו דבר המצוי ורגיל:
ודע דאע"ג כי המנהג פשוט עתה במקומינו ובשאר מקומות בדין ברכו דקדיש בתרא דאומרים אותו גם בשבתות ויו"ט הפך פסק מרן ז"ל וכן העיד רבינו חיד"א ז"ל במחב"ר סי' רפ"ו ס"ק ד' בארץ הצבי וארץ מצרים המנהג לומר ברכו גם בשבת ויו"ט אחר קדיש בתרא ע"ש, וכן העיד הרב מאמר מרדכי ז"ל על מקומו ע"ש וכן העיד הרב המגי"ה בש"ץ דף רי"ב ע"ד על מנהג קושטא ואגפיה ע"ש הנה זה ידוע שהמנהג נתפשט ע"פ דברי רבינו האר"י זלה"ה שאמר צריך לאומרו גם בשבת ויו"ט כי אמירת ברכו בקדיש בתרא הן בחול הן בשבת לאו משום להוציא אחרים י"ח כדנקטי הפשטנים אלא יש בו צורך לאומרו גם לאותם שכבר אמרו ברכו קודם יוצר שיש לזה סוד וכונה בפ"ע וכתב בספר מנחת אהרן דף קע"ט ע"ב שסגולתו להעלות הניצוצות כמבואר ליודעי חן ע"כ ע"ש, ועל כן מאחר שגילה רבינו האר"י זיע"א שאמירת ברכו בקדיש בתרא חובה היא ע"פ הסוד להכי גם באתרי שקבלו הוראת מרן ז"ל אומרים אותו בלתי פקפוק כי נגד דברי רבינו האר"י שדבריו הם ברוה"ק ע"פ אליהו זכור לטוב אין הולכין בתר מרן ז"ל וכאשר תמצא כיוצא בזה בכמה וכמה דברים וכאשר הבאתי פרטיהן בתשובה אחרת בס"ד:
ועל כן השתא גם לדידן אין ללמוד לנ"ד מדין ברכו דקדיש כי יש לומר דוקא התם שגילה רבינו האר"י ז"ל בפירוש בחיוב אמירתו שיש בו טעם כפי הסוד בזה נהגנו כמותו אבל בברכו של עליית ס"ת מנ"ל שיש לברכו כונה וטעם בפ"ע ודילמא גם רבינו האר"י ז"ל יודה דברכו של עליית ס"ת נתקן בשביל הזמנה והתחלה לברכה הבאה אחריו:
ועל כן גם לדברי רבינו האר"י ז"ל י"ל דאין ראוי לומר ברכו אחר שכבר בירך הברכה וכל כהאי גוונא דלא נתפרש הדבר בפירוש בדברי רבינו האר"י ז"ל וספרי המקובלים יש לומר שב ואל תעשה עדיף דאית לן למיחש לדברי הפוסקים הפשטנים:
ושו"ר להרב פתח הדביר ז"ל סי' קל"ג מה שהאריך בענין זה של ברכו דקדיש בתרא והביא כל דברי הפוסקים המדברים בזה גם הביא לנו תשובה מהר"י פינצי מריקאנטי ז"ל בכ"י שהביאה בספר מתן בסתר שאסר לומר ברכו בלתי ברכה אח"כ והפריז על המדה לדבר קשה לאסור איסר בזה והרב ז"ל הקשה עליו מנ"ל לכתוב כך והרב שם האריך בענין זה ואין לי פנאי להעתיק דבריו ולהאריך בהם ועכ"פ מה שכתבתי בס"ד הוא נראה ונכון בעזה"י:
וכל זה שכתבתי הוא להורות הלכה למעשה דודאי יש לנו לומר שב ואל תעשה עדיף אבל אם אחד עשה מדעתו לומר ברכו אחר הברכה מפני ששכח לאומרו מקודם אין ממחין אותו כי יש לו על מה לסמוך והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:
סימן ט
אחד היה מסב על השלחן וראיתי שלוקח גרגיר מלח או מעט מלח דק ונותן לתוך פיו לאכלו שכן דרכו תמיד בעבור רפואה באומרו כי זה יועיל למי שאין האכילה שלו מתוקנת יפה באצטומכא שמחמת כן הוא מעלה גרה חמה וקשה כקוץ מכאיב וע"י אכילת המלח יתוקן זה ואמרתי לו כי לא יפה עושה בזה שנוטל המלח בין שתי אצבעותיו שהם הגודל והאצבע הסמוכה לה כדי לאכלו כי דבר זה מפורש יוצא בדברי מרן ז"ל בשה"ט א"ח סוף סי' קמ"ט האוכל מלח אחר אכילתו לא יאכל בגודל דקשה לקבור בנים ולא בזרת דקשה לעניות ולא באצבע דקשה לש"ר אלא באמה ובקמיצה ועיין להרב מחב"ר שכתב מ"ש קשה לש"ר בלבוש גרס שהוא ר"ת לשם רע ובאליה רבא פירש שהוא ר"ת לשחין רע אך באמת מקור הדברים הנז' הם בספר שבולי הלק"ט וראיתי בספר הנז' בכ"י בשבלת קמ"ט כתוב בהדיא לשם רע ע"ש, איך שיהיה הנה זו הלכה פסוקה דאין לאכול לא בגודל ולא באצבע הסמוך לגודל ולא בזרת שהיא הקטנה דכל א' יש בה קושי לדבר אחד וזה שאוכל בשתים הקשים ביחד שהם גודל ואצבע הסמוך לה הרי שתים רעות ב"מ לכן אמרתי לו שיאחז הגרגיר בין האמה והקמיצה ויתן לתוך פיו:
וראיתי להגאון מחב"ר ז"ל שם בס"ק ב' שהביא קו' מספר רגל ישרה דלכאורה זהו נגד גמרא דהוריות דף י"ג. ע"ב וכתב עליו הגאון מחב"ר דאם כונתו להקשות דבדין זה אמרו כאן אלא באמה ובקמיצה ושם בהוריות אמר ריש לקיש באחת לק"מ דהכא נמי קאמר או באמה או בקמיצה ואב"א דהכא באמה ובקמיצה בשתיהן קאמר הנה זה אתי כרבי יוסי דאמר התם שתים ולא שלש עכת"ד ע"ש והנה לפי תירוצו הראשון נראה שגם באמה וקמיצה אין לאכול בשתיהם ביחד אלא רק באחת מהם שיהיה טובל האמה לבדה במלח ואוכל או בקמיצה לבדה ועל כן לפ"ז גם אם יהיה אוחז הגרגיר של מלח בשתים שהם האמה והקמיצה לאו עביד שפיר להך תירוצא דהרב אך זה האדם שהוא עושה כן לרפואה כנז"ל לא יספיק לו טיבול האצבע במלח כי רוצה להכניס בגרונו גרגיר קטן בבת אחת או מלח דק שעור גרגיר קטן דטיבול בלבד שהוא דבר מועט מאד דבטיל בריר הפה ואינו יורד חדרי בטן שיגיע כוחו של מלח בתוך האצטומכא זה לא יועיל לו ועל כן אמרתי מאחר שלא שמענו קשות בשתים האלה שהם אמה וקמיצה וגם עוד לתירוץ השני של הגאון חיד"א שתירץ דאתיא כרבי יוסי דקי"ל רבי יאודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי נמצא לפ"ז אין פקפוק לרבי יוסי באוכל בשתים האמה והקמיצה ביחד לכן אמרתי לו שיעשה כך לאחוז הגרגיר בין אמה יקמיצה ויתן לתוך פיו:
מיהו יש עוד תקנה אחרת שיניח הגרגיר בכף ידו ויזרקנו לתוך פיו מכף ידו ואם נח לו בכך אה"ן גם זה נכון לעשותו:
ועלה בלבי לומר שמותר לאכול המלח כדרכו בגודל ואצבע הסמוכה לה אם אוכלו על ידי כף וכיוצא שאוחז בידו רק את הכף ונותן לתוך פיו אך הדרו בי יען כי דבר זה הוא ענין סגולה ואין לעשות בו חילוקים מצד השערת השכל והסברא כי הסגולה היא איננה על פי השכל וכל עוד שלא מצינו דבר זה מפורש דאין הקפדה על ידי הכף הא ודאי יש להקפיד מספק ועל זה אמרו שב ואל תעשה עדיף ועיין בספר חיי אברהם סי' קכ"ו שהביא מן שו"ת באר עשק שאלה פ"א שזכר דבר זה וכתב דברי קבלה הם ואין להשיב עליהם אבל טעמא נמי איכא ע"ש שעשה טעמים לכל או"א וסיים ע"כ ראשי פרקים שמוסרים לחכם כמותך אבל דברי קבלה הם ומהם לא תזוז כי דבר ה' בפיהם אמת ע"כ ע"ש:
ודע כי כל זה הוא אם אוכל המלח לבדו בפ"ע שנותנו בפיו אבל אם ירצה ליקח באצבעותיו הנז' מלח ולתת על איזה חתיכה של פרי ולאכול חתיכת הפרי באצבעותיו הנז' לית לן בה ולכן מטבילין הפת של המוציא במלח ואוחזה בכל אצבעותיו ונותנה לתוך פיו אע"פ שנוטל בפת מלח בעין יען כי אין זה חשיב אוכל מלח לבדו אלא אוכל עם הפת ולא נאמרה ההקפדה הנז' אלא באוכל מלח לבדו שנותנו לתיך פיו בלתי תערובת מאכל אחר וזה ברור ופשוט והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:
סימן י
מה ששאלת במנורה דולקת בשמן שהיתה מונחת על הכסא ובא אדם והניח רגליו על הכסא בלא כונה ונתנענע וגם המנורה נאנענעה מחמת כן מה דינו:
תשובה הרב מהרח"פ ז"ל בלב חיים ח"ב סי' ס"א כתב אם בלי מתכוין נגע בעששית שהיתה דולקת ונכבית עי"כ כיון דלא נתכוין ולא נתעסק בכבוי אלא רק מדי עברו תחת העששית בלתי ראות ובלתי מתעסק ובלתי מתכוין נכבית הרי זה פטור לגמרי ע"ש:
ולפ"ד בכהאי גוונא דנידון השאלה הנז' שהניח רגליו על הכסא ונתנענע הכסא וממילא נתנענעה גם המנורה אע"ג דנעשה כבוי קצת בנענוע השמן מ"מ הוא לא נתכוין לכך והכבוי נעשה ממילא בלא כונה וגם זה לא חשיב פסיק רישיה דאינו מוכרח שתתנענע המנורה בהנחת רגליו על הכסא ולכך יש לפטור אותו לגמרי:
ואע"ג דאנחנו מנהגנו להורות למי שנגע בלי כונה בעששית ונענע אותה שיתענה יום אחד וכמ"ש בזה בתשובה אחרת מ"מ נידון השאלה הנז' שאני שהוא לא נענע המנורה עצמה אלא שם רגליו על הכסא ונתנענע הכסא ומחמת נענוע הכסא נתנענעה המנורה ונתנענע השמן והו"ל כח כוחו כלאחר יד ובלתי מתכוין ולכך יש לפטרו לגמרי ועל צד היותר טוב ילמוד פרשת חטאת ויאמר אחריה יהי רצון הכתוב במעמדות:
ומה ששאלת ספסל שיש עליו מנורה דולקת של שמן והיה אדם אחד מחתך את הרימון בסכין על הספסל ההוא וכו' מה תיקונו:
תשובה אם הספסל הזה הוא כבד הרבה שאינו מתנועע אם יעשו תשמיש כזה עליו ולא נתנענעה המנורה אין כאן איסורא:
אבל אם הוא ספסל קל שבודאי יתנועע כשעושין עליו איזה תשמיש הרי זה חשיב פסיק רישיה וכיון שעשה זה התשמיש של הרימון הנז' במזיד ובכונה על הספסל ההוא ונתנענעה המנורה הדולקת בשמן הרי זה עביד איסורא בכבוי השמן ואע"ג דלא נתכוין זה למלאכה זו של הכבוי מ"מ הרי זה פטור אבל אסור לכך יתענה שני ימים ואם הוא תש כח מאד יתענה לפחות יום אחד:
ואשר שאלת על אחד עם הארץ שרוצה לעשות תיקון על עון נבלות הפה מה יעשה:
תשובה יתענה כ"ב ימים בזא"ז כנגד כ"ב אותיות שיש בחמשה מוצאות פה:
סימן יא
שאלה אם מותר לומר לגוי ביום שבת שילך ויקנה לו דגים לצורך ליל מוצאי שבת ויצא הגוי מן הבית של ישראל בשקיעת החמה יען כי שוק של הדגים הוא רחוק מן הבית כמו חצי שעה ולכן ירצה שילך מן הבית בשקיעת החמה ולא אחר חשיכה יורינו ושכמ"ה:
תשובה קי"ל כל דבר שאסור לישראל לעשותו בשבת אסור לומר לגוי לעשותו אחר שבת וכנז' בסי' ש"ז ולכן אם ירצה שהגוי יקנה לו דגים לצורך מוצאי שבת צריך שיאמר לו מערב שבת שיקנה לו דגים במוצאי שבת אחר חשיכה ואז אם הגוי הולך וקונה קודם חשיכה אדעתא דנפשיה קעביד כי הישראל אמר לו בפירוש שילך במוצאי שבת אחר חשיכה ויקנה:
ואם שכח ולא אמר לו בערב שבת אסור לומר לו ביום שבת ואפילו בין השמשות דלא הותר בין השמשות אלא רק שבות דרבנן לצורך מצוה וכמ"ש בש"ע סי' ש"ז סעיף כ"ב כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה כגין לומר לגוי להדליק לו נר בין השמשות ע"ש וכ"כ עוד בסי' שמ"ב ע"ש:
ואין לומר דהכא בנ"ד שאני כיון שהשוק רחוק מן הבית חצי שעה א"כ אם יאמר לו הישראל בין השמשות שילך ויקנה הוא לא יקנה אלא אחר חשיכה ואינו עושה המו"מ בין השמשות כי אם רק יוצא מן הבית בין השמשות, זה אינו דהא הגוי מוכרח שיוציא המעות שיקנה בהם הדגים מרשות לרשות בין השמשות דא"א לילך לקנות בלי מעות וא"כ הרי בין השמשות עושה המלאכה להוציא מרשות לרשות בשביל ישראל בשליחותו ומה גם במקום השואל דאיכא שם דין רה"ר הרי מוציא מרה"י לרה"ר ועוד הא אותו שעה בבין השמשות אינו יכול לעשות כן ואיך יאמר לנכרי לעשות ופשוט והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר:
סימן יב
הנשים פה עירנו בגדאד נוהגים לטבול בשבת בלי פקפוק כהוראת מרן ז"ל בב"י יו"ד סי' קצ"ז ועיין במזבח אדמה יו"ד סי' קצ"ט ע"ש בזה ועיין בית יאודה ח"ב סי' ל"ב, בהם דרכם בימות החורף שהקור הרבה להוליך עמהם לבית הטבילה כד אחד גדול של נחושת מלא מים חמין ובעת שתרד ותעמוד בתוך המעיין קודם שתרכין ראשה לטבול במים אז שופכין מעט מים מן החמין שבכד לתוך המעיין וחוזרין ומניחים בכד ההוא מים צוננין כדי שתוכל האשה לסבול חום המים שבכד כאשר שופכין על גופה ממנו עצמו ואחר שיניחו בו מים צוננין מעט ג"כ המים עודם חמים גמורים אך תוכל לסבול חמימותם ואז חוזרין ושופכין מן הכד ההוא מים חמין על גוף האשה עצמה בעודה עומדת בתיך המים כי גופה עם דדיה הוא למעלה מן המים ועושין זה כדי שיתחמם גופה ותוכל לסבול הקרירות של המים שבמעיין כאשר מרכנת ראשה לטבול בהם ולכן אחר ששופכין עליה מים חמין אז מרכנת ראשה וטובלת בתוך המעיין ההוא ודרך הנשים פה עירנו יע"א לטבול ג' פעמים תכופים זא"ז בעודם עומדים בתוך המעיין ואח"כ יוצאה האשה מן המים ואחר שיוצאה כולה מן המעיין אז חוזרין ושופכין עליהם כל מים החמים שנשארו בכד ההוא מראשה ועד רגליה כדי שיתחמם גופה המצונן מאד מקרירות מי המעיין שיצאה ממנו:
והנה ידוע מ"ש מרן ז"ל בסי' שכ"ו שאסור לרחוץ כל גופו במים חמין בשבת אפילו בחמין שהוחמו מע"ש וכתבו האחרונים דאפילו רוב הגוף אסור ע"ש, והנה כאן אלו המים ששופכין מן הכד למעיין אין עושין חום במי המעיין אפילו כל שהוא ונמצא אין כאן טבילה בחמין וכן מה ששופכין עליה חמין בעודה בתוך המעיין ג"כ אין לחוש כי בזה אין כאן רחיצת כל הגוף שאין מים החמים ההם מגיעים אלא רק על חצי גופה העליון אך חצי גופה התחתון הוא מונח בתוך מים הקרים של המעיין ורק מה שיש לחוש בזה הוא מה ששופכין עליה חמין אחר שתצא מן המעיין לגמרי דהרי כאן איכא רחיצת כל הגוף כי שופכין המים מראשה ועד רגלה:
והנה ידוע כי הגאון חכם צבי סי' י"א קרא תגר על מנהג הנשים שטובלין בחמין בשבת משום איסור הנז' ולא התיר אלא רק בפושרין שלא יקרא שם חמין עליהם וכן פסק הגאון סדרי טהרה בי"ד סי' קצ"ז ס"ק ט' דאין להתיר אלא בפושרין וכן פסק הגאון נודע ביאודה מה"ת א"ח סי' כ"ד וכתב הגאון חיד"א בברכ"י סי" שכ"ו כי הרב דברי יוסף סי' ס"ד הליץ על הנשים שטובלות בליל שבת בחמין שערער על זה הגאון חכם צבי אך בסוף דבריו עמד כנגדו תשובת רבינו האי גאון ז"ל שהביא בכלבו דף קנ"ד שכתב אסור לבעל קרי לטבול בשבת בחמין שהוחמו מע"ש והרב מהר"י עייאש בס' בני יאודה ח"ב סי' ל"ב קיים המנהג והאריך לתת טעמים להתיר עכ"ד ע"ש והנה הרואה יראה בספר בני יאודה הנז' דלא שייכי טעמי ההתיר שלו הכא בנ"ד ששופכין עליהם החמין אחר צאתם מן הטבילה והגם דאיכא חד טעמא מנייהו דשייך הכא והוא מ"ש שהאשה אחרת שלוקחת עמה היא מזכרת אותה הנה טעם זה בלא"ה דחוי וליכא לאומרו הכא וגם הוא ז"ל לא סמיך על זה לבדו:
גם עוד הרב זרע אמת שהביאו הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר בקנטריס אחרון סי' שכ"ו שקיים המנהג ג"כ לא שייכי דבריו בזה דנ"ד גם מ"ש הרב בני ציון סי' ע"ו ליישב המנהג ג"כ לא שייך למימר בנ"ד:
אשר על כן נראה שצריך להזהירם שלא ישפכו בליל שבת מים חמין עליהם אחר צאתם מן הטבילה דהא בזה הוי רחיצת כל הגוף ואפילו רוב הגוף נמי אסור וכנז' באחרונים אלא יזהרו לשפוך בעודם בתוך הבאר דאז הוי מקצת הגוף דרובו של גוף שקוע במים הקרים ושם לא יגיע כח של מים חמין הנשפכים שם:
ודע כי אין לחוש בזה משום שהם מטילים מים צוננין לתוך מי החמים שבכד אחר ששופכין מעט מהם לתוך המעיין משום דקי"ל תתאה גבר ומחממו הנה זה אינו אלא בהיכא שמערה מים צוננין לתוך חמין שבכלי ראשון אבל אם החמין הם בכלי שני אפילו היס"ב מותר לערות לתוכן צונן וכנז' בש"ע והנה כאן בנ"ד מים החמין האלו הם בכלי שני כי זה הכד של נחושת הוא כלי שני ואה"ן אם ימצא שמביאין החמין בכלי ראשון לבית הטבילה צריך להזהירם שלא יעשו כן אלא יערו המים לתוך כלי שני ויביאום לבית הטבילה כי הגם דיש מתירין גם בכ"ר אם נותן מים צוננין הרבה לתוך החמין באופן שהם מרובים הרבה מן החמין דלא אפשר שיתבשלו וגם שנותנם בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת אך כאן כבר אמרנו דהמים ציננין הם מעט ולכן צריך ליזהר בכלי ראשון בזה:
סימן יג
שאלה אזהרה גדולה שמענו וגם ראינו בספרי הפוס' הפשטנים וגם בספרי המקובלים דאיכא חיוב על האדם להחליף כל בגדיו בשבת והסתפקנו אם גם חלוף הסנדלים בכלל החיוב כי אנחנו דרכינו לנעול בחול בסנדל שקורין פותין העשוי מעור חשוב צבוע שחור המבריק ונזהרים בזה בחול ללבוש סנדל חשוב באופן שאין לנו חשוב יותר ממנו שיהיה מיוחד לשבת ואם נייחד לשבת סנדל בפ"ע אין בו יתרון על סנדל של חול אם נאמר דאעפ"י כן חייב האדם לעשות לו שנים ללבשם א' בשבת וא' בחול או"ד בזה הסנדל אין קפידא וליכא חיוב להחליפו בשבת אלא ינעול בשבת הסנדל הזה שהוא נועל בחול שאם יתיישן ויתקלקל הוא קפיד גם בחול להחליפו ולא ינעלנו יורנו המו"ץ ושכמ"ה:
תשובה הסברא מחייבת דאין הסנדל הזה בכלל הבגדים שחייב האדם להחליף בשבת בגדים שלובשן בחול אעפ"י שהם חדשים ונאים דאין המנעל בכלל המלבושים, והראיה דברכת מלביש ערומים שנתקנה בשביל מלבושים של האדם לא נכלל בה המנעל והסנדל אלא תקנו רז"ל ברכה אחרת בשביל הנאת המנעל והיא ברכת שעשה לי כל צרכי דברכה זו נתקנה בעבור נעילת המנעלים כידוע:
ועכ"ז אביא הוכחה לתשו' זו על שאלתכם ממ"ש בירושלמי דשבת פרק וא"ו הלכה ב' וז"ל לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשבתא עכ"ל, הרי לך להדיא דשאני סנדל משאר לבושין דאינו צריך ליחד סנדל א' לשבת אלא בשבת ובחול לובש סנדל א' וזה ברור, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן יד
שאלה בעה"ב עם הארץ שאינו יודע לעשות ערובי תבשילין ולומר נוסח בדין ערובא וכו' איך יעשה וכן אשה אלמנה ובניה קטנים עדין איך יעשו אם אפשר ע"י שליח גם לענין הברכה אי מצי השליח לברך או הבעה"ב יברך יורינו ושכמ"ה:
תשובה דבר זה פשוט הוא ומפורש יוצא בתשובת חיים שאל ח"א להגאון חיד"א ז"ל. סי' ע"ד אות נ"ד דף צ"ד ע"ד בד"ה ולפום ריהטא שכתב וז"ל ומנהג עיר קדשנו ירושלים תוב"ב לשלוח הב"ד זוגא דרבנן יסובבו ויעשו עירובי תבשילין לאלמנות ולכל מי שלא ידע ולקחו מאתם בכל בית פת ותבשיל וכה יאמרו בדין עירובא יהא שרי לבעל הבית הזה ולכל ביתו לאפויי ולבשולי וכו' וזהו בתורת שליחות וכו' עכ"ל ועל כן ככה יעשו עמי ארצות ונשים אלמנות שיבא אדם אחד ויקח הפת והתבשיל מידם וככה יאמר בעדם:
ולענין הברכה הנה נשאלתי מקדמת דנא בענין נרות חנוכה אם יכול בעה"ב לברך ואחר ידליק הנרות על סמך ברכתו והבאתי דברי הכנה"ג בסי' תקפ"ה בהגהב"י בשם רבו מהרימ"ט דהקובע מזוזה לחבירו או מל בנו של חבירו או עשה מעקה לחבירו מחוייב העושה לברך ולא בעל דבר ע"ש והבאתי דברי הרב חק"ל י"ד ח"ב סי' ט' דף ל"א ע"ד שהביא דבריו הנז' גם הבאתי דברי הרב מחנה אפרים בה' שלוחין סי' י"א והעליתי דבכל דבר דבעי שליחות מצי בעל דבר לברך ואחר יעשה ומ"ש רש"ל ביש"ש חולין פ"א סי' ד' ע"ש שם איירי במידי דלא בעי שליחות והבאתי עוד דברי הפר"ח ז"ל סי' תל"ב שכתב להדיא שאפילו בעה"ב אינו בודק כלום יכול לברך ולא הוי ברכתו לבטלה ע"ש גם הבאתי דברי הרב ערך השלחן ז"ל שכתב להפך ומוכח ליה מדברי רש"ל הנז' ועוד הבאתי דברי הרב ז"ל עצמו בספרו חוקת הפסח סי' תל"ב שהביא דברי רש"ל ועשה חילוק דהיכא דהשליח עושה מצוה שחייב בה אחר כגון בדיקת חמץ אם ירצה בעה"ב יברך ושלוחו בודק דשלוחו של אדם כמותו ובזה גם רש"ל יודה ע"ש: