שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד
חלק ב · אבן העזר
סימן א
שאלה. שאלו ממני מעלת החכמים הב"ד יכב"ץ, לעיין בדין עגונה שבאה לפניהם. ולא רציתי להטפל בזה, והפצירו בי לעיין רק בספק אחד מכלל הספיקות שנסתפקו בעדות אחת מן העדיות שקבלו בדין העגונה הנז', וקבלתי לעיין רק בזה הספק בלבד, ולא בשאר ספיקות, וזו היא העדות שקבלו הב"ד יכב"ץ:
במותב תלתא כחדא הוינא, אנן ב"ד דח"ל, כד אתא קידמנא ששון בן יצחק חיים שוחט, ואחר האיום והגיזום עמד על רגליו והעיד בתורת עדות גמורה, שאיך יום לכ'מיס ט"ז אלול תרמ"ו, רחתו אנא וגוי אסמו סאלם אל כ'לף' אלא גבל אל ואדי, קאעד נדוור עלא אהרן ברכה אלד'י תאה, וסירנא נדוור עלא אל ראעי, אלד'י ידלינא עלא מוצ'ע אלד'י נשוף עצ'אמו ונניבא ונדפ'נהא, ומשינא יג'י סעתין, ותעבתו ורג'עתו, ואל גוי צ'ל ידוור עלא אל ראעי ידלינו עלא עצ'אמו, ומן רג'עתו ג'יתו בל בסאתין, אתלקתני מרא גוייא, קלתלי יהודי אנתא אלד'י ג'ית בארחא בל כרוואן, מן בג'דאד, טרפ' הל יהודי אלד'י ג'א מן בג'דאד מע דהוד ן' יחזקאל ותאה ומאת. קלתולא אי, קלתלי אש יצ'יר מנך, קלתולא אבן אכ'תי, וקאמת תשתים עלא דהוד ן' יחזקאל, קאלת הווי סאר סיביתו, וקאלת הדומו ענד עטייא אל ראעי, וקאעד ילבסא, וכעדהא קאעד תחקי מעי, ג'א גוי עמרו תלאתין סנא, וקלי אנתא אלד'י ג'ית טרף אל יהודי אלד'י מאת אלד'י ג'א מן בג'דאד, ולתפק מע דהוד ן' יחזקאל מן ג'בא, קלתולו בלי, וקלי אנא טלעתו בל עיד אריד אג'יב טלי מן אל ראעי, אריד אדבחו, ושפ'תו אל יהודי מאיית בל ג'בל, באכו תין מאיית ימתמדד ומתג'טי בעבאתו, כשפ'תו וג'הו שפ'תונו יהודי, ולחייתו מקצקצהא, וריחתו פאייחה תטרח אל אנסאן, ורדתו אשלחו חוואסו ואכ'דהא, וקלתו פ'וק מא אללה סווא בינו היך אאכ'יד הדומו, וקאם ישתם עלא דהוד ן' יחזקאל, קאל הווי סאר סיביתו, לו ילחק ידוור וקת אל אסלאם קאלו אל יהודי פ'את פ'וק אל ג'בל, לו ילחק וכאן תבעונו אל אסלם, לם כאן סאר בינו הל שין, וקאל גיתו כ'ברתוהם לל יהוד, וטלעו מעי יכין אדיליהום עלינו, וכ'פתו ודליתוהם עלא ג'יר ארץ' חצווא, והווא קאעד יחכי, וג'א איצ'א גוי עמרו יג'י עשרין סנא וקאל, אנא שפתונו להל יהודי אלד'י ג'א מע דהוד ן' יחזקאל, מאיית בל גבל, קבל מא שפ'תו אנתא, והם רדתו אאכ'ד הדומו, וקלבי קאם ירג'ף', וריחתו לל יהודי פאייחה, וג'זתו מינו והם כ'פתו אקול. ע"כ הגיעה עדות ששון הנז"ל, והיה זה בי"ג לחודש שבט שנת תרמ"ז, וחתמו עלה תלתא דיינים:
והנה בדברי הגויה הנז' נסתפקו החכמים הי"ו שבעה ספיקות, ובדברי הגוי חמשה ספיקות, ואנכי הצעיר לא רציתי לעיין בכל מה שכתבו על הספיקות שלהם, ורק הבטחתים לעיין בספק אחד אשר נדבר בו בעזה"י:
ואען ואומר מן הכתב הבא מהיהודים של עיר עאנא המועתק בשאלה, נראה שבסוף סיון יצא קול אצלם על היהודי שבא עם דוד בן יחזקאל, שתעה בדרך, ולא בא לעיר, וחשבו הכל עליו שמת, וגם מפורש במכתב הנז' כי אחר כ"ח סיון בחמשה ימים, הביא הגוי הרועה קצת החפצים שמצא במקום אחד בהר שתעה בו, ומקצת חפצים נשארו שם במקום שמצאם, ואמר זה הגוי הרועה שלא מצא נבלת המת שם, ורק אחר ג' ימים בא אותו הרועה עצמו אצל היהודים ואמר שמצא עצמות דוקא בלא בשר, במקום אחר קרוב לאותו המקום שמצא בו החפצים, וכתבו ג"כ במכתב הנז' שהחפצים ההם נשארו אצל הרועה, עד שבא אח"כ דוד בן יחזקאל, וראה אותם. והכיר אותם שהם של היהודי הנפקד שהיה מתלוה עמו, וא"כ לפ"ז כבר יצא הקול בעיר עאנא שאותו היהודי שבא עם דוד בן יחזקאל, ותעה בדרך סמוך לעיר עאנא ולא בא לעיר הוא מת, מחמת שנמצאו כליו ונמצאו עצמות במקום ההוא, כי בעבור זאת דנו כל השומעין בדעתם שמת, ואכלוהו החיות ונשארו העצמות. גם בלא"ה קודם שבא הרועה דנו כל אנשי העיר מאומד הדעת שאותו היהודי תעה ומת, מאחר שבאו הגוים שהיו מתלוים עם דוד בן יחזקאל, ואותו היהודי, והגידו בעיר איך היהודי ההוא נפרד מהם כדי לשתות מים, וראוהו שבחזרתו תעה והלך על ההר בדרך אחרת, והואיל והיו מתפללים לא צעקו עליו, ואחר תפילתם אמרו לדוד בן יחזקאל שחבירך היהודי מצאנו מתהלך על ההר תועה בדרכו, ונתקרבו כולם סמוך לאותו מקום, וצעקו עליו עשרה פעמים ולא מצאו תשובה, והיה קרוב ללילה, ונתפחד דוד בן יחזקאל להתעכב שם לחפש אחריו, ונכנס לעיר עאנא עם הגוים, וסו"ד לא בא היהודי ההוא לעיר עאנא, כי זה המקום היה קרוב לעיר, ומכח הדברים האלה שספרו הגוים חשבו הכל שמת אותו היהודי, מאחר שלא בא לעיר עאנא שהיתה סמוכה למקום שתעה בו, וכ"ש אחר שהביא הרועה החפצים, ואמר שראה העצמות, ואחר שהכיר דוד בן יחזקאל את החפצים, ואמר שהם של היהודי ההוא, הרי נתפרסם ויצא הקול בעיר עאנא שאותו היהודי שבא עם דוד בן יחזקאל תעה ומת, ומאחר שכל אנשי העיר מכירים את דוד בן יחזקאל, יען כי הוא מאנשי העיר, ואין מכירים אותו היהודי ואת שמו, לכן יצא הקול על יהודי שבא עם דוד בן יחזקאל, ולכן יש לומר מה שאמרה הגויה לששון שוחט, שהיהודי הבא מן בג'דאד עם דוד בן יחזקאל תעה ומת, אמרה כן מחמת הקול שקדם בעיר קודם כמה ימים, כי הדברים ההם נשמעו בעיר עאנא מסוף סיון, ודברי הגויה עם ששון שוחט היו בט"ז אלול:
גם עוד י"ל תחלת דברי הגויה, מוכרח לומר שהם מהשמועה דאמרה לששון הנז"ל, אתה הוא שבאת אתמול עם השיירא מן בג'דאד, בשביל היהודי שבא מן בג'דאד עם דוד בן יחזקאל ותעה ומת, ומוכרח לומר מה שא"ל אתה הוא שבאת בשיירה מן בג'דאד, בשביל היהודי שבא עם דוד בן יחזקאל, אלה הדברים אמרה מפי השמועה שאמרו לפניה אתמול בא יהודי מן בג'דאד, בשביל אותו היהודי, שבא עם דוד בן יחזקאל, וזה מוכרח, ולכן הדברים מוניחין שגם סיום דבריה שאמרה שתעה ומת, גם זה הוגד לה מאחרים, ולא היא ראתה איתו מת, ואת"ל דברים אלו שתעה ומת הם מעצמה, י"ל שאמרה תעה ומת מכח הקול, ולא שהיא ראתהו מת לפניה.
והנה נודע סברת הרשב"א, ותה"ד, בהיכא דיצא קול שנהרג, ואמר המגיד כן שנהרג, דחיישינן שמא מחמת הקול אמר כן, וכן מהרימ"ט ז"ל נמי אזיל לחומרא בדבר זה, ועוד כמה גדולים נמשכו אחר סברה זו להחמיר, והגם דיש חולקים, ונראה דעת מרן ז"ל בשו"ת אה"ע סי' ג' דלא חייש להכי, וס"ל דיש לחלק בין טביעה להריגה, וכתבו הרב פרח מטה אהרן, והרב זרע אברהם, כיון דרבו המתירין נקטינן כוותייהו, ועיין עזרת נשים ס"ק ל"ו, והרב הון רב ח"ב אה"ע סי' ד' הביא כל הפוסקים שדברו בענין זה באורך, מכל מקום מצינו להרב פני משה ח"ב סי' כ"ז שכתב, לא חילקו מטביעה להריגה אלא בישראל, אבל בגוי המסל"ת לכ"ע חיישינן גם בעדות של הריגה, דמחמת הקול אמר כן ע"ש, והגם דהרב אליהו רבא ועוד כמה אחרונים פקפקו בחלוק זה, ועיין יד אהרן סי' י"ז הגהב"י אות ע"ח, עכ"ז מצינו להרב עזרת נשים ס"ק ל"ו הנז', שכתב חילוק של הרב פני משה, מאיש. לוקח, והוא רמוז במ"ץ ח"א סי' ז' דף ל"ד ע"א, וגם רמוז במהרשד"ם סי' מ"ז סוף דף נ"ד, וכ"כ משאת בנימין סי' ק"ט דף קס"א, וגם לעיל מזה הביא משו"ת מרן ז"ל בדף קי"ב ע"ג, שגם בענין הריגה חייש ע"ש, וא"כ לפ"ד הרב פני משה איכא למיחש בנידון השאלה שאמרה כן מחמת הקול, גם לסברת מרן ז"ל ודעמיה:
ועוד מצינו להרב גו"ר אה"ע כלל ג' סי' יו"ד דף ט"ל ע"ד, שכתב גם הסוברים דלא חיישינן לקלא בנהרג וכיוצא, היינו דוקא בקול כל דהו, אבל בקול חזק מודים דחיישינן מחמת הקול הם אומרים שמת, ובזה החילוק תירץ כמה קושיות וסתירות שיש בדברי הפוסקים שדברו בכך, וסמך על תיזוק זה בשתי ידים ע"ש, והביא דבריו אלו ביד אהרן ס"י אות פ"ט ע"ש, ועוד מצינו להרב כרם שלמה בהלכות עגונא סי' ז' דף נ"ג ע"א, שעשה חילוק כיוצא בזה, והוא בין היכא דנתקבל כמה עדיות, ואוושא מלתא טובא, ובין היכא דלא אתחזק הקול טובא, אלא כדרך כל הארץ כשמתעלם אחד מן העין ימים רבים, אומרים עליו דנהרג, דעל זה הוא דלא חיישינן, שהמעיד שנהרג הוא מחמת הקול ע"ש, וכן הסכים על חילוק זה הרב בנו בספר דבר משה הלכות עגונא סי' ז' דף ק"ז ע"ג ע"ש, ועוד אחרונים נמשכו בתר זה החילוק.
נמצא לפ"ד הרב גו"ר ז"ל ודעמיה, חוששין בנידון השאלה לקול לכ"ע, כי בנידון השאלה היה קול חזק בעיר עאנא, וכאשר כתבנו לעיל הן מחמת שבאו הגוים וספרו המעשה שראו אותו תועה על ההר ונתקרבו לשם, וצעקו כמה צעקות ולא השיב, וגם שזה היה סמוך לעיר עאנא, ולא בא אח"כ, והן מחמת הרועה שהביא כליו לעיר עאנא, ואמר שראה העצמות, והראו את כליו לדוד בן יחזקאל והכירם שהם שלו, ועיר עאנא עיר קטנה ואנשים בה מעט, ונתפרסם הדבר הזה אצל הכל, ואין לך קול חזק יותר מזה, וא"כ לפ"ד הרב גו"ר והרב כרם שלמה והרב דבר משה, ועוד אחרונים צריך לומר לכ"ע חוששין בקול כזה, ולפ"ז אם ימצא חולקים בחילוק זה דגו"ר ודעמיה, יש כאן ס"ס להחמיר, והוא ספק הלכה כהרב פני משה, ואת"ל אין הלכה כהרב פני משה שמא הלכה כגו"ר ודעמיה. וזה הס"ס להחמיר הוא מתהפך:
ודע, כי החלוק שכתב הרב גו"ר, להתיר העגונה, אשר חילוק זה הוא מוסכם להלכה מכמה פוסקים שלא זכרם הרב ז"ל, והוא, שאם יש בדברי המגיד תוספות דברים ממה שנשמע בקול, לא חיישינן שהגיד מחמת הקול, אין תועלת מזה לנידון השאלה, כי בנידון. השאלה אין בדברי הגויה וגם לא בדברי הגוי תוספת על הקול, כי כל מה שאמרו הגויה והגוי הכל נודע ונתפרסם בעיר עאנא קודם שדברו הגויה והגוי עם ששון הנז"ל, בכמה ימים. יותר משני חדשים:
גם החילוק שכתבו הפוסקים, דלא חשו הרשב"א ותה"ד ודעמייהו בשביל הקול, אלא דוקא היכא דנודע שיצא הקול כבר, ואחר שיצא הקול הגיד המגיד, אבל היכא דלא נודע דיצא הקול קודם שהגיד המגיד, לא חיישינן שיצא הקיל, וזה הגיד מחמת הקול, וכנז' בד"ק, הנה הגם דחילוק זה הוא אמיתי ומוסכם, אין בו תועלת לנידון השאלה, יען כי בנידון השאלה ברור אצלינו שיצא הקול בעאנא, שזה היהודי שבא עם דוד בן יחזקאל תעה ומת, ואכלוהו החיות קודם שדברה הגויה את דבריה לפני ששון שוחט, בכמה ימים יותר משני חדשים:
וגם עוד החילוק שכתבו הפוסקים לחלק בין היכא דיצא הקול בעיר זו שהעיד בה המגיד את הדברים, לבין יצא הקול בעיר אחרת, דלא חיישינן שמא מחמת הקול שיצא בעיר אחרת הגיד זה דברים אלו כאן, וכמ"ש בתשובה של הרב הגדול עט"ר הרב מור זקני רבינו משה חיים זלה"ה, שהובאה בספר מים שאל אה"ע סי' א' בדף ך' ע"ד ע"ש, הנה גם מזה לא יעלה מזור לנידון השאלה, כי הכא בנידון השאלה הקול יצא בעיר עאנא שהוא מקום שהגידה בו הגויה והגוי כל הדברים הנז"ל:
באופן כי בנידון השאלה אין אני רואה טעם היתר לצאת י"ח מן הספק הזה ואפילו אם נאמר סיום הדברים של הגויה שאמרה שתעה ומת, היא ראתה בעיניה מיתתו, עכ"ז מהיכן ידעה שזה הוא היהודי שהיה בא עם דוד בן יחזקאל, ומוכרח לומר כיון ששמעה אח"כ את הקול שאמרו יהודי אשר בא עם דוד יחזקאל תעה ומת, חשבה שזה שמת בפניה הוא אשר היה עם דוד בן יחזקאל, מאחר כי תחלת דבריה מוכרח אתה לומר שאמרה אותם מן השמועה:
וראיתי סניף אחד להתיר בענין הספק הזה של הקול, והוא מ"ש הרב ד"מ אה"ע סוף סי' י"ח בדף ק"מ ע"ד, דאפשר לעשות ס"ס בכה"ג, דילמא אלו המגידים לא הגידו ע"פ הקול, אלא ע"פ. מה שנתאמת להם שהאמת הוא כן, ואת"ל דע"פ הקול אמרו כן, דילמא הקול אמת, דלאו כל הקולות שווין, ויש קול שהוא אמת ומתהפך הוא וכו', והביא מספר נאמן שמואל סי' נ"ב, שכתב להקל בס"ס כה"ג ע"ש, וכן ראיתי להרב ידיו של משה בסי' ט' שסמך לעשות ס"ס כזה, ונסתייע מדברי הרב ד"מ, ונאמן שמואל הנז' ע"ש. גם הרב אוהל יצחק חסיד ז"ל סי' ב' דף ל"ד סמך לעשות ס"ס. בזה, וציין על דבר משה ותשובת רב בצלאל סי' ל"ב ע"ש, מיהו אין לנו לסמוך על זה בשופי, דהא חזינן לכמה גדולים דחשו בענין הקול, ולא סמכו לעשות ס"ס זה, כי יתכן כיון דרובא דקולות אינם אמת, לכך לא סמכו לעשות מזה ס"ס, מיהו כיון דהרבנים ז"ל שזכרתי לעיל אמרו זה, יהיה בידכם דבר זה לסניף להתיר, ואני לא היה לי פנאי לעיין בזה יותר:
ולא אכחד ממעלתכם, כי בקב"ע של ששון שוחט הנז"ל נסתפקתי בדברי הגוי השני, כי אולי אמר כן לשבח עצמו, אחר ששמע דברי הגוי הראשון שאמר שרצה ליקח בגדיו וחזר בו כי אמר וכו', גם הוא שבח עצמו על אשר לא לקח בגדיו, ויתכן שהוא משקר בכל דבריו. והנה ידוע לכם מ"ש מרן ז"ל סי' י"ז סעיף י"ד, אם היה אמתלא בשיחת הגוי שמא נתכוון לדבר אחר וכו' ע"ש, ומזה למדו הפוסקים לחוש חששות כאלו, שמא הגוי נתכוון לאיזה דבר אחר וכו', ובאמת מצינו למרן בב"י שהביא בשם הגהות מרדכי, דלא תלינן בדבר אחר אא"כ מוכחא מלתא, מתוך דבריו דמשקר וכו' ע"ש, וגם עיין בתרומת הדשן בכתבים סי' רנ"ג מ"ש בזה ע"ש, וכל זה אני רושם בנחיצה רבה כחותה על הגחלים, אך מעלתכם תעמיקו לעיין ולטרוח בשירותא דהאי עגונה, והשי"ת יהיה בעזרתכם, להוציא הדין לאמתי כהלכה ברורה ברוב עוז ושלום:
אח"כ כתבו החכמים הי"ו פס"ד על העגונה הנז"ל, ושלחו לי לעיין ולהסכים בו, וזה מה שכתבתי להם:
פסק דין של העגונה ששלחתם ראיתיו דרך העברה ולא רציתי לעיין בו, כי אין ברצוני להטפל בענין זה, על כן תקבלו אותו מיד המוביל כתבא דנא, אך אע"פ שאין ברצוני להכניס עצמי בענין זה, עכ"פ צריך אני להודיע למעלתכם, הפקפוקים שפקפקתי בו בדרך העברה בעלמא, ואזי מעלתכם יתקנו הדברים ע"י עיונם היטב היטב עיד בזה, לכן באתי לרשום במכתב זה מ"ש בקצרה:
הא' ראיתי בשאלה בדברי אשתו של הנפקד, שאמרה לבעלה ביום ערב שבועות בעת שרצה לצאת מן הבית, היכן תלך, והשיב לה יש לי עסק, ויצא מן הבית, הליכה בלא חזרה לעולם, נמצא זה כשיצא מן העיר בו ביום, לא נודע הליכתו ויציאתו אפילו לאשתו, שהעלים הליכתו, ואח"כ כשלא בא לביתו חשבו בדעתם שהלך לאר"ץ מפני שקודם שהלך כארבעה ימים סיפר שהוא משתוקק לילך לעיר חלב היא אר"ץ, אבל הוא בפיו לא פירש ולא אמר בעת שיצא לאיזה מקום הולך, ולכן כיון שלא נתבררה ולא נודעה יציאתו מן בג'דאד לדרך עיר עאנא, לא תועיל העדיות של הגוים המסל"ת על מיתתו במקום ההוא הקרוב וסמוך לעאנא, דעכ"פ צריך שנדע בבירור שאותו האיש אהרן ברכה בן יחזקאל ששון הלך מן בג'דאד לדרך עיר עאנא.
והנה הרב דבר משה אה"ע סי' י"ג דף קכ"ו ע"ג, הביא תשובת מהר"ם אלשיך ז"ל על מה שהגיד הגוי דהספינה נטבעה, וגם היהודי שבתוכה נטבע וכו', שכתב צריך שיהיו ב' עדים מעידים שלא נכנס באותה ספינה אלא רק אותו יהודי פ', או שהיה הדבר מפורסם ומוחזק, ולא סגי בעדות א' ישראל שיעיד כן, או בגוי מסל"ת, והרב ד"מ כתב דבריו אינם מובנים דאטו ע"פ שנים עדים יקום דבר בעיגונא דאתתא, והביא מן לחם רב, ורבינו בצלאל ומהרח"ש ז"ל דס"ל סגי בכה"ג בעד א' או גוי מסל"ת, ועכ"פ הניח הדבר הזה במחלוקת, ולא דחה דברי מהר"ם אלשיך ז"ל ע"ש. והרב מהר"י פינצי ז"ל בתשובה הובאה בס' חוקי חיים סי' י"ט דף ל"ד ע"ג, הביא תשובת מהר"ם אלשיך ז"ל, ופירש כונתו משום דאיתא בפרק יש בכור כי אקילו בעיגונא בסוף עדות אבל בתחלת עדות לא הקילו, ודקדק בדבריו מפשטות דברי הרמב"ם והרא"ש, ושוב הביא דברי מהרא"י ומהריב"ל ודברי הרב ר"מ והאריך בזה ע"ש, אך רבני טבריא ז"ל בפסק שלהם שהביאו הרב מהרח"ף ז"ל ברוח חיים אה"ע סי' י"ז דחו דברי מהר"י פינצי הנז' בשתי ידים, וכתבו שאין כונת הגמרא דיש בכור כאשר הבין הוא, וגם הרב מהר"ם אלשיך ז"ל לא כך כונתו, אלא כונתו דבעי שני עדים משום דעדות זו שמעיד שלא נכנס אחר בספינה אלא אותו יהודי, אין זו בכלל עדות עגונה, כיון שאינו מעיד על המבוקש עצמו, אע"ג דמינה ידעי שזה שהיה בספינה הוא האיש שנטבע, משום דלא נכנס יהודי אחר בספינה, עכ"ז לא חשיב ליה מהר"ם אלשיך ז"ל בכלל עדות אשה שהתירו ע"פ עד אחד מאחר דאינו מעיד במבוקש עצמו, וכנז' שם בדף ך' ע"ב, ודבריהם בזה טובים ונכונים והאמת אתם. אך עכ"ז לכ"ע צריך שיהיה ידיעה בעד אחד לפחות שזה פלוני יצא מכאן ללכת דרך שם, והכא בנידון השאלה אין ידיעה אפילו בעד אחד שזה אהרן ברכה בן יחזקאל ששון יצא מן בג'דאד ללכת בדרך עאנא אשר שם נמצא ההרוג:
ברם אם זה דוד בן יחזקאל הנז"ל הגיד שזה היהודי שהיה עמו בדרך הוא אהרן ברכה בן יחזקאל ששו"ן, אה"ן נחשב זה ידיעה לומר שזה אהרן ברכה הנפקד בעיר בג'דאד הוא אשר הלך בדרך עאנא ונתלווה עם דוד יחזקאל הנז' שם בדרך עאנא ונפקד שם ונמצא הרוג ואז תועיל עדות הגוים המסל"ת שאמרו שהוא מת במקום הנז' הקרוב לעיר עאנא. ובאמת מן השאלה אשר כתבתם לא נתפרש כן, אלא אדרבה נראה מדברי השאלה שזה דוד בן יחזקאל הנז' לא ידע לזה האיש שנלוה עמו ואינו מכירו, כי אם רק ידע בעת שנתלוה עמו ששמו אהרן והוא מן בג'דאד ולא ידע שם אביו, והמכתב שמצאו בבגדו קרוע השם של זה האיש ולא נודע, אשר על כן אם שאלתם מאנשי עאנא ואומרים כי דוד בן וחזקאל הנז' לא ידע ולא הגיד אלא שזה שמו אהרן והוא מן בגדאד, אז צריך לעיין בספרי הפוסקים אם תספיק הגדה זו של דוד בן יחזקאל שהגיד ששמו אהרן והוא מן בג'דאד אע"פ שלא אמר שם ברכה ולא אמר שהוא בן יחזקאל ששון:
ומה שנמצא כתוב בשאלה נוסח קב"ע מאנשי עאנא שכתבו בתחלת דבריהם בזה"ל, מענין אהרן ברכה יחזקאל ששון ר"יח סיון שנת תרמ"ו בא מן בג'דאד נוסע לעיר עאנא וכו', אין ללמוד מכאן שהיה שמו ושם אביו ידוע להם מדברי דוד בן יחזקאל הנז' אלא י"ל קרוב לודאי שזה הוגד להם מן ששון יצחק חיים שוחט שהלך מן בגדאד בשביל הנפקד לברר, והוא אשר דברו עמו הגויה והגוים בעיר עאנא אודות הנפקד, וכנז' בקב"ע של ששון הנז"ל, וזה מוכרח שהדברים לקחום מפיו של ששון הנז' שהם כתבו בזה על הנפקד שיצא מן בג'דאד ביום ר"ח סיון וזה שקר כי הוא יצא בערב שבת, לכן נראה שהם לקחו דברים מן ששון והוא טעה בדבר זה. ועוד לפ"ד אנשי עאנא בקב"ע כי דוד הנז' כשבא לעיר עאנא אפילו שם אהרן לא זכר בפיו, אלא רק אמר להאיש יחזקאל מעלם שלום יבא אצלך אורח מן בגדאד, וגם אח"כ כשנודע לאנשי עאנא שנפקד האיש הנז' לא הזכיר אלא שם אהרן בלבד:
ב.
ראיתי כתוב בפס"ד הנז' של החכמים הי"ו על דברי הסומא יצחק טאטי ששמע מהיהודים בשוק של חנוני שהיו מספרים דאהרן חתנו של דוד עבאדא מת ואכלוהו החיות, שיש להסתפק שמא היו מספרים כן מחמת קול ההברה וכמ"ש הרמב"ן שהביא מרן בב"י, ועל זה הביאו דברי הפוסקים שהזכירם הכנה"ג הגהב"י אות מ"ו ויד אהרן הגהב"י אות ס"ד וכתבו דמכל הנך רבוותא נראה דאין לחוש בנידון השאלה שספרו מחמת קול ההברה, יען כי אמר יצחק טאטי ששמע מספרים שאהרן חתנו של דוד עבאדה הלך על חוט המים מחמת הצמא ועלה להר ואכלוהו החיות ומאריכות הסיפור נראה שאינו קול הברה עכ"ד:
הנה הרואה יראה דאין הנידון דומה לראי', כי בנידון הפוסקים ההברה היתה מת בסתם, וההגדה היתה ארוכה, לכן תנו רבנן מן אריכות דברים נראה שאין זו הגדה מכח קול ההברה, וכן נידון מהרשד"ם קול ההברה היתה מת בסתם, וההגדה היתה ששחטוהו, ופירשו איך היתה מיתתו בשחיטה, אבל בנידון השאלה קול ההברה שיצא בעיר עאנא היה כך, שהלך לשתות מים על הנהר ואכלוהו החיות, וכן קול הברה הנשמע בעיר רמאדי היה שאמר גוי אחד, אהרון שרב מאיי מן צוב ואדי אל קצר ותווג'ה עלה אל מפאזה ואכלוהו אל צאדי. נמצא ההגדה שהגיד יצחק טאטי, אינה ארוכה מן קול ההברה, הן קול הברה שהיה בעיר עאנא, והן קול הברה שהיה בעיר רמאדי, וא"כ אין מדברי הפוסקים הנז"ל לנדון השאלה הוכחה להתיר בהגדה זו של יצחק טאטי, דעדיין י"ל מה שספרו ליצחק טאטי, הוא מכח קול ההברה:
הג' בענין הד' מן ז' ספיקות שעשיתם בדברי הגויה בעיר עאנא, שדברה עם ששון שוחט, יש להעיר בדבריכם, כי באמת מפורש הדבר וברור שדברי הגויה עם ששון, היו אחרי יציאת הקול בעיר עאנא, ואוושא מילתא ונתפרסם הדבר לכל אנשי העיר, והביא הרועה את הבגדים, והראום לדוד בן יחזקאל, ואמר הן הן בגדי הנפקד, ולכן בודאי שיש לחוש, מה שאמרה על מיתתו, הוא מחמת הקול הזה הנשמע בעיר עאנא שהיא יושבת שם, ועוד, הלא היא מתרעמת על דוד יחזקאל, ואומרת, שהוא היה סיבת מיתתו, ובודאי דברים אלו, ידעה אותם מן הקול הנשמע בעאנא. ימה שכתבתם על ספק הרביעי, דמאריכות הדברים מוכח לאו מקול ההברה שמעה, הנה תמיה אני על דבריכם אלו, מה אריכות היה בדברי הגויה על מיתתו, הלא רק אמרה תרין מלין שאמרה תעה ומת, ומה שאמרה בגדיו אצל הרועה עטיה זה הדבר נודע לכל, ע"פ הרועה עצמו, והקול יצא בדברים ארוכים יותר מדבריה:
ומה שכתבתם, ועוד מטעם הג' שכתבנו לעיל, דכל שאומר העד בהחלט מת פ' או נהרג הוי ערוב מעליא וכו'. הנה נידון זה של דברי הגויה שאני טובא, שהיא לא באה להודיע בדברים אלו שמת פלוני, אלא דבריה באו בדרך העברה, ששאלה לששון, אתה הוא שבאת לבקש בעד פלוני שתעה ומת, וכל כהא י"ל שאמרה כן מחמת קול השמועה שיצא בכך באותה העיר,. ולעולם אין הדבר הזה חלוט אצלה, ולא ידעה בבירור, והפוסקים אשר זכרתם בטעם הג', לא אמרו סברה זו, אלא במי שבא להגיד ולהודיע על מיתתו:
גם עוד, בלא"ה תמהני בדבריכם, כי זה הטעם הג' הנזכר בדבריכם, לא שייך לאומרו כאן בספק הד' אשר בדברי הגויה, יען כי זו הסברה לא אמרו אלא בעֵד ישראל דסמכינן עליה, בהיכא דכוונתו להעיד, ועל זה אמרו כל שהעד בא להגיד ולהודיע ודאי נתברר אצלו ואינו אומרו מחמת הקול הנשמע, ודבר זה לא שייך לאומרו בדברי הגויה, שאם הגויה מתכונית להעיד אין בדבריה כלום, ולא יאמנו דבריה כלל, ואין אנחנו מאמינים בדברים שלה, אלא רק אם היא מסל"ת, וכל שהיא מסל"ת לא שייך למימר גבה סברה זו שלא תהיה מסיחה דבר אשר תדענו ע"פ קול השמועה אא"כ יתאמת אצלה ופשוט:
גם תעיינו בספר פני משה ח"ב ססי' כ"ז מ"ש לחלק בענין הקול בין עדות ישראל לבין דברי הגוי מסל"ת, ובספר עזרת נשים ס"ק ל"ו, הביא דברי פ"מ הנז', ודברי משפט צדק ח"א סי' ז', ומשאת בנימין סי' ק"ה וק"ט, גם בספר ברכות המים, האריך בדבר זה, ובדף צ"'ח כתב, אחר כל הדברים האלה, מי הוא זה ואיזה הוא יערב לבו לדון ולהתיר בנ"ד מכח העדות של הגוי, אחר שיש לחוש לקול הברה וכו' ע"ש:
ואשר כתבתם בפס"ד הנז', ועוד דדוקא אם באה להעיד ולהודיע שמת פלוני אמרינן שמא מקול ההברה שמעה, אבל הכא וכו', לא ידעתי מנין לכם סברא זו לחלק בהכי, ולא מצאתי אפילו ריח טעם, ונראה דאדרבא כ"ש הוא דאמרינן הכי בכה"ג, והן אמת כי זה החלוק, נמצא כתוב לענין מסל"ת, דכתבו כל היכא דלא מוכח מדברי הגוי שבא להעיד על מיתתו, אף שהזכירו לו אשת המת חשיב מסל"ת, וכנז' באליהו רבא סי' א' ע"ש, הנה בענין זה דאמרינן מקול הברה שמע, אין טעם בחילוק זה:
אשר על כן, מעלתכם תשימו לב היטב בדין זה של העגונה, ותשתדלו למצא לה היתר ברור, כי באמת רבו האחרונים המדברים בענייני עגונה, וטרחו למצא לה התרות וקולות, והכל שלחן ערוך ומזומן לפניכם, והשי"ת ברחמיו יורה לכם הדרך אשר תלכו, והמעשה אשר תעשון, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ב
שאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ, על אודות אשה שטבע בעלה במים, ולא עמדו עליו עד שתצא נפשו, ואח"כ יצא מן המים ועשינו קב"ע והיה בה כמה ספיקות, והעדים הכירו את בגדיו בטביעות עין, ובסימן מובהק, וקודם כל דבר צריך להוציא אותה מאיסור תורה ויש להסתפק אם תצא אשה זו מספק תורה, כיון שיש סי"מ וטב"ע בבגדיו, כי בזה יש מחלוקת גדולה, אי חיישינן לשאלה, דהכנה"ג ויא"ה ופתחי תשובה כתבו שהרבה פוסקים ראשנים ואחרונים ס"ל דלא חיישינן לשאלה, ומתירין אותה לעלמא, ומרן ז"ל פסק דחיישינן לשאלה, וא"כ יש להסתפק ולומר, הגם דמרן ז"ל פסק דחיישינן לשאלה, מ"מ כיון דהרבה פוסקים ס"ל דלא חיישינן הנה לפחות תצא מאיסור תורה, ולא נשאר עליה אלא איסורא דרבנן, כמ"ש מוה"ר ז"ל בתשובה סי' ג' וד', גבי הכרה, דרבינו משולם ומהר"ם אלשקאר והמבי"ט התירוה להנשא, והגם ששאר פוסקים פליגי עלייהו, מ"מ יודו שיצאה מאיסור תורה דלא עבדינן פלוגתא מן הקצה אל הקצה עי"ש, וא"כ יש לסמוך גם הכא לומר ודאי יצאה מאיסור תורה, או"ד נידון זה שאני, ולא אמרינן הכי. יורינו ושכמ"ה: תשובה. הגם דאין דרכי להטפל בדיני עגונה, עכ"ז להיות שאלה זו היא, כדי לברר רק סניף אחד, פניתי היום להשיב על ספק של מעלתכם, וראיתי שדבר זה נפתח בספר ראש משביר אה"ע סי' ט' דף י"ב ע"ב בד"ה הנה וכו', שכתב אע"פ דבענין סימן בכלים איכא פלוגתא דרבוותא, אי חיישינן לשאלה, ולענין הלכה לא סמכינן אסימני כלים כמבואר במהרח"ש וכו', מ"מ אהני לן להנצל מסכנתא דאיסורא דאורייתא, כמו שהסכיס דעת עליון המבי"ט סי' קל"ה וכו' ע"ש, נמצא הרב הנז' פשיטה ליה, דאי איכא סימנים במלבושיו, אע"ג דלא סמכינן להתיר אותה לעלמא, נפקא לה מאיסור תורה ונשארת באיסור דרבנן בלבד, ודברי הרב ראש משביר הנז' הביאם בספר הבהיר בני בנימין אה"ע סי' י"ד, ומ"ש שם בדף כ"ו ע"ג בד"ה אך בזאת, שדבריו סותרים שהוא כתב בסי' י"ב דסומכין אסימנים דציצית, ואלו בסי' ט' הנז', כתב דלא סמכינן אלא רק תהני להוציאה מאיסור תורה, הנה אחה"מ אגב ריהטא כתב כן, ולא עיין בשאלה דסי' ט' הנז' בעדות הב', ששם מפורש שלא הכירו בחתיכות הציצית, אלא כתוב שהכירו בחתיכות ממלבושיו, שהיו מלוכלכות בדם, ואין כאן סתירה בדבריו:
גם ראיתי בס"ד, דאיכא עוד טעם אחר בנידון שאלתכם להצילה ולהוציאה מאיסור תורה, והוא כי ראיתי להרב נכח השלחן ז"ל אה"ע סי' י"ד דף י"ט ע"א, שכתב אע"ג דהגאון מהר"ם בן חביב ז"ל, בספרו עזרת נשים ס"ק ל"ו, הביא דברי המב"ט דסי' קל"ה, ודחה אותם, הנה הוא מצא תשובה כ"י למהר"ם בן חביב שכתב וז"ל, ומיהו יש ללמד זכות ולומר דיצאה אשת אצלאן הארוך מחזקת א"א מן התורה, מטעם דהרי יצא קלא דלא פסיק דאצלאן זה נטבע בנהר, וזה היה בשנת אמ"ת, והרי עברו כמו שלשה שנים, ואם איתא שיצא למקום אחר קלא הו"ל למילתא במשך זמן זה, וכיון דאיכא קלא דלא פסיק דטבע אצלאן בנהר ונשתקע ואבד שמו באומדנא רבא הוא דטבע ומת בנהר, ומהניא האי אומדנא להוציאה מחזקת א"א מן התורה, כיון דאבד זכרו ונשתכח שמו, ותדע שכן הוא דהא כתב הרמב"ם ז"ל וכו' וכו', א"כ גם אנו נאמר בנ"ד, כיון דעברו ג' שנים ונשתכח שמו אגלאי מילתא למפרע מכח אומדנא, דמוכח דהאמת הוא, שטבע בנהר ומת, ואם נשאת לא תצא, ולא רביע עלה אלא איסורא דרבנן, דלכתחילה לא תנשא, כנ"ל עכ"ל:
וכתב הרב המחבר ז"ל וז"ל, העתקתי כל לשונו יען היותו בכ"י, ודינא רבא קא נפיק מיניה, דאם עברו י"ב חודש דינא יתיב, דאין כאן אלא איסורא דרבנן. ודוגמא לסברה זו של מהר"ם בן חביב, מצאתי בתשובת הרב דברי אמת סי' ד' דף. ל"א, שהביא תשובת רבינו משולם, שהביא מרן בב"י סי' י"ז, והמבי"ט בסי' שכ"ה, ותחלה כתב דבתשובת רבינו משולם הלזו פליגי עלה רבוותא, ושוב כתב ואומר אני דאפשר דלא פליגי רבינו משולם עם כל הגדולים הללו, דנידון רבינו משולם הוא כמ"ש מהר"ם אלשקאר וכו', הרי השני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, דבמה שעברו י"ב חודש לדעת רבינו משולם תנשא אפילו לכתחילה, ומכ"ש דאזיל ומודה לסברת מהר"ם בן חביב דלכל הפחית נפקא מאיסור תורה עכ"ל ע"ש:
ולפ"ז נדון השאלה דיצא קלא שנטבע בנהר ולא עוד אלא שהכל ראו הטביעה שלו, ועתה עבר יותר מן י"ב חודש כמה וכמה ולא נמצא, הנה לדעת מהר"ם בן חביב יצאה זו מאיסור תורה דאפילו אם נאמר שזה אשר יצא מת אח"כ הוא אדם אחר ואינו בעל האשה הזאת הנה מאחר דבעלה של זו טבע בנהר בודאי, ועד עתה קלא נפיק שטבע ויש לו יותר מן י"ב חדשים שלא נמצא, הנה זו יצאה מאיסור תורה, ונידון זה הוא כ"ש מדין מוהר"ם ב"ח ז"ל, חדא דהכא לאו דוקא קלא איכא דטבע אלא באמת יש עדים שראו הטביעה שלו ורק לא עמדו עליו עד שתצא נפשו, ועוד דאומדנא רבא איכא שזה הנטבע זה הוא שיצא אח"כ מת מן המים, מאחר שלא נשמע שטבע אדם אחר, וגם עוד שיצא בבגדיו שיש בהם סימנים מובהקים שהם של זה שראהו שנטבע, וגם לפ"ד הגאון דברי אמת ז"ל אשה זו יצאה מאיסור תורה:
הרי בנידון השאלה איכא טעמי תריצי של הרב ראש משביר, ושל מהר"ם בן חביב, ודברי אמת שאשה זו יצאה מאיסור תורה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ג
שאלה. נשאלתי מאת הרב הכולל ח"ר אלישע זלה"ה אב"ד של פה עירינו בג'דאד, ומשני ב"ד הצדק אשר עמו, ראובן קדש אשה ע"י המקדש הקבוע בעירינו מרצונו הטוב ומרצון אביו ואמו וכל קרוביו, ועשו הקדושין בפומבי בהזמנת כמה אנשים ונשים מצד החתן ומצד הכלה כמנהל העיר, ואחר כמה חדשים, הקול נשמע מן החתן שאינו רוצה לישא אותה, ורצונו לגרשה, ואין לו שום סיבה וטעם למאוס בה, ואינו נותן שום דופי ומום בכלה מכל צד שיהיה, ורק אומר מפני שאביה מלמד תנוקות וגנאי לו ליקח בת מלמד תנוקות, ומלבד כי טעם זה הבל וריק שאין בו ממש, הנה לא נתחדש אצלו דבר זה אחר ארוסין, דידע זאת קודם אירוסין, באופן כי נראה כל זה מרוע לב שנתן עיניו באשה אחרת, על כן לשאול הגיעו, אם חייב לכנוס בעל כרחו ויכפו אותו ב"ד באיזה כפיות כדי שישאנה, ואת"ל שאין לכוף אותו, אם יתחייב כפי הדין לתת לה בושתה, לפי ראות עיני הדיינים, כי אין בושה גדולה מזו, שיארס בפומבי ופרסום גדול ואח"כ יגרשנה על לא חמס בכפה, ועוד שגרם לה הפסד דנעשית גרושה ונפסלה לכהן, וגם הישראל זילה בעיניה, וצריך לה עתה נדוניא יותר כשתנשא לאחר, מחמת שהיא גרושה, וכידוע זה לכל אדם בעיר זו דגרושה זילה בעיני בני אדם:
והנה, אנן הב"ד, בא לפנינו מקדמת דנא, ענין קרוב קצת לענין זה, והוא ראובן קידש אשה בסתר בפני שני עדים דוקא, ועברו שתי שנים אחר אירוסין ולא נשאה, באומרו שבשעת הקדושין היה חולני, ולא היה' שפוי בדעתו, ועכשיו אינו רוצה בה מחמת שהקידושין לא היו ברצונו, אלא קרובי הכלה עשו לו כשופים, ונתן הקדושין שלא מדעתו, והוכחה לדבריו, שאחר זמן האירוסין כשני חדשים, ניכר ונודע לכל העולם, שלא הוא שפוי בדעתו, וגם, באו לפנינו עדים שהיו בשעת האירוסין, והעידו כי בשעת אירוסין לא היה רוצה לארס, עד שהפצירו בו קרובי הכלה עד בוש, על כן נסתפקנו, אם יש עליו חיוב בעל כרחו ולכוף אותו באיזה כפיות כדי שישאנה, או לאו, ואת"ל שאין בדין לכוף אותו שישאנה בע"כ, אם חייב לה מעות בשביל בושת שלה לפי ראות עיני ב"ד כשיגרשנה. ואנן הב"ד כתבנו על ענין זה הבא לפנינו מקדמת דנא פס"ד, וזה תיארו:
הנה ענין אם ארס אשה דחייב לישא אותה, ואינו יכול לגרשה בלא סיבה, דין זה כתבו מרן ז"ל בסי' סעיף ג' וז"ל, לא יגרש אדם אשתו ראשנה, אא"כ מצא בה ערות דבר, וכתב באה"ע, בשם מהרשד"ם אה"ע סי' ס', דדוקא בנשואה, אבל בארוסה יוכל לגרשה כדי ליקח נאה הימנה, והרב מש"ל פרק יו"ד מה' גירושין הלכה כ"ב כתב, להרשד"ם בארוסה, אף אם לא מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה, אך דברי הרשד"ם קשים בעיניו, דלפי הסברה אין לחלק בין נשואה לארוסה, והראיה שהביא מקרא של כי מצא בה ערות דבר דבנשואה מיירי, כדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, לא. ידעתי מנ"ל דקרא דכי יקח מיירי בנשואה, ע"כ. ולא זכינו להבין דבריו,. דקרא ודאי מיירי בנשואה מדכתיב ובעלה:
גם מ"ש שוב מצאתי להרא"ם ז"ל בח"ב סי' א' דמשמע דס"ל דפלוגתא דב"ש וב"ה הוי אף בארוסה ע"ש, כבר הרב גט פשוט אות ז' כתב ההיא דהרא"ם שאני דאע"ג דארוסה היא, מ"מ כיון דהיה מתייחד עמה בחדר אחד קרוב לתשעה חדשים, ארוסה זו דין נשואה יש לה, ואדרבה יש להחמיר בה יותר מנשואה דעלמא, מפני שמתייחד עמה בעודה ארוסה, כמו שנראה שם מדברי הרא"ם ע"ש, וכ"כ הרב בית דוד אה"ע סי' ב' דף כ' ע"א, כמ"ש גט פשוט ובסו"ד כתב אף דמהרימ"ט בח"ב סי' צ"ח כתב דארוסה ונשואה שוים בענין אחד, מ"מ כיון דמהרשד"ם כתב דוקא בנשואה פליגי ולא בארוסה, ומהר"ם ב"ח ז"ל כתב דמסתבר טעמיה ושכן דעת הרא"ם ז"ל הכי נקטינן עכ"ל, וכ"כ מהרי"ק שורש ק"א וז"ל, ואפילו היתה מקודשת גמורה, ואפילו בשני עדים גמורים ככל הארוסות, מ"מ פשיטא שאין לכופו לכנוס אם לא ירצה, לא מדינא דגמרא ולא מכח תקנת הגאון רגמ"ה, דע"כ לא תיקן אלא שלא לישא אשה על אשתו הנשואה לו, אבל היכא שלא נשאה ורוצה לחזור בו, מי יכריחנו לכתוב לה כתובה בעל כרחו ויתחייב לה בשאר כסות ועונה, אם לא תמצא חן בעיניו, ודבר פשוט הוא דלא כייפינן ליה לכנוס לפי הנלע"ד, אלא כופין אותו לכנוס או לפטור שלא לעגן את בת ישראל, עכ"ל השייך לענינינו, מבואר מדבריו דאם רוצה לפטור ארשות בידו, וא"כ בנ"ד שרוצה לפטור בגט מי יוכל להכריחו לישא אותה, והגם דמהרימ"ט ומש"ל חולקים יוכל הארוס לומר קי"ל כהרשד"ם ודעמיה, ועוד בנ"ד כ"ע מודו דיכול לפטור, כיון דלפי דבריו יש לו אמתלא וכנז' בשאלה:
אכן לכאורה היה נראה לחייב הארוס הזה לקנסו בממון, על העושק אשר עשק בה, שחזר בו וביישה כמ"ש הרב זרע אמת חיו"ד שאלה ק"ב וק"ג, דבדין הוא לקנסו לפי ראות עיני היושבים על מדי"ן, וכמ"ש הפוסקים באה"ע סי' נו"ן, דהיינו טעמא דקנסות שעושין בשטר שידוכין, אין בהם דין אסמכתא, לפי שאף מן הדין יש לקנוס החוזר בו משום בושת ע"ש, ועיין להרב עבודת הגרשוני סי' ע"ד, שדעתו ג"כ לחייב החוזר בו משום בושת כפי ראות עיני הדיינים עיש"ב, גם מהריק"ו שורש כ"ט הביאו ד"מ סק"ה כתב וז"ל, דאפילו לא עבדי קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם לו דמי בושתו, דעדיף מן מביישו בדברים שהוא פטור, אלא שאין גובין אותו בזה"ז, מיהו אם תפס או שאגידה ביה משום חשש קדושין יכול לעשות, ואין כופין אותו לגרשה, ע"כ מבואר מדבריו, דאין מחייבין לאשה משום בושת, אא"כ תפס האיש ממנה וכו', ועיין בית מאיר סי' נו"ן מה שגמגם בדברי מהריק"ו ועבודת הגרשוני הנז':
כל זה היה נראה לכאורה, אבל אחר העיון נראה דזה אינו, דמ"ש מהריק"ו ועבודת הגרשוני וזרע אמת הוא לפי סברת מור"ם ז"ל, דס"ל דהקנסות שעושין בשדוכין לא הוי אסמכתא, כי כדאי החוזר בו להתחייב בקנס משום בושת, אבל לסברת מרן ז"ל, דס"ל כהרמב"ם וחכמי ספרד דהוי אסמכתא, ואינו מתחייב החוזר בו, אא"כ עושין חיוב על דרך שכתב מרן בסעיף וא"ו, פשיטה דלא שייך לחייבו דאפילו כשעושין תנאי בפירוש, אין מתחייב החוזר בו, כ"ש כשלא התנו דאין לחייבו משום בושת, ומרן ז"ל בבדק הבית אחר שהביא ב' הסברות כתב, ולענין הלכה אין להוציא ממון, כי אם ע"פ חכמי ספרד עכ"ל ע"ש:
ועוד בנ"ד אפשר דכ"ע יודו, דאין לחייבו משום בושת יען דאנחנו מיום שישבנו פה דייני מתא, הנהגנו בעירינו בהסכמת החכמים הי"ו, שאין רשות לשום אדם לקדש אלא רק ע"י המקדש והעדים הידועים אשר מנינו אותם על עדות הקדושין, וכמה פעמים הכרזנו בבתי כנסיות על הדבר הזה, וזו הבת קדשו אותה בהסתר, ועדים מעלמא, גם עוד נודע לנו שזה האיש בזמן שקידש לא היה שפוי בדעתו כ"כ, והיה לו מרה שחורה והפצירו בו מאד עד שקדש, ונמצא בנ"ד קרובי הכלה עשו שלא כהוגן ולכן אין לחייבו לכ"ע, ודוגמה לזה כתב הרב ב"ד ח"ב שאלה א' בד"ה הטעם הב' וכו' ע"ש:
עד כאן דברינו שכתבנו בפס"ד שכתבנו על ענין הראשון שבא לפנינו מקדמת דנא, אך ענין זה הב' הנזכר בשאלה כאן דומה קצת לענין הראשון, ורק יש הפרש ביניהם, דענין הב' קידש מרצונו הטוב, ומרצון אביו ואמו וקרוביו, וקידש בפומבי בקבוץ אנשים ונשים מצד החתן ומצד הכלה, בפני המקדש והעדים הממונים בעיר הזאת על דברים אלו ואין לו שום טעם לחזור בו על כן יראה מעכ"ת מה ראוי לדון בענין זה דנ"ד ושכמ"ה:
וזאת התשובה דהשבתי למעלת החכמים הב"ד יכב"ץ הנז"ל.
תחלה וראש אדברה בקצרה על אשר כתבתם הערה על הגאון מש"ל ז"ל שלא זכיתם להבין דבריו דהא ודאי הכתוב איירי בנשואה מדכתיב ובעלה, ובאמת דברי הגאון מש"ל ברורים ופשוטים, דאע"ג דכתיב ובעלה קרא מיירי גם בארוסה דהכי דרשו רז"ל כי יקח איש אשה, מלמד שהאשה נקנית בכסף, ובעלה מלמד שהאשה נקנית בבעילה, הרי ובעלה דקרא קאי על בעילה של קדושין שקדשה בביאה, ולא בא הכתוב לומר שתהיה דוקא נשואה דהיינו בעילה של נשואין, ועיין בקדושין דף ט' ע"ב, ובאמת זה מוכרח בלא"ה יען דכל הלכות הגט למדו רז"ל מהאי קרא, וכל דיני הגט שוים בארוסה ובנשואה, גם הדין של איסור הגרושה שתאסר על בעלה אחר שנשאת לאחר המפורש בהאי קרא גופיה הוא שוה בין בארוסה בין בנשואה, כי תאסר המפרשת מן הארוסין על המארס אותה אם תנשא לאחר, כדין גרושה מנשואין אחר שנשאת לאחר וכמפורש בהרמב"ם ובש"ע, וא"כ יפה השיג מש"ל ז"ל מנ"ל דאיירי בנשואה דוקא, כי לפ"ד מהרשד"ם משמע דהבין דלא איירי קרא בארוסה אלא רק בנשואה בלבד:
עוד כתבתם דיכול הבעל לומר קי"ל כמהרשד"ם ודעמיה, וזה אינו, דהא הוכיח הרב מהר"י בולי ז"ל מדברי התוספות והר"ן והרשב"א והריב"ש ומהרימ"ט דס"ל איכא בגירושין איסור תורה, גם כן הוא סברת הרמב"ן סי' קפ"ט, והרר"א כאשר הביאם הכנה"ג באה"ע סי' קי"ט הגהה ט' אות א' ע"ש, ולפ"ד רבוותא הנז' הוי זה ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא, ובענין הקי"ל במילתא דאיסורא, עיין להכנה"ג סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות ס"ז ואות ס"ח, ועיין אורח משפט סי' כ"ה אות פ"ב, מ"ש קושיא על הכנה"ג באות זה, בשם מהר"ם אלגאבר, ועיין כנה"ג באות ע' דאם הוא איסור וגם הוא בקום עשה, גם החולקים יודו דאין לומר קי"ל, ועיין מטה שמעון בכללי הקי"ל אות נ"ט וס' וס"א, ובענין איסור שבועה עיין מנחת יו"ט דף צ', ועיין משכנות הרועים וחק"ל מ"ב ח"מ סי' כ' דף קס"ו ועיין חוקות החיים ע"ש:
והנה אע"ג דיש לעשות ס"ס בזה דהא איכא דס"ל ליכא בגרושין איסורא כלל, וא"כ י"ל הכי ספק כמ"ד איכא איסור תורה בגירושין, ספק כמ"ד ליכא איסור כלל, ואת"ל איכא איסור תורה בגרושין דילמא הלכה כמהרשד"ם ודעמיה, דלא נאמר זה בארוסה, הנה יש לגמגם בס"ס זה, ואין פנאי להאריך בזה:
ועתה אבא לדבר בס"ד בענין חיוב הארוס מצד הביוש שעשה לארוסתו, הנה מעלתכם הבאתם דברי הרב זרע אמת, ודברי הרב עבודת הגרשוני שדעתם לחייב החוזר בו קנס בשביל הביוש שעשה, ועוד הבאתם דברי מהריק"ו ז"ל שדעתו לחייב מצד הבושת, אך הואיל ואין גובין אותו בזה"ז, אז אם תפס או היכא דאגידה ביה אומרים לה לא יגרשיך עד שתרצי אותי, ושוב כתבתם דאין לחייבו מכל סברות הרבנים הנז', משום דכל זה כתבו לסברת רמ"א, אבל לסברת מרן דפסק כהרמב"ם וכו', אין לחייבו מצד הבושת כלל, ע"כ דבריכם. ותמהני מאד על דבריכם אלו אשר תליתם הא בהא ולא קרב זה אל זה, כי באמת הא דפסקי הרמב"ם ומרן ז"ל לעשות קנס השידוכין כפי תקנת חכמי ספרד, לא משום דס"ל אין טענה לתבוע דמי בושת מן החוזר בו, ורק כונתם זו הקצבה של הקנס שקצבו בינהם לא יתחייבו בה, אא"כ עשו כדרך חכמי ספרד, ולדידהו אם לא עשו הקצבה בחיוב כדרך חכמי ספרד, ובא זה ותבע בושתו מן החוזר בו בפני ב"ד, דאה"ן יחייבו אותו ב"ד קנס בשביל הבושה אשר עשה כפי ראות עיניהם כי אין חיוב הבושה קצוב וידוע, אלא הכל שמין לפי הענין כפי העת וכפי כבוד המתבייש וכפי יכולת המבייש ואין זה שוה בכל, והרמב"ם ומרן שכתבו לעשות כדרך חכמי ספרד לא נכנסו בענין זה, אלא רק נחתי לומר הקצבה שקצבו ביניהם לפי דעתם ורצונם לא יתחייבו בה, אא"כ עשו כדרך חכמי ספרד:
תדע, שהרי דין קנס השדוכין, כתבו מרן בח"מ סי' ר"ז סעיף ט"ז, ושס הביא מרן סברת הרא"ש שקיים הקנס, מטעם שהוא דמי הבושת, וכתב זה בשם יש אימריס, וסברת הרמב"ס כתבה בסתם, ורמ"א הוסיף על סברא די"א בזה"ל, ומיהו קנין צריך, ותיקשי לך למה צריך קנין אם הוא חייב מדין בושת, אלא מוכרח לומר הן אמת חייב קנס מדין בושת, אך שיעור הקנס מסור ביד ב"ד, ואין שוה בכל אדם, ואין חייבין בסך הקצבה שקצבו מדעתם ורצונם אא"כ, עשו קנין, ולסברה ראשנה שסתם מרן ז"ל, אין מועיל הקנין, אא"כ עשו כדרך חכמי ספרד:
והנה הש"ך בח"מ סי' כ"ז ס"ק כ"ד, פליג על רמ"א וס"ל דאין צריך קנין, אך הרב עבודת הגרשוני דף ס"ב ע"ג, נתן טעם לדברי רמ"ח, היינו טעמא דצריך קנין, לפי שא"א שלא יהיה הקנס פעמים יותר מדמי הבושת, כמ"ש מהריק"ו בשורש קצב, ומכ"ש דהרמ"א היה לפניו מנהג פולין שהקנס הוא לעולם בסך חצי הנדן, ודאי לפעמים הוא יותר מדמי הבשת, על כן הצריך קנין, אבל קנס שהוא לפי האומד דמי הבשת, ודאי אין צריך קנין, ולא גרע מן המבייש בדברים שפוסקים בכל בתי דינים לפייס המתבייש לפי ראות עיניהם, ולפי המבייש והמתבייש עכ"ל, וכן הרב עצי ארזים ס"ק ך' פירש ג"כ טעמו של רמ"א כך, דמשום בושת לחוד לא מהני, מפני שלפעמים אין דמי הבושת עולים בסך הקנס, וג"כ סמך הטעם ע"פ דברי מהריק"ו שהביאם בב"י ד לפעמים אין דמי הבושת עולים בסך הקנס ע"ש, ועיין גבעת פנחס סי' ע"ד דף מ"ה ע"א מ"ש בזה ע"ש, והשתא לפי טעמו של הגאון עבודת הגרשוני, והגאון עצי ארזים, שכתבו על דברי רמ"א בהא דבעי קנין, אלו הדברים עצמן יש לאומרן בדעת מרן, שהצריך לעשות קנס השידוכין ע"פ מנהג ספרד, והיינו כונתו כדי לקיים חיוב שקצבו כפי רצונם וחפצם, והן הן הדברים שכתבתי אנא עבדא לעיל, וא"כ לפ"ז, מה שפסקו הגאון עבודת הגרשוני, והגאון זרע אמת לחייב החוזר בו משום בושת, כפי ראות עיני הדיינים הדין הוא דין אמת, ואין סתירה לזה מדברי הרמב"ם ומרן ז"ל, כאשר חשבו החכמים הי"ו:
והשתא נבא ונראה מי המחייב בדמי הבושת, אע"פ שלא נתחייבו בקנין ובכתיבה, ואע"פ שלא נזכר ביניהם שום דיבור בענין החזרה, הנה הרב זרע אמת יו"ד סוף סי' ק"ב חייב בדמי הבושת, מסברה דנפשיה דפשיטה ליה בהכי, והביא חיזוק לסברתו מהך דאה"ע סי' נו"ן דמשמע שיש טעם מן הדין, לקנוס החוזר בו משום בושת, ואין לו מקום פיטור משום דלא נתכוון לבייש או כיוצא בזה, ובסוף תשובה דסי' ק"ג, כתב מ"מ א"א לומר ונקה רק נכון לקנסו בממון, לפי המבייש והמתבייש כמ"ש בפסק הקודם, וכן בדין למען יווסרו כל האנשים הבוערים בעצת אדם, ולא יזידון עוד להתעולל בבנות ישראל הכשרות ע"כ ע"ש:
ברם הגאון עבודת הגרשוני בסי' ע"ד, דאזיל גם הוא בשיטה זו לחייב את האשה בשביל בושת, שם שידד עמקים יותר בעניין החיוב הזה, שנרגש ממקום שימצא ממנו זכות לפטור החוזר בו, ותיקן הדבר והוא הא' נרגש, די"ל כיון שאין כונתה לבייש פטורה, וכתב ב' טעמים לדחות טענה זו, וגם נרגש מההיא דרמ"א בהגה"ה סי' תכ"ד ס"א, וכתב שיש לחלק ביניהם, וגם על מה שמצא בתשובה דרמ"ע תיקן דאין משם סתירה ע"ש, והגאון בית מאיר ז"ל בסי' נו"ן, נראה דאינו מסכים עם עבודת הגרשוני בזה הדין, אך לא היה בידו ראיה נסתור דבריו, ומ"ש דכן מוכח מקדמונינו שהוצרכו לתחבולות לקיים הקנס, ואילו שייך קנס בושת בלא שום פיסוק מה הוצרכו לכל ההמצאות יתקשרו בשידוך ומי שיחזור יחייבנו הב"ד כדין מבייש בדברים אלא ודאי כדאמרן עכ"ל ואחהמ"ר אין מזה הוכחה כלל כי שני הצדדין לא סמכה דעתייהו על חיוב הב"ד שיחייבו להחוזר בו, כי הב"ד אין להם קצבה ידועה בחיוב זה אלא הם מחייבים לפי המבייש ולפי המתבייש, ומי יודע איך יעריכו הב"ד דמי הביוש לפי ראות עיניהם, לכך ודאי השני צדדין רוצים לברר החיוב ולהרבות הקצבה של הקנס כפי רצונם, לכך עשו להם אופנים לקיים הקנם אשר ירצו לעשותו ולהרבות בו כרצונם, שאז כל אחד משני הצדדין יודע הוא כמה יתחייב אם יהיה חוזר בו, וזה פשוט:
והנה הגאון גבעת פנחס רבו של הגאון ח"ס בסי' ע"ד, הוא שר המסכים עם עבודת הגרשוני, וכתב אף דקי"ל דאין חיוב על הבשת עד שיכוין, כבר כתב עבודת הגרשוני, דמה שמכוין להנאתו לא מקרי אין מתכוין, והביא ראיה מלשון רש"י סוף פרק כיצד הרגל, ולפע"ד לא הוצרך לזה, דהא מפורש במתניתין דכתובות דף ט' דחייב על הבושת באונס ומפתה, אע"ג דלא מתכוין אלא להנאת עצמו עכ"ל ע"ש, ואנא עבדא אמינא דיש ראיה בלא"ה לזה ממקום הדין של הקנס דשידוכין בעצמו, דהא כתבו הרא"ש וכמה רבוותא קמאי היינו טעמא דקנסות שעושין בשטר השידוכין דאין בהם אסמכתא, לפי שאף מן הדין יש לקנוס החוזר בו משום בושת עכ"ל, וקשא איך יש לקנוס מן הדין, והלא לא כיון לבייש, וקי"ל דאין חיוב על הבושת עד שיכוין, והרי נסתר הכותל שסמכו עליו, אלא ודאי דס"ל לרבנן קמאי ז"ל, דאין לו פיטור מטעם זה, ועל כן מוכרח להסביר הדבר כמ"ש עבודת הגרשוני דמה שמכוין להנאתו לא מקרי אין מתכוין, וזו הסברה הוצרך הגאון עה"ג ללמדה מדברי רש"י, ובאמת שגם שאר הגאונים כתבו כן, וכמ"ש ביש"ש קמא שכתב כל הגאונים כתבו כמ"ש רש"י, דכל שהוא מתכוין להנאתו חייב ע"ש, ויש לדבר בזה ואין פנאי עתה:
וראיתי להרב זכות אבות סי' ל"א, דס"ל כעבודת הגרשוני שכתב וז"ל, אבל הבת כיון שהיא גדולה ועשו מדעתה ורצונה היא חייבת דמי הבושה ואף בלא קנין, וכן פסק הש"ך בח"מ סי' ר"ז ס"ק כ"ד וכו', כן פסקתי בתשובה. והסכימו לזה דייני העיר פאס יע"א עכ"ל, גם הגאון מהר"ש בספר נודע ביהודה מה"ת ביו"ד סי' קמ"ח כתב וז"ל, ועיקר הקנס שאנו מחייבין למי שחוזר בשידוכים הוא משום הבושת שנתבייש אחד מהצדדים וכל התנאים וקניינים הנוהגין אצלינו בשעת השדוכין, הוא רק לאמת הדברים, ועיין בסמ"ע סי' רמ"ה סק"ב, ובב"ש סי' נ"א ס"ק יו"ד ע"ש, ורק הגאון ח"ס אה"ע סי' קי"ד גמגם בסברת עבודת הגרשוני ז"ל, וכנז' בד"ה ובתשובת עה"ג סי' ע"ד נכנס בעובי הקורה להפך בזכות תלמידו וכו' ע"ש:
והנה לענין הלכה צריך שהב"ד יכב"ץ ילכו בענין זה כפי סברת הגאון עבודת הגרשוני וזרע ואמת, ודעמייהו לחייב החוזר בו בבושת, ובנ"ד מלבד הבושה גרם הארוס לארוסתו נזק והפסד ממון, כי מאחר שמגרשה בגט נפסלה לכהן ואפילו לישראל לא הווייא תרעא חריפא כי יש הרבה דמאיסי בגרושה אפילו שהיא גרושה מן הארוסין ובעי לה להרבות נדוניה יותר:
ועוד גם מדברי פוסק קדמון הוא מהריק"ו ז"ל, יש לחייב הארוס הזה דנ"ד בעבור הבושת של ארוסתו דהא כתב רמ"א ז"ל בד"מ סי' נו"ן סעיף ה' וז"ל, כתב עוד מהרי"ק דאפילו לא עבדי קנס, אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם לו דמי בשתו דעדיף מן המביישו בדברים שהוא פטור, אלא שאין גובין אותו בזה"ז, מיהו אם תפס או שאגידה ביה משום חשש קדושין יכול לעשות ואין כופין אותו לגרשה וכו' עכ"ד, והנה בזה יש לפרש טעם נכון לסברת רמ"א שכתב בח"מ סי' כ"ז דמ"מ בעי קנין, ונתחבטו האחרונים בדבריו אלו וכמ"ש לעיל, ולפ"ד מהריק"ו הנז' נראה לי דטעמו הוא משום דאע"ג דחייב בזה משום בושתו כיון שאינו נגבה בזה"ז, לא מפקינן מיניה בדין, אא"כ נתחייבו בקנין, וממילא י"ל ג"כ דהיינו טעמא דהרמב"ם דבעי בשדוכין תיקון חכמי ספרד, והיינו טעמיה דמרן ז"ל ג"כ שפסק דבר זה בסתם בש"ע, משוס דס"ל אע"פ שיש חיוב בושת מן הדין אינה יוצאה בדיינים בזה"ז ואפילו קנין לא יועיל ולכך כתבו שצריך לעשות כתיקון חכמי ספרד, ולפ"ז אין אנחנו מוכרחים לומר דהרמב"ם ומרן ז"ל פליגי על הרא"ש ושאר קמאי דכתבו ששורת הדין מחייבת לזה החוזר בדמי הבושת ואין לו מקום פיטור מאיזה טעם שיהיה דאפושי פלוגתא בין קמאי לא מפשינן, אלא אמרינן גם הרמב"ם ומרן ז"ל יודו בדבר זה דהרא"ש ושאר קמאי, ורק מחלוקתם בדבר זה דוקא, והוא דהרמב"ם ומרן ס"ל כיון דאינו נגבה בזה"ז לכן לא תועיל כתיבת הקנס אפילו בקנין כדי לגבותם בב"ד, אלא רק צריכין לעשות כתיקון חכמי ספרד, ורמ"א ודעמיה ס"ל שיועיל הקנין לקנס לגבותו בב"ד, אבל לכ"ע איכא חיוב בושת כאן ואין לפטרו מטעם לא כיון לבייש, או מטעם אחר:
ושוב אחרי כותבי כל זה בא לידי ספר שמחה לאיש לעמיתינו הגאון המפורסם ראשון לציון יש"א ברכה נר"ו, ושם בסי' ך' נשאל באחד שקדש בפני עדים קרובים פסולים מן התורה, והרגישו שלא יועילו הקדושין ואמרו השי"ת יעיד עליהם על הקדושין הנז', וגם נתנו שני כמבייאלס וכו', וכתב הרב שם בדף צ"ו וז"ל ראוי לחייבו ולקנסו ממון יען קדשה בקדושין ויצא שמה בעיר מקודשת הגם דלהצריכה גט הדין דין אמת כמ"ש הרב הפוסק דאינה צריכה גט, מ"מ בושה גדולה היא זאת שקדשה ושלח לה בשמים להתקשט בהם, ואחר כל זה חזר בו החתן, אם חזרתו היא מבלי שום עילה וסיבה, כי אם שבגד בה שנתן עיניו באחרת כאשר עינינו רואות בדור הזה כי רבו נערים המתפרצים בעוה"ר אשר בנות ישראל הן הפקר בעיניהם ראוי לקנסו ממון, כמ"ש הרב עבודת הגרשוני ז"ל בסי' ע"ד וכו', וכ"כ בספר פרי צדיק סי' י"ד שחייב לשלם קנס כפ' הנהוג, אף שלא היה שם קנין ולא נתפרש סך הקנס, שמצד הדין הוא מחוייב בבושת והמנהג פשוט בזה יעש"ב. ומצאתי בספר ויאמר יצחק ח"א סי' קס"א שיצא לחלק חילוק חדש, ונראה שהוא מוסכם ואמיתי, דע"כ לא פליגי הרמב"ם והרא"ש ז"ל, דלדעת הרמב"ם גם בשידוכין איכא אסמכתא ולזה היו עושין ח"ס שטרות לסלק האסמכתא, היינו כדי לחייבו בכל הקנס שקצבו, אבל לשלם לפי המבייש והמתבייש כ"ע מודו דחייב לשלם בלי קנין ובלי קצבה לפי ראות עיני ב"ד הצדק, והביא דברי הרב פרי צדיק, ודברי הרב נחלת שבעה, וגם הביא דברי הרב מים רבים אה"ע סי' ח', ודברי הרב עבודת הגרשוני הנז', ושוב הביא דברי הרב מהרימ"ט ח"מ ח"ב סי' ק' הנז"ל שהפליג בענין הבושה דמשיאה שם רע בעיר, שיאמרו אילו לא ראה בה דבר מגונה לא היה מדיחה בשתי ידיו עש"ב. נקטינן מכל האמור, דראוי לקנסו ממון להחתן הזה דנ"ד, לשלם להכלה דמי בושת דידה, ולפי דעתי דחייב החתן לשלם לא פחות מסך חמשים מגידי, שהוא חצי הסך שקצבו ביניהם בלתי מגרעת, וירוצו את גולגלתו ויכופו אותו ליתן הסך הנז', ואם יתן כתף סוררת, לא יניחו אותו לישא אשה אחרת עד שיקבל עליו את הדין וישלם הסך הנז' להכלה עספ"א, זהו הנלע"ד להלכה ולמעשה עכ"ל, והנה ספר ויאמר יצחק אינו מצוי אצלינו, אך מדבריו שהעתיק הרב נר"ו, נראה שהוא מחלק חילוק דכתבתי אנא עבדא לעיל בראשנה, ועלה לנו מכל הנז"ל, דאיכא עוד אחרונים מסכימים לדעת הגאון עבודת הגרשוני מלבד אותם גדולים אשר זכרתי לעיל שהם מסכימים, ולא הובאו שם:
הנה כי כן ישיתו הב"ד יכב"ץ על הארוס הזה קנס כפי ראות עיניהם, לפי המבייש ולפי המתבייש, ואם יסרב ולא יתן אע"פ שיכולין לנדותו ולא יתירו לו הנדוי עד שיתן הקנס, וכמ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' א' סעיף ה' ובסעיף וא"ו, ועיין כנה"ג סי' א' הגה"ט אות ל"ד, ובאורח משפט מ"ש מן הרב כרם שלמה יו"ד סי' ך' ע"ש, מ"מ בזה"ז קשה החרם מצד הממשלה יר"ה, על כן יעשו לו כפיה בדרך אחרת, וגם לא יתנו לו רשות לישא אשה אחרת, עד שימסור הקנס של הבושת:
וראיתי להגאון ח"ס בח"מ סי' קע"ו, בענין שוחט אחד שהיתל במוהל אחד, באומרו לו שילדה אשתו של השוחט בן זכר, ושהוא מכבדו במצות מילת בנו, והמוהל נסע מהלך ארבע שעות מקהילתו, להכפר של השוחט הנז', והנה מצא ששיקר בו ואשתו של השוחט ילדה נקבה, והיה לשחוק בעיני כל, ותבע המוהל בעד בושתו ששחק בו, והשיב הגאון ח"ס שצריך לשלם לו עשרה זהובים, שהוא שכר מילה, ושכר פסיעות אין בידי לשער וכו', אך בזה"ז אין גובין כמבואר בסי' שפ"ב, אך חוזר הדבר למ"ש בש"ע סי' א' סעיף ה' וסעיף וא"ו, ויען אין לנו רשות מן המלכות לנדות אמנם מדינא הנידוי לגרשו מבית הכנסת, ושלא למול את בנו, ומכל הנראה לב"ד, כמבואר ביו"ד סי' של"ד סעיף וא"ו ברמ"א וכו' ע"כ ע"ש, ודבריו ז"ל מכוונים כאשר כתבתי אנא עבדא, ועיין להרב בית יאודה ז"ל ח"מ סי' א' דף ס"ח, בענין הב"ד וכוחן בדברים אלו, ואיך יהיו נבררים להיות להם כח ב"ד בעניינים אלו ע"ש, והגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף בקנטריס אחרון אות ג', כתב שכתבו קצת אחרונים דאין לב"ד כח אלא לאפקועי ממונא, אבל לא לזכות לאחר כל שלא בא לידו, וגדול דורינו הרב המופלא מהר"י ן' דוד, בספרו הבהיר דברי אמת בקנטריסים דף צ"ג הוכיח מגיטין דף ל"ו, ומדברי הרשב"א שם והריב"ש סי' שצ"ט דיש להם כח להפקיר מזה ולזכותו לזה קודם שבא לידו והאריך בזה ע"ש, ויש להאריך בדבר ואין פנאי עתה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ד
שאלה. בעה"ב אחד בעיר פרס היה לו אשה משרתת בביתו, ויהי היום והיתה המשרתת ההיא יושבת בחדר אחד הסמוך לבית התבשיל שהיתה עוסקת שם, ונכנס ראובן שהיה מכירה ויודעה, וגם היה חייב לה מטבע זהב אחד הנקרא תומאן שלוה ממנה, וכבר קודם יום אחד הבטיחה שיפרע לה הזהב, והנה בעתה בבואו לאותו הבית שהיתה האשה משרתת ועוסקת בו הוציא כיס המעות מחיקו ויוציא ממנו המטבע הנקרא תומאן, ומשך יד האשה ההיא שהיה עוסקת באותה שעה, ובעודו תופס את ידה בשמאלו, הניח את התומאן הזהב שהיה בימינו בתוך ידה, וא"ל הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל, ועזב את ידה שהיה אוחז בה תכף ואחר שהסיר את ידו מידה היא זרקה הזהב לארץ, ואמרה אוי מה עשה ראובן. והנה החדר ההוא שהיתה עוסקת בו שנעשו שם הקדושין האלו, פתחו גדול ופתוח לחצר והיו שני אנשים יושבים בחצר סמוך לפתח, וראו כל המעשה הזאת של הקדושין בפניהם, ואחר האיום והגיזום העידו שניהם בזא"ז ככל אשר כתבנו באין הוספה וגרעון כלל, והיתה עדותם מכוונת ולא היה שום הכחשה בין זה לזה, ושניהם עדים כשרים הם. ושאלנו מן העדים אם זרקה הקדושין קרוב לה או קרוב לו, ואמרו לנו שלא נתנו דעתם על דבר זה, ואין זוכרים איך היה הדבר הזה, והאשה אומרת שלא היה ברצונה להתקדש לו, ועל כן זרקה הקדושין מידה, ובעת שהוציא הזהב מן הכיס ותפס ידה חשבה שבא לתת לה הזהב לפרעון חוב שלה, שכבר הבטיחה אתמול שיפרע לה למחר את הזהב שחייב לה, ושאלנו את ראובן אם אמת הדבר הזה שאמרת לה קודם אותו היום, שלמחר תפרע לה הזהב, והודה בזה, וגם יש עדים מעידים ששמעו אתמול שתבעה אותו בחובה, וא"ל למחר אביא לך, על כן יורינו מורינו אם האשה הזאת מקודשת, ואם צריכה גט או לאו ושכמ"ה:
תשובה. על זאת אכתוב בקיצור כי אין הפנאי מסכים לבא באריכות, והשי"ת ברחמיו יעזור לי על דבר אמת וצדק. והנה תחלת כל דבר אין לומר כיון שזה ראובן לא יחד העדים וא"ל אתם עדי, לא מהני דזה אינו, כי ידוע דבקדושין לא בעינן שיאמר אתם עדי, וכל דהיו שם עדים וראו הקדושין סגי, וכמ"ש הגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תליתאה ח"א סי' רע"ח וז"ל, ועוד נ"ל דבר חדש דהנה בש"ע סי' כ"ז ס"י כתב בכסף כיצד נתן לה בפני שנים פרוטה או ש"פ, וא"ל הרי את מקודשת לי בזה. והנה לא נתבאר אי צריך ליחד עדים שיאמר להם אתם עדי, אמנם באמת מבואר בגמרא דקדושין דף מ"ג, אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא א"ל אתם עדי הכי נמי דלא הוו קדושין וביאר רש"י דכל שראו אין צריך לומר אתם עדי, ודוקא בהודאה שייך מטעה אני או שלא להשביע, אבל בקדושין לא שייך זאת, וכן כתבו התוספות שם, ובריטב"א עכ"ל ע"ש, וראיתי דבר זה מפורש ג"כ בתשב"ץ ח"ג סי' פ"ד שכתב שאין צריך לומר בקדושין אתם עדי, כדאיתא בפרק האיש מקדש ע"ש:
גם אין לפקפק בזה ממה שנתן הזהב בידה ואח"כ א"ל הרי את מקודשת לי, משום דהו"ל נתן ואח"כ קידש דזה אינו, כי המקדש נרגש בדבר זה ותיקן הדבר, כי כאשר נתן הזהב ביד האשה נשאר תפוס ואוחז בידה ובודאי היה תפוס בחוזק שלא היתה יכולה להשמט עצמה עם הזהב, לקחת אותו קודם שיאמר הרי את מקודשת לי, ונמצא הזהב לא יצא מרשותו וכוחו קודם שאמר הרי את מקודשת לי, מאחר שהוא תופס את האשה, ואחר שסיים לשון הקדושין, ועזב את ידו ממנה אזי נגמר נתינת כסף הקדושין, וזה ברור:
ברם מה שיש רעותא בנידון הנז', הוא מה שזרקה האשה הנז' הקדושין מידה, וקי"ל בש"ע סי' למ"ד סעיף ז', דאם זרקתו בפניו אינה מקודשת ע"ש. מיהו הגאון ב"ח יצא לחלק ולומר שאם זרקה הקידושין לרשותה או זרקתם קרוב לה ה"ז מקודשת ע"ש, וטעמו ונימוקו עמו, והאחרונים חשו לסברתו, ובודאי בקדושין במקום דליכא חשש עיגון צריך לצאת י"ח כל הדיעות, ועל כן בנידון השאלה דהעדים מסופקים אם זרקה קרוב לה הרי נעשה זה קדושי ספק לסברת הב"ח דחשו לה האחרונים ז"ל, והנה הגאון ח"מ בסי' למ"ד, עמ"ש בש"ע או שהיו ספק קרוב לה וכו', כתב דמשמע מלשון זה אם היו העדים מסופקים מי קרוב יותר זה מקרי ספק, אבל במרדכי כתב בשם מהר"ם דוקא בשתי כתי עדים המחולקים, אבל כת אחת המסופקת אין כאן בית מיחוש דאוקי אשה אחזקת פנויה דמעיקרא ע"ש, א"כ לפ"ד המרדכי הנז' אין כאן בית מיחוש בנ"ד, מיהו זה הענין סובל אריכות שיש לפלפל בדברי המרדכי הנז', ואין פנאי עתה לעיין בזה:
והנה בנידון השאלה אין אנחנו צריכין לעיין בזה, כי אפילו אם נאמר שלא היה קרוב לה, עכ"ז חשיב זריקתו לרשותה, כי הן אמת שהחצר הוא אינו שלה, עכ"ז כיון שהיא משרתת שם, יש לה כח זכות ורשות להניח כל חפציה שם, ובפרט שאותו החדר שנתן לה זהב הקדושין בו וזרקתם בתוכו הוא היה מקום ישיבתה ועסקה, דזה ודאי חשיב רשותה, וכמ"ש הגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב רביעאה ח"א סי' ל"ז דף ל"ד ע"ד בד"ה והנה בשנת תרח"י וכו', במעשה שהיה שזרקה הקידושין מידה על התיבה, ובתחלה חשו הרבנים הדיינים לדעת הב"ח דבחצר שלה לא מהני מה שזרקה, ואח"כ כתבו דהחצר אינו של שניהם, וגם דזרקה על התיבה והו"ל כמו על השלחן, והשיב להם הגאון הנז' וז"ל, והנה כל זה אינו, דכל שהיא משרתת שם מסתמא יש לה רשות להניח שם חפציה ומעותיה בכל הבית והו"ל חצר שלה עכ"ל ע"ש. וכן ראיתי להגאון הפלאה ז"ל שכתב וז"ל, כתב הב"ח בתוך ד"א שלה או בחצרה מקודשת, ולפ"ז נראה דה"ה אם זרקתו למקום שיכולה לשמרו, כיון דמתקדשת בכה"ג כדלעיל סעיף ה' י"ל דה"נ מקודשת ע"כ ע"ש, ועיין יד אהרן סי' למ"ד הגה"ט אות י"א ע"ש בשם הב"ח בתשובה, דבית של שמש העיר דינו כחצר השותפין, שכל הקהל יש להם רשות בו, וכן פנדק שרגילים אורחים ללון בו שאם היו האיש והאשה שם הויא ספק מקודשת כיון דשניהם יש להם רשות בו ע"ש, ולכן בנ"ד שהאשה ההיא היתה משרתת שם שיש לה רשות להניח חפציה ומעותיה שם, אבל ראובן שנתן לה הקדושין הוא איש זר ואין לו רשות להשתמש שם ואין לו מושב ועסק שם, להכי ודאי חשיבה זרקה לרשותה שהוא מקום שהיתה יושבת שם ועוסקת בו, וכל חפציה וכליה שם הם, וזה ברור:
אמנם עדיין נשאר רעותא בקדושין דנידון השאלה דידן גם לדעת הב"ח ז"ל, והוא במ"ש הוא עצמו בסי' מ"ב, שכל זה דוקה שזרקה בחצרה ולא אמרה כלום, די"ל דהניחה מעות הקדושין בחצרה, והו"ל יד אריכא שלה, אבל אם בעת שזרקה המעות אמרה איני רוצה להתקדם אז אפילו אם זרקה ברשותה או קרוב לה אינה מקודשת, ואין כאן מיחוש כלל, כיון שאמרה איני רוצה להתקדש ע"ש, והנה הכא בנידון השאלה הנז"ל אמרה אוי מה עשה ראובן, דלכאורה י"ל זה חשיב כאלו אמרה איני רוצה, שיש לפרש כונתה בכך, וא"כ גם לדעת הב"ח י"ל אין כאן מיחוש:
מיהו באמת הסברה מחייבת שיותר קרוב לפרש דבריה אלו שנתרצית בקדושין וזרקתם לרשותה כי שלה הם, ומה שאמרה אוי מפני כי רע עליה המעשה שקדשה פתאום בלתי ידיעת קרוביה, וגם שלא ביררו תנאים ביניהם, ולא ביררו כמה צריכה להביא לו, וכמה צריך הוא לכתוב לה ועל זה אמרה אוי, אבל בעיקר הקדושין נתרצית ולכך לא החזירתם לידו אלא זרקה אותם לרשותה מחמת כעסה על מעשה הקידושין בלתי ידיעתה, וקודם שביררו ביניהם ענין הנדונייא והכתובה שכותב לה, וזה הפירוש של כונתה באומרה אוי, הוא יותר קרוב משנפרש כונתה לומר שלא קבלתם בתורת קדושין ואין רצונה בהם, ואמרה אוי על גוף הקדושין, דא"כ למה תאמר אוי, הלא הכל יודעים דאין אשה מתקדשת בעל כרחה והיא זרקה הקדושין, ומה הועיל זה במעשיו ולמה תאמר אוי, אדרבה תצחק על מעשיו שהעלה חרס בידו ולא הועיל ברמאותו, כי זרקתם מידה ולא קבלתם, והגם דיש להדחק ולומר שאמרה אוי על מעשיו שמא יוציא קול שקדשה וצריך לה דינא ודיינא, עכ"ז פירוש שכתבנו הוא יותר מרווח בכונתה, והענין נוטה יותר למה שכתבנו, ואפילו אם נאמר יש לפרש כך ויש לפרש כך והפירושים שקולין הם, לא נפקא מספק קדושין, דעכ"פ צריכה גט מספק:
ודע, כי מ"ש ביד אהרן הגהב"י אות יו"ד בשם מהר"ש הלוי ז"ל, בהיכא דאמרה בלשון ערבי אי' ואחייאתך, דחשיב זה גילוי דעת שאינה מקבלת לשם קדושין, הנה מלבד שיש לעמוד בדבריו בתשובה הנז', הנה מ"מ ודאי לשון זה אי' ואחייאתך הוא מורה להדיה שהיא מלעגת על מעשיו ואומרת לו שלא הועיל כלום במעשיו, וכיון דמלעגת, אמרינן ודאי לא קבלה אותם בתורת קדושין, שעיקר ההיתר הוא תלוי בזה דלא קבלה אותם בקדושין אבל מה שאמרה אוי, אינו מוכח דלא קבלתם בתורת קדושין, דאיכא למימר הכי, ואיכא למימר הכי, ויותר קרוב לומר דקבלתם בקדושין, וכדכתיבנא לעיל.
וראיתי להגאון רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל, בתשובותיו סי' ה', שהביא. עדות אברהם סבע שהעיד שראה את אלעזר שנתן להאשה מואנסה טבעת של זהב, ואח"כ אמר לה לקדושין ונתלהלה בו ואמרה בלשון ערבי אִי' אִי', ולא ראה אם השליכה הטבעת ההיא או לאו כי הניחם והלך, וכתב הגאון ר"ב בדף ל"א ע"א, בד"ה גם יש וז"ל, ועדות זו ודאי לית בה ממשא כלל חדא דלא אמר לה אלא לאחר מתן מעות, והיא לעגה עליו באומרה אי' אי', וגם מעיד בבירור דלא אמר לה אלא לקדושין, והאי לישנא לא מהניא כלל וכו' ע"כ ע"ש, מוכח מדבריו אלו שהם מורין דלעגה עליו אין נחשבים גילוי דעת דמקבלת לשם קידושין, וכסברת מהר"ש הלוי ז"ל הנז', ועיין מהריט"ץ סוף סי' נ"ד בד"ה, ועל הטענה וכו' שכתב מה שאמרה אי אי, אין זה כדאי לבטל הקדושין ע"ש:
עוד ראיתי להגאון אומר לציון, דף פ"א ע"ב שכתב וז"ל, אין לנו אלא דברי רז"ל שאמרו בקדושין הנז', אי לא ניחא לה לשדינהו, דדוקא אי זרקה הקידושין מידה הוי הוכחה, דלא ניחא לה בקדושין, והוי קדושין בע"כ, אבל שאר דברים ואותות צעקה וכדומה לא הוי הוכחה, שהיא אינה מרוצה בכך, והטעם נלע"ד לא מבעיא לדעת הב"ש וכו', אלא אפילו לדעת הב"ח וח"מ הנז', דלעולם אמרינן כל שלא זרקה הקדושין דהוי מקודשת, אפילו אם לא נתרצית מקודם, י"ל דהיינו טעמא דלא מהני סימני מיאון בקדושין כל זמן שלא זרקה הקידושין, כמ"ש החכם צבי בתשובה סי' קט"ו בסופו, דדרכם של בתולות לסרב קצת משום צניעות עי"ש, ולכן בנ"ד אף שלקח ידה שלא ברצונה, והרימה קולה קצת, שלפי דבריה צעקה שמע ישראל, דעשתה כן להראות צניעות בפה להתקדש, ולהכי נאמנים דברי חז"ל שכל זמן שלא זרקה הקדושין מידה, אמרינן דניחא לה, ולא חילקו חכמים בין שאר סימני מיאון, דאת כולם ישא הבל, ובכולם אמרינן דמרוצה היא בלבבה עכ"ל, הרי דהרב הנז' על סברת הרב סם חיי, שהביאו חק"ל אה"ע סי' כ' דף מ"ו, שהתיר בדברים הנראין, וכן חולק על סברת מהר"ש הלוי הנז', ולפ"ד הרב הנז' גם בנ"ד י"ל מה שאמרה אוי, מה עשה, כל זה הוא למראה עינים ולשמע אוזן, להראות שאין רצונה בכך, אבל היה לה רצון גמור ושלם, לקבלם לשם קדושין, וכ"ש לפי דברינו לעיל דאיכא הפרש גדול בין נ"ד ובין נידון מהר"ש הלוי ז"ל, יען דהתם הלעיגה עליו, ולכן דן שלא קבלתם לשם קדושין, גם כ"ש לפי מ"ש בשם רב"ץ ומהריט"ץ, בנידון שאמרה אי אי דכתבו שאין זה כדאי לבטל הקדושין, על כן הדבר ברור בנדון השאלה דידן דצריכה גט:
ועוד נראה טעם אחר לקיים הקדושין, אפילו אם היתה אימרת בפירוש שאין רצונה בקדושין אלו, והוא דמצינו להגאון חכם צבי ז"ל בסי' קט"ו שהביאו ביד אהרן שכתב על מ"ש בש"ע סעיף ז', בנטלתו וזרקתו שזה דוקא אם זרקתו תכף ומיד תוך כדי דבור, אבל אם לא זרקתו עד אחר כדי דבור אמרינן כבר נתרצית, ועכשיו מהדר קא הדרא בה דאז אינה יכולה לחזור ע"ש, וראיתי עוד להגאון חתם סופר באה"ע סי' פ"ד דף נ"ז ע"ג שכתב וז"ל, המעיין היטב בתשובת מיימוני להלכות אישות סי' א', ודברי הגה"מ בהגהת המרדכי סוף גיטין סי' תע"א, ודברי רמ"ה שהביאו הטור סי' כ"ח יבין דבר לאשורו הא דבקדושין דף ח' ע"ב בנתן לה וא"ל הרי את מקודשת לי, ומיד בתוך כדי דבור זרקה הן בפניו הן לאיבוד אינה מקודשת, אך אם שהתה כדי דבור דהיה לה פנאי לזרוק ולא זרקה חיישינן דילמא נתרצית, והשתא הדרה בה עכ"ל, ונראה באמת ד"ז הוא יציב ונכון וברור, ומוכרח לפ"ד, וכן משמע להדיה מתשובת מיימוני להלכות אישות סי' א', ומן התימה הוא על הגאון חכם צבי שלא הביא ראיה לדבריו משם, ועיין להגאון מהר"ם מלובלין סי' קל"ט, שגם הוא הוכיח כן מתשובת מיימוני הנז' כמ"ש הגאון ח"ס הנז' ע"ש:
ולכאורה קשא אמאי מהני בזריקה תוך כדי דבור, והלא קי"ל בקדושין תכ"ד לאו כדבור דמי, וכמ"ש הרמב"ם, ודבר זה גמרא ערוכה בנדרים ובתרא, אך כבר דבר זה יישב אותו היטב חכם צבי ז"ל בחילוק נכון ואמיתי, ועיין לבה"י סי' מ"ב סעיף א' שגם הוא עשה חילוק זה עי"ש, ועיין חת"ס שגם הוא נתעורר בזה, ועיין ספר המקנה בקו"א, שגם הוא נתעורר בקושיא זו, ותירץ בדרך אחר יע"ש, איך שיהיה הדבר ברור אם זרקה בפניו אחר כ"ד תו לא מהני זריקתה כלום, דאמרינן כבר נתרצית והשתא הדרא, וה"ה בזרקה לרשותה דאינה כלום, ורק אמרה בפירוש שאינה רוצה דמהני אמירה דידה כדין זרקה לרשותו לדעת הב"ח ודעמיה, דגם בזה נמי הוי דינא הכי, דאם אמרה דבריה אחר כדי דבור דלא מהני אמירתה כלום, דאמרינן כבר נתרצית, והשתא הוא דהדרא, וזה ברור:
והנה שיעור כ"ד פסק הרמב"ם בה' שבועות הט"ז, שהוא ג' תיבית דוקא ועיין כ"מ, ומש"ל שם, ובה' מעשה הקרבנות פרק ט"ו, וכ"כ הש"ך יו"ד סי' ר"י סק"ו, וכ"כ מג"א וא"ר סי' ר"ו ודלא כהט"ז שם, ובשכנה"ג סי' ר"ו הגהב"י אות י"ב האריך בזה, והעלה שהוא ג' תיבות עי"ש, ולפ"ז בנ"ד י"ל אם לא נתרצית בקדושין וכשמשך ידה חשבה שרוצה ליתן לה הזהב לפרעון כאשר הבטיחה, הנה כשאמר לה הרי את מקודשת לי, היה לה להשמיט ידה ולזרוק הזהב, ואע"פ שהוא היה תופס בידה בחזקה שלא היתה יכולה להשמט, עכ"פ היה לה לעשות איזה תנועה להשמטת ידה, אולי היתה יכולה להשמט, וגם כדי להראות לו ולאחרים בתנועה זו שאינה רוצה בדבר זה, ואמאי לא עשתה שום תנועה:
זאת ועוד אם הוא היה אוחז ידה, אינו אוחז את פיה ואמאי לא אמרה אוי וכו', תכף אחר ששמעה שאמר הרי את מקודשת לי, דעתה נודע לה שנותן לה הכסף הזה לשם קדושין, ולא לפרעון, ולפי דברי העדים אחר שא"ל הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל, עזב ידו מידה, ואז זרקה הזהב ואמרה אוי מה עשה, והיא היה לה לומר דבריה קודם ארבעה תיבות שהם בזה כדת משה וישראל, ולפחות היה לה לומר דבריה קודם ג' תיבות של כדת משה וישראל, ועל כן כיון דאמירה שלה היתה אחר שיעור כדי דבור שהוא ג' תיבות, אמרינן נתרצית בתחלה ואחר כך חזרה בה, דלא מהני חזרתה לפ"ד הגאונים הנז"ל וזה ברור, הנה כי כן לפו"ד אשה זו צריכה גט אם אין רוצים להנשא זע"ז, ואחר שתקבל גט מותרת לכ"ע חוץ מכהן, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ה
שאלה. נשאלתי ממעלת הב"ד יכב"ץ דפה עירינו יע"א, בענין קדושין של בת שאול קרעין, שקדשה תחלה עזרא אחיו בשביל בנו בפני צאלח סיתי ונסים דוד משעל, ואח"כ נתקדשה הבת הזאת בפני שני עדים לאיש אחר, והב"ד יכב"ץ, שהם הרב ח"ר אלישע נסים, והרב ח"ר אברהם משה הלל הי"ו, והרב ח"ר יחזקאל משה הלוי הי"ו, קבלו כמה עדיות בעד קדושין הראשנים שקידש עזרא קרעין את בת שאול אחיו בשביל בנו, ושלחו לי כל העדיות שקבלו, וגם דבריהם וגלוי דעתם בענין זה. וזו התשובה אשר השבתי להם, ולא זכרתי פה כל העדיות, ושאלתם ודבריהם בשביל הוצאות הדפוס, ומן דברי התשובה יובנו:
תחלה וראש, כתבתם על עדות נסים דוד משעל דלא הוייא עדות כלל, מפני שאמר שלא ראה שנתן לה כלום וכו', הנה בענין זה דעד אחד ראה הנתינה, והב' לא ראה, כתבתי באורך מקדמת דנא בס"ד בתשובתי שכתבתי על שאלת הקדושין של הבתולה תפאחה בת צאלח אבו אל אזר, (זו התשובה נדפסה בסה"ק רב פעלים ח"א סי' י"א) ושם הבאתי דברי הראשונים והאחרונים, והעולה משם הוא אע"פ שעד הא' לא ראה הנתינה כלל, כל היכא דאיכא דבר המוכיח, והיינו דחבירו ראה הנתינה, אז לדעת הרא"ם ז"ל ודעמיה אין לבטל הקדושין מחמת כן, וכל שכן היכא דאיכא דבר המוכיח מן הלשון, כי שמע שאמר מלת בזה, וכאן העד נסים משעל ראה הנתינה ושמע שא"ל הרי את מקודשת לבני בזה, ועל כן אע"ג דדין זה הוא פלוגתא דקמאי, וגם בעיקר הקדושין שקדש האב לבנו הקטן, יש בזה מחלוקת גדולה, והא איכא בזה ס"ס, והוא מתהפך מ"מ הנידון זה אין בו עיגון, כי בעלי דבר כולם לפנינו וצייתי דינא כל כה"ג אין להתיר בלא גט, וכמ"ש הגאון מהריט"א, וכאשר נכתוב לקמן:
ואשר כתבתם דהבת היתה קטנה וקדשה עזרא אחי אביה בשביל בני שלא בפני אביה, ולא ידעינן אם נתרצה אביה מעיקרא אם לאו, נכתוב בזה לקמן בעזה"י:
ומה שכתבתם על עדות עבדאלה דוד חתנו של עזרא אבי הבן הנז', לא הויא עדות, חדא שלא ראה את אביה שם, ולא א"ל על זה אח"כ, ועוד שהוא קרוב ופסול לעדות, והגם דהרמב"ם ס"ל קרובים מן האם או מדרך אישות כשרים מן התורה ופסולים מדרבנן, ולפ"ד המקדש בעדים אלו, צריכה גט, הנה הרשב"ץ פירש דבריו דלא כתב כן אלא לענין המצות, אבל לעולם פסולין הם מן התורה, וכמ"ש הרב פני משה ז"ל שעשה בזה ג' ספיקות שכל השלשה אלו ישנם בנ"ד, ולהכי אין כאן מיחוש בעדות זו עכ"ד הי"ו. הנה מצינו למרן ז"ל בב"י אה"ע סוף סי' מ"ב כתב שיש לסמוך על זה היכא דכבר נשאת, אבל אם לא נשאת עדיין, אז הדין עם החולק להצריכה גט משניהם כדברי הרמב"ם ע"ש, נמצא מרן ז"ל פסיק ותני שאם לא נשאת צריכה גט, ואח"ז נטו כמה אחרונים דס"ל שיש לצריכה גט:
והנה בנ"ד אע"ג דאיכא למעבד ג' ספיקות לא יועיל לפטרה בלא גט, מאחר דליכא עיגון, ועיין שמחת יו"ט להגאון מהריט"א ז"ל, דף רכ"ד ע"ד שנטה לסברת מאן דסבר שאין להתיר אפילו בתלת ספיקי ויותר, גם הרב הגדול מהרח"ף בספר חיים ושלום סי' כ"ב, כתב לא מלאני לבי להתיר בספק קדושין בס"ס, ואפילו בתלת ספיקי, דלא יבצר מסברת הפוסקים המחמירים גם בזה זולת היכא דאיכא למיחש לחשש. עיגון, ובשעת הדחק שאינו יכול לבא לידי גירושין, דאז יש לסמוך על המקילין להתיר בס"ס, וכ"ש כשיש תלת ספיקי ע"ש, ואע"ג דכתב הרב הגדול מהר"א קובו ז"ל בתשובתו, שהובאה בספר כרך של רומי דף ק"ט ע"ד להקל בזה, הנה מצינו להרב נכדו של הרה"ג מהר"ר דוד חזן ז"ל שבהיותו בעיר נא אמון אירע אותה מעשה שהובאה בספר כרך של רומי הנז' ובקש הרב המחבר מהר"ם חזן מן הרב הגדול מהר"ד חזן שיסכים עמו להתירה בלא גט, וקרא ושנה פסקו ולא נטה לבו להקל ע"ש, אשר על כן בנ"ד אע"ג דאיכא תלת ספיקי שכתב הרב פני משה, ועוד נמי איכא ספק אחר בעיקר הקדושין שקדש האב לבנו קטן, עכ"ז כיון דליכא עיגון צריך להצריכה גט. ותמהני על מעלתכם שכתבתם ג' ספקות הרב פני משה מתהפכים ואינו מתהפך אלא שנים בלבד:
ומה שכתבתם על עדות שמואל בן אחותו של עזרא אינה כלום מפני שהוא קורבת האב, הנה לפי דעתכם אתם חושבים דקרובת האם שזכר הרמב"ם הכשרים מן התורה איירי דוקא בכגון שני אחים מאם אחת, וכל אחד מהם נולד מאב אחד, אשר אמם ילדה בן אחד מראובן ובן אחד משמעון, אבל בן ראובן ובן של דינה חשובים קורבת האב כיון דראובן ודינה נולדו מאב אחד, ותמהני על מעלתכם איך החלטתם דבר זה מדעתכם בפשיטות שאפילו ספק לא נסתפקתם בו, והלא אתם רואין דכמה גדולי עולם הרמב"ן והרשב"א והרב המגיד ועוד כמה גדולים ראשנים ואחרונים שהשיבו על הרמב"ם בד"ז, מוכרח דכולהו רבנן סברי בדעת הרמב"ם שכתב קרובי האם כשרים מן התורה היינו אפילו קורבת בן ראובן ובן דינה אחות ראובן דאם הם מפרשי' כאשר חשבתם תו ליכא השגה שהשיגו על הרמב"ם ז"ל בד"ז, וא"כ זה שמואל בן אחותו של עזרא הוא קורבת האם דכשר מן התורה לדעת הרמב"ם ז"ל, והן אמת כי סברה זו אשר חשבתם, נמצאת בקרית ספר להרב המבי"ט פרק י"ג מה' עדות, הנה דעתו של הרב המבי"ט בזה הפך כל אותם הגדולים, וכן ראיתי להרב עה"ש ז"ל סי' מ"ב אות ח' שהביא דברי הרב המבי"ט בקרית ספר הנז' וכתב וז"ל, וא"כ בנ"ד אע"ג דקרובים הם שני בשני מצד האם, כיון דאב אחד לשתי אחיות פסולים מדאורייתא לכ"ע, אבל מסתמות דברי הרשב"א והמ"מ משמע דאין חילוק, דלעולם הרמב"ם ס"ל דהוו פסולים מדרבנן, ונידון הריב"ש סי' י"ד, והרשב"ץ סי' קנ"א דשני העדים קרובים זל"ז שהאחד הוא חתן אחי אמו של האחר עכ"ל:
ואשר כתבתם על עדות צאלח סיתי, שהוא רק עד א' והאב מכחישו, והבאתם דברי פתחי תשובה סק"ה ודברי הרב כרך של רומי דף ק"ג ע"ג שכתב איני רואה כי אם מהר"ם מפדאווה וחכם צבי ואמרות טהורות שכתבו לחוש לקדושין אף דליכא הודאת שניהם. ע"כ, על זאת אשיב, הנה מצינו למהר"ם מפדאווה בסי' ל"ב שכתב וז"ל, אכן כי מעיינן ביה היטב לא יועילו כל אלה לפטור הנערה בלא גט, דבתשובה ההיא בספר תרומת הדשן סי' רי"ב מביא גאון אחד דחולק עליו ומפרש עד א' בהכחשה דוקא, הואיל ועד אחד מכחיש, ומי הוא אשר יכניס ראשו בין ההרים וימלאנו לבו להתיר באיסור א"א, עכ"ל. נמצא איכא גאון אחד גדול שהביא בתה"ד הנז' דהכי ס"ל, והגאון מהרמ"ף חש לסברתו, וכתב מי ימלאנו לבו להקל:
ועוד אני אומר דודאי תשובתו דסי' ל"ז כתב קודם תשובתו דסי' ל"ב, דהא כתב בתשובה דסי' ל"ז בדף נ"ט ע"ב בסוף הדף, לא אאמין שמורה צדק יאמר לחוש, ותימה הלא הוא עצמו כתב בסי' ל"ב דברי הגאון שהביא תה"ד, וכתב ג"כ תה"ד מי יכניס ראשו להקל, ואיך יכתוב בסי' ל"ז, לא אאמין שמורה צדק יאמר לחוש, אלא ודאי תשובה זו דסי' ל"ז כתבה בראשונה, ותשובה דסי' ל"ב כתבה באחרונה, ולהכי בזמן שכתב תשובה דסי' ל"ז עדיין לא נרגש ולא ראה אותה תשובה דתה"ד, ולכן כתב לא אאמין שמורה צדק יאמר לחוש, ובדפוס נתערבבו, והדפיסו האחרונה קודם הראשונה, וזה ברור, ותמהתי איך הרב חלקת מחוקק כתב, דבסי' ל"ז חזר בו, וכי יש סדר למשנה, ובפרט תשובות שלא נדפסו ע"י המחבר, ונראה ברור כמו שכתבתי בס"ד:
נמצינו למידין סברה זו, דעד אחד בהכחשת בעל דבר דחוששין לה היא יצאה ונהייתה אצל כמה גדולים תחלה וראש הוא הגאון שהביאו בתרומת הדשן, ועוד הגאון מהר"ם מפאדווה ז"ל דחש לה, ועוד הגאון חכם צבי, הרי תלתא גברי רברבי בסברה זו, ועוד גם הרב אמרות טהורות, חש לזה, ושרי ליה מאריה להרב כרך של רומי שכתב על בעלי סברה זו דבטלי במעוטייהו, והא ודאי לדידן דחיישינן באיסור ערוה במקום דליכא עיגון לכל הסברות צריכין לחוש טפי לבעלי סברה זו שהם גדולי עולם, בנ"ד דליכא עיגון להצריכה גט. ועוד נמי הא כמה גדולים החליטו דרש"י ז"ל בקדושין דף ס"ה ע"ב, הכי סבר מר דהכחשת בע"ד לאו כלום היא, ואע"ג דאיכא דס"ל דברי רש"י ז"ל הנז' לאו דוקא, וגם יש נמי דאית להו גרסה אחרת בדברי רש"י, וכנז' בתה"ד סי' רי"ב, ועיין על זה בש"ך יו"ד סי' קי"ח, ועוד אחרונים, מ"מ כיון שיש גדולים דס"ל כדעת רש"י דהכי ס"ל, נמצא שיש לנו לצרף גם רש"י ז"ל עם בעלי סברה הנז"ל, ועיין פני יהושע בקדושין דף ס"ה הנז' שהביא דברי הש"ך בסי' קכ"ז, וכתב דפירוש רש"י שכתב, רק הכחשת העד מהני ולא הכחשת בעל דבר הוא מוכרח, וכתב שם מלתא בטעמא ע"ש, ועיין להרב תפארת יוסף אה"ע סי' י"א מ"ש בזה ואכמ"ל: