שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן רכו
ישראל ועכו"ם שכרו רחיים הטוחן ע"י בהמות בשותפות כיצד יתנהגו להתיר שכר שבת בין על טחינת הריחיים בין על הבהמות שהם ג"כ בשותפת והעכו"ם טוחן בהם בשבת יומ"ץ:
תשובה הנה מצאנו לרבינו הטו"ר בס' רמ"ה שכתב ז"ל ישראל ועכו"ם שקבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לעכו"ם טול אתה חלקך בשבת ואני בחול ואפי' לא אמר כן אלא כשבאין לחשבון אומר הישראל אטול יום הראשון נגד יום שבת שנטלת אסור אבל אם מתחילה כשקבלו השותפות התנו שיטול העכו"ם של שבת והישראל יום ראשון כנגדו מותר ור"י היה מתיר בתנור שקבלו בשותפת אפילו לא התנו דדוקא בשדה אסור לפי שחלק הישראל מתעלה ומתרבה באותה מלאכה שעשה העכו"ם בשבת אבל בתנור שאין חלק ישראל מתעלה בכך מותר לחלק ולומר יהיה שלי בחול ושלך בשבת ור"ת אוסר וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב ומשתתף עם העכו"ם במלאכה או בסחורה אם התנו וכו' ומלאכה דומה לתנור שאין חלק ישראל מתעלה במה שהעכו"ם עושה ואסור בלא התנו וכו' ואם לא התנו תחלה וגם לא באו לומר שיקח הישראל יום אחד כנגד השבת אלא חלקי סתם מבעייא ולא אפשיטא וכתב א"א הרא"ש ז"ל כיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן לקולא ואין צריך להניח לעכו"ם ליטול שכר השבתות לבדו אבל מדברי הרמב"ם ז"ל יראה לחומרא שכתב ואם לא התנו ושכר השבת אינו ידוע יראה לי שהעכו"ם יטול שביעית השכר והשאר חולקין בשוה עכל"ה וראינו שם להרב"י ז"ל שכתב דמה שהיה מתיר ר"י לא עשה ההיתר בהחליט אלא כמו שמוכח מדברי התוס' שהיה רוצה להתיר וחזר בו והביא ראיה לדברי ר"ת דאוסר וסיים הרב"י וכתב דכן מדוקדק מלשון רבינו הטור שכתב ור"י היה מתיר דמשמע היה מתיר מתחלה אבל לא בסוף שהרי הודה לדברי ר"ת ע"כ והגם שראיתי להרב הלק"ט ח"ב סק"פ שחלק על הרב"י במה שפירש בדברי הטו"ר הכי וזל"ה הלק"ט כתב הרב"י או"ח סרמ"ה גבי ור"י היה מתיר בתנור שקבלו בשותפות דהטור דייק בלישניה לומר ור"י היה מתיר דמשמע היה מתיר בתחלה אבל לא לבסוף אין זה ראיה דבכמה דוכתין אשכחן בהאי לישנא ובס' הר"ע הר"מ מרוטנבורק היה אומר ובס' תקס"ג ר"ת היה אומר דהוה קבלת תענית בהרהור בשעת מנחה והוא ז"ל פסק כן אלא אדרבא איכא למימר דהיה אומר ר"ל מרגילא בפומיה כדאמרן בהנהו היה אומר דמס' אבות עכ"ל עכ"פ אנן בדידן לא איכפת לן דאין לנו אלא דברי מר"ן דלא סבר כלל לסברת ר"י לא בב"י ולא בש"ע וגם דברי הלק"ט לא נתכוון בדבריו אלו לפסוק כר"י אלא כוונתו לדקדק על מה שדקדק הרב"י בדברי הטו"ר שאין בדקדוקו דקדוק אבל לעיקר דינא ודאי לא יחלוק. ובעיקר דקדוקו לקוצ"ד נראה דבשלמא היה אומר הואיל ומלתא יתירתא היא צריך לומר מרגלא בפומיה הלאו הכי מאי היה אומר דלא הול"ל אלא ר' פלוני אומר ועל זה הוצרכו לפרש מרגילא בפומיה ויגד עליו רעו שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח דמקרא מלא ומוכרח לפרשו מרגילא בפומיה אבל בכאן ר"י היה מתיר אם נפרש היה רגיל למה צריך לומר היה רגיל דיי ליה ור"י התיר וכו' ואנן ידעינן שלעולם עומד הוא בסברתו אלא ודאי היה מתיר שבכאן פירושו הוא היה מתיר בתחילה ואח"כ חזר בו: אלא דלפי חילוק זה יש לדקדק עליו ממ"ש הרב הנז' שבס' תר"ע שם כתוב מהר"ם מרוטנבורק היה אומר ובס' תקס"ג ר"ת היה אומר וכו' דהתם נמי להלכה אמרו זה ומה היה אומר אם נפרש היה אומר כך לעולם הרי דיי לומר מהר"ם מרוטנבורק פסק ור"ת פסק על כן נלע"ד לחלק עוד ולומר דשאני היה אומר ושאני היה מתיר והחלוק הוא דבשלמא היה אומר משמע שהיה אומר הדברים באמירה ומוציא הדברים לפועל אבל היה מתיר יכול להתפרש היה מתיר מצד הסברא שהיה מסביר לומר כך אבל חזר בו ולא הוציא הדברים לפועל ולא כתבתי זה אלא שעשוע בעלמא. ולענין דינא נקטינן מדברי הטו"ר והרב"י דלכל הדעות כל שלא התנו קודם השותפ' אסור לומר טול אתה חלקך בשבת ואני בחול ואפי' לא אמר כן בפירוש אלא כשבאין לחשבון אומר הישראל אטול אני של יום ראשון נגד שבת אסור והכי מצינו למר"ן בש"ע פסק הכי ז"ל ישראל ועכו"ם שיש להם שדה או תנור או מרחץ או רחיים של מים בשותפ' או שהם שותפים בסחורה אם התנו מתחלה בשעה שבאו להשתתף שיהיה שכר השבת לעכו"ם לבדו אם מעט ואם הרבה ושכר יום אחד נגד יום השבת לישראל לבדו מותר ואם לא התנו בתחילה כשיבואו לחלוק נוטל העכו"ם שכר השבתות והשאר חולקין ואם לא הי' שכר השבת ידוע יטול העכו"ם לבדו שביעית השכר והשאר חולקין ע"כ. אך מה שנשאר לנו לברר הוא אם לא התנו וגם לא באו לומר שיקח הישראל יום אחד נגד השבת מהו הדין דהנה מצינו לרבינו הטו"ר שכתב דזה היא בעייא ולא אפשיטא והרא"ש כתב כיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן לקולא אבל מדברי הרמב"ם יראה לחומרא יעו"ע בזה יש להסתפק אי תפסינן כסברת הרא"ש הואיל וכתב בפשיטות אזלינן לקולא או אזלינן לחומרא כנראה מדברי הרמב"ם והיה נראה לקוצ"ד דלא שבקינן פשטותיה דהרא"ש וליזיל בתר מה שלא בא מפורש בדברי הרמב"ם אלא מה שנראה מדבריו ומה גם במילי דרבנן מן הראוי לומר דספיקא דרבנן לקולא:
אלא דגם בזה הרי מצינו להרב"י שכתב דמדברי הרמב"ם נראה דאזלינן לחומרא שכתב ואם לא התנו אסור לישראל ליקח שכר השבתות משמע דבכל ענין אסור וכתב הרב המגיד שם שכן היא דעת המפרשים וכתב הר"ן בספ"ק דע"ז שכן דעת הרי"ף ונתן טעם לדבריו ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לאיסור הכי נקטינן ע"כ א"כ הואיל והרב"י הכי פסיקה ליה דאזלינן לחומרא והכי נקטינן והגם שמצינו למור"ם שם בס' רמ"ה ס"א שפסק לסברת הרא"ש וכתב ז"ל ויש מתירין השכר בדיעבד אפילו לא התנו וחלקו סתם ונ"ל דבהפסד גדול יש לסמוך עלייהו ע"כ אך אנן אין לנו אלא דברי מר"ן בב"י שכתב דכהרמב"ם נקטינן וגם בש"ע הכי מוכח דלא הביא כי אם סברת רמב"ם דכתב דאם לא התנו העכו"ם נוטל שכר השבתות כלם או חלק שביעי מזה מוכח דליכא שום צד התיר זולת זה דוקא ואין לסמוך על הרא"ש בזה בשום אופן כלל ועיין למוהרי"ע זלה"ה שאחר שהביא דברי הרא"ש הנז' ורצה לדקדק מדבריו שכתב ויש מתירין השכר בדיעבד וכו' דלאו דוקא בחלקו כבר בדיעבד אלא אפי' עדיין לא חלקו וראה שהעכו"ם רצונו לחלוק מה שהרויח יכול לשתוק ולא ימנע מלחלוק בשוה דהואיל וזה בעייא דלא אפשיטא אפשר אפי' לכתחילה קודם חלוקה מותר ולא אמר לשון דיעבד על אם כבר חלקו אלא דיעבד קאי על אם לא התנו דהיינו דיעבד ולא התנה ואחר שכתב הרב הנז' כל זה חזר עוד וכתב ואולי דהרא"ש עצמו הגם שכתב דהיא בעייא דלא אפשיטא ובמילי דרבנן אזלינן לקולא עכ"ז לא רצה לסמוך על סברתו ולא התיר כי אם דוקא בדיעבד וחלקו במקום הפסד מרובה ועוד סיים הרב הנז' ואנן בדידן אין לסמוך על סברת הרא"ש זו ואין לנו אלא דברי המ"מ דאין שום התיר כלל כי אם דוקא ליטול העכו"ם שכר שבת לבדו או חלק שביעי עיניך תראינה אפי' עבר העכו"ם וחלק עמו אסור ליהנות משכר שבת שבא לידו מיד העכו"ם:
ודע וראה שאפילו לדעת הרא"ש שמתיר היכא דלא התנה וחלקו בסתם מצינו להרב מוהרי"ע זלה"ה שכתב דלא התיר הרא"ש אלא דוקא יום כנגד יום אבל לחלוק הכל בשוה חלקים שוים דלפעמים ריוח העכו"ם בשבת הוא מרובה לכ"ע אסור עכ"ל הרי לפניך דלדעת מר"ן האוסר לאו דוקא בבאו לחלוק בשוה אלא אפי' בשעת החלוקה נוטל העכו"ם שכר שבת והישראל לוקח נגדו יום אחד המעט הא אם רב לדעת מר"ן כל אופן אסור:
ומעתה הואיל וביררנו דלדעת מר"ן כל שלא התנו קודם השותפ' שיטול העכו"ם יום השבת וישראל יום אחד כנגדו א"כ לא יש כאן שום צד להתיר אלא שיפרידו השותפ' ויחזרו להתנות קודם השותפות וכמ"ש הש"ע שם ס"ג יע"ש. הן אמת דלכאורה עלה במחשבה לומר דאם הישראל הזה והעכו"ם נהגו שותפת לעשות כל יום ויום העבודה בשותפת ויום השבת עושה העכו"ם לבדו עלה בדעתינו להתיר ע"פ סברא זו והיא סברת הר"ן שהביאה מור"ם בס' רמ"ה ס"א ז"ל וי"א שכל זה לא מיירי אלא בשותפת שכל אחד עוסק לבדו וכו' יע"ש ועל פי סברא זו עלה בדעתינו להתיר מיהא עבודת הריחיים בשבת על ידי עכו"ם אבל לא הבהמות המשותפות בין העכו"ם ובין הישראל דהגם דמר"ן לא כתב דין זה דהר"ן אלא מור"ם הביאו בשם י"א עלה בדעתינו לומר דמר"ן גם הוא אינו חולק על סברא זו דהגם דמצינו להרב"י בס' רמ"ה אחר שהביא סברא זו של הר"ן דפסק דישראל ועכו"ם שלקחו מרחץ בשותפת ועכו"ם מחממו בשבת בשביל חלקו ונותן מחצית מה שמשתכר בו לישראל ובימות החול מחממים אותו בשניהם כתב הר"ן דמותר דהעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד וכו' ומצינו להרב"י הנז' אחר שהביא סברא זו של הר"ן סיים וכתב וז"ל ואין נראה שיהיה דעת הרמב"ם שהרי כתב המשתתף עם העכו"ם במלאכה או בסחורה כשיבואו לחלוק נוטל העכו"ם שכר השבתות כולן ומשמע דבחול שניהם עושים ובשבת העכו"ם לבדו ואפי' הכי העכו"ם יטול שכר שבת לבדו ואם כדברי הר"ן הו"ל למשרי דהא העכו"ם כי עביד מלאכה בשבת אדעתא דנפשיה קא עביד ואולם לפי מ"ש לא תקשה לך וכו' דאולי הר"ן מפרש דמאי דאסר הרמב"ם הוא בדעכו"ם עושה בשבת וישראל עושה ג"כ נגדו יום אחד נגד השבת אפי' יהיו כל שאר הימים עושים בשניהם יחד הוא דאסר הרמב"ם אבל אם יהיו שניהם יחד מתעסקים במלאכה או בסחורה ובשבת מתעסק בה העכו"ם לבדו שרי לישראל ליטול חלקו וכו' כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם לדעת הר"ן שאל"כ הוה ליה לכתוב שהר"ן חולק עכל"ה של הרב"י וא"כ מן הראוי לסמוך על מור"ם שהביא סברא זו של הר"ן כי הגם שהרב"י מתחילה פקפק עליה מדברי הרמב"ם הרי חזר ופירש דברי הרמב"ם אליבא דהר"ן דלדעתו אין הרמב"ם חולק עליו הן אמת דלא מכריחה מילתא לומר דהרב"י דעתו למסקנא דהרמב"ם לא פליג על הר"ן דהא כתב בלשונו בזה"ל כן נראה ליישב דברי הרמב"ם אליבא דהר"ן שאל"כ הוה ליה לכתוב שהר"ן חולק ע"כ מלשון זה נראה דלא בא ליישב אלא לדעת הר"ן כיצד יפרש דברי הרמב"ם ולמה לא כתב שהוא חולק אבל לדעתו של הרב"י נראה דהרמב"ם חילק על הר"ן וא"כ הואיל ולהרב"י לא ס"ל כהר"ן אלא כהרמב"ם דחולק מן הראוי אין לסמוך על דברי הר"ן אלו הגם שפסקם מור"ם אך עכ"פ הואיל ולפי מסקנת הרב"י לא מכריעא מילתא באמת אם בישובו זה שהשוה דעת הרמב"ם לדעת הר"ן אם כוונתו היא לפי מסקנא זו דגם לדעתו הכי הוא או דוקא לא בא אלא ליישב הרמב"ם לדעת הר"ן עכ"פ הואיל ומדברי הרב"י לא מכריעא מילתא וספוקי מספיקא לן בהבנתו ומצינו למור"ם שפסק כן בפשיטות אין לנו להניח פשיטותו של מור"ם מכח מאי דמספיקא לן בדברי הרב"י כל זה נלע"ד:
אך ומה נענה דמצאנו לגדולי ישראל דלא ס"ל הכי דהא מצאנו ראינו להרה"ג מהרש"א בספרו משחד"ר בישראל שקנה עם עכו"ם אחד צידת הדגים שאין מי שיצוד דגים אלא הם או שלוחיהם ובשבת העכו"ם צדים מהו הדין ואחר שצדד שם לאסור ולהתיר הביא לבסוף וכתב והנה לדעת י"א שהביא מור"ם שם בס' רמ"ה הכא בנדו"ד שרי שכתבו שכל זה לא מיירי אלא בשותפ' שכל אחד עוסק לבדו וכו' אך לדעת סברת מר"ן משמע דלא מפליג בהכי עכל"ה וכן ראינו להרב מוהרי"ע זלה"ה שכתב וזל"ה והגם דחזר מר"ן וכתב דאפשר דגם הרמב"ם לא מיירי אלא בשכל אחד עוסק ביומו יעו"ש הואיל וכאן בש"ע לא הזכיר חלוק הר"ן ז"ל משמע דדעתו להחמיר כנראה מסתם דברי הרמב"ם וכן מוכח מלשון רש"י ז"ל שכתב וז"ל ומשקבלוה הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד ע"כ וכן נראה עיקר דאע"ג דמור"ם ז"ל בהג"ה כתב חלוק הר"ן בשם י"א אין לתפוס אלא דברי הש"ע דבתריה גרירנא עכ"ל וא"כ ע"פ דבריהם אלו לא נמצא שום התיר כי אם זולת מ"ש הש"ע ס"ג להפריד השותפת כדאמרן:
גם היה מקום כאן להתיר להם מעשה הריחיים על ידי שישכיר הישראל חלקו בשבתות לעכו"ם וכמו שבא הדבר בב"י משם הגהות אשר"י ופסקו מור"ם ס"ג ז"ל ואם ירצה להשכיר לעכו"ם חלקו בשבת או לשוכרו בקבולת שרי וכו' אך הלא מצינו להרב מג"א זלה"ה שם סק"ח שכתב ז"ל נ"ל דוקא מעיקרא קודם שקבלוהו רשאי לומר תן לי כו"כ מעות וטול אתה לבדך בשבת אבל לאחר שקבלוהו אסור אלא א"כ אי אפשר בענין אחר דאז שרי יעו"ש הרי לדעת הרב מג"א דלא התיר לשוכרו או בקבולת אלא דוקא בתחילת השותפת אבל אם כבר נשתתפו ולא התנו לא שרי אלא א"א בענין אחר:
והגם דהרב מוהרי"ט ז"ל ראיתי לו שחלק על מג"א דכתב דדין זה דהגהות אשר"י דפסק מור"ם דיכול להשכיר לא איירי אלא מעיקרה קודם השותפת וכו' והרב הנז' חלק על המג"א וכתב דלא כן הוא אלא הגהות אשר"י איירי אפי' בנשתתפו כבר ולא התנו עכ"ז בדין זה דשדה ומרחץ וריחיים מודה הוא לדברי המג"א דאין להתיר שכירות וקבלנות אלא במקום דאי אפשר להפריד חבילות השותפת ולחזור ולהתנות והילך דברי הרב הנז' הצריך לנו ז"ל ודלא כמו שכתב הרב מג"א סק"ה דלא שרי להשכיר באופן הנז' אלא דוקא מעיקרא קודם שקבלוהו וכו' יעו"ש דליתא לענ"ד וגם הרב גופיה כתב לבסוף דאם א"א לבטל השיתוף אז שרי משום פסידא ומיהו בדאפשר לבטל השיתוף אין להתיר דאע"ג דהך דמטבע דהגהות אשר"י לא נזכר ביטול השיתוף שאני התם דקבלו המטבע מן המלך ומלכותא לא הדרא והוי לא אפשר עכל"ה וא"כ ע"פ הדברים האלה נחזי אנן נדו"ד אם הוא דבר שא"א לתקן בביטול השיתוף אזי יש לנו לסמוך על דברי הגהות אשר"י ומור"ם שפסקם כי הגם שהרב הטו"ז פקפק בזה ואסר לשכור כל ימי השבתות לחוד כי אם דוקא בהבלעה יעו"ע אין לנו אלא דברי מור"ם דקי"ל כוותיה ובפרט הרי מצינו להרב מוהרי"ע שדחה דברי הטו"ז ביד נטויה יעו"ע והדר כדאמרן דא"א לבטל השיתוף יש לנו להשען על דברי הג"ה זאת אך אם אפשר לבטל השיתוף ולחזור ולהתנות בודאי דצריך למיעבד הכי והוא צד היותר טוב ומוסכם אליבא דכו"ע והוא מה שפסק מר"ן ס"ג ז"ל היכא שלא התנו בתחילה יש תיקון ע"י שיחזיר להם המוכר דמי הקרקע או ימכרוהו לאיש אחר ויחזרו ויקנוהו בשותפות ויתנו בשעת קנייה וכו' וא"כ הכי שפיר למיעבד:
והנה מעיקרא עלה על דעתי לומר דיכולים לבטל השותפות באופן זה דהיינו שהישראל ימכור חלקו בריחיים ובבהמות לעכו"ם במקום דליכא טרחא דהיינו להקנות הישראל חלקו בריחיים וגם בבהמות באופן המועיל בדינינו דהיינו קנין הקרקע של בית הריחיים עם הריחיים הואיל ומחוברת היא לקרקע הדר דינה כקרקע ותהיה נקנית לעכו"ם ע"י כסף ושטר והבהמות ע"י כסף לחוד כמו שתראה כל זה בחומ"ש סקצ"ד או לעשות בשניהם דרך ישר להקנות הכל לעכו"ם ע"י קנין סודר דפסק ר"ת דמועיל להקנות הישראל לעכו"ם בק"ס בין קרקע בין מטלטלים ופסקה מר"ן בס' קכ"ג סק"ל יע"ש והגם שהש"ך שם פקפק על הוראה זו של ר"ת יע"ש וכתב דמהרשד"ם ם כתב דסברת ר"ת יחידאה היא לא כן הוא דהא מצינו להרב מג"א סקמ"א סק"א שהביא משם הש"ג בדין מכירת חמץ דניקניהו לעכו"ם בחליפין א"כ לאו יחידאה היא ועדיפא מזה עיניך תראינה בס' מש"ה מערכת:
ח' אות ע"ט שהאריך בענין זה והעלה דדברי ר"ת שרירים וקיימים וכתב דכן היא דעת הרי"ף והרמב"ם ופוסקים אחרים ובלאו הכי אין אנו צריכים לזה הואיל ומר"ן פסק לסברת ר"ת בפשיטות וכתב שם בס' קכ"ג סי"ד ז"ל יכולים לשלוח הרשאה ביד עכו"ם ובלבד שיזהר מלכתוב וקנינא מניה דאין שליחות וזכייה לעכו"ם אלא יכתוב וקנה העכו"ם ע"כ והואיל ומר"ן הכי פסיקא ליה הכי נקטינן אלא דצריך ליזהר דלא ליקנו העכו"ם מהישראל בסודר דידהו אלא לעשות הקנין בסודר העכו"ם וכמו שבא הדבר מפורש בס' מוצב"י ס"י ובע"ט סופ"ר להרב הנז' שכתב דכוונת מר"ן היא דהעכו"ם צריך ליתן סודרו לישראל ויאחוז הישראל ויקנה לו חובו או פקדונו ויכתוב בשטר וקנה העכו"ם כלומר שהעכו"ם בעצמו קנה בק"ס ע"כ וא"כ הכי צריך למיעבד ואחר שיקנה הכל לעכו"ם אזי אם ירצה לקחת ממנו במחצה ולהשתתף עמו יתנו תחילה על הדרך שפסק הש"ע ס"ג ואזי ליכול וליחדי: אלא דעדיין לבי מהסס בתיקון זו של פרידות השותפות על הדרך הנז' לפי מה שראיתי למר"ן בש"ע ס"צ שכתב וז"ל היכא דלא התנו בתחילה יש תיקון על ידי שיחזיר להם המוכר דמי הקרקע או ימכרוהו לאיש אחר ויחזרו ויקנוהו בשות' ויתנו בשעת קנייה וכו' מלשון זה נראה דצריך תקון גדול לבטול השותפות דהיינו שיחזרו אותה למוכר או למוכרה לאיש אחר דאזי מפרסמא מילתא דנעשה פרידה גמורה ואין שום מרמה ותחבולה בדבר וכן נראה מדברי המג"א סק"ז שכתב שצריך קנין חדש ועיין בחומ"ש סקצ"ד לענין קנין עכו"ם עכ"ל מזה מוכח דצריך פרידת השותפות כדחזי מן דינא ועיין להרב מוהררי"ע זלה"ה שכתב ז"ל ונראה דצריך שיהיה בטול השותפות באופן המועיל עפ"י הדין דהיינו בהחזרת הקרקע שצריך קנין סודר וקריעת שטר המכר הראשון עם החזרת הדמים וכן בביטול השותפות שבחנות צריכין לירד לחשבון על מה שהניחו כבר ויטול כל אחד חלקו לביתו שיעשה בו קנין משיכה ויקרעו שטר השותפות וכן כשקבלו קרקע בשותפות] אופן הביטול הוא כשיטלו כל אחד כלי אומנתו שהניח לאותה מלאכה וכו' וכו' יע"ש וא"כ מיחזי דצריך להיות פרידת השותפות מבוררת וא"כ מיחזי מלשון זה שכתב מר"ן דצריך להחזיר המכר למוכר או למוכרו לאיש אחר משמע דלא מהני אלא באופן זה דעל ידי זה יהיה הדבר ניכר לעין כל אבל למכור אחד לחבירו נראה דלא מהני דאל"כ למה הוצרך לומר שימכור לאיש אחר הו"ל לומר ימכור הישראל לעכו"ם או עכו"ם לישראל ויחזרו יתנו וישתתפו. גם יש לדקדק דתקון זה דימכור אחד לחבירו לא מהני מה שראיתי להמג"א והרב מוהרי"ע זלה"ה שהביאנו דבריהם לעיל שכתבו על אותו פסק דפסק מור"ם דאם ירצה לשכור לעכו"ם חלק בשבתות בשכירות או בקבלנות שרי וכו' כתבו דדוקא במקום דלא אפשר לתקן ע"י פרידת השותפות אבל אם יכול לתקן על ידי שיפרידו חבילת השותפות ואח"כ יחזרו וישתתפו צריך לתקן הדבר על ידי שיפרדו ויחזרו ויתנו וישתתפו כמש"ל משם ואם באמת לפי תקון זה שכתבנו שהישראל יכול למכור חלקו לעכו"ם בק"ס או באופן קנייה אחרת ואח"כ יחזרו וישתתפו הרי לעולם הדבר קל הוא בעיניהם לעשות תקון זה אלא ודאי דלא מהני תקון זה אלא צריך על ידי בטול מכר הבעלים או למכור לאיש זר וזה על הרוב קשה המציאות הן אמת דמזה אין דקדוק כל כך דאפשר אפילו משותף לחבירו יהיה קשה הדבר כגון שאין לו הישראל אמונה בחבירו למכור לו או העכו"ם בישראל או אפשר בשאין השותף לפנינו לעשות עמו תקון בטול השותפת כגון שהלך למדינה אחרת והניח אחר להשתמש במקומו ולא שקלת מציאות מעלמא אופן המעכב:
אך מדקדוק לשון מר"ן הנז"ל נראה דלא מהני התקון שכתבנו שהישראל ימכור לעכו"ם על ידי ק"ס מדלא הזכיר מר"ן תקון זה:
אלא דבאמת הגם דמר"ן לא הזכיר בתקון הבטול כי אם להחזיר הדבר למוכר שמכרו להם או למוכרו שניהם לאיש זר עכ"ז לא חזרתי מסברתי שכתבתי דיכול לעשות התקון הנז' להקנות לעכו"ם על ידי ק"ס כי למה יגרע תקון זה הואל והוא סברת גדולי ישראל והש"ע פסקו בס' קכ"ג כמש"ל ועל זה לא נחה דעתי עד שמצאתי סעיד וסמיך לדבר דהנה ידוע דהמשהה חמצו בפסח ולא בטלו עובר עליו מדאורייתא בשני לאוין בל יראה ובל ימצא ומצינו להש"ע או"ח ס' תמ"א ס"א שכתב ז"ל עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ומשכנו בידו ואמר ליה מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני והגיע הזמן ולא פרעו מותר ע"כ וכתב שם המג"א סק"א ז"ל ומשכנו בידו אבל אם לא משכנו ביד העכו"ם רק שהעכו"ם הלוה לו עליו והחמץ עדיין מונח ברשות ישראל אפע"ג דאמר ליה מעכשיו לא גרע מחמצי של עכו"ם ברשות ישראל והאחריות על ישראל דאסיר ובשלט"י גבורי"ם כתב אם הקנהו לעכו"ם בק"ם אי באגב קרקע אפע"פ שלא מסרו לעכו"ם עד אחר פסח שרי עכ"ל הרי לפניך דאפילו במקום איסור לאוין דאורייתא מהני ק"ס מכ"ש בנדו"ד דאין כאן איסור דאורייתא לא מבעייא בדין הריחיים דאין ישראל מחוייב על שביתת כלים אלא אפי' על הבהמות המשותפות אין כאן משום שביתת בהמתו וכמו שבא הדבר מפורש בתשובת הריב"ש הביאה הרב"י סו"ס רמ"ה יעו"ש שהביא תשובת הריב"ש שנשאל על שני יהודים שהיו שותפים עם עכו"ם בבהמות ולטחון בריחיים וכו' שכתב שם בסיף תשובתי זל"ה וגם יש טעם להתיר לפי שעכו"ם לא ימנע מלעשות מלאכה בבהמות כיין שיש לו חלק בהם אין הישראל נוטל שכר שבת כיון שכבר התנו מתחילה אבל אם לא התנו אלא עד אחר שנשתתפו אומרים טול אתה חלקך בשבת ואני בחיל זה אסור אף אם אין כאן משום שביתת בהמתו מאחר שיש לעכו"ם חלק בבהמות ואינו נמנע מלעשות בהם מלאכה על כרחו של ישראל עדיין יש איסור בלוקח ריוח יום החיל נגד יום השבת שלא בהבלעה וכגון זה שלא התנו מתחילה יותר היה אפשר להתיר בשלא יאמר לו כלל טול אתה חלקך אלא שיתן העכו"ם חלקם בריוח של השביע ביחד לפי שאז יקבלו שכר שבת בהבלעה ומשום שביתת בהמה ליכא כיון שהעכו"ם עושה בה מלאכה בשבת מחמת חלקו בעל כרחו של ישראל אלא שעשו הישראלים איסור תחילה להשתתף עם העכו"ם בלא תנאי והעכו"ם עושה מלאכה בבהמות על כורחם ע"ך עיניך תראינה דגם לגבי הבהמות אין כאן איסור דאורייתא לדעת הריב"ש ז"ל וכן הביא דבריו לדינא הרב מג"א בסי' רמ"ו סקי"ג וכתב דכן כתב מהר"ל ן' חביב יעו"ש הן אמת דלדעת ריצב"א והכלב"ו הביא דבריהם הרב"י שם סו"ס רמ"ה דס"ל דאפילו בהמה המשותפת עם העכו"ם הגם שהעכו"ם עושה בה המלאכה בשבת בע"ך של ישראל עכ"ז עובר על שביתת הבהמה יעו"ש וראיתי להרב מחצי"ת השק"ל בס' רמ"ו סקי"ג כתב דמר"ן לא פסק כהריב"ש דהיכא דהעכו"ם שותף בבהמה ליכא משום שביתת בהמתו כמבואר פה בש"ע עכ"ל מכל זה נקוט מיהא דאיסור בהמות נכנס במחלוקת אם יש בו איסור שביתה או לא וא"ך הואיל ומצינו דבאיסור לאי דאורייתא דבל יראה ובל ימצא מהני תקון ק"ס מכ"ש לענין שביתת הבהמה אפילו לדעת ריצב"א והכלב"ו ודאי מהני ופשוט הוא והגם שלא מצינו למר"ן כתב אלא מחזיר למוכר או ימכרו לאחרים לאו כרוכלא ליחשיב וליזיל ובפרט אפשר דמר"ן כתב זה לצד היותר טוב כדי להיות הדבר מפורסם אבל במקום דלא אפשר כגון נדו"ד דיש טורח גדול למצוא כן אזי יש לנו לתקן על ידי ק"ס דכעין זה מצינו להרב"י שם בסו"ס רמ"ה ששם בתוך תשובת הריצב"א שם כתוב וז"ל ויראה שאם ישראל מזהיר את העכו"ם האריס שלא לעשות בה מלאכה בשבת ואם יעבור ויעשה בה מלאכה בשבת תהיה אחריות שבת עליו אפי' מאונסין שרי דאם בא לעשות בה מלאכה אינה בהמת ישראל שהרי קנאה העכו"ם להתחייב בה וכן שמעתי שהורה מורי הרב הגדול כה"ר יעקב בי רב ז"ל אלא שהצריך להעלותו בערכאות ולכתוב שם כן ונראה דלא הצריך כן אלא כדי לזכות לישראל אם יעשה כן העכו"ם מלאכה בבהמה בשבת ויארע בה אונס שלא יכול להכחיש שלא התנו כן דאלו לענין האיסור אפילו ביני לבין עצמו מותר ואפשר דמשום איסור נמי הצריך כן לחוש לדברי האוסרים להשאיל בהמה לעכו"ם על סמך הפקר דבינו ובין עצמו עכל"ה והן הם הדברים שפסק בש"ע סרמ"ו ס"ה יעו"ש הרי לך דעל צד היותר טוב יכתוב לפרסם הדבר וא"ך גם מה שכתב מר"ן לבטל המכר באופן שיחזירו המכר למוכר או ימכרו לאחרים לא כתב כן אלא על צד היותר טוב ואי לא מצא לעשות כן משום טירחא וכדומה לית דין ולית דיין דמותר לעשות הדבר אפילו בינם לבין העכו"ם להקנות לו בק"ס ואח"ך יחזרו ויתנו וישתתפו זהו משנלע"ד:
עוד נראה לע"ד להתיר בנדו"ד לפי מה שאמרו וידוע הוא דישראל זה השותף אין לי ידיעה במלאכה זו של הריחיים כלל ואינו מתעסק כלל בעסק זה אלא כל המלאכה נעשית על ידי העכו"ם מראש ועד סוף ולא נתכוון ישראל זה בשותפות עם העכו"ם אלא הואיל והעכו"ם לא יכיל למיקם לשכור הריחיים ולקנות הבהמות כי איש עני הוא על כן ישראל זה נשתתף עמו ונתן לו ממון כדי למיקם בספוקיה על זה אמרתי אני ללבי דלא יגרע נדו"ז מדין דהרמב"ם דפסק הש"ע בס' רמ"ה ס"ד ז"ל יכול ישראל ליתן לעכו"ם מעות להתעסק בהם ואעפ"כ שהעכו"ם נושא ונותן בהם בשבת חילק עמו כל השכר בשוה לפי שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהעכו"ם עושה שליחותו וכן אין העסק ניכר ממי הוא ע"ך הרי לדעת מר"ן הואיל ואין הישראל מוטלת עליו העבודה מותר להשתתף ולקחת כל השכר בשוה וכן באמת כתב המג"א ריש סי' תמ"ה בדין ישראל ועכו"ם שיש להם שדה בשותפות וכו' דכתב שם הש"ע על זה כתב המג"א שם ז"ל תנור אפע"פ שאין חלק הישראל מתרבה כשעושה העכו"ם בשבת כמו בשדה אפילו הכי אסור כיון שהוא מחוייב לעשות גם בשבת כשא"ל עשה אתה בשבת ואני בחיל הוי כאלו מעמיד פועל לעשות בידים וא"ך אם אין עושין כלים רק שהעכו"ם מסיק התנור ואופים בו ונותנים שכירות אע"פ דהישראל אסיר לקבל השכירות משום שכר שבת מ"מ רשאי לחלוק סתם בהבלעה כמ"ש ב"י יעו"ש וכן כתב הרב מוהרי"ע זלה"ה בסוף דבריו בס' רמ"ה סו"ס ק"ח ז"ל ודע דדבר פשוט הוא דאם אין הישראל עוסק כלל במלאכה אפי' בחול רק שהעכו"ם מסיק התנור ואופה בי ונותן שכירות מותר לכו"ע לחלוק עם העכו"ם שותפו בשוה וכמי שכתב הרב מג"א ריש הסימן יעי"ש עכ"ל וא"ך הואל ובכאן הישראל אין לו עסק כלל במלאכה זו והכל מוטל על העכו"ם מותר והגם שהישראל גם הוא יושב בריחיים לשמור העכו"ם כמה מדות נטחנו משים חשש העכו"ם שלא יגנוב עם כל זה לא מקרי הישראל מתעסק בעסק זה הואל והישראל אם ירצה לילך ולהניח העכו"ם לבדו זהו נחת רוח של עכו"ם בודאי דלא מיקרי הישראל יש לו התעסקות בענין זה דלא מקרי הישראל מתעסק בעסק זה וכמו שמדוקדק מלשון המג"א שכתבנו שכתב בזה"ל אסור כיין שהוא מחוייב לעשות גם בשבת כשאומר לו עשה אתה בשבת ואני בחול וכו' מכאן מוכח דדיקא ביש עליו חיוב לעשות וכן נראה נמי מדברי מור"ם דסו"ס רמ"ה שעל מה שכתב מר"ן שם יכול ישראל ליתן מעות לעכו"ם להתעסק בהם מפני שאין מלאכה זו מוטלת על הישראל וכו' סיים מור"ם וכתב ז"ל ודוקא בכהאי גוונא שהעכו"ם נישא ונותן לחוד עם המעות אבל אם כל אחד עוסק ביומו וצריך הישראל לעסוק נגד מה שעסק העכו"ם בשבת אסיר וכו' וכו' הרי לך דלא אסרו אלא כשהיה בתורת חוב על הישראל אבל כשאין עליו בתורת חוב להתעסק אבל מתעסק הוא מנדבת לבו אין בו שום איסור מכ"ש בנדו"ד שאינו מתעסק אפי' מנדבת לבי אלא לפעמים הולך הוא או שלוחו לראות שלא יגנוב העכו"ם ואם לא ירצה הרשות בידו אין כאן שום איסור ומותר. אך מה שעומד לנגדינו הוא לשון הש"ע שכתב ביה"ל יכול ישראל ליתן לעכו"ם מעות להתעסק בהם וכו' וכן אם אין העסק ניכר ממי הוא ע"ך לפי לשון זה נראה דאם העסק ניכר של מי הוא אסור וא"ך נדו"ד דידוע דפלוני והעכו"ם שותף נראה דאסור: אלא דלזה מצאתי ארוכה ומרפא מדברי הרב מוהרי"ע זלה"ה שכתב וז"ל אבל לטעם השני שכתב הש"ע דאין העסק ניכר ממי הוא קשה דאף אם הוא ניכר מאי וזה שכתב רב שכתוב בתשובת הגאונים בשם ר' שרירא ז"ל שהביא מר"ן בסמוך שכתב וז"ל אבל היכא דאיכא חנותא דידיעה בשותפות דיליה אסור ע"ך אינו ר"ל הפרסום אלא ר"ל כדמסיק התם דהיכא דשותפין אינון וישראל ועבדי תרווייהו יכו' שהוא החלוק שכתב בהג"ה בסמוך והתם בתשובה הנז' כתב הדין בסתם חלוקת ההתיר וחלוקת האיסור כלל ואח"ך פרט בדרך פרט דוק ותשכח ועל חלוקת ההיתר כתב הטעם דהא מותר לישראל לשכור שדהו לעכו"ם ואע"ג דקעביד בשבתא ע"ך וכיון דמשכירות שדה יליף לה מוכח דאפילו במפורסם דומייא דשדה דידוע שהוא של ישראל שרי וכן מוכח ג"ך מדין שותפין שעוסקים שאינם ביחד והתם הרי ניכר שישראל יושב ועוסק עמו בכל יום ואעפ"ך לא אסרינן ליה אלא מטעם דמחזי העכו"ם שלוחו ולכך נראה לומר דר"ל בטעם זה שאפילו העסק של ישראל ואינו ניכר הישראל מי הוא זה מישראל ואיזהו פלוני או פלוני בשם יקרא והיינו לשון אין העסק ניכר ממי הוא ולא נקט לשון אינו ניכר שהוא של ישראל ומ"מ נראה לענין דינא דאפי' ניכר וידוע שהוא של פלוני ישראל מותר תדע שהרי בשכירות כלים כתב מר"ן ב"י בס' רט"ו בשם הרוקח דאסור להשכיר ספינה או עגלה לעכו"ם להוליכה במים בשבת ויו"ט וכתב מר"ן עליה דהא אליבא דב"ש אבל לבית הלל הא אמרו אין אדם מצווה על שביתת כליו והתם מסתמא ידוע הספינה של מי היא ואפי"ה מותר אליבא דב"ה דקי"ל כוותיהו ע"כ עיניך תראינה שהרב הגדול אחרון חביב מוהרי"ע זלה"ה כתב דלעיקר דינא אפילו בידוע ישראל השותף מותר וא"כ משכוני נפשין לפרש מה שכתב מר"ן וכן אין העסק ניכר ממי הוא ע"כ צריך לפרש דהיינו אינו ניכר העסק ממי הוא הכוונה מי הוא זה שמחוייב להיות מוטל עליו עסק זה דהואיל ואין ידוע על מי מוטל להתעסק אם על העכו"ם לבדו או גם על הישראל מותר ותלינן ואמרינן דודאי לא נעשה אלא על צד ההיתר שיתעסק העכו"ם לבדו דוקא ומה נעמו לפי זה דברי מור"ם דסיים על דברי מר"ן וכתב בזה"ל ודוקא בכהאי גוונא שהעכו"ם נושא ונותן עם המעות לבדו אבל אם כל אחד עוסק ביומו וישראל צריך לעסוק נגד העכו"ם אסור עכל"ה מכאן מבורר מדברי מור"ם דאפילו בידוע ישראל השותף אלא כל שאין מתעסק כל אחד ביומו מותר וא"כ קם דינא דגם מטעם זה יש להתיר בנדו"ד והגם דראיתי להרב מוהרי"ע ז"ל שבסוף דבריו העתיק דברי הרב זק"ן אהר"ן וכתב ז"ל ועיין בס' זק"ן אהר"ן סרכ"ו שכתב דהא דמתעסק דסעיף זה מיירי בלי קביעות מקום אבל בקבוע בחנות אפילו העכו"ם יישב לבדו דינו כמו שניהם מתעסקים ע"ש עכ"ל והנה הרב מוהרי"ע זלה"ה הגם שהביא דברי הרב זק"ן אהר"ן לא פירש שחותיו אם דעתו לפסוק כן אך מדהביאם סוף דבריו ושתק מיחזי דכוותיה פסיקא ליה אך דברי הרב באו סתומים שכתב הא דמתעסק דסעיף זה מיירי בלי קביעות מקום אבל בקבוע בחנות אפילו העכו"ם יושב לבדו וכו' לשון זה יכול לפרשו לתרי אנפין אופן הראשון יכולני לומר דהכוונה היא דוקא אם העסק אינו נעשה בחנות אלא העכו"ם קבל עיסקא ומסתחרר בה לילך אנה ואנה ולית ליה חנות קבוע אבל אם יש לו חנית קבוע אסור דהוי כאלו שניהם עסוקים ועל פירוש זה קשה בעיני היאך יוצדק דבריו עם מה שכתבו הפוסקים והש"ע דבשדה ומרחץ ותנור וריחיים אם התנו מותר והרי אין לך מקום קבוע מותר ועכ"ז היכא דהתני מותר וא"כ גם כאן הואיל ובעיסקא יש צד ההתיר הואיל ומעות אין מוזהר על שביתתם א"כ מאי איכפת אם יעשה העסק במקום קבוע גם מדברי הרב תשובת הגאונים מפורש שם דבעסק החנות נשאלו ותשובתם היתה דבנתעסקו כל אחד ביומו הוא דאסור כמו שנראה מדברי התשובה הנז' וכמו שפירשה הרב מוהרי"ע הנז' הרי לך דאפי' בחנות דהוא מקום קבוע מותר ואם נפרש באופן אחר דמה דכתב הרב זק"ן אהר"ן וכל זה לא מיירי אלא בלי קביעות מקום אבל בקבוע בחנות אפילו העכו"ם יושב לבדו וכו' הכוונה היא דמיירי שהעכו"ם קבוע בחנות אלא שאם הישראל יושב גם הוא בקביעות עמו הגם שאין מוטלת עליו העבודה אלא שהעכו"ם יושב לבדו לעבודה והישראל אינו עובד אסור אלא דפירש זה דוחק בלשון הרב עכ"פ הואיל וספר הרב אינו בידינו לדעת פירוש דבריו נלע"ד להתיר נדו"ד לכל הפירושים הנז' דאם באנו לפרש כפירוש הראשון שפירשנו בדברי הרב א"כ הרי הוכחנו דמותר אפילו בקביעות חנות ואם כפירוש השני הרי בנדו"ד הישראל אינו יושב בקביעות אלא לפעמים מתראה אצל העכו"ם הוא או שלוחו ואינו יושב בקביעות לומר דא"כ הוי דינו ניכר ופשוט וצוי"ם וימ"ן:
הצעיר ע"ה ב"ה רפאל אנקאווא סי"ט: