שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד
חלק ב · יורה דעה
סימן א
שאלה. מצינו באהל יוסף יו"ד סי' ל"א, שבא מעשה לפניו בקצב ששחט בהמה א', ואחר שהתחיל הקצב למכור הבשר נמצא במוח הבהמה טינר אחד מבשר נרקב, ולא נודע אם המוח היה מקיף את הטינר וכשרה, או היה סמוך לקרום התחתון וטרפה, והטריף אותה בהמה מההיא דכתב הרב בעל המפה ז"ל, היה ספק אם היה מכוסה במוח או לאו טריפה וכו', עכ"ל הרב הנז'. משמע דחשב את הטנר הזה כאלו הוא מים, ובעי מוח מקיף. וג"כ משמע מדבריו דהקרום היה קיים ואפ"ה טריפה, וזהו צע"ג למה אסר בטנר, והלא הטנר הוא קשה ואינו נחשב מים, והוא עצמו כתב טנר אחד מבשר נרקב, ואם הוא בשר נרקב הלא כתב מרן ז"ל שנרקב מעט ממנו כשרה, ולמה הטריף. ולכאורה נראה דבריו דחויים, ולמעשה צ"ע משום דטינר בשום מקום לא חשיב ריעותא, לא בריאה ולא בכבד, ולא בשום מקום:
תשובה. יש להעמיד דינו של הרב אהל יוסף ז"ל הנז', דאיירי שכאשר נודע להם הטינר לא יכלו לבדוק הקרום, וכמ"ש הרב ז"ל בעצמו וז"ל, כי המוח נחתך לחתיכות ע"י אשה, גם בלא דעת הטינר היכא קאי עכ"ד, ועל כן הטריף, יען כי מרן ז"ל כתב נרקב מעט ממנו והקרום קיים כשרה, הרי דבעינן הקרום קיים, והכא לא ידעי אם הקרום היה קיים או לאו, מאחר שנחתך לחתיכות, ולהכי נסתפק אם היה המוח מקיפה מכל צד, דאז כשרה בלא בדיקת הקרום, דאין כאן ריעותא אצל הקרום, או אם לא היה המוח מקיפו, דאז טריפה משום דהוי ריעותא אצל הקרום, דדילמא לא היה הקרום שלם, ולכן הטריף מספק, ונסתייע מדברי רמ"א ז"ל בהגה"ה שכתב בענין ספק, אם היה מכוסה וליכא ריעותא אצל הקרום, או אם לא היה מכוסה ואיכא ריעותא אצל הקרום דטריפה, משמע שגם בלא נתבררה הריעותא אצל הקרום, כי אם הדבר בספק, אפ"ה טריפה, וכן נמי בנידון דידיה, הגם דאין בירור אם היה ריעותא אצל הקרום או לאו טריפה, ואה"ן אם היה המוח שלם שלא נחתך, והיינו יכולים לראות את הקרום התחתון שהוא קיים ושלם, היה מכשיר הרב ז"ל, ולא היה חושש על הטינר איך היה, יען כי טינר ולא מים, כן נראה להעמיד דינו של הרב ז"ל הנז':
ועוד יש להליץ ולומר, דמרן ז"ל לא התיר בנרקב, כי אם בנרקב מעט ממנו, אבל אם היה בו שיעור כ"כ, שאם היה מוציא יוצא הרבה למעלה מידו היה נכפף טריפה, וכמ"ש הש"ך ז"ל, והשתא מאחר כי בנידון דידיה לא היה המוח קיים לפניהם, כי כבר נחתך לחתיכות, לא היו יודעים אם היה חסר מן המוח הרבה כשיעור הנז' או לאו, כי מן כמות הטינר א"א לשער, יען דהטינר קשה, ואפשר דהיה שיעור הרבה ונתייבש, ולכן נראה מעט, ולהכי דן הרב ז"ל דין הטינר ההוא כמים וכדונג:
אח"ז ראיתי להרב בית אפרים ז"ל ביו"ד סי' וא"ו דף וא"ו ע"ג, שכתב הטינר יהיה מחמת איזה חולי או מים זכים שמתקשים ומהם מתהוה טנרי ע"ש, וא"כ לפ"ז אם נמצא טינר קשה על המוח, אע"ג דלא נמצא מים במוח והקרום התחתון היה קיים ושלם, יש להטריף, אם אין המוח מקיף לטינר, דחיושינן שמא הטינר הזה תחלתו היה מים, ואח"כ נתקשה ונעשה טינר, ואע"ג דכתב מרן ז"ל המוח עצמו שנרקב מעט ממנו או נתמעך והקרום קיום כשרה, עכ"ז הטינר במוח גריע מן הנרקב, מפני דאין אנחנו יודעים זה הטינר מה היה בתחילתו, ואולי קצת מן המוח נשפך כמים, ואלו המים נתקשו ע"י איזה סיבה ונעשו טינר, ועיין בספר עיני הכהן בדיני טרפיות המוח סי' ג' אות י"ב, שהביא מן או"ה בדין מים הנמצאים במוח, אפילו אם הם מים זכים ע"ש, ולכן בטינר הנמצא במוח, בודאי שיש לחוש שהטינר היה תחלתו מים ואח"כ נתקשה, ואין להתיר אא"כ היה המוח מקיפו בודאי:
ואם הוא ספק אם היה המוח מקיפו או לאו, נראה לכאורה דיש להכשיר מכח ס"ס, והוא ספק אם זה הטינר הוא מחמת חולי שנרקב המוח ונעשה טינר ספק אם הוא מים שנתקשו, ואת"ל הוא מים שנתקשו, דילמא מוח מקיפי, וס"ס זה הוא מתהפך, כל זה כתבתי בנחיצה דרך לימוד, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ב
שאלה. ראובן שוחט מתא שעומד במקום אחד, ומביאים לו אנשי העיר עופות לשחוט, והם באים בזא"ז במשך כמה שעות ביום, והנה יש בני אדם מדקדקים במצות, דרכם לבא בכל יום בבית השוחט הנז' כדי לכסות הדם ולברך על הכסוי, והם באים בזמן שהשוחט עומד ושוחט, וכל אחד מכסה הדם אשר ימצא לפניו בעת בואו שם ומברך, וחבירו ממתין עד שישחוט עוד עוף אחר ומכסה ומברך, וכן על זה הדרך, ואע"ג דהאחרונים ז"ל פקפקו בזה, משום דמצות הכסוי היא על השוחט, מ"מ נהגו בכך, והספק שיש לנו בזה אם נאמר שיש טעם מספיק למנהג זה, מ"מ יש לחוש לברכה שאינה צריכה, דהא השוחט עצמו צריך לברך בכסוי הראשון, ואח"כ יכסה בלא ברכה על סמך ברכה ראשנה שתועיל לכל כסויים שיעשה אח"כ, ואיך אלה האחרים יכסו ויברכו כל או"א, ועוד יש לשאול כיוצא בזה, שלפעמים בעה"ב אחד יש לו כמה עופות לשחוט, וקורא את השוחט לביתו, ושוחט אותם, ודרכם לברך בעה"ב על דם עוף א', וכל אחד מבני הבית מברך על דם עוף אחד, שהשוחט שוחט בזא"ז, והכא אפשר שישחוט השוחט כל העופות ויברך, ויכסה דם כל העופות ביחד בברכה, ואיך אלו מכסים כל א' בפ"ע, ומברכים כל א' בפ"ע, והא הו"ל ברכה שאינה צריכה, יורינו ושכמ"ה:
תשובה. ראיתי להגאון מהרש"ק בתשובה סי' ד', שהובאה בספר לקוטי צבי שנשאל בכיוצא בזה, והוא כשהולכין השוחטים לשחוט כפרות אצל בעה"ב לביתם, ומכבדים לכל אחד לכסות דם השחיטה, ולפעמים כשבאין לבית אשר שם שני בעלי בתים, נוהגין דכל אחד חוטף מעט עפר ומניח בצידו, והשוחט שוחט את העופות השייכין לזה לתוך עפרו, וכן השני לתוך עפרו אשר הניחו, ושניהם מכסין איש את שלו, אם רשאין לעשות כן שמרבה בברכות, לפי המבואר ביו"ד שחט מאה חיות ועופות כסוי אחד לכולן, וכאן כל אחד מברך לעצמו, ע"כ השאלה משואל א' שהוא ת"ח. והגאון מהרש"ק ז"ל השיב, דאין בזה חשש גרם ברכה שא"צ, דכלל זה הוי רק אם הגרמא הוי ברכה יתירה לבד, ואין בה תוספת מצוה, אבל היכא דיש תוספת מצוה לא שייך לומר דגורם ברכה שא"צ, דהרי כנגדו מוסיף מצוה, ולכך אם יהיה השוחט מכסה הוא אחד לבדו עושה מצוה, אבל אם מכבד לאחרים יהיו שנים או שלשה עושין מצות כסוי, א"כ כל אחד רוצה לקיים המצוה והוי תוספת מצוה, וכבר אחז"ל והביא רש"י בפ' בחקותי דאינו דומה יחיד העושה מצוה לרבים העושין מצוה, א"כ לא שייך בזה גורם ברכה שא"צ, וזה ברור לפענ"ד, ואין צריך לכל האריכות שלו. ומה שרצה לחלק דמ"ש תורה מי ששחט יכסה, היינו דוקא בעוף שלו, אבל בעוף של אחר יכול הנותן עוף לומר שהוא יכסה, זה אינו נראה לי כלל, דהרי הוא מתנה עמשכ"ב ותנאו בטל, ואינו בידו להתנות כן:
ובנידון הפלוגתא בין התב"ש וכו"ף, אם השוחט יכול לכבד לאחר את הכסוי בתורת שליחות או לאו, הנה בילדותי כתבתי בזה, וכעת נראה לי בקיצור להכריע כך, דאם של השוחט בעצמו, אז הדין כהתב"ש, כיון דמצוה בו יותר מבשלוחו, אמנם אם העוף של אחר, כיון דהוא עצמו רק שליח הוא, ולכך נהי שהתירה אמרה מי ששחט יכסה, מ"מ הוי רק שליח, ולכך יכול לעשית שליח אחר, ובפרט למאי דקי"ל בה' גיטין סי' קמ"א, דכולם שלוחי דבעל נינהו, וא"כ הכא נמי אף אם יעשה השוחט שליח אחר, הוי זה השליח של הכסוי שלוחו של בעל העוף, ומה לי זה או זה, לכך יכול לעשית שליח אחר, ובזה הוי תורת שליחות, דהרי אף אם השוחט יכסה, אין המצוה שלו רק של בעל העוף, אלא דהשוחט הוי שלוחי, א"כ יכול לעשות שליח, ובזה נסתלק נמי ערעור של רו"מ דגורם ברכה שא"ץ, דבזה שאני, כיון דאף אם השוחט יכסה הוי רק שלוחם, וגוף המצוה הוא של המשלחים, א"כ אם מחזיר לכל אחד את שלו, אין זה בכלל גורם ברכה שא"ץ ומותר, עכ"ל מהרש"ק ע"ש:
והנה מה שכתב הרב ז"ל שאם העוף הוא של אחר, החיוב מן התורה הוא על בעל העוף, והשוחט הוא רק שליח של בעל העוף, וכו', דבר זה לא שמענו ולא ראינו בשום פוסק, ולפ"ד יוצא דין מחודש, דאם בעל העוף כיסה בלא רשות אינם חייב ליתן לו עשרה זהובים, כיון דבאמת שלו היא זו המצוה, ורק אם אחר חטף המצוה מן השוחט הוא דחייב, מפני שמצוה זו זכה בה השוחט לעשותה על ידו, משא"כ בעל העוף עצמו למה יתחייב, כיון דזו המצוה שלו היא:
ועוד, הנה במצות השחיטה עצמה מצינו להרמב"ם ז"ל, דס"ל שהיא מצות עשה, דכ"כ בה"ש פ"ג מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואח"כ יאכל, דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ע"ש, וכ"כ הסמ"ג עשין ס"ג, והרא"ה בספר החנוך, והרמב"ן על התורה ואירחות חיים, אבל הריצב"א ובה"ג והרשב"ץ ס"ל ליכא איסור עשה, בין בחייה בין במיתתה כלל, וכאשר הביא דבריהם הגאון חק"ל ז"ל ביו"ד ח"א סי' א', ושם כתב שיש שלשה שיטות בדבר ע"ש, על כן למאן דס"ל איכא בשחיטה מ"ע, ודאי זו המ"ע היא על בעל העוף והבהמה, והשוחט הוא שלוחו בזה, ולפ"ז אם בעל העוף או הבהמה הביא לשוחט לשחוט, וקדם אחר ושחט, ה"ז דומה לדין המילה שכתב הרא"ש ורבינו ירוחם, ופסקו מור"ם בהגה"ה סי' שפ"ב, בהיכא דאבי הבן לא מל בעצמו, אלא נתן לאחר למול, ובא אחר וחטף המצוה ומל, דפטור מעשרה זהובים, כי לאבי הבן לא יתחייב ליתן כיון דהוא לא מל בעצמו, ולמוהל לא יתחייב, כי במה זכה וכן הא דכוותא, וכל זה הוא לסברת הסוברים שיש בזה מ"ע, אבל להריצב"א ובה"ג והרשב"ץ דס"ל אין בזה מ"ע כלל, אז אפילו אם היה בעל העוף בעצמו רוצה לשחוט, וקדם אחר ושחט אינו חייב ליתן לו כלום:
מיהו כל זה יש לנו לומר בשחיטה למ"ד שהיא מ"ע, דודאי הוי השוחט שלוחו של בעל העוף, אבל מצות כיסוי אם נאמר שהיא ג"כ של בעל העוף, והשוחט הוא שלוחו, כמ"ש מהרש"ק ז"ל, למה יהיה זה שלוחו, הלא קי"ל בכל התורה מצוה בו יותר מבשלוחו, דבשלמא שחיטה אינו יודע לשחוט, אבל כסיי יכסה בידו, אלא ודאי מצות הכסוי זיכתה תורה לשוחט, ולאו מדין שליחות עביד לה, אלא היא שלו ממש, ואין לבעל העוף שייכות בכסוי כלום, ואין לומר דלעולם מצות כסוי היא של בעל העוף, ואמרה תורה שהשוחט יכסה כדי שלא יראה המצוה בזויה עליו, וכמ"ש יד שאול בסי' ר"ס דף ל"א ע"ג, וכתב שכן נראה מתב"ש סי' כ"ח ע"ש, זה אינו, כיון דאנו אומרים המצוה של הכסוי היא של בעל העוף, ורוצה לקיימה בעצמו, ודאי אם לא יכסה השוחט לא יהיה נראה מצוה בזויה עליו, כיון דלא שלו היא, ומקיים אותה בעלה, על כן מוכרח לומר דמצות כיסוי זיכתה תורה לשוחט, ושלו היא, ואינו עושה אותה מדין שליחות:
ועוד, אפילו לדברי מהרש"ק ז"ל זה חינח למ"ד דסבר שיש בשחיטה מ"ע, אבל לריצב"א ובה"ג והרשב"ץ דסברי אין כאן מ"ע כלל, א"כ מה שייכות יש לבעל העוף במצות כסוי, כדי שנאמר דהשוחט הוא שלוחו, מאחר דהכסוי תלוי בשחיטה, והוא אין לו שייכות בשחיטה כלל דאינה מ"ע, והסוברים דאין בשחיטה מ"ע, הם גדולי עולם ריצב"א ובה"ג והרשב"ץ ח"א סי' ק"ם, והביא ראיה ממדרש ילמדינו דאין השחיטה מצוה דאם עמד מלשחוט לא ביטל מצוה, ואם שחט לא הוסיף מצוה, שאינו אלא כדי שלא יאכל נבילה ע"ש, ועל כן גם מהרש"ק יודה בעל כרחו דלדעת ריצב"א ובה"ג והרשב"ץ ליכא למימר סברה דידיה בדין הנז':
ברם מ"ש מהרש"ק בריש דבריו, דהכא יש תוספת מצוה במה שכל אחד מקיים המצוה, וכה"ג לא שייך גורם ברכה שא"ץ, נראה דבריו נכונים בזה, דהא ודאי הנעשה שליח לדבר מצוה, יש לו שכר בעבור זה שנעשה שליח למצוה, והראיה מן המוהל דאע"ג דבאמת הוא שלוחו של אב, עכ"ז שכרו גדול. ונ"ל בס"ד להביא ראיה לזה דכל היכא דאיכא תוספת מצוה, לא אמרינן בזה חשש גורם ברכה שא"ץ, ממ"ש בגמרא דנדרים דף ח', א"ר גדל אמר רב מניין שנשבעין לקיום המצוה, שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, אלא הא קמ"ל דשרי לאינש לזרוזי נפשיה, ופירש הרא"ש ז"ל קמ"ל דשרי לזרוזי נפשיה, ולא הוי מזכיר שם שמים לבטלה אם נשבע בשם עכ"ל, נמצא בשביל זרוז בעלמא חשיב צורך מצוה, ואין חוששין להזכרת ש"ש לבטלה, וכ"ש בהיכא דאיכא תוספת מצוה, דאין לחוש להזכרת ש"ש בברכה, שא"ץ, וא"ת יכסה בלא ברכה, זה אינו, דודאי אין לעשות מצוה בלא ברכה בהיכא דאותה מצוה טעונה ברכה:
והנה באמת שאלה כזאת נשאלה פה עירינו מן מוה"ר מהרע"ס נר"ו, (עתה נדפסה בספרו זבחי צדק ח"א עמוד תל"ז) שנשאל, כיון דיכול השוחט שהמצוה שלו לכסות הכל בברכה אחת, והוא לא עשה כן, אלא מזמין שנים ושלשה בני אדם לכסות כל א' בפני עצמו ולברך, הוי גורם ברכה שאינה צריכה, והשיב דמשמע מדברי הפוסקים דאין שייך גורם בש"ץ מאדם לחבירו, אלא זה נאמר באדם אחד שעושה המצוה וגורם בש"ץ, והביא ראיה לזה מדברי הרב חיים בן עטר ז"ל בספר ראשון לציון סי' רס"ה סעיף ה' דף קי"א ע"ג שכתב וז"ל, ולענין דינא בהיכא דאיכא שני מוהלין, וכל א' רוצה לברך לעצמו ברכת המילה, ואינו רוצה לצאת בברכת חבירו, נ"ל דיכול לכוין שלא לצאת בברכת חבירו, ויברך הוא על השני, ולא הוי כברכה שא"ץ וכו' ע"ש, ואם איתא הול"ל דאסיר לאבי הבן להזמין שני מוהלין, ויברכו ב' ברכות, אלא יזמין לאחר שימול את שתיהם, ויברך ברכה אחת, אלא ודאי לא אמרינן בכה"ג גורם בש"ץ. עוד הביא ראיה מדברי הרב חק יעקב בה' פסח סי' תנ"ז, שכתב בס"ק ג' וז"ל, ועכשיו נהגו על פי הרוב להפריש מכל עיסה ועיסה אשה אחרת, ומברכת לעצמה, ולא חשש משום בש"ץ, וזה הדין של הכסוי דומה לדין החלה הנז', דגבי חלה נמי החיוב בא מכח אדם אחד בעל העיסות. עוד הביא ראיה מהלכות פסח סי' תל"ב, גבי בדיקת חמץ שבעה"ב יעמיד בני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך, ויתפזרו לבדוק איש במקומו, על סמך ברכה שברך בעה"ב, ואם לא עמדו אצל בעה"ב בשעה שבירך, יש בזה ג' דיעות באחרונים, איכא דס"ל צריכים השלוחים לברך, ואיכא דס"ל יבדקו בלא ברכה, ואיכא דס"ל דאין יכולים לבדוק אם לא שמעו הברכה, דאין יכולים לברך ב"פ על המצוה, ואם יבדקו בלא ברכה אסור לעשות המציה בלא ברכה, אמנם הרב מחוקק יאודה שם כתב, אם בתחלה קודם שבירך בעה"ב מסר לכל א' חדר לבדוק, אז אפילו אם לא עמדו בשעה שבירך יכול לברך ולבדוק לכ"ע, דהא כל א' מברך על המצוה שמוטל עליו בשליחותו של בעה"ב, ואין כאן ב' ברכות על מצוה אחת, דהא בעה"ב לא היה דעתו בברכה שלו, אלא רק על חדר שהניח לעצמו, וה"ז דומה לדין משאת בנימין שהביאו הש"ך והט"ז ביו"ד סי' שכ"ו, דאם מתחלה לשו כמה עיסות כל א' בפ"ע, תוכל האשה בעלת הבית להביא כמה נשים, ויטלו כל א' חלה מעסה א', ויברכו לעצמם, והאשה בעה"ב ג"כ מקודם מפרשת חלה מעסה אחת, ומברכת, דכל א' הוי מצוה בפ"ע, כיון שאין דעת בעלת הבית, אלא רק על עסה שנשאר להו, וה"נ דכוותא גבי בדיקה דכ"ע מודו שיבדקו ויברכו כל א' לעצמו, אבל כי פליגי הוא בהיכא דכבר בירך בעה"ב, והיה דעתו לבדוק הכל, ואח"כ נמלך, וצוה לאחרים לבדוק ג"כ עמו איזה חדרים, דמ"ס יבדוק השליח בלא ברכה, ומ"ס לא יוכל לבדוק, מפני שצריך לברך, ואין מברכין על מצוה ב"פ, ועל כן בנ"ד השאלה אם השוחט לא בירך וכיסה בתחילה, אלא מתחילה הזמין לאחרים שכל א' יעשה כיסוי, דודאי כל א' יברך לעצמו, אע"ג דהם באו מכח השוחט, דהא גבי בדיקה נמי הם באו מכח בעה"ב, ואפילו אם השוחט בירך וכסה על דם עוף א', ולא היה בדעתו לכסות שאר עופות ששוחט אח"ז, אלא בדעתו להזמין אחרים עליהם, ג"כ הוי דינא הכי, מאחר שלא היה דעתו בברכה של עופות אחרים שמכסים אלו בני אדם האחרים, ולכן גם בזה כל א' מברך לעצמו, אבל אם השוחט כשבירך וכסה עוף הראשון היה דעתו בברכה לכסות גם שאר עופות ששוחט אח"ז, אך אח"כ באו אחרים והזמינם ונתן להם רשות לכסות, אין דין זה נפשט מדין הבדיקה, ודין החלה הנז"ל, ורק י"ל דרשאין בכך לברך ולכסות מפני שאם השוחט יכסה צריך לכסות בלא ברכה, מפני דאיכא פלוגתא בזה, יען שהשוחט אחר שבירך וכיסה קודם שישחוט עופות אחרים הוא מפסיק בשיחה שלא מענין, גם הולך למקום אחר וחוזר, ועל כן אע"ג דדעתו היה בברכה על כל עופות שישחוט כל היום, הנה לדעת מרן הליכה מבית לבית חשיב הפסק וצריך לחזור ולברך, ולדעת החולקין אין לברך, ומשום סב"ל אינו מברך, אך עכ"ז לדעת מרן ז"ל ודעמיה, דס"ל צריך לברך, נמצא זה שאינו מברך עושה המצוה בלא ברכה, ולכך עדיף שיכסו אחרים ויברכו על המצוה, כי כתב הגאין תב"ש בסי' י"ט סק"ז, מוטב להכניס עצמו בספק גרם בש"ץ מליכנס בספק שימנע מלברך על עשיית המצוה, ועל כן העלה לדינא שיכולים אלו לברך על הכסוי כל א' לעצמו, וכנז' בד"ק:
והנה מצינו להגאון ר"ז ז"ל בסי' תנ"ז סעיף ד' שכתב, ונהגו שמכל עיסה ועיסה מפרשת אשה אחרת ומברכת לעצמה, אבל אם אדם אחד מפריש מכל העיסות די בברכה אחת לכולן ע"ש, הרי מנהג זה שכל אשה מפרשת ומברכת לעצמה פסקו ר"ז להלכה, ולא פקפק בו כלום, וקשה דבסי' תל"ב סעיף ט' כתב, אפילו לא שמעו כלל הברכה מבעה"ב אין צריך לברך על בדיקתם, כיון שהם עצמם אינם חייבין בבדיקה זו, ואין בודקין אלא לפטור בעה"ב מחיובו, וכיון שבעה"ב עצמו אם היה בודק גם אותן המקומות שבני ביתו בודקין, לא היה מחוייב לחזור ולברך על אותם המקומות כיון שבירך פעם אחת, לפיכך גם בני ביתו שעושין שליחותו אין חייבין לברך וכו' ע"ש, וזה נראה הפך מ"ש בסי' תנ"ז, שקיים המנהג דכל אשה מפרשת ומברכת לעצמה, דהא התם נמי העיסות הם של בעלת הבית, גם נראה עוד זה הפך דבריו שכתב בסי' רי"ג סעיף ז' שכתב וז"ל, ואפילו רבים שעושים מצוה אחת שלימה לאדם אחד, כגון שמפרישים חלה מעסותיו, או קובעים מזוזות בפתחיו, או מלין את בניו בשעה אחת, אין רשאין ליחלק, אלא צריכין לעשות ביחד, כדי שיברך אחד לכולן, שכיון שלא יצא ידי חובת מצוה זו עד שיעשה כולם, הרי לא נגמרה המצוה עד שיעשה כולם, ולכן די בברכה אחת, ואסור לגרום ברכה שא"ץ עכ"ל, וזה נראה הפך המנהג שהסכים בו בסי' תנ"ז, שכל א' מפרשת ומברכת. ונ"ל בס"ד החילוק פשוט, ואין סתירה בדבריו דהתם בסי' רי"ג איירי שכולם הם מוכנים ועומדים, הן העיסות שכולם גלגלו אותם, והן המזוזות, וכן מילת שתי בניו כולם מוכנים ועומדים, ולכן אע"פ שהוא מזכה שנים ושלשה בני אדם להפריש כל א' חלה מעיסה אחת, וכן לקבוע לו כל א' מזוזה אחת, וכן למול כל אחד בן אחד, עכ"ז צריכין שלא יתחלקו, אלא יהיו כולם עושים המצוה בשעה אחת וברכה אחת לכולן, כי המשלח אותם חייב בכולן לעשותם, וכן הך דסי' תל"ב, כל הבתים מוכנים ועומדים, ובעה"ב חייב לבדוק את כולם, על כן אע"פ שכל אחד בודק בית א' בפ"ע ברכה אחת לכולן, משא"כ הך דסי' תנ"ז, כשאשה זו מברכת ומפרשת חלה זו מן העיסה, עדיין עיסה השנית לא נתגלגלה ולא נתחייבה בעלת הבית, וכל אחת מברכת ומפרשת חלה קודם שגלגלו עיסה השנית, ולכן שפיר קאמר דמצו כל אחת להפריש ולברך, וזה מוכרח, כי מקור דברים אלו שכתב הגאון ר"ז הם מן חק יעקב, כאשר ציין עליו בגליון הש"ע, ושם בחק יעקב כתב וז"ל, והמנהג ולהפריש מכל עיסה ועיסה לבדו וכו', וכתב במג"א ודי בברכה אחת לכולן אם לא הפסיק ביניהם בשיחה שלא מענין הלישה, ועכשיו נהגו על פי הרוב להפריש מכל עיסה ועיסה אשה אחרת ומברכת לעצמה עכ"ל, הרי כאן מדבר שכל אחת מברכת בין גלגול לגלגול, וזה פשוט:
אמנם ודאי בדין שהביא מחוקק יאודה מן משאת בנימין, שהעיסות מוכנים ומגולגלים כולן, וכל אשה תפריש מעיסה אחת ותברך, מפני שבעלת הבית שהעיסות שלה, כשברכה על עיסה אחת לא כיונה לפטור שאר עיסות, וכן מה שלמד מזה מחוקק יאודה לדין הבדיקה בשאר חדרים שבודקים בני הבית, שיכולים כל אחד לברך על בדיקה שלו, מפני שבעה"ב לא כיון בברכות אלא רק על חדר שבודק הוא עצמו, הנה בכל אלה אין הגאון ר"ז מודה לפ"ד שכתב בסי' רי"ג, דס"ל כיון דחל החיוב על בעה"ב ובעלת העיסות על כולהו, אז אין אלו האחרים הבאים לבדוק או להפריש רשאין להחלק, באופן שכל אחד יברך לעצמו:
הנה כי כן, נידון השאלה הנז' דכל אחד מכסה ומברך על דם שלפניו, ויבא השני אחריו ויכסה ויברך על דם אחר שנשחט אחר הראשון, שנתכסה דמו אחר הראשון, גם הגאון ר"ז יודה דמצו לברוכי כל חד וחד, כי דין זה דומה למנהג הנשים בעיסות שהביא חק יעקב ור"ז בסי' תנ"ז וכנז"ל, שכל אחת מפרשת ומברכת לעצמה, ולכן גם בנידון השני שבשאלה הנז"ל, שהשוחט הולך לבית בעה"ב לשחוט כמה עופות הנמצאים שם, מצו לברוכי כולם על הכסוי קודם שישחוט עוף אחר, ועדיין זה החיוב של השני לא היה בעולם, ואין כאן דין גורם ברכה שא"ץ:
מיהו בנדון השני הנז' בשאלה הנז', כי השוחט בא לבית בעה"ב לשחט לו עופות הצריכים לו, וכל א' מבני הבית מכסה עוף אחר בזא"ז, אע"ג דעלה בידינו דאין בזה איסור גורם בש"ץ, עכ"ז בזה יש לפקפק, דאיך רשאי השוחט לכבד את אחרים במצות כסוי, מאחר דהיא רמיא על השוחט, וכאן בנ"ד ליכא למימר האי טעמא הנזכר לעיל, דהא הכא הם צריכים לשחוט ד' או חמש עופות או עשרה, יוכל השוחט לשחוט כולם, ויברך ברכת כסוי על כולם ביחד וילך לו, ולפ"ד הגאון מהרש"ק שהבאתי לעיל שעשה חילוק מדעתו, בין היכא דהעוף הוא של השוחט, לבין היכא דהעוף של אדם אחר, אה"נ דנוכל לומר דמצו למעבד הכי, אך כבר אנא עבדא פקפקתי בדבריו הנז' וטעמי ונימוקי עמי, כאשר יראה הרואה, וא"כ לכאורה נראה דלא מצו למעבד הכי להיות כל א' מברך על כסוי עוף אחד, אלא צריך שהשוחט ישחט כל העופות של בעה"ב, ואח"כ יכסה הדם של כולם, ויברך, כי מצות הכסוי היא שלו:
אמנם חזרתי ואמרתי לקיים בס"ד המנהג בזה, ע"פ דהם ששה עופות כסוי אחד לכולם, אבל אם יכסו כל אחד מבני הבית לדם כל עוף בפני עצמו, וגם השוחט יכסה עמהם דם עוף האחרון, נמצא נעשה כאן ששה מצות של כיסוי, ומאחר דאיכא תוספת מצוה בדבר זה שהאחרים מכסים, מצי השוחט לכבד אחרים בזה לכסות, ואם תאמר הא גם השוחט עצמו יכול לעשות ששה מצות, והיינו שישחט עוף הראשון ויכסנו, ויברך על כסוי שלו, ויכוין בברכה לפטור כל כסויים של עופות אחרים, ואח"כ יכסה דם כל עוף בפ"ע אחר שישחטנו, על סמך הברכה שבירך בכסוי הראשון, דקי"ל דמועיל בזה, ונמצא גם אם יעשה מצותו בידו יוכל לעשות ששה מצות, ולמה יתן הכיסוי לאחרים, הנה על זה י"ל דליכא למעבד כן, יען דחוששין שמא ישיח השוחט בין שחיטה לשחיטה שלא מענין השחיטה, דלפי סברת מרן ז"ל בסי' י"ט סעיף ה' שיחה הוי הפסק בין שחיטה לשחיטה, וצריך לברך פעם אחרת, אך איכא סברא אחריתי דהביאה מרן ז"ל שם בסי' י"ט, דיש אומרים שיחה לא הוי הפסק ע"ש, ועל כן אם שח אינו מברך משום סב"ל, וע"מ לסברת האומרים שיחה הוי הפסק, וצריך לברך, נמצא כיון דאינו מברך חשיב לדידהו עושה מצוה בלא ברכה, ולא צריך למעבד הכי, וכמ"ש לעיל דסבר הגאון תב"ש ז"ל בסי' י"ט ס"ק י"ז, דמוטב להכניס עצמו בספק גרם בש"ץ מליכנס בספק שימנע מלברך על עשיית המצוה, וכ"ש בכה"ג:
ועל כן טוב לעשות כך, דהשוחט יתן רשות לבני הבית, לכסות כל אחד דם עוף ששוחט אצלם, ויברכו כל או"א על הכסוי שלהם, והשיחט יכסה דם עוף האחרון ויברך, כן נ"ל בס"ד:
ודע דראיתי להגאון פליתי ביו"ד סי' י"ט, דס"ל בהיכא דיש לו לכסות דם עופות הרבה, דהדין הוא לברך ברכה אחת, ופשיטא ליה להגאון ז"ל, דאם תחלה דעתו בברכה על כל כסויים אלו, הו"ל כאלו בירך על כל כסוי וכסוי, דברכה של כסוי ראשון עולה לכולם, ונוטל שכר ברכה וכסוי בכל או"א, ולכן אם בא אדם וכיסה אחת מאלה, שתים רעות עשה עמו, שלקח ממנו שתי מצות ברכה וכסוי עכ"ד ע"ש, ודבריו אלו נראין לכאורה הפך הסברה שכתבתי, ואין לחלק ולומר דהוא נקיט למילתיה בהיכא דהדמים של העופות חלוקים במקומם בארץ, שאינם זעג"ז, וכיון דחלוקים הכיסויים שלהם, להכי חשיב כל כסוי מצוה בפ"'ע, משא"כ בנ"ד דהוא מטיף דמי העופות זעג"ז, ובמקום אחד עומדים, דזה אינו, דאי משום הא יש לתקן הדבר שיניח הדמים זה בצד זה, ולא יטיף אותם זעג"ז:
ברם בסה"ק שני אליהו, בדרוש ב' של יום יא"ר ציי"ט, כתבתי בס"ד שמדברי הרמב"ם בהלכות תפלה פ"ז הי"ד, יש להוכיח הפך סברת הגאון כו"פ, דהא התם מנה הרמב"ם מאה ברכות דחייב אדם לברך בכל יום, ובכלל מנה ברכת להניח תפילין לברכה אחת, ואע"ג דמברכין אותה על שתי מצות שהם תש"י ותש"ר, והאדם המניח צריך לכוין בברכתו על שתיהן, וכנז' בהרמב"ם הלכות תפילין פ"ד הלכה ה', עכ"ז חשב הרמב"ם ז"ל ברכת התפילין לברכה אחת, ולא חשב אותה לשתים, ולכן ה"ה גבי כסוי, אע"ג דמברך על שתי דמים ושתי כסויים, נחשב ברכה אחת ולא שתים, ואע"ג דאפשר שיש עכ"פ קצת תוספת מצוה בהיכא דמברך ברכה על כמה דמים, מ"מ אם יהיו חלוקים הכסויים והברכות בבני אדם חלוקין, עדיף טפי מאד מצד דין עשיית המצוה בברכה, ואיכא תוספת שפיר בכה"ג, ועל כן שפיר כתבנו להתיר בנ"ד, שיברכו בני הבית על כל חד וחד, ובעוף האחרון יכסה השוחט ויברך:
ואחרי כותבי, ראיתי בתורת כהנים פ' אחרי וז"ל, ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה, ולא יקפיד אם אחר יכסה, ומנין שאף אחרים מוזהרים עליו, ת"ל כי נפש הבשר בדמו הוא עכ"ל, ועיין קרבן אהרן שם מ"ש בשינוי הנסחאות שיש בברייתא זו, ועיין להכנה"ג בסי' כ"ח הגה"ט אות כ"ג שהביא ברייתא זו, והגרסאות שבה, ופירש ב' פירושים ע"ש, ועיין ערך השלחן שם מ"ש בזה, ועתה אין לי פנאי לדבר יותר בדבר זה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ג
שאלה. בשר שנמלח ולא הודח אחר מליחה, ונתבשל לבדו בקדרה, אם יש צד להתירו, מחמת שנראה לעינינו שיש בחתיכה עצמה ששים כנגד לחלוחית דם ומלח אשר עליה, או"ד גזרת חכמים היא זו לבלתי נשער החתיכה עצמה, אלא בערך שלשים נגד המלח אשר עליה, וכמ"ש רמ"א ז"ל בהגה"ה סי' ס"ט סעיף ט', דהחתיכה עצמה בודאי היא שלשים נגד המלח שעליה ע"ש, משמע דאין לנו לשער אותה טפי מערך זה, יורינו ושכמ"ה:
תשובה. נראה ודאי דשיעור זה של שלשים האמור על החתיכה, אינו גזרת חכמים, ואין כל החתיכות שוות בזה, ואין שיעור המלח שעליהם שוה, ואין המלח הנשאר ע"ג הבשר אחר. שיעור מליחה שוה, והכל תלוי לפי ראות עיני המורה. והנה נודע דמ"ש מרן ז"ל, בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה צריך שיהא בו ששים כנגד המלח שבו, היינו המלח אשר עליו בעין, וכן כתבו הפוסקים דר"ל נגד לחלוחית דם ומלח שעליו מבחוץ, וכונתם הוא למלח שאנו רואין עליו בעין:
וכן מ"ש רמ"א ז"ל, דאם יש בקדרה כ"כ כמו החתיכה שנמלח ולא הודח, הכל שרי, דודאי איכא ששים נגד המלח שעל החתיכה וכו' ע"ש, ג"כ מפשט דבריו נראה, דאיירי באיכא מלח בעין, דאז צריך לזה צירוף, אבל אם אנחנו רואין שנמס המלח כולו בזמן המליחה, ונפל למטה עם הציר, ולא נשאר על החתיכה כי אם לחלוחית קצת, אז ודאי אין צריך לשער אלא כנגד הלחלוחית, ובזה אין צריך לצירוף מה שבקדרה, כי כנגד הלחלוחית יש ודאי ששים בחתיכה עצמה, ועיין שפ"ד ס"ק ל"ד שכתב ודע דהמחבר אפשר רבותא קאמר, דאם יש בו ששים, דלפעמים מבשלה לבדה בקדרה, וקמ"ל דלפעמים יש בה לבדה ששים וכו', ע"ש, ועיין ביד יהודא בפירוש הארוך ס"ק ל"ב ול"ג, ועיין מנחת יעקב כלל א' סק"ג וסק"ד, ומ"ש עליו ביד יהודא הנ"ז ס"ק ל"ג, ויש לדבר בזה, ואין פנאי להאריך:
וראיתי להרב ברית מלח דף ט"ז, שכתב לכ"ע נגד הדם בלחודיה איכא ששים בחתיכה, ורק כנגד הדם ומלח ליכא ששים בחתיכה בלחודה, ומ"ש הטור ומרן בש"ע דבעינן ס' נגד המלח, כתבו כן בדיוק, לארוייה דדוקא משום המלח בעינן בכל הקדרה ששים, לאפוקי נגד הדם לחודיה אין צריך לשער, דודאי איכא ס' בחתיכה עצמה עכ"ל, ומשמע שם דהא דבעינן ס' נגד המלח, היינו אם הוא בעין, אבל אם נמס כל המלח אין צריך לשער אלא כנגד הלחלוחית הנמצא על הבשר ע"ש, ועיין חו"ד בחדושים ס"ק ל"ג, והב"ח ז"ל כתב התחלת ש"ד כתובים ב' הגהות מא"ז, והקשה בהגהת ש"ד אמאי בשניה הצריך צירוף, משא"כ בראשונה, וכתב דיש לחלק בין חתיכה עבה לאינה עבה וכו', ועל זה כתב הב"ח דאין חילוק זה אמת ויצא לחלק בד"א יע"ש, וכתב הגאון כנפי יונה על דברי הב"ח ז"ל הנז' וז"ל, דבריו דחויים, דודאי המלח שע"ג הבשר בולע דם כנגד כל כמותו, דלא ידעינן כמה בלע, והמותר הוא מפליטו לחוץ, דהרי א"א שבלע יותר מכמותי, נמצא בחתיכה עבה יוכל להיות ששים כנגד המלח שעליו, משא"כ בבשר תליש אף שאין בו דם כ"כ, מ"מ המלח בולע מאי דאפשר לו לבלוע, ואינו מפליט לחוץ שום דבר, נמצא הוא נאסר כולו, ואינו ס' נגד מלחו ודמו הנדבק בו כי הוא קלוש, ונמצא לפ"ז לפעמים שיש בו ששים הוא בחתיכה עבה, לכן אם נראה להמורה שיש ס' בחתיכה נגד מלחו ומה שנדבק בו, יוכל לשער להכשירו כך בלי ספק, וכן משמעות הש"ע עכ"ל:
ודברי הגאון ז"ל הנז' הם יציבים ונכונים, דודאי צריך המורה לשער לפי ראות עיניו בענין זה הבא לפניו, שאם יראה לו שיש בחתיכה עצמה ששים נגד הנדבק בה מותר, ואין צריך צירוף אחר. והנה פה עירנו יע"א אין דרכם של בעלי בתים, ובפרט ההמונים לפזר מלח הרבה על הבשר, באופן שלא ישאר מקום בחתיכה בלי מלח, ומעולם אני מפקפק במליחתם, ואמרתי שאין להם היתר, אלא בדיעבד, ועל כן אם תהיה החתיכה עבה, ולא הרבו עליה מלח, ושהה הבשר במלחו שעה אחת או יותר, אז בודאי הגמור נמס כל המלח ונפל לארץ עם הציר, ולא ישאר על החתיכה קודם הדחה אלא מעט לחלוחית, דאז יש ששים בחתיכה בודאי, ואפילו אם ימצא קצת רושם מלח על החתיכה שלא נמס, הנה הוא דבר מועט, דודאי יש ששים בחתיכה כנגדו ג"כ, ואין השערה זו שאמרו לשער החתיכה שלשים פעמים נגד המלח גזרה חלוטה, שאין זה כלל חלוט מדברי חכמים כאשר חשב השואל, אלא באמת הכל נידון. לפי ראות עיני המורה בענין הבא לפניו, והיה ה' עם השופט. והשי"ת ברחמיו יאיר עיניני באור תורתו, אכי"ר:
סימן ד
שאלה. שאל ממני בעה"ב אתד, אשתו שותה רפואה שקורין עשב"א ארבעים יום רצופים, ודרכם של השותין רפואה זו, שאין אוכלין שום דבר שיש בו מלח אפילו כל שהוא, כי יזיק המלח לרפואה זו, ולכן הבשר צולין אותו תחלה בלא מלח, ואח"כ מבשלים אותו כרצונם, ומפני שאינו ערב להם דבר זה לבשל הבשר אחר צליה, שאל הבעה"ב לת"ח אחד אם יש תקנה לבשל הבשר בלי מליחה ובלי צליה, והשיב לו ששמע למלוח הבשר בסוכ"ר ולבשלו, ועשה כן על פיו, ואח"כ בא בעה"ב ההוא, ושאל בבהמ"ד לחכמים על פתגמא דנא, וא"ל לא שמענו דבר זה מעולם, שיועיל סוכ"ר במקום מלח, על כן הכלים צריכין הגעלה. ונענה אחד מן החכמים הי"ו, ואמר זוכר אני שראיתי דבר זה בספר אחד, שהסוכ"ר מועיל במקום מלח בבשר לבשלו בלא מלח, ואיני זוכר באיזה ספר ראיתי זה, ושלחו החכמים את בעה"ב ההוא לשאל ממני על הדבר הזה, וזאת תשובתי אשר השבתי להם:
תשובה. דבר זה ישתקע ולא יאמר, אב"א קרא ואב"א סברה, כי מלבד שלא נזכר בתלמוד דבר זה, הנה זיל קרי בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, דכולהו נקטי שאין לבשר תקנה לאכלו אלא רק ע"י מלח או צליה, וכמ"ש מרן ז"ל בס' ס"ט סעיף כ"א, במקום שאין המלח מצוי יצלה הבשר עד שיזוב כל דמו, ואח"כ יבשלהו, ולא אתמר תקנה זו דסוכ"ר או ד"א. ואב"א סברה, הנה ידוע הוא מה שמועיל המלח להכשיר הבשר הוא מטעם כי קי"ל שטבע המלח להוציא הדם מן החתיכה, מפני שהיא חריף ומחמם ומרתיח את הבשר, והדם שבתוכו זב לחוץ, וכנז' בלבוש ובפוסקים, והסוכ"ר אין בו טבע לחמם ולהרתיח, ואיך יועיל להפליט את הדם מן הבשר, וכן כתב רבינו הרא"ה ז"ל בספר החינוך, מצוה קמ"ח וז"ל, ולא מצאו תחבולה להוציא הדם אלא במלח, שהוא שואב הדם ומייבשו בטבע, וכחו רב ונכנס בבשר וכו' ע"ש, הרי להדיה כתב שאין תקנה אלא רק במלח מטעם האמור, והדברים פשוטים, ותמהני על אותו ת"ח, איך מלאו לבו להורות לעשות מעשה חידוש נפלא כזה, ויפה אמרו החכמים שהכלים צריכין הגעלה, ובודאי אותו ת"ח שהורה זאת צריך כפרה, שנבהל להשיב לענין מעשה בדבר חידוש כזה, שאין לו עיקר לא בסברה ולא בתלמוד:
ומה שאמר אחד מן החכמים, שזוכר שראה היתר זה של סוכ"ר בספר אחד, אומר אני כי הן אמת, שנמצא ענין כזה בסוכ"ר, אך לא להתיר בשר באכילה, אלא לענין קרבן, והוא כי ראיתי בס"ד להרב מהר"י חאגיז ז"ל, בהלכות קטנות שאלה רי"ח, שנשאל אם מותר למלוח הקרבן בסוכ'ר, והשיב תשובה הסוכ"ר הוא מלח גמור, שמעמיד הדברים זמן רב, ואל תתמה שהוא מתוק שכל הדברים יש כיוצא וכו', גם יש מלח מתוק ומלוח, סוף דבר המעמיד נקרא מלח ברית עולם וקיומו, שבעלי הקימ"א אומרים שבכל יש בהם מלח, ובקנה הסוכ"ר שמביאים ממצרים קרוב לשרשו הוא מלוח וכן בראשו, והאמצעי שלם וכו' ע"ש, והנה בודאי זה הספר הוא שראה אחד מן החכמים הנז' ושכח שמו, אך באמת אין דברים שבספר הנז' שייכי לנ"ד, כי מליחת הבשר לאכילה הוא צריך שיפליט הדם לחוץ, וזה לא שייך אלא במלח שהוא חריף וטבעו לחמם ולהרתיח הבשר, שעי"ז זב הדם לחוץ, ופעולה זו לא יעשה הסוכ'ר לא מינה ולא מקצתה, כי הוא מתוק, אך בענין הקרבן לא הוצרך המלח בו כדי להפליט הדם, אלא נרצה המלח כקרבן, מפני שהמלח טבעו להעמיד ולקיים כל דבר, ומציל הדבר מן ההפסד ורקבון, ולכן משימים אותו בקרבן להורות וללמד, שע"י הקרבן יהיה האדם מוצל מן ההפסד, ונשמתו נשמרת ונשארת קיימת לעד, וכמ"ש רבינו הרא"ה ז"ל בספר החנוך מצוה קי"ט ע"ש, ולכן כתיב מלח ברית, ולכן גם במנחות שאין שם דם להפליט, צריך מלח, ואדרבה אם עבר והקריב הקרבן בלא מלח כשר הקרבן ונרצה, אבל המנחה אם הקריב בלא מלח פסולה גם בדיעבד, משום דכתיב בה בפירוש ולא תשבית מלת ברית אלקיך מעל מנחתך, וכנז' שם בספר החנוך, ולהכי סבר מהר"י חאגיז ז"ל, שיועיל הסוכ'ר בקרבן במקום מלח, מפני שהוא דן מסברה דנפשיה, שהסוכ'ר טבעו להעמיד הדברים ולקיימם, וכמ"ש להדיה תשובה הסוכ'ר הוא מלח גמור שמעמיד הדברים זמן רב וכו', וכ"כ בסו"ד המעמיד נקרא מלח ברית עולם וקיומו, הרי להדיא דן את הסוכ'ר לענין זה דוקא, ובודאי גם הוא יודה דאין בטבעו להפליט ולחמם ולהרתיח את הבשר, ולכן הוא עצמו לא כתב דין זה של סוכ'ר לענין מליחת בשר לאכילה, שהוא דין השייך בזה"ז, אלא כתבו לענין קרבן דוקא, ובאמת גם לענין קרבן דין זה הוא חידוש, שחידשו הרב מסברה דנפשיה, ובאמת אמרו אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה, אך אין אנחנו צריכין עתה להזקק לד"ז, כי הוא הלכתא למשיחא:
ושו"ר להגאון אמרי אש ח"א, ביו"ד סי' כ"ח, שנשאל מחכם א', אם נמלח הבשר בהאליו"ן, הנקרא בלשון חכמים צריף, מה דינו, והגאון הנז' נתפלא על שאלתו, כי איך יעלה על הדעת לבדות מלבו דבר שלא נמצא בשום פוסק, ואחר כי חכמים הגידו למלוח במלח, מי יעלה על לבו למלוח בצריף, והוכיח מכמה מקומות דאמרינן אין לנו אלא מ"ש חכמים, ואין לנו לבדות דבר מלבנו ע"ש. עוד ראיתי להגאון מהרי"ש בשואל ומשיב קמא ח"א סי' קמ"ב, שנשאל במליחת הבשר בצריף שקורין האלוי"ן, וכתב שאין לנו אלא רק מה שארז"ל, דאינו מוציא הדם אלא רק במלח, וגם בקדשים אמרה תורה במלח תמלח ע"ש. גם הגאון כתב סופר בחלק יו"ד סי' ל"ז, נשאל במורה שהורה למלוח עם צריף שקורין אלוי"ן, והשיב שהמורה כן הוא שוטה וגס רוח, ולא מהני מליחה אלא רק במלח, והביא ראיה מדקדוק בדברי הרא"ה ז"ל, ע"ש:
ועוד ראיתי להגאון מהר"א הורויץ ז"ל ביד אליעזר סי' ע"ד, שכתב לו רב אחד דהוה עובדא ומלחו בשר בהאלוי"ן בטעות, שסברו שהוא מלח, ושאלו את פיו ואסר הבשר, והתיר הכלים, וכתב הרב השואל דאפשר היה להתיר הבשר, שהביא מספרי חכמי עמינו שכתבו שגם האלוי"ן נקרא מלח, ועוד נמי שאל לרופא מומחה ישראל, וא"ל שהוא מין מלח, גם הוגד לו מפי רופא מומחה, דפעולת האלוי"ן כמו פעולת המלח כשצריכים להמשכת דמים, והשיב לו הגאון המחבר הנז', דודאי הבשר אסור, ואין לנו אלא המפירש בתלמוד ובפוסקים אשר מפיהם אנחנו חיים, ומעולם לא נסתפק אדם בדבר זה, ע"ש:
ושו"ר עוד להגאון מהר"ח צאנז ז"ל בדברי חיים יו"ד סי' כ"ה, שגם הוא נשאל בענין המליחה במין האליו'ן, והשיב באמת לא עלה על לבי מעולם שיסתפק בר אוריין בזה, ולהתיר במליחת הבשר זולת מלח, וכל מי שיראה דברי השאלה נבהל למאד, איך עלה זאת על דעת בר שכל להתיר, ואח"כ הביא דברי הרב מהר"י חאגיז ז"ל בהלכות קטנות אשר הבאתי לעיל, וכתב שלא אמר אלא רק דמותר למלוח קרבן בסוכ'ר, דמתקיים כמו מלח ממש, אבל להפליט בשר בעינן דוקא מידי דמרתיח ומחמם, ובזה יפלוט הדם ע"ש, והוא החילוק שכתבתי לעיל בס"ד:
אחרי כותבי כל זה, ראיתי בעקרי הד"ט א"ח סי' י"ד אות ל"ו בדף כ"ג ע"ד בד"ה והנה וכו', שהביא דברי הרב הלכות קטנות הנז', וכתב הרב המחבר שם וז"ל, ולא לחנם נקרא מלח אינדיאני, דכחו יפה לשאוב הלח, וממילא נלע"ד דבמקום שאין שם מלח אין שום פקפוק למלוח בסוכר, ואפשר שברוב פשיטותו לא דבר בו מרן ז"ל בס"ס ס"ט עכ"ל. ואחר המחילה אין דבריו נכונים בזה, שחידש דין זה מדעתו להתיר את האסור בדבר שאין בו ממש, ומה שרצה לתקן הפלא באומרו שאפשר שברוב פשיטותו לא דבר בו מרן בס"ס ס"ט, אחר המחילה דברים אלו לא נתנו להאמר, איך דין חדש ומחודש כזה נעשה דבר פשוט כ"כ, שלא יצטרך מרן ז"ל לכתבו, אי הוה אמר זה ינוקא דבי רב הוה מחינן ליה, ופשטותו של דבר זה מהיכא נפקא מן המשנה או מן הגמרא או מספר הלק"ט, אתמהא:
שוב אח"ז בא לידי ספר רוח חיים, להרב הגדול מהר"ח פלאג'י ז"ל, וראיתי בסי' ס"ט אות ה' כתב מעשה שמלחו הבשר בסוכ'ר, ולשאל הגיעו אי מהני הסוכ'ר במקום מלח, והוריתי כסברת הלק"ט ח"א סי' רי"ח, דכתב בפשיטות דמהני הסוכ'ר במקום מלח, וכ"כ בספר מעשה אברהם חי"ד סי' למ"ד, ובספר עיקרי הד"ט א"ח סי' י"ד אות ל"ו, ושוב הוגד לי מפי הרב מהר"א לארידו ז"ל, דמחכי עלאי בהוראה זו, דאין הסוכ'ר שואב הדם כמו המלח, ולא דמי לההיא דהלק"ט דהוא לקרבן דהתם למשחה דרך המלכים דהואכל טפל, והא ראי' דבגרגיר מלח די, ואילו למליחת הדם איך יתכן זה, ועוד דבדיעבד בקרבן כשר להרמב"ם, ואילו במליחה טריפה, ותו דבעינן מלח שאינו נאכל מחמת מלחו והסוכ'ר נאכל, ועוד דאם איתא להא למה תקנו תיקון דאסור לאומרו לפני ע"ה לעשותו חתיכות וכיוצא לימרו הא דסוכ'ר וכו', וא"כ המורה למלוח בסוכ'ר הוא מכשיל את הרבים, ועקרי הד"ט דיבר בסוכ'ר של מקומו אינדייאני, דנראה דהיה בו כטעם מלח, דמתערב בו מלח הרבה, וצריך שיתן כפלי כפלים מאותה הסוכ'ר, כדי שיספיק המלח שבתוכו, וכך אמר לי הרב מהר"ר חן דמקרי בכור נר"ו, דפקפק בהוראתו של הרב מעשה אברהם על פניו, ולכך כשבא להדפיסו כתב בלשון נימא וכמתיירא אמרה למילתיה, ועיין להרב חס"ל תאומים סי' ל"ב בחיו"ד דסתם לנו את הפתח בשאר מינים, כי אם מלח דוקא, ואפילו בדיעבד טריפה וכו', עכ"ל מהרהח"ף ז"ל ע"ש:
הנך רואה שגם הרב מהרח"ף ז"ל שהתיר בזה, אח"כ הודה ולא בוש שהמולח בסוכ'ר מכשיל את הרבים, ובאמת תמהתי על אותו צדיק שהי' מיראי ההוראה, איך ס"ד מעיקרא להתיר בדמותו מליחת הבשר לאכילה למליחה של קרבן, ואע"ג דמצא ד"ז בעקרי הד"ט שהתיר בפשיטות איך יסמוך על אחרון שבאחרונים בדבר כזה, שהוא חידוש נפלא. ומה שהליץ אח"כ על עקרי הד"ט לומר שדבר בסוכ'ר של ארצו זה אינו, דודאי הוא חשב להתיר כל סוכ'ר דהא פשיט לה מדברי הלק"ט שמדבר בכל סוכ'ר, ועוד הא כתב דמרוב פשטותו לא כתבו מרן ז"ל, נמצא הוא אינו מדבר על ארצו דוקא:
סוף דבר הכל נשמע, היתר זה למלוח בסוכ'ר להפליט הדם, ישתקע הדבר ולא יאמר, ואין לזה שורש כלל לפו"ד, ואם מלחו בסוכ'ר ובשלו הבשר, גם הכלים אסורים, ועוד תבין מכל מה שכתבנו לעיל, שגם אם מלח באלוי'ן אינו כלום, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:
סימן ה
שאלה. מצינו בספר תורת חטאת כלל י"ז אות ד' שכתב, ושעת הדחק כגון שנתאכסן בבית הגוי בדיעבד דמי עכ"ל, וכתב הגאון מש"ז בסי' צ"א סק"ב, ולא הבינותי דמה דיעבד שייך כיון דאפשר בתיקון שירחץ הכלי יפה, ואז ודאי שרי ליתן דרך עראי שם היתר צונן אפילו מלוחים שאינו מפליט וכו' ע"ש, ואנחנו לא הבננו כונת מש"ז, דלק"מ כלל דהתו"ח מיירי כגון דנתאכסן בבית הגוי, והביא לו הגוי שהוא בעה"ב דבר היתר בכלי שלו, וא"כ איך אפשר שירחץ הכלי כיון דהביא והניח לפניו, ובזו הגוונא איירי מור"ם ז"ל, ולדידן זה פשוט, על כן יעיין מר בזה, ושכמ"ה:
תשובה. הגאון מש"ז שפיר קא מתמה, אלא שדבריו באו בקיצור, כי כן דרכו דרך הקודש לכתוב בקיצור נמרץ, והיינו דקא מתמה ממה נפשך, אם הגוי הבעה"ב הניח ההיתר צונן בכלי שלו והביאו לישראל כאשר חשבתם, א"כ מאי ארייא דנקט בבית הגוי, הא אפילו בבית ישראל אם כבר שמו היתר צונן בכלי איסור אין נאסר המאכל בדיעבד, ומה חידוש אשמעינן בנתאכסן בבית הגוי, ואם איירי בהיכא דהגוי לא הניח המאכל לישראל בכלי שלו, אלא הישראל שנתאכסן בבית הגוי ואין לו כלי להניח בו המאכל שצריך לו, ושואל כלי מן הגוי כדי להניח בו מאכל, על זה קא תמה מאי דיעבד שייך בזה, הא אפשר לתקן לרחצו תחלה, והוא לא פירש בדבריו שני הצדדין, וזה הצד אשר חשבתם לא הוצרך לפרשו, כי פשוט הוא, דאין התו"ח מדבר בכך, דא"כ למה נקיט נתאכסן בבית הגוי, דדין זה ישנו גם בבית ישראל, דאם המאכל יבש מריחו ואוכלו, ואם הוא לח שרי בדיעבד:
והנה באמת יש לישב דברי התו"ח, דאיירי בהיכא שהיה מתאכסן בבית הגוי, ושאל ממנו כלי להניח בו אוכל צונן, והביא לו כלי מלוכלך לכלוך שהוא מדובק בכלי דבוק קשה, שאינו יוצא ע"י רחיצה במים צוננין אלא בחמין, וא"א לו למצוא חמין בבית הגוי, או שהוא יום שבת, ולזה מתיר רמ"א להניח בו המאכל כמו שהוא, דחשיב זה שעת הדחק, וכדיעבד דמי, אי נמי הביא לו כלי עץ שיש בו סדקים וא"א לנקותו, ואין האיש בביתו לעשות מה שירצה בו, אלא הוא בבית הגוי, ואינו יכול לעשות בכלים של הגוי כפי מה שירצה, אי נמי קמ"ל חידוש זה בבית הגוי, דהוא מתאכסן שם ורואה בעיניו דאורחייהו להשתמש בכלים שאינם מודחים, והוא דאסור לישאל מן הגוי, להביא לו מאכל של היתר, מאחר דיודע בבירור דאורחיה דגוי להשתמש בכלים שאינם מודחים, ולכן התיר רמ"א בזה שיוכל לשאל מן הגוי שיביא לו מאכל היתר, דחשיב זה שעת הדחק, מאחר דמתאכסן בבית הגוי וכדיעבד דמי, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ו
שאלה. אם שכח והניח היתר צונן שאין דרכו בהנחה בכלי של איסור שלא הודח, דקי"ל דאינו נאסר אלא מדיחו ואוכלו, ונסתפקנו אם הניחו בשוגג ואח"כ הרגיש בו, אם צריך להסירו ולהדיחו תכף, או"ד כיון דכבר הונח שם יוכל להשהותו עד שיצטרך לאכלו, אז ידיחנו. עוד נסתפקנו כלי שנאסר הן בב"ח הן בשאר איסורים, שצריך להגעילו אחר כ"ד שעות אם יוכל להשהותו בכך כמה ימים, או"ד צריך להגעילו אחר כ"ד שעות מיד, כדי שלא יכשל להשתמש בו, יורינו ושכמ"ה:
תשובה. על שאלה הראשונה צריך להדיחו מיד, ואסור להשהותו אפילו זמן מועט, משום דחוששין שמא ישכח ויאכלנו בלא הדחה, ונ"ל להביא ראיה בס"ד, ממ"ש בסי' ס"ט סעיף י"ב בהגה"ה, דאין לשהות בשר שלשה ימים בלא מליחה, דחיישינן שמא יבשלנו, וכתב מחב"ר בשם שמש צדקה, דאם שהה ג' ימים בשוגג מחוייב לאכלו תכף צלי, דחיישינן דילמא משתלי ומבשל ליה ע"ש, ודבריו עיקר, כי הסכימו עמו גדולים, ודלא כמאן דפליג, וא"כ ה"ה בנ"ד דאסור להשהותו בלא הדחה, אלא ידחנו תכף שמא ישכח ויאכלנו בלא הדחה. ואין לחלק ולומר התם שאני, דאם יבשלנו פוגע באיסור דם ממש, שיוצא ממנו בבישול, וחוזר ונבלע בתוכו, משא"כ הכא אם יאכלנו בלא הדחה אינו פוגע באיסור בודאי, דעל הרוב בזה המאכל לא נדבק בו איסור מלכלוך הכלי ונקי הוא, זה אינו, כיון דתקנת חכמים היא שלא לאכלו בלא הדחה, אי אכיל ליה בלא הדחה הרי זה עובר על דברי חכמים, ונמצא דעביד איסורא בכך, ולכן בדין דחוששין שמא ישכח ויאכל בלא הדחה:
ואע"ג דמצינו להרב המגיד בפ"ה מה' חמץ ומצה הל' כ' שכתב, דאין לגזור גזירות מדעתינו אחר הגאונים ע"ש, וכן תמצא להרב פר"ח ז"ל בה' פסח סי' תניא שכתב על דברי הב"ח, דאין לגזור גזירות מדעתינו, ואין ללמוד גזירות זו מזו ע"ש, וכ"כ עוד ביו"ד סי' פ"ו ס"ק י"ט ע"ש, הנה בנ"ד גם פר"ח יורה, יען דמצינו לחז"ל בענין זה שאסרו להניח לכתחלה בכלי איסור צונן, אע"פ שכונתו להדיחו, משום שמא ישכח ולא ידחנו הרי גזרו בכה"ג וחשו משום שכחה, על כן אם נאמר בהיכא דעבר והניח שצריך להדיחו תכף, שמא ישכח ויאכלנו בלא הדחה, אין זו גזרה חדשה, על כן יש להורות בנ"ד דיסירנו וידחנו תכף, כדי שלא ישכח לאכלו בלא הדחה:
ועוד דמי דין זה למ"ש בש"ע א"ח סי' תקנ"א סעיף ט', דמצניעין מר"ח ואילך סכין של שחיטה, ומאחר דאמרו מצניעין משמע הטעם משום דחוששין שמא ישכח וישחט ויאכל, ולכן יצניע הסכין כדי שלא תהיה מצויה תחת ידו, וכן הבין הרב חמודי דניאל מדברי המג"א ס"ק כ"ח, דהטעם דמצניעין הוא משום שמא ישחט ויאכל ע"ש, וכן מובן מדברי הגאון מהר"א מווילנא ז"ל ס"ק י"ח שכתב ומצניעין כמו בכבוס דבטלי וכו' עכ"ל, וכונתו שבגמרא דתענית דף כ"ט אמרו דבטלי קצרי דבי רב, והתם החשש אם יכבסו ויניחו עד אחר ט"ב שמא יבא ללבוש קודם, ולכן גם כאן גזרו להצניע הסכין שמא ישכח וישחוט ויאכל ועיין מג"א שם ס"ק י"ח. ובמחצית השקל שם, נמצא גזרו בכה"ג גבי סכין, וזה דמי לנ"ד:
והנה על מ"ש בש"ע שלא לשהות בשר עד אחר ג' ימים בלא מליחה שמא ישכח ויבשלנו, הקשו האחרונים מסי' פ"ו סעיף מ', גבי עוף ספק טריפה ומטיל ביצים, שמשהין אותו עד שמטיל ביצים של טעינה הא', וכתב הט"ז דלא חיישינן לתקלה שמא ישכח, כמ"ש בדרוסה בסי' נ"ז, מפני שהוא זמן מועט רק כ"א יום בלבד, ואמאי כאן חוששין לתקלה דשמא ישכח ויבשלנו, ותירץ מנחת יעקב דהתם איכא ס"ס, והוא ספק שמא לא ישחוט כלל, וספק שמא אין כאן איסור כלל, דלא נטרפה, משא"כ כאן איכא ספק אחד דוקא. ובקונטרס סולת למנחה שבסוף הספר הנז' תירץ בן הרב המחבר, דוקא כאן חשו לתקלה בזמן מועט, לפי שבעוד שהוא תוך שלשה ימים אז כל אימתי שירצה מותר למלחו ולבשלו, להכי חוששין שאף שיעבור זמן זה ישכח ולא יזכור שעברו שלשה ימים ויבשלנו, משא"כ התם מיד כשנולד בה ספק הטרפות, באיסורא קיימא עד אחר גמר טעינה ראשונה לא חיישינן לתקלה בזמן מועט, וקצת ראיה לזה מדלא הוזכר בשום פוסק דבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שצריך לצלותו מיד, ואסור להשהותו שלא יבא לידי תקלה ויבשלנו, אלא ודאי כמ"ש, כיון שכבר נודע לו שחל עליו האיסור, תו לא חיישינן לתקלה עכ"ל, ומה שברור לו לומר דאם שהה אין צריך לצלותו תכף, זה אינו, שכבר הבאתי לעיל דהרב שמש צדקה וגדולים עמו ס"ל דאסור לשהותו אלא יצלנו מיד, ועכ"ז חילוק של הרב הנז' הוא קיים, דכל שהוא קאים באיסורא אסח דעתיה מיניה, ולא ישכח לאכלו, ולכן עוף שנולד בו טרפות דבאיסורא קיימא. עד אחר גמר טעינה ראשונה, לא חיישינן שישכח ויאכל אותו תוך הזמן, משא"כ בשר ששהה ג' ימים, דאין הבשר הזה אצלו מדברים האסורים, אלא הוא דבר מותר שיוכל לצלותו ולאכלו, לא אסח דעתיה מיניה, וחיישינן שמא ישכח ויבשלנו, וזה ברור:
ועל השאלה השנית ששאלתם בכלי הצריך הגעלה אם צריך להגעיל תכף אחר כ"ד שעות משום חשש שמא ישכח וישתמש בו, הנה זה ודאי. שאני טובא מנידון הראשון, גבי דבר שניתן בכלי איסור שאינו מודח, דהתם כיון דהמאכל הזה הוא מותר לו לאכלו בכל עת שירצה, חיישינן שמא ישכח ויאכלו בלא הדחה, ואין על גוף המאכל שם איסור כלל, אבל כלי הצריך הגעלה הוא כלי איסור, ושם איסור רביע עליה, ויודע. הוא שאסור להשתמש בו, ואסח דעתי' מתשמיש שלו, כל זמן שלא הוגעל, ולכן לא חיישינן שמא ישכח וישתמש בו:
וראיתי לרבינו הרשב"א ז"ל בתורת הבית, בית ד' שער ד' דף קכ"ז ע"ב, שכתב וז"ל, אמרינן בפרק כל הבשר בפינכא דאמלחה בה בשרא בי רבי אמי ותברא, ואמאי וליעביד לה הגעלה, ואפשר דכיון דבעייא הגעלה תלתא זמני לא משהי לה, דילמא פשע בה בנתים, ותדע דאי לא לישהיה ויחזרנה לכבשונות וככ"ע, אלא מפני שטורח הוא לו ואינו מצוי, חשש שמא יפשע וישתמש בה בנתים עכ"ל, מכאן אנו לומדין דלא אמרינן שלא ישהה לה אלא רק בהך שדינה להגעילה ג' פעמים, ואיכא למיחש דילמא פשע בה, אבל בכלי שדינו בהגעלה פעם אחת, ליכא למיחש מידי כשהיה שלו, וגם למידין מדבריו דהחששה היא דילמא פשע ומשמש בה, ואין חוששין שמא ישכח, והטעם כיון דהוא כלי אסור לא ישכח וישתמש בו:
על כן חששה זו דשמא ישכח וישתמש בכלי הצריך הגעלה קודם הכשר שלו, אין לנו לחוש לכך, ויוכל להשהות כלי זה בביתו, ואע"ג דאיתא בה' פסח סי' תנ"א סעיף א', שכתב מרן ז"ל ומצניען בפסח במקום צנוע, שאינו רגיל לילך שם, כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח ע"ש, התם גבי חמץ החמירו בכמה דברים, ועוד התם אין הכלים האלה אסורים אלא לזמן הפסח בלבד, ושם היתר נקרא עליהם, דהא אחר הפסח ישתמש בהם בלי הגעלה, ולכן אם יהיו מצויים תחת ידו חוששין שמא ישתמש בהם, דלא אסח דעתיה מנייהו, משא"כ כלי שהוא אסור ובעי הגעלה, אסח דעתיה מיניה, דיודע הוא שאין לזה היתר אלא ע"י הגעלה, וכל דלא עביד ליה הגעלה אסח דעתיה מיניה, ולא ישכח להשתמש בו:
מיהו אע"ג דאין אנחנו מחייבין לאדם כפי הדין למהר הגעלת הכלי, ולא ישהנו בלי הגעלה אחר שעברו כ"ד שעות, עכ"ז עצה טובה ודרך ישרה ונכונה היא שלא ישהה הכשר שלו, ועליו תבא ברכת טוב, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתי, אכי"ר:
סימן ז
שאלה מן חכמי הישיבה הי"ו. קדרה של בשר שבשלו בה בשר ביום ה' בערב, ובעוד יום פינו המאכל ממנה, ונשארה ריקנית כל הלילה, וביום ששי בבוקר טעו וטיגנו בה בצלים עם מעט חמאה, ושוב נתנו עליהם מים ואורז ועשו תבשיל באופן שיש בתבשיל ששי' כנגד החמאה בלבד, אבל לא כנגד הבצלים ג"כ, ושוב אח"כ נודע להם שהיא קדרה של בשר, מה דיני של תבשיל זה, דלכאורה נראה שהוא אסור כיון שהקדרה היא בת יומא, והבלוע שבה נעשה נבלה, ומחמת שאין ידוע כמה היא בלועה מהבשר צריך ששים כנגד כולה כמ"ש מרן ז"ל בסי' צ"א סעיף ה' בכף ישנה ובת יומא משערין בכולה, וכאן גבי קדרה נמי שאין לך קדרה שיהיה במה שבתוכה ס' כנגד כולה, א"כ תבשיל זה אסור:.
אמנם יש להתיר ממ"ש מרן ז"ל ויש מי שאומר, דגם בזה אין צריך ס' אלא כנגד הכזית שבלע יע"ש, והיינו משום דלסברה זו אין הבלוע נעשה נבלה, וכתב הרב קה"י יש לסמוך על סברה זו, היכא דעבר לילה אחת שלא נתבשל בקדרה זו, כיון דבלא"ה איכא מרבוותא דסברי לילה פוגמת, וכדלקמן סס"י ק"ג, והא עדיפה מהתם עכ"ל, והביא דבריו מוה"ר ז"ל בכתביו לפסק הלכה, וא"כ הכא נמי כיון שעבר לילה אחת על קדרה זו שלא נתבשל בה כלום, אין צריך לשער ס' אלא כנגד החמאה והרי איכא כאן ששים כנגד החמאה ומותר, ועוד יש לצרף ג"כ מה דס"ל להש"ך ז"ל שם אות כ"א, דבהפ"מ יש להקל ולומר דבבלוע לא נעשה נבלה יע"ש, וכ"כ חכ"א כלל י"ח אות מ"ד, והאי דנ"ד הוא הפ"מ ומותר, ואע"ג דאנן לא קי"ל כהש"ך בהא אלא כסתם מרן ז"ל שם, מ"מ הכא בנ"ד דאיכא תרתי לינת לילה אחת והפ"מ יש להקל, וכן החכ"א בכלל נ"ה אות ה' סמך על סברה זו, דלינת לילה פוגמת לעשות ממנה ס"ס, וכתב ודומה לזה מצאתי במנחת יעקב כלל ל"ט סק"ט, יע"ש:
ואין לאסור התבשיל דנ"ד משום דטיגנו תחלה הבצלים בחמאה שהיתה כבר נבלה, וכשנבלעה החמאה נעשו גם הם נבלה כמותה, וכמו דס"ל למרן ז"ל בסי' ק"ג סעיף ז' בקדרה הבלועה מבשר, וקודם שעבר לילה אחת חממו בה מים, דהמים נעשו נבלה יע"ש, והכא נמי הבצלים נעשו נבלה, וצריך לשער כנגדם, וכיון דליכא ס' כנגדם כמבואר בשאלה אסור התבשיל, זה אינו, דכבר ידוע דכל האחרונים ז"ל פליגי על מרן ז"ל בזה, וס"ל דאין המים נעשים נבלה, והם מהריק"ש בהגהותיו, והש"ך ופר"ח ופר"ת וערך השלחן, וכתב מוה"ר ז"ל בהגהותיו כ"י בסי' צ"ב אות י"ב וז"ל, ולענין הלכה וכו' מיהו כיון שהאחרונים ז"ל דחו דבריו, יש לסמוך עליהם בהפ"מ ולכבוד שבת עכ"ל יע"ש, וא"כ נ"ד כיון שהוא הפ"מ, יש לסמוך על המתירים דסוברים דלא נעשו הבצלים נבלה, ואין צריך לשער רק כנגד החמאה, ומה גם דבנ"ד איכא נמי לינת לילה אחת ועבדינן ס"ס. ועוד איכא נמי בנ"ד צד להקל, משום דלא נודע האיסור עד לאחר שנתוסף ההיתר, ונעשה ששים, וכתב רמ"א בסי' צ"ט דאם לא נודע האיסור עד שנוסף ההיתר, לא אמרינן חנ"נ יע"ש, וא"כ הכא נמי הבצלים לא נעשו נבלה, ואע"ג דהאחרונים דחו דברי רמ"א, מ"מ יש לצרפו לסניף לענין ס"ס, וא"כ מכל הלין טעמי יש להתיר התבשיל דנ"ד, וכל זה כתבנו לענין הלכה, אבל לענין מעשה יורינו המורה, ושכמ"ה:
תשובה. תחלה וראש אביע אומר על מה שכתבתם בשם מוה"ר ז"ל בהגהותיו כ"י בסי' צ"ב אות י"ב, שכתב כיון שהאחרונים ז"ל דחו דברי מרן ז"ל, יש לסמוך עליהם בהפ"מ ולכבוד שבת, הנה זאת מן המודעים אחר המחילה מכבודו, אין לסמוך על דבריו אלו, ואגב שטפיה כתב כן, יען כי מאחר שאנחנו קבלנו הוראת מרן ז"ל, וכאן פסק הדין בלי שום חולק, וגם שהוא להחמיר, אפילו אם יבואו מאה אחרונים לחלוק עליו להתיר אין שומעין להם, כי אנחנו מחויבים ללכת ע"פ הוראותיו מכח הקבלה שקבלנו, חוץ מדבר שיש בו מנהג ברור שנהגנו בו הפך, אז גדול כח המנהג המוסמך על סברת הפוסקים, ולכן בדין זה שפסק מרן ז"ל בשה"ט כסברת המחמירין, ולא הביא סברת המקילין אפילו בלשון וי"א, או יש מי שאומר, אין אנחנו יכולין לזוז מדבריו, ומה שייכות יש להכרעה זו של הפ"מ בענין זה, מאחר שהוא פסק לאסור בכל גוונא, והכרעה זו של הפ"מ לא אמרוה אלא בהיכא דמרן ז"ל סתם כסברה זו, והביא סברת החולקין בשם יש אומרים, אז עושין הכרעה כזאת לומר דדעתו של מרן ז"ל נמי הכי להתיר בהפ"מ, מאחר שזכר דיעה השנית ג"כ, אך בענין זה לא זכר סברת החולקים כלל, והביא סברת האוסרין בסתם, ודאי דעתו לאסור בכל גונא:
הנה פי כן ברור כשמש, שדבר זה שכתב מוה"ר ז"ל על דין שפסקו מנין ז"ל בסי' ק"ג אגב שטפיה כתביה, וכבר מקדמת דנא כשהיה מוה"ר ז"ל בחיים, שלח לי הקונטרסים של הגהותיו על ש"ע יו"ד מסי' א' עד סי' קכ"ב, וציין בפתקא אחת את כל המקומות אשר כתב בהם גילוי דעתו, ובענוותנותו הגדולה בקש ממני לעיין בהם, ואנא עבדא עיינתי בהם בס"ד, והערותי על דבריו באיזה מקומות וכמדומה שבכלל ההערות היא הערה על ד"ז, ורשמתי כל דבר שיעור ארבע או חמש קנטרסים ושלחתי לו, אך באותו פרק היה לו חולי, ולא בא לבהמ"ד כמה ימים, ובאו ימי פורים ופסח אחריהם, ולא ראה הקנטרסים שכתבתי, ומה דבני ובני חזרתי ולקחתי הקונטריסים להוסיף בהם דברים, ונשארו אצלי, ולא אסתייעא מילתא לעיין בהם מוה"ר ז"ל כלל, ונתערבו עם כמה ניירות, ולא נמצאו לשלחם אליו אח"כ, ורק זוכר אנו כי בע"פ אמרתי לו שני דברים, ואחת מהם מה ששגג קולמסו הטהור בדין התולעים של היגור'טי, ותכף ומיד תיקן הדבר בקנטריס שלו, כך אני זוכר, ודברי אלה יהיו שמורים. אצל מעלתכם למשמרת:
ואשר כתבתם לעשות ס"ס ע"פ סברת האומרים דלילה אחת לבדה פוגמת, הנה כפי מנהגינו פה עירינו בהוראות איסור והיתר אין עושין מסברה זו ספק גמור, כי סברה זו חלושה מאד, ורק תועיל לסניף כפי הענין. ואשר כתבתם עוד לעשות ספק מכח סברת הש"ך ס"ק כ"א, דכתב בהפ"מ יש להקל ולומר דבלוע לא נעשה נבלה, ואע"ג דקי"ל כסתם מרן דלית ליה סברה זו, אתם חשבתם לעשות מזה ס"ס, הנה בודאי ידוע לכם כי גדולי האחרונים שהיו בדורות שלפנינו שהיו גדולי הדור, ה"ה הגאון מהריט"א ז"ל בשמחת יו"ט סי' י"א, וחק"ל ביו"ד סי' א', ובמהדורא בתרא סי' ב', כתבו דאין לעשות ס"ס נגד סברת מנין ז"ל, מיהו אנחנו פה עירינו בג'דאד יע"א מנהגינו לעשות ס"ס נגד מרן ז"ל כדברי הגאון חיד"א ז"ל, אך כל זה הוא דוקא בדבר שיש בו ספק אחד מצד עצמו, ואינו נגד מרן, ורק הספק הב' בלבד הוא נגד סברת מרן ז"ל, עבדינן ס"ס בזה, וכמו ענין ס"ס שהביא הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר יו"ד סי' מ"ב אות נו"ן, דספק א' הוא אי שפכי או לאו, ואת"ל דלא שפכי אפשר הלכה כגדולי עולם המכשירים בשתי מרות ע"ש, דבזה חד ספק בלבד הוא נגד סברת מרן, והיינו טעמא דאמרינן אפשר גם מרן ז"ל יודה בכה"ג לפסיק כהמכשירין, מפני שהוא ספק אי שפכי, וכמ"ש הרב דבר משה ז"ל ח"ג סי' ב', ועוד עיין לו בח"א א"ח דף כ"ב ע"ש, אבל אם השני ספיקות הם הפך מרן ז"ל לא עבדינן ס"ס, וזה ברור ופשוט, על כן אין לכם לעשות ס"ס, בהיכא שהשני ספיקות הם הפך סברת מרן ז"ל. גם ודאי לא נעלם ממעלתכם, מ"ש הגאון חיד"א ז"ל במחב"ר יו"ד סי' ט' אות ב', דכשסתם מרן לאסור, ואח"כ הביא סברת יש מי שאומר להתיר, צריכין אנחנו לפסוק לאסור אפילו בהפ"מ ע"ש, וא"כ בהך דסי' צ"ח ס"ה שסתם מרן כאוסרין, צריך לפסוק כן אפילו בהפ"מ:
ואשר כתבתם סברה א' שהביא רמ"א בסי' צ"ט, דאם לא נודע האיסור עד שנוסף ההיתר לא אמרינן חנ"נ, לא ידעתי מה תועלת מצאתם בסברא זו לנידון שלכם, ועוד הלא מעיקרא סברה זו דחויה היא, וכל האחרונים מחו לה אמוחא, ופשטה ההוראה פה עירינו הפך זה, ולא משגחינן בהאי סברה כלל לעשות בה ס"ס, ורק אי אית לן ס"ס גמור תהיה סברה זו לסניף, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ח
שאלה. ראובן תושב סנגפור יע"א, כתב לשמעון תושב בגדאד יע"א, שיקנה לו חמאה של גוים לסחורה, שימכרנה בעיר סנגפור לגוים, ושמעון קנה לי חמאה מעורב בה חֵלב בהמה שנתבשלו ביחד, כדי שיתערבו יפה, והניחה בכלים ושלחה לסנגפור ליד ראובן, וכשבאה ליד ראובן הרגיש והבין שזו החמאה מעורב בה חֵלב, והרי יש כאן תערובת בשר בחלב דאסור בהנאה, ושאל על זאת לחכם אחד עובר אורח שנמצא שם, וא"ל שמותר למכרה לגוים, מפני שזאת התערובת נפגם, וכיון שהוא נותן טעם לפגם מותר בהנאה, ועל פיו של זה מכר ראובן מקצת ממנה, ונשאר אצלו הרוב ממנה שלא נמכר, ומחמת שנתישנו אצלו רצה ראובן לחזור ולבשלה פעם שנית, כדי שיוסיף עליה עוד חמאה טובה ונקיה, ועי"כ תמכר בטוב, והורה לו אותו חכם שמותר לו לבשלה ע"י גוי, וכן עשה, ובשלה ע"י גוי פעם שנית עם תוספת החמאה שהוסיף עליה. ומה דבני ובני בא חכם אחר עובר אורח לעיר סנגפור, ויספר ראובן לפניו דבר זה, וא"ל החכם שאסור למכרה, כי אסורה בהנאה משום בב"ח, וצריך לקבור אותה, ועתה ראובן שואל איך יעשה, אם האמת כדברי זה החכם השני שאומר אסורה בהנאה, והנה יש בזה הפסד גדול, כי זה הנשאר שלא נמכר עולה סך גדול ומרובה. יורינו המורה ושכמ"ה:
תשובה. מה שאמר החכם הראשון לראובן דמותר למכרה לגוים ואינה אסורה בהנאה, מפני שזו התערובת נפגם, טעה בזה הטעם של ההיתר, כי באמת תערובת זו אינה פגומה, כי בכאן ובכ"מ אלו המוכרים מערבים עם החמאה חֵלב בהמה בשבול הרווחתם, כי החֵלב הוא בזול הרבה מן החמאה, והרי תערובת זו נאכלת היטב אצל הגוים, ורק אחר שתתיישן תערובת זו כמה ימים נרגש בה פגם קצת, מצד ישון החלב של בהמה המעורב שם, כי החלב טבעו להפגם אחר ישון, וזה הפגם הוא מחמת ישון גופו עצמו, ולא מצד תערובת החמאה, ולכן אחר שנאסרה תערובת זו בהנאה כשנתבשלה, אין הפגם הזה הנעשה מחמת ישון חלק החֵלב מציל אותה מאיסור הנאה שהיה בה, ע"י הבישול שנתבשלה ביחד:
והנה נודע, דהגאון פליתי סי' פ"ז ס"ק ט"ו ס"ל טעם פגום בב"ח אסור, וחלקו עליו הגאון שפ"ד והגאון חו"ד, וס"ל דאפילו בב"ח ג"כ טעם פגום מותר, וכן הגאון חק"ל יו"ד סי' ע"ג חקר נטל"פ בכלאי הכרם ובב"ח מותר או אסור, והעלה דמותר, וכתב דאשתמיט מהרב פלתי דברי הרמב"ם בפרק ט"ו מה' מ"א שכתב להדיה נטל"פ בב"ח וכלאי הכרם שרי ע"ש, מיהו כל זה הוא אם נתערב בב"ח פגום בדבר אחר, דאמרינן כיון שהוא פגום אינו אוסר את דבר זה שנתערב עמו, אבל תערובת בשר בחלב עצמו, אפילו אם נפגם לא הותר מאיסור שלו, וכן מפורש להדיה בתשובת מהרלב"ח ז"ל סי' פ"ח, דדוקא אם נתערב בב"ח בדבר אחר שפוגם אותו, אמרינן נטל"פ מותר ואינו אוסר לאותו דבר, אך בשר בחלב עצמו אין לו תקנה בפגם שאם עירב בו דבר מר וכיוצא שפוגמו איני מותר בזה, ונשאר באיסורו הקדום באכילה ובהנאה. וכן ראיתי להגאון יעב"ץ ז"ל בשאלת יעב"ץ ח"א, בתוך התשובה דסי' קנ"ו, שהביא דברי הט"ז בסי' צ"ה ס"ק ט"ו, מה שנתקשה מדברי רמ"א ז"ל דסי' פ"ז, גבי בורית, וכתב ע"ד וז"ל לק"מ דבב"ח ודאי שאני, שהוא מן הנקברים דאפילו אפרן אסור אע"פ שאין כאן לא ממש ולא טעם וריח כל עיקר, כ"ש שלא הלך איסורו ע"י שקבל טעם פגום מדבר אחר, אחר שכבר נאסר, ואע"ג דנטל"פ בבב"ח נמי שרי, היינו בנפגם קודם שנאסר, אבל משנאסר אין לו תקנה בפגם כלל, כדמוכח מהנז"ל, והו"ל כחרכו לאחר זמנו עכ"ל ע"ש, ועל כן בנ"ד דבתחלת תערובת החמאה שבשלה עם חֵלב לא היה שם פגם, וכבר נאסרו בהנאה בתערובתן ע"י בישול, הנה אע"ג דנפגם קצת מחמת ישון חלק החֵלב אין זה הפגם מתירו מאיסור שהיה בו, ולכן אין בטעם זה של אותו חכם ממש להתירו בהנאה:
ברם יש פתח להתיר בהנאה בנ"ד למכרה לגוים מטועם אחר, והוא, כי בנ"ד אין כאן תערובת בשר בחלב, אלא הוא תערובת חֵלב בחָלב, וכיון דאיכא הפסד גדול מרובה כמ"ש בשאלה, דהסחורה הנשארת אצל ראובן שלא מכרה עדיין עולה סך גדול, על כן יש להתיר למכרה, והוא כי מצינו להרב פרי מגדים בפתיחה להלכות בב"ח, שהעלה המבשל חֵלב בחָלב אסור בהנאה מן התורה, ודקדק זה מדברי הרמב"ם פ"ט מהמ"א, וכתב כן משמע מן מנחת יעקב, וכן מפורש בס' בית הלל, ואע"ג שמדברי הרמב"ם בפירוש המשניות בפ"ג דכריתות משמע דמותר מן התורה, לא סמכינן עמ"ש בפירוש המשניות ע"ש. והנה כמה אחרונים ז"ל השוו דברי' שבספר היד, עם דבריו בפירוש המשניות להתיר בהנאה, והגאון דגול מרבבה כתב מדברי הרמב"ם בספר היד אינו מפורש דאסור בהנאה, אבל בדבריו בפירוש המשנה מפורש דאינו אסור בהנאה, על כן הסומך על דבריו בפירוש המשנה במקום הפסד לא יפסיד. גם הגאון פלתי בסי' פ"ז ס"ק י"ג הביא דברי הרמב"ם בפירוש המשנה, ועיין בשו"ת בן יאודה סי' כ"ה שהבוא דברי הגאון פלתי הנז', וביאר דבריו וכונתו, והעלה שהגאון פלתי סובר לדינא' דחֵלב בחָלב מותר בהנאה ע"ש. גם הרב אהל יוסף בתשובה סי' כ"ד העלה כדעת הרמב"ם, דס"ל חלב בחלב מותר בהנאה מן התורה, גם הרב נחפה בכסף ח"ב ביו"ד סי' א' העלה כן כדעת הרמב"ם דמותר בהנאה, אך הוא כתב מסברה דנפשיה שיש לאסור מדרבנן, ושוב הביא מדברי התוספות משמע דאסור בהנאה ועשה בזה ספק פלוגתא דרבוותא, וצרפו עם ספק אחר לעשות מזה ס"ס ע"ש, והגאון חתם סופר ביו"ד סי' צ"ב, הביא מהגאון כנפי יונה לאסור בהנאה, וגם הוא ס"ל כדעת הרמב"ם להתיר בהנאה, ושוב הביא דברי הגאון דגול מרבבה שכתב המיקל לא הפסיד, וכתב דהמורה ובא כדברי הגאון דגול מרבבה אין מזחיחין אותו, ע"ש, ועיין קהל יאודה ובס' דינא דחיי, והרדב"ז ח"ב סי' רמ"ה ע"ש:
והנה הגאון מחב"ר סי' פ"ז ס"ק ט"ו כתב שבחזרת הרה"ג מהר"י הכהן לעה"ק תוב"ב, המתיק סוד עם הרב בעל נחפה בכסף ושאר רבני עה"ק, וא"ל שהיה מסתפק בנרות חלב שמערבין בם הגוים חמאה, ויש מקום פתוח להתיר מפירוש המשנה להרמב"ם, וכמדומה שהרבנים הנז' לא עשו עיקר מפירוש המשנה הנז'. וכתב עוד ששמע מאדם גדול שהרב מהרח"א ז"ל אסר הנירות שהיו מעורבות חלב וחמאה וצוה לקוברם, והרב מהר"א חאקו ז"ל נתווכח בדבר זה עם הרה"ג מהר"י הכהן ז"ל והסכימו לאסור, ועל כן כתב הגאון חיד"א שם תורת העולה הנירות הללו שערבו הגוים חמאה וחלב, וקני ישראל אסור להדליקם וטעונים קבורה כהוראת מהרח"א ז"ל ע"ש. ועיין להרב שמן המר ביו"ד סי' ב' שגם הוא עמד על דין זה של נרות חלב וחמאה, ופסק לאסור, וכן הרב מהר"א ישראל בכסא אליהו דעתו לאסור כסברת הגאון חיד"א ז"ל, אך מדברי הרב משה ידבר בנו של הרב מהר"א ישראל ידענו כי הרה"ג מהר"י הכהן ז"ל בסוף ימיו חזר בו, ונעשה מכת המתירים, ועוד ראיתי להגאון חיד"א בספרו יוסף אומץ סי' פ"ג דף נ"ז ע"ב, שציין על ספרו מחב"ר הנז', ושוב הביא דברי רבו בנחפה בכסף ח"ב הנז"ל, שעשה ד"ז ספק פלוגתא דרבוותא, ולא טען כאן כאשר טען בספרו מחב"ר הנז' על תשובת אהל יוסף, ונראה דמודה הוא שדין זה הוי ספק פלוגתא דרבוותא:
איך שיהיה, הנה בתערובת דנ"ד שהיא חֵלב בחָלב, יש מתירים בהנאה, ויש אוסרים בהנאה, ומאחר דיש בנ"ד הפסד גדול לפי דברי השואל, אית לן למנקט כפי הכריעת גאון אחרון, הוא מהר"י לנדא ז"ל בדגול מרבבה, שכתב במקום הפסד הסומך להתיר לא הפסיד, וכבר גם הגאון ח"ס בסי' צ"ב כתב דהמורה ובא כהגאון דגול מרבבה, אין מזחיחין אותו, ואע"ג שכתב ואי קמאי דידי אתי אני אוסר, עכ"ז נראה כהאי גוונא דנ"ד שיש הפסד גדול מאד, שיש לשואל מזה הסחורה בסך עצום כנז' בשאלה, ודאי גם הח"ס היה מתיר בפה מלא, אבל אי ליכא הפסד, אע"פ שנקרא הפסד מרובה לפי דין המפורש בדיני הפ"מ, אין לבי נוטה להתיר, ונ"ד שאני כאמור:
ודע, כי אותו חכם שהתיר לו לבשלו ע"י גוי פעם שנית, בשביל תוספת חמאה שרוצה להוסיף בו, ודאי טעה בכך, דהא לכ"ע גם חֵלב בחָלב לוקה בבישולו מן התורה, ואיך יבשלנו ע"י גוי, והלא קי"ל כל דבר שאסור לישראל לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו, ואפילו בשאר איסורי לאוין, וכאשר כתבתי בס"ד בזה בתשובה אחרת. ואין להתיר ג"כ מטעם דכיון שזו החמאה נתבשלה בתערובת החלב פעם ראשונה בעיר בגדאד ע"י שמעון, ולכן מותר לראובן לבשלה פעם שנית, דזה אינו, חדא הא קי"ל בא"ח סי' שי"ח יש בישול אחר בישול, ואפילו לסברה שהבוא' מור"ם בסי' שי"ח דס"ל אם אינו מצטמק ויפה לו אין בישול אחר בישול, הנה הכא הוא יפה לו בודאי, כמ"ש בשאלה שבשלה פעם שנית כדי להטיב אותה, ועוד הלא זה בבישול שני הוסיף בה חמאה, והרי היא מתבשלת עתה בזה החלב המעורב בה, ועיין במחב"ר ס"ק טו"ב בד"ה והרב אליה רבא ע"ש. עוד מצינו להרב שבות יעקב ז"ל ח"א סי' ל"ח שכתב אף למ"ד לענין שבת אין בישול אחר בישול, מודה לענין בב"ח דאסור ע"ש, וגדולה מזו מצינו בתוחב כף חולבת בן יומו תוך בשר, דאוסרין הכל בהנאה, אף דחלב הבלוע בכף נתבשל כבר וכו' ע"ש, הנה כי כן ודאי אסור לבשלו פעם שנית, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן ט
כתב מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' ק', ביצה שיש בה אפרוח אפילו באלף לא בטלה, וכתב הגאון כו"ף וז"ל, ביצה שיש בה אפרוח לא יצוייר התערובת, דאם גם באינך ביצים יש אפרוחים כולם אסורים, ואי לית בהו מה תערובת שייך, עכ"ל, (כלומר ישליך את הביצה שיש בה אפרוח, כיון דניכרת היא, דכל הביצים שנתערבה בה אין בהם אפרוחים והרי ניכר האיסור), על כן פירש דברי מרן שם כך וז"ל, כונת המחבר באומרו ביצה שיש בה אפרוח להיפוך, ופירושו שהיה אפרוח בביצה, והוציאו מביצה, ונתערב עם אפרוחים אחרים, ואינו ניכר, וקמ"ל דזה האפרוח שהיה בביצה אסורה מתחלת ברייתו, ונקרא בריה ואינו בטל עכ"ל, ודבריו תמוהין דמרן נקיט ביצה שוש בה אפרוח לא בטלה, דקאי להדיה על הביצה, והוא מפרש דבריו דקאי על האפרוח, ועוד אם כאן ישב המשמעות להפך כמו שמיישבים המשנה, בדרך חסורי מחסרא והכי קתני, מה יפרש בדברי מרן שכתב בדין הביצה שנמצא בה דם, ועוד בלא"ה לשונו מגומגם, ומה שכתב שנתערב באפרוחים אחרים לא ידענו כונתו בזה, דממ"נ אם כולם טהורים וחיים, וזה האפרוח טמא הוא, והוא ג"כ אינו ניכר, מה חדוש קמ"ל, הלא כל בע"ח לא בטלי, ואם האפרוחים כולם שחוטים, ואין ראויים להתכבד דבטלי, ורק זה שנתערב עמהם אסור מפני שנמצא בביצה, הנה כל האפרוחים תחילתם היו בביצה ודין אחד לכולם, באופן שאין דבריו מובנים לנו. והגאון חו"ד ז"ל בביאורים סק"ג, כתב לא קשה כלל וכו', כגון שבשעה שהיה ריקום האפרוח בשלימות בתוכה, היה ניכר כשהעמידה לפני השמש, ואח"כ נתרסק האפרוח בתוכה, כגון ע"י נענוע וכיוצא, ונתערבו עד שא"א להכיר, אי נמי שמחמת בישול נתקלקל הריקים ואינו ניכר, ונתערב בין ביצים מוזרות, שא"א להכירן, וגם דבריו אינם מובנים לנו, חדא איך ניכר האפרוח מבחוץ כשמעמידה לפני השמש, ועוד איך יתרסק האפרוח בתוכה ע"י נענוע, ועוד יש לתמוה על עיקר דבריו, ואכמ"ל:
והנה נראה מדברי גאוני אשכנז ז"ל הנ"ז, שנתעצמו ונתקשו בדברי מרן ז"ל, מפני שרוצים לפרש מציאות התערובת היא כגון שנתערבה ביצה שיש בה אפרוח בשאר ביצים של היתר, ונתקשו בזה היכא משכחת מציאות זו, דאם ניכר האיסור יקחנו וישליכנו, ואם איני ניכר מנא ידע דאיכא באותה התערובת ביצה שיש בה אפרוח, וחתרו למצוא מציאות כזו ולא יכלו, ואנא עבדא חדשתי בס"ד מציאות בכה"ג, והיינו כגון שראובן היה לו ביצה ואסרה בהנאה על כל העולם, ואחר שאסרה בהנאה על הכל, מת ראובן, ונתערבה ביצה זו עם שאר ביצים, והנה ידוע מה שנאסר בקונם אפילו באלף לא בטיל, משום דהוי דבר שיש לו מתירין, וכמ"ש בגמרא דף נ"ט, וכ"כ הרב חקרי לב ח"ב סוף סי' מ"ב, דהחמירו בתערובת באיסור נדר דמין במינו דאפילו באלף לא בטיל, מטעם דהו"ל דבר שיש לו מתירין ע"י שאלה, כמ"ש בנדרים דף נ"ט, וכן דעת כל הפוסקים ע"ש, אך אם האוסר מת הרי זה אין לו מתירין ובטל, ועל כן אם נתערבה ביצה זו שאסרה ראובן ומת, עם בצים אחרים אשר כולם מותרים, דבטלה אותה ביצה מפני שאין לה מתירים, דהא אין האוסר בחיים, כדי שישאל על נדרו, אם אח"כ שברו אותם ביצים, ומצאו שיש בכולם אפרוחים, דנמצא אותה הביצה שאסרה ראובן היה בה אפרוח, הנה כל הביצים אסורים בהנאה שאסור למכרם לגוי, או להנות מהם לצורך רפואה, משום דאותה ביצה שאסרה ראובן על כל העולם, כיון דיש בה אפרוח לא בטלה, והיא אינה ניכרת, מאחר דכל הביצים נמצא בהם אפרוחים, הרי יש מציאות בתערובת ביצה זו בביצים של היתר, באופן שאינה ניכרת ביצה זו:
מיהו מציאות זו שחדשתי בס"ד, הוא לפי דעתם של רבני אשכנז הנז' שלא מצאו אופן לצייר בתערובת ביצה זו עם שאר ביצים, אך לדידי אין כאן קושיא מעיקרא, דדין מרן ז"ל איירי ששיבר ביצים הרבה בקערה זו אצל זו, ומצא אפרוח על אחת מהם, ונטלו וזרקו ולא נודע מאיזה ביצה נטל האפרוח, כגון זה שנטל אינו לפנינו לשאלו, או הוא לפנינו ושכח, וכל החלמונים עודם שלמים, ולא נטרפו ולא נתערבו זב"ז, אלא כל חדא לחודה קאי, או מעיקרא לא שברו הביצים לגמרי, אלא כל ביצה שברו ראש קליפתה, ובאחת מהם מצאו אפרוח וזרקו אותו, ולא נודע מאיזה ביצה נטל האפרוח, וכולם מונחים ביחד, ולא נודע באיזה מהם היה האפרוח בה, ועל זה קאמר ביצה שיש בה אפרוח לא בטלה, כלומר אע"פ שהושלך האפרוח ממנה, יש לגוף הביצה ההיא דין בריה, ולא בטלה, ואוסרת כל הביצים, כן נ"ל בס"ד, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:
סימן י
שאלה. אם מותר לטגן דגים בחמאה ולאכול, או"ד איכא למיחש לסכנתא ואסור, יורינו המורה ושכמ"ה:
תשובה. בדגים עם חלב מפורש בדברי מרן ז"ל בב"י סי' פ"ז, דאין לאכול מפני הסכנה, וכ"כ בלבוש, ועיין ש"ך וט"ז וכנה"ג הגהב"י אות י"ט, אך בספר חנוך בית יאודה סי' ס"א איתא, דוקא בחלב אסור, אבל בחמאה לית לן בה, וכ"כ בית לחם יהודה דלא אסר מרן אלא בחלב, אבל בחמאה או בשומן הצף ע"ג חלב לית לן בה, והרב פתחי תשובה כתב בשם רבינו בחיי ז"ל, דיש סכנה בדג עם גבינה, וה"ה עם חלב, וכתב באדני פז, דגים עם חמאה שרי כיון דכל העולם עושים כן:
והנה מדברי הרב שארית יהודה שהביאו בספר פחד יצחק אות בי"ת דף ס"ט, מפורש שאין לאכול דגים עם גבינה, וגם בחמאה נמי אין לאכול, וס"ל כדעת מרן דאיירי בכל גוונא, ולא נקיט חלב בדוקא כמ"ש הרב בית לחם יאודה, ובאמת כן משמע מדסתם מרן דבריו ולא פירש, ומה דנקיט חלב הוא שם הכולל כל מיני חלב, וגם הכנה"ג בסי' קט"ז הגהב"י אות כ"ב הבין דמרן ז"ל גם בדגים עם גבינה אוסר ע"ש, וכיון דס"ל כדעת מרן לאסור עם גבינה נראה דה"ה עם חמאה, דבשלמא גבי חלב יש טעם לחלק, וכמ"ש חנוך בית יאודה, אבל בין גבינה לחמאה מה טעם יש לחלק, ואם נאמר דמרן אוסר בגבינה, ה"ה דאוסר בחמאה, ואע"ג דהרב פחד יצחק הביא מן אדני פז, דמחלק בין גבינה לחמאה, לא כתב טעם לזה, אלא כתב להתיר בחמאה מפני שראה העולם עושין כן, ובאמת אין מזה הוכחה. גם מצינו להרב בית דוד ביו"ד סי' ל"ג, שעשה טעם לדברי מרן ז"ל משום דהחלב יוצא מגוף הבהמה הרי הוא כבשרה, ולהכי קשה אכילתו עם הדגם כדין בשר עצמו, שקשה לדבר אחר ע"ש, ולפ"ד אלו מוכרת אתה לומר דגם בחמאה יש לאסור, כיון דיוצאה מגוף הבהמה, והרי היא כבשרה, ועיין להרב עקרי הד"ט ביו"ד סי' י"א, שהביא מן בארות המים סי' א', שדעתו לאסור דגים עם גבינה, וכתב שהרב בית דוד ז"ל הסכים על דבר זה, והגם ששם לא נקיט חמאה אלא גבינה, אין טעם לחלק ביניהם, ובודאי מאן דאיסר בגבינה אוסר בחמאה, ומה גם לטעם שכתב הרב ב"ד ז"ל בעצמו, נראה דלא שנא וכדכתיבנא:
נמצא אע"ג דמרן ז"ל נקיט חלב, הא איכא רובא מן האחרונים דס"ל לאו דוקא חלב, ואיכא דכתבו להדיה לאסור בחמאה, ואיכא דלא זכרו בדבריהם איסורא אלא בגבינה, וכתבנו מאן דאסר בגבינה ודאי אוסר בחמאה ג"כ, דבשלמא בין חלב לחמאה וגבינה יש טעם לחלק, כמ"ש בספר חנוך בית יהודה, אבל בין גבינה לחמאה אין טעם לחלק, ומאחר דרבים הם שאסרו הגבינה בפירוש, ודאי דעתם לאסור גם בחמאה, ועילת מנהון דאסר בגבינה בפירוש הוא רבינו בחיי ז"ל, על כן נראה דאין להתיר דגים בחמאה, ואנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן דאסר בחלב, ורבים מן האחרונים דס"ל דמרן ז"ל איירי בכל גוונא, ולא כתב חלב בדוקא, ועוד מצינו שהרב פחד יצחק שהיה רופא מובהק וכתב שלא מצא שום נזק בזה בחכמת הרפואה, ועכ"ז כתב כיון שהדבר יצא מפי המלך הרב בית יוסף, מנעתי מתוך ביתי אכילת דגים עם גבינה וחמאה, ותו לא מידי עכ"ל. ועל כן אנחנו יש לנו לחוש לזה לאסור דגים, בין עם גבינה בין בחמאה, ועוד המנהג פשוט וידוע פה עירנו בגדאד, דאין אוכלים דגים מטוגנים בחמאה, ורק הגוים אוכלים כן, ושמענו שבכפרים שאין להם שמן שומשמין מטגנים דגים בחמאה, ואין לסמוך על מנהגם בזה, דעבדי מחמת חסרון ידיעה, מיהו אם חיותם תלוי בכך, יש להעלים עין מהם, ואין למחות בידם, אבל בתוך עירנו ודאי נמחה ביד מי שרוצה לאכול דגים מטוגנים בחמאה, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר: