אור ברסלב
שות קרני ראם סימן רנג

שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא

סימן רנג

סימן רנב

נשאלתי על אודות מבוי שאינו מפולש ובסוף המבוי היה חצר בנויה של ראובן ובצד שכנגד החצר הזה היתה עדיין בקעה שעדיין בעליה לא בנו אותה ובין החצר הבנויה ובינה היה חלל המבוי המגיע עד קיר החומה הסותמת המבוי והן היום עמד ראובן בעל החצר הבנויה ובנה כותל בגבול הבקעה שכנגדו והכניס החלל של המבוי שבין חצירו הבנויה להבקעה והכניס מן החלל של המבוי מ"מ כאורך חצי הבקעה הכניסו לרשותו ובנה עליו ויקף ועל זה בא בעל הבקעה לתבוע למה הכניס חלל המבוי שכנגד הבקעה לרשותו הלא רצונו לבנות הבקעה חצר ושם שם סוף הבקעה רצוני לפתוח שער החצר ולעת עתה למה סתמת לי המקום וראובן טוען הלא הבקעה עדיין ארוכה מארץ מדה ותוכל לעשות פתח שער החצר בראש הבקעה שעדיין המבוי פרוץ כנגדה יומ"ץ:

הנה במה שטען ראובן שמה שהכניס לרשותו קדם וזכה מן ההפקר לקוצ"ד לא כן ידמה דהא מבואות שאינם מפולשים לאו הפקר נינהו ולא רשות הרבים נינהו אלא של כל בני המבוי הוא קרקע המבוי דהיינו של בעלי החצירות הוא כולם שותפים בו כמ"ש הרמב"ם פרק ה' מהל"ש הלכ"ד שכתב אחד חצר השותפין ואחד מבני מבוי שאינו מפולש בני מבוי מעכבים זה על זה שלא להשתמש במבוי אלא בדברים שדרך בני אדם להשתמש במבואות ע"ך הרי לך מדברי הרמב"ם חצר ומבוי שוים דהיינו כמו שבחצר מעכבים מצד שהם שותפים כך טעם המבוי משום שהם שותפים וכמו שכתב טעמו הרב המגי"ד שכתב שבני מבוי כופים וכו' פשוט הוא אחר שהרשות משותפת ביניהם ע"ך ועדיפא מזה פסק שם בפר"ו הלכה י"א שכתב אחד מבני מבוי שאינו מפולש שבקש ליעשות רופא וכו' בני מבוי מעכבין עליו וכן מי שיש לו בית בחצר בשותפות לא ישכירנו לאומן וכו' ע"ך ומר"ן פסקם להני דינים בס' קנ"ו ס"א יע"ש וזה דבר ברור הוא דהמבוי דין שותפות יש לו:

ואל יקשה מה שמצינו להרמב"ם שפסק באותו פרק בדין מבוי שאינו מפולש שיש בו חמש חצירות שכלם משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה וכו' והוא פסק הש"ע סקס"ב ס"ו יע"ש ואם באמת כל בני המבוי שותפים במבוי למה העליונה אינה משתמשת אלא מפתחה ולמעלה דוקא:

זה אינו דקדוק אה"ן מעקרא בשעת הבניין אלו היה רוצה לבנות פתח חצירו לצד פנימית המבוי בודאי היה לו רשות יען כי מעקרא קנוי לו קרקע המבוי כל מה שכנגד כותל חצירו לעשות בו פתח באיזה מקום שירצה אבל אחר שבנה פתחו לצד חוץ הרי מחל שעבודו ושותפות שהיתה לו לפנים וזכו בו חבריו שלפנים ממנו ונסתלק כחו משם:

ועדיפא מזה ג"ך פסק הרמב"ם והש"ע סקס"ב ס"ד דמי שהיה לו פתח במבוי שאיני מפולש אם סתמו ופרץ פצמיו שוב אינו יכול לפותחו יע"ש הרי לך אפילו היה לו הפתח והיה לו שעבוד נגד אותו הפתח ולחוץ עכ"ז הואל וסלק שעבודו פקע כחו וזכותו מכ"ש במי שעשה פתחו מעקרא לצד החיצונה של המבוי בודאי רקן זכותו וכחו מפתח חצירו ולפנים מן המבוי: וכן כתב בפשיטות ג"ך הרה"ג מהר"ם אלשי"ך זלה"ה בס' פ"ה יע"ש בתוך שאלתו שכתב דלהחיצון אין לו אלא מפתח ביהו דלדידיה לא מקרי חצר השותפין אלא מפתח ביתו ולחוץ אפילו חצירו משוך כלפי פנים ומצד ביתו ולפנים לא מקרי אלא חצר השותפין של פנימיים יעי"ע:

ומעתה הואל ומבוי דין מקום שותפות יש לו א"ך ראובן זה שבנה והכניס מן המבוי מה שבינו ובין שמעון בודאי לא טוב עשה יען כי מקום זה לאי הפקר יפן כי קנוי הוא לשמעון ג"ך להשתמש שם וא"ך הוי כאלו הכניס קרקע שמעין לרשותו דדין הוא דהדרא ארעא למאריה ואין דין זה נכנס בדין זה נהנה וזה אינו חסר דאין לך חסרון יותר מזה שהרי היה יכול שמעון בעל הבקעה לעשות הפתח בסוף הבקעה לפנימיות המבוי יפתח אחר בתחילת הבקעה לצד חוץ והיה יכול להשתמש מסוף הבקעה עד תחילת המבוי ולעת עתה הואל ובנה ראובן והכניס מן המבוי מה שכנגד הבקעה ויום מחר או מחרתו יבוא לבנות חצר בבקעתו ולא ימצא מקום פתח כי אם מצד הבקעה ולחוץ לצד המבוי והרבה פסידות ודוחקות יש לו כידוע כל זה לעין כל ולא נכנס זה בדין זה נהנה וזה אינו חסר ועיין בס' קע"ד ובמר"ן ובמור"ם ס' שס"ג ובדברי הפת"ש בס' ק"ע ושם בס' שס"ג ומדבריהם שם יתברר לך דאפילו במקום שיכול האדם לעכב על חבירו וימצא ריוח לא מקרי זה נהנה וזה אינו חסר מכ"ש בנדו"ד חסרונו גדול:

וא"ך הוא מן הראוי לומר דהדרא ארעא לארה כפסק מור"ם ם בס' ש"ס ס"ג יעו"ש ועיין שם בפת"ש שהביא משם המבי"ט שכתב דאם לא נעשה במזיד אלא הבנאים הכניסו בשוגג חצי אמה מרשות ראובן לרשות שמעון אין צריך לסתור ורבו החולקים על זה יע"ש וכוותייהו ודאי נקטינן דארעא בחזקת מרה קמא ועד כאן לא נחלקו אלא במכניס שוגג אבל במזיד ליכא מאן דפליג דהדרא למרה קמא:

ואין לדון גם בדין זה לדין שוגג ולומר דהואל ולפי דעת ראובן זה לא עשה שום השגת גבול יען כי לדעתו הואל והניח לבעל הבקעה מקום לפתח חצירו ומשם ולמטה לא יהיה לו רשות להשתמש בעל בקעה זו הואל ופתח חצירו יהיה מראש הבקעה לא יהיה לו כי אם מצד חוץ למבוי א"ך מקום זה שנשאר פנוי הרי אין לו מי שישתמשו עמו כי ראובן זה פתח חצירו היא פנימיית יותר מפתח זה שיפתח בעל הבקעה הזאת וא"ך אין תשמיש שם כי אם לו לבדו וא"ך הואל ומחשבתו היא זו דלכך עמד וסתם היתכן לומר דשוגג יתקרי דבר זה תפל מבלי מלח יען כי מי שיחשוב מחשבה זו שחבירו יעשה פתח לצד וישאר לו מקום פנוי להשתמש בו לבדו וגם לסותמו כדעת הר"י אלברצלוני זלה"ה שהביא הטור ס' קס"ב א"ך חכם רשום יתקרי והואל והוא חכם אין לו מפלט לומר שוגג הייתי דהא גמרא ערוכה שנינו בב"ק דצ"ה ששם רצה להוכיח דר"מ קנים אפילו בשוגג והוכחתו מברייתא דקתני אלבא דר"מ מי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה והרי היא יוצאת מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת, השבח מנכסים בני חורין וקאמר תלמודא עלה מאי לאו בעם הארץ דלא ידע דקרקע אינה נגזלת שהוא שוגג ואפילו הכי קאתי בעל קרקע ושקיל לארעא ושבחא אמרי לא בלוקח ת"ח וידע וכו' ע"ך הרי גמרא ערוכה דסתם ת"ח מידע ידע מכ"ש כאן שזה ראובן הבונה לא בנה אלא משום שידע בחדרי הפוסקים דלצד שיעשה הפתח בעל הבקעה לצד חוץ למבוי לא נשאר לו תשמיש בסוף המבוי כי אם לו לבדו ומידע ידע דיכול לסתום היאך יהיה נעלם ממנו שבעל הבקעה שותף במבוי ויש לו רשות לעשות לו פתח גם הוא בסוף חצירו וישתמש בכל אורך חצירו ויכול לפתוח הרבה פתחים למקום חלילה לומר דזה שגגת תלמוד כי אם עולה זדון:

אך נראה לעד"ן דיש ארוכה ומרפא לראובן זה דהחזיק במה שבנה הואל ובעל הבקעה ראה ושתק ולא הקפיד מה זו שתיקה אין כאן כי אם מחילה דהא עדיפא מזה מצינו להרמב"ם פ"ה מהל"ש שכתב ז"ל אחד מבני חצר שהעמיד בהמה או רחים בחצר ולא מיחה בו שותפו הרי זה מעכב עליה כל זמן שירצה ואם העמיד בפני בהמה זו וכיוצא מחיצה גביהה עשרה טפחים החזיק שהשותפין מקפידין על המחיצה והואל והניחו מחל עכל"ה והגם דדין זה דשותף בחצר שהעמיד בהמה וכו' או העמיד מחיצה וכו' לא הביאו מר"ן בש"ע ולא הביא בש"ע כי אם דינא דהעמיד בהמה בחצר חבירו יעוין עליו בש"ע סו"ס ק"ם שהביא דין דהיה מעמיד בהמה במקום מסויים בחצר חבירו וכו' ודין מעמיד בחצר השותפין לא הביאו הרי מצינו להסמ"ע שם סקכ"ב שכתב ז"ל בין שהעמיד מחיצה וכו' המחבר קצר והעתיק מ"ש הרמב"ם פי"ב דטוען ולא העתיק מה שכתב בפ"ה דשכנים דשם חלק בין חצר חבירו לחצר השותפין וממ"ש הרמב"ם שם והמ"מ נתבאר לך וכו' דבחצר השותפין אין הדבר תלוי בחזקת שלש שנים כלל אלא דאם העמיד מחיצה הוי חזקה לאלתר ומדשתק אמרינן דמחל לגמרי לאלתר ע"ש ותמצא כן מבואר בהמ"מ ע"ך הרי לך דלדעת הסמ"ע כתב דלדעת מר"ן כהרמב"ם ס"ל דשותף שהעמיד מחיצה וראה ושתק מחל והגם דמצינו למור"ם שם דלא כן היא דעתו אלא כתב ז"ל ואפילו היה לו חלק בחצר בשותפות וכו' הוי חזקה למה שהחזיק וכו' דמשמע שם דבעי ג"ך חזקת שלש שנים וכמו שכתב שם הסמ"ע דאפשר דמור"ם פסק להלכה כדעת הריב"ש דגם בשותפין בחצר צריך שלשה שנים וא"ך הואל ומר"ן לא כתב בפשיטות דין דהעמיד דשותף שהעמיד מחיצה בפשיטות ומור"ם כתב דשותף שעשה דבר שדרכן להקפיד בחצר השותפין דהיינו מחיצה וכיוצא דינו הוא דבעי ג' שנים א"ך הואל ומר"ן לא כתב הדין בפשיטות ומור"ם גילה דעתו דבשותף בחצר בעי ג"ש נימא הואל ומור"ם גילה דעתו ניזיל בתריה כדקי"ל במקום שמר"ן לא גילה דעתו ומור"ם גילה דעתו אזלינן בתריה: זה אינו דהא כתב הסמ"ע בפשיטות דמר"ן קצר ולא העתיק וכו' דמשמע דלפסק זה שפסק הש"ע שהוא מדברי הרמב"ם מוכרח לחלק בין דין חצר חבירו לחצר השותפין וא"ך הואל והש"ע הביא פסק זה של הרמב"ם מוכרח לומר דס"ל חלוק זה לא כן מור"ם אזיל בשטת הריב"ש וא"ך הואל והש"ע ס"ל חלוק זה דבחצר השותפין כל שהעמיד מחיצה וראה חבירו ושתק מחל הכי נקטינן:

וכן ראיתי להרה"ג מוהר"ר רפאל ברדוגו זלה"ה בס' משי"ש ח"ב קל"ט שפסק וכתב ז"ל דעת הש"ע כפי מה שבאר הסמ"ע בס' ק"ם סקכ"ב דאם היה חצר השותפין אם העמיד מחיצה לאלתר הוי חזקה עכל"ה וא"ך הכי ודאי נקטינן וא"ך הואל ובעל הבקעה ראה ושתק ודאי מחל:

הן אמת דחזה הוית להרב משה"א סק"ך שכתב ז"ל עסמ"ע סקכ"ב וכו' משא"ך בשותף מיירי שרוצה להחזיק רק לענין שיהיה יכול להעמיד בהמות דכיון שהחצר עשוי לכניסה ויציאה דרכן להקפיד על העמדת בהמה וכשהעמיד מחיצה מחל וכו' אבל אם השותף טוען טענת מכירה על גוף המקום שיהיה שייך לו תמיד דינו כאחר דבעי ג"ש וכו' עכל"ה וכן ג"ך קצר בס' משה"ך זל"ה אבל אם השותף טוען ג"ך על גוף הקרקע ולומר שהשני לא ישתמש במקום הזה כלל שקנה אותו לגמרי משותפין בעינן ג"ך חזקת ג"ש וטענה כמבואר בס' קמ"ט ע"ך וא"ך על פי הדברים האלה בנדו"ד שגדר ויקף חלק מהמבוי כדי להשתמש בו ולא ישתמש בו בעל הבקעה כלל נימא דלא עלתה לו חזקה לראובן בשתיקת בעל הבקעה:

אלא דעכ"ז נלע"ד דמהנייא שתיקה דהא כל מטרין לא אייתינן ראיה אלא דשתיקה מהנייא והגם דבחצר אמרינן דבעי ג"ש אם רצה להחזיק בו לבדו ולא ישתמש בו חבירו כלל דוקא לא אמרו כן אלא בחצר השותפין שהם מבוררין שהוא בודאי שלהם ורשות שניהם שוה דקנין שניהם הוא בזה שהעמיד מחיצה ורצה לרקן זכות חבירו לגמרי בעינן עד שיטעון עליו שמכר לו ובעינן חזקת ג"ש אבל בשותפות המבוי שאין להם כי אם תשמיש מועט בו נוסף על זה שאם פתח פתח בראש המבוי שוב אין יכול לפתוח בסוף המבוי כמבואר כל זה באורך בס' קס"ב ס"ו יע"ש א"ך הרי גלוי מילתא דהואל ופתח בראש המבוי מחל בתשמיש המבוי שמפתח חצירו ולמטה כמ"ש שם בס' קס"ב יעו"ש אף אני אביא דהואל וראה ושתק הוי גלוי מילתא דמחל לראובן במה שראהו בנה ויקף ובודאי דעתו היא לעשות פתח חצירו מראש הבקעה ולכך שתק ומחל:

ופשוט לקוצ"ד דבנדו"ד אפילו הריב"ש בעל סברא דפסק מור"ם כוותיה דאפילו בחצר השותפין בעינן חזקת ג"ש דוקא בחצר השותפין דיד שניהם שוה והאחד רצה להחזיק בתשמיש על ידי מחיצה הוא לבדו בזה הוא דבעי ג"ש וטענה אבלי במבוי דלא היה לו עדיין תשמיש ולא הוה ידעינן אם דעתו היתה לעשות פתח בסוף הבקעה ויהיה לו תשמיש במקום שבנה ויקף ראובן או לא היה דעתו כך אלא דעתו היתה לעשות שער החצר בראש הבקעה ולא יהיה לו תשמיש בסוף הבקעה בזה נראה פשוט דהואל ועמד ראובן ובנה ושמעון בעל הבקעה ראה ושתק זה הוי גלוי מילתא שמחל במה שבנה ראובן ועשה בדעתו לעשות הפתח בראש הבקעה ותו לו מדי ויש בידי להביא עוד ראיות לזה מכמה מקומות אלא הואל ולא הועמד הדבר על קו הדין וגם אין הפנאי מסכים אמרתי עת לחשות שנו כאן. כאן שנה תרס"ג לפ"ק:

הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט:

תוכן העניינים

שות קרני ראם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה