שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן רכז
על אודות מה שנשאלתי מגבר דחיל חטאין ששכר בהמה מחמר עכו"ם להביאו מעיר לעיר והתנה עמו שאם יצטרכו לשבות בדרך ישבתו בדרך וכן היה אך ביום השבת פתע פתאום מה שלא עלה במחשבה נפל עליהם פחד ליסטים וכמעט נפל עליהם פחד סכנת נפשות והוכרח החמר לנסוע ביום השבת והישראל השוכר מהחמר נפל לפני רגלי העכו"ם והתחנן לנגדו עד בלי די עוד הרצהו ברצ"י כסף ולא אבה העכו"ם לשמוע אליו יען כי העכו"ם אליו נגלו הדברים שאם ישאר שם בנפשו דמיו בו ועל זה הוצרך הישראל לילך למסעו בעל כרחו הלוך ילך ובכו על המקרה הרע אשר קרהו מה שלא עלה על לבו הן היום שאול שאל האיש מה תשובתו על חטאתו אשרי ילדתו וירבו כמותו אכי"ר:
תשובה לזה הנה ראיתי למור"ם או"ח סו"ס של"ד ששם כתב ז"ל אם עבר וחלל שבת במקום דלא הו"ל לחלל צריך להתענות ארבעים יום שני חמישי ושני ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ויתן במקום חטאת וכו' ע"ך הנה דין זה לא נאמר אלא במקום חיוב חטאת הוא דחייבוהו לתת י"ח פשטים במקום חיוב חטאת אבל בנדו"ד שהחייב היא הולכת הדרך אין כאן חיוב חטאת לפי דברי הידיד השואל אשר במאמרו דבר שלא הלך כי אם שלוש שעות דוקא א"ך אין כאן כי אם תחומין דרבנן אליבא דכו"ע דהא דע לך דעיקר התחום הוא ילפי ליה רבנן ממה שכתוב בתורה שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי דהיינו אסר להם הכתוב שלא לצאת חוץ למחנה ישראל ללקט המן וידוע דמחנה ישראל היה מחזיק שלשה פרסאות על שלשה פרסאות שהם שנים עשר מיל ואסרו חכמים שלא יצא חוץ למחנה אבל תוך המחנה מותר לילך מקצה זה עד קצה זה שהיא י"ב מיל מכאן למדו דחוץ לי"ב מיל אסור אך נחלקו הפוסקים בזה אפילו בי"ב מיל עצמו נחלקו בו רבנן אי הוי אסור מדאורייתא או מדרבנן וכמו שבא הדבר מפורש בהרב"י או"ח סי' שצ"ז ששם כתב ז"ל ומ"ש אינו אלא מדרבנן כן כתבו הרי"פ והרא"ש בספ"ק דערובין ומיהו חוץ לי"ב מיל כתב הרי"פ דבירושלמי קאמר דהוי מדאורייתא וכ"ך הרמב"ם בפרק נ"ז וכתב הר"ב המגי"ד שכן היא הסכמת הגאונים אבל הרח"ש והמרדכ"י כתבו דלגמרא דידן אפילו חוץ מי"ב מיל לא מיתסר אלא מדרבנן וכן כתב הרב המגיד שלדעת זו הסכימו הרמב"ן והרשב"א עכ"ל הרי לך אפילו מהלך י"ב מיל נכנס במחלוקת אם הוא איסור דאורייתא או דרבנן ומדברי הרב"י שהביא דברי רבותינו האומרים שי"ב מיל מדרבנן באחרונה מזה מוכח דכך נטתה דעתו כסברת האומרים די"ב מיל מדרבנן וכמו כן ג"ך פסק מור"ם בש"ע סו"ס ש"ה שכתב שם ז"ל וכ"ש דאין לחוש שהרועה יצא חוץ לתחום דהא תחומין דרבנן ע"ך וע"ש בבאה"ט שכן כתב משם הרב הלבו"ש דכתב גם הוא דתחומין דרבנן מזה יש לדון דאפילו יהיה האדם מתהלך כל היום כלו לא היה כאן כי אם איסור דרבנן והרב"י ב"י ממנו משמע ס"ל דרוב הפוסקים ס"ל דתחומין אינם אלא מדרבנן וגם מר"ן ומור"ם דקי"ל הלכתא כוותייהו הכי ס"ל וכדכתבנו:
אלא דעדיפא מזה חזינא הכא הואל ולא הלך כי אם שלשה שעות דוקא זה לא נכנס במחלוקת ואליבא דכ"ע אין איסורו אלא מדרבנן דהא כבר ידוע דרבותינו נתנו שיעור למהלך אדם ביום עשרה פרסאות שהם ארבעים מילין כידוע דהפרסה היא ארבע מלין וכשתחלק העשרה פרסאות שהם מהלך אדם ביום לי"ב שעות של יום יעלה לכל פרסה שעה וחומש שעה שהיא שעה וי"ב מוניטון לכל פרסה שהיא ארבעה מילין דהוי כל מיל יש בו רביע שעה ושלשה מוניטון שהם בין הכל שמונה עשר מינוט בכל מיל דהוי הפרסה שיעור שעה וחומש שעה כנז"ל וחשבון זה ידוע הוא לכל פותח ספר וכדי שלא להאריך לעיין במקומות באורך הרי דיי לך בשולחן המלך ש"ע או"ח סי' רס"א יע"ש בס"א בדברי הש"ע ומור"ם ויתברר לך חשבון כמה זמן יש בכל מיל ותמצא מדוקדק שהמיל הוא שמנה עשר מוניטון א"ך י"ב מלין יעלה בהם שלשה שעות וחצי וששה מינוט וא"ך הידיד ההולך שלא הלך כי אם שלשה שעות דוקא הרי לא יש כאן כי אם שיעור עשרה מילין בדיוק דוקא ואפי' זה העשרה עצמם אינם כלם אסורים אלא שמנה אלפים מהם דוקא יען כי במקום שקנו השביתה שהיא האלקצבא היה מותר לילך משם אלפים אמה כידוע וא"ך לא הלך באיסור כי אם שמונת אלפים ושיעור זה כל שהוא פחות מי"ב מיל לכו"ע אין איסורו אלא מדרבנן:
והגם שיש כאן מקום לומר דכל זה יוצדק לן לצד אם היה הולך על רגליו דאזי כל מה ששערנו אמת על פי חשבון רז"ל דמהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום ואזי אליבא דכו"ע מהלך שלוש שעות שהלך אין בהם כי אם תחומין דרבנן אך הואיל והידיד היה רכוב ומנהיג נכנסנו בתרי ספיקות איסור דאורייתא דמהלך בהמה שלשה שעות אליבא דכ"ע בודאי עבר י"ב מיל ויש כאן איסור תחומין דאורייתא לדעת הירושלמי:
והנם דמצינו ברכוב על גבי בהמה להרב"י דס"ל אין בי איסור לפי מאי דקי"ל דאין תחומין למעלה מעשרה כמ"ש הרב"י יעו"ש בס' רס"ו ובמג"א סק"ז יעו"ש ובמחצית השקל באורך עכ"פ אפילו נניח כך עכ"ז לא יצאנו מאיסור דאורייתא דלא ימנע מלהלוך שלשה שעות על הבהמה ולא יפשוט רגליו למטה ובודאי שיהיה פושטם שיהיו תלויות למטה ומצינו להרב מג"א בס' רס"ו סק"ז שכתב שאם רגליו תלויות למטה מעשרה פשיטא דאיכא איסור תחומין ונכנסנו במחלוקת אם עבר מדאורייתא או מדרבנן:
גם יש כאן איסור מחמר שהוא מדאורייתא כדדרשו בשבת דף קכ"ג מפסוק לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וכו' ופירש"י אתה ובהמתך ואיזהו סתם מלאכה העשויה על ידי שניהם זו היא שהיא טעונה והוא מחמר ע"ך ופסקו הרמב"ם פרק עשרים מהלכות שבת הל"א יע"ש ואפילו הנהיג בקול לבד עבר על איסור מחמר דאורייתא וכמו שפסק הרמב"ם פ"ך מהלכות שבת הל"ו והביאו מור"ם בס' רס"ו ס"ז יעו"ש:
עכ"פ אפילו נניח כך הידיד פטור מי"ח פשטים הואיל ואיסורים אלו אין בהם חיוב חטאת דהא איסור מחמר אפילו מלקות אין בו כדפסק הרמב"ם בריש פרק עשרים מהלכות שבת ובדין תחומין אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל די"ב מיל מדאורייתא ומחויב עליו מלקות כדפסק בפר' ז"ך מהל' שבת הל"א יעו"ש עכ"פ חיוב חטאת אין בו וא"ך אין חיוב לתת הי"ח פשטים הבאים במקום חטאת. אך מצד התעניות ארבעים יום לכאורה נראה דחייב כדין מכבה הדליקה דפסק מור"ם בס' של"ד כנז"ל ואפי' אלו לא הוה כאן שום איסור דאורייתא אלא מדרבנן היה נראה דחיוב התעניות יש כאן וכמו שבא הדבר מפורש במג"א שם בס' של"ד סקל"ג שכתב ז"ל צריך להתענות אפילו בתחומין דרבנן ויכול לדחותם לימות החורף כמ"ש סי' תקס"ח ע"ך א"ך אפי' אלו לא היה כאן כי אם איסור דרבנן עכ"ז מדין ארבעים העניות לא יצא: אך כל זה הוא במחלל שבת במזיד בשביל הצלת ממון וכמו שמבורר שם מלשון מור"ם שכתב שם בסימן של"ד ז"ל וכל הדינים הנז' בדיני הדליקה הני מילי בימיהם אבל בזמן הזה חותם השרויים בין העכו"ם והוא חשש סכנת נפשות כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקתם בשבת משום דיש כאן סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח ומ"מ הכל לפי הענין אם היו בטוחים ודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר אסור לכבות אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות אפי' הדליקה בביתו של עכו"ם וכן נוהגים ודוקא לכבות הדליקה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ויש סכנה אם לא יכבה אבל אסור לחלל שבת כדי להציל ממון ואם עבר וחלל צריך להתענות וכו' הרי לך דבמקום חשש סכנת נפשות מותר לכתחילה לכבות האש שהיא מלאכה גמורה מכ"ש עובדא דידן:
ואל תשיבני דלא התירו אלא בכבוי הואל והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה דוקא וכמו שרמז מור"ם בדבריו שכתב ז"ל ודוקא לכבות הדליקה שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה וכו' אבל שאר חילולים נימא דאסור אפילו במקום חשש ספק סכנת נפשות זה אינו דכללא הוא בידינו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וכדי לקצר לך יעיין הידיד בש"ע או"ח דמשם באורה לנדו"ד דהנה זה בא הדבר מפורש באר היטב בדברי מר"ן בס' רמ"ח ס"ד שכתב היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו להתעכב במדבר בשבת שלשה ימים קודם השבת אסורים לצאת וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת ואם אח"ך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש מותר ואין כאן חלול והעולה לארץ ישראל יכול לפרוש אפי' בע"ש ופוסק עמהם לשבות ואם אחר שיהיו במדבר לא ירצו לשבות עמו יכול לצאת עמהם חוץ לתחום מפני פקוח נפש ע"ך וסיים מור"ם י"א שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשיב הכל דבר מצוה ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל ועל כן נהגו בקצת מקומות להקיל בהפלגת שבת בספינה והליכת שיירא תוך שלשה ימים כי חושבים הכל דבר מצוה ואין למחות בידם ויש להם על מה שיסמוכו ע"ך א"ך אתאן לנדו"ד הוא עדיף אפילו מדין ראשון דכתב הש"ע דאם יוצא באחד בשבת או שני ושלישי מותר לצאת אפילו במקום שיודעים שהם צריכים לחלל שבת מפני הסכנה עכ"ז מותר מפני פקוח נפש מכ"ש בנדו"ד דמעולם לא ס"ד שיהיה צריך לחלל שבת כלל אלא שאח"ך אירע אונס ופחד שאמרו לו העכו"ם מוכרח להיות סכנה ופחד בודאי דמותר לחלל לכתחילה משום פקוח נפש:
ומה גם בנדו"ד דהליכה של מצוה שנו כאן לבוא האיש לביתו לפקח על עסקיו ועל בני ביתו ומעולם לא אסיק אדעתייהו שום חשש סכנה נוסף על זה שמעיקרא בזמן השכירות התנו עם העכו"ם לשבות בדרך אלא שאח"ך אירע אונס ופחד סכנת נפשות מי שם פה לאדם לומר דיש חשש איסור בחלול שבת זה בהליכתו חוץ לתחום ח"ו הרי זה מותר גמור ואין עליו שום תענית ועיין במג"א שם בס' רמ"ח סקט"ז שכתב ז"ל ואם מתיירא להתעכב במדבר שמא יפגעו בו ליסטים ויגזלו ממנו הבהמה ולא יוכל ללכת ברגליו או אם יקחו ממונו לא יוכל לחיות עוד או אם יקחו מלבושיו בזמן הקור כמעט ימות בקרירות כל אחד מאלו מיקרי סכנת נפשות ומותר לילך עמהם ע"ך הרי לך אפילו באחת מאלה סכנה מכ"ש בנדו"ד שכל הספיקות ב"מ שלשה המה מטיב"י צע"ד היו ב"מ כמעט עלו ובאו בנדו"ד ונוסף עליהם אפילו סכנת הנפש עצמה מיד הליסטים היתה מילתא דשכיחא מאין ולאין ח"ו לחייבו מן הדין בשום תענית אם לא מצד חסידות יתירה הרשות ביד האדם להתחסד עם קונו ולעשות מה שלבו חפץ והבא להטהר מסייעין אותו ועליו תבוא ב"ט וצוי"ם וימ"ן:
ע"ה רפאל אנקאווא שלי"ט אכי"ר: