אור ברסלב
שו"ת רב פעלים חלק ב › חושן משפט

שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד

חלק ב · חושן משפט

אבן העזר

סימן א

שאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, ב' מורשים באו לדון בפני שלשה דיינים הקבועים בעיר, ואחר שדנו את הדין וכתבו וגילו דעתם בפסק הלכה, עמד המורשה האחד וביזה בדברים את דיין הראשון, ואותו הדיין הכהו וסטר אותו שתי סטירות, ואח"ז נולד דבר אחד באותו ענין שצריכין אותם הב"ד לעיין בו, ולהורות לאותם המורשים פס"ד להלכה, וזה המורשה אשר ביזה והיכה טוען, כיון שהוא ביזה הדיין והכהו נעשה שנאה ביניהם ושונא פסול לדון, ולכן אינו רוצה שישב אותו הדיין הראשון אשר הכהו באותו הדין, והמורשה השני טוען דאין זה בכלל דין שונא, ועוד עתה יהיה חוטא נשכר כי זה טוען כך כדי להאריך פסק אותו ענין דניחא ליה בהכי מכמה סיבות, ועל זאת יודיענו מעכ"ת הסכמת דעתו בדבר זה ושכמ"ה:

תשובה. ידוע הוא שאפילו בשונא גמור, דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו דינו דין, וכמ"ש הגאון חיד"א ז"ל בברכ"י סי' ז' סוף ס"ק י"ח ע"ש, ובהיכא דיש שנים דנים עמו מצינו פלוגתא בין האחרונים, מיהו בנ"ד אין אנחנו צריכין להאריך בזה, כי בנ"ד אין לזה דין שונא, דהא כתב מור"ם ז"ל בסי' ז' סעיף ז' המנדה את חבירו בשביל שזלזל בכבודו יכול לדונו אח"כ מאחר שאינו שינאו, ומפורש הטעם בלבוש ז"ל שאין זה נקרא שונא אלא שמענישו על פקרותו ע"ש, והכי משמע נמי מתשובת רבינו מאיר ז"ל שהביאו הכנה"ג בסי' ב' הגה"ט אות י"ד קהל שתיקנו כל מי שיחרף הדיין יתן קנס כו"כ לדיין, כל דיין שהוא מתכוין להקניט לבע"ד כדי שיחרפנו ויטול קנס הרי זה ניטה אחרי הבצע והוא שנוי, אבל אם לא כיון הדיין להקניטו וחרפו, מותר לו לדיין ליטול הקנס ע"כ, והובאה תשובה זו בתשובות רש"ל ג"כ ע"ש, משמע כי מצד זה שחרפו וקנסו אינו נכנס בדין שונא, וכן כאן בנ"ד שבזהו קצת בדברים, ועי"כ הכהו הדיין אין זה בכלל שונא:

ועוד איכא טעמא רבא בנ"ד לסתור טענה זו של המורשה מכח המנהג הידוע פה עירינו מדורות שלפנינו וגם עתה מעשים בכל יום, שמזדמן הרבה פעמים דבע"ד מחרף את הדיין מן הדיינים הקבועים בעיר ואין הדיין ההוא מסתלק מאותו הדין מכח טענה דשונא, ולא נשמע בשום פעם שיטעון אדם טענה כזו בשביל דבר זה ויתכן דנהגו כסברת האומרים כיון דיש שנים אחרים עמו שלא חרפם, מצי אותו דיין לדון לכתחלה את הדין עם השנים שעמו, או יתכן דנהגו שלא יוכל שום אדם לטעון טענה כזו אפילו אם חירף כל הדיינים ועשו בו משפט כתוב חרם וכיוצא. והנה נידון השאלה עדיף טפי כי המורשה הוא שחירף את הדיין ואח"כ הכהו ולא חשדינן לדיין שיפסיד ממונו של בע"ד בשביל שנאתו עם המורשה, ועל כן אין שומעין לטענה זו והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ב

בענין קבלת הוראת מרן ז"ל הנהוגה בארצות החיים תוב"ב, ועוד כמה מקומות, ובכללם פה עיריינו בג'דאד יע"א ואגפיה, שבכל מקומות אלו בדיני ממונות אין יכול המוחזק לטעון קי"ל הפך הוראת מרן ז"ל, אלא מוציאין ממון מן המוחזק ע"פ הוראת מרן ז"ל, ואע"ג דאיכא כמה רבוותא דפליגי בזה, והגם כי מדין תורה בכ"מ המוציא מחברו עליו הראיה ואין מוציאין ממון מספק, עכ"ז, בכל מקומות קבלו עליהם הוראת מרן להוציא ממון מן המוחזק:

אמנם, מצינו להרבנים האחרונים ז"ל שנסתפקו בקבלה זו, אם קבלו דבריו מה שפסק בש"ע דוקא, אבל מה שפסק בתשובותיו לא הוה בכלל הקבלה הנז', אלא הולכים בזה אחר דין תורה, דאין מוציאין ממון מן המוחזק, ע"פ תשובת מרן ז"ל היכא דאיכא פוסקים דפליגי עליו, או"ד קבלו דבריו גם על מה שפסק בתשובה ולא נזכרו בשה"ט, ובסה"ק רב ברכות דף קל"ג כתבתי מאחר דאיכא פלוגתא בין האחרונים ז"ל בזה, ויש שלשה גדולים דס"ל שאין תשובות מרן ז"ל בכלל הקבלה, והם הרב שער המים שהביא מפי השמועה, והרב הגדול מהר"ם סוזין ז"ל, בתשובה שהובאה בספר חוקי חיים, אשר אותה תשובה הייתה אח"ז מאותה תשובה אשר הובאה בספר חקרי לב מ"ב, וגם עוד הרב החסיד מהר"א גאגין ז"ל דאיהו נמי אזיל ומודי בזה, ועוד נמי יש לצרף עם זה דברי הגאון חיד"א ז"ל שהיה מסתפק בדבר זה אם התשובות הם בכלל או לאו, וידוע הוא מ"ש בכללי הקי"ל שאפילו אם פוסק אחד מספקא ליה ופוסק אחר ברירה ליה אפ"ה מצי המוחזק לומר קי"ל, ולפ"ז גם הגאון מופת הדור רבינו חיד"א ז"ל, יש לצרפו עמהם אע"ג דאיהו מספקא ליה, ובפרט כי אחרי שראה דברי נ"ב ודעמיה, עכ"ז מספקא ליה, ולכן העלתי בסה"ק שם דמצי המוחזק לימר קי"ל כדברי האומרים שאין התשובות בכלל הקבלה:

והנה אח"ז נדפס ספר חוקות החיים להגאון מהר"ח פלאגי ז"ל, ושם בסי' נו"ן ונ"א הביא הדברים אשר היו ביני לבינו בענין זה, וגם הוא הסכים בסי' נו"ן דף ס"ט ע"א דמצי המוחזק לומר קי"ל דלא קבלו הוראות מרן ז"ל מה שכתב בתשובותיו, כי אם רק קבלו מה שפסק בש"ע דוקא ע"ש, גם עוד אח"כ בא לידי ספר היקר שער אשר להרב הגדול מהר"א קובו ז"ל, וראיתי בח"מ סי' כ"ג דף ל"ד ע"ד שכתב דרבים אומרים שלא קבלו עליהם מה שפסק ותני בתשובותיו ע"ש, עוד אחז"ר נדפס ספר פני יצחק לאהובינו הרב מהרי"א נר"ו, וראיתי בסי' י"ז שהביא מה שמצא בספר דין אמת שכתב דהוה עובדא ועשה הרב פרי האדמה מעשה כפסק מרן ז"ל בתשובה, והרב מוהר"ם בולה ז"ל חלק עליו ע"ש, ולפ"ז נצטרף עוד גדול א' מן האחרונים דס"ל לא קבלו מ"ש בתשובה:

ובהשמטות ספר פני יצחק הנז' מצאתי שהביא דברי ידידינו הרב החסיד מהר"א מני נר"ו, וז"ל ומ"מ לסוף דינא כבר הנה בעתה נתפשט המנהג בעה"ק ירושלים תוב"ב שאין לומר קי"ל אפילו נגד תשובות והב"י ועיין ספר ויוסף אברהם שכן הוא המנהג בשאר מקומות עכ"ל, והנה מ"ש שעתה נתפשט המנהג בעה"ק ירושלים תוב"ב, הנה ודאי המנהג הזה הנהיגו הרב הגדול ר"ל מהר"ד חזן, כי הלך ונהג אחר דברי הגאון מו"א חק"ל, אבל קודם ממנו לא היה המנהג הזה בירושלים, דהא הרה"ג מהר"ם סוזין ז"ל היה רב בעה"ק ירושלים תוב"ב אחר הרה"ג בעל חק"ל ז"ל, וכפי הנראה מתשובתו שהובאה בספר חוקי חיים שהוא עודנו מחזיק בסברתו, שאין התשובות בכלל הקבלה, וגם הרב החסיד מהר"א גאגין ז"ל שנהג שררתו בעה"ק אח"כ, גם הוא אזיל ומורה דאין התשובות בכלל הקבלה, א"כ ודאי המנהג הזה שכתב עליו הרב החסיד מהר"א מני נתפשט בירושלים מכח הרה"ג מהרד"ח שהיה ראשון לציון מקרוב, והנה בודאי המנהג החדש הזה לא יועיל אלא בירושלים, אבל בשאר מקומות עודם תלויים באותו ספק, וכיון דספק נינהו אין מוציאין ממון מיד המוחזק, דמצי אמר קי"ל דלא קבלו מ"ש בתשובה, ואין התשובות בכל'ל הקבלה, ואפילו בירושלים לא יועיל לדורות הבאים כי מי יוכל לעשות קבלה מחדש, מאחר כי העיקר דין תורה הוא אין מוציאין ממון מיד המוחזק בדבר דאית ביה פלוגתא, ובשלמא הרה"ג מהרד"ח ז"ל שהיה רב ושליט באתרא דידיה נקיט עיקר כדברי רבי אבהו דס"ל הקבלה מעיקרא היתה גם על התשובות, אבל ב"ד הבאים אחריו שרואין שיש בזה פלוגתא בין גדולי האחרונים ואיכא דס"ל הקבלה לא היתה על התשובות, איך מוציאין ממון מן המוחזק ע"פ התשובות נגד דין תורה, דקי"ל אין מוציאין ממון בדבר דאית ביה פלוגתא והוא יהיה מי שיהיה אינו יכול לעשית קבלה חדשה על הציבור במידי דממונא:

ובאמת הרואה יראה כי בדורות שלפנינו לא היה בירושלם מנהג קבוע בדבר זה, ולפעמים עושים מעשה בתר הסוברים גם התשובות בכלל הקבלה ולפעמים עושים מעשה בתר הסוברים להפך, דהא הרב פרי האדמה עשה מעשה בתר הסוברים התשובות בכלל הקבלה, והרב מהר"ם בילה ז"ל עשה להפך וכנז"ל, וכן הרה"ג חק"ל ז"ל עשה מעשה בתר הסוברים התשובות בכלל הקבלה והרה"ג מהר"ם סוזין ז"ל עשה מעשה להפך ונראה דגם הסוברים התשובה בכלל הקבלה רופפת הלכה זו בידם, ואפשר דהם אזלי בתר סברה זו בהיכא דאין שום אחד מוחזק בממון אלא הדבר מונח על פסק ב"ד דאז הב"ד אזלי בתר סברת מרן בתשובה ולא אמרינן ממון המוטל בספק חולקין, דהשתא באופן זה ליכא לאחד מן בעלי הדין לומר קי"ל כמ"ד התשובה אינה בכלל הקבלה ולא אוציא ממון מידי אבל בהיכא דהממון הוא ביד זה והב"ד באים להוציאו מידו ע"פ מ"ש מרן בתשובה, אין להוציא מאחר דיכול לומר קי"ל, ויתכן דהמנהג שפשט בירושלם למיזל בתר מ"ש בתשובות ג"כ הוא רק בכה"ג וראיתי להרב הגדול בנימין נבון בס' בני בנימין בסי' ד' דף יו"ד ע"ד שכתב וז"ל ובפרט דאנן אתריה דמרן שקבלנו הוראותיו ואפילו בתשובה, וכמ"ש האחרונים ואף דאיכא חולקים מציי למימר קי"ל עכ"ל. וראיתי להרב כפי אהרן ח"א באה"ע סי' ט' דף ע"ה שכתב על הלכה זו דקבלנו הוראות מרן ז"ל גם בתשובה וז"ל, אנן בדידן דבירושלם יתבינן הלכה זו רופפת בידינו אי קבלנו הוראותיו גם בתשובה עכ"ל, נמצא הרב הנז' שהוא היה אב"ד מן ארבעה בתי דינין בירושלם והוא היה בזמן הרב מהרד"ח ז"ל הוא אומר הלכה זו רופפת בידם על כן מ"ש הרב החסיד מוהר"מ מני נר"ו הנה בעתה נתפשט המנהג בירושלם שאין לומר קי"ל אפילו נגד התשובות והב"י לא נתברר אצלו דבר זה בבירור אלא כך שמע מאיזה ת"ח שא"ל כן ולא סימוה קמיה:

ומ"ש הרב החסיד נר"ו הנז' וז"ל עיין ויוסף אברהם שכן היא המנהג בשאר מקומות ע"כ, אגב ריהטא כתב כן כי באמת ספר ויוסף אברהם לא אמר כן על שאר מקומות אלא רק על עירו אר"צ יע"א וגם שם מפורש בדבריו שאין זה מנהג קדמון אלא נתחדש מחדש על ידי הרב המחבר מלל לאברהם שהיטה דעת הרבנים שבימיו על דבר זה וכנז' בד"ק. ושאר מקומות מאן דכר שמייהו ונ"ל גם זה הוא כאשר כתבתי לעיל דאפשר לא היטה דעת הרבנים אלא בהיכא דאין אחד מבעלי דינין מוחזק בממון, אבל בהיכא דאחד מוחזק ובאים להוציא ממון מידו הא ודאי מצי לטעון קיל כמ"ד אין התשובות בכלל הקבלה:

ואיך שיהיה הנה פה עירינו בג'דאד דקבלנו הוראת מרן ואין אנחנו יודעים אם מ"ש בתשובה הוא בכלל הקבלה או לאו, מצי המוחזק לומר קי"ל כמ"ד אין התשובה בכלל הקבלה. ושו"ר להרב פני יצחק ח"ב בדף כ"ב, שהביא מספר יד דוד קאראסו ז"ל שהכריח בראיות נכוחות ועצומות מדברי גדולי הפוסקים דמצי לומר קי"ל נגד המנהג ונגד סוגיין דעלמא, והכי חזינא לגאון דורינו הרב נדיב לב ח"ב ח"מ סי' מ"ב דף מ"ב ע"א שכתב, דהני כללי דלא חמרינן קי"ל נגד המנהג ונגד סוגיין דעלמא לאו כללא הוא, מאחר דחזינן לכל רבני האחרונים משתמשים בכלל הקי"ל אף במקום שלא נהגו כן וכו', ובמלתא כדנא העלה הרב דבר משה ח"ב סי' ק"ו דמצ"ל קי"ל, והביא סמוכות מדברי מהרש"ך ח"א סי' ט' שכתב שיכול לומר קי"ל אע"פ דיאמרו החולקים מעשים בכל יום שנוהגים לעשות הפך סברת שכנגדם ע"ש, וכ"כ הרב החבי"ף בספר סמיכה לתים ח"ב סי' ט' דאמרינן קי"ל גם נגד סוגיין דעלמא וכתב כן עוד בגנזי חיים משם הרב אהל יצחק ז"ל עכ"ד נר"ו. ועוד כתב שם בדף צ"ד, שכתב לחכמי עירו דמשק, דס"ל אין התשובות בכלל הקבלה, דהן אמת שכך הוא היה סובר כמ"ש בספרו פני יצחק ח"א, אך עתה חזר בו מפני שראה שרבני דמשק שקדמו לו הוה ס"ל, דגם מ"ש בתשובות בכלל הקבלה, והם הרב בירך משה גלאנטי, והרב מהר"י ענתבי, והרב אהרן יעקב, ובזה נעשה מנהג קבוע בעיר משלשה דורות של רבני הדור, לכך אין לומר קי"ל נגד המנהג ע"ש, ואע"ג דיש להשיב על דבריו בזה, הנה הוא לא אמר כן אלא על עיר דמשק, שמצא חכמי הדור של שלשה דורות דסברי הכי ועבדי מעשה בהכי, אך על עירנו בג'דאד יע"א ודאי גם הוא יודה דמצי לומר קי"ל כיון דלא ידעינן שהיה מנהג קבוע בזה בשום דור שלפנינו:

ודע דמ"ש בספר כפי אהרן ח"א באה"ע סי' ט' דף ע"ה ע"ג וז"ל אנן בדידן דבירושלם יתבינן הלכה זו רופפת בידינו, אי קבלנו הוראותיו גם בתשובה, ומ"מ ידוע לנו שבכל ערי ערבסתאן קבלו הוראות מרן ז"ל גם בתשובה עכ"ל. והנה מ"ש דהלכה זו בירושלם רופפת בידם יפה כתב, כי באמת חזינן רבני וגאוני ירושלם תוב"ב זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל אחד עושה מעשה ע"פ סברתו, ואל תתמה על הדבר כי כיוצא בזה בדין חליצה היו חולקים בתי דינין שבירושלים בדור אחד ובזמן אחד בענין המנהג, וכל ב"ד עושה מעשה כפי דעתו במנהג, וכמו שתמצא בספר שער המים להרב מהר"י מיוחס ז"ל בדין חליצה במחלוקת שהיה בין הגאון מהריט"א ז"ל ובית דינא, ובין הרב מהר"י מיוחס ז"ל וב"ד, שכל אחד נוהג מנהג אחר נגד מה שנוהג שכנגדו. אך מ"ש הרב כפי אהרן ז"ל הנז' שידוע לו שבכל ערי ערבסתאן קבלו הוראות מרן ז"ל גם בתשובה, אחה"מ שמועה זו ששמע מארחי ופרחי אינה נכונה ואמתית, וזאת השמועה היא כמו אותה השמועה ששמע הרב המחבר בעצמו שאמרו לו דמנהג בג'דאד שבכל ענייני נשואין הפסקא שלהם במשקלי זהב, וכנז' שם בגף מ"ה ע"א, וידוע שאין זה דבר אמת על בג'דאד, וכן שמועה זו אינה אמת, והדבר ברור לנו דפה בג'דאד אין אנחנו יודעים אם התשובות הם בכלל הקבלות או לאו, וכאשר כתבתי לעיל, וכיון דאין לנו ידיעה ברורה בזה, הא חזר הדין לעיקרו דהמוחזק מצי לטעון קי"ל ואין לנו להוציא ממון מן המוחזק:

ושו"ר ספר שו"ת מהרב הגדול מוהר"ר צדקה חוצין ז"ל, בתשובה שכתב פה בג'דאד בזמן שהיה הוא רב פה עירונו בג'דאד קודם דור הרה"ג מו"ז רבינו משה חיים זלה"ה, שעשה מעשה לקרוע השטר נגד סברת מרן ז"ל בתשובה, ונמצא דהרב ז"ל נקיט בפשיטות שאין התשובות בכלל הקבלה, והן אמת כי הרב המופלא מהר"ר ראובן דוד ז"ל שהיה תלמיד הרה"ג מו"ז זלה"ה, והושיבו הרב מו"ז ז"ל דיין פה עירינו נתעורר עליו בכתיבת ידו בגליון הספר הנז', והשיג עליו וז"ל, לא מסתייה דלא מגביה ביה אלא דקרעיה וקעביד לומר מלתא דלית בה ספיקא, וסברת מרן אבי התעודה דס"ל בתשובה דבאמת מתנת ש"מ היא וט"ס הוא, ולא בעי קנין, אפילו ספיקא דדינא לא חשיב לה, ותהי להפך, דהך שטרא מגבינן ביה הקרקעות וחתים עלה ראובן דוד יצ"ו, ומוכח מדבריו של הרב ראובן דוד ז"ל הנז' דגם התשובות בכלל הקבלה, מ"מ כיון דחזינן להרב מהר"ר צדקה חוצין שהיה מאריה דאתרא דלא אזיל בשיטה זו, על כן הלכה זו אינה ברורה פה עירינו, וכיון דאינה ברורה אין מוציאין ממון מן המוחזק, מיהו בהיכא דאין אחד מבעלי הדין מוחזק ורצו ב"ד למיזל בתר דברי מרן בתשובה ולמסור הממון ביד הזוכה בו ע"פ הוראת מרן בתשובה, דאה"נ יכולים לעשות כן, כיון דאין מוציאים הממון מיד המוחזק בו כדי שיטעון קי"ל, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

סימן ג

הנה נודע כי פה עירינו בג'דאד יע"א, בתריה דמרן ז"ל בשה"ט גרירן הן בדיני איסור הן בד"מ, חוץ מאותם דברים הידועים לנו שפשט המנהג בעירינו כדעת רמ"א בהג"ה או כדעת שאר פוסקים הפך דעת מרן ז"ל דאז אזלינן בתר המנהג הן להקל הן להחמיר, וכן נמי בדיני גיטין וקדושין המנהג ברור פה עירנו למיזל לחומרא אפילו בדבר שפסק מרן להקל, וכמ"ש הגאון מהריט"א ז"ל על מנהג עה"ק ירושלים תוב"ב, וכן קבלו חכמי עירינו מהרה"ג עט"ר מו"ז רבינו משה חיים זלה"ה, על מנהג עירינו בג'דאד יע"א, ועל כן בד"מ אין פה עירינו טענת קי"ל נגד סברת מרן ז"ל שפסק בשה"ט, אלא מוציאין מיד המוחזק ע"פ סברת מרן ז"ל:

מיהו מה שיש להסתפק פה עירינו יע"א הוא, בענין שהביאו מרן ז"ל בש"ע בסתם, ואח"כ כתב סברת ההפך בשם י"א, דבזה איכא לספוקי בדין המוחזק, כי י"ל אע"ג שהכלל ברור אצלינו בהיכא דכתב מרן הסברה בסתם, ואח"כ כתב סברת ההפך בשם י"א דהלכה כסתם, ולא מצי למימר קי"ל, היינו דוקא בליכא דין מוחזק, דאז דייני דייני כמ"ש בסתם, ומוסרין הממון להזוכה בו ע"פ סברת הסתם, אבל לגבי מוחזק להוציא מידו הממון אפשר לומר דאין מוציאין ע"פ סברת הסתם, כיון דהוא זוכה בו ע"פ סברת י"א, די"ל משום הכי הביא מרן ז"ל בשה"ט סברה זו בשם י"א כדי לזכות בה המוחזק ולא נוציא הממון מידו, או"ד דאע"ג דהביא מרן סברת י"א נוציא ממון, יען המוחזק ע"פ סברה שכתב בסתם, ואין בידינו פה עירינו בג'דאד יע"א מנהג ידוע וברור מן הראשנים, ואיך הוי דייני דייני קמאי בכהאי גוונא:

אך רק זאת מצאתי לדיין מובהק של פה עירינו הוא הראש מעלת הרב המופלא חריף ובקי כמהר"ר ראובן דוד זלה"ה שהיה תלמיד מובהק של עט"ר הרה"ג מו"ז רבינו משה חיים זלה"ה, והוא מינה אותי בחיי חיותו לראש ב"ד פה עירינו יע"א, שכתב על הגליון של הכנה"ג ח"מ סי' קצ"ה הגהב"י אות כ"ח עמ"ש שם הרב הכנה"ג ז"ל שרבינו המחבר בספר הקצר כתב שתי הסברות ולא הכריע, וכתב על זה הרב ראובן דוד ז"ל הנז' בגליון הספר בזה"ל, דבריו קשים דהא לישנא קמא מייתי ליה בסתם וכל כהא הלכה בהתם ואיך כתב דלא הכריע, ואולם כונתו לומר דנהי דמרן ז"ל דעתו כסתם, מ"מ כיון דמייתי לסברת י"א נמי אלמא משום דמצי המוחזק לומר קי"ל, וזה החילוק דלזמנין מייתי חד סברא דוקא משום דפסיקא ליה לגמרי אף לענין קי"ל, אבל כשמביא נמי סברה אחרת הוי דעתו כסברה ראשנה, אך לענין קי"ל מצי המוחזק לומר קי"ל, ודבר זה נלמד מתורתו של הרב המחבר ז"ל, ממ"ש ביו"ד סי' קס"ד הגה"ט אות ט"ז עי"ש, ועיין בספר ב"ד של שלמה בח"מ סי' ל"ב דף קצ"ט ע"א, דפסיקא ליה דדעת מרן דס"ל כלישנא קמא, ולא זכר מדברי הרב הנז', ע"ש דף קנ"ג ע"ב וע"ג, וחתים עלה ראובן דוד יצ"ו. והנה מ"ש מן הכנה"ג יו"ד סי' קס"ד כן הוא, ששם כתב וז"ל, י'ל דלא כתב שם מחלוקתו בצידו, אלא משום דבממונא קא עסיק כתב ב' הסברות שאם יהיה המלוה מוחזק שיכול לומר קי"ל ע"ש, אך הרב בדש"ש בדף קנ"ג שציין עליו, הנה הוא הביא שם דברי הכנה"ג דסי' קס"ד הנז', גם הביא דברי הש"ך ביו"ד, ודברי הרב גו"ר ז"ל, והנה שם בדף קנ"ג ע"ג הנז' בד"ה עוד זאת מצאתי, כתב וז"ל, וכל מה שכתבנו חלוקים בדברי מרן בד"א לאחרים, אבל אנן בדידן שקבלנו הוראותיו של מרן בעצם כפי מה שנטה דעתו אפילו במקום שהביא תרי י"א, פסקינן הלכה כי"א בתרא וכ"ש במקום שהביא סברה סתמית, אף שכתב אח"כ י"א הלכה כסתם, וכ"ש היכא דסתם בלי חולק, וא"כ בנ"ד ודאי דקי"ל דליתיה לשומר בתורת השומרים עד שימשוך, ולית דין צריך בושש עכ"ל, הרי שחזר הרב ב"ד ש"ש וכתב לענין הלכה הפך החילוק שחילק הרב הכנה"ג בסי' קס"ד הנז', נמצא דלא סמך על החילוק של הכנה"ג, ולפ"ז ניחא לן במה שראינו להרב ב"ד ע"ש בסי' ל"ב דף קצ"ט ע"א, דלא חש התם לחילוק הכנה"ג הנז':

ודע, דודאי אין לומר דהכנה"ג בסי' קס"ד לא אמר חילוק הנז' על מקומות דגרירי בתר הוראת מרן, אלא רק על מקומות שתופסין דגל הקי"ל בכל ענין, ואפילו נגד מרן דזה אינו ולא ניתן ליאמר, דא"כ כל דין שפוסק מרן בסתם ולא הזכיר דעת החולקים תיקשי למה לא הביא דעת החולקים בשם י"א, כדי שבמקום שתופסים דגל הקי"ל יאמר המוחזק קי"ל כסברה זו, על כן מוכרח לומר דהכנה"ג נקיט חילוק זה על מקומות שנהגו למיזל בתר מרן ז"ל, ואין אומרים קי"ל נגד מרן, ועל זה אמר שכתב סברת החולקים בשם י"א כדי שלא נוציא ממון מן המוחזק כפי סברה שכתב מרן בסתם:

וראיתי להרב מהר"ם לבטון בנכח השלחן ח"מ סי' ך' דף ע"ג, שהביא תשובה מהרה"ג משה בן חביב ז"ל שכתב, דגם הרגילים לילך בעקבות מרן ז"ל, אין להוציא ממון מיד המוחזק, משום דמרן בש"ע לא החליט בש"ע לפסוק בסתם כהרא"ש והטור, אלא כתב וי"א דחייב באונס גדול, וכונתו רצויה לרמוז לנו דאינו מחליט הפסק לחייב ש"ש בגניבה באונס ע"כ, וגדולה מזאת כתב הכנה"ג בתשובות ח"מ השניות דף קי"ט ע"ד, דכשכותב מרן סתם וי"א, הגם שדעתו כסתם, מ"מ כתב וי"א דדעתו לומר קי"ל כי"א יע"ש, וכ"כ ביו"ד סי' קס"ד הגהב"י אות ט"ז עכ"ל, ולמדנו מדברי הרב מהר"ם לבטון ז"ל הנז' דהחילוק של הכנה"ג בסי' קס"ד, הנה הוא מפורש יוצא עוד גם בתשובותיו, ועוד נתחדש לנו מדבריו הנז"ל, שגם הרב מהר"ם בן חביב ז"ל נקיט כפי החילוק הזה של הכנה"ג, ופתחתי ספר גו"ר, וראיתי ששם הובאה תשובת מהר"ם ב"ח ז"ל הנז' בח"מ כלל א' סי' א' דף פ"ו, אך הרב גו"ר ז"ל עצמו בסי' ב' דף פ"ח ע"ד כתב, דיש לערער בחילוק זה דס"ל בהיכא דסתם מרן כסברה אחת ואח"כ כתב י"א, שגם באתרי דגרירי לפסוק אחר דברי מרן לא יוציאו מיד המוחזק נגד סברת י"א, אלא הוא ז"ל ס"ל כסתם, וי"א דינו שוה להיכא דסתם בלבד, דגם בזה מוציאין מיד המוחזק, וליכא טענת קי"ל כלל:

אח"כ ראיתי להרב הון יוסף זמארו ז"ל בסי' ח"י דף מ' ע"ב שהביא דברי הרב הכנה"ג בתשובותיו בעי חיי הנז' ודברי הרב מהר"ם בן חביב ז"ל הנז' וכתב אע"ג דהרב גו"ר ז"ל חלק בזה, מצי המוחזק לטעון קי"ל כהכנה"ג ומהר"ם ב"ח וקי"ל כי"א, וכן העיד מהר"ן קוראל דכן היתה הוראה יוצאת מבית מדרשו של הרב הגדול ראשון לציון מר אביו הרב מהר"ר יעקב קוראל ז"ל, וכן הורו פעה"ק ירושלם תוב"ב זה ימים לא כביר בבהמ"ד הקבוע להוראה ופטרוהו למוחזק, וחילייהו מדברי הרב החביב ז"ל הנז' שהבאתי ואין פוצה פה בדבר. והדברים קל וחומר אוזן ששמעה משה רבן של ישראל איש ירושלם מיפשט פשיטה ליה בהאי מלתא, מי יבא אחרי ארי לאפיקי ממונא מיד המוחזק, ובפרט דאיכא תנא דקאי כיותיה מני"ר הרב החביב זלה"ה עכ"ד ע"ש. נמצינו למדין מדברי הרב הון יוסף הנז' דאיכא רבים ועצומים דס"ל כחילוק הכנה"ג הנז' והם תקיפי ארעא דישראל הם מהר"ם בן חביב והרב מהר"י קורחל ששניהם היו מארי דאתרא במקום דקבלו הוראת מרן ז"ל, ועוד כי העיד דהוראה זו יצאה ג"כ מב"ד רבא דעה"ק תוב"ב אשר הורו כן זה ימים לא כביר, ובודאי עדות הרב הון יוסף ז"ל בזה היא עדות נאמנה, והרב המשיג עליו שם בסי' י"ט ובסי' כ' דף נ"ד לא פקפק בדבר זה כלל, ומוכרח שגם היא היה מודה דעדות זו אמת ויציב וא"כ השתא פה עירנו בגדאד יע"א דהמנהג הוא כמנהג עיה"ק דאין טוענין קי"ל נגד הוראת מרן ז"ל, הנה בדבר זה שכתב סתם וי"ח דלא נודע לנו איך הוא המנהג אזלינן ביה בתר מנהג עיה"ק תוב"ב דכל כה"ג מצי המוחזק לומר קי"ל כי"א:

ונראה לי לומר בס"ד דסברי האחרונים ז"ל הנז' לומר דאפילו שנאמר דעת מרן ז"ל לפסוק הדין כסתם אפילו בהיכא דהביא י"א, מ"מ מה שקבלו הוראת מרן שלא לטעון כנגדו קי"ל לא קבלו זה להוציא מן המוחזק ע"פ הוראת מרן אלא רק בהיכא שהביא בש"ע סברה אחת בלחודה, אבל אם הביא סברה השנית בשם י"א לא נהגו להוציא מן המוחזק נגד סברת י"א, ויש לזה טעם נכון והוא כי מה שמוציאין מיד המוחזק ע"פ סברה אחת שהובאה בש"ע אע"פ דיש חולקין הוא דבר חידוש, ואין לך בו אלא חידושו שנאמר לא קבלו דבר זה אלא בהיכא דלא הובא בש"ע סברת ההיפך ג"כ אע"ג דזו כתבה בסתם וזו בשם י"א אין מוציאין מן המוחזק נגד סברת י"א:

ודוגמה לדבר זה חזינא בס"ד בדברי מופת הדור הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר יו"ד סי' ט' אות ב' שהביא מהרב המני"ח ז"ל בהלכות קטנות סי' רצ"ג, שכתב שקבל הלכה למעשה כל היכא דסתם מרן הב"י להכשיר, ואח"כ יש אוסרין הלכה רווחת לפסוק כיש אוסרין בהפסד מועט, אבל בשעת הדחק כגון סעודת חתן או בשבת או דאיכא הפסד מרובה סמכינן אסתם מרן ואזלינן לקולא, וכתב עליו הגאון חיד"א ז"ל, הדבר ברור דזה שכתב הרב הנז' שקבל מרבותיו אינו דכן היה כונת מרן ז"ל, אלא לעולם דעת מרן כשסתם להכשיר לסמוך אפילו בהפסד מועט להתיר, וכשסתם לאסור וכתב ויש מכשירין היינו לסמוך על ההיתר בהפ"מ וכמו שנראה מהפר"ח, אך גדולי הדורות שבאו אחריו ראו לסמוך על הסתם להתיר בהפ"מ דוקא, וכפ"ז כשסותם לאיסור נכון להחמיר בהפ"מ עכ"ל ע"ש. ועוד שם במחב"ר סי' נ"ה סוף סק"ד כתב וז"ל, נראה דלק"מ דכל שכתב סברת החולק קרי לה לא הכריע, ודעת הכנה"ג ודעמיה, שלכך כתב סברת החולק להודיע שיש לחוש לסברא זו וכו' והן לו יהי דדעת מרן לסמוך על הסברא שסתם להתיר אף בהפסד מועט כמש"ל סי' ט' אות ב', מ"מ למעשה נקטינן להחמיר, אבל בשעת הדחק או הפסד מרובה סמכינן על סתם מרן להתיר, וכמ"ש הרב המני"ח בשו"ת הלק"ט ח"א סי' רצ"ג עכ"ל ע"ש, הרי לך דוגמה לדברים שכתבתי, בדברים אלו שכתב הגאון חיד"א בדיני איסור והיתר:

ואחז"ר בא לידי ספר צדק ומשפט להרב מהר"ם פארדו ז"ל, וראיתי בתחלת הספר הביא תשובה מן רב אחד לא הזכיר שמו דאזיל בתר שיטת הסוברים כל היכא דכתב מרן סתם וי"א אין מוציאין ממון מן המוחזק נגד סברת י"א, אך דעת הרב המחבר הנז' הוא דאין לסמוך על זה, וס"ל גם בכה"ג מוציאין ממון מיד המוחזק, וכתב דכן נוהגין בימיו בתי דינין שבירושלים תוב"ב, וגם שם הביא דברי הרב דון יוסף זמארו ז"ל שהבאתי לעיל וחלק על דבריו, וכתב דהרב הכנה"ג בבעי חיי אין כונתו לומר כן לדידן דקבלנו הוראת מרן, אלא כתב זה לאתרי דנהיגי לומר קי"ל וכו' ע"ש, ואחה"מ זה לא יתכן, וברור הוא דהרב החבי"ב ז"ל כתב חילוק זה לאתרי דנהיגי למיזל בתר פסקי מרן ז"ל, וכמ"ש לעיל, וכן נראה מכל דברי האחרונים שהבאתי לעיל דכן הבינו הם בכונת הרב החבי"ב ז"ל, וזה פשוט ואין צורך להאריך בו:

ומ"ש עוד שם על עדות הרב הון יוסף משם מהרא"ק דאפשר היה טעם אחר, ואין אנחנו אחראין לאיתה מעשה ע"ש, הנה גם דבר זה הוא תימה בעיני, וכי המעיד הוא איש המוני ח"ו, והלא הוא ת"ח בר סמכא ומעיד בגודלו מה שראה הלכה למעשה, גם הרב מהר"י זמארו ז"ל בעצמו מעיד בגודלו על ב"ד רבא בירושלים שהורו בכך, וכי קטיל קני באגמא הוה ח"ו להעיד על דבר שהיה בו טעם אחר, ומי כמוהו נאמן ובר סמכה בעדות זו, פוק חזי מה ששנינו במסכת עדיות פ"א, הלל אומר מלא הין מים וכו' וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם ע"כ, ודוק:

גם כתב עוד שם, דמהר"ם בן חביב חזר בו בספרו גט פשוט סי' קכ"ו אות ל"ב ול"ד ע"ש, ומאד נתפלאתי על דבריו בזה, מנ"ל דחזר בו, חדא, התם בגט פשוט איירי באיסורא והכא הוא ממונא, ושאני טובא, דגבי איסור קי"ל הולכין אחר הרוב, וגבי ממון קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, ולהכי סבר מר בממון אין מוציאין מיד המוחזק נגד סברת י"א, ועוד שנית אפילו לפ"ד דמשוה האי דינא להאי דינא, עכ"ז י"ל דס"ל למהר"ם ב"ח ז"ל, אע"ג דמרן דעתו לפסוק לגמרי כסברה שבסתם, עכ"ז אנחנו שקבלנו הוראותיו בש"ע להוציא מיד המוחזק, לא קבלנו להוציא מיד המוחזק, אלא רק בהיכא שהביא בש"ע סברה האחת בלבד, אבל אם הביא גם סברת י"א אין מוציאין מן המוחזק נגד סברת י"א דמצי לטעון קי"ל כי"א, וכמ"ש לעיל, ומאי מוכח להא מדבריו שכתב בגט פשוט:

הנה כי כן אין אני רואה בכל דברי הרב מהר"ם פארדו ז"ל בתשובה שום כח לבטל טענת קי"ל מן המוחזק, ומ"ש שבימיו כל בתי דינים שבירושלם דנים להוציא מיד המוחזק ואין פוצה פה לבא בטענה, וכיון דסוגיין דעלמא הכי אזלא הכי נקטינן ע"ש, אחה"מ אין כח בבתי דינין שבימיו לבטל סוגיין דבתי דינין שקדמו להם אשר היו רבים ועצומים בתורה ופקיע שמייהו דודאי אינון עדיפי מאותם האחרונים, ואין באחרונים כח להפקיע ממון מן המוחזק בו היפך סוגיין דבתי דינין קמאי ואם האחרונים עשו מעשה ע"פ דעתם בזמנם, לא יהיה מנהגם גזרה על בתי דינים אחרים ועל הבאים אחריהם להפקיע ממון ע"פ מנהגם, גם אין זה חידוש כי כך נמצא ג"כ בענין קבלת הוראת מרן ז"ל בתשובה שכל רב שהוא מארי דאתרא עושה בזמנו ע"פ סברתו, ורבני ירושלם שקדמו להגאון תק"ל לא נהגו בכך, אך הגאון חק"ל אחר שהיה רב בירושלים נהג להיפך, ואע"ג דהגאון מהר"ם סוזין הודה לו בזה בחיי חיותו, הנה. אחר שנפטר חק"ל ומלך מהר"ם סוזין חזר מהר"ם סוזין ז"ל להורות להיפך דאין התשובות בכלל הקבלה, וכמ"ש בתשובתו הרמתה שהובאה בספר חוקי חיים דף פ' ע"א וז"ל ואנו אין לנו אלא מ"ש הרב שער המים מפי השמועה עכ"ל. וכאשר כתבתי אנא עבדא בענין זה בתשובה אחרת בס"ד, ועל כן אין זה שכתב מהר"ם פארדו ז"ל שבימיו מנהג בתי דינים כך דנים:

איך שיהיה אפילו אם גם לעת עתה מנהג בתי דינין שבירושלים, להוציא ממון מיד המוחזק אפילו בכה"ג שהביא מרן בש"ע דעת י"א, אין מנהגם וסוגיין הוא גזרה על עיר אחרת, אשר על כן פה עירינו בג'דאד דאין לנו מנהג ברור וידוע בכה"ג, הא ודאי הדבר ברור דאין יכולים להוציא ממון מיד המוחזק נגד סברת י"א, וכבר מלתי אמורה דמה שמוציאין ממון מיד המוחזק, ע"פ סברת מרן ז"ל אע"ג דיש חולקין, הוא חידוש, כי מעיקר הדין ע"פ דין תורה אין מוציאין ממון, אלא ע"פ דבר ברור לכ"ע, ולכן בכה"ג שיש לנו ספק בקבלה זו נוקים ליה על עיקר הדין ואין מוציאין ממון, וכ"ש היכא דחזינן סברת אשלי רברבי הרב החבי"ב ומהר"ם ב"ח ומהר"י קולאר, דס"ל דאין להוציא ממון בכה"ג, וגם עוד מעשה רב דבתי דינין קמאי בירושלים דעבדי הכי לטעון המוחזק קי"ל כי"א, וזה ברור, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

סימן ד

ראיתי בשער אפרים סי' ס"ז שנשאל, בקהל בודון קבלו עליהם לחכם אחד ממרחקים לר"מ ומורה צדק עד קבוץ נדחינו, ועזב ארצו ומולדתו, ובא לעיר הנז' ונתקבל בכבוד גדול והצליח דרכו, אשר לא ישב שם חודש ימים עד אשר הקרה ה' לפניו בת זוג לבנו יתומה אחת בת טובים ונשאה, וישב הרב שם שנתים ימים ואח"כ קמו קצת מערערים על הקהל באומרם שהם עוברים על החרם, כי בשנת תט"ו היה שם הרב מהרא"ש ונתנו לו כח לתקן תקנות שם, ובכלל שלא יקבלו שם רב שיש לו צד קורבה וצדדים בתוך הקהל של שם, והסכימו בזה שאר רבנים, ובעבור זה רוצים שהקהל יתנו קנס על אשר מעלו בחרם, וגם יעבירו את הרב מגדולתו, והקהל טוענים כמה טענות בזה כנגד המערערים, ובכלל הטענות הוא שגזרת מהרא"ש היתה שלא נקבל איזה רב שהתחתן עצמו מקודם בתוך הקהל דשם, אבל הרב הזה קבלנו אותו בהכשר גמור, רק אח"כ בעל הסיבות סיבב סיבה אשר מצא בנו בת זוג שלו פה, ונמצא כי קבלתו היתה בהכשר. והשיב הגאון המחבר ז"ל בדף מ"א ע"ד ממ"ש בגמרא דיבמות דף ס"ח במשנה אירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג יכנוס, ומעשה ביהושע בן גמלא וכו' א"כ מוכח מזה אף דכה"ג אסור באלמנה, מ"מ הואיל ואירסה בהיתר אף שלבסוף פסולה היא מחמת שנתמנה כה"ג אפ"ה יכנוס, והשתא הדברים קל וחומר, ומה התם שלא עשה מעשה רק שאירסה, אפ"ה מותר לעשות בה מעשה נשואין אחר שנתמנה להיות כה"ג, וכ"ש בנ"ד שנתקבל הרב אב"ד הזה בהכשר גמור כפי כתב הרבנות שלו על ימים ושנים עד עת קבוץ נדחינו, רק אח"כ הקרה ה' לפניו זווג הגון לבנו שלא יורידוהו מגדולתו, ומותר לקיים אותו, וליכא למיחש משום איסור, שגזרת מהרא"ש היתה שלא לקבל שום קרוב, והכא הקבלה היתה בהיתר, רק אח"כ הגזרה הנז' באה בגבולו ע"ש. ועוד הביא ראיות לזה מדין שבת דאמרינן כיון שהותרה הותרה ע"ש, והרב נחפה בכסף א"ח סי' ג' הביא דבריו ופלפל קצת בהם, וכן הגאון חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"א סי' פ"ט בלשונות הרמב"ם הלכות מלכים פ"ג ה"ב הביא דבריו ופלפל בהם ע"ש, ועיין להגאון חתם סופר ח"מ סי' י"ז, מה שפקפק בראי' זו דשער אפרים מכהן הדיוט שאירס אלמנה ואח"כ נתמנה להיות כה"ג, דאדרבא משם יש להוכיח להפך, והוא אם עשה מאמר ביבמתו ונתמנה אח"כ לכה"ג, דממעט אשה ולא יבמה, ועיין נחפה בכסף א"ח סי' ג' מ"ש על השגת הרב פרח מטה אהרן על הרב מטה אפרים ע"ש:

ונראה להביא ראיה לנידון הרב שער אפרים ממ"ש מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' קע"ז סעיף ז' הנותן מעות לחבירו למחצית שכר שנתים ושלש ושוב נמלכו ועשו קצבה ביניהם לתת לו כך וכך לשנה, אם הלווה הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח הוי רבית, אבל אם היה מתעסק והולך ופרע מהריוח שהרויחו הנכסים, כיון דמעיקרא לאו בתורת איסור אתא לידיה אם חצי הריוח שהרויחו המעות עלה למה שנתן לו מותר עכ"ל, וכתב הט"ז ועשו קצבה ביניהם פירוש שיהיה הכל מלוה ולא עסקא והוה רבית קצוצה לקצת דעות בסי' קס"ו ס"ב, אפ"ה שרי ליטול הקצבה אם מגיע כך על הריוח כיון שמתחלה בא לידו בהיתר והיא מתעסק והולך עד השתא באותם המעות, ולא הוציאם לצרכו עכ"ל ע"ש, ולפ"ז ה"ה בנידון הרב שער אפרים שהגזרה היתה שלא יקבלו רב קרוב לקהל משום חששה דחשש מהרא"ש שתיקן הגזרה שמא יזדמן איזה דין או ענין הנוגע ושייך לאותו הקרוב שנתקרב הרב עמו, מאחר שקבלתם שקבלו לזה הרב היתה בהיתר, יען כי קבלו אתו בזמן שלא היה לו שום קורבה עם הקהל, אע"ג דאח"כ נעשה לו קורבה, עכ"ז כיון שלא נולד ונעשה עדיין זה החשש שחששו בטעם הגזרה הזאת, כי עדיין לא נזדמן איזה דין או ענין נוגע לזה הקרוב לית לן בה, מאחר שכבר נתקבל הרב בהיתר, דומיא דדין סי' קע"ז הנז':

וראיתי להרב חוות דעת בביאורים ס"ק יו"ד שהקשה על הט"ז שכתב שעשו הכל מלוה, והעלה דאיירי שעדיין חצי האחריות נשאר על הנותן ע"ש, וגם לפי דברי החו"ד הנז' הראיה שהבאתי במקומה עומדת, דהא אם בתחלת העסקה קצצו כן, ה"ז רבית גמורה ואסור כיון דליכא היתר בש"ט, וכמ"ש הלבוש ז"ל, שאם בתחלת העסקא קצצו כן, אע"פ שהמקבל אומר כו"כ הרויח אסור לקבלו ממנו שזו רבית גמורה הואיל וקצצו כך ע"ש, נמצא מה שאין איסור בזה, הוא מכח דאזלינן בתר מעיקרא דבאו לידו בהיתר:

והנה ראה ראיתי להגאון משנה למלך ז"ל בה' מלוה פ"ד הי"ד, שכתב יש להסתפק בנכסי יתומים שניתנו קרוב לשכר ורחוק להפסד ונתעסק בהם המקבל עד לאחר שהיה ליתום י"ג שנה, אם יקח היתום מן הריוח שהרויח לאחר שהגדיל כיון שהתנאי היה בשעת היתר, או"ד בתר גוביינא אזלינן, וכיון שעכשיו הוא גדול אסור ליקח מן הריוח שהרויחו הנכסים אחר שהגדיל. ונראה שיש ללמוד זה מהא דאמרינן בפרק א"נ דף ע"ב, ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית, וזקפם עליו במלוה ונתגייר, אם קודם שנתגייר זקפם עליו במלוה, גובה את הקרן ואת הרבית, ואם לאחר שנתגייר זקפם, גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, הרי אע"פ שהתנאי היה בשעת היתר אזלינן בתר גוביינא ואסור וכו', אך אפשר לומר דאם נתנו המעות קרוב ורחוק להפסד שיקח אף מהריוח שהרויח לאחר שהגדיל לפי דשאני איסורי רבית שיש איסור בנתינה מצד עצמה, אבל קרוב לשכר אין בזה איסור בשעת נתינה, שאין האיסור אלא משני החלוקות דהיינו שיהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד, אבל בחלוקה א' אין איסור שאם היה קרוב להפסד כדיני היה מותר להיות קרוב לשכר וכן בהיפך, נמצא שאין כאן איסור אלא משום התנאי, וכיון שהתנאי היה בשעת היתר בתר נתינה אזלינן. וחילוק זה שחלקנו למדתי אותו מן מהרלנ"ח בס"ס ק"ג שחילק חילוק זה לענין אחר. באופן דבשאר איסורי רבית, כגון משכנתא אי חכירי ורשאי אסור לאכול הפירות, או לקחת החכירות לאחר שהגדיל, ונראה דלא מהני זקפן כי היכי דמהני גבי גוי אפילו לדברי תה"ד וכו', אבל גבי יתום אם זוקף אף מה שיעלה לאחר שיגדיל משעת זקיפה עביד ליה איסורא עכ"ל ע"ש. וראיתי להרב אוהל יצחק חסיד ז"ל בהלכות מלוה דף כ"ט ע"ב שהביא ספק הגאון מש"ל הנז' ופשיט ליה מדין הש"ע סי' קע"ז ס"ז שהבאתי לעיל דמוכח דבתר ההתחלה אזלינן כיון דמעיקרא לאו בתירת איסור אתא לידיה ע"ש. ונראה דגם לפ"ד המש"ל ז"ל יודה בנידון הרב שער אפרים דהתם האיסור של ההסכמה הוא על שעת הקבלה שלא יקבלו רב שיש לו קרובים ודוק:

שוב אחרי כותבי כל הנז"ל ראיתי להגאון שבות יעקב ח"א סי' כ"ז שהביא תשובת הרשב"א כ"י וז"ל, עוד כתבת שנסתפקת בפרק דיני ממונות שאין מושיבין בסנהדרין זקן אם דוקא לכתחלה, אבל אם הושיבוהו קודם שנזדקן ונזדקן אין מעבירין אותו, או"ד אפילו אם ישב קדם שנזדקן ונזדקן מעבירין אותו. תשובה נ"ל דכל שהוא תלוי בסיבה כל שישנה לסיבה הענין נגרר אחר הסיבה, וסיבת הזקנה האכזריות, ולפיכך אין מושיבין אותו אחר שנזדקן, שהרי נתחדש לו הסיבה הגורמת, וכן נראה מפירוש רש"י שכתב זקן שכבר שכח צער גידול בנים ואין רחמני, וסריס נמי אע"פ שנסתרס עכשיו מסלקין אותו כך נראה לי, עכ"ל הרשב"א ז"ל, וכתב הרב שבות יעקב ז"ל שם שמצא ראיה ברורה לדברי הרשב"א ז"ל ע"ש, ועיין חתם סופר יו"ד סי' ז' דף ג' ע'ד בד"ה ולכן שהביא דברי הרשב"א הנז' עם הראיה שהביא הרב שבות יעקב ז"ל והוכיח מזה לנידון דידיה ע"ש:

וראיתי לרבינו יונה ז"ל בחדושיו לסנהדרין הנדפסים בספר סם חיים, שכתב בשם שאין מושיבין זקן בסנהדרין, כך אם היה זקן מסלקין אותו שהרי אינו יכול לדון דיני נפשות ע"ש, נמצא רבינו יונה ז"ל אזיל בזה בתר סברת הרשב"א, והרב החבי"ב ז"ל בשיורי כנה"ג בלשונות הרמב"ם דף קל"ו ע"ב, כתב מלשון הרמב"ם משמע דאם מנו אותם בבחרותם או קודם היותו סריס או כשהיו לו בנים, אע"פ שאח"כ נזדקן או נעשה סריס או מתו לו בניו, אינם מסלקים אותם, אבל בתשובת הרשב"א כ"י כתב, דאם נזדקן או נסתרס אח"כ מסלקין אותם, וסברת הרשב"א זו תמוהה דנצטרך לומר לפי סברתו דריב"ז והלל ושמאי ושאר הסנהדרין כשהזקינו סילקי אותם, ודוחק לומר דעד ק"ד שנה לא מקרי זקן מופלג בשנים ע"כ ע"ש, ואנא עבדא אמרתי אין כאן תימה כלל, חדא דבענין זה אזלינן בתר תשות כח וביטול פו"ר די"ל שכח צער גידול בנים, אבל אם הוא זקן בן ק"ך שנים ועודני תקיף בכחו ויש לו אשה ומוליד בנים, בהיותו בן מאה שנה דלא שכח צער גידול בנים, אין כאן הסבה של סילוק הזקן, ולמה יסלקו אותו, ועוד י"ל כל זה כאשר נמצא אחר מופלג בחכמה כמוהו, אבל אי ליכא אחר מופלג בחכמה כמוהו, אין חוששין לסיבות אלו האמורים בזקן וסריס, ולכן ריב"ז והלל שאני דהיו מופלגים בחכמה בדורם מאד, ולכן לא סילקום:

והנה בודאי דאין לפשוט ספק זה הסריס וזקן שנעשו אחר שנתמנו מהך דקדושין דף כ"א שהביא הרב נחפה בכסף ז"ל דקאמר כי פליגי בביאה ראשנה, שניה רב סבר הואיל ואשתריא אשתריא, ושמואל אמר אסור דהו"ל גיורת, וגיורת לכהן לא חזיא, דהנה מסברת רב אין הוכחה, די"ל כחלוק הרב נחפה בכסף א"ח סי' ג' דהתם ביפ"ת אין שינוי כלל מביאה ראשנה לביאה שניה בגוף האשה, ולהכי ס"ל דמותר, אכן בחצר איכא שינוי הגוף, דמקודם הוה מחיצה מפסקת והשתא נפלה, ועל כן ה"ה בדין זקן וסריס איכא שינוי בגוף, דהשתא הוא סריס או זקן, וגם מסברת שמואל גבי שבת אין הוכחה, דהתם נמי י"ל כחילוק הרב הנז' דשאני שבת היא הגורמת, וכמ"ש שם בא"ח סי' ג', ועיין מחב"ר סי' שמ"ד אות ב':

מיהו יש לפשוט ספק זה דזקן או סריס, מהך דיבמות דף ס"א בארס את האלמנה ונתמנה לכה"ג דיכנוס, וכמ"ש הרב שער אפרים ז"ל ראיה זו לנידון דידיה, וכתב שאין לדייק אפכא מדאצטריך קרא לאשמעינן כי יקח וכו' דזה אינו, דאצטריך כי יקח דלא תימא קיחה דנשואין היא עיקר ע"ש, וא"כ לכאורה יש לומר נמי להוכיח מזה הפך סברת הרשב"א ורבינו יונה הנז', וראיתי לרבינו הכנה"ג בספרו דינא דחיי עשין צ"ז דף ק"ח ע"ג, שהביא בשם רבינו המאירי ז"ל הפך סברת הרשב"א ורבינו יונה הנז':

ואיך שיהיה, נראה דנידון הרב שער אפרים יש לפשטו מן סברת הרשב"א ורבינו יונה ז"ל, והוא הפך סברת שער אפרים, ברם, יש לסברת רבינו אפרים סייעתא מדברי רבינו המאירי ז"ל הנז' שהביא בדינא דחיי הנז', ויש לפלפל עוד בזה, אך עתה אין פנאי להאריך, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

סימן ה

שאלה. נשאלתי על ידי ח"ר שלמה בכור חוצין נר"ו ראובן וחנוך קנו סחורה בהקפה מיעקב אביו של ראובן ונפל דו"ד ביניהם, כי יעקב אומר שמכר בי"ב וראובן וחנוך אומרים שקנו בי"א, ויעקב כבר תפס משל שניהם כנגד מעותיו כפי הערך שטוען, והם הביאו את יעקב לדין ובקשו ממנו מה שתפס יותר, כי הם אומרים שקנו בי"א, והשיב שהוא מכר בי"ב, ותפס כנגד מעותיו ולא יותר, וקודם שנפסק הדין אחר איזה ימים נפטר יעקב וירש אותו ראובן בנו הנז' כי לא היה לו יורש אחר, ובא חנוך עתה ותבע מראובן חלקו שעולה לו מן יתרון התפיסה שתפס אביו, באמרו כי עתה אין אני צריך לדינא ודיינא בעבור תביעתי, מאחר כי אתה בעצמך באת עמי בחיי אביך לפני ב"ד, ותבעת מאביך היתרון שיש בתפיסה שתפס כנגד הי"ב והוא אין לו אלא י"א, כי אני ואתה קנינו הסחורה ממנו בי"א ולא בי"ב. וראובן טוען עתה מה שאמרתי מקודם שקנינו הסחורה בי"א, אין אותם הדברים כלום, כי מקודם הייתי בעל דבר, וכדי להרויח לעצמי אמרתי כן, ולעולם כפי האמת בי"ב קנינו הסחורה, ולא היה בדעתי לגזול את אבי אלא להשמט לפי שעה שאקח היתרון ואח"ז אחזיר אותו לו, כי אני הייתי צריך למעות לפי שעה, וגם בעבור חלקך ג"כ אין דברי מעלין ומורידין כי אני הייתי קרוב ולא יועילו דברי לך בתורת עדות, ולעת עתה אני עומד במקום אבי, ואני אומר שהמכר היה בי"ב כאשר אמר אבי מקודם, ואם היה אבי חייב שבועה גם אני אשבע עתה, על כן יורנו איך הוא שורת הדין ושכמ"ה:

תשובה. מצינו למרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' מ"ז שפסק, מלוה שאמר על שטר שבידו שהוא אמנה או פרוע, אם הוא חייב לאחרים ואין לו ממה לפרוע אלא מזה השטר, וכתוב בו נאמנות, והוחזק השטר בב"ד או שהוא ביד שליש אינו נאמן וכו', ואם אחר שאמר שטר אמנה הוא פרע לבעל חובו, ובא לגבות השטר מן הלוה, רואים אם כשבעל חובו בא לגבות מזה השטר, אמר שטר אמנה הוא, אז ודאי לא היתה כונתו אלא לדחות בעל חובו וחוזר וגובה בו, אבל אם מעצמו בלא תביעת בעל חובו הודה ששטר זה אמנה הוא, אינו חוזר וגובה בו עכ"ל, ודברי הש"ע חלו הם דברי הטור, וכתב על זה בבית יוסף וז"ל, כתב הרא"ש בפ"ב דכתובות, היכא דפרע לבע"ח, לאחר שאמר שטר אמנה הוא זה, ובא לגבות מן הלוה כתב הראב"ד דגבי ליה מיניה, כיון דמעיקרא לא הימניה לגבי אחרים דאמרינן לאשתמוטי מנייהו הוא דקאמר, לגבי לוה לא תפסינן ליה בהכי, דהא אי לא פרע ליה מדידיה לאחרים הוה מפקינן מיניה דלוה ויהיבנא להו השתא דפרע להו המלוה מדידיה גבי מיניה דלוה דלא גרע המלוה מאחרים והר' יונה ז"ל היה אומר דאם תבע בע"ח בב"ד לגבות שטר זה, ובא המלוה ואמר שטר אמנה, יש לדון בזה בדברי הרב שלא אמר זה אלא לדחות את בעל חובו, אבל אם אמר בלא תביעת ב"ח נראה דלגבי עצמו מהימן, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ולגבי ב"ח אינו נאמן, וכן מסתבר עכ"ל ר"י, ודברי רבינו כה"ר יונה והרא"ש עכ"ל מרן בב"י ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נראה דטענת ראובן היא טענה רצויה, דמה שהגיד מקודם שהמכר היה בי"א היינו להרוחת עצמו בעבור חלקו להשמט מפרעון חלק הי"ב איזה ימים, ולא יפרע עתה אלא י"א, ואין הודאה זו מפסדת איתו עכשיו אחר שירש את אביו, שהוא טוען דבקושטא הוה המכר מעיקרא בי"ב ואביו תפס כנגד חובו ולא יותר:

וכזאת מצינו לרבינו הרשב"א ז"ל בתשובה שהביאה מרן ז"ל בב"י אה"ע סי' צ', וז"ל כתב הרשב"א (ח"ב) סי' ש"ז, שאלת ראובן שמת והיו לו שתי בנות שהם יורשות אותו, והמה נשואות אחת לשמעון ואחת ללוי, ועמדה אשת לוי והודית לשמעון בעל אחותה שאביה צוה לפני מותו שיתנו לו מנכסיו מאה דינרים, אם היא נאמנת וכו', ומכל מקום יש כאן מקום חקירה, אם מת לוי הבעל בחיי אשתו, אם יגבה שמעון הסך הנז' מן האשה הזאת מחמת הודאתה, לפי שאפשר לה לטעון, כשהודתי לך לא היה אלא כדי להפסיד לבעלי לוי, וכיון שבאותה שעה לא הייתי נאמנת נתבטלה הודאתי ואינה חוזרת ונעורה עכשיו, וכעין מ"ש הראב"ד גבי האומר שטר אמנה הוא זה. ומ"מ מסתברא דכאן נאמנת היא לפי שקרן נ"מ שלה הוא ונאמנת הוא עליו שאין לבעל בקרן כלום, כל שלא מתה האשה בחייו וזה נ"ל נכון עכ"ל, וכתב בעה"ש סי' מ"ב סק"ט, על תשובת הרשב"א הנז', נראה דס"ל להרשב"א דאפילו הודה בפני הלוה אין הודאתו כלום, וחוזר וגובה ממנו, וזה הפך תשובת הראב"ד שכתב בעה"ת שהראב"ד חילק בין אם אמר בפני הלוה או שלא בפני הלוה, וכמ"ש בב"י דבריו, מיהו נראה דהראב"ד לא סבר דהודאתו בפני הלוה הודאה, אלא שלא להוציא מהלוה שצווח כתבו לי הודאתו דמאי חזית וכו', אבל להחזיק בנידון הרשב"א אמרינן דלא היתה הודאתה אלא לחייב לבעלה, ואפשר דגם הרמב"ם וה"ר יונה והרא"ש והטור מודו, דאמרינן הכי להחזיק עכ"ד ע"ש, והנה לפ"ד הרב עה"ש ז"ל אלו, נ"ד נמי דמי לנידון הרשב"א הנז' שהוא להחזיק דבזה ודאי טענת ראובן היא טענה אלימתא ושמעינן לה:

וראיתי להרב חק"ל ח"מ ח"א סי' פ"ה, שכתב בענין שהודו בני הר"ש, שאביהם אמר להם שהגוי לא השכיר לו אלא בית אחד אי חשיבה הודאה להפסיד הם שאר חזקת בתי החצר, וכתב שהרב הפוסק (לא הזכיר שמו) הביא ראיה מתשובת הרב בית דוד אה"ע, שכתב דמי שמעיד על אביו שהקרקע שמחזיק בו, גנוב הוא מראובן, אם מת האב אינו יכול לירש קרקע זה כיון שהודה, הרי דמהני הודאה למפרע, א"כ הכא נמי כיון שמת אביהם אין זוכים בחזקת אביהם, אלא בבית אחד בלבד מכח הודאתם, ועל זה כתב הרב חק"ל ז"ל, כי בעיקר דינו של הרב ב"ד ק"ל ממ"ש הראב"ד ז"ל, גבי אימר שטר אמנה הוא זה דאף אם פרע לבע"ח אחר שאמר אמנה היא, מצי גבי מן הלוה, דכי היכי דלגבי בע"ח לא מהני הודאתו, ה"ן לא מהני לגבי דידיה, ומינה לנדון הנז' כיון דלא מהני הודאתו לגבי האב, לא מהני לגבי דידיה וכו'. ועוד הקשה הרב חק"ל ז"ל הנז', לדברי הרב ב"ד ז"ל מתשובת הרשב"א ז"ל ח"ב סי' ש"ז, שהביאה מרן בב"י אה"ע סי' צ' (היא התשובה שהבאתי לעיל) דמוכח הפך סברת הרב ב"ד ע"ש, ועוד הביא שם אח"ז הרב הגדול מהר"י מאיו ז"ל בדף ק"ח ע"א, דהך דהראב"ד שאני משום דאיכא טעמא דמתרץ דבוריה, דהא דאמר מעיקרא אמנה הוא זה היינו טעמא לאשתמוטי מיניה דבע"ח הוא, אף שהיה שלא בשעת תביעה מכיון דאית ליה בע"ח קאמר דשטר אמנה הוא, אבל בנידון הרב ב"ד, דאמר הבן על קרקע שמחזיק בו אביו גנוב הוא אתו בלי שום טעם והכרח לדבריו, בהא ודאי אמרינן דהודאתו הודאה, ועוד איכא למימר דדמי קצת למ"ש מרן ביו"ד סי' א', בענין הטבח דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ע"ש, ועל קושייתו שהקשה מדין הרשב"א ח"ב סי' ש"ז, כתב דהרשב"א לא כתב דבריו שם לא להלכה ולא למעשה, ובסי' פ"ו חזר הרב חק"ל, והשיב על דברי מהר"י מאיו הנז', וקיים דברי עצמו ע"ש, ולפ"ז י"ל שגם הרב ב"ד יודה בנ"ד שזאת האמירה שאמר הבן קודם מיתת אביו, שהמכר היה בי"א אינה כלום, דהא יש אמתלא גדולה לדבריו שהוא היה אומר מקודם כן להרווחת עצמו ולאשתמוטי לפי שעה שלא יצטרך לשלם י"ב אלא י"א, וגם טעם דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא נמי לא שייך בנ"ד:

והנה ראיתי בש"ע סי' ל"ז סעיף י"ז בראובן שגזל שדה משמעון ובא יהודה וערער על ראובן ואמר שדה זו שלי היא, אין שמעון יכול להעיד, שאין שדה זו של יהודה, שהרי שמעון רוצה להעמיד שדה זו ביד ראובן, שנח לו להוציאה מיד ראובן יותר מלהוציאה מיד יהודה. וכתב מור"ם ז"ל בהגה שכל זה הוא אם שמעון בא להעיד, אלא רק באופן זה שאומר שדה זו אינה של יהודה, אבל אם בא להעיד שהיא של ראובן, בכל ענין יכול להעיד דכיון שהודה על השדה שהיא של ראובן, שוב אינו יכול לערער עליו ולומר שהיא שלו ואינו נוגע בעדות ע"כ, והם דברי הטור שם. והקשה הט"ז אמאי לא יכול לומר אח"כ שלא הודיתי אלא שלא יקחנה המערער, וכההיא דסי' מ"ז בשטר אמנה שיכול לומר לדחות בעל חובו הוא דאמר שטר אמנה זה, ותירץ שאני התם דכיון ששטר חוב בידו הסברה נוטה דלא נפרע עדיין והוא אומר כדי לדחות בע"ח שלו ע"ש. וכן הרב שער משפט הקשה אהך דסי' ל"ז מהא דסי' מ"ז, ותירץ כתירוץ הט"ז ע"ש. ולפ"ז ליכא קישיא להרב ב"ד מסברת הראב"ד ז"ל בהך דינא דסי' מ"ז, די"ל התם שאני דאיכא שטר המסייע לדבריו, משא"כ בנידון הרב ב"ד שאמר הבן על קרקע אביו גזולה בידו ואחר שמת אביו נותן אמתלה וחוזר מדבריו הראשונים ליכא מסייע ליה בחזרתו זאת, ולהכי לדבריו הראשונים אנחנו שומעין, ואינו יכול לחזור בו:

והנה בהך דינא דסי' מ"ז מצינו להרא"ש ז"ל דנקיט בדברי הראב"ד הטעם משום דאית ליה אמתלה עמ"ש אמנה זה דלאשתמוטי מבע"ח הוא דאמר הכי, אך הרשב"א ז"ל בתשובה ח"ב סי' ש"ז נקיט טעם אחר בדברי הראב"ד והוא כיון דלא היה לאמן בהודאתו באותה שעה אז נתבטלה, וגם אח"כ היא בטלה ואינה חוזרת ונוערת, וכמ"ש הרב חק"ל שם בדף קי"א ע"א בד"ה ולדידי וכו' שיש חילוק בין טעם דנקיט הרא"ש ובין טעם דנקט הרשב"א ע"ש. ולי נראה דהרשב"א מודה בטעם של האמתלא שכתב הרא"ש ובא להוסיף עליו טעם אחר, ואיך שיהיה לפי טעם זה דנקט הרשב"א ז"ל ליכא להך קושיא שהקשו הט"ז ושער משפט הנז"ל, דהתם איכא טעמא רבא עם טעם האמתלא, ולאו משום האי טעמא דאמתלא בלחודיה אמרינן שיוכל לחזור מדבריו הראשונים, והיינו דאיכא טעמא רבא לומר כיון דלא נתקבלו דבריו הראשונים בשעתן ובטלו, להכי גם אח"כ בטלים, דאין דבורו הראשון חוזר ונעור, וכמ"ש הרשב"א אבל אם היו מתקבלים דבריו הראשונים בשעתן, אז אפילו דאית ליה אמתלא אינו יכול לחזור בו אח"כ, ולכן בדין דסי' ל"ז שדבריו של שמעון שאמר אין זו של יהודה אלא של ראובן נתקבלו ונדחה ערעור יהודה, שוב אינו יכול שמעון אח"כ לערער על ראובן ולחזור בו אע"פ שיש לו אמתלא:

ולכאורה נראה לפי טעם זה של הרשב"א איכא הוכחה שפיר לנ"ד מדין דסי' מ"ז הנז', דהא גם בנ"ד לא נתקבלו דבריו של ראובן לפני הב"ד בחיי אביו, וגם אם היה מסתלק ומעיד לחנוך לא היו דבריו מועילין כיון שהוא קרוב. מיהו אפשר לומר דהרשב"א בא להוסיף טעם זה על טעם האמתלא, וס"ל דהראב"ד סמך אתרווייהו ובציריף שני הטעמים ס"ל דאינו יכול לחזור מדבריו הראשונים, והשתא י"ל ממילא לפ"ד הט"ז ושער משפט ליכא הוכחה לנ"ד מדין דסי' מ"ז, דאע"ג דהכא והתם איתנהו להני תרי טעמי, עכ"ז לא רמי לגמרי, יען דהתם בסי' מ"ז איכא שטרח דמסייע לאמתלא, אבל בנ"ד ליכא דבר מסייע לאמתלא:

והנה אנכי הרואה בס"ד, דהאי טעמא דכתב הרשב"א ז"ל בדברי הראב"ד הוא יציב ונכון ומוכרח הוא, יען כי הראב"ד כתב טעם זה להדיא בהלכות איסורי ביאה פרק י"ח ה"ט, דהא מוכח מדבריו דטעמא טעים, כיון דלא נתקבלו דבריו בחיי בעלה להכי נתבטלו לגמרי, שגם אחר מיתת בעלה אין חוזר ונעור אותו הדיבור שלה, וכאשר הבין כן בדבריו הגאון מש"ל ז"ל שם, שכתב גבי אשת כהן מתיר הראב"ד מטעמא דכיון דלא נתקבלו דבריה, כיון שהיתרה הותרה ע"ש, ומכאן משמע כמו שכתבתי לעיל, דהראב"ד סמך על שני הטעמים הנז"ל ביחד, דהא נקיט בדבריו טעם האמתלא, וטעם דלא נתקבלו דבריה בתחלה:

ומדברי הרמב"ם דס"ל הרי אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, אין ללמוד ולומר דלא מסתבר להרמב"ם האי טעמא, כיון דלא נתקבלו דבריה והודאתה מתחלה, גם אח"כ בטלו דבריה, די"ל אה"ן גבי ממונא מודה הרמב"ם ז"ל דשפיר מסתבר האי טעמא ואמרינן ליה וסמכינן עליה, ורק בענין איסורא ס"ל לא סמכינן אהאי טעמא משום די"ל שויא על נפשיה חתיכה דאיסורא:

ומ"מ הנה הרואה יראה דנסתר אותו הטעם שחידשו הט"ז ושער משפט לומר הך דסי' מ"ז שאני משום דאיכא שטר מסייע לאמתלה, דהא הכא גבי אשת כהן אפילו שהוא מלתא דאיסורא סבר הראב"ד דנאמנת באמתלה שתתן לדבריה, ולא תאסר לכל כהן, ואע"ג דליכא דבר המסייע לאמתלה, וא"כ מכאן מוכח דליתיה להאי חילוקא כלל. ועל קושיא דידהו כבר כתבתי בס"ד לעיל דליכא קושיא מהך דסי' מ"ז על דין דסי' ל"ז משום דהתם איכא טעמא רבא עם טעם האמתלה והוא מפני שלא נתקבלו דברי המלוה בתחלה כשאמר שהוא אמנה, בדין הוא דלא יועילו אח"כ, אבל בדין דסי' ל"ז נתקבלו דבריו של שמעון בתחלה לבטל ערעור של יהודה:

והשתא לפ"ז ממילא י"ל דהדרא לדוכתה הוכחה דילן שהוכחנו לנ"ד מדין שטר אמנה הוא זה דסי' מ"ז, דהא בנ"ד נמי איכא תרי טעמי הנז' האחד הוא דאמתלא, והב' שלא נתקבלו דבריו בתחלה בחיי אביו, ועל כן הנה בעתה טענת ראובן היא טענה לעמוד במקום אביו ולומר שהמכר היה בי"ב כאשר אמר אביו:

ודע דאין להוכיח לנ"ד ממ"ש מרן ז"ל בש"ע סי' פ"א סעיף כ"ג. תבעו בחפץ פלוני והשיב אינו שלך אלא של פלוני, אפילו אמר כן בפני ב"ד אינה הודאה להוציא אותו מידו ע"כ, דהתם לאו משום דאית ליה אמתלה הוא אלא משום דדברים אלו שאמר של פלוני הוא אינם בסוג הודאה אלא הם שיחה בטילה, וכמ"ש בטור ז"ל דהטעם הוא מפני שלא היה צריך לומר דבר זה, רק הול"ל סתם לא שלך הוא, ולכן הוא רק שיחה בטילה ולא הודאה ע"ש, וכ"כ בסמ"ע וש"ך ואו"ת ע"ש:

וצופה הייתי בספר פרח מטה אהרן ז"ל סי' ס"ה בדף קכ"ה ע"א בד"ה וכי תימא וכו' שכתב היכא דנמצאי ב' הודאות סותרות זא"ז העמד קרקע בחזקת בעלים וכן בענין מטלטלים אין מוציאין מיד המוחזק, ויליף זה מדברי הרשב"א, וכתב אח"כ מצא שכתב כן הראב"ד ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי י"ל אין מוציאין מיד המוחזק, וכן בדינו של הגאון חק"ל ז"ל נמי נאמר העמד קרקע בחזקת בעליה:

עוד חזון הרביתי להגאון הרדב"ז ז"ל ח"ב סי' י"ד שכתב בראובן ושמעון שותפים במו"מ והארגז של המעות אצל ראובן ופנקס החשבון ביד שמעון, ופעם אחת מנה ראובן מעת השותפות שבארגז ומצא לפי דעתו מעות יתרים, ונתברר לו שהם של יהודה שהיה נושא ונותן עמו ולכן נתנם ליהודה וא"ל שלך הם, ואח"ך בא שמעון וספר לו ראובן זאת, וא"ל שמעון טועה אתה בחשבון, כי המעות הם שלנו מן השותפות, ויהודה הלך לו ולא הוה אפשר לתבוע ממני, ושמעון תובע חלקו מראובן, וראובן אומר ברור לי שהמעות שנתתי ליהודה הם שלו, וסוף פשרו הב"ד ביניהם, ואח"ז בא יהודה ותבע אותו ראובן באמרו מה שנתתי לך בטעות היה, כי אני לא ידעתי החשבון מפני שלא היה בידי אלא ביד שמעון, והשיב יהודה כבר הודית בב"ד שברור לך שהמעות שלי הם, וראובן השיב לא הודיתי כך אלא להציל עצמי משמעון, ועוד דלא מיקרי הודאה בב"ד אלא כשמודה לבעל דינו, ואתה לא היית בע"ד שלי אלא שמעון היה בע"ד, ופסק הרדב"ז ז"ל דאם יהודה טוען ברי שהמעות שלו אז נשבע ונפטר, אבל אם יהודה אינו יודע רק מכח שאמר ראובן כן אז הדין עם ראובן בשתי טענות הנז' ולא מהני הודאתו, ואע"פ דממה נפשך טען שקר וכו' עכ"ד ע"ש, נמצא דס"ל להרדב"ז דמצו ראובן לחזור בו מדבריו הראשונים על ידי אמתלא, ואע"ג דליכא שטרא או עדים המסייעין את האמתלא שלו, ועל כן ה"ה בנ"ד הוי דינא הכי דמצי ראובן לחזור מדבריו הראשונים. והרואה יראה שגם טענה הב' שכתב הרדב"ז בנדון שלו שייכא בנ"ד, יען כי חנוך שהוא בע"ד של ראובן עתה לא היה בע"ד שלו בזמן שאמר בב"ד שקנו בי"א ורק כנגד אביו אמר כן. ודע דאע"ג דחנוך טוען עתה ברי עכ"ז מהני לראובן האמתלא להחזיק, ונידון הרדב"ז שבא ראובן להוציא מיהודה, לכן אמר הרדב"ז אם יהודה טוען ברי אינו יכול ראובן להוציא ממנו ודוק:

ובחופשי ראה ראיתי בס"ד להרב קול אליהו ח"ב בח"מ סי' א' שנשאל בראובן שהעיד על שמעון ולוי החתומים על שטר אחד שהם פסולים להעיד אך לא היה עד אחר עמו ולהכי לא נתקבלו דבריו, ונשארו שמעון ולוי כשרים בחזקתם, ואחר ימים בא ראובן הנז' עצמו והוציא שטר על יהודה ועדיו בחותמיו הם שמעון ולוי הנז' די"ל אם מוציאין ממון בעדותם של אלו כיון דלגבי דידיה דראובן הוו פסולין להעיד ולגבי נפשיה שוינהו פסולין, או"ד כיון דלאו כמיניה למפסלנהו הרי אלו בחזקתן גם לגבי דידיה, והשיב איברא דאשכחן בעלמא היכא דשוייה אנפשיה חתיכא דאיסורא אסור לגבי דידיה, ויש פנים לומר דדוקא במידי דאיסורא אמרינן הכי, אבל לאו לגבי ממונא, ואע"ג דאם אין כאן עדים הא גזל בידו ואיסורא איכא, סוף סוף לא דמי דכיון דידע איניש בנפשיה דאין זה גזל ולפי דעתו ה"ז חייב לו ממון ליכא איסורא אם יעידו שמעון ולוי. וחזי הוית דתלמוד ערוך הוא בידינו בכתובות דף מ"ד גבי שני שטרות שיוצאות על שדה אחת ביטל שני את הראשון וכו' ואמרו בגמרא מאי בינייהו לאורעי סהדי, וכתבו התוספות תימה איך יכול לפסול העדים בענין זה, ותירצו דאם יש לזה המקבל מתנה שום שטר אחר שאלו העדים חתומים בו לא מהימנינן לשטרא הואיל והוא הודה שהם פסולים ע"ש. למדנו מדברי התוספות דכיון דלגבי דידיה דהאי מקבל מתנה העדים הם פסולים שוב אין עדותם מתקבלת בדבר הנוגע לו, דהא שוינהו אנפשיה חתיכא דאיסורא, וכדבריהם כתב ג"כ הרא"ש ובש"מ הביא כן בשם ספר ההשלמה וגם בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן בפירוש ההלכות ע"ש, וסו"ד כתב אדהכי והכי הדין דין אמת בדבר הנוגע לנ"ד, דכיון דהוא אומר בפירוש שראובן ושמעון פסולים לעדות, תו לא מקבלו סהדותייהו עכ"ד ע"ש:

והנה הרואה יראה דנדון הרב קול אליהו הנז' הוא דומה לנדון הרב בית דוד ז"ל הנז"ל, גבי בן שהעיד בחיי אביו על קרקע אביו שהיא גזולה מראובן, אך באמת הראיה שהביא הרב קול אליהו ז"ל לנידון דידיה מגמרא דכתובות, אינה ראיה לפי הטעם שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הנז"ל והוא, משום דהודאה שלה לא נתקבלה בתחלה, להכי בטלה לגמרי ואינה חוזרת ונעורה, וכן יש לומר בנידון הרב קול אליהו הנז' מאחר שעדות ראובן על שמעון ולוי בפיסולם לא נתקבלו מעיקרא בטלו ואינו חוזר ונעור אח"כ כשהוציא רחובן שטר על יהודה, בעדות שמעון ולוי הנז', והך דכתובות דף מ"ד שאני, כי דבריו של מקבל המתנה שהודה על עדי שטר הראשון שהם פסולים לא נדחו לגמרי מעקרא, אלא נתקיימו לגבי דידיה שאמרינן שגובה מזמן שטר השני, והראשון בטל מכח הודאתו שפסל את העדים, וכיון שלא נתבטלו לגבי דידיה מעיקרא, הנה גם אח"כ כאשר יוציא השטר בעדים אלו, פסלינן ליה לגבי דידיה מכח הודאתו הנז', ולפ"ז בטלה הראיה של הרב קול אליהו הנז' שעליה בנה והעמיד פסק דין שלו, והוא היה לו להסתייע לנדון שלו מנדון הרב בית דוד הנז' דדמי לדידיה:

מיהו אין לדחות עוד לראיה של הרב קול אליהו הנז' מטעם דבנידון של הרב ליכא סיוע לדבריו הראשונים שאמר שהם פסולים, אבל בנדון הגמרא דכתובית הנז' איכא סיוע לדבריו שפסל את הראשון, משום דקא חזינן שעשה שטר שני בעדים אחרים, דזה אינו, די"ל עשה שטר שני משום דאחולי אוחיל לשעבודיה כדאמר רב אחא, ולכן אין מזה סיוע לדבריו, שהודה בביטול שטר הראשון מכח פיסול העדים:

ודע דראיתי להרב מש"ל בהלכות שחיטה פרק א' הלכה כ"ו, שהקשה מן הגמרא דכתובות הנז', לפ"ד הראשונים ז"ל, שפירשו כיון דהודה באותו שטר שחתמו שקר נפסלו לגבי דידיה בדבר אחר, על דברי מהריק"ו ז"ל שורש ל"ג ע"ש, ויש לפלפל קצת בזה, וגם במ"ש הרב חק"ל ח"א בסי' פ"ו הנז"ל בדף קי"א ע"א וע"ב, ואין הפנאי מסכים להאריך עתה בזה יותר:

שוב אחרי כותבי כל הנז"ל נתעוררתי בס"ד לראות במה שפסק הטור והש"ע בח"מ סי' ר"פ, באחד שמת והניח בנים ראובן ושמעון ולא הוחזק לו אחר אלא שניהם ותפס ראובן את לוי מן השוק ואמר גם זה אחינו הוא ושמעון אומר אין זה אחי, הרי שמעון נוטל חצי הממון וראובן שליש שהרי הודה שהם שלשה אחים ולוי נוטל שתות, ואם אח"כ מת לוי יחזור השתות לראובן ואין לשמעון בו כלום, וכן אם הניח לוי נכסים אחרים שנפלו לו ממקום אחר את הכל ירש ראובן ואין לשמעון בהם כלום שהרי הודה מעיקרא שאין לוי זה אחיו ע"ש. והנה כאן הקושיא ידועה דבשלמא אותו השתות בדין הוא שיחזור לראובן כי לוי לקחו משל ראובן ע"פ הודאתו של ראובן, אבל שמעון לא נתן משלו כלום ללוי, והשתא גם לפי הודאתי של ראובן שזה לוי הוא אחיהם הנה חלקו של שמעון בירושת לוי הוא אתו שלקחו מכבר, אבל אם זה לוי הניח נכסים אחרים שבאו לו ממקום אחר אמאי לא יקח שמעון בהם חלק ירושה, דהא ע"פ הודאתו של ראובן הוא אחיו וראוי ליורשו, והשתא יאמר שמעון לראובן מאחר שאתה הודית מעיקרא שהוא אחי, תן לי חלק בירושה עמך ע"פ הודאתך:

ברם, ע"פ הטעם שכתב הרשב"א ז"ל בדברי הראב"ד כנז"ל, מובן הטעם של הלכה הנז' שפיר, כי י"ל כיון דהודאת ראובן על לוי שהוא אחיו לא נתקבלה לגבי שמעון ונתבטלה לגמרי, לכן גם עתה אחר שמת לוי לא תועיל הודאתו של ראובן לשמעון כלום, ואינו נוטל שמעון חלק בעזבון לוי, וכן נמי דבריו של שמעון שאמר בתחילה אין זה אחיו הואיל ועשו פירות לגבי שמעון שדנו ב"ד את הדין שלא יטול לוי מחלק שמעון כלום לכן גם עתה שמת לוי לא יוכל שמעון לחזור מדבריו הראשונים ולומר אמת שהוא אחי. ומה שאמרתי מקודם אין זה אחי, כל זה היה לטובת עצמי כדי שלא יטול ירושה עמי מן ממון אבינו, ועתה הדרי בי, דאמרינן לא מצי לחזור ולבטל דבריו הראשונים שאמר אין זה אחיו כדי ליטול ירושה מעזבונו, מאחר דדבריו הראשונים נתקיימו ועשו פרי בשעתם:

וכן מצאתי בשיטת הרמ"ה ז"ל דמוכח מדבריו דטעים טעמא להאי מילתא, כמו הטעם הזה שלמדנו מדברי הרשב"א ז"ל שכתב בדף ד' ע"ב וז"ל, מהא שמעינן דמאן דטען אחבריה מילתא דאית בה השתא חובתא לחבריה, ואפשר דאתי ליה מינה זכותא לאח"ז, וכפר בה נתבע השתא לגמרי, כי אתיא ההיא זכותא לאח"ז, אע"ג דתובע אודי ליה מעיקרא, כיון דנתבע כפר בא פקעה לה זכותא דההוא דכפר בה מיניה עכ"ל, מוכח מדבריו דטעמא טעים, מפני שכבר הידאתו של שמעון הועילה לו שלא יתן ירושה ללוי ולא הועילה הודאה של ראובן כנגדו, לכן פקע זכות שמעון מהודאה זו לגמרי, גם אם ימצא לו זכות ממנה לאח"ז נמצא טעמו סובב הולך אחר טעמו של הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא:

ובתוספות רבינו ישעיה מטראני ז"ל על בתרא ראיתי, דג"כ נתעורר בזאת הקושיא שכתב אהא דאמרינן שאם אמרו שאר האחים שאין זה אחיהם ולא ירש עמהם והניח נכסים, שלא ירש אותו כי אם האח שהודה שהוא אחיו מעיקרא, וכתב וז"ל, ואע"פ שגם אותו האח מודה כי אחיהם הוא וראוים לירש עמו, אפ"ה יותר אנחנו תופשים הודאת המקבל מהודאת הנותן, שאם הנותן מודה כי אני חייב לך, והמקבל מודה שאינך חייב לי בתר הודאת המקבל אזלינן, ולא בתר הודאת הנותן כדנפקא לן מטענו חיטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים, ואע"ג דהאי מודה כי שעורים הפקדת לי, ופיו כמאה עדים ובעי למיתב ליה, כיון דמקבל מודה שלא הפקדתי לך שעורים פטור, דבתר הודאת מקבל אזלינן ולא בתר הודאת הנותן, וכדכתבית לעיל בפרק המוכר את הבית, גבי אחין שחלקו הילכך כל הנכסים הם של זה האח שהחזיקו כי הוא אחיו עכ"ל:

הרי רבינו ישעיה ז"ל עשה לענין זה טעם אחר, ויליף לה מדין טענו חיטים והודה לו בשעורים, וקשיא לי דאיכא לחלוק בין הא להא, דהכא בענין זה יכולים האחים לחזור מהודאה ראשונה מפני שיש להם אמתלא מה שאמרו תחלה שאינו אחיהם לטובת עצמם, אבל האמת הוא אחיהם כאשר הודה הוא עצמו, ואך דטענו חטים והודה לו בשעורים משום דאזלינן בתר הודאת הנותן שאמר שלא נתן לו חטים אלא שעורים, ואם יאמר עתה שנתן לו שעורים אין לו אמתלא למה שאמר מקודם שלא נתן לו חטים דהוה מצי למימר תחלה שנתן לו חטים ושעורים, אמנם לפי הטעם שהעלינו מכח דברי הרשב"א, וכתבנו שגם הרמ"ה ז"ל קאי אהאי טעמא, אתי שפיר תירוץ הקושיא הנז':

וראיתי להגאון מש"ל בפ"ד מה' נחלות שהקשה אמאי לא יטול שמעון בנכסי לוי כלום דהא כי היכי דיש הודאת שמעון וכו' כמו כן יש הודאת ראובן שנכסים אלו של שמעון, דהא אמר ראובן זה אחינו הוא, ומה שתירץ לשונו מגומגם, אך נראה דכונתו לתרץ כאשר תרצנו ע"פ טעם הרשב"א ז"ל, ועיין פתחי תשובה בסי' זה מה שציין על נאות דשא סי' מ"ו ושם בדף ס"ח ע"ב נרגש בקושיא הנז' ועשה ישוב אחר, משום דחשבינן לראובן מוחזק ונסתייע מן פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ה ויש לעמוד בדבריו ואכמ"ל, וראיתי להט"ז ז"ל בסי' ר"ף שהקשה על דין הנז' דאמרינן לא ירש שמעון כלום מנכסי לוי מהא דפרק החולץ דף ל"ז דספק ויבם שבאו לחלוק וכו' וגם הביא מ"ש רמ"א סי' רס"ח ס"ג דין תרומת הדשן ע"ש, והנה הקושיא שהקשה מגמרא דיבמות כבר רבינו ישעיה מטראני הביא קושיא זו ותירץ אותה, ובדין תרומת הדשן יש לפלפל ממ"ש לעיל דברי הש"ע ח"מ סי' מ"ז, וגם בתשובת הרשב"א שהביאה מרן באה"ע, וכאשר הבאתי לעיל, ועתה אין פנאי להאריך:

ולענין הלכה בנ"ד עלה בידינו הוכחות מספיקות מש"ע ח"מ סי' מ"ז וגם משאר מקומית שזכרנו לעיל דאין ראובן מפסיד מכח דבריו הראשונים כלום ויכול עתה לעמוד במקום אביו ולומר שהמכר היה בי"ב ולא בי"א והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ו

שאלה. ראובן ושמעון שותפים, והלך ראובן מדעת שמעון וקנה לעסק השותפות חפץ אחד מגוי בהקפה לחודש ימים והוא קנאו בשבעים ליר'א, ואח"כ הגוי טען שמכרו בשמונים ליר'א, ולא היה עדים בדבר והלכו לערכאות ונתחייב ראובן שבועה, ואח"כ עמדו פשרנים ביניהם, ועשו שראובן ישלם חמשה ושבעים ולא ישבע, וכן עשה, ושמעון שותפו לא היה אותו זמן בעיר עם ראובן, כי היה בכפר, וכשבא ושמע שהגוי תבע את ראובן בשמונים, ובערכאות נתחייב ראובן שבועה ויפטר לשלם שבעים, ואח"כ בשביל השבועה שלם חמשה ושבעים, אמר שמעון לראובן אלו החמשה לירא תשלם מכיסך, כי היה לישבע באמת ולהפטר, וראובן משיב קשה עלי להשבע אע"פ שהיא שבועת אמת, וזה ידוע שכל אדם ישתדל שלא להשבע אע"פ שמפסיד ממון בזה, וגם הגוים יודעים שהיהודים קשה עליהם שבועת אמת, וכן עשיתי אני, ואין אני מחויב להעמיס עלי חומר השבועה אפילו באמת, כדי שלא תפסיד אתה שתי לירא וחצי, ומה ששלמתי שלמתי מממון השותפות שהוא שלי ושלך. יורינו איך שורת הדין מחייבת ושכמ"ה:

תשובה. ענין כזה הובא בספר השיב משה ח"מ סי' פ"ח בראובן ושמעון שהיו שותפים בסחורה, ולוה ראובן מעות מלוי לצורך השותפות, על צד היתר עסקא כתיקון חז"ל, וחתם ראובן לבדו על השטר, וקנו ראובן ושמעון סחורה במעות אלו, והלכו לעיר אחרת ומכרו אותה והפסידו בה הרבה, וסוף חזרו לעירם, והלך ראובן וסילק ללוי הקרן שלוה ממנו, ותבע לוי בעד הרווחים, ופסקו הב"ד שבועה על ראובן, שישבע שלא הרויח לפטרו מליתן הרווחים ללוי, והשיב ראובן מעולם לא נשבעתי אפילו על דבר אמת אף עכשיו לא אשבע, ואתן חלק המגיע עלי מן הרווחים, ושמעון גם הוא יתן חלקו, ושמעון משיב מאחר שאתה יודע האמת שלא היה ריוח, תוכל להשבע באמת ולהפטר, ועכשיו שאין אתה רוצה להשבע צריך אתה לשלם, גם המגיע לחלקי מדינא דגרמי, ותחלת הכל העלה הרב השואל שם, דדין זה הוא במחלוקת שנויה בין הסמ"ע ובין הש"ך בסי' פ"ו סעיף וא"ו גבי יורשין, ושוב עשה חילוק בזה, וכתב שבנידון זה גם הש"ך יודה לסברת הסמ"ע דמחמת זה שאינו רוצה להשבע לא מחייב מדינא דגרמי, וסו"ד העלה כיון שלא נתכוון להזיק, רק שאינו רוצה להשבע מחמת שמרחיק עצמו אף משבועת אמת, לא הוי גרמי ופטור, כל זה הוא מהרב השואל. והנה הגאון המחבר ז"ל שם פלפל קצת בזה שיש לחייבו מטעם מציל עצמו בממון חבירו, כדאיתא בסי' שפ"ח ס"ב, אך כתב דאין לחייב את ראובן משום זה, דאף דאסור להציל עצמו בממון חבירו, מ"מ אין חייב לשלם רק בנשא ונתן ביד, וכאן לא הוי אלא רק מניעת הטובה, והנה זה דוקא בחלוקה השניה, אבל בחלוקה הראשונה שהוא בעצמו נוטל ממון שמעון, א"כ הוי מציל עצמו בממון חבירו וחייב לשלם עכ"ד ע"ש:

וראיתי להגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב רביעאה בח"ב סי' פ"ח בחצי התשובה הביא ענין זה שנשאל בו הרב השיב משה הנז' והעלה דפטור, דהא כל איש הירא וחרד לדבר ה' אינו רוצה להשבע אף באמת, ודאי אדעתא דהכי נחתו להשותפות שאם יוכל להתפשר בעד השבועה גם חבירו יכנס בזה ההזק, דאל"כ לא ירצו ללוות כי אם שיחתמו שניהם ולפ"ז אם יקרה שאחד בטוח יותר ואין המלוה רוצה בחיוב השני רק שזה לבדו יחתום, יארע קלקול לעסק, ובודאי נכנס לזה שזה יוכל להתפשר כפי מה שרואה להתפשר ומה לי גוף הממון או השבועה, ולא דמי למציל עצמו בממון חבירו וכו' ע"ש:

נמצא לפ"ז נ"ד לפי סברת הרב השיב משה יתחייב ראובן בהפסד חלק שמעון, כיון שנשא ונתן ביד ושלם לגוי כפי הפשר והוי מציל עצמו בממון חבירו, ולפ"ד הרב שואל ומשיב פטור כיון דשותפים הם אדעתא דהכי נחתו, ונראה טעם מהרי"ש ז"ל מסתבר טפי לומר אדעתא דהכי נחתו, וכיוצא בזה כתבתי בתשובה אחת באשה שרוצה לחלק מביתה לעניים ולצדקה כמנהג בתי העשירים ובעלה אע"פ שהיה עשיר מעכב מפני שהוא קמצן, דאע"פ שעומד וצווח אין שומעין לו, כי אדעתא דהכי נשאת לו, והארכתי בזה, והבאתי דברי הראשנים ז"ל דהכי ס"ל, ועל כן ודאי גם הכא י"ל אדעתא דהכי נחתי בשתוף זה מעיקרא. מיהו נראה לגם דעת הרב השיב משה היינו דוקא שלא היה ריוח באותו החפץ ושלם ראובן מעות הפשר מקרן השותפות, אבל אם היה ריוח באותו החפץ כנגד מעות הפשר, גם הרב השיב משה יודה דאין לשמעון טענה על ראובן:

שו"ר להרב זכור לאברהם אביגדור ז"ל בח"מ סי' מ"ז שהביא ענין כיוצא בזה, ונראה דעתי כסברת הרב השיב משה, דאם נשא ונתן ביד מחמת שלא נשבע ה"ז מתחייב בהפסד ע"ש, ורא תי ששם ציין על הרב פני משה ח"א סי' נ"ב בדף ק"ך ע"ד שהביא ענין אחד באפטרפוס שלא רצה להשבע, ולכך הפסיד שמעון ובא לטעון לחייבו בהפסד מדין פשיעה שגרם לו ההפסד מחמת שלא רצה להשבע, וסו"ד העלה דאין לחייב האפטרפוס בטענה זו ע"ש, והרואה יראה דהרב פני משה נמשך אחר סברת הרב שואל ומשיב, ואע"ג דהוא עשה בנידון שלו עוד סניף מטעם אחר עכ"פ מצינו חבר להרב שואל ומשיב בסברה זו:

ולפ"ז בנ"ד אם לא היה ריוח בעסק ונמצא כי החמשה לירא של הפשר נחסרו מן הקרן מחמת שלא רצה להשבע, הרי דין זה מחלוקת באחרונים הנז"ל, והמוחזק יאמר קי"ל, אבל אם היה ריוח וסך זה של חמשה לירא נחסר מן הריוח, נראה לכ"ע זה השותף ששלם הפשר ולא רצה להשבע פטור הוא, ואין לשותפו טענה עליו בדבר זה לומר לו למה שלמת ולא נשבעת באמת, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ז

שאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ דפה עירינו יע"א, ה"ר יצחק סופר נ"ע יש לו שלשה בנים, והניח לבניו כשנפטר חצר א' גדול, וירשו אותו שלשתם, ואח"כ ה"ר שלמה סופר נ"ע שהוא בן הגדול של ה"ר יצחק סופר קנה ב' חצירות קטנים שהיו בצדדין של חצר הגדול הנז' שהניח אביו, וקנה אותם מכיסו, ונכתבו השטרות שלהם על שמו, והוא עשה בנין בחצר הגדול הנז', והכניס שתי חצירות ההם בבנין החצר, ונעשו כולם חצר אחד, אך בעת שבנה והכניס ב' חצרות לחצר שהניח אביו לו ולאחיו לא קנה מאחיו חלקם שיש להם בחצר ההוא שירשו מאביהם, ואחר כמה שנים שבנה ה"ר שלמה סופר החצר ונעשו ג' חצרות חצר אחד גדול נתן את החצר ההוא כולו במתנה לאשתו, וכתב לה שטר מתנה כדין וכהלכה, ואחר שנפטר שלמה סופר הנז' מכרה אשתו את החצר הנז' בכח שטר מתנה שבידה שנתן אותו לה בעלה, והנה הקונה את החצר בא להוציא את היורשים של ב' אחים בני יצחק סופר, כי הם נשארו יושבים בחצר הזה עם היורשים של שלמה סופר דודם, והם משיבים, אפילו אם נאמר ששתי חצרות שקנה דודינו שלמה לעצמו קנאם ושלו הם והכניסם בבנין החצר הגדול שירש הוא ושני אחיו, הנה הוא לא קנה החלקים שיש לאבותינו בחצר מכח הירושה שירשו מהזקן יצחק סופר, ועל כן אנחנו יושבים בחלקינו שירשו אבותינו מן הזקן יצחק סופר. גם עוד היורשים של שלמה סופר טוענים אם קנתה אמם בשטר מתנה שנתן לה אביהם החצר כולו במתנה, מאחר כי הוא לא קנה החלקים שיש לאחיו בחצר הגדול שירשו מן הזקן יצחק סופר, ויודיענו איך שורת הדין בזה, ושכמ"ה:

תשובה. אחר שנתברר אצל הב"ד יכב"ץ שזה החצר שנתן ה"ר שלמה סופר לאשתו במתנה לאו כולו שלו אלא יש בו חלקים שירשו אחיו מהזקן יצחק סופר אביהם, נראה ודאי דיש טענה גדולה ליורשים של שלמה סופר לבטל המתנה שנתן אביהם לאמם לגמרי, דגם בחלק אביהם לא זכתה בשטר מתנה זה שכתב לה, ומעשה כזאת הביא הרב דבר משה ז"ל ח"ב סי' ע"ה בראובן שנתן לשמעון בית אחד בתורת מתנה ונמצאת הבית ההיא אינה כולה של הנותן, מי אמרינן כיון דבטלה מקצת המתנה בטלה כולה, או"ד זכה המקבל במה שהוא חלק הנותן, והעלה הרב ז"ל שם דבטלה המתנה כולה, דדמי לקני את וחמור דאיכא מ"ד דלא קנה כלום, ועוד הביא ראיות מתשובת מהריב"ל ז"ל דבטלה כולה ע"ש:

ברם הרב מחנה אפרים ז"ל בה' זכיה סי' א' פליג על הרב דבר משה ז"ל בזה ושם הביא מחלוקת הראשונים ז"ל במי שמכר שדה ונמצא מקצתה גזולה דהרשב"א ס"ל המקח קיים בשאר שהוא שלו, והריטב"א והר"ן ס"ל דבטל המקח כולו, ועלה בדעת הרב ז"ל לחלק בין מכר למתנה, דסבר מר דלא אמרו כן אלא במכר, אבל במתנה יודו דמתקיים בשאר, ובזה דחה ראיות של הרב דבר משה, שהביא מתשובת מהריב"ל, משום דמהריב"ל איירי במכר, והרב משכנות הרועים דף ר"ך אות רפ"ז רמז על ד"מ ומח"א, וגם רמז על דברי הט"ז בח"מ סי' רי"ו ע"ש, אך הרב דבר משה בסי' ט"ו הביא תשובה מאדם גדול שהסכים עמו:

והנה באמת סברת מח"א לחלק בין מכר למתנה נמצאת היא למהרימ"ט ח"מ סי' נ"ב בענין הפלוגתא שיש בפוסקים בדין קני את וחמור, שהוליד מהרימ"ט דבר חדש זה לומר לא אתמר האי דינא אלא במכר אבל במתנה כ"ע מודו, וכמ"ש הכנה"ג סי' רי"ג הגהב"י אות י"ג, והרב אדמת קודש ח"א סי' ל"ב הסכים עם מהרימ"ט, אך הגאון חקרי לב מ"ב דף ר"כ ע"ג כתב דמלבד כי מפשט הש"ס ודברי הפוסקים הראשונים נראה דאין לחלק בין מכר למתנה, הנה כבר השיבו האחרונים על דברי מהרימ"ט, והרב אדרת אליהו סי' כ"א דף מ"ב דחה דברי מהרימ"ט, והעלה דאין לחלק בין מכר למתנה, ועוד ציין הרב חק"ל על דעת כמה מהאחרונים ז"ל דלא ס"ל כמהרימ"ט בזה והם הרח"ש ופמ"א ורב ברוך אנג'יל ונאמן שמואל וכרם שלמה ומהר"ש חסון ועוד ע"ש:

א"כ לפי דעת כמה גדולים, דאין לחלק בין מכר למתנה, נמצא דין זה של המתנה הנזכר בשאלה דידן הוא פלוגתא, דלדעת הריטב"א והר"ן ומהריב"ל דס"ל בטלה כולה, גם הכא בטלה כולה, ואע"ג דאנהו איירי במכר לא שנא מכר ממתנה, וכ"ש לדעת הרב דבר משה ואותו גדול שהסכים עמו, דאיירו במתנה וס"ל בטלה כולה, ולדעת הרשב"א דס"ל המקח קיים בשאר, גם הכא לא בטלה כולה, וכן הוא לדעת מח"א ודעמיה, דס"ל לחלק בין מכר למתנה, הכא בנ"ד לא בטלה כולה, וכיון דהיורשים מוחזקים יש להם דין קי"ל, ובטלה המתנה של אמם מכל החצר כולו:

וראיתי להרב משאת משה ח"מ סי' י"א שנשאל במי שנתן בצוואה לבנו אחד יתר על חלקו את השלשלת ואת הצמדים הידועים לו מאשתו הראשונה ואת המנורה של כסף, ושוב נודע כי המנורה היתה של הקדש ואינה שלו, והביא שם דברי רב ודיין אחד דס"ל בטל זכות המקבל, מטעם כיון דבטלה המתנה במקצת מחמת דהמנורה אינה של הנותן, בטלה גם בשאר דברים שהם שלו פליג עליה בזה, ונסתייע מדברי מהראד"ב דאתשיל בסי' ר"א על מי שנתן החנות ומה שבתוכה לאחד במתנה אחת ונסתפק השואל אם בטלה המתנה של אותם הדברים שבתוך החנות מחמת דלא ידיע מה היה בתוכה, אי אמרינן בטלה גם המתנה של החנות עצמה, וסבר הראד"ב כיון דביטולה במקצת לאו מחמת הנותן הוא כי אם מפאת הדין דאין חל הקנין בדבר שאין מינו ידוע אין שירת הדין מחייבת שתתבטל כל המתנה וחלה היא על החנות ע"ש, ויש לי שקלא וטריא בדברים אלו ואין הפנאי מסכים עתה, אך בלא"ה נידונים של הרב משאת משה והרב מהראד"ב שניין טובא מנ"ד, דהתם הם תרי מילי דפליגי מהדדי, החנות לחוד ודבר שבתוכה לחוד וכל חד קאי בפ"ע, וכן השלשלת והצמדים לחוד והמנורה לחוד, אבל נידון דידן אין החלקים של שלמה סופר וחלקים של אחיו נפרדים זמ"ז, אלא הכל נעשה חצר אחד והוא נתן את החצר הזה כולו בבת אחת מתנה לאשתו ולהכי בדין כיון שבטל הקנין במקצת בטל לגמרי בכוליה:

תוכן העניינים

שו"ת רב פעלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה