אור ברסלב
שו"ת רב פעלים חלק ב › סוד ישרים

שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד

חלק ב · סוד ישרים

חושן משפט

סימן א

אמר הצעיר המחבר, ראיתי לסיים סה"ק רב פעלים ח"ב בקונטריס הזה אשר קראתיו בשם סוד ישרים חלק שני כאשר עשיתי בסיום סה"ק רב פעלים ח"א, והשי"ת ברחמיו יזכני ויעזרני ללמוד וללמד תורה לשמה אכי"ר.

שאלה. נשאלתי מאיש נכבד שהיה מאנשי עירינו ואח"כ נתיישב בעיר אחרת, יגיד לנו האדון נר"ו, אם ביום אסרו חג הן סוכות הן פסח הן שבועות צריכין להזהר האנשים והנשים מלעשות מלאכה ומשא ומתן, או"ד אין בזה נדנוד איסור ולא מדת חסידות, ואיך הוא מנהג בעיר בג'דאד בזה, ואנחנו עתה נתיישבנו בעיר זו שאין בה מנהג ידוע בדבר זה:

עוד שאלה ב' יש לי, יגיד לי האדון נר"ו בענין הקדושין אם האדם רוצה לקדש בטבעת, באיזה אצבע ילביש אותה להכלה, גם ילמדנו מה טעם יש לענין קדושין חשיבות ועדיפות בטבעת יותר מדבר אחר:

ועוד שאלה ג' יגיד לנו האדון נר"ו בענין נשואי אלמנה אם יש חשש נזק בזה ח"ו כאשר אומרים העולם, ואם יש הפרש בזה בין הנושא אותה תוך י"ב חודש, ובין הנושא אחר י"ב חודש, ואם היא חלוצה יש בה חשש כמו אלמנה או לאו:

עוד שאלה ד' יגיד לנו האדון נר"ו, בענין נשואי הבנות בת כמה שנים ראוי להשיאה ע"פ מדת חכמים שמאסו בנשואי הקטנה. והנה שמענו שבעיר בג'דאד עשו הסכמה מקרוב שלא להשיא הבת פחות מן י"ג שנים, ויש אומרים עשו על פחות מן י"ד, ויש אומרים על פחות מן י"ב, אך כשהיינו בעיר בג'דאד לא היתה הסכמה זו עדיין, ועתה אנחנו רוצים שתודיע לנו שיעור הממוצע שהוא הנכון והישר לנהוג בו, ותקנינו בעיצה טובה ונכונה ע"פ חכמים:

ועוד שאלה ה', כי שמענו שיש הסכמה קדומה בעיר בג'דאד מדורות הראשנים שלא לשחק בקוביא שקורין בערבי קמא'ר וזא'ר וכיוצא, אם אמת הוא כך, ואם אנחנו שיושבים עתה בעיר אחרת שדרכם לשחק בקוביא מוכרחים לנהוג בזה איסור מכח ההסכמה, ויגיד לנו מאיזה שנים היתה ההסכמה הנז', ואם שטר ההסכמה עודנו קיים ומאן חתים עליה, ויבא דברו הטוב על כל הנז"ל ושכמ"ה:

תשובה. איתא בגמרא דפסחים דף נו"ן ע"ב, גופא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, ובמוצאי שבת ובמוצאי יו"ט ובמוצאי יוה"כ, ובכל מקום שיש נדנוד עבירה לאתויי תענית ציבור אינו רואה ס"ב לעולם ע"ש, וכתב רבינו הטור ז"ל בא"ח סי' רצ"ט, גרסינן בפרק מקום שנהגו לעשות מלאכה במוצאי שבתות וימים טובים אינו רואה ס"ב, ודוקא קודם הבדלה קאמר כדאיתא בירושלמי הני נשי דנהיגי דלא למעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא, באפוקי שבתא לאו מנהגא, עד דתתפני סדרא פירוש עד שישלימו סדר התפלה מנהגא עכ"ל, נמצא מפורש יוצא דמוצאי שבת ומוצאי יו"ט שהוא יום אסרו חג אין שום טעם לנהוג בו שלא לעשות מלאכה אפילו בלילה אחר ההבדלה בין לאיש בין לאשה וכ"ש ביום, ובאמת לשון הברייתא נמי דייק הכי, מדלא קאמר ובאחד בשבת ובאסרו חג, אלא אמר במוצאי שבת ומוצאי יו"ט, משמע דעל זמן הסמוך לשבת ויו"ט הוא מדבר, שהוא התחלת הלילה בלבד, ובהכי ניחא מה שיש להעיר על דברי הגאון חיד"א ז"ל בספרו יוסף אומץ סי' כ' דף י"ט ע"א דעשה הוכחה לדבריו ממה דכייל חנוכה, ויש להעיר בדבריו דהו"ל להוכיח ג"כ ממה דכייל מוצאי שבת ומוצאי יו"ט, דהתם הכוונה היא רק על התחלת הלילה קודם ההבדלה. אמנם במ"ש בס"ד אין כאן הערה דגבי מוצאי שבת ומוצאי יו"ט נראה הדבר מפורש בברייתא דודאי על זמן הסמוך לשבת ויו"ט בלבד קאי, והיינו מדלא אמר באחד בשבת ובאסרו חג, ולהכי ליכא הוכחה לדבריו מכאן, ולזה הוכיח ממה דכייל חנוכה בסתם, ואפ"ה הכונה הוא רק על שעת הדלקת הנרות בלבד:

הנה כי כן מוכח מזה דמן הדין אין טעם למנוע עשיית המלאכה ביום אסרו חג, מיהו במקום שנהגו שלא לעשות צריכין לקיים מנהגן ולא יעשו, וכמ"ש הרב שו"ג בסי' תצ"ד סוף ס"ק ד' וז"ל, מן הדין כל מוצאי יו"ט מותר במלאכה גם במוצאי חג השבועית, ומ"מ מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אסור משום דברים המותרים, ונהגו בהם איסור, כ"כ מהרח"ש בספר תורת חיים ח"ג סי' ח', וכ"כ חמדת ימים בח"א דף ס"ט ע"א עכ"ל. והנה פה עירינו בג'דאד יע"א המנהג הוא שלא לעשות בעלי המלאכות את מלאכתן ביום אסרו חג, וכן אין עושין משא ומתן כמו בחול המועד, אך לא נהגו בו אלא רק באסרו חג סוכות ופסח, אבל באסרו חג שבועות לא נהגו כן, אלא הכל יוצאין למלאכתן, והסוחרים ג"כ יוצאין בחנות שלהם בשוק, ובאמת מנהג זה תמוה, דאדרבה אסרו חג שבועות עדיף טפי, אמנם מאחר דמעיקר הדין ליכא חיוב בזה אין לערער על המנהג, ובודאי הנזהר גם באסרו חג שבועות תבא עליו ברכה:

ודע, דודאי גם על פי הסוד יש טעם בקדושת אסרו חג שימשך בו קצת קדושה מקדושת יו"ט בסוד אסרו חג עשו איסור לחג שלא תסתלק הארתו לגמרי מכם, וכנז' בדברי רבינו האר"י זלה"ה בשער הכונות, ובודאי כי אסרו חג דא"י עדיף טפי מן אסרו חג דחו"ל, ורב המרחק ביניהם, כי זה בא אחר קדושת יו"ט דאורייתא, וזה בא אחר קדושת יו"ט דרבנן, ובתשובה אחרת ביארתי בס"ד ענין קדושת יו"ט שני מה עניינו ע"פ הסוד, ואין כאן מקום לדבר בזה:

ועל שאלה הב' ששאלת בענין הטבעת דקדושין, הנה מצינו בתיקונים תיקינא עשיראה דף כ"ה ע"ב שכתב וז"ל, ובגין דטבעת איהי יו"ד וכו' בה אתקדשת כלה לאעלאה לה באצבעא דילה דאיהו דיוקנא דאות ו' ואתעבידת ז' וכו', וכתב שם המגיה ימי"ן, מכאן ראיה למנהג הספרדים שאין מניחין טבעת הקדושין כי אם בראש אצבע אמה עכ"ל, ובס' כסא מלך דף למ"ד ע"ב כתב וז"ל, דטבעת איהי יו"ד שרומזת לחכמה ואצבע ו' ואז היא תגא על רישא והענין שהכלה רומזת למלכות, וצריך שתקבל משורש מלכות שבאבא והיא פושטת האצבע שהוא ו' פירוש שאינה יכולה לקבל מאבא כי אם ע"י ו' שהוא זעיר והוא באמצע בתווך, ושורש המלכות שבאבא שהיא יו"ד הנז' היא תגא על רישיה, וצריך לאעלאה לה באצבעא לרמוז לתגא זאת עכ"ל. מפורש יוצא מכל זה שהטבעת דקדושין של איש ואשה צריך להניחה לה באצבע האמצעי הנקרא אמה שהוא היותר גדול וארוך מן שאר האצבעות, והוא אותו שכורכין עליו ג' כריכות דתפילין כנודע, והרב המקובל מהר"ן ז"ל במצת שמורים דף ס"ג ע"ג הביא דברי התיקונים הנז' וז"ל, א"כ נראה מכאן מאחר שאמר וצריך לאעלאה לה באצבע דילה, ופירש הרב זלה"ה שזה האצבע הוא אצבע צרדא הנקרא אמה, ובו הוא סוד הקדושין כנז"ל, לכן ראוי ג"כ לקדש את הכלה דלתתא באצבע צרדא הנקרא אמה עכ"ל:

מיהו ראיתי להרב יד אהרן, אה"ע סי' כ"ו הגה"ט אות ד' שכתב בשם מהר"ם מינץ סי' ק"מ, שישים טבעת הקדושין באצבע הסמוך לגודל הנקרא בשם אצבע בסתם, וכתב שכן הוא מנהגם ומנהג כל ספרד אשר שמענו שמעם, ומ"ש מהר"י וילנא ז"ל שישים בראש אצבע הנקרא אמה וכן הוא מנהג הספרדים, זה לא שמענו ולא ראינו בשום מקום שמניחין באמה, אלא מניחין באצבע הסמוך לגודל, וגם הרב הכנה"ג ז"ל מעיד על המנהג לשים הטבעת באצבע הסמוך לגודל הנקרא בשם אצבע בסתם ע"ש, גם הרב החסיד מהר"א מני נר"ו העיד במכתבו על מנהג עה"ק ירושלם תוב"ב בזה"ז להשים הטבעת באצבע הסמוך לגודל:

ועל כן נראה אע"פ שלפי סודן של דברים נראה להניח הטבעת באצבע הנקרא אמה, מאחר שהרבה גדולים העידו על המנהג שהוא באצבע הסמוך לגידל הנקרא אצבע בסתם כן ראוי לנהוג, ובפרט כי עד עתה המנהג בעה"ק ירושלם כן הוא וגם פה עירינו בגדאד כך נוהגים:

ברם צריך ליישב המנהג הזה למה נהגו באצבע הסמוך לגודל, וראיתי בקמח סולת דף קל"ב שהביא מספר יסוד התשובה וז"ל, מה שנוהגין לקדש האשה באצבע ולא בשאר אצבעות, לפי כשאתה מתחיל למנות בגודל מן תורת ה' תמימה וכו', אז יבא בכל פעם שם הוי"ה ב"ה על האצבע הסמוך לגודל עד הנחמדים מזהב עכ"ל ע"ש. ואנא עבדא נ"ל בס"ד, לתת טעם למנהג זה, דידוע ששם אהו"ה הוא סוד גושפנקא דחתים ביה שמייא וארעא, ונרמז בר"ת את השמים ואת הארץ, והשם הזה הוא בדעת והוא בגי' טוב, וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת עקב דף נו"ן שהשם הזה במילוי יודין כזה אל"ף ה"י וי"ו ה"י עולה מספר אצבע ע"ש, ולכן מאחר ששם זה הוא עצמו סוד גושפנקא דחתם ביה שמייא וארעא, והוא בסוד הדעת, ופשוטו עולה מספר טוב, ולכן הטבעת הזאת הנחתם ונגמר בה הקדושין של איש ואשתו, שהם דוגמת שמייא וארעא כנודע, שהם ג"כ צריכין להארת הדעת, כי הבנים באים ע"י הארת הדעת כנודע בסוד אין קשוי אלא לדעת, נותן הטבעת הזאת באצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבע בסתם, שהוא מספר שם אהו"ה במלואו ביודי"ן, שהוא בסוד הדעת כאמור, והבן בדברים כי נכון הוא בעז"ה. והנה בזה הטעם שהסברנו בס"ד עם צירוף טעם שכתב בקמח סולת בהזכרת שם הוי"ה ב"ה על האצבע כנז"ל, בזה יובן בס"ד הכתוב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ודוק היטב:

ועוד נ"ל בס"ד לתת טעם אחר למנהג הנז', שטעם הטבעת באצבע הסמוך לגודל לסימן טוב, והוא כאשר תחבר שתי הידים זו אצל זו שיהיו כסדרן פניהם למטה וגביהן למעלה, דהיינו שיהיו הגודלים סמוכין זל"ז אז אם תמנה הפרקים של האצבעות משמאל לימין יהיה פרק ראשון של אצבע הסמוכה לגודל שביד ימין הוא פרק טוב, וכן אם תמנה מימין לשמאל יהיה פרק ראשון של אצבע הסמוכה לגודל שביד שמאל פרק טוב. וידוע שהחתן צריך להלביש את הטבעת לכלה בפרק ראשון של האצבע לפי סודן של דברים, כי האצבע היא דוגמת ו', והטבעת היא הוד יו"ד, וכאשר יניחנה בראש האצבע עושה אותה זי"ן, נמצא ההנחה היא בפרק ראשון של אצבע שהוא פרק י"ז, לרמוז שע"י הטבעת שהיא סוד יו"ד עושה את האצבע סוד זי"ן, גם עוד פרק זה שהוא פרק י"ז הוא מספר טוב ובזה יהיה להם סימן טוב בקדושין אלו, ויתקיים בהם מצא אשה מצא טוב:

ועוד נ"ל בס"ד טעם שלישי, כי בהתחברות הידים גודל אצל גודל יהיה אצבע הסמוך לגודל אשר ביד ימין חצבע שביעית, גם תמנה משמאל לימין, וכן אצבע הסמוכה לגודל שביד שמאל תהיה אצבע שביעית, אם תמנה מימין לשמאל, ולכן בה נותן הטבעת של הקדושין לרמוז שאחר הקדושין עושין החופה בשבע ברכות ובשבעה ימים, ועוד נמי נבחרה זו מכל האצבעות מפני שהשביעי נבחר בכל מקום:

ועוד נ"ל בס"ד טעם רביעי למנהג הנז', דידוע מ"ש המפרשים בשם השל"ה ז"ל דאצבעות הידים הם כנגד עשרת הדברות, וא"כ השתא כאשר יתפשטו הידים ויהיו גודל אצל גודל סמוכים זל"ז יתחיל למנות עשרת הדברות על אצבעות הידים של הכלה, ותתחיל למנות משמאל לימין, יען כי החתן בעת שמקדש הכלה הוא עומד לפניה, וימין דידיה כנגד שמאל דידה, וא"כ כאשר יתחיל הוא למנות עשרת הדברות על אצבעות אשתו מוכרח שיתחיל המנין בשמאל שלה ויסיים באצבעות הימין שלה, ואז יהיה הסדר כך, זרת שמאלית כנגד אנכי, וקמיצה שמאלית כנגד דבור לא יהיה לך, ואמה שמאלית כנגד לא תשא, ואצבע שמאלית כנגד זכור את יום השבת, וגודל שמאלית כנגד כבד, וגודל ימנית כנגד לא תרצח, ואצבע ימנית כנגד לא תנאף, והשתא בזה מובן בס"ד הטעם שפיר שנותן טבעת הקדושין באצבע ימנית הסמוכה לגודל שהיא כנגד לא תנאף, מפני שעל ידי התחברות זו שמתחבר החתן עם הכלה ע"י הקדושין שניהם יהיו שמורים וקדושים בדבור של לא תנאף, שכיון דנשא אשה אינו מנאף, וגם היא לא תנאף, אלא הם מזדווגים בהיתר זע"ז ע"י קדושין אלו שנותן לה שהוא קונה אותה לו לאשה כדת משה וישראל:

ועוד נ"ל בס"ד טעם חמישי ליישב המנהג שלא בחרו לקדש באצבע הנקראת אמה כמ"ש בתיקונים, אלא בחרו בזו הסמוכה לגודל, מפני שצריך שיראו העדים היטב עת שנותן הטבעת להכלה באצבעה, ולכן בחרו לשים לה הטבעת באצבע זו הסמוכה לגודל שהיא מצד אחד עומדת בפני עצמה ומובדלת מן הגודל שמסויימת ונראית לעיני העדים היטב מצד אחד, ורואים בעיניהם איך הוא מכניס הטבעת בראש האצבע הזאת:

ועוד נ"ל בס"ד טעם ששי לישב המנהג שלא נהגו באצבע הנקראת אמה כאשר מובן מן התיקונים, והוא דאמרו במשנה דיומא פ"א, מכין לפניו באצבע צרדא, ואמרו בגמרא שם דף י"ט ע"ב מאי צרדא, א"ר יהודה צרתא רדא, והגם דרש"י ורע"ב פירשו זו על אצבע הסמוכה לגידל, הנה בתוי"ט הביא מן תוספות דמנחות דצרדא קאי על אצבע הנקרא אמה, וכן הביא שם מן המדרש וכן הביא מן התוספתא, וכן הביא מן פיוט הקלרי ז"ל, וכן הביא מהרמב"ם ע"ש, ובאמת כן הוא להדיה בר"מ בפרשת פינחס דף רכ"ח ע"כ, דצרדא היינו אצבע הנקרא אמה, ומאחר דצרדא היא מלה נטריקון צרתא דדא ברחי העולם מליתן הקדושין לאשה באצבע הנקרא עליה שם צרה, דאמרו לא מסמנא מלתא שלא יזכר ולא יפקד שם צרה בקדושי אשה, שלא יהיה לאשה זו צרה בצידה ח"ו. איך שיהיה מנהג ישראל תורה ואין לשנות:

ומה ששאלת מה טעם יש בטבעת לענין קדושין טפי מדבר אחר, נראה הטעם הוא ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות פרשת כי תצא בפ' כי יקח איש אשה וז"ל, דע כי ע"י הקדושין שהאדם מקדש לאשתו נמשך אליה חד רוחא מכח רוחו של בעל והוא בבחינת אור מקיף, ואחר שכבר נמשך לה אור מקיף מן רוחא דיליה, אח"כ בא עליה ביאה גמורה, ויהיב בה חד רוחא בסוד אור פנימי בגוה מכח רוחא דיליה, ולכן צריך להקדים הקדושין, כי אין רוח הפנימי נכנס בה עד שיכנס אור המקיף של זה הרוח ע"ש. נמצא בקדושין נותן לה אור מקיף, לכך טוב ונכון לקדש בטבעת שהיא מקפת את האצבע דוגמת אור המקיף ודו"ק:

ואשר שאלת על נשואי האלמנה, כבר נשאל על זה הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב סי' י"ט, והשיב כי ודאי שעל פי הדין היח מיתרת ואין איסור באלמנה כי אם רק לכה"ג, אמנם דע כי ע"פ זוה"ק כמעט הוא סכנה לישא אלמנה כמבואר בפ' משפטים בסבא קדישא והיה טעמי כי יתן את רוחו ורוחא דשביק בה בעלה קמא מתגרין זה בזה וזמנין דנצח קמא. ושמעתי ממקובלים דתוקף הסכנה הוא בתריסר ירחי קמאי שמת בעלה, ובעיני נראה דיש ליזהר שלא לישא אלמנה כלל, והגם שאמרו דברי חלומית לא מעלין וכו', הרי כתב הרשב"ץ בתשובה דיש לחיש מיהא, ואגיד לך מה שאירע בזה זה שלושים שנה והותר שהייתי אני הצעיר במדרש הרב החסיד המקובל המופלא מהר"ש שרעבי זלה"ה עם רב אחאי גאון הרב המופלא ח"ק מהרי"ט אלגאזי נר"ו, ובא לפנינו רב אחד חסיד אשר נשא אשה זה שלש שנים והיא היתה אלמנה מרב ואחד חסיד קדוש זלל"ה, ובתחלה נשאת עם בחור אחד ושהה עמה קצת ומת במגפה, ואח"כ נשאת לזקן אחד ומת, לאחר כמה שנים נשאה הרב חסיד קדוש הנז' ואחריו נשאה הרב אשר בא לפנינו, ההוא אמר שחלם שבאו לו שלשה בעלי אשתו, והזקן לא היה אומר כלום, והרב היה מוחל לו, אך הבחור התריס כנגדו ואמר שרוצה לדון עמו בדיני שמים, ונתפעל מאד מחלום זה ושאול שאל מהחסיד מהר"ש שרעבי ז"ל ומאתנו שנחרים לבחור הנז' שלא יתבענו לדין, וענינו לו כי מי הוא זה אשר יחרים לשואל דין בשמים, וכמעט לא ניתן ד"ז לישאל, ופייסניהו להרב הנז' כי יראנו להטפל בזה, ולא היו ימים מועטים ונפטר הרב החסיד הנז' וחל"ש, ובו בפרק נצטערנו מאד על ענין זה, ואמרנו כמה גדולים דברי חכמים וכו' הראתה לדעת דהנזהר שלא ישא אלמנה טעמו ונימוקו עמו ולא סגי כשעברו י"ב חודש, ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא לצנועין ולא לפרסמן והנח להם לישראל ושומר פתאים ה' ורבים שתו והאריכו ימים ושנים והן מפלאות תמים דעים עכ"ל. ועיין עוד להגאון חיד"א ז"ל הנז' בספרו יוסף אומץ סי' מ"ט שנשאל על נשואי אלמנה אחר י"ב חודש, ועוד איכא התם צירוף אחר דאיכא אומדנא שאותו הבעל שמת לא היה בן זוגה, כי ביום חתינתו היה לו קדחת ונפל למשכב ואחר ב' שבועות היתה מנוחתי, והשיב הגאון חיד"א ז"ל הלא מראש דא תהא למיקם כי אין לפרסם דברים אלו כי כל המון ישראל אינם משגיחים על זה, ונפק חורבא לפרסם דברים אלו דשכיחי רבות בנות אלמנות בנערותן, ויש תקלה ח"ו. ואולם לת"ח שיודע דברי זוה"ק נראה דיש לאיש, ובפרט דבזה"ז אירעו מעשים דנסתכנו וחל"ש, ומלבד ההיא עובדא דכתבתי בקנטריס חיים שאל ח"ב סי' י"ט עוד אירעו מעשים אחרים בזמנינו אין צורך לכתבם, באופן דשומר. נפשו ירחק, ואת צנועים חכמה:

והא דאיכא דאמרי דהסכנה היא תוך י"ב חודש לאלמנותה, הנה מדברי מהר"ש הלוי בן אלקבץ נראה, שתדיר הוא בסכנה, אך בי"ב חודש הוא סכנה עצומה, וכן משמע מדברי הסבא קדישא, והמעשים שארעו בזמנינו היו שנשאו אחר שעברו י"ב חודש והותר רח"ל אכן הא דקאמר השואל דאיכא אומדנא שאינו בן זוגה וכו' אם היה נודע ודאי שלא היה הראשון בן זוגה יש לסמוך על זה שכן נראה מדברי הסבא קדישא, ומדברי הר"ש הלוי ז"ל דרוחא קדמאה אין לו כח כשאינו בן זוגה, וכ"ש בנדון שלנו שאמרו דעל הרוב לא בא עליה כמ"ש בשאלה עכ"ד, ע"ש:

ובספר אמת ליעקב למהר"י ניניו ז"ל בקנטריס שפת אמת דף קי"ב הביא תיקון א' מהרב החסיד מהר"ש שרעבי ז"ל שעשה לנושא אלמנה להצילו מסכנה וצריך שיעשה התיקין הנז' קודם שיקדשנה, וכתב, שנראה אחר אותה מעשה שהביא הרב חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב סי' י"ט נתפעל הרב החסיד מהרש"ש ז"ל ויסד תיקון הנז' ע"ש, והנה פה עירינו בג'דאד יע"א יש כמה אנשים שנשאו אלמנה, ועשו התיקון הנז' וב"ה לא נזוקו והולידו בנים ובנות והאריכו ימים, ולכן תשיא עיצה להשואל שיעשה תיקון שבספר אמת ליעקב הנז', וזכות רבינו הרש"ש שסידר תיקון הנז' יגין בעדו שיועיל לו:

וע"ד החלוצה ששאלת אם יש ממנה נזק, הנה הדבר פשוט שאין כאן נזק, יען כי רוחא דשביק בה בעלה יצא ויסתלק ממנה ע"י החליצה כאשר מסתלק ע"י הגט, וזה פשוט וברור, וכן מפורש להדיה:

ואשר שאלת להגיד לכם עצה נכונה בשיעור השנים של הבתולה שראוי להשיאה בהם ע"פ חכמים, הנה מצינו להגאון חיד"א ז"ל ביוסף אומץ סי' ק' דף ס"ד ע"ד שכתב על עיר קדשינו ירושלים תוב"ב וז"ל לשנים קדמוניות היו נושאות בנות אחד עשר, ויצאו תקלות גדולות, לכן הרב כמהר"ר שלמה עבדלה ובית דינו ז"ל בשנת הת"ץ הסכימו בחרם שלא ינשאו עד תשלום י"ב שנה כאשר עיני ראו גוף ההסכמה הנז' עכ"ל ע"ש, וכן הרב אדמת קודש אה"ע סי' ל"ח הביא ג"כ ההסכמה הנז' דעה"ק תוב"ב וא"כ אע"פ שנראה דהעיצה הנכונה ללכת בעקבות הראשונים כמלאכים שעלתה השערתם בחכמתם לעשות השיעור הזה שהוא אחר שתשלים כל י"ב שנה, עכ"ז לפ"ד הרופאים שבזה"ז אין ראוי שתנשא הבת בת י"ב שנה כי יגיע לה נזק לפי מזג הדורות הללו אשר נחלשו וטעמם נכון מאד דאין להביא ראיה מדורות שקדמו שהיו בריאים כפלי כפליים על הגופים שבזה"ז, לכן נראה עיצה הנכונה שתשיאו הבנות אחר שישלימו שלשה עשר שנים:

ואשר שאלת בענין הסכמה של השחוק שיש בעירינו בג'דאד יע"א, הנה נמצא אצלינו שטר הסכמה בדבר זה וזמנו היה בשנת חמשת אלפים ותקע"ו בחודש אדר וחתים עליה הרה"ג עט"ר מור זקיני רבינו משה חיים זלה"ה והרב המקובל מהר"ר ששון מרדכי ז"ל והרב המופלא הדיין המצויין מהר"ר ראובן דוד ז"ל, והרב המובהק הדיין המצויין מהר"ר יעקב פתחי ז"ל, ועוד. כל החכמים שהיו נמצאים בזמן ההוא, וחתים עלה השר נשיא ישראל הגביר ששון צלח דוד נ"ע, וכמה וכמה אנשים נכרים וידועים מן הקהל של פה עירינו בג'דאד, וזה הוא נוסח ההסכמה, בשבטי ישראל הודענו נאמנה שאיך אנחנו ח"מ ראה ראינו שהזמן פרוץ וכו' לכן קמנו ונתעודד ונשב ונחפש וכו' תחלת הכל מצד לעב אל קמאר כמה מיני איסורים תלויים בו, גזל ושביעת שוא ושקר ומרמה וביטול תורה ותפלה וליצנות וכאלה רבות, הנה היא אב הטומאה וכמה תולדות יוצאות ממני, וכבר נודע אשר על ידו ובסיבתו באו בדור שלפנינו לשפיכות דמים, וכבר הסכימו הקהל והחכמים שהיו באותו הדור על כל מי שיתעסק בזה השחוק של קמא'ר ושאר מינים כיוצא בו נידוי וחרם ושמתא, והרב מהר"ר צדקה חוצין נ"ע, והחכמים והקהל שהיו באותו הדור כולם חתמו בהסכמה הזאת, ומי יוכל להתיר הסכמה הזאת ואפילו אם היו עומדים כל אותם המסכימים להתירה לא היו יכולים להתיר אותה, מאחר שזה הענין בעצמו הוא איסור גדול, וגם עשו זה החרם בשביל גדר וסייג ואין לו התרה, והנה בעוה"ר עינינו הרואות כי מעט מעט הותרה הרצועה ופסתה המספחת ונעשית כהיתר, עד שנעשו לבזיון בעיני הגוים וללעג וקלס מאד, עד שהיו הגוים קורים את הפורים עיד אל קמא'ר מאל אל יהוד, ואין לך חלול השם גדול מזה, באמור עם ה' אלה וכו'. והגוים כפי דתם המשחק בקוביא פסול לעדות כמו שיש בד"ח, ואיך תהיה כזאת בישראל. הן לזאת עלתה הסכמתינו אנחנו ח"מ עלא כל ג'נס לעב אלד'י ילעבין בפלוס, הן לעב בוראק הן זאר הן כעיב הן כל שכל לעב אלד'י ילעבון בפלוס. והעובר על הסכמה הזאת גדול עונו מנשוא ואשמו בראשו, והרי הוא מובדל ומופרש מעדת ישראל והבדילו ה' לרעה וכו' יגלו שמים עונו וכו'. ועוד כתוב בהסכמה הנז' תקנות אחרים וסו"ד כתוב בה בזה"ל אשר על כן עלתה הסכמתינו אנחנו ח"מ הסכמה חזקה כתחז"ל ברוב מנין ורוב בנין של הק"ק הי"ו ככל הדברים הנז"ל, ולא יפיל דבר מכל דברינו הטוב וכו' ותקננו תקנות הנז"ל להיות עומדים וקיימים, וכל מי שיעבור על אחת מאלה הנז"ל, הרי זה עובר על תקנות הקהל הי"ו ונקרא עבריין, ויהיה מופרש ומובדל מעדת ישראל ולהיות לאות לעיני כל ישראל, כתבנו וחתמנו שמותינו פה בג'דאד יע"א, והיה זה בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ושבעים ליצירה בחודש אדר, ושומע לנו ישכון בטח וכו' והכל שריר ובריר וקיים, ע"כ:

הראת לדעת דהסכמה של השחוק פה בג'דאד יע"א, היא הסכמה קדומה מזמן הרב הגדול מהר"ר צדקה חוצין זלה"ה, וחזרה ונתחדשה בזמן הרב הגדול מור זקיני רבינו משה חיים זצוק"ל, והיא עשויה בכל תוקף לדורות עולם, וזה הענין של השחוק מלבד שהוא דבר האסור מצד עצמו הנה הם עמדו וגזרו בו נדויים וחרמות וקללות והסכימו בביטולו לגמרי מצד הרעות שנולדו ממנו כי רבו מאד וחליל השם גדול מכולם, וא"כ אין להסכמה זו ביטול, אך מפורש בהסכמה שהוא רק על אותם המשחקים בקוביא במעות, אבל המשחקים בקוביא דרך טיול בעלמא בלתי מתן דמים באמצע אין זה בכלל ההסכמה הנז':

ודע כי במנהג שהוא משום סייג וגדר יש פלוגתא בין גדולי הראשונים ז"ל דאיכא דס"ל אין לו התרה ואיכא דס"ל יש לו התרה ע"י פתח וחרטה, ועיין להרב פר"ח במנהגי איסור, ועיין משא מלך מה שאסף וקבץ בזה, ועיין אחרונים על ש"ע יו"ד סי' רי"ד ורכ"ח. גם עוד איכא פלוגתא אחריתי דאיכא דס"ל הא דאמרו מהני התרה היינו בדבר שאסרו בני המקום עליהם מה שלא נהגו אבותיהם, אבל בדבר שנהגו אבותיהם א"א להתיר, וי"א גם בכה"ג מהני התרה, ועיין מהרשד"ם יו"ד סי' מ', ומהרח"ש הובאו דבריו בתשובות רב ברוך אנג'יל סי' וא"ו, ועוד בספרי האחרונים אשר האריכו בזה, והרואה יראה כי מן תרי פלוגתא הנז' יש לעשות ס"ס להחמיר, ואין לי פנאי עתה להאריך בזה:

והנה פה עירינו בג'דאד הסכמה הראשנה בענין השחוק היתה בחרם וכו' ועשו אותה משום גדר וסייג כמפורש בהסכמה וכבר נהגו בהסכמה זו באותו הדור, אך בדור שאחריהם שראו דהמון העם היו מקילים בה, חזרו ואסרו איסר וחזקו וקיימו שנית ההסכמה הראשנה שכבר קבלו וקיימו אותה דור שלפניהם והוסיפו קללות ונדויים בה, ובפירוש כתבו דלא אית בר אינש יכול לבטלה, ואפילו אם המסכימים הראשנים יעמדו לבטל הסכמתם אינם יכולים, על כן הדבר ברור דתיקף וחוזק האיסור הזה נוהג פה עירינו לדורות עולם ואין לו מתירין, ופוק חזי להגאון חיד"א ז"ל ביוסף אומץ סי' ק"ג שהביא תשובה א' מן הרמ"ח בהסכמת איסור הרקוד שרצו להתירה מחמת שרואים רבים נכשלים בה ועוברים על החרם וההסכמה הנז', והעלה הרב דאין לה היתר בשום אופן ולא מהני האי טעמא להתירה, והסכים עמו הגאון חיד"א ז"ל בכל תוקף וחוזק ע"ש, ועיין ביוסף אומץ סי' פ"ו דף נ"ח, ובשיורי ברכה יו"ד בהשמטות הנקראים שירי שירים סי' רכ"ח ע"ש:

מיהו נראה כי אלו האנשים אשר עקרו דירתם מעיר בג'דאד והלכו לעיר אחרת ששם ליכא חרם והסכמה בענין השחוק הנז' לא חל עליהם ההסכמה והחרם הנז' הנעשה פה בג'דאד, כי י"ל ההסכמה נעשית רק על תוך העיר ולא חוצה, וכ"ש דאינה חלה על אנשי העיר שהלכו לשכון בעיר אחרת הרחוקה ממנה, ועיין להרב מהרח"ש ז"ל בתשובה הנז"ל שכתב במי שעקר דירתו ממקום האיסור פקע מיניה חומרי המקום ההוא, וכמ"ש שם בשם הרז"ה והר"ן, ועיין בבאה"ט סי' רי"ד סק"ה ואחרונים שם. והנה כבר כתבתי לעיל בשם הגאון חיד"א ז"ל שיש הסכמה קדומה בעה"ק ירושלם תוב"ב מזמן מהר"ש עבדאלה ז"ל, שהסכימו בחרם שהבת פחות מן י"ב שנה לא תנשא ע"ש, וכתב הרב החסיד אג"ן ז"ל בחוקי חיים סי' י"ד על המנהג שנהגו שם כשרוצין להשיא בת פחות מן י"ב שנה הולכין חוץ לתחום באיזה כפר ועושין הנשואין שם, וכתב הרב שם בדף כ"ה ליישב המנהג ההוא וז"ל מנהגם של ישראל תורה הוא, וכן פסק מרן בא"ח סי' קצ"ז ס"ז דכל חוץ לתחום אין נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, וכ"כ המרדכי בפרק כ"ה והביאו השה"ג בפרק לא יחפור, ופסקו מור"ם בסי' רכ"ח, והרב משאת משה אה"ע סי' י"א הביא לשון המרדכי הלז, ללמוד ממנו דהסכמת העיר והנהגותיה ותקנותיה חל עד החומה ולא דמי לההיא דנדרים, משא"כ באופן דמצינו הדבר מפורש לעיקר המנהג דהולכין חוץ לתחום, עכ"ל הרב חוקי חיים ע"ש:

גם ראיתי להגאון הרדב"ז ח"ב סי' תרס"ד שכתב שיש בירושלם תוב"ב הסכמה קדומה שלא יקדשו אלא בזמן הנשואין ולא קודם ע"ש, וראיתי להרב פרי האדמה ח"ד דף כ"ב ע"ג שזכר ההסכמה הנז' וכתב המנהג הרוצה לקדש קודם, יוצא חוץ לעיר בציון שמעון הצדיק זיע"א ע"ש, והנה בודאי כי ההסכמה היתה בסתם ולא נזכר היתר זה בהסכמה הקדומה עצמה, ורק החכמים הורו להם היתר באופן זה לצאת חוץ לתחום, כי דנים מדעתם שאין ההסכמה חלה על חוץ לתחום:

ועל כן גם הסכמה של השחוק הנעשית פה עירינו בג'דאד לא חלה אלא רק על תיך העיר ולא על חוצה לה, ומי שיוצא חוץ לתחום בכפרים ובאהלי הערביים לא חלה עליו הסכמה הנז' וכ"ש למי שעקר דירתו ונתיישב בעיר אחרת דלא חלה עליו הסכמה הנז', כן נראה ברור. והשי"ת יאיר עינינו באיר תורתו אכי"ר:

סימן ב

כ"ז סי' תרמ"ז לעיר ווילנא יע"א.

המאור הגדול הגאון המפורסם מהר"ר שניאור זלמן דובער נ"י ויזהיר כאור החמה כיר"א:

אחרי עתרת החיים והשלום, לנעמי מודע איך בסוף שבוע העבר הביא לי איש אחד שמו אהרן יצ"ו, ספר אחד שמו נאה לו מצב הישר, והוא חלק מן החיבור שחיבר מעכ"ת ונתתי מחירו מאנא וחצי כאשר הושת עליו, ובראשיתו ראיתי כמה הסכמות מגאוני הדור מעידין בגודלן בשבח הספר ותפארתו ויהללו אותו בתוקפו וגבורתו ויושר סברתו, ועוצם הבקיאות הנמצא במחברתו, אשרי יולדתו:

וכאשר שמתי עיני לראות בגוף התשובות המזהירות שבספר הנז' נזדמן לפני תחלה תשובה ז' ועיינתי בה היטב, ושם ראיתי שנשאל מעכ"ת באלמנה, אם תנשא לאחר אם תחזור בתחיית המתים לבעלה הראשון או תהיה לשני, והגאון השואל חקר בזה, אם תחזור לראשון איך יכון זה ע"פ משפט התורה שהאשה אם נשאת לאחר נאסרה לבעלה הראשון, ומעכ"ת השיב להגאון השואל תשובה באורך, והביא ראיה מזוה"ק פ' בראשית דף כ"א ע"ב, שתחזור לראשון אחר תחיית המתים וכנז' בד"ק,:

והנה לכאורה נראה דאין מדברי הזוהר דפרשת בראשית הנז' הוכחה לזה, כי שם לא קאמר על תחיית המתים בעת שיחיו הגופים דזווגם הוי גופא בגופא, אלא קאי על ההוא עלמא, דהיינו אחר פטירתם מעוה"ז והולכים לג"ע ששם הוא זווג הנפשות דוקא, ואין שם גופים אלו של עוה"ז, ורק מלבוש יהיה לנפש שנחשב גוף בערך הנפש כי באמת כן הוא זווג לנפשות בג"ע איש עם אשתו, וכמ"ש בזוהר פ' שלח לך דף קס"ז ע"ב דזווגא איהו בפלגות ליליא בין בהאי עלמא בין בההוא עלמא, זיוגא דההוא עלמא אדבקותא דנשמתא בנשמתא נהורא בנהורא זווגא דהאי גופא בגופא וכו' ע"ש, וכן מפורש בדברי רבינו האר"י זלה"ה בשער טעמי המצות בדף ה' ע"א וז"ל, אחרי פטירת האדם מתחבר עם בת זוגו בג"ע אחר חצות לילה כנז' בזוה"ק פ' שלח לך, ומולידים נפשות לגרים וכו' עכ"ל, ע"ש. ומ"ש מעכ"ת בשם אמרי בינה שכתב חוזרת לעתיד לבעלה הראשון, הנה ודאי לשון לעתיד שכתב הרב הנז' יורה על תחה"מ, אך אין לזה הכרח מדברי זוה"ק הנז' וכדאמרן. ומ"ש מעכ"ת בשם גדול קדמין שמואל בקוראי שמו שכתב חוזרת לראשון לעוה"ב, הנה גם דבריו אלו י"ל דקאי על הנשמות אשר בג"ע דוקא, ולפ"ז אי אזלינן בתר פשט דברי הזוהר הנז' דאיירי בזווג דנשמות דאיש ואשתו בג"ע ולא קאי על תחיית המתים, הנה אז לא שייכה בזה חקירת החכם השואל מה שהעיר מדין התורה, יען כי דין התורה באיסורה על בעלה הראשון איירי בגופים שהוא זווג גופניי ובעוה"ז, ולא איירי בנשמות שהוא זווג רוחניי ובג"ע:

מיהו באמת כבר אנא עבדא כתבתי בס"ד על דברי הזוהר דפרשת בראשית הנז', אע"ג דקאמר התם בההוא עלמא דמשמע על זווג הנשמות בג"ע, מ"מ האמת יורה דרכו שגם בתחיית המתים כאשר יחיו הגופים, אז בזווג הגופים ג"כ יהיה כך, שהאשה שנשאת לשני תחזור לבעלה הראשון, וענין זה הוא מוכרח כי מאחר שקודם התחיה של הגופים בהיות נשמות שלהם בג"ע, אמרינן דנשמת האשה תחזור לנשמת בעלה הראשון להזדווג יחד, איך יתכן שאחר התחיה תחזור האשה להתחבר עם בעל השני גופא בגופא, אחר שחזרה להתחבר עם בעלה הראשון בג"ע קודם התחיה:

ואפילו אם נניח במונח שבתחיית המתים אותם הנפשות שכבר הלכו לג"ע ונתיישבו שם, לא ישיבו לעוה"ז לעמוד באותם הגופים אשר יחיו כאשר היו בתיכם קודם המיתה, אלא רק אותו חלק הנפש הנשאר על עצמות שבקבר, הוא בלבד יהיה בתוך הגוף הזה אשר יחיה בתחיית המתים, והגם כי זה החלק הוא קטן בערכו כי הוא מסוד הקטנות כנודע, אפשר שישלח הקב"ה לאותם הגופים שיחיו נשמות חדשות שלא באי עדיין לעולם, להיות בתוך הגופים שיחיו עם חלקי הנפש שהיו על העצמות שבקבר, כי ידוע דלעתיד אחר ביאת המשיח קודם תחיית המתים, נבראים נשמות חדשות הרבה, דנמצא הגוף אשר יחיה לא יש בו נשמה חדשה, מלבד חלק הנפש שלו שהיה בו קודם המיתה, שהוא בסוד הקטנות, הנה אפילו אם נניח במונח כך, עכ"ז קשה הדבר לומר, שהנפשות של איש ואשה בג"ע תתחבר ותזדווג נפש האשה עם נפש בעלה הראשון, וחלקים של אלו הנפשות עצמן הנשאר בקבר על העצמות יתחברו בגופים אחר תחיה חלק נפש גוף האשה עם גוף בעלה השני, מאחר כי אלה החלקים אשר יהיו בגופים אחר התחיה הם חלקים מנפשות הגדולים העקרים שהם בג"ע, ואיך חלק הגדול של נפש האשה בג"ע מתחבר עם בעלה הראשון, וחלק הקטן של איתו חלק הגדול של האשה מתחבר עם בעלה השני, כי באמת מפורש להדיא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בשמואל בפסוק ומעיל קטן תעשה לו אמו, שזה החלק של הנפש הנשאר בקבר עד זמן תחיית המתים הוא חלק קטן מן הנפש אשר הלכה לג"ע אחר שנתעכל הבשר וישבה לה שם, ודברים אלו הם ג"כ הובאו בעץ חיים שער לידת המוחין פ"ב ע"ש, וא"כ איך אחר התחיה הנפש שבג"ע מזדווגת עם נפש בעלה הראשון, וחלק שהוא מן הנפש הזאת הנשאר בקבר אשר יעמוד בגיף אחר התחיה יזדווג עם בעל השני. על כן נראה כי הגם שדברי הזוהר בפרשת בראשית דף כ"א הנז"ל איירי בזווג הנשמות בג"ע, מוכרחים אנחנו דה"ה שצריך להיות כן לעתיד בתחיית המתים, בזיוג איש ואשתו גופא בגופא, שתחזור האשה לבעלה הראשון כאשר המה בג"ע:

והשתא חובה עלינו לעיין בחקירת חכם הוא הגאון השואל, שחקר איך תחזור האשה לבעלה הראשון בתחיית המתים מאחר שנשאת לאחר ונאסרה, וגם מה שחקר עוד אם אדם נשא אשה ומתה ולקח אחותה אחר מות אשתו ונעשו שתיהם נשיו איך יתקיימו שתיהם אצלו בתחיית המתים אשה ואחותה ביחד. ומה שהוסיף מעכ"ת לחקור בענין יעקב אע"ה איך יקיים אצלו את רחל ולאה אחר תחיית המתים שכבר נתנה תורה ואסרה שתי אחיות הנה אין זו חקירה ואין זו שאלה לפי הטעם שכתבו המפרשים בכלל הטעמים מה שנשא יעקב אע"ה שתי אחיות, היינו כי רחל ולאה אין להם דין שתי אחיות, כי נתגיירו אחר לידתם ויש להם דין גר דקי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אך חקירת הגאון השואל הנז"ל הם חקירות עצומות. ונ"ל בס"ד בישוב דברים אלו, והוא דאפילו אם נאמר המצות אינם בטלות בתחיית המתים, הנה זה אינו אלא במצות התורה אשר החיוב שלהם נמשך ובא מצד הנפשות שכולם היו במעמד הר סני, וכמ"ש רז"ל ע"פ אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ולכן גם הגופים הנולדים בכל דור ודור הם מתחייבים ממילא מצד הנפש שבקרבם שכבר היתה בהר סיני, וכל אדם מושבע ועומד מהר סיני על קיום המצות מצד נפשו אשר בקרבו, ולכן גם הגופים אשר יחיו בתחיית המתים לא גרעי מן הגופים הנולדים תמיד בכל דור ודור, וכמו שגופים הנולדים עתה מתחייבים במצות מכח הנפשות כן הגופים אשר יחיו בתחיית המתים מתחייבים במצות מכח הנפשות, דמאי שנא גוף נעשה חדש על ידי זרע אב ואם מגוף הועמד וחי בטל התחיה במאמרו יתברך, הלא בין גופים אלו הנולדים עתה בין גופים הקמים בתחיית המתים לא היו בהר סיני בעת השבועה, ולכן כמו שגופים הנולדים עתה מתחייבים במצות התורה מכח הנפשות שנשבעו כן גופים הקמים בתחייה יחחייבו במצות התורה מכח הנפשות שנשבעו כבר הם בעצמם במעמד הר סיני:

וכל זה נאמר בחיוב מצות התורה שנתחייבו בהם הנפשות עצמן, אשר הנפשות הן הן שעמדו בה"ס ונשבעו ולא נעשה בהם שינוי, אך דבר הנעשה בגופים עצמם קודם המיתה הנה הוא מתבטל אחר המיתה, וכשיעמוד הגוף ויחיה הנה זה גוף חדש, ועל כן כל קשר ואגד של קורבה שיהיה בין הגופים בהיותם חיים בעוה"ז הנה בודאי שיופר ויתבטל אחר המיתה דהגוף משתנה, וכאשר יחיה הגוף לעתיד פנים חדשות באו כאן ואינו חוזר וניעור אותו הקשר והאגד שנעשה בגוף בהיותו חי אחר שנתבטל במיתה שהלכה צורת הגוף ותוחרו ולא נשאר אלא העצמות' וכ"ש בהיכא שגם העצמות נעשו עפר ולא נשאר אלא עצם קטן הנקרא נסכוי ולכן הקורבה של אחיה שהיתה בהיותם בחיים בטלה במיתה, ואחר שיחיו הגופים פנים חדשות הם ואין נקרא שם אחוה עליהם, ושתי אחיות נכריות הם חשובין, וכן הקשר שנעשה בין זכר ונקבה ע"י קדושין שקדש זה את זאת ונעשית אשתו גם זה בטלה, ואין גופים של אלו נקראים איש ואשתו, מאחר כי האגד והקשר נתבטל, והיה כלא היה, וזה ברור:

והגם שהסברה הישרה כך מחייבת באמת בלי תפונה, עכ"ז הבאתי בס"ד ראיה לזה מדברי רבינו הרשב"ץ ז"ל בזוהר הרקיע, שכתב אהרן ובניו צריכים מלואים ומשיחה מחדש, כי כשמתו בטלה משיחתם ע"ש, נמצא אע"ג דהמצות נוהגים בתחיית המתים שיש כהנים וקרבנות, עכ"ז דברים מחודשים שנעשו בגופים קודם בטלים אחר המיתה, דהגוף יש לו דין חדש ממש ואין נוהג בו כל מה שנעשה בו קודם המיתה, דלכך כתב צריכין משיחה מחדש ולא מהני משיחה שהיה להם קודם המיתה, והנך רואה שדברי הרשב"ץ ז"ל אמורים גם על אהרן הע"ה, אשר גופו לא נשתנה בקבר כלל, והוא עודנו כאשר היה בחיים, ורק הוא כאדם שהוא ישן, דהא ארז"ל על אהרן הע"ה שלא שלטו בו רמה ותולעה, וכאשר היה אצל אברהם יצחק ויעקב וכ"ש בשאר אדם שהגוף משתנה לגמרי, וכבר ארז"ל אפילו הצדיקים צריכין להיות עפר, עכ"פ שעה אחת קודם תחיית המתים, לקיים מש"ה ואל עפר תשוב, וכנז' בגמרא:

נמצא לפ"ז המיתה מבטלת ומפרת כל קורבה ואחוה של הגופים, וכן מבטלת ומפרת כל קשר ואגד שנעשה לגופים זע"ז, כגון איש עם אשתו, ולכן שתי אחיות ואיש ואשתו אחר התחייה המה רחוקים זע"ז, ואין להם קישור זע"ז מצד אחוה ומצד קדושין שהיה להם קודם מיתה, ולכן שתי גופים שהיו אחיות קודם מיתה אם יזדווגו אחר התחיה עם איש אחד אין זה נושא שתי אחיות, וכן האשה שנשאת קודם מיתה לבעל שני, אם תזדווג אחר התחיה לבעלה הראשון אין כאן איסור ליקח אשתו אחר שנשאת לאחר, אמנם קשר ואגד שהיה לנפשות זע"ז לא יופר אחר מיתת הגוף, יען כי בנפש לא היה שום שינוי בין אחר מיתה לקודם מיתה, ולכן ראוי שאותו חלק של נפש האשה הנשאר בקבר יתחבר אחר התחיה של הגופים עם גוף בעלה הראשון, כאשר נמצא בנפשות של איש ואשתו הגדולים המיושבם בג"ע דנפש האשה תתחבר עם נפש בעלה הראשון ולא עם השני, כן יהיה בחלקים הבאים בתוך הגופים בעוה"ז אחר התחיה:

ודע, כי אע"פ שכתבתי שהמיתה מבטלת אגד וקשר הקורבה שהיה בגופים קודם מיתה, עכ"ז קרבת הבנים עם אביהם ואמם לא תופר ולא תפסק, שגם אחר התחיה חייב כל אדם בכבוד אביו ואמו, יען כי הגופים אשר יחיו עומדים בקרבם חלקי הנפש אשר ישארו בקבר על העצמות וכאמור לעיל, וזו היא נפש דקטנות אשר נמשכה לולד ע"י אביו ואמו, וחיוב כבוד או"א לאו בעבור יצורת הגוף דוקא אלא בעבור חלק הנפש שהמשיכו לולד בזווגם, ועיין בעץ חיים בשער פרקי הצלם, ובשער המוחין, ועיין בשער הגלגולים ובשער טעמי המצות, ומאחר שזו הנפש היא הנשארת בגוף אחר שיחיה, יתחייב האדם בכבוד אביו ואמו בעבורם, ואע"פ שזה הגוף אשר יחיה נחשב גוף חדש, הנה הוא נעשה ומתחדש מן עפר או עצם של גוף שבקבר שזה הנשאר בקבר נעשה כמו עיסה לזה הגוף אשר חי ועומד בתחה"מ, וזו העיסה היא יצאה ונהייתה מגוף האב ואם החיים עתה בתחה"מ, אשר גם באלו הגופים של אב ואם יש עיסה שהיא מגופים הראשונים שהולידו גוף זה הולד קודם המיתה, נמצא עדיין יש קשר לולד עם גוף אביו ואמו אחר תחייה, ולכך צריך לכבדם גם אח"כ:

והנה הואיל ובאתי להתבונן עתה בדבר זה, ארחיב עוד הדיבור בענין זה, והוא כי אע"פ שכתבנו שהמיתה פקעה ופסקה כל קשר ואגד וקורבה שהיה בגופים בהיותם בחיים קודם מיתה, אין דבר זה נוגע למ"ש הגאון חיד"א בברכי יוסף אה"ע סי' טו"ב שנסתפק באשתו של רבי זירא שנשחט בפורים ואח"כ החייהו רבא אם פקעי קדושיה והותרה לשוק וכי חיה רבי זירא למחר היה צריך לקדש אשתו קדושין חדשים דפנויה היח ע"ש, הנה אין דברינו נוגעים לענין זה, דהתם במיתה לא נשתנה כלל כי חיה סמוך למיתתי, ודברינו הם על זמן התחיה שכבר נשתנו הגופים, כי אפילו הצדיקים אתמר בהו עתידים להיות עפר קודם שעה של תחיית המתים, וכאמור לעיל, ולכן גם לסברת הכנה"ג ז"ל באה"ע סי' טו"ב, דפשיטה במיתה של בן הצרפית, ובן השונמית, אי הוה כה"ג לאשה דלא פקע זיקת הבעל מעליה ואינה יכולה להנשא לאחר, גם התם שאני דלא הוה שינוי במיתה, ועיין להכנה"ג שם שהביא דברי פסקים וכתבים ולא נסתפק אלא בהיכא שבעלה נשאר חי, אבל אם גם בעלה מת פשיטה ליה דודאי פקעה. מיהו באמת בהא שרצה הכנה"ג לחלק בהיכא דנשאר בעלה חי, אחהמ"ר איני רואה שום טעם וסברה, כיון דגופה של האשה בטל ונשתנה שמה לגמרי, מה נשאר לבעל קשר ושייכות בגוף זה אחר שחיה, הלא גוף זה של האשה שחיה אחר מיתה גמורה פנים חדשות באו, וגוף הבעל אשר עודנו חי מהו מעלה ומוריד בדבר זה של הזיקה שהיה לו באותו הגוף:

ודרך אגב ראיתי להרב נחלת בנימין ז"ל מצוה ל"ה בסי' ט"ז דפשיטא ליה כאשר פרחה נשמתו של פנחס במעשה זמרי הותרה אשתו לעלמא, ולא נשאר עליה זיקת א"א, וכן סבר בפשיטות שם בסי' יו"ד גבי יצחק אע"ה כאשר פרחה נשמתו בעקידה, שאם היתה רבקה בעולם ונשואה לו היתה זקוקה ליבם לישמעאל, ואף כי חזר יצחק וחי היתה אשתו אסורה מצד זקיקתה לישמעאל ע"ש, ודברים אלו תמוהין הם, ואין הדעת סובלתן, ולפ"ד נמצאו נכסיו של פנחס זכו בהם יורשיו, ולא נשאר לפנחס כלום, והגם כי י"ל דרך דרש קאמר, הנה כל כהאי מילתא אמרינן אין מקשין על הדרש, ועיין עוד להרב נ"ב הנז' במצוה ק"ד סי' כ"ו שנסתפק באותם שנכנסו חיים לג"ע אם מחוייביו עדיין במצות או לאו, די"ל המקום גורם ובג"ע ליכא חיוב מצות וכו' ובענין זה דברתי בס"ד במ"א ואין כאן מקומו כדי שלא להאריך יותר:

איך שיהיה לפי האמור במיתה גמורה שבטל הגוף לגמרי ונשתנה פקעה הזיקה והקורבה והתר האגד והקשר שהיה בגופים קודם מיתה, וכאשר מפורש יוצא מדברי רבינו הרשב"ץ ז"ל שהבאתי לעיל. והנה איתא ביומא דף פ' ע"א, א"ר אלעזר האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור, ופירש רש"י ז"ל שמא יבנה בהמ"ק בימיו ויתחדש בית דין ותתחדש הלכה, והגאון חיד"א בקנטריס סבר פנים שבסוף ספרו פני דוד כתב, מדברי רש"י שכתב שמא יבנה בהמ"ק בימיו נראה, דאם מת פקע חובו, ולתחיית המתים פנים חדשות באו לכאן, אך מדברי רבינו האר"י ז"ל מוכח בכמה דוכתי דאף אם מת צריך לתקן כל אשר חטא בגלגולים אחרים כנודע עכ"ל. ומה דדייק מדברי רש"י יפה דייק, ומ"ש בשם רבינו האר"י ז"ל, כן נמצא בשער הגלגולים בהקדמה י"א, אך גם מדברי רבינו האר"י ז"ל אין סתירה למה שכתבתי, דאה"ן המיתה פקעה חובו של גוף, אבל חיוב של נפש במה פקע דלא נעשה בה שינוי, וידוע דעיקר חיוב המצות הוא לנפש שהיא היתה במעמד הר סיני ונשבעה לקיים התורה כולה, ולכך תחזור הנפש בגלגול לקיים החיוב שלה, דבה לא שייך לומר פנים חדשית באו, כי היא לא תשתנה, וזה פשוט וברור:

וראיתי עוד בשער הגלגולים הקדמה ט"ז דף י"ז שכתב וז"ל, אמנם הבחינה השלישית והם המצות שהוא מן הנמנע לקיימם בזה"ז כמו מצות הקרבנות וכיוצא, ונתבאר שהאדם מוכרח לקיים כל תרי"ג מצות ולהתגלגל עד שיקיים אותם, ואמנם בזה"ז לא יתגלגל לקיימם, כיון שאין יכולת לקיימם, אמנם אחר ביאת המשיח שיבנה בהמ"ק בב"א, אז יתגלגלו בגנגול ממש כדי לקיימם, ואל זה רמז רבי ישמעאל בן אלישע כה"ג כשהטה את הנר בליל שבת שאמר אכתוב על פנקסי לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמנה עכ"ל, וכאן פירש רבינו ז"ל להדיה שישלימו החיוב אחר ביאת המשיח קודם שיחיו המתים, ולא אמר שישלימו אחר תחיית המתים, שאותם הגופים עצמן יעמדו וישלימו, והיינו כי תרי טעמי איכא בזה, חדא כי אין תחיית המתים נעשית עד שישלימו כל החיוב המוטל עליהם, ולכך צריך להקדים לגלגלם קודם תחיית המתים כדי שישלימו, ועוד כבר אמרנו דבמיתה גמורה נשתנה הגוף ופקע מיניה כל אגד וקשר שנעשה בו, ולפ"ז אין יתרון וחשיבות להשלים החיוב בזה הגוף עצמו שהיה בו, כי אחר שמת ופקע מיניה הכל, הנה גוף אשר חיה נחשב חדש ממש, ואין בו יתרון לענין ההשלמה על גוף אחר שנולד בכל זמן שיהיה, כי הנחיה והנולד חדא אינון, דתרווייהו חדשים נינהו:

ולך נא ראה מ"ש בס' חסידים סי' תתשכ"ט, דרבינו הקדוש היה נראה בבגדים ופוטר בני ביתו מקידוש, כי הצדיקים נקראים חיים ולא כשאר מתים שהם חפשי, ועמ"ש הגאון חיד"א בס' ברית עולם ביאור על ס' חסידים, ונ"ל דודאי לא היה בא באותו הגוף שקברו אותו במערה, כי זה הגוף א"א שיקום אלא עד תחה"מ, וכמ"ש בגמרא על רב אחאי בר יאשיה דהיה שלם בכל גופו, והיה מדבר עם רב נחמן כשאר חיים, וכשא"ל ר"נ שיקום ויבא לבית, א"ל אפילו מקרא לא ידעת, כי מפורש ביחזקאל שא"א לזוז ממקומו אלא עד תחיית המתים, אלא היה מתלבש בגוף חדש כמו גוף שמתלבש בו אליהו זכור לטוב ושאר נשמות צדיקים, כמו בניהו בן יהוידע, ורב המנונא סבא, ורב ייבא סבא וכיוצא שהיו נראים לתנאים, ומלמדים אותם תורה, וכן י"ל באותה מעשה של נס שנעשה בחברון תוב"ב שבא אברהם אע"ה ביוה"כ לבית הכנסת והשלים לעשרה, וכמ"ש בעמק המלך ע"ש. ומ"ש אליהו זכור לטוב לרבינו הקדוש על האבות זיע"א שיקום לכל אחד להעמידו להתפלל בפ"ע, התם עומד במקומו ולא יצא מן המערה, ולא זז ממקומו, ויש להאריך בדברים אלו ולהתיישב בהם, ואכמ"ל:

ואשובה לדבר בשאר דברי מעכ"ת שכתב בתשובה הנז"ל בענין נצחיות התורה, והביא דברי הרמב"ם ז"ל ודברי בעל העקרים, והנה לא זכר שר כי דבר זה מקורו בגמרא דנדה דף ס"א שהתירה הברייתא כלאים גבי מת, והכי אפסיקא הלכתא, וקאמר התם זאת אומרת מצות בטלות לעת"ל, ובזה נתחבטו הראשונים, יש מפרשים לעת"ל משעה שמת קאמר, אבל אה"ן אחר התחיה נהוגין המצות בכל אותם שיחיו, וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א, אך הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים כתב בשם הריטב"א שהוקשה לפניו ד"ז דאינו מתיישב לא מצד הלשון ולא מצד הענין, ומסיק דהעיקר כדעת הראשונים שפרשו לעת"ל לזמן תחיית המתים שלא נהיה חייבין, אבל ינהגו מעצמן כמה מצות מפאת שלימותם ותפארתם ולא בדרך חיוב, וכאשר מצונו באבותינו זיע"א שקיומו כל התורה כולה קודם שנתנה, ובסו"ד ציין על תשובת הרשב"א ח"א סי' צ"ג וצ"ד, והרדב"ז סי' תרס"ו ע"ש, וכן הרב יערת דבש ז"ל ח"ב דף נ"א כתב מ"ש מצות בטילות לעת"ל היינו דבתחה"מ יקיימו המצות כאינו מצווה ועושה, ועיין יוסף אומץ סי' וא"ו שכתב מה שחקר חתנו הרב רא"ף ז"ל כשהקב"ה יחיה המתים בביאת משיחינו אם יהיו חייבים בקרבן פסח שני והאריך בזה, ובאמת יש אריכות בזה בספרי האחרונים במחלוקת זו של הראשונים די"א בטלים בתחיית המתים, וי"א דחייבין בהם, והביאו דברי הילקוט בירמיה לעת"ל תאנה אומרת שבת היא וכו', גם מ"ש בשוחר טוב על פ' ה' מתיר אסורים, לעת"ל מתיר הקב"ה כל מה שאסר בבהמות טמאות, וי"א אינו מתירם, ומהו מתיר אסורים אין איסור גדול מן הנדה שהאשה רואה דם וכו' שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ואין טומאה אלא נדה וכו' והאריכו בכל זה ואכמ"ל:

ומה שרצה מעכ"ת להביא ראיה לדברי הזוהר מדברי רז"ל מ"ש ע"פ ומבשרך אל תתעלם שדרשו זה על גרושתו דקרי לה בשרו גם אחר שגרשה ונשאת לאחר, ועשה מזה הוכחה דגם רז"ל ס"ל דעתידה לחזור לו בתחה"מ, ולהכי קרי לה בשרו, אחר המחילה דברים אלו לא נתנו להאמר, חדא קרי לה בשרו על זמן העבר שהיתה אשתו, ועוד, דגם השתא בשרו קרינן לה, דאם בא לישא אחותה אמרינן לו זו אחות בשרך ואסורה לך, ואם בא לישא אמה אמרינן ליה זו אם בשרך ואסורה לך, ועוד מאי קא מוכח מר מהכא דהא רז"ל דרשי זה בסתם על כל מי שנשא אשה וגרשה, ונמצא בכלל גם מי שנשא אשה גרושה או אלמנה ואח"כ גרשה הוא ונשאת לאחר דג"כ צריך לפרנסה דבשרו קרינן לה, ואע"פ שזאת לא תהיה אצלו בתחה"מ, אלא חוזרת לבעלה הראשון:

והנה מדברי הסבא בפרשת משפטים דף ק"ג ע"א וע"ב נראה, דיש לחלק בין גרושה ובין אלמנה, די"ל אם גרשה ונשאת לאחר גם בתחיית המתים לא תשוב עוד לבעלה הראשון, דכן אמר התם בזה"ל, לא יוכל ודאי לאתבא לההוא דרגא לעלמין אחרי אשר הוטמאה תנינן דהטמאה בלביה ע"כ, אך דברי הזוהר דפרשת בראשית הנז"ל איירי באלמנה שמת בעלה, דהא נקיט האי מלתא על ענין יעקב אע"ה ומרע"ה, ועל דא קאמר מכאן וכו' והא דמי להא, וא"כ שפיר השיב מעכ"ת להשואל בנידון שלו דאיירי באלמנה שתשוב לבעלה הראשון:

שוב אחרי כותבי כל הנז"ל, ראיתי במדרש רבא פרשת נשא פרשה י"ד וז"ל, וכן הוא אומר זאת משחת אהרן ומשחת בניו יכול שהם נמשחים מעתה, ת"ל זאת עוד אין נמשחים, ועדיין אני אומר לא משחו לימות המשיח, אבל משחו לעת"ל, ת"ל זאת, אינם נמשחים לעת"ל, ומה אני מקיים אלה שני בני היצהר, זה אהרן ודוד, זה מבקש כהונתו, וזה מבקש מלכותו, ע"כ, וכן הוא ג"כ בספרא פ' צו וז"ל, רבי יאידה אומר יכול יהיו אהרן ובניו צריכין לשמן המשחה לעת"ל, ת"ל זאת משחת אהרן ומשחת בניו, הא מה אני מקיים אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ, זה אהרן ודוד ע"כ, ולפ"ז נמצא המדרש והספרא הם הפך דברי הרשב"ץ שהבאתי לעיל שכתב אהרן ובניו צריכין מלואים ומשיחה מחדש, כי כשמתו בטלה משיחתם, ובאמת ספר זוהר הרקיע להרשב"ץ אינו מצוי אצלו לראות אם הביא דברי רז"ל אלו ומה דבר בהם, ואני ראיתי דברי הרשב"ץ ז"ל הנז' בספר אחר שהביא כן בשמו, ועמ"ש בספר קרבן אהרן ובספר התורה והמצות, ואין לי פנאי להאריך יותר בזה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

סימן ג

שאלה נשאלתי מחד יניק וחכים. שאלה אחת יש לי לשאול מאת אדוני בנוסח יוצר בשבת שאומרי' האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה, איך יתיישב הנוסח הזה לפי חכמת התכונה הנמצאת בזה"ז, יורני ושכמ"ה:

תשובה. החכם המובהק בספר הברית מאמר ד' פרק ז' כתב וז"ל, דע שהארץ היא כדורי ותלוי על מרכז זו באמצע אויר השמים על בלי מה בגזרת חי, ובני אדם יושבים על שטח הכדור מסביב, באופן שגם חלק הארץ אשר על עבר השני נכח השטח, והחלק אשר יושבים עליה ממול רגלינו גם שמה יש מדינות מיושבות מבני אדם, ועומדים בקומה זקופה כמונו רקיע על ראשם ושמים ממעל להם, מלבד בערך עשרה מעלות ממעלית השמש בציר הצפוני והדרומי בכדור הארץ מפה ומפה, אין בו מדינה, ולא ישב אדם שם מרוב הקור, על כי רחוקים המה בתכלית מקו השוה מן מהלך השמש ותקופתו, שאינו אלא כ"ד מעלות מקצה זה לפאת נגב תימנה לקו השוה, וכ"ד מעלות מקצה מזה לפאת צפון מקו השוה, וחום השמש אינו מגיע לשם, ולפני קרתו מי יעמוד, אבל שאר הכדור מיושב מסביב:

על כן בכל מקום שאדם עומד על הארץ בעיניו יראה חצי הכדור משטח השמים, והשמש שהוא אור העולם מסבב את כדור הארץ רחוק מאד מן הארץ ומקיף אותו במרחק שוה משלים הקפתו בכל ב"ד שעות, וכן בכל מקום שאדם עומד על הארץ רואה חצי הקפת השמש, כמו שרואה חצי השמים ממעל לו, ואם השמש שוהה בהקפתו כ"ד שעות שוה בחצי הקפתו י"ב שעות, ולכן לכל אדם י"ב שעות הם יום, כי כל זמן שהוא רואה את השמש, השמש רואה אותו ואז אור לי, וחצי הקפתו השנית הולך וסובב תחת לארץ לנכח המקום אשר הוא עומד עליו, ואז החשך ישיפנו, ואצלו לילה בעבור העדר אור השמש ממנו, וזה שוהה ג"כ י"ב שעות מטעם שהוא חצי הקפה, ובאותי העת השמש מאיר ובא. לאותם בני אדם היושבים שמה, וא"כ כשהוא יום במדינה זו אז הוא לילה במדינה שכנגדו על הארץ ממולו, וכמ"ש בזוהר ויקרא דף יו"ד אית אתר בישובא כד נהיר לאילין חשיך לאילין, לאילין יממא ולאילין ליליא:

ואתה איש חמודות הבן בדברים הנאמרים במהלך השמש ראה דרכיה וחכם, שלא בכל המקומות מתחיל היום בשוה, רק בכל מדינה ומדינה מקום אשר השמש מגיע על האופק שלהם שהוא עיגול הנראה לעיני האדם שהשמש נוגע בארץ סביב לה, באותו הרגע מתחיל לשם היום, ובמדינה אשר לאחריה לצד מערב רכ"ה פרסאות מתחיל היום כשיעור שעה אחת אח"כ, מפני איחור הגעת השמש לשם שעה אחת, ובמדינה היותר רחוקה לצד מערב רכ"ה פרסאות, והוא ת"ן פרסאות ב"פ רכ"ה יתחיל היום בשתי שעות אח"כ, וכן בזה אחר זה, לכן אמור שגם הלילה לאו בכל המדינות מתחיל בשוה, מטעם איחור הגעת הצל לשם, כי כל הארץ היא חמשת אלפים וארבע מאות פרסאות בעיגולה, והשמש מקיף אותה בכ"ד שעות, נמצא הולך השמש בכל שעה רכ"ה פרסאות, אשר על כן מתחיל היום והלילה בעיר המלוכה ווין בעסטרייך המדינה שעה אחת קודם, ופאריז במערב רחוק מן ווין רכ"ה פרסאות בקירוב עכ"ל:

עוד כתב שם בפרק יו"ד וז"ל, מן הידוע שכל הקף השמש נחלק לש"ס מעלות, לפי שחילקו כל מזל מן י"ב מזלות אשר השמש הולך תחתיהם על סביבותיו לשלשים מעלות, וי"ב פעמים שלשים עולה ש"ס, וידוע שכל אדם רואה חצי הקפתו של השמש, והואק"ף מעלות בי"ב שעות של היום, ושיעור כל מעלה מן השמש למטה על הארץ הוא ט"ו פרסאות אשכנזית, ונודע שבכל שעה יש ששים מנוטי'ן, נמצא שביום אשר בו י"ב שעות יש בו תש"ך מנוטי'ן, כי ששים פעמים י"ב עולה תש"ך, ונמצא השמש שוהה בהליכתו בכל מעלה ארבעה מנוטי'ן, כי ד"פ ק"ף עולה תש"ך, על כן אם אדם מתחיל לנסוע מתחלת היום ונוסע והולך ממערב למזרח עד הערב שבעה פרסאות אשכנזית וחצי שהוא דרך הטבע, ושיעורו חצי מעלה ממעלות השמש הרי נתקצר לו יומו שני מנוטי'ן משאר כל האדם, מפני שהשמש הולך. ממזרח למערב, והוא הולך כנגדו לצד מורח ומתקרב עצמו אל הצל והחשך חצי מעלה, ששיעורו שני מנוטי'ן ואם אף גם הלילה ההוא היה נוסע והולך עוד שבעה פרסאות וחצי יתקצר לו הלילה ההוא ג"כ שני מנוטי'ן, על כי הולך נגד הצל ומקרב עצמו אל השמש והאור, ואין בידו מעת שזרחה עליו השמש ועד עתה רק אלף ותל"ו מונטי'ן, ולשאר כל אדם אלף וארבע מאות וארבעים מנוטו'ן שהוא ב"פ תש"ך, ובהפך אדם כי יקריב עצמו לצד מערב מן המזרח ונוסע והולך מן הבוקר עד הבקר ט"ו פרסאות יתארך לו מעת לעת שלו ארבע מנוטין, וידעת היום והשבות אל לבבך שיהיה הפרש בין הולך למזרח אל ההולך למערב שמונה מנוטי' שהוא יותר מחצי רבע שעה:

אשר על כן יורדי הים באניות המסבבים כל כדור הארץ, זה הולך למזרח וזה הולך למערב, כשפוגעים אלו עם אלו, זאת אומרת היום יום ראשון בשבת, וזאת אומרת היום יום שני בשבת וצדקו יחדיו, מפני שההולכת לצד מזרח מחסרת ומאבדת כל כך מנוטי"ן עד שברבות הימים מצטרפים לחשבון שיעור מעת לעת שהוא יום אחד שלם, וההולכת לצד מערב מרויח ומוסיף מינוטי"ן עד שמצטרפים לשיעור מעת לעת וכו' ע"כ, ודברים אלו הם ברורים והם מוסכמים על ספרי בעלי חכמה של התכונה אשר בזה"ז וזמן הקודם:

וכדי שתבין ותשכיל בענין זה יותר, אעתיק לך פה לשון החכם מהר"י שווארץ ז"ל בספר דברי יוסף בתשובה ח' וז"ל, ובזה אירע לי בנסעי מעיר נויארק במדינת אמריקה לעיר ליורפ'ול במדינת בריטניא, והיה תחת ידי שני כלים מורי השעות, אחד הנחתי לסבב כדרכו ולא תקנתיו על שעות היום והשני סבבתי בכל יום על חשבון האופק, ר"ל שברגע חצות היום ממש יורה שעה י"ב, ומצאתי וראיתי כי מדי יום ביומו מאחר כלי הראשון איזה דקים מכלי השני, והסיבה היתה שנתרחקתי. מדי יום ביומו מאופק עיר נויארק אשר עליו מורה הכלי הראשון לרוח היום לצד מזרח, והכלי השני מורה על אופק מקום תכונתינו בלב הים, ועל ידי תחבולה זו ידעתי מדי יום ביומו בחצות היום כמה התרחקנו מעיר נויארק וכמה נתקרבנו לעיר לוירפ'ול, וכל מה שירבה ויגדל ההפרש בין שני כלי מורי השעות, ידעתי כי קרובים אנחנו למדינת בריטאניה, ר"ל קרבנו הרבה מאד לצד מזרח, עד כי בבואינו לעיר ליורפ'ול היה בכלי השני המורה על אופק תכונתינו חצות היום ממש, ובכלי הראשון היה בערך שלשה שעות וחצי קודם חצות וכו':

וידוע פליאות מעשה טיליג'ראף אשר כעת יקימוהו גם בים אוקיינוס בין בריטאני'א ובין אמריק'א וברגעים אחדים ידעו בקצה חוט הברזל אשר שם באמריק'א מה שלוחשים לו בקצרה פה במדינת בריטאני'א וכן בהיפך ואז ימצא ע"פ המציאות והאמת שיודיעו דבר בעיר ליורפ'ול בדרך משל בחצות היום, ויודיעו שם באמריקא הדבר ההוא בשחרית יום ההוא, כמעט שלשה שעות קודם חצות היום ביודעי העתידות טרם הם מדברים בליורפ'ול ישמעו וידעו באמריקא בחשבון עת ושעות היום והדבר מסיבה הנזכרת עכ"ל. כל הדברים האלה העתקתי אליך השואל כדי שתבין ענין מהלך השמש וזריחתה ושקיעתה בכל יום ויום שמוכרח להיות שינוי בכל זה כפי המקומות שאין המקומות שוים, ומתוך הדברים האלה תבין מה היא הסיבה של השינוי ודברתי אליך והודעתיך על דבר שלא שאלת:

ברם על השאלה ששאלת בנוסח שתקנו אנשי כנה"ג ביוצר דשבת במאמר הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח, ובוקע חלוני רקיע וכו', שנראה לך אין דברים אלו מכוונים לדברי בעלי התכונה שבזה"ז, דע כי החכם בעל ספר הברית במאמר ד' פרק יו"ד כתב, שדברים אלו לפי פשוטן הם מסודרים בלשון בני אדם כפי בינת לבב העם שחושבים כי בעד חלונים יבואו השמש והירח להאיר על הארץ ולדרים עליה, שהשמש קרע לו חלוני שקופים אטומים אשר ברקיע ובא להיות מתחת לרקיע כדי להאיר ביום, וכן הלבנה בלילה, אבל באמת אין הדברים האלה מיוסדים לפי פשוטן הנז', אלא הם נאמנו מאד על פי הסוד בסתר עליון בשמים ממעל גבוה מעל גבוה של גלגל חמה הגשמי, כי שם באמת יש חלונות למהלך השמש הרוחני בעד החלונים הרוחניים וכי', והנה בודאי מ"ש שבדברים אלו יש סוד, ובעד שמש וירח הרוחניים הם מדברים זה אמת ויציב, אך מ"ש שיסדו פשוטן של דברים לפי דעת המון העם שאינו אמת לא שמיע לי, כלומר לא סבירה לי:

אמנם בספר יבקש רצון ביאור על מדרש שוחר טוב בדף ע"ט, יישב פשוטן של דברים ג"כ לנכון, וז"ל הקדמה הראשונה הצאתיה מהירושלמי ופרקי ר"א, שדעת רז"ל הוא שבתוך עובי הרקיע שמהלכו ת"ק שנה נתונים בתוכו חמה ולבנה ומזלות זו למעלה מזו גבוה מעל גבוה, ואע"פ שהם בתוך עובי הרקיע, מ"מ נתראים ע"י חלונות שהם בעצם השמים, ואם היו הכוכבים קבועים ברקיע במסמורות נטועים, אז היה בכל עתותי השנה היום והלילה שוים, כי גלגל הרקיע מסבב תמיד ממזרח למערב מן הקצה אל הקצה במשך כ"ד שעות פחות חלק ט"ו מן השעה בקירוב, אכן לאשר שלהכוכבים בעצמם יש לו לכל אחד לפי גבהו מן הארץ דרך ושביל בתוך עובי הרקיע אשר בו מסבב בלכתו מחלון לחלון ברקיע ממזרח למערב הפך תנועת הרקיע, נמצא אחר שגמר גלגל הרקיע את הקיפו הלך לו החמה מהלך מה לצד מזרח, על כן יתראה השמש עוד על הארץ ערך חלק ט"ו מן השעה עד שיסובבו הגלגל תחת האפק, ונמצא משקיעת החמה היום עד שקיעתה למחר כ"ד שעות שלימות, וגם עי"ז ישתנה אריכות הימים והלילות מיום ליום כמבואר בחבורי הנז"ל מפי ספרים וסופרים:

ועפ"ז יובן מה שיסדו לנו רז"ל ביוצר של שבת, האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה ומאיר לעולם כולו וליושביו שברא במידת הרחמים, דה"פ שהקב"ה פותח בכל יום הדלתות שבין חלונות הרקיע, ודלתות השערים הללו נפתחים למזרחו של עולם כדי שתלך החמה מהלכה הרצונית, ובוקע חלוני רקיע בכדי להאיר שם על פני תבל ומוציא חמה בכל יום ממקום שהיתה בו ולבנה ממכון שבתה, ועי"ז הוא מאיר את העולם וליושביו שברא במידת רחמים, שאם היתה החמה תמיד בחלון אחד, אז היה תמיד באמצע העולם חום גדול שורפת ומייבשת כל צמח האדמה וכל הברואים לא היו סובלים את תוקף החום, ובמדינות הנוטים לצפון ולדרום היה תמיד תוקף הקור אשר לא יוכלו הברואים לשאת, על כן ברחמי הבורא ב"ה על בריותיו מוציא בכל יום החמה ממקומה שהיה ביום אתמול, ולבנה ממכון שבתה, ועי"כ תבא החמה לפעמים לצד צפון, ופעמים לצד דרום, ונעשה האויר ממוזג בין קור לחום לפי העת והזמן והצורך, הרי שמאיר לעולם כולו וליושביו שברא במדת רחמים, עכ"ל.

ועוד שם בדף פ' כתב וז"ל, ונוטלין זה מזה מכנה החלונות שביארנו בשם פינוסין, והוא מלשון פנס, על שם שהחמה הנתונה בחלון דומה לנר הנתון בפנס ונושאין אותו ללכת להאיר בלילה, כמו כן החמה נתינה בפנס והרקיע מוליך אותה להאיר על הארץ, והנה אם היתה החמה נתונה תמיד בפנס אחד אז היו כל הימים וכל הלילות שוים, אבל להיותה מהלכת בפינוסין הרבה, ובכל יום יוצאת מפנס זה ונכנסת לפנס אחר, והפנוסין נתונין בין צפון לדרום עי"ז הימים לוין זה מזה, ופרעין זה לזה עכ"ל ע"ש, והנה לפי דבריו מתיישב פשוטן של דברים הנז' שתקנו ביוצר שבת היטב, אך ודאי יש בדברים אלו סוד כמוס, וכמ"ש בס"ה, ואין צורך להאריך יותר בזה, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

סימן ד

עלה בלבי לחקור חקירה אחת בענין השבת, דידוע שהזמן של לילה ויום משתנה ממקום למקום מחמת הלוך השמש, ויש הפרש רב כמה שעות בין יושבי מזרח לבין יושבי מערב, ובין יושבי הרים גבוהים לבין יושבי עמקים כאן יום וכאן לילה, וכד נהיר לאלין חשיך לאילין והשתא יש לחקור אם אחד עשה התחלת השבת במקום שיתאחר שקיעת השמש, והלך באותו יום שבת עצמו על ידי שם וקפיצת הדרך למקום רחוק ששם מקדים שקיעת השמש, דנמצא הוא לא עמד אותו שבת כ"ד שעות אלא רק י"ח שעות או פחות איך יעשה, אם צריך למיזל בתר שקיעת השמש, וזה כיון ששקעה השמש ונעשית חשיכה הרי נעשה לו חול, ואע"פ שהוא לא שמר את מצות השבת אלא י"ח שעות בלבד, או"ד צריך לשמור קדשת שבת כ"ד שעות שלמים:

ומצינו דוגמה לזה בשבת דף קי"ח, אר"י יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה ומוציאי שבת בציפורי, ופירש רש"י טבריה עמוקה ומחשכת מבע"י וסבורין שחשכה, וצפורי יושבת בראש ההר, ובעוד שהחמה שוקעת נראית שם אור גדול ומאחרין לצאת, וכתב בפ"ע בשם רבינו מהר"י ן' מיגש בתשובה סי' י"ח דטבריה וצפורי בתוך תחום שבת, ובחד גברא מיירי, דאלו בתרי גברי כל חד יצא שכרו בהפסדו ע"ש, אך מציאות זו דנקיט ר"י היא לחומרא, ואופן הספק שלנו הוא לקולא, דאנו מסתפקים במי דלא שמר כ"ד שעות בקדושת השבת, אי קפדינן אשעות, ובהשקפה הראשנה אמרתי לפשוט חקירה זו ממ"ש בירושלמי בפ"ט דכלאים, ופרק י"ב דכתובות בפטירתו של רבי ערב שבת היה, ולא שקעה חמה ביום שישי בעונתה, אלא נתאחר שקיעתה עד אחר שש שעות מליל שבת והיו מציקין בעבור חלול שבת, שנתעסקו במלאכה באותם שש שעות של ליל שבת, שהיתה חמה זורחת בהם, ויצאה בת קול ואמרה כל מי שלא נתעצל בהספדו של רבי יהא מבושר לחיי עוה"ב חוץ מאותו כובס שלא היה בהספדו של רבי, כיון ששמע אותו כובס כך הפיל עצמו מן הגג ומת, ויצאה בת קול ואמרה אפילו אותו כובס, וכתב הרב טירת כסף דף ג' מכאן נראה שאם יעמוד השמש יותר מן י"ב שעות זמן מה שלא שקעה בעונתה אז אותו זמן שנשאר ע"י נס נחשב מן הלילה הבא, והו"נ כאלו הוי לילה, דהראיה שהיו ישראל מציקין על שעשו מלאכה של הדלקת נר וכיוצא בחצי ליל שבת שעמדה בו החמה ולא שקעה, ואמאי היו מציקין מאחר דלא שקעה חמה, אלא ודאי אע"ג דלא שקעה נחשב כל זמן היתר על י"ב שעות ליל שבת עד שנתבשרו ע"י בת קול ע"ש, ורבינו בצלאל בש"מ כתובות פרק י"ב דף ק"ג כתב בשם רבינו קלונימוס ז"ל שהרג אותו כובס את עצמו בסקילה שנפל מן הגג משום דהוא לא היה בהספדו של רבי ונמצא דחלל שבת במלאכה ולא נתעסק בהספדו של רבי, כדי שיתכפר לו, לפי מ"ש בת קול ע"ש, וכ"כ הרב מהר"א הכהן ז"ל באגדת אליהו, בעבור זה הפיל עצמו, דהמתחייב סקילה נופל מן הגג ונתכפר לו בזה, ולכן יצאה בת קול אח"כ ואמרה גם הכובס מזומן לחיי עוה"ב ע"ש. נמצינו למידין אע"ג דלמראה עינים היתה חמה זורחת והוא יום, עכ"ז בעינן שמירת שבת כ"ד שעות שלמים, ועתה שזרחה השמש בשש שעות ראשנות של ליל שבת, לא תועיל זריחת השמש לאפקיעי מן אותם שש שעות קדושת שבת:

מיהו אחר הישוב נראה דאין מזה הוכחה לדינא בענין חקירתינו, די"ל הם לא נצטערו בחשבם שחללו שבת מדינא, אלא רק משום חסידות נצטערו, וכן משמע לשון הגמרא דאמר שריין מציקין אמרין דילמא דחללינן שבתא, ולשון דילמא משמע דלא היו חוששין מדינא, ועיד י"ל דודאי הוה ס"ל דליכא איסור מדינא, דהא הם אחר שגמרו הספד של רבי וחזרו לביתם הדליקו הנר, ואח"כ שקעה חמה, ומי התיר להם להדליק נר לכתחילה, ולמה לא חשו, והלא בודאי הם הרגישו כי החמה עמדה בשעות של ליל שבת, ומ"ש רבינו קלונימוס, דהכובס הפיל עצמו בשביל חלול שבת אין מזה הוכחה כלל, דאע"ג דאותו כובס היה ת"ח, כדמשמע בגמרא דאהדריה גמריה לרבי, עכ"ז ודאי מה שהפיל עצמו לא עשה זה משורת הדין, דאפילו אם חלל שבת ממש, מי התיר לו להמית עצמו בידים, אלא ודאי מרוב דבקיתו בהשי"ת ותוקף חסידתו נצטער הרבה משום חסידות, ועשה דבר חוץ מן השורה, ואין למדין ממנו לענין הלכה:

ובספר הברית ח"א מאמר ד' פרק י"א כתב וז"ל, ומן מוצא דבר האמור תבין ותשכיל שבעת הזה אשר כל כדור הארץ מיושב מסביב מבני אדם, ועם ה' מפוזר ומפורד בכל המדינות ודרים בכל המקומות, שאין כל ישראל שובתים כל השבת בשוה, אלא י"ב שעות ממנו ישבתו וינוחו יחד, וכשמצד אחד של הכדור הוא יום שבת אז הוא לכשנגדו ליל השבת, ושתי האניות הנותנים בים דרך ונפגשו ביחד שזכרנו בפרק הקודם, אם יקר מקרה שהיו יהודים על שניהם אז לא ישבתו שבתם בשוה כלל וכו' וכן בימי החול אין זמן ועידן התפילות של כל בני הגולה בשוה, אבל כשמקוננים על חרבן בהמ"ק בחצות לילה מצד זה אז הוא חצות היום לכשנגדו ואוכלים סעודת הצהרים, וכשמתפללים ערבית מפה ומתפללים שחרית מפה איך הדין הוא בענין זה, שכל אדם מישראל צריך לעשות דבר יום ביומו בעתו ובזמנו באשר הוא שם, בזרוח לו השמש בכל המקום אשר עומד עליו הן ביבשה הן באניה בים, יתפלל שחרית, ובבא השמש יתפלל ערבית, ויהי בחצי הלילה שלו יעשה סדר תיקון חצות וכו' וכמו כן בכללות הימים שבמקומו ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי לחשבונו באשר הוא שם ישבות, ולכן נאמר שבת הוא לה' בכל מושבותיכם, מלבד אם יזדמן יהודי על הספינה ההולכת קרוב מאד לצד הצפוני או הדרומי, אשר שם לפעמים היום כהרבה ימים של כ"ד שעות, כמו בנרגולאר שם סיון ותמוז יום אחד ארוך, או אם יזדמן יהודי על הספינה ההולכת קרוב מאד לצד הצפוני לצוד שם התנינים הגדולים הנקראים ווא'ל פ'יש, ושם ששה חודשים יום אחד וששה חודשים לילה אחד, אז אחר שימנה ששה פעמים כ"ד שעות על כלי המורה שעות יעשה את השבת, וכן בענין התפילות והצומות, יעשה דבר יום ביומו של כ"ד שעות עכ"ל:

שוב נתבוננתי בס"ד בענין זה של יום פטירת רבינו הקדוש, ואמרתי דאין כאן הכרח לומר דאותה ליל שבת היתה קצרה של שש שעות בלבד כאשר דקדק הרב טירת כסף מקריאת הגבר שכתב דמוכח לא הוה אותו לילה אלא רק ששה שעות, אלא נ"ל לעולם היתה אותה לילה שלימה בי"ב שעות כמנהגה, ומה שקרא הגבר תכף אחר ששקעה חמה היינו כי טבע הגבר למנות כ"ד שעות מחצות לחצות וקורא, ולכן הטבע המוטבע בו מאת הבורא יתברך על הקריאה הזאת שיהיה קורא בחצות שהוא כ"ד שעות מחצות שקרא בו אתמול, הכריח אותו לקרא גם באותה הלילה אחר שש שהוא בשעה כ"ד מקריאתו בחצות של ליל שישי, דטבעו לא נשתנה באותה הלילה, אך השי"ת עשה את שלו שהאריך לאותה ליל שבת ולא האיר היום אלא עד שעברו שעות שלמים של לילה אחר ששקעה חמה, ונמצא שהם שמרו אותו שבת כ"ד שעות שלמים, ואותם שש שעות שנתאחרה שקיעת החמה היו בכלל יום שישי שהוא חול ונ"ל זה אמת ויציב בלי שום ספק:

ובזה ניחא לתרץ בס"ד קושיא גדולה, דאמאי לא חשו ושריין מציקין בשביל חלול שבת אלא רק עד אחר קריאת הגבר, והלא ודאי הרגישו מאריכות היום קודם שקרא הגבר, ובזה ניחא כי הרגישו וידעו שנתארך היום ולא חשו לחלול שבת, כי חשבו דאלו השעות שעמדה בהם חמה והם נתעסקו בהם במלאכה לא יחסרון משעות השבת, אלא אחר שקיעת החמה ימשך ויתארך הלילה שיעור לילה שלימה עד הבוקר, באופן שהם ישמרו שבת כ"ד שעות של לילה ויום שלמים, כי אלו השש שעות שעמדה בהם חמה עשאים מן השמים בכלל חול, אך שראו קרא הגבר שדרכו לקרא בחצות לילה הבינו שלא נשאר לילה שלימה באותו שבת, ואותם שש שעות שעשו בהם מלאכה הם נחסרו מן השבת, ולכך שריין מציקין דילמא חללו שבת בזה, והם עדיין לא ידעו ולא ראו מעשה השי"ת שרצונו להאריך הלילה ותהיה שלימה בקדושת שבת, ומה שקרא הגבר היינו מצד הטבע המוטבע בו לקרא בשעה כ"ד מחצות לילה שעבר וכאמור:

ודע כי בפרקי ר"א שהביאם הרב טירת כסף איתא וז"ל, מופת השישי, מיום שנבראו שמים וארץ השמש והירח וכוכבים עולים להאיר על הארץ, עד שבא יהושע ועשה מלחמתם של ישראל, והגיע ערב שבת וראה בצרתן של ישראל שלא יחללו השבת, מה עשה, פשט ידיו לאור השמש ולאור הירח והזכיר עליהם את השם, ועמד כל או"א ל"ו שעות עד מוצאי שבת וכו' ע"ש, נמצא יהושע עשה תקנה לישראל שלא יחללו שבת במלחמה, שהעמיד את השמש ביום שישי ולא שקעה חמה ולא עד תחילת מוצאי שבת, דאז נמצא הם עשו ושמרו את השבת לילה ויום בליל מוצאי שבת וביום מוצאי שבת, ששמרו שבת שלם בלילה וביום, ואחריו התחילו למנות ימי השבוע מכאן ואילך, וא"כ בזמן רבינו הקדוש שכבר ידעו מה שנעשה בזמן יהושע תקנה בשביל חלול שבת בהכי, גם הם חשבו שיהיה להם כך, דאחר שקיעת חמה יתארך הלילה שיעור לילה אחת שלימה וישמרו שבת שלם כ"ד שעות לילה ויום, ולכן לא נצטערו קודם קריאת הגבר:

ולפ"ז נראה דאין לפשוט ספק חקירתינו מזמן יהושע ולא מזמן עובדא דפטירת רבינו הקדוש, דבתרווייהו י"ל התם שמרו שבת כ"ד שעות שלימות, וחקירתינו היא על מי שלא שבת אלא י"ח שעות או פחות. מיהו נראה דליכא שום סברה להסתפק בזה, מאחר דאנו רואין מדינה זו שובתת ביום שבת, ובמדינה אחרת הם עושים חול את הזמן הזה עצמו שעושים כאן שבת, והיינו טעמא משום דגבי שבת כתיב בכל מושבותכם דהולכים בו אחר המקום, א"כ גם כה"ג דנידון חקירתינו נלך בו אחר המקום, וכיון שבמקום הזה נשלם שבת ונכנס חול אז גם האדם היושב באותו מקום צריך לנהוג כך, דהא לא תלה הכתיב שמירת השבת וקדושתו במספר השעות, שלא אמר צריך לשבות כ"ד שעות, אלא אמר יום ואמר בכל מושבותיכם שתלה היום במקום, ואם הוא עומד במקום שפנה היום ונכנס הלילה, הא ודאי לא נשאר אצלו מקדושת שבת כלום, ואם נאמר לו שישבות בחול הגמור והודאי עוד שעות בשביל להשלים כ"ד שעות, ה"ז מחזי חוכא ואטלולא וה"ז דומה כמי שלא שמר שבת ביום השביעי ובא לשבות בחול ביום ראשון תשלומין לשבת, דודאי מעשה שטות הוא זה דאין תשלומין לשבת בימי החול וה"ה הא הוא דכוותה:

וצופה הייתי להרב מהר"י שווארץ ז"ל בדברי יוסף תשובה ח' שהעלה לדינא ליושבי הצפון וליושבי הצירים לחשוב כל כ"ד שעות לילה ויום, ונראה דין זה אמת ויציב, ונ"ל בס"ד להביא הוכחה לזה ממ"ש בירושלמי דפסחים, נח בכניסתו לתיבה הכניס עמו אבנים טובות ומרגליות, בשעה שהיו כיהות היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיו מבהיקות היה יודע שהוא לילה, וידוע דאיכא פלוגתא בשמוש המזלות בשנת המבול, וכמ"ש במדרש רבא פרשה ל"ד ע"פ עוד כל ימי הארץ, א"ר יוחנן לא שמשו המזלות כל י"ב חודש, א"ל רבי יונתן שמשו אלא שלא היה רשומן ניכר, ועיין יפה תואר מ"ש בפרשת כ"ה ול"ד בדברים אלו, ומה שתירץ קושית הרא"ם ע"ש, ולפ"ז דכל שנות המבול היה העולם כולו חושך, מוכרח דבימי החשך שלא שמשו המזלות נחלק הזמן ההוא לימים ולילות, שכל כ"ד שמות נחשבו ללילה ויום, דהא כתיב להדיה ויהי המבול ארבעים יום וארבעים לילה, וכן ויגברו המים מאה וחמשים יום, וכן ויחסרו המים מקצה מאה וחמשים יום, וכן ותנח התיבה בחודש השביעי בתשעה יום לחודש, וכן בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים, נמצא כל כ"ד שעות של זמן החשך נחשבו לילה ויום עד שנעשו מספר ק"ן יום, ולא אמרינן כל ימי החשך נחשבים עונה אחת של לילה ארוכה, וא"כ ה"ה אצל יושבי הצירים דיש להם כמה ימים וחודשים שהם חושך, דנחשבים כך בודאי כל כ"ד שעות הם לילה ויום, ועיין יפה תואר בפרשה ל"א שכתב מה שהוצרך נח להבחין בין יום ובין לילה ע"י האבנים טובות, י"ל כדי לדעת זמן ישיבתו בתיבה כדי לפתוח החלון לסוף השנה כמו שעשה, וגם כדי לפרנס הבע"ח שיש אוכל ביום ויש בלילה כדאיתא בירושלמי ותנחומא, וכ"ש אם שמר כל התורה שהיה צריך לשמור שבתות וזמן תפלה ותפילין וכמה מצות, ובכלי השעות אי אפשר לכוין שהימים מאריכין ומתקצרים עכ"ל, ומ"ש שהימים מאריכין ומתקצרים זה אינו, דודאי שם נחשב עונת יום בי"ב שעות, ועונת לילה י"ב שעות כמו מקומות שהם תחת קו המשיה:

ועוד נ"ל בס"ד להוכיח ד"ז מזמן ישיבתו של מרע"ה במרום ארבעים יום וארבעים לילה, שהוא לא ראה חשך בכל הזמן ההוא אלא אור, והכי איתא במדרש שוחר טוב בתהלים מזמור י"ט ע"פ יום ליום יביע אומר וז"ל, ומנין היה יודע משה מתי יום ומתי לילה שהוא אומר ארבעים יום וארבעים לילה, אלא בשעה שהקב"ה מלמדו תורה יודע שהוא יום, ובשעה שהוא מלמדו משנה יודע שהוא לילה, ד"א כל זמן שהמלאכים מקלסין להקב"ה בקדוש יודע שהוא יום, ובשעה שרואה אותם מקלסין בברוך יודע שהוא לילה, ד"א כשהוא רואה המלאכים שוחקין את המן להוריד להם לישראל יודע שהוא יום, וכשהיה יורד להם יודע שהוא לילה, ד"א כשרואה גלגל חמה בא וכורע היה יודע שהוא לילה, וכשרואה כוכבים והלבנה והמזלות באין ומשתחוים לפני הקב"ה יודע שהוא יום, ד"א כשהוא שומע ק"ש קודמת לתפלה יודע שהוא יום, וכשהיתה תפלה קודמת לק"ש יודע שהוא לילה עכ"ל, ופירש המבאר דאתיא כריב"ל דס"ל בברכות דף ד' תפלות באמצע תיקנום, וענין זה ג"כ הובא במדרש תנחומא בפרשת כי תשא, נמצא מרע"ה בכל אותו זמן שהיה במרום, אע"פ שלא היה רואה מדת לילה ומדת יום חלוקין שלא היה רואה חושך אלא הכל אור, לא היה נחשב לו כל אותו זמן ליום אחד כדי לקיים בו מצות התליות ביום של ק"ש ושל תפלה, וגם לקיים מצות שבת לקדשו ותפלה, אלא היה מחלק הזמן ההוא ללילה ויום בזא"ז לקיים מצות לילה בלילה ומצות יום ביום, וא"כ ה"ה ליושבי הצירים אע"פ שרואין משך כמה חודשים אור השמש, ומשך כמה חודשים חושך, אין נחשב להם כל הזמן הזה יום ארוך או לילה ארוך, אלא צריכין לחלק כל כ"ד שעות לילה ויום, והם מוכרחים לחשוב הלילה בי"ב שעות, והיום בי"ב שעות כמו מקומות העומדים תחת קו המשוה, דאין רואין דבר שראוי להאריך או לקצר על ידו הימים או הלילות, וזה ברור, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

סימן ה

שאלה. נשאלתי מחד צורבא מרבנן לא נודע שמו, נא ונא יודעני מלתא חדא דתמיהא לי, במה שמצאתי כתוב בשער הכונות לרבינו האר"י זלה"ה בדרוש יצ"מ שז"א היה בסוד העיבור בגלות מצרים, ונודע כי הנהגת העולם הוא ע"י ז"א, ואיך נתקיימו העולמות ואיך היה בא הדיבור למרע"ה. ויותר תמוה לי, מה שמצאתי כתוב בשער הכונות הנז' בזה"ל, והנה פרעה הרשע היה חושב כי כיון שז"א הנקרא בוכרא חזר להתעלם תוך אימא בסוד העיבור, שח"ו לא יחזור לקדמותו להתגלות ולצאת לחוץ מבטן אימא עילאה, ועי"כ עם בני ישראל התחתונים הנקראים ישראל על שמו של ז"א הנקרא ישראל, גם הם ישארו בגלות תוך מצרים, כיון שישראל העליון השולט עליהם נתבטל ח"ו מציאותו, לכן שלח לו השי"ת ע"י מרע"ה, כה אמר ה' בני בכורי ישראל, לרמוז אל הבן הבכור העליון הנקרא ישראל, כי קיומו קיים ולא נתבטל ח"ו, והודיעו כי לפי שכפר במציאותו, לכן יהיה נענש מדה כנגד מדה במכת בכורות, לפי שכפר בבן הבכור העליון יתברך וכו' עכ"ל, ולזה צריך הבנה גדולה ממי יצאו הדברים האלה למרע"ה, נא ונא יודיעני בהרחבת ביאור ושכמ"ה:

תשובה. אעתיק לך מה שכתוב אצלי בספר דעת ותבונה בפרק כ"ג, ששם הבאתי תחלה לשון רבינו ז"ל בשער הכונות אשר זכרת בשאלה שלך, ועוד הבאתי לשון רבינו זלה"ה מ"ש בספר מביא שערים שער ה' פ"ז, וז"ל וז"ס הפסוק, ויאמר אהיה אשר אהיה, והענין כמ"ש אצלינו בסוד כונת יצ"מ בליל פסח, כי אז היה הז"א בבחי' עיבור תוך אימא, ורצה השי"ת להודיע למרע"ה כי עתה נולד הז"א שהוא ענין יצ"מ, והודיעו התחלת הדבר איך היה, כי בתחלה היה הזווג דא"א בסוד הנשיקין כנז' להוציא זו"ן על ידי ב' אהיה אלו הנז' שהם בגרון א"א שהם ב' אהיה לצורך זו"ן, א' לז"א וא' לנוקביה, והבן זה כי כמו שכתבתי לעיל שהם ב' אהיה כנגד או"א, כן משם נמשך אל זו"ן, ואלו הב' אהיה הם מ"ש הכתוב אהיה אשר אהיה כמבואר בפרק זה. ואח"כ ירדו טיפות אלו ליסוד דא"א, ומשם למלכות דא"א, ומשם לאבא, ומשם לאימא כמ"ש בפרק הבא בע"ה, ושם באימא נשאר בסוד עיבור ושם נתקן לגמרי, ואימא זו היא סוד שם אהיה השלישי, וכמ"ש אהיה שלחני אליכם, ועיין בח"ג פ"ג. ואח"כ כשנולד ז"א הנקרא שם הויה כנודע, אז נאמר כה תאמר אל בני ישראל ה' אלקי אבותיכם וכו', כי כבר נולד ז"א ונתגלה שם ההויה, עכ"ל רבינו ז"ל בספר מבוא שערים:

תוכן העניינים

שו"ת רב פעלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה