אור ברסלב
שו"ת רב פעלים חלק ב › אורח חיים

שו"ת רב פעלים· רבי יוסף חיים מבגדאד

חלק ב · אורח חיים

מפתחות

סימן א

שאלה מחד ת"ח, בענין קימת חצות שהעתיק ספר אחד מספר נהר שלום להנשר הגדול הרש"ש זלה"ה, ובלמדינו אותם היינו נבוכים בענין ג"ע בכמה דברים, והוא שכתב שם על זמן תיקון חצות לילה הוא אחר שש שעות מן הלילה, שהוא אחר י"ב שעות מחצות היום, כשהחמה בראש כל אדם, שאז הוא חצות היום בג"ע, כי שם בג"ע היום והלילה שוין בקיץ ובחורף ע"כ. ובענין זה אנו צריכין למודעי, דלפי זה משמע דג"ע הוא ביבשה תחת קו המשוה, והיכן היא עומדת, ועתה חכמי הטבע והתוכנים שסבבו כל היבשה של כדור הארץ כולה, איך לא ראו את ג"ע, ואיך לא ידעו מקומה:

גם פליאה נשגבה מאתנו, דאמרו בגמרא דפסחים דף צ"ד, עוה"ז הוא אחד מששים בגן, והגן הוא אחד מששים בעדן, וא"כ אם כל עוה"ז הוא אחד מששים מגודל הגן, איך יצוייר שיהיה הגן בתוך עוה"ז, ולא עוד אלא אם הגן שהוא גדול ששים פעמים על שיעור עוה"ז הוא עצמו אחד מששים בעדן, איך יצוייר שיהיה העדן בתוך עוה"ז, דהא קרא כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, נמצא גם עדן עומד בעוה"ז:

ועוד דרך אגב רצינו לדעת מ"ש בגמרא דתמיד פ"ד על אלכסנדרוס מוקדון דמטא לפתחא דג"ע ורמא קלא פתחו לי בבא, ואמרו ליה זה השער לה' צדיקים יבואו בו, אם הדברים כפשוטן דמטא לג"ע ממש ודפק על הפתח והשיבו לו כך, וכן מ"ש בגמרא דכתובות דף ע"ז, שבקש ריב"ל מן מה"מ שיראהו מקומו בג"ע, והגביהו על חומת ג"ע לראות וקפץ ריב"ל לאידך גיסא, ונשבע שלא יצא, אם דבר זה היה כן ממש, ואם הוליכו למקום שהגיע לו אלכסנדרוס מוקדון או לצד אחר:

גם רצינו לדעת מ"ש בתיקונים דף ק"ך, באותם החכמים דאערע בהו חד מבעלי קבין דהוה רהיט כשרביטא, ועבד לון קפיצה, ואשכחו גרמייהו לפום מערתא כהרף עין, ועאלו אבתריה מערתא גו מערתא, עד דעאלו לחד פרדסא, והוה ההוא בעל קבין מתפשט מההוא גופא, והוה מתלבש בגופא אחרא, דאנפוי הוו נהרין כשמשא, והוה יתיב על כורסיא דמלכותא, ותלת מאה תלמידוי תחות כורסיא לרגלוי והוו קראן הבל הבלים אמר קהלת וכו' ע"ש, ורצינו לדעת אם דברים אלו כפשוטן, ובאיזה מקום היה הפרדס הזה. על כל הנז"ל יוריני ויאיר עינינו, ושכמ"ה:

תשובה. אתה חושב שחכמי הטבע והתוכנים סבבו כל היבשה וכל הים אשר בכדור הארץ, וע"פ מהלכם ממש, וראייתם בחוש הריאות בכל מקום ומקום, עשו צורת הכדור הנקרא "גלוב" העשוי בחכמה שקורין געוגראפיה, אינו כאשר אתה חושב, כי באמת זה ברור וידוע שלא הלכו לסוף צד הדרום כולו, ולא לסוף צד הצפון כולו, מפני שא"א לאדם שילך רחוק מקו השוה מחמת הקור, כי לפני קרתו מי יעמוד, וגם לסוף צדדי מזרח ומערב לא הלכו. והא לך לשון הרב ספר הברית ז"ל, מאמר ד' פרק ז', דע שהארץ היא כדורי, ותלוי על מרכזו באמצע אויר השמים, על בלי מה בגזרת אל חי, ובני אדם יושבים על שטח הכדור מסביב, באופן שגם חלק הארץ אשר על עפר השני נוכח השטח, והחלק אשר אנחנו יושבים עליה ממול רגלינו, גם שמה יש מדינות מיושבות מבני אדם, ועומדים בקומה זקופה כמונו, רקיע על ראשם, ושמים ממעל להם, ורגליהם רגל ישרה על הארץ מתחת נוכח רגלינו ממש, מלבד בערך עשרה מעלות ממעלות השמש בציר הצפוני והדרומו בכדור הארץ מפה ומפה, אין בו מדינה, ולא ישב אדם שם מרוב הקיר, על כי רחוקים המה בתכלית מקו השוה של מהלך השמש ותקופתו, שאינו אלא כ"ד מעלות מקצה מזה לפאת נגב תימנה לקו השוה, וכ"ד מעלות מקצה מזה לפאת צפון מקו השוה, וחום השמש אינו מגיע לשם, ולפני קרתו מי יעמוד, אבל שאר הכדור מיושב מסביב מבני אדם ומשפחות האדמה, אפילו באזור החם תחת קו המשוה, כי שם הכין להם הקב"ה ברחמיו מגן משרב, שהשמים מכסה בעבים ברוב הימים, גם אידים קרים ולחים שם, גם רוחות קרות יפיחו שמה, גם הרי שלג הגבוהים שיש שם, כל אלה ימעיטו החום, וימזגו האויר עד כי טוב לשבת שם, ולא כאשר חשבו הראשונים, באומרם שאין שם ישוב מחמת החום עכ"ד ע"ש. ודע כי התוכנים חושבים כל ט"ו פרסאות מעלה אחת, ונתנו מופתים ע"ז שאם ילך אדם לצד צפון מקו השוה ט"ו פרסאות, תרומם לו קוטב הצפוני מעלה אחת, ואם לדרום ילך ט"ו פרסאות ישפיל לו קוטב הצפוני מעלה אחת, והיתה זאת אצלם לאות אמת, שכל מעלה היא ט"ו פרסאות באדמה, וכמ"ש בס"ה מאמר ט' פ"א ע"ש, ומזה תבין כי היסוד הוא השערה והמופת הוא שכליי:

וגם בענין הארץ אם היא שטחיית או כדורית, יש מחלוקת בין חכמי התוכנים, כי יש אומרים שהיא שטחיית, ומביאים ראיות לדבריהם, ויש אומרים שהיא כדורית ומביאים ראיות, והגם דכפי הנראה דברי האומרים כדורית הם עיקר, שמביאים הוכחה מן כוכב הקבוע שנקרא בערבי בשם גידי, שהם שנים אחד בצפון ואחד בדרום, ויוצא מבחן מאלו לאדם העומד על חוג הארץ ופניו למזרח, שאז ב' כוכבים אלו אחד לימינו ואחד לשמאלו, שבזה יוצא הכרח שהארץ היא כדורית, וכאשר מפורש אופן המבחן הזה היטב בספר הברית מאמר ט' פרק ג' ע"ש, עכ"ז אתה המשכיל דע באמת כי כל דברים אלו וכיוצא בהם, אשר תמצא בדברי חכמי התוכנים, כולם בנויים ע"פ השערת השכל, וכל דבר הבנוי על יסוד המיוסד בהשערת השכל, אע"פ שתמצאנו הכרחי, הנה הוא עלול לסתירה ולחרבן, כי אפשר שיתחדש אח"ז לעיני המשכילים איזה ידיעה שכלית יוצאה ממציאות הטבעיים, שנעלמה מן הראשונים שבנו בנין על יסוד אשר יסדו בשכלם. ומחמת כן יוצא סתירה לכל הבנין אשר בנו, כי כשיחרב היסוד יפול הבנין, ודבר זה הוא מצוי תמיד, שאנחנו רואין דור אחר דור מוסיף חכמה וידיעה בעניינים הטבעיים, כננס ע"ג ענק, והאחרון רואה מה שלא ראו דורות הראשונים. והנה במשך שני אלפים שנה שעברו עד עתה, כמה בניינים בנו וסתרו ובנו חכמי הטבע והתוכנים בחכמתם, זה בונה וזה סותר כבנין פיתום ורעמסס:

קנצי למילין לא כאשר חשבת וכתבת בשאלתך, דחכמי הטבע והתוכנים סבבו והלכו בכל היבשה כולה של כדור הארץ ומדדוה, אלא נקוט האי מילתא פסיקתא, דחכמי הטבע והתוכנים אשר הם יסדו וציירו את תמונת הכדור, לא ראו ולא הלכו להלאה מעשרה מעלות ממעלות השמש בציר הצפוני והדרומי בכדור הארץ, הן בים הן ביבשה, ולא עוד אלא גם קצה המזרח וקצה המערב לא דרכה רגלם, ולא ידעו מדתם, ואם תראה נותנים מדה ושיעור בכדור הארץ, כל זה בנוי ע"פ השערת השכל שמדמין מלתא למלתא, מן המקצת שרואין בעיניהם:

ואביא לך דוגמה מן המידות שעושים ע"פ השערות ללמוד דבר מדבר, והוא מ"ש הרב ספר הברית. מספריהם, וז"ל כמות הארץ בעיגולה, ר"ל בקו הסובב שלה על במתי ארץ, הוא חמשה אלפים וארבע מאות פרסה, כי כל מעלה מש"ס מעלות השמש אשר תסבב בהם את הארץ, היא ט"ו פרסאות בארץ מתחת על קו המשוה של הארץ, שהוא קו היושב על חוג הארץ, והוא הסובב את כל הארץ לנכח משוה היום וכו', ואם תכפול ט"ו פעמים ש"ס יעלה חמשה אלפים ארבע מאות, והיא אלף תשי"ט פרסאות בעוביה, הוא קו הנוקב ועובר כל עומק הארץ מן הקצה אל הקצה, כי כל שיש בהקפו שלשה טפחים יש ברחבו טפח, ופורתא לא דק כלומר אותם אף שצריכין להיות יתר על אלף תשי"ט, על כי אינו כדור שוה ומשוה מכל צד ופאה ממש, מפני שבאמת יש על פני האדמה הרים גבוהים ועמקים עמוקים, אף גם דאינם נחשבים למאומה נגד גודלה, ובזה שטח גבנוניתה מחזיק מיליאן פרסאות מרובעות עכ"ל, וכל זה כתב הרב ז"ל מספרי התוכנים אשר שפטו כך, ואנכי הצעיר יש לי טענה לטעון לסתור השערה זו, ואין כאן מקום לדבר בזה:

וגם כל המקומות אשר תחת קו המשוה של מהלך השמש ותקופתו, שהם כ"ד מעלות מקצה מזה לפאת נגב תימנה ולקו השוה, וכ"ד מעלות מקצה מזה לפאת צפון מקו השוה, לא דרכה רגלם בכל מקומות אלו כולם, ויש מדברות גדולים בחלק אסייא אשר לא דרכו רגלי אדם שם, וכן נמצא ג"כ מדברות רבות בשאר אקלימים שלא הלכו בם, ולא נודע מדתם ושיעירם, וגם בארץ גינה יש מדבר גדול ונורא, ולא דרכו בו חכמי התוכנים, ולא נראה להם מידתו ושיעורו בחוש. באופן כל מה שאתה רואה נותנים מידות ושיעורם בים וביבשה, הכל הוא על פי השערת השכל, דמדמין מילתא למילתא, ולמדין דבר מדבר, ועושין מזה יסוד להביא ממנו הכרח לדבריהם, אשר הקורא והרואה אותם בע"כ צריך להצדיק את דבריהם ולענות מודים מודים, אך באמת המשכיל יבין מדעתו דכל השערות אלו אע"פ שתמצאם ברורים כשמש הם עלולים לסתירה, ואפשר שיעמוד משכיל אחד ויחדש דבר אשר בו יפול כל הבנין:

צא ולמד מדבר אחד אשר קרא להם, והוא כי מפורש בתורתינו הקדושה שיש לאויר כובד, ולרוח משקל, וכל הפלוסופים הקדמונים מלאו פיהם שחוק על הדבר הזה, וטענו טענה אשר כל שומעה נראית לו ברורה כשמש, ויחליט שזו הטענה אין עליה תשובה, כי טענו אם יש לאויר כובד, ולרוח משקל, איך כל החלל הזה של העולם מראשו של אדם עד לרקיע הוא מלא אויר, ואין האדם מרגיש בכובד שלו אפילו מה שהוא, ואיך הרוח עובר על גוף האדם ומנשב על פניו, ואין האדם מרגיש במשקלו, וכל השומע טענה זו הוה אמר יציבא מילתא, והנה סוף דבר אחר כמה דורות הודו הפלסופים בעצמם שיש לאויר כובד ולרוח משקל, אחר שנתחדשו אצלם כלים חדשים שבהם יכולים למשוך האויר מכל כלי שהוא חליל, דאז הוא מלא אויר בהכרח, והמה שקלו הכלי בהיותו פתוח שהוא מלא אויר, וחזרו ושקלוהו אחר שמשכו האויר ממנו, ומצאו הפרש במשקל, ובע"כ הודו שיש לאויר כובד ולרוח משקל, כי א"א להכחיש חוש הריאות מפני קושיא שהיא יצאה ע"פ הסברה, ואז התחכמו לתת טעם מוסבר איך אין האדם מרגיש בכובד מפני כי ברא הקב"ה באויר כח המושך וכו', וכאשר מפורש הדבר בספר הברית, ואין כאן מקום להאריך בענין זה, וזכרתי דבר זה פה לדוגמה, אך דע כי יש ויש כמה דברים כיוצא בזה, שהיו מוחלטים אצל חכמי הטבע והתכונה לדבר ברור כשמש, ולבסוף הם עצמם הפכו הקערה על פיה, וסתרו כל מה שהחליטו, הוא הדבר אשר דברתי למעלה, דבניינם דומה לבנין פיתום ורעמסס. ושמעתי שאחד חכם חוקר מחכמי האומות, עשה בהשערת שכלו ע"פ ראיות והוכחות, דאחר כו"כ שנים יהיו נוספים בני אדם בעולם כו"כ מיליון יותר על מה שיש עתה, ואז לא ימצא בארץ מקום אשר יכיל לכו"כ בני אדם, ושחקתי על חלומותיו ועל דבריו, ואלו החוקרים כך דרכם לבנות בנין על יסוד אשר יחדשו בשכלם, ותמצא יסודם הבל ונפל כל הבנין, אע"פ שתראה מביאים מופת ליסוד בניינם נדחה מצד אחד בקנה אחד, ואין כל מאומה בידם:

ואין צורך להאריך בדברים אלו יותר מזה, כי המשכיל יבין נקודת האמת מתוך דברים קצרים אלו שכתבתי, והוצרכתי להאריך קצת בזה כדי להעיר לב השואל, שידע באמת כל מה שדברו חכמי הטבע והתוכנים במידת כדור הארץ וציור שלו, הוא בנוי ע"פ השערות שכליות, ואין מי שמדד הארץ בקנה המדה, ואין מי שהלך על פני הארץ כולה, וראה בעיניו מן הקצה אל הקצה, ימה וקדמה וצפונה ונגבה. הלא תמצא דיעות שונות נפלו אצל התוכנים בארץ הלז בכמה דורות, ואזכיר מהם רק קצת מהם לדוגמה, הנה בתחלה חשבו קצת מן התוכנים שהארץ היא שטחיית, ויש הסכימו היא כדורית רק מצפון לדרום, ונתנו מופת על זה, ויש סוברים שהיא כדורית גם ממזרח למערב, ונתנו מופת על זה, אך לכ"ע אין פני הארץ בשוה, אלא ברא בה הבורא יתברך הרים גדולים מאד, ועמקים גדולים ומישור, ואני אומר מי מדד גובה ההרים הרמים וגבוהים ועצומים מאד, ומי מדד עומק העמקים, ועל כן איך יוכל שום חכם לשער ולתת שיעור ברור למדת כדור הארץ, הלא ודאי אפשר להכזיב ההשערה הזאת מכמה טעמים, שיש לתלות בהם הריסתה, על כן בע"כ אתה אומר אין דבר ברור ביד כל אדם יהיה מי שיהיה:

גם יש אומרים, הכדור עומד ואינו זז, וכמו שנראה פשט הכתוב דכתיב והארץ לעולם עומדת, ויש אומרים הכדור מתגלגל, ויש עוד דיעה אחרת בזה, וכל אחד עושה מופת לסברתו, ואע"פ שבאמת נראין דברי אחד מן הדיעות אלו עכ"ז כיון שאנחנו נושאין ונותנין בדבר זה בסברה, וההוכחות שמביאים עיקרם תלוי בסברה, הרי אין נמצא בזה דבר ברור, וכן יש עוד דיעות מוחלקות בעניינים כאלה עד סוף תהומה דארעא, והכל הוא כיוצא בזה:

גם עוד תדע, כי מהלך השמש והירח וכל הכוכבים והמזלות, ותנועתם ועניינם וסדרן לחודשי השנה, כל מה שכתבו בהם חכמי התכונה, הן בדברים שהסכימו כולם בהם, הן בדברי' שנחלקו בהם לדיעות שונות, זה אומר בכה וזה אומר בכה אל תחשוב ששום אחד מהם עמד על נקודת האמת לאמיתו, והשיג העניינים כמו שהן באמיתות, אלא הכל מדומין במדמה, יען כי כל אלו אין נמצאים בעצמותם על הארץ מתחת, ואין נמצא אצלינו גשם וטבע דומה לגשם וטבע שלהם, אלא גשמם וטבען הוא רחיק מגשם וטבע שלנו, ושל כל הנמצאים בארץ הלזו כרחוק מזרח וממערב, ואין החוש שלנו תופס ואוחז בעצמותם, ורק מראה קצת יש מצידם נראה לעינינו, וגם זה אינו מראה גמור ושלם, אלא הוא בערך טיפה מן הים:

והנה נודע אם יבא המהנדס להודיעך על בנין עיר גדולה, או בנין ארמון גדול, אין אתה יכול לידע אמיתות דבריו באופני הבניין ההוא ולהאמין בהם, אלא רק על ידי הקוין והנקודות שהמה סימנים לציורים שיצייר המהנדס בקולמסו, נמצא אין אתה מכיר ומבין אמיתות הדברים ההם, אלא רק על ידי הצטרפות החוש שלך שרואה כזאת בשאר דברים הארציים המוחשים הנמצאים לפניך על הארץ אשר אתה עומד עליה, ועל כן ידיעות אלו אשר יחדשו חכמי התכונה בשמש ובירח, וכל כוכבים ומזלות בסדר מהלכן וטבען, ותנועתם ועניינם וגבהן ושטחן, אשר ידיעות אלו הם דומין לקוים ונקודות שמצייר המהנדס בקולמסו, איך נוכל להאמין ולהחליט ולהסכים על אמיתות דבריהם אשר יחדשו ויגידו, ואיככה נוכל לנגוע בהם בשכלינו לתור לדעת אמיתות עניינם בלתי הצטרפות החוש, ומאחר דאין יסודות גשמן וטבען של אלו נמצא אתנו, ואין לטבען ויסודותיהם דמיון לטבעים ויסודות שאצלינו, אין כאן הצטרפות החוש בידיעת עניינם:

ואם תאמר הרי אנחנו רואין כי חכמי התכונה מגידין ומודיעים על העתיד, שאומרים בשנה פ' במקום פ' יתראה כוכב אחד, וככה יהיה באמת, וכן ענין לקות השמש והירח יגידו מקדם קדמתה, וככה יהיה כאשר יגידו ויודיעו בכיוון, הנה דע כי חכמת התכונה היא חכמה ופליאה, אשר כלליה נמסרו מן השמים לאדה"ר ולנח ושם ועבר והאבות הקדושים וזרעם, והיו מתחכמים בה הרבה, והיתה חכמה זו אצורה וגנוזה אצל ישראל, ומהם לקחו חכמי האומות חכמה זו וכלליה, ועל חכמה זו שהיתה בתחלה ביד ישראל בלבד, אמר הכ' כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו', ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הזה, ואחר שלקחו ולמדו חכמי האומות חכמה זו, יגעו וטרחו בה הרבה, ונתחכמו בה, ונתמעטה דור אחר דור מישראל, שלא נתעסקו בה הרבה, והנה על ידי אותם הכללים והיסודות חכמה זו שנמסרו מן השמים לאדה"ר ונח ושם והאבות, יש דרך מוצא לידע לקות השמש והירח מתי יהיה, ויש דרך מוצא ג"כ לידע מה שעתיד להתגלות כוכב זה במקום זה, וכן כיוצא בזה, והוא דבר אמת, כי מוצאו הוא מכלל ויסוד אמת המסיר מן השמים בחכמה זו של התכונה, אך על על מה שמחדשים חכמי התוכנים בחכמה זו מדעתם בגובה ושיעור וכסדר מהלכם וטבען ותנועתם ועניינם, על זה אני אומר כי אין לסמוך על אמיתות דבריהם, ואין להסמיך ולהחליט אותם, כי אפשר שהם שונים בהשערת שכלם, ולכן לא נקח מהגדתם וידיעתם, לא קושיא ולא תירוץ, לא הנחה ולא ישוב, כי אין בדבריהם דבר ברור:

וכדי לשכך דעתך בדברים אלו שאני כותב לך, אזכיר לך מעשה במלך שהיה חכם גדול בפלסופייא, והיה בימיו חכם אחד גדול בכל חכמה, ותוכן גדול, שטרח ויגע ולמד כל ימיו בספרי קדמונים ואחרונים, ויביאהו המלך לפניו, ושאל ממנו שאלה אחת עצומה בחכמת התכונה, ויען החכם ויאמר דעת חכם פ' ופ' הקדמונים בדבר זה הוא כו"כ, ואחריהם החזיקו בדורות הבאים אחריהם פ' ופ' ואח"כ באו פ' ופ' וסתרו דבריהם, ושפטו על דבר השאלה הזאת כו"כ, אח"כ בא חכם פ' וסתר דבריהם של אלו, והוכיח בראיות, כי אלו ואלו טועין הם, ולא מצא תשובה ליישב דבר השאלה, ונשאר נבוך בה, ואני עבדך טרחתי ויגעתי למצוא עשר ראיות לסתור דברי אלו ודברי אלו, והשגתי ישוב נכון לדבר זה והצלחתי למצוא לבנין שלי ט"ו ראיות, לחזקו ולאמצו, והגיד הכל למלך באר היטב, א"ל המלך אלו השלשה כיתות אשר דברו בזה חכמים הם, א"ל בודאי המה חכמים ונבונים, כי ספריהם יעידון יגידון על חכמתם, אבל אני עבדך אומר כי בדבר זה שגו, ואני השגתי האמת, הן בסתירת בנין שלהם, הן בחזוק הבנין שלי. א"ל המלך מאחר כי שלשה דיעות שונות אנחנו רואין בדבר זה מאנשים חכמים, נמצא אין כאן דבר ברור, שאם אתה הצלחת לסתור הבניין בעשרה קרדומות ולחזק בנין שלך בט"ו עמודים, אפשר יבא חכם אחר ויסתור בנין שלך בעשרים קרדומות, ויבנה בנין חדש ויחזקהו בשלושים עמודים, על כן נמצא אין נמצא דבר ברור בדברים אלו אשר יחדש האדם משכלו, ואין אצלי דבר ברור אלא רק מה שהשמש שוקעת במערב וזורחת במזרח. אבל מה שתאמר לי השמש כו"כ מדתה וכו"כ גובהה, ובחדשים אלו סובבת כך ובחדשים אלו מהלכת כך, וכל כיוצא בזה, אין בעניינים אלו דבר ברור, אפילו אם תביא לי אלף הוכחות, כי אני אומר שגיתם בדבר אחד שהיה אצליכם יסוד לבנות עליו בנין זה, ויבא אדם אחר וירגיש בשגגתכם, ויהרוס היסוד ההוא, וממילא נפל הבנין ונפלו כל אלף ראיות ההם מאליהם:

ועוד אשאלך, למה אתה עתה בדבריך שאתה מדבר לפני קורא אתה לכוכבים ומזלות גשם חמישי, א"ל מפני שאינם מגשם שלנו ואין יסודם מיסודינו, א"ל המלך מאחר דאינם מגשם שלנו מוכרח טבע אחר יש בהם, ולעשות מונח ע"פ הרגשתינו בגשם וטבע שלנו, הן בכימותם הן באיכותם הן בגובהן הן במה שיש בקרבם, הא ודאי כל' השגת האדם תהיה כפי הרגשת טבעו ומזגו, וכאשר תראה בנפש האדם שאין אנחנו יכולים לידע מהותה ועצמותה וטבעה וענינה, ושיעור מדתה וכמותה ואיכותה בשים אופן ע"כ, ודי לך בזה, והארכתי בדברים אלו כדי לישב דעת השואל, ויבין בדברים וינוח לו בעזה"י:

ועתה אשוב אליך להשכילך בדבר שאלתך בענין גן עדן דע כי מפורש בדברי רבינו האר"י זלה"ה בעץ חיים שער ציור העולמות פ"ג וז"ל, ביאור ג"ע הארץ כבר נתבאר שהוא נקודת האמצעי של קו שוה היום של כל העולם והוא לדרום א"י, והוא נגד בינה דמלכות דעשיה שהוא עולם הצפון לצדיקים, ונודע דהסט"א אין לה אחיזה בבינה, ולכן אין סט"א בג"ע, משא"כ בבהמ"ק אע"פ שהוא נקודת היסוד הוא יסוד דמלכות וג"ע הוא בינה דמלכות, ונודע שהחיצונים אין להם אחיזה בבינה וגם בחסד שהוא זרוע ימין, אך ביסוד דמלכות לפעמים יש להם אחיזה, ולכן בימי החרבן שלטה שם הסט"א, אך בג"ע אין אחיזה לסט"א כלל. ואמנם קרקע הגן שהוא הארץ שלו שהוא בינה דמלכות נוגעת ואינה נוגעת בזאת הארץ שלנו, והיא יותר זכה מאד מאד כערך היסוד אל בינה, ורקיעים שלה הם תשעה ספירות שלה ע"ד שביארנו בעוה"ז שלנו, והנהר הוא היסוד שבה, ועץ החיים הוא תפארת שבה, ועץ הדעת הוא עטרת היסוד שבה, שהנהר יוצא מתחתיו, ועץ הדעת סמוך לו, ולהיות ג"ע ארציי יש קצת אחיזה כל שהוא משם לחיצונים, והוא טו"ר אלא שאין נכנסים החיצונים שם, ובחטא אדה"ר גרם שיכנס הנחש עד עץ הדעת, ונגע בו וצעק העץ ואמר רשע אל תגע בי, והיה האתרוג שהוא נגד עטרה וכו' ושאר ספירות אשר שם הם שאר עצי הגן אכול תאכל, והיכל קן צפור שבו משיח בן לאה העליונה היא בינה שבבינה, והרקיעים הם ט"ס עלאין דילה, ובאמצע אותם הרקיעים נקודה חדא הנקראת עדן שהוא חכמה, ובו כלול כתר, ובזה נשלם כל הי"ס דמלכות דעשיה, ולהיות רקיע הגן הנז' בחינת הדעת, ונקודת אמצעי חכמה עדן, והוא בסוד זרוע שאין בו קליפה, לכן רקיע זה יותר מעולה מרקיע עוה"ז כנז' בזוהר פ' ויקהל דף ר"ט שנעשה מאש ומים עלאין, והנה זה הרקיע הוא תוך הרקיע דעוה"ז דעשיה, והוא הרקיע החופף נגד הגן ולא יותר, והוא תחת הרקיע דעשיה דבוק עמו בתוכו וכו', עכ"ד הצריך לענין שלנו:

נמצא כמה מילי דמעליותא למידין אנחנו מדברי רבינו האר"י ז"ל הנ"ז, כי ידענו מזה דקרקע הגן אינה כחומר קרקע שלנו, אלא היא חומר זך מאד, והיא מובדלת מקרקע שלנו, כי נוגעת ואינה נוגעת בקרקע שלנו. גם למדנו דעדן הוא באמצע הגן, גם למדנו דהרקיע אשר על ג"ע הוא בפ"ע, והוא זך מאד מאד ועומד תחת הרקיע של עוה"ז, ולרוב זכותו אינו נראה לעיני שום בריה העומדין חוץ לג"ע, ורק יושבי ג"ע שהם זכים ונקיים המה רואין אותו, ונהנין מן ראייתו. ועיין עוד לרבינו ז"ל בעץ חיים שער הארות זו"ן פ"ה, כתב על ג"ע הוא מדור לנשמות העליונות, והיא הנקראת ג"ע הארץ שעליה נאמר עין לא ראתה וכו', וזו היא סוד נקודת הטבור שהוא מחצית הגוף ממש, וכן ג"ע הארץ הוא נקודה אמצעית בכל סטרין בין בבחינת הישוב בין בבחינת שאין בו ישוב, ע"כ ע"ש:

גם הרמב"ן ז"ל בשער הגמול כתב וז"ל, גן עדן מצוי הוא בעוה"ז במקום ממקומות הארץ, וארבעה נהרות יוצאות משם, וכל מה שבא בכתוב מפשוטי סדר בראשית הכל אמת, אין מקרא מהם יוצא מידי פשוטו, ואנשי המידות עצמן אמרו שג"ע תחת קו ההשויה, שלא יוסיף היום ולא יחסר, ובספרי הרפואות ויונים קדמונים, וכן בספר אסף היהודי יספרו כי אספלקנות חכם מקדוני וארבעים איש מן החרטומים מלומדי הספרים, הלכו הלוך בארץ ועברו מעבר להודו קדמת עדן, למצוא קצת עצי הרפואות ועץ החיים, למען תגדל תפארתם על כל חכמי הארץ, ובבואם אל המקום ההוא ויברק עליהם להט החרב המתהפכת, ויתלהטו בשביבי הברק וכו', וכל אלה דברי אמת גלוים ומפורסמים גם היום וכו', ע"ש:

ואשר נתקשיתם במאמר הגמרא דפסחים דף צ"ד, שאמרו העולם אחד מששים בגן, והגן אחד מששים מעדן איך יצוייר לפ"ז להיות הגן והעדן המה בתוך עוה"ז, דע כי בסה"ק בן יהוידע כתבתי שם בפסחים וז"ל, הנה כפי המתבאר מספר הקדוש עץ חיים לרבינו האר"י ז"ל בשער ציור העולמות, משמע שיש ג"ע תחתון על פני הארץ הלזו ממש, ואין בדברים אלו לשון משל וחידה, ולפ"ז הדבר יפלא כיון דעוה"ז אחד מששים בגן היכן עומדת הגן בעוה"ז, ואמרתי בודאי בנס הוא עומד, ואינו תופס מקום בעוה"ז, וכאשר מצינו בבית ק"ק הארון אינו מן המדה, וכן כרובים אינם מן המדה, שאין תופסין מקום אלא בנס עומדין, וכן הגן התחתון בנס עומד, ע"כ לשוני שם. ודבר זה אמת הוא ומוכרח כיון דחומר הארץ של ג"ע הוא חומר זך מאד, ודאי ראוי להיות עומד בנס טפי מן ארון וכרובים, דגופם הוא חומר ממשי המצוי אתנו ורק קדושה חופפת עליהם, וכ"ש גן ועדן שהם חומר זך מאד וקדושה גדולה ועצומה מרחפת עליהם, דאין לוקחים מקום מן הארץ שלנו, אלא בנס עומדים:

ודע כי לעיקר הקושיא הזאת הייתי יכול לתרץ בשופי, דהא דקאמר אחד מששים בגן ואחד מששים בעדן, לאו לענין כימות קאמר האי שיעורא, אלא איירי באיכות הרוחניות והקדושה שבהם, וכן אומרו אחד מששים בגיהנם, ג"כ איירי על איכות, דהינו הרוחניות שבה, אמנם באמת זה שפרשתי בנס הוא עומד קושטא הכי הוא, דאינו תופס מקום וכן גיהנם נמי אינו תופס מקום ובנס עומד:

והנה בע"כ צריכין אנחנו לומר, דג"ע הוא גדול מאד מאד, מפני ששם כל נפשות הצדיקים מן אדה"ר עד סוף כל הדורות, מתלבשים בגופים זכים, ויש להם מלבושים ג"כ זכים שאינם מסוג חומר זה המצוי אתנו, ולכן אין צריכים גופים שלהם למזון ומים, אלא הם קימים ע"י ריח טוב של ג"ע, ושפע המזין הרוחני היורד להם מלמעלה דרך מקום אחד אשר פירשו רבינו בעץ חיים שם, דדרך אותו מקום עולין למעלה, והשפע יורד להם מלמעלה למטה, ושם כל צדיק נותנין לו מדור כפי כבודו, אך אין דרים שם אלא הנפשות, אבל רוחות ונשמות יש להם מקום אחד למעלה ברקיע, ושם בג"ע התחתון אשר יתלבשו הנפשות בגופים בדיוקנא דהוה להו בהאי עלמא, גם לובשים מלבושים זכים כמלבישים דהאי עלמא, הנה הם לומדים שם תורה בפנימיות הסוד, אשר אנחנו לא נוכל להשיגו בהאי עלמא, והנה בודאי הצדיקים והחכמים הנולדים מן אדה"ר עד סוף כל הדורות, הם רבים כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, וצריך להם מקום גדול כפי שיעור שארז"ל, דהגן הוא ששים פעמים על שיעור עוה"ז:

ואשר שאלת על אלכסנדרו' מוקדון שדפק על פתח ג"ע אם הוא כפשוטו ממש, דע כי ג"ע יש לו חצר סובב אותו, ופתח ג"ע העקרי הוא בתוך החצר ההוא, אך לאותו חצר ג"כ יש לו פתח, ועומדים בתוך החצר ההיא הכרובים ולהט החרב לשמור דרך עץ החיים, וכשבא אלכסנדרוס ודפק על הפתח, דפק על פתח החצר ההוא של ג"ע, ולא על פתח העקרי של ג"ע שהוא בתוך החצר, ודברים אלו שהשיבו לו המה מן הכרובים שבחצר, והם אשר נתנו לו דבר הדומה לעינים, כי כן נצטוו מן השמים. ואפשר לומר דמ"ש בגמרא שדפק על הפתח והשיבו לו דבר ונתנו לו גלגולת העין, ופרשו לו חכמים מה היא, ואשר שקל אותה כנגד כל כסף וזהב שהיה לו, הנה כל זה לא היה בהקיץ ממש, אלא במראה החלום ראה כל זה, כי אחר שאכל ורחץ הדגים ישן וראה כל זה בחלום, והכי מסתברא טפי, וכאשר פירשו הגאונים מאמרי רבב"ח בבתרא, שכל זה היה רואה במראה החלום, וכן י"ל נמי בהאי:

אמנם ריב"ל שרצה לראות מקומו בג"ע, והעלהו מה"מ על חומת ג"ע להראות לו מקומו שקפץ לתוך ג"ע זה ודאי היה בתוך החצר שהכניסו לחצר ההוא, והעלהו על החומה העקרית של הגן:

ואשר שאלת על מקום אותם בעלי קבין היכן הוא עומד, דע כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער אנ"ך פ"ג, בסוד מאמר התיקונים הנז' באינון בעלי קבין וז"ל, והנה יש מקום בג"ע התחתון ששם הוא נקודת בינה, וקרוב אליה עומדים אלו השבעה מלכים ואותם נשמות הצדיקים שיש שם כולם הם מבחינת בעלי קבין, שהם מזה סוד הק"ב הנז', לכן צריכין הם להתלבש באותם הקבין וכו' עכ"ל, נמצא מקום בעלי קבין אלו הוא אצל גן עדן, וזה הפרדס שראו החכמים הוא מכלל הקרקע של הגן, ועומד בצד הגן, והוא מקום מיוחד רק לאלו הנשמות של בעלי קבין שהם יושבים שם, ומתלבשים בגופים זכים, כמו גופים הנראין בגן של נשמות אלפים ורבבות צדיקים, אך פתח המערה הוא חוץ מן החצר של הגן, ומפורש בתיקונים שנכנסו במערה תוך מערה, ונראה שגג המערות האלה הוא קרקע החצר של הגן, אבל הפרדס הוא מכלל קרקע הגן, ובודאי שיש כמה פרדסים כיוצא באותו פרדס שראו החכמים, דכולם הם מקום מושב לנשמות אלו של בעלי קבין, והם ראו אחד מהם, ויתכן מ"ש בגמרא דמציעא דף קי"ד, כי אליהו זכור לטוב הכניס את רבה בר אבוה לג"ע, וא"ל פשוט גלימך ספי שקול מהני טרפי ספא שקל וכי הוה נפיק שמע דקאמרי מאן קאכיל לעלמיה כרבה בר אבוה נפץ שדינהו וכו', יתכן הכניסו לפרדסים אלה של בעלי קבין שהם מכלל הגן, או הכניסו לתוך ג"ע העקרי ממש וברוך היודע. ולפ"ד הגאונים ז"ל שפירשו כל מאמרי רבב"ח דנקיט תלמודא הכל היה במראה חלום, אפשר גם זו המעשה כולה של רבה בר אבוה מראה חלום היא:

ודע כי בג"ע וכן בפרדסים אלו של בעלי קבין אין דרים ש אלא הנפשות דוקא, וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל, אבל רוחות וכ"ש הנשמות יש להם מקום אחר למעלה שהוא זך ורוחני יותר, ומה שתמצא לפעמים כתוב נשמות בדברים שמדברים בג"ע, לאו דוקא, אלא דרך לפעמים שמכניס הנפשות בשם נשמות בלשון זוה"ק ובדברי רבינו ז"ל. ומ"ש בגמרא דכתובות דף ע"ז כשהלך ריב"ל לג"ע אשכחיה לרשב"י דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא, היינו שראה את הנפש שלו שהיא מתלבשת בגוף, כי בג"ע התחתון הוא מדור הנפש בלבד, ושם נראין אילנות ותכטקי פיזא וכיוצא. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ב

שאלה. ילמדני רבינו אי אריך למימר מזמורי תהלים בלילה קודם עלות השחר, כיון שהוזהרנו מפי אר"י החי ז"ל שלא ללמיד מקרא בלילה, ואת"ל דלא אריך, יש לשאול בהיכא דאיכא אשה מקשה לילד, שיש מנהג לעמוד אחד סמוך לה, ויאמר כמה פעמים מזמור יענך ה' ביום צרה, אי אריך לומר מזמור זה בכה"ג בלילה. גם ילמדני אם איסור לימוד המקרא בלילה נוהג גם בליל שבת או ר"ח, כי שמענו אומרים חודש ושבת קרוא מקרא. גם ילמדני זמן תיקון חצות איך אתם נוהגים בו, ושעות זמניות בדין ק"ש ותפלה איך חושבין אותם מעלות השחר, או אם מנץ החמה, על הכל יורינו, ושכמ"ה:

תשובה הגאון חיד"א בספרו יוסף אומץ סי' נ"ד כתב, בשער המצות פרשת ואתחנן כתב רבינו ז"ל שאין ראוי לקרא מקרא בלילה, לפי שהמקרא הוא בחי' עשיה, והלילה היא בחינת עשיה, והכל הוא דינין, ואין ראוי לעורר הדינין, וכתב הרב המקובל מהר"ם פאפירש ז"ל, כונת רבינו ז"ל הוא דבחינת המקרא עליונה מאד, ומתפשטת עד העשיה, ועל ידי לימוד המקרא מברר מן העשיה, ולכן אין לקרא מקרא בלילה לפי שמבררת מן העשיה, והלילה בחינת עשיה, ואין ראוי לעורר הדינין ע"ש, וכתב על זה הגאון חיד"א ז"ל, אע"ג דתורה שבכתב היא כנגד שם הוי"ה ב"ה, והוא רחמים מדת יום, ותירה שבע"פ כנגד שם אדנ"י שהוא דין, עכ"ז תורה שבע"פ לומדים אותה גם בלילה, אבל תורה שבכתב שהוא המקרא, כיון שיש לו כח לברר בעשיה, לכן אין לקרא המקרא בלילה, כדי לברר בעשיה משום דאין לעורר הדינין עכ"ד ע"ש (ונראה שהוא ע"ד לא תחסום שור בדישו):

וכתב עוד ולמאן דאתן עלה, הנה בעה"ק ירושלים וחברון תוב"ב אשר ישבתי בהם ראיתי שאין קורין מקרא בלילה, ועם כל זה מנהג קדום כי בכל לילה באשמורת קורין בבתי כנסיות חמשה ספרי תהלים בכל לילה, ושמעתי ממקובל מופלא בדורינו דאמר מר, דאין לימוד התהלים בכלל אזהרת רבינו האר"י ז"ל, ויכול לקרות התהלים באשמורת, ואני בעניי מצאתי סמך לזה בב"ר, דאמרו שם דיעקב אע"ה היה קורא תהלים בלילה, ומעיקרא דוד הע"ה רוב תהילותיו יסדן ואמרן לראש אשמורות, הגם שיש לחלק בזה. ועתה אמת אגיד כי לקורא תהלים באשמורת ושואלני אני אומר שיש לו סמך, אמנם בעצמי ירא אנכי, ואין אני קורא תהלים בלילה, כי אם בליל שבת קודש עכ"ל. ובהשמטות הספר הוסיף הרב ז"ל על דברים חלו וז"ל, הטעם כי ירא אנכי לקרא התהלים בלילה, מפני כי רבינו האר"י ז"ל סתם וכתב דאין לקרא מקרא בלילה, קא פסיק ותני מקרא, והתהלים הוא בכלל המקרא, וכל כהא הו"ל לאודעי וכו' ע"ש:

ומ"ש הגאון חיד"א ז"ל ששמע ממקובל גדול דס"ל אין לימוד התהלים בכלל אזהרת רבינו האר"י ז"ל, נראה דלא הוות האי מילתא פסיקה ליה להרב המקובל ז"ל ההוא, אלא בדרך אפשר ואולי אמרה, כי כן ראיתי בספר פתח עינים להגאון חיד"א ז"ל בהשמטות הספר בברכות דף ב' שכתב בזה"ל, ושמעתי מאדם גדול ומקובל, דאפשר דגם לאזהרת רבינו האר"י ז"ל אין התהלים בכלל עכ"ל, הרי קאמר להדיה דאמרה בלשון אפשר, וכן כתב עוד דבר זה להדיה בספרו חיים שאל ח"ב ס' כ"ה דף כ"ט ע"א, וז"ל ושמעתי מהמקובל המופלא ח"ק כמהר"ר שלום שרעבי זלה"ה, שהיה מפקפק על מה שנהגו לקרות בבתי כנסיות סמוך ליום תהלים, ונתפשט מנהג זה בכל ארץ ישראל שיש חבורות לזה, והיה אומר שאולי אין התהלים בכלל אזהרת הרב, ואין ולאו ורפיה בידיה, והמקובלים נמנעים לקרות תהלים בחול כל שלא האיר היום עכ"ל, וידוע כי המקובל מופלא בדורינו שזכר בספר יוסף אומץ קאי על רבינו הרש"ש ז"ל. הנה כי כן אנחנו נזהרין בזה שלא ללמוד תהלים קודם עלות השחר, מיהו אם אנחנו רואין אנשים אומרים תהלים באשמורת אין אנחנו מוחין בידם לבטלם, ורק הבא לשאול נאמר לו שלא ילמוד תהלים, אלא ילמוד תורה שבע"פ דשב ואל תעשה עדיף בכ"מ:

ועל ליל ר"ח נראה ג"כ דנכין להזהר, ושב ואל תעשה עדיף, ואע"פ שהעולם נותנים סימן חודש ושבת קרא מקרא, לא נזכר דבר זה בדברי רבינו האר"י ז"ל, ועל כן כיון דאפשר בלימוד תורה שבע"פ שב ואל תעשה עדיף, והגאון חיד"א ז"ל פירש דבריו ואמר ואין אני קורא תהלים בלילה כי אם בליל שבת קודש כנז' ביוסף אומץ, מיהו ביו"ט פשיטא דאומרים תהלים דאקרי שבת, ולא שנא יו"ט משבת בדבר זה, ופשוט וברור:

ומה ששאלת בענין אמירת מזמור יענך למקשה לילד בלילה, בדבר זה אני חושש להחמיר אפילו אחר חצות לילה, ופוק חזי מ"ש הגאין חיד"א ז"ל בחיים שאל הנז', שערער על הקפות של המת בלילה, ולכן גם דבר זה שעושין בשביל היולדת שיושבת בסכנה לעת ההיא יש לחוש, ואע"ג דקורין מזמור זה בתיקון חצות אחר חצות לילה, ענין זה של היולדת שאני:

ואשר שאלת על זמן תיקון חצות בעירינו, דע כי פה עירינו בגדאד יע"א אין תופסים זמן שוה לתקון חצות בקיץ ובחורף, אלא הולכים אחר שעות זמניות, שדרכינו לחשוב זמן תיקון חצות כפי הנץ החמה כשנראית לעינינו בארץ, ובחורף בלילות הארוכים יזדמן שיאמרו ת"ח בשעה שביעית וחמשה דקים, ובקיץ בלילות הקצרים ביותר יזדמן שיאמרו ת"ח בשעה ששית חסר רביע, עד כאן יגיע זמן ת"ח פה עירנו בגדאד בחשבון שעות זמניות. והנה נודע דהרב ב"ד ז"ל בסי' ל"ו כתב, דנץ החמה שארז"ל אינו כשנראה לנו בארץ, אלא הוא שעה אחת קודם שיעלה השמש על הארץ ויתראה לנו, והביא ראיות לזה ע"ש, ושמעתי שיוכל האדם לידע זה מן חצות היום, כאשר תהיה חמה בראש כל, שאז הוא חצות יום ממש, ומזה נבחן שהאמת הוא כמ"ש הרב ב"ד כי אנחנו רואין שהחמה תהיה בראש כל אדם, אחר חמש שעות וחצי, מזמן שתעלה השמש על הארץ ותתראה לנו:

והנה פה עירינו בגדאד יע"א נוהגים בק"ש ותפילה ע"פ סברת ב"ד, לחשוב נץ החמה שעה אחת קודם שתעלה השמש על הארץ ותתראה לנו, ומן הראוי שגם לענין תיקון חצות צריך לילך אחר סברה זו, ומה גם שכן הוא סברת הרב המקובל האלהי רבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום שכתב וז"ל, מיד אחר שש שעות מי"ב שעות של הלילה, שהוא אחר י"ב שעות מחצות היום, כשהחמה בראש כל אדם, שאז הוא חצות היום ודאי בכל מקום בג"ע ובכל האקלמים כנודע, כי בג"ע היום והלילה שוים בקיץ ובחורף וכו', אמנם חצי היום כשהחמה בראש כל אדם, אז הוא ודאי חצות היום בכל מקום, ובכל אקלים כפי אותו השיעור, ומשיתחילו לו לנטות צללי ערב עד תשלום י"ב שעות, אז הוא ודאי חצות לילה ממש, כי בחורף הלילה לוה שעות מתחלת היום וכו' ע"ש, נמצא גם רבינו הרש"ש ז"ל תופס י"ב שעות מזמן שהחמה בראש כל אדם, וכתב שבכל מקום ובכל אקלים הולכין כפי זה השיעור והנה אנחנו רואין שזה השיעור עולה בכיוון כפי סברת הרב ב"ד ז"ל, וכמ"ש לעיל, ועיין להגאון חיד"א ז"ל ביוסף אומץ סי' מ"ב שכתב בשם הרמ"ק ז"ל לענין תיקון חצות זמנו י"ב שעות אחר חצי היום, ובזה פירש מאמר הזוהר דאמר ואי אתוספן שעתי דיממא אינון, כי הכל הולך אחר משמרות הרקיע, דהוא כשעות גן עדן שהלילה והיום שוים וכו', וסיים הגאון חיד"א וכתב על זה בזה"ל, ועל חשבון זה יתנהג האדם בתיקון חצות ע"כ ע"ש:

אך עכ"ז פה עירינו בגדאד יע"א הולכים בענין זמן תיקון חצות כפי הנץ החמה אחר שתתראה על הארץ, ויש בזה הפרש משיעור הרב ב"ד חצי שעה, כי לפ"ד הרב ב"ד נץ החמה הוא שעה קודם שתתראה על הארץ, ונמצא לפ"ז בחצות לילה אנחנו אומרים תיקון חצות חצי שעה אחר שיעור הראוי להיות ע"פ סברת הרב ב"ד, ונהגו פה עירינו בכך משום דאין קפידה בזה אם תתאחר אמירת תיקון חצות חצי שעה אחר זמנו הראוי. וידידינו הרב החסיד מהר"א מני נר"ו (ז"ל) הודיע לי במכתב, שמנהג החסידים בעה"ק ירושלים תוב"ב לעשות החשבון באמירת תיקון חצות על זריחת השמש ממש על הארץ, ואין הולכים בזה אחר סברת ב"ד, נמצא לפי דבריו גם החסידים בעה"ק תוב"ב נוהגים כמנהג שלנו בתיקון חצות:

אמנם עכ"ז אנא עבדא מזהיר לאותם המנדדים שינה מעיניהם כל הלילה לתיקון כרת, וכן בליל הו"ר וחג השבועות שדרכם לומר ק"ש קודם חצות, סמוך לחצות ע"פ סברת רבינו הרש"ש ז"ל שיהיו נזהרים לאומרה קודם נקודת חצות הראוי להיות ע"פ סברת הרב ב"ד, וכן מי שירצה לדקדק להיות נעור ולא ישן בנקודת חצות, ג"כ צריך ליזהר להיות נעור בנקודת חצות ע"פ סברת הרב ב"ד, שהוא שיעור י"ב שעות מזמן שחמה בראש כל אדם:

ובענין נטילת לולב מזמן הקודם היו נוהגין פה עירנו יע"א שלא לברך כי אם אחר הנץ החמה על הארץ שנראת לנו, אך משנת כת"ר נהגו לברך ע"פ סברת הרב ב"ד, מפני כי הקהל בן פורת יוסף נתרבו מאד, ואתרוג הכשר לברכה ביו"ט ראשון לא היה מצוי אלא בשלש או ארבע בתים מן היחידים והצבור זריזין ביו"ט ראשון לבא בבוקר השכם לבית היחידים ששם הברכה כדי לברך, ועומדים צפופים להמתין עד זמן הברכה בדוחק הרבה, וכשיתחילו לברך הם דוחקים זא"ז, וכל אחד רוצה לחטוף ולברך קודם חבירו, ויזדמן מחמת הדוחק הזה שיפסל האתרוג, על כן הוכרחו ללכת אחר סברת הרב ב"ד ז"ל בענין נץ החמה, כדי להקדים הזמן, ובזה הצבור באים קמא קמא, ומברכים בהרווחה:

ועל מה ששאלת בענין שעות זמניות בדין ק"ש ותפלה דסוף שחרית, וכן זמן תפלת ערבית לרבי יהודה, ואכילת חמץ בערב פסח, איך מנהגינו לחשוב אותם מעלות השחר או מנץ החמה. תשובה, המנהג פה עירינו בגדאד יע"א לחשוב בכל זה מעמוד השחר, וכן כתב רבינו חיד"א ז"ל בחיים שאל ח"ב סי' ל"ח סוף אות ע' דף מ"ט ע"ג וז"ל, ודע דשעות אלו מתחילין מעמוד השחר כמו שהסכימו האחרונים, דלא כהרב הלבוש ז"ל, ועיין בס' מנחת כהן, ומור וקציעה ולחם שמים, להרב יעב"ץ, וכן פשטה ההוראה בכל המקומות עכ"ל ע"ש, ועיין להרב מהרח"ף ז"ל בחיים לראש, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר:

סימן ג

בענין הנץ החמה מצינו להרב בית דוד ז"ל בא"ח סי' ל"ו, שכתב שמעתי שהנץ החמה שאמרו רז"ל אינו כשנראה לנו בארץ, וראיה מדתנן פרק א"ל הממונה, הלני אמו עשתה נברשת של זהב על פתח היכל, ואמרינן עלה בגמרא תנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, והכל יודעין שהגיע זמן ק"ש, ואם איתא למ"ל נברשת והלא נראה לעינים הוא אימת חמה זורחת, אלא ודאי דנץ החמה אינו כשנראה לנו, אלא קודם שיראה לנו, והיינו משהתחיל השמש לצאת ממקומו, זהרירותו זורח מן המזרח כנגד פתח ההיכל ששם הנברשת, ועי"ז ניציצות יוצאין מהנברשת, ולא שהחמה זורחת ממש על הנברשת, אלא זהרי חמה, ורבינו ישעיה כתב בזה דרבים מוכיחים כן:

ועוד נראה ראיה, מדקאמר התם בתלמודא, מתיבי הקורא את שמע עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא, מפני שאנשי משמר מקדמין, ואנשי מעמד מאחרין, ואם איתא דנץ החמה הוא הנראה לנו בארץ מאי קמ"ל, הא קא חזינן להו דקורין שלא בעונתה, והרמב"ם ז"ל כתב מצותה שיתחיל קודם וכי, ושיעור זה כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה השמש וכו' ע"כ ע"ש:

והנה נראה דראיות אלו שהביא הרב ב"ד ז"ל אינם מוכרחות, ויד הדוחה נטוייה לדחות ולפי גרסת מר"ן ז"ל דעישור שעה אצטריכא הנברשת בשביל זה העישור שהוא ששה דקים. אך שמעתי שיש הוכחה חושית לדברי הרב ב"ד ז"ל, דהא ארז"ל בחצות היום תהיה חמה בראש כל אדם, וכאשר נדקדק לראות בכלי מראה השעות בעת שתהיה החמה זורחת לנגד עינינו, נמצא כי בצהרים תהיה חמה בראש כל אדם אחר חמש שעות וחצי מעת זריחת החמה לפנינו שנראית לנו, וזה מופת דנץ החמה אינו נחשב מזריחת החמה לעינינו, אלא הוא שעה אחת קודם שיעלה השמש על הארץ ויתראה לנו, מיהו זה המבחן אינו עולה אלא בימות הקיץ, משא"כ בימות החורף:

ברם מהר"י אבוהב ז"ל, שהביאו מר"ן ז"ל בכ"מ הלכות ק"ש פ"א, נראה דלא סבר כסברה זו שהביא הרב ב"ד, גם מצינו דמר"ן ז"ל שם קיים גרסת עישור שעה אחת, וכתב שהיא נסחה אמיתית, וכ"כ בבית יוסף סי' נ"ח, והרב מנחת כהן בספר מבוא השמש דף ט"ז הביא דברי מהרי"א הנז', וכתב דנסחה האמיתית בדברי הרמב"ם כמ"ש הכ"מ עישור שעה א' ע"ש, והרב עטרת ראש על ברכו' דף וא"ו ע"ג וע"ד הביא דברי מנחת כהן הנז', ואישר וקיים הגרסה של עישור שעה, ותמה על דברי רמ"א בד"מ, ובהגהת הש"ע, וכתב שבלי ספק תלמיד טועה בלבל והיפך דבריו בד"מ, ובהגהתו בש"ע ע"ש, והנה מכל זה נראה דלית להו האי סברא שהביא הרב ב"ד ז"ל:

ובספרי האחרונים ז"ל לא מצאתי שהביאו סברה זו של הרב ב"ד לסמוך עליה, ורק מצינו דהגאון חיד"א ז"ל במחב"ר סי' נ"ח סק"א, ציין על תשובת הרב ב"ד הנז', ולא דבר כלום מהסכמת דעתו בזה, ולא הודיע לנו איך היה המנהג פשוט בימיו, וגם נמצא בגליון זוה"ק ח"ב דף קצ"ו ע"א, שכתב רבינו חיד"א ז"ל בזה"ל, נץ החמה עיין תשובת ב"ד סי' ל"ו, ושם בארה זמן זריחת השמש עכ"ל, אך אחרי החיפוש מצאתי לרבינו חיד"א ז"ל, בספרו יוסף אומץ סי' ע"ו אות ג' וז"ל, כתוב במנהגי מהרי"ל אם שהה עם החזרה סמוך לצאת הכוכבים, מ"מ היה מתפלל תפלת המנחה, ומייתי ראיה מפרק כל כתבי, א"ר יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה, מתוך שישבו בין ההרים מחשכי להו מבעוד יום, וממוציאי שבת בצפורי ר"ל שישבו בראש ההרים, אלמא בני טבריה גם אם החשיך להם בין ההרים, מ"מ אחורי ההרים עוד היום גדול, ועדיין לא עבר שעת מנחה, ואמר שקבלה היתה בידו מרבו מהר"ש ז"ל עכ"ל, וכתב על זה רבינו חיד"א ז"ל, למהות הענין אין צריך ראיה מהגמרא, דהחוש יעיד על זה, ולענין דינא לסמוך על זה לעשות מעשה אין ראיה, אמנם שמעתי כי מעין דוגמה היה עושה מעשה הרב הגדול עיר וקדיש מהר"ר יוסף קובו ז"ל, לענין תפלת השחר, עכ"ל:

ותמיהא לי מלתא, כי נראה דהמעשה שהיה עושה מהר"י קובו ז"ל לענין תפלת השחר, זו היא סברת הרב ב"ד הנז' בעצמה, ולמה לא זכר רבינו חיד"א ז"ל בהאי מלתא דברי הרב ב"ד ז"ל הנז"ל, דהעלה מדינא דכן הוא דין נץ החמה, וגם עוד דהן אמת שרבינו חיד"א ז"ל לא פקפק אלא רק בענין תפלת המנחה, ומשמע מדבריו דדין תפלת השחר בזה שאני טובא, אך עכ"ז גם בתפלת השחר במעשה שהיה עושה הרב מהר"י קובו ז"ל לא גילה דעתו לענין מעשה לעשות כך לכתחילה, אלא רק הודיע לנו דבר חדש זה מפי השמועה, דכן שמע על הרב מהר"י קובו ז"ל, גם זאת ועוד מדבריו הנז"ל נראה ברור, כי בימיו בירושלים וחברון שהיה רב שם לא היו נוהגין כסברת הרב ב"ד בתפלת השחר בשום בית הכנסת, ום לא בבית מדרשו של רבינו הרש"ש ז"ל, שהיה רבינו חיד"א ז"ל נמצא שם, דא"כ למה זכר שר שמועה זו ששמע על מהר"י קובו ז"ל, והיה לו להביא מנהג זה שהיו נוהגין בו בארץ הצבי, ובבית מדרשו של שם הוא רבינו הרש"ש ז"ל הנקרא בית אל יכב"ץ, על כן הדבר ברור שבימיו של רבינו חיד"א ז"ל לא נתפשטה סברה זו של הרב ב"ד לעשות מעשה על פיה, ולכך לא הביא אשר נעשה בזה מעשה, אלא רק מה ששמע על הרב מהר"י קובו ז"ל, שעשה מעשה בכך:

הנה כי כן, אם נמצא עתה מנהג בעה"ק ירושלים תיב"ב, הן בבתי כנסיות הן במדרש חסידים בית אל יכב"ץ, שנוהגים בתפלת השחר כסברת הרב ב"ד ז"ל, הנה הוא מנהג חדש, ולא היה כן בזמן הגאון חיד"א ז"ל, ולא בזמן שקדם אליו, וזה ברור כאשר הוכחתי מדבריו בספר יוסף אומץ הנז':

ולכאורה נראה שזו הסברה של הרב ב"ד שאמרה בנץ החמה וזריחתה, כן ניתנה להאמר נמי בשקיעתה, וא"כ יפה כתב כמהרי"ל על תפלת המנחה, ולמה פקפק בזה הגאון חיד"א ז"ל, ועל מעשה של מהר"י קובי בתפלת השחר לא דבר כלום. ונ"ל בס"ד ליישב הדבר, דבאמת שנייא טובא הא מהא, כי בתפלת השחר אזלינן בתר התחלת הזריחה, אך לענין תפלת המנחה יש לנו דמתחלת השקיעה נעשה לילה, ואין כאן דין יום להתפלל בו מנחה, כי כן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל סביבות הרי"ף בריש פרק ד' דברכות וז"ל, דע"כ אית לן למימר, דעד הערב האמור בכאן אינו ר"ל אלא עד שקיעת החמה, משום דהכי אמרינן בזבחים מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה וכו', רוצה לומר דמשקיעת החמה ואילך אינו זמן זריקת דם תמיד של בין הערביים, ותפלת המנחה היא כנגד תמיד של בין הערביים, ועיקר התמיד הוא זריקת הדם, וכי היכא דזריקת הדם אין זמנה אלה עד שקיעת החמה, הכי נמי תפלת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד, ע"כ ע"ש, וכתב הרב עטרת ראש על ברכות דף ה' ע"א מן הספר וז"ל, ואומר דהנה אמרינן בזבחים דף נ"ו דדם נפסל בשקיעת החמה, ומפרשים התוספות שם דדם נפסל בתחלת שקיעת החמה, שהוא קודם צאת הכוכבים, שהוא סוף שקיעה כדי מהלך ד' מילין לרבי יהודה, ולר"י הוא כדי מהלך חמש מילין, נמצא דלטעמא דרבנן דאמרי שתפלת המנחה עד הערב, היינו משום שתמיד של בין הערביים הולך וקרב עד הערב, כיון דדם נפסל בשקיעת החמה בתחלת שקיעה, גם תפלת המנחה עד הערב כונתם היא על תחלת שקיעתה, דזיל בתר טעמא, ונמצא דבתחלת שקיעה הוא זמן תפלת מעריב וכו' עכ"ל ע"ש, והשתא בזה שפיר מובן הטעם שיש לחלק בין שחרית ובין המנחה, דבשחרית אזלינן בתר התחלת הזריחה, והמנחה תלויה בהתחלת השקיעה, דכיון דנעשה התחלת השקיעה עבר זמן המנחה, כי כן דין הדם שהוא נפסל בתחלת השקיעה, ועל כן מעתה אל תתמה על מאן דאזלי בתר סברת הרב ב"ד, למה לא אזלי בהכי גם בתפלת המנחה ודוק היטב:

ונ"ל בס"ד להביא ראיה מדברי רז"ל, הפך סברת ב"ד ז"ל, ממ"ש במדרש שוחר טוב מזמור י"ט, ע"פ יום ליום יביע אומר, א"ר יוחנן בשעה שהזקנים נכנסין לעבר את השנים, נוטלין מן היום ונותנין ללילה, ונוטלין מן הלילה ונותנין ליום. כיצד ארבע תקופות בשנה, תקופת ניסן ותקיפת תמוז ותקופת תשרי ותקופת טבת, מתקופת טבת ועד ניסן הלילה פורע ליום, ומן תקופת ניסן ועד תקופת תמוז היום לווה מן הלילה אחד משלושים בשעה, ומן תקופת תמוז ועד תקופת תשרי היום פורע ללילה, ומן תקופת תשרי עד תקיפת טבת הלילה לווה מן היום, נמצאו בתקופת ניסן ותשרי אין חייבין זה לזה כלום וכו' ע"ש:

ופירש בספר יבקש רצון אחד משלשים בשעה הוא כפי מה שביארנו, שהיום היותר ארוך בירושלים הוא ט"ו שעות, נמצא מה שהיום לוה מן הלילה מן תקופת ניסן עד תקופת תמוז, עולה לכל חודש שעה אחת, הרי מגיע לכל יום אחד משלשים בשעה, וכן מתקופת תשרי עד תקופת טבת, הלילה לווה מן היום כמו כן עכ"ל, וקודם זה כתב וז"ל, והשעות השוות נתייסדו לפי התחלפות משמרות השבעה כוכבי לכת אשר ביארתי בחבורי הנז"ל, שכ"א מושל שעה אחת שוה, ויתחלפו כ"ז פעמים במעת לעת, ונמצא ביום הארוך יתחלפו בירושלים שנוטה מאמצע חגורת המזלות לצד צפון, לשני מעלות, כמבואר בהרמב"ם פרק י"א מה' ק"ה ט"ו פעמים ביום ותשע פעמים בלילה, וביום הקצר תשע פעמים ביום וט"ו פעמים בלילה, והכל לפי מעמד המדינה ברוחב העולם, כי בכל אשר נתרחקה מחגורת המזלות לצד צפון ככה ית ארך יומו בקיץ ויתקצר בחורף, ובמדינות הדרומים תהיה להיפך, אבל במדינות העומדים נגד חגורת המזלות, שמה תמיד יום ולילה שוה, וכמו כן נשתוו שמה שעות הזמניות והשוות, עכ"ל ע"ש:

והנה על זה המאמר מקשים העולם דמכאן נראה שימי תמוז ולילי טבת הם שוים, ומה שלווה כאן פורע כאן, ואיך יתכן זה, והלא אנחנו רואין בחוש הריאות שהיום הארוך שבתמוז הוא הרבה יותר מן אורך הלילה שבטבת, וזו קושיא עצומה, וראיתי להרב מהר"י ן' נאיים ז"ל בתשובותיו סי' נ"ה, שתירץ דהמדרש נקיט שיעור היום בענין זה מן נץ החמה, ולא מן עמוד השחר, וכן שיעור הלילה הוא עד הנץ החמה, ולא עד עמוד השחר, אע"ג דלכמה מילי עמוד השחר חשיב יום בדיעבד, עכ"ז אינו יום גמור דלכתחילה יום גמור הוא בנץ החמה, וא"כ השתא כאשר תחשוב אותו זמן שיש מן עמוד השחר עד נץ החמה עם הלילה תמיד, אז תמצא דברי המדרש מכוונים היטב, שישוו שפיר ימי תמוז עם לילי טבת, כי תפחות מיום תמוז שעה ורביע שהוא שיעור מעמוד השחר עד הנץ החמה בקירוב, ותוסיף על לילי טבת שעה ורביע ע"ש, והוא תירוץ נכון וברור, והשתא עלה בידינו ראיה הפך דברי הרב ב"ד, כי מוכרח לומר דנץ החמה שדברו בו חז"ל הוא מעת שנראית לעינינו זריחתה על הארץ, כי בזה נמצא שיעור מספיק להוסיף על הלילה, כדי ליישב דברי רז"ל במדרש, ולפ"ד הרב ב"ד שיעור מעמוד השחר עד הנץ החמה, הוא זמן מועט, ואינו מספיק ליישב בזה דברי המדרש הנז':

והנה שמעתי שהרב מהר"י שווארץ ז"ל בספרו דברי יוסף ח"א, האריך בענין זה של הנץ החמה, וספר הנז' אינו מצוי אצלי, וכתבתי לעיה"ק תוב"ב שיעתיקו אלי דבריו, לדעת אם יש בהם איזה חידוש, וכן עשו ולא מצאתי בהם חידוש רק זה שכתב ששמע דהרב הגאון מהר"א מווילנא ז"ל, הקשה על לשון הרמב"ם מלשון הש"ס שאמרו בתשרי ובניסן היום והלילה שוים, ואם שעה קודם צאת השמש נקרא יום לא יבא כן, ולכן הגיה הגאון מהרא"ו ז"ל בש"ע סי' ח"ן סק"ח שליש עישור שעה עכ"ד, וגם זה סותר סברת ב"ד ז"ל:

ועוד נ"ל בס"ד להוכיח מלשון רבינו ז"ל בשער הכונות דפוס ירושלים דף ך' ע"א, הפך סברת הרב ב"ד שכתב שם וז"ל, ונמצא כי המוחין שבחו מחצות לילה ואילך אינם מסתלקים עד אחר היות היום ברור, כי בעת אילת השחר עדיין לא נסתלקו המוחין, ולכן כשאומרים ק"ש של שחרית קודם הנץ החמה, אין טורח כ"כ להחזיר המוחין, כי כמעט שלא עבר רגע קטן שנסתלקו, ולכן בקל אפשר להחזיר, וזהו הטעם שהותיקין היו גומרים אותה קודם נץ החמה וכו' עכ"ל, הנה מזה נראה דנץ החמה הוא כשהשמש זורחת על הארץ נגד עינינו, דאז הסתלקות מוחין של חצות, שתהיה קודם זה נעשית ביום ברור, אבל לפי סברת הרב ב"ד ז"ל היא נעשית בעוד חשך, ואין אותו זמן נקרא יום ברור:

והנה נראה אע"ג דבזה"ז נתפשטה סברת הרב ב"ד בכל המקומות, ושמעתי שגם בירושלים בזה"ז ברוב בתי כנסיות נהגו כסברת הרב ב"ד, וא"א לבטל המנהג הזה, עכ"ז כל המדקדקין בעבודת שמים, יותר נכון להם לאחוז ולעשות כסברת המדקדקין להתפלל עם יציאת השמש ממש שנראת לנו, ויתחיל הק"ש ששה דקים קודם יציאת השמש וזריחתה לפנינו, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אמן:

סימן ד

שאלה. מי שבא לבית הכנסת וראה הציבור בזמירות, והוא רוצה שיעמוד בתפלת העמידה עמהם בשוה, ואם יתחיל לומר מפרשת העקידה, א"א להשוות עמהם בעמידה, והוא רוצה לקצר באופן שלא יזיק הקיצור שלו ע"פ הסוד, בסדר ותיקון העולמות אשר תיקנו וסדרו החכמי' בתפלת שחרית, מתחלת פרשת העקידה עד הסוף, איך יעשה לדלג מה שאפשר לדלג, ויאמר אז כל הדלוגים שדלג אחר גמר התפלה. גם עוד שואל אם יזדמן שהוא יוצא לדרך ונחפז לצאת, וצריך לקצר, איך יעשה:

שנית באנו לשאול מכבודך, להודיענו ביאור הדברים בברכת השחר שאומרים ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא, דכפי הנראה אומר ליטלה היינו על שעת מיתה, ולהחזירה בתחיית המתים, ועל זה הוקשה לנו דאין ראוי שיפתח אדם פיו במיתתו בכל יום. באמצע הברכה.

שלישית. תמיהא לן בנט"י ביוה"ך וביום ט"ב, איך הותר ליטול עד קשרי אצבעותיו, מאחר דרוח רעה שורה על הידים, גם על הכפים, כי לכן חייב ליטול בכל יום גם את הכפים עד פרק הזרוע, ושני ימים אלו איך תעקר רוח רעה מעל כפיו של אדם בלי נטילה, וכפי הנראה כיון שיש צורך בנטילה, משום להעביר רוח רעה נמצאת נטילה זו אינה לתענוג ושרי, וכמו שאומרים על נטילת האצבעות, כן יאמרו על נטילת הכפיים:

ואת רבע, יודיענו מורינו אח האם מה קורין אותו בלשון הקודש. על הכל יורינו המורה לצדקה, ושכמ"ה:

תשובה. על שאלה הראשנה, יאמר תחלה לפיכך אנחנו חייבין וכו' עד פסוק שמע ישראל ובשכמל"ו, כי זה חיוב מאד ע"פ הסוד לצורך התפלה, ונקרא ק"ש דקרבנות, אח"כ יאמר יהר"מ ה' או"א שתמחול וכו' ופרשת התמיד ופרשת הקטורת והברייתא של הקטורת, ויסיים רבי נתן הבבלי אומר אף כפת הירדן כל שהיא, ואח"כ יאמר יהר"מ ה' או"א שיהיה שיח שפתותינו חשוב וכו' עד פסוק ושחט איתו וכו', ואח"כ יאמר הודו לה' וכו' עד ובנביאי אל תריעו, אח"כ פסוק אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, ה' צבאות עמנו וכו' ה' צבאות אשרי אדם וכו' ה' הושיעה וכו' אח"כ יאמר ה' מלך וכו' למנצח וכו' ברוך שאמר וכו' מזמור לתודה וכו' יהי כבוד וכו' ואשרי יושבי בתיך וכו' עד ואנחנו נברך יה וכו' אח"כ הללויה הללו אל בקדשו וכו' ויברך דוד עד כמו אבן במים עזים, אח"כ ה' ימלוך לעולם ועד ב"פ, ה' מלכותיה קאים וכי' כי בא סוס וכו' כי לה' המלוכה וכו' ועלו מושיעים וכו' והיה ה' למלך וכו' וברכת ישתבח, ויתחיל יוצר אור ומכאן לא ידלג כלום, ואחר התפלה יחזור ויאמר כל מה שדלג מן פרשת העקידה ואילך אחת לאחת, ופסוקים הודו לה' קראו בשמו אע"פ שכבר אמר התחלתם, עתה יחזור לאומרם, ורק ברכות הזמירות שהם ברוך שאמר וישתבח לא יאמר אותם פעם שנית כאשר אומר עתה המזמורי' אשר דלג, ויאמר שירת הים ג"כ, וכן יעשה כאשר נחפז לצאת לדרך לקצר באופן זה שכתבנו, ובזה יעלה בידו סדר תיקון תפלת השחר ע"פ הסוד כהוגן:

ושאלה השנית על מה שאומרים ואתה עתיד ליטלה ממני וכו', אין הכונה על שעת המיתה, אלא הכונה בזה כמ"ש רבינו זלה"ה בספר פרי עץ חיים דף ט', כי מדת המלכות נוטלת נשמות ישראל בלילה בעת השינה, ומחזרת אותם בבוקר בסוד חדשים לבקרים, ודבר זה הוא טובה גדולה לנשמה כנודע, ולכן כאשר מקיץ האדם מודה ומשבח על הטובה הזאת אשר ישיג בלילה הבאה, והוא מודה על העתיד ואימר ואתה עתיד ליטלה ממני בלילה הבאה, דהיינו שתעלה הנשמה בסוד מ"ן אל מדת המלכות, ולהחזירה בי בבוקר בסוד חדשים לבקרים, וכ"כ רבינו עוד כזאת בשער הכונות דף ע"ז ע"ד, וכ"כ עוד בשער מאמרי רשב"י בביאור אד"ז דף נ"א ע"ב, וז"ל בכל לילה ולילה עולין נשמות התחתונים בסוד בידך אפקיד רוחי, בעת השכיבה במלכות העליונה בסוד חדשים לבקרים רבה אמונתך, ותועלת העליה הוא כדי לחדש הנשמות ההם, ולתת כח בהם ולהאיר בהם, וענין החידוש הזה הוא מה שמחדש ומתקן המוחין של האדם, שהוא בחינת הנשמה שלו היושבת במוח כנודע עכ"ל ע"ש. ובשער הכונות דף ע"ז ע"ד כתב בסוד הפסוק הזה חדשים לבקרים רבה אמונתך, כי המלכות הנקראת אמונה נעשית גדולה ורבה בכל לילה על ידי כל נשמות התחתונים, העולים בכל לילה להכלל בתוכה, כדי להתחדש שם בהיותם בתוכה, ואח"כ בבוקר יוצאות משם מחודשות, וז"ש חדשים לבקרים עכ"ל ע"ש:

נמצא אומר ואתה עתיד ליטלה ממני, הכונה ליטלה ממני בלילה הבאה בעת השכיבה ולהחזירה בי בבוקר, ואם תאמר למה תקנו הודאה זו על תועלת שיש לנשמה בלילה הבאה, ולא תקנו בלשון עבר על תועלת שהיה לה בלילה שעברה, וחזרתה באותו בוקר שהוא עומד בו, שראוי לו להודות להשי"ת שעשה חסד זה עמו, שעלתה נשמתו בעת השכיבה והחזירה לו עתה בעמדו משנתו, שחדש לו נשמתו במוח שלי, הנה דע שבאמת נתקן לשון עתיד כדי לכלול בזה עוד כונה אחרת, והוא כי לעתיד ג"כ יהיה כך, שתקח המלכות נשמות הצדיקים בסוד מ"ן, ויחזרו בהתחדש בשלימות המעולה מאד שאין כמוהו ולכן החכמים מסדרי נוסח הברכות הוסיפו בהודאה זו מלות לעתיד לבא, דהיה די לומר ליטלה ממני ולהחזירה בי, אך הוסיפו מלות לעתיד לבא, כדי לכלול בהודאה זו כונה הב', שצריך לכוין בהודאתינו הזאת, גם על הטובה הנשגבה, אשר תהיה לעת"ל לנשמותינו, דוגמת הטובה הזאת שעושה השי"ת אתנו בכל לילה ויום, ולכך עשו ההודאה. לשון עתיד, שמודה על הטובה שתהיה בלילה הבאה, ובוקר הבא, כדי שיכלל בזה כונה אחרת, להורות על טובה כיוצא בזו שתהיה לעת"ל:

ולכן כתב רבינו ז"ל בספר פרי עץ חיים, בביאור הודאה זו וז"ל, וגם לעתיד יהיה כן ע"ש, ובסידור רבינו הרש"ש ז"ל כתוב סדר הכונה של הברכה הזאת כך, ואתה (מלכות דאצילות) עתיד ליטלה ממני (למ"נ) ולהחזירה בי (בכל בוקר וגם) לעתיד לבא וכו', וכל אלו המילות שהם בתוך ההסגר צריך לכוין אותם האדם במחשבתו, הרי לך כונת הדברים הנז' כאשר כתבנו, ודי בזה:

וע"ד השאלה השלישית בנט"י דיו"כ ויום ט"ב, שאין נוטלים הכף ג"כ, הנה מצאתי להרב המקובל האלקי מהר"י צמח ז"ל, בהגהתו בספר עולת תמיד דף י"ז ע"ב שכתב וז"ל, וביום כיפור אינה שולטת, ובט"ב אינה מקפדת על דבר מועט כזה, כי כל היום שלה בעונותינו עכ"ל, וכונתו לומר דביוה"כ וביום ט"ב אין רוח רעה שורה על הכפים כדי שיצטרכו נטילה, ודי ליטול עד קשרי אצבעותיו:

ואשר שאלת טעם האמיתי של הנטילה בידים דוקא, הנה דבר זה מפורש יוצא בתורתו של רבינו הגדול האר"י זלה"ה, בספר הכונות ובס' עולת תמיד, והוא כי יש באדם עצמו סוד חמשה מיני גבורות, והגבורות האלו הם מתפשטין דרך הזרוע אל סיום האצבעות, ולכן יש חמשה אצבעות ביד ימין, וחמשה אצבעות ביד שמאל, כנגד חמשה אותיות מנצפ"ך, שהם סוד חמשה גבורות הנז', אשר סיום התפשטותם הוא באצבעות, וידוע הוא, כי אותיות מנצפ"ך הם אותיות כפולות, ולכן כנגד זה הם חמשה אצבעות ביד ימין, וחמשה ביד שמאל, והנה כל זה הוא בידים, ועד"ז ג"כ הוא בסיום הקוים ימין ושמאל, שהם בשתי רגלים ימין ושמאל, והיא ע"ד הנז' בשתי ידים, כי בסיומם הם מסתיימים החמשה גבורות, שהם חמשה אצבעות רגל ימין, וחמשה אצבעית רגל שמאל.

ולכן לא יש באדם אבר שיתגלו בו מציאות עשר, אלא באצבעות הידים והרגלים לפי ששם הוא סיום כל הדינין, וזהו טעם הנטילה בידים, והוא לסיבה זאת, כי הנה אין בכל האיברים מי שיוכללו בהם בחינת עשרה בגילוי כמו הידים והרגלים, שהם עשר ועשר אצבעות, וידוע דאין אחיזת החצונים אלא בסיומי הדינין ובקצוותיהן, כי אין להם כח לינק בקדושה מלמעלה כי אם בסיומה למטה, ולכן בלילה בעת השינה שורה רוח רעה על הידים כי שם הוא הסיום, ויש להם יכולת לחיצונים להתאחז שם, ולכן צריך ליטול ידיו במים, שהם בחינת החסד הכולל חמשה חסדים, ועי"כ מתמתקים חמשה גבורות מנצפ"ך הכפולות, אשר בחמש אצבעות יד ימין, וחמשה אצבעות יד שמאל, ואז הקליפות שהיו נאחזות באותם הג' שבחמש אצבעות הכפולים, הם נדחין ומתפרשין ומסתלקים משם, ע"י החמשה חסדים, כי לעולם החסד דוחה ומגרש הקליפה:

והנה לולי הצפרנים אשר הושמו על ראשי אצבעות, היו הידים טמאות לעולם, דהיינו אפילו ביום, אפילו בלא שינה היתה רוח רעה שירה עליהן, אך ע"י הצפרנים אשר הושמו על האצבעות, שהם לבוש קשה מאד, והוא של קדושה, לכן אין שורה רעה עליהם בכל עת, אלא רק בלילה בעת השינה, וגם בכל עת שיכנס לבית הכסא. והא דהצפרנים מגינים היינו דוקא אותם שעל הבשר של האצבעות, אך החלק העודף על הצפרנים שכנגד בשר האצבע, אדרבה צריך לחתכו, כי שם נאחזים הקליפות ויונקים, ולכן צריך ליזהר לחתוך הצפרנים שגדלו יותר מדי, בין באצבעות הידים בין באצבעות הרגלים, וכנז' כל זה בשער הכונות, ובספר עולת תמיד לרבינו מהרח"ו ז"ל יע"ש:

ואם תאמר, א"כ למה אין עושין נטילה לרגלים בכל יום כמו שעושין לידים, מאחר דטעם אחד להם, הנה הרב המקובל מהרש"ך ז"ל בספר יפה שעה, כתב טעם נכון לזה, והוא כי ברגלים נאחזים החיצונים יותר מן הידים, ולכן לתוקף אחיזתם אין לנו כח לדחותם משם, ורק הכהנים בזכות העבודה והמקדש היה להם כח לדחותם משם, ולכן כתיב בהו ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, ובזה תבין טעם חיוב רחיצת רגלים ערב שבת, כי זכות השבת יכולה שתגין עכ"ד ע"ש, וראיתי להרב הגדול מהר"ח פלאגי ז"ל בלב חיים ח"ב סי' ה' שפסק, כיון שרחץ רגליו והם נקיים אין צריך נט"י אם נגע בהם, ואחמ"ר אין הדין כן, ובודאי צריך נטילה גם בכה"ג, ומה שהוכיח מבהמ"ק התם שאני, ואין כ"מ להאריך בזה:

וע"ד השאלה הד', הנה מנהג העולם לקרות לאח אמו בשם דודו, ומצינו שהתרגום תרגם דודו או בן דודו יגאלנו אח אבוהי, וכן תרגם בשמואל בפסוק דוד שאול, מיהו בעמוס סי' וא"ו כתוב ונשאו דודו ומסרפו, ופירש הרד"ק דודו אח אביו ומסרפו אח אמו, וכן פירש בס' השרש, וכן פירש במצודות, והרב אבן עזרא ז"ל הביא פירוש זה בשם הריב"ק, וכתב שהוא בלי ראיה, ורש"י ז"ל פירש קרובו ואהובו, וכן התרגום תרגם קריביה. וראיתי בס' המצרף ח"ב סי' קמ"ו שכתב ראיה למ"ד אחי אמו נקרא מסרפו, ולא נקרא דודו, מתלמוד ערוך ביבמות דף נ"ד ע"ב, מ"ש ודודתו פשיטה ליה לתנא דמן האב ולא מן האם, מנ"ל אמר רבא כתיב הכא ערות דודו גילה, וכתיב או דודו או בן דודו יגאלנו, מה להלן מן האב ולא מן האם, אף כאן מן האב ולא מן האם, ואחר המחילה הנה זו ראיה דאח האם אינו נקרא דודו, אבל אין ראיה שנקרא מסרפו, ועיין להרב מהר"א ששון ז"ל סי' צ"ב שכתב בשם תשובת הרא"ש כלל פ"ו סי' ט', דאין נקרא דודו של אדם אלא אח האב, הילכך הקורא לחבירו דודו ודאי קרובו מן האב הוא לענין ירושה ע"כ ע"ש, ויש סמך לדבריו הנז'. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ה

שאלה מי שאוותה נפשו ללכת כל יום מביתו לבית הכנסת בציצית ותפילין, אך הואיל ויש רשות הרבים מביתו לבית הכנסת, שיש שם עוברים ושבים הרבה הן ישראלים הן נכרים, וא"א לו ללבוש התפילין בגילוי, דאינו יכול להצניעם תחת הכובע שלא יהיו נראין לעיני עוברים ושבים, לכן התחכם לעשות תפילין קטנים הרבה זוג אחד בלבד, שיהיו מכוסים בכובע ואין נראין אבל אינו רוצה שישארו עליו תפילין הקטנים האלה בבית הכנסת, אלא ירצה לפושטן אחר בואו לבית הכנסת, ושם ילבש תפילין רש"י ור"ת הגדולים שיש לו ויתפלל בהם, ולכן שואל לדעת בעבור הברכה כיצד יעשה, ועוד שאול שאל האיש ההוא גם בענין הציצית, כי א"א לו ללבוש בביתו טלית גדול שלבשו כל יום בעת תפלה, כי לפי גדלו לא יוכל להצניעו תחת הגלימה כשהולך ברשות הרבים מביתו לבית הכנסת, ולכן התחכם לעשות טלית גדול דק, וגדלו כפי שיעור המספיק לפי"ד שזה יוכל להצניעו ברה"ר תחת הגלימה, וגם על זה שואל בשביל הברכה כיצד יעשה, כי הוא כשבא לבית הכנסת אינו פושט זה הטלית, אלא ישאר תחת הגלימה, ורוצה ללבוש טלית הגדול שיש לו בבית הכנסת, ולברך עליו, ושואל אם יברך בבית הכנסת מאחר שבירך בביתו על טלית זה שהוא תחת הגלימה, והוא עודנו עליו, ועל כל הנ"ז יורינו המורה לצדקה ושמ"ה:

תשובה. על השאלה הראשונה בענין התפילין ראיתי להרב חיי אדם כלל י"ג אות יו"ד שכתב, נ"ל דהמניח תפילין קטנים בביתו, והולך בהם לבית הכנסת, וחולץ ומניח בבית הכנסת גדולים, לא יברך בבית הכנסת מספק, ויותר טוב לברך בביתו על הגדולים ויניחם, ויכוין לפטור הקטנים ויניחם, ואז כיון שמניח בבית הכנסת אותם שכבר בירך עליהם יותר מסתבר שלא לברך עליהם וכו' ע"ש, ואנא עבדא לא ניחא לי בזה, דהלא עיקר קיום המצוה של התפילין היא ההנחה שמניחם פעם שנית, שקירא בהם ק"ש וברכותיה ומתפלל בהם, ואיך על הנחה זו לא יברך, ויסמוך על הנחה של עראי שהניחם בביתו לפי שעה, והלא לסברת כמה פוסקי' ומכללם מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, לא מהנייא הברכה שבירך בביתו להנחה שמניח בבית הכנסת, יען דלדידהו הליכה מבית לבית חשיבה הפסק, וכנז' בהלכות ציצית, ונמצא לדידהו אם לא בירך בביהכנ"ס על אלו הגדולים שבהם קורא ק"ש ומתפלל, הנה זה קיים מצות הנחת תפילין אלו בלא ברכה, ונמצא זה מגרעות נתן במצוה זו מצד חסרון הברכה. ועיין להגאון תבואת שור ביו"ד סי' י"ט ס"ק י"ז, וכ"ז מה שהחמיר בחסרון הברכה בעשיית המצוה ע"ש, ולכן נ"ל בס"ד לעשות כך, שבבית ילבש תפילין של ר"ת דוקא, ויעשהו קטן כחפצו כדי שיוכל להצניעו ולא יראה חוצה, ובלא"ה אין מברכין על תפילין דר"ת, מפני כי תפילין דר"ת הוא בחינה עליונה, ואין בנו כח למשוך התיקון של הברכה על ידינו, ועיין במחב"ר סי' ל"ג אות ג' ע"ש, על כן ילבש בביתו תפילין דר"ת ולא יברך עליהם, ובבית הכנסת יחלוץ אלו התפילין וילבש תפילין הגדולי' שיש לו שם, ויברך כמנהגו, וידוע שגם על פי הסוד יכול להניח תפילין דר"ת לבדו, דכן מצינו שרבנו האר"י ז"ל היה מניח במנחה תפילין דר"ת בלבד, וכנז' בשער הכונות:

והנה אע"ג דכתב רבינו זלה"ה בשער הכונות שצריך להניח בשחרית תפילין דרש"י קודם תפילין דר"ת, והטעם לפי שבתחלה קודמין ליכנס מוחין דבחינת תפילין דרש"י, ואח"כ נכנסין מוחין דבחינת תפילין דר"ת, וכנז' בספר הכונות דף ט"ו ע"ש, מ"מ מסתבר לומר דרבינו זלה"ה לא קפיד בזה בשחרית, אלא כאשר בא לקיים עיקר מצותן בק"ש ותפלה, שצריך להקדים של רש"י לר"ת, ועוד דהוא איירי בהיכא דבא להניח שתיהם יחד, דבזה צריך להקדים רש"י לר"ת כסדר כניסת המוחין, אבל היכא דלובש ר"ת לבדו בלא רש"י, וגם שאינו לובשו עתה אלא עראי, כדי לצאת מביתו לבית הכנסת בתפילין, ולומר בפתח בית הכנסת פסוק ואני ברוב חסדך בתפילין, וזה חוזר ופושטו מיד בבואו לבית הכנסת ולובש תפילין אחרים כתקנן, ע"פ סדר כניסת המוחין, וקורא בהם ק"ש ומתפלל, אשר בהם הוא מקיים המצוה של הנחת תפילין, ודאי אין קפידה באותם הקטנים שלובש אותם בבית, והרי זה יכול ללבוש ר"ת. לבדו בביתו:

ועל שאלה הב' בענין הטלית גדול יש להשיב, דהנה מלבד הפסק ההילוך שיש מביתו לבית הכנסת, הנה עושה בודאי הסח הדעת בהכרח בין לבישת הטלית הדק שבבית, ובין לבישת הטלית שבבית הכנסת, הן בלבישת התפילין ופסוק ויהי נועם, והן בפסוק שמע ישראל ושאר פסוקים שאומר על המזוזה בפתח ביתו, ופסוק ואני ברוב חסדך בפתח בית הכנסת, דעל כן יוכל לברך בשופי על הטלית שלובש בבית הכנסת, אע"פ שטלית אשר לבש בביתו הוא עודנו עליו, מאחר דהסיח דעתו ואינו לובשו בגלוי אלא תחת הגלימא, ומכוסה מעיניו, דודאי חשיב זה הסח הדעת גמור, ודוקא בהילוך מבית לבית בלי הסח הדעת, דנין שלא לברך משום סב"ל, אבל בנ"ד דאיכא הילוך מבית לבית, וגם הסח הדעת גמור, יש להורות בשופי דיוכל לברך:

וראיתי להרב זרע אמת סי' ב' שהאריך בזה, והרב ז"ל לא פסק שלא יברך אלא רק בהיכא דליכא היסח הדעת, אבל אם הסיח דעתו מודה דיברך ע"ש, ולכן ה"ה בנ"ד דאיכא הלוך מבית לבית והסח הדעת גמור דשפיר מצי לברך:

זאת ועוד מצינו לרבינו האר"י ז"ל שהיה מברך על טלית קטן ביציאתו מבית המרחץ או מן הטבילה, וכאשר העיד על זה רבינו מהרח"ו ז"ל בשער הכונות דף יו"ד ע"ש, והרב כסא אליהו ז"ל העלה כן להלכה לברך על טלית קטן כשיוצא מן המרחץ או מן הטבילה, שסמך בזה על מנהג רבינו האר"י ז"ל, ורק במחליף חלוקו שמסיר טליתו מעליו ומחזירו תכף, דאינו צריך לברך כשחוזר ללבשו, דלא דמי לטבילה ומרחץ, דאיכא הפסק גדול ע"ש, ואנא עבדא במ"א כתבתי דאה"ן במרחץ דאיכא שהות גדול יפה כתב, אבל בטבילה דליכא שהות גדול אין לברך, ורבינו האר"י ז"ל שאני שהיה שוהה בטבילה ועושה כונות הרבה, ואיכא הסח הדעת מחמת הכונות, ולכך היה מברך, משא"כ שאר אדם אין להורות לברך משום סב"ל, ועל כן נ"ל פשוט בנ"ד דאיכא שהות הרבה בין לבישת הטלית בביתו, לבין לבישת הטלית בבית הכנסת, וגם איכא הילוך מבית לבית, וגם איכא הסח הדעת בלבישת התפילין, ובכמה פסוקים ובכונת מצות הילוכו לבית הכנסת וכניסתו שם, דשפיר מצי לברך על טלית השני בבית הכנסת, אע"פ שטלית שבירך עליו בבית הוא עודנו עליו, וזה ברור:

ועוד נ"ל ברור בס"ד לברך בנ"ד, מהא דכתב מר"ן ז"ל בסי' קע"ד סעיף ד', הלכך המבדיל קודם נטילה, יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה ע"ש, ועיין להרב ערך השלחן ז"ל, שכתב שם מכאן ראיה למ"ש בסי' ח', דבמקום פלוגתא דרבוותא בספק ברכות, יכוין שלא לצאת בברכה אחת, ואין כאן חשש ברכה שאינה צריכה, כיון דעושה כן לאפוקי נפשיה מפלוגתא, דלא כהרב שמלה חדשה ביו"ד סי' ח', ועוד עיין מ"ש הוא ז"ל ביו"ד סי' ח', ע"ש, ובאמת הגאון תבואת שור ס"ק י"ז נרגש בהא דסי' קע"ד הנ"ז, ועשה חילוק בזה ע"ש, ומ"מ בנ"ד אפשר לומר דגם הגאון תבואת שור יודה, משום דאיכא הילוך מבית לבית, ושאני טובא מנידון דידיה דשחיטה, ולפ"ז בנידון השאלה דידן נמי י"ל, כיון דאיכא פלוגתא בהא דהליכה מבית לבית אי הוי הפסק או לאו, אז יוכל לכתחילה לכוין בברכת הטלית שלובש בביתו, שלא לפטיר הטלית שלובש בבית הכנסת, וכמ"ש מרן ז"ל בסי' קע"ד גבי יין, וכמ"ש הרב פרי חדש בה' שחיטה, ועיי' להרב תבואת שור שם שכתב דמוטב להכניס האדם עצמו בספק גרם ברכה שאינה צריכה, מלהכנס בספק שימנע עצמו מלברך על עשיית המצוה ע"ש, והרי כאן בנ"ד למ"ד הליכה מבית לבית חשיבה הפסק גמור, הנה אז ממילא אם אינו מברך על טלית שלובש בבית הכנסת, אינו מקיים המצוה בברכה, ולכן שרי ליה לכתחילה למעבד הכי לכוין בברכה של הטלית בביתו, שלא לפטור הטלית שלובש בבית הכנסת, ועיין חסד לאלפים בסי' קמ"ד אות ה', ובדברי הרב בן המחבר ז"ל שם, ועיין עולת תמיד סי' כ"ה סק"ז, והשי"ת ברחמיו יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ו

שאלה. בשיעור הטלית ארז"ל שיכסה ראשו ורובו של קטן, אי סגי בשיעור זה לגדול אע"פ שאינו מכסה ראשו ורובו, ועוד רצינו לדעת אם שיעור זה אמור על טלית גדול בלבד, או"ד אמור גם על טלית קטן שלובשין תחת הבגדים, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. כתב רבינו זלה"ה בשער הכונות דף ואו' וז"ל, מ"ש רז"ל שיכסה ראשו ורובו של קטן, הטעם הוא לפי שאלו הציציות הם ממוחין דעיבור הנקראים מוחין דקטנות ולכן תלו הדבר בקטן ולא בגדול, ונמצא כפי זה שצריך להקפיד בשיעור רוחב הטלית שיקיף כל ראשו, וגם כל גופו, עד החזה פנים ואחור, ודי בזה עכ"ל, וכן כתב רבינו זלה"ה, דבר זה בספר עולת תמיד וז"ל, אין צורך שיגיע הטלית רק עד החזה לבד, וזה שאמרו בגמרא עד שיכסה ראשו ורובו של קטן, כי הציציות האלו הם ממוחין דקטנות הנז', ועד החזה הוא הרוב, כי הרי יש למעלה כח"ב וחו"ג, ועוד שליש תפארת עד החזה, נמצא שהוא הרוב, ולכן צריך שיהיה הטלית רחב בשיעור שיגיע רחבו עד החזה של האדם עכ"ל ע"ש, הרי מפורש יוצא בדברי רבינו זלה"ה, שהשיעור בגדול הוא עד החזה, אבל בקטן לא סגי עד החזה, אלא רובו ממש, ולכך רז"ל נקט בקטן ראשו ורובו, ולא אמרו עד החזה, ואם תאמר למה תפסו רז"ל השיעור על הקטן, ולא תפסו השיעור בגדול, והיו אומרים עד החזה, הנה דבר זה כבר פירש טעמו רבינו זלה"ה בטוב ע"פ הסוד:

ונמצא כי פשט דברי רז"ל אתי שפיר עם דברי רבינו זלה"ה, דרז"ל שאמרו ראשו ורובו של קטן הוא הוא רוב הגוף ממש בלתי צירוף הראש עמו, וזה השיעור הוא למטה מן החזה הרבה, ועיין בספר החנוך בפרשת שלח לך, וברבינו ירוחם בספר אדם נתיב י"ט ח"ג ע"ש, והנה שיעור זה שתשער בקטן ראשו ורוב גופי הוא יגיע בגדול מראשו עד החזה, כי בגדול ממש לא בעינן רוב גופו, אלא רק שיגיע עד החזה, משא"כ בקטן לא ארז"ל שיכסה ראשו וגופו עד החזה, אלא אמרו ראשו ורובו. כלומר רוב גופו:

ועל שאלה הב' בשיעור הזה דנקטי חז"ל אם הוא קאי גם על טלית קטן שלובשים תחת הבגדים או לאו, הנה מדברים שכתב רבינו זלה"ה בשער הכונות בתחלת דרושי הציצית, משמע קצת דס"ל שיעור הנ"ז בגמרא בראשו ורובו של קטן קאי על טלית גדול, אבל טלית קטן סגי בבציר מהכי, ומ"מ אין משם הוכחה להדיה על זה, וראיתי להרב נחפה בכסף ז"ל סי' א' דף ה' ע"ד מ"ש בשם הרב דרך חכמה, שיש חילוק בשיעור בין ט"ג לט"ק, והרב פרי הארץ כתב על דבריו, מי גילה לו רז לחלק בין ט"ג לט"ק, דמשמע בש"ס בסתמא דכולם דינם שוה ובקטן משערינן, והרב המחבר יצא לישע הרב דרך חכמה ע"ש, והרואה יראה בספרי הפוסקים האחרונים כמה מהם הסכימו בשיעור טלית קטן אמה על אמה, דהיינו כ"ד גודלים על כ"ד גודלים, וכמ"ש בספר לב חיים ח"א להרב הגדול הרח"ף ז"ל סי' צ"ט, ואי סגי בהצטרפות שניהם מן הרוחב לאורך או להפך, הנה לדעת מהריק"ש ז"ל מהני, ולדעת בית דוד ז"ל תלוי זה בפלוגתא, וכנז' שם ע"ש, וכתב הרב ז"ל בלב חיים הנ"ז, דהנכון לצאת י"ח לכ"ע לשער בטלית הקטן שיעור שיתכסה ראשו ורוב גופו של קטן בן תשע שנים, ושיעור זה הוא אמה וחצי בין באורך בין ברוחב, כפשט דברי הא"ח ומה גם לסברת רבינו האר"י, דצריך לכסות גופו פנים ואחור כמ"ש עכ"ל, ובאמת רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות לא אמר בפירוש על טלית הקטן שיכסה פנים ואחור, אלא אדרבה כתב להדיה דבטלית הקטן לא בעינן שיעור שיכסה הזרועות ג"כ כי אם שיעור שיעטף הגוף מלבד הזרועות:

על כן נראה דאין צריך שיהיה רוחב הטלית קטן אמה וחצי שהוא ל"ו גודלים, אך באורך מודינא ליה דשפיר הורה כן לסברת הטור ודעמיה, ולכן נכין לעשות ארכו אמה וחצי, שהיא ל"ו גודלים, ופה עירינו בג'דאד יע"א מנהגם לעשות הט"ק ארכו אמה ורביע באמת המדינה, שעולה יותר מארבעים גודלים באורך, אבל ברוחב נוהגים לעשות שלשה רביעי אמה באמת המדינה, שעולה יותר מן כ"ד גודלים, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ז

שאלה. אם הסומא יברך על הציצית או לאו, משום דאיכא דס"ל סומא פטור מן הציצית, וקי"ל ספק ברכות להקל, יורינו ושכמ"ה:

תשובה. הן אמת דקי"ל סב"ל, מ"מ כל כהא דכל הפוסקים הראשונים והאחרונים פסקו דסומא חייב, וסברת הפוטרין לא הובאה בש"ע אפילו בשם י"א, הן בדברי מרן והן בדברי מור"ם, על כן אין למנוע הברכה מן הסומא משום סב"ל, דלא חשבינן זה לספק, דאם נבא לחוש לזה א"כ ימצא כמה דברים שיהיו פטורים מן הברכה משום סב"ל, כי העניינים רוב ככל לא פלטי מפלוגתא, ואביא דבר אחד לדוגמה, דאם טעה ואמר בעי"ת האל הקדוש, קי"ל דחוזר כמ"ש מרן ז"ל, ובאמת ראבי"ה ס"ל דאינו חוזר, ובזכור לאברהם הביא עוד ראשונים דקיימי כשיטת ראבי"ה ז"ל, ועכ"ז כל האחרונים הסכימו דחוזר ולא חשו לסב"ל, ואפילו הרב הכנה"ג ז"ל שערער על זה משום סב"ל, חזר והודה דחוזר, וא"כ ה"ה בדין הסומא דאין לחוש לזה, ומצי מברך. ועיין להגאון תבואת שור ז"ל ביו"ד סי' י"ט ס"ק י"ז, וס"ק כ"ז, מ"ש דנכון לגרום ברכה שאינה צריכה, מליכנס בספק שימנע מלברך על עשיית המצוה ע"ש, וראיתי להרב הגדול הרח"ף ז"ל בלב חיים סי' ק' שהורה בסומא שלא יברך על הציצית משום סב"ל, ובאמת לא מודינן ליה בזה, והעיקר הוא כמו שכתבתי דיברך, וכן המנהג פשוט, וזה כלל גדול בדיני ברכות בדבר שיש בו מנהג ברור ופשוט לא אמרינן ספק ברכות להקל, וכן כתב הרח"ף ז"ל הנז' עצמו בספרו מועד לכל חי סימן יו"ד אות מ"ח, במקום שיש מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, על כן יברך בשופי כפי המנהג, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר:

סימן ח

שאלה. מי ששכח לברך ברכת השחר, עד אימתי יכול לברך אותן ברכות שלא נפטר בהם באמירת התפלה, דמסתברא לי דיש שהות לאומרם כל היום גם אחר חשיכה עד השינה, ולכן נראה דביוה"כ וט"ב שאין אומרים ברכת שעשה לי כל צרכי, יכול לברך אותה תיכף כשנועל מנעליו בתחלת הלילה, וכן ראיתי בסידור דרך החיים בדיני פסוקי דזמרא וברכות השחר, שכתב כן בשם הגאון מהר"א מווילנא ז"ל יע"ש, ומפני שלא נתבאר דין זה בשאר אחרונים, וגם לא שמענו מי שנהג כן, לכן לא מלאני לבי לסמוך על זה לעשות מעשה, ואולי יראה למר דאיכא דפליגי, ויש מחבירי שדחו דברי הגאון מהרא"ו ז"ל הנז' מהא דקי"ל גבי אונן דאינו יכול לברך אח"כ, ואני עבדך דחיתי ראיה זו כאשר צדיק יבחן, ושכמ"ה:

תשובה. תחלה וראש אודיעך מ"ש בשאלה, דקי"ל גבי אינן דאיני יכול לברך אח"כ, זה טעות, איך תכתוב קי"ל על דבר שהוא מחלוקת, והאחרונים הכריעו להפך, וכן הוא עיקר שצריך להורות לברך, וכך אנחנו מורין וכאשר נתבאר בס"ד, והוא דהן אמת שכתב כן הרב מגן אברהם ז"ל בסי' ע"א סק"א, גבי אונן דברכות השחר לא יברך אחר קבורה, כיון שבשעת חובתו היה פטור, כמ"ש בי"ד סי' שמ"א לענין הבדלה ע"כ, וכונתו מפורשת בלבושי שרד ומחצית השקל, והיינו כי בסי' שמ"א הביא מרן בב"י פלוגתא דהרא"ש וסיעתו, דס"ל דפטור מהבדלה, כיון דבשעת חיבתו היה פטור, ומביא ראיה מחגיגה דחגר ביום א' ונתפשט ביום ב' דפטור, דאע"פ דראיה נוהגת כל שבעה, מ"מ כולהו תשלומין דראשון נינהו, וכיון שהיה פטור בראשון פטיור לגמרי, וה"ה בהבדלה, ושאר פוסקים ס"ל הבדלה שאני, דאין כאן תשלומין, אלא חיוב ההבדלה נמשך מן מוצאי שבת עד יום ג', ולא בתורת תשלומין כלל. ובאמת שם פסק מרן ז"ל בש"ע דמבדיל, אך המג"א ס"ל דנידון זה דברכת השחר דמי לההוא דין דחגר גבי ראיה, משום דאמרינן בש"ס כי שמע קול תרנגולא וכו', וכן בכולהו משמע דמדינא עיקר חיובא כאשר שומע וכאשר נועל וכאשר לובש, וכן בכולהו, ורק מפני שאין הידים נקיות, ומשום עמי ארצות נהגו לסדרם בתפלה, ולהכי פסק המג"א דאונן לא יברך ברכות השחר אחר קבורה, כיון דבשעת חובתו היה פטור, זהו כונת המג"א כמפורש בלבושי שרד ומחצית השקל:

תוכן העניינים

שו"ת רב פעלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה