שות קרני ראם· רבי רפאל אנקאווא
סימן רכד
לעי"ת טאנז"א יע"א על אודות אשה אחת חמותו של סניור שלמה ן' עבו נר"ו שנתנה ס"ת בבה"ך בעיר טאנזא יע"א והיא אמרה שבעת הנתינה התנית בת"ג לפני שע"ך שהרשות בידה להוציאו מבה"ך ולהוליכו לכל מקום אשר תאוה נפשה והתנאי לא נכתב והעדים שכחו והן בעתה בעלת הספר רצתה להוציא הספר לעיר דאר לבידא ולהביאו בידה והקהל של בה"ך טוענים שהיא לא התנית שום תנאי ומאחר שהכניסה הס"ת בסתם בלי שום תנאי כבר זכו הם בס"ת והרי הוא בחזקתם ואינה יכולה להוציאו ועל זה שאל השואל מהו שורת הדין יומ"ץ:
קושטא קאי דעינינו ראתה מחלוקת הראשונים כמלאכים הלא המה הראשון אדם מהר"ם אלשיך זלה"ה הובאו דבריו בס' בנ"י חי"י חיור"ד סרנ"ב דס"ל במקדיש ס"ת אפי' הניחו סתם ולא פירש שרצונו להשקיעו שם באותו בה"ך ששם הניחו עכ"ז זכו בו בני בה"ך ואינו יכול להוציאו לבה"ך אחרת יעו"ש ובשיטתיה אזיל הרב מהרי"ט ומהריט"ץ כאשר כתב הרב בנ"י חי"י ז"ל נוסף על זה ה"ר משפטי שמואל והרב פמ"א גם הם אזלי בשיטת מהר"ם אלשי"ך הביא דבריהם הרב שמש צדקה חיור"ד סי"ד ע"ע:
וכנגד זה הוא הגאון הרא"ם ז"ל דס"ל דההקדשות שמקדיש האדם ומניחם בבה"ך יכול הוא להוציאם ולהוליכם לבה"ך אחרת שהוא מתפלל בה וכו' ובשיטתיה אזיל הרב מוהריב"ל וגם הרב מוהרש"ך גם הוא הכי נטתה דעתו של הרב בני חיי לבסוף דמהרש"ך בשיטת הרא"ם אזיל וכפירוש הרב פח"ד שפירש בדברי מהרש"ך יעו"ש בס' כ"ח סרכ"ח נוסף על זה הרב המבי"ט הכי ס"ל הביא דבריו הרב שמש צדקה יעו"ש:
אך כל זה דוקא במקדיש ואח"כ הניחו בבהכ"נ בסתם בזה הוא דנחלקו הרבנים הללו מיימינים והללו משמיאלים הואיל והוא קידש לה' שכבר הקדישו אבל אם לא קרא עליו שם הקדש בזה לא נחלקו וכמו שמוכרע מדברי הרב בנ"י חי"י בפירושו שרצה לפרש בדברי הרב מהרש"ך דבמניח סתם איירי אבל במקדיש ואח"כ הניחו סתם אזיל מהרש"ך בשיטת מהר"ם אלשי"ך ז"ל ועל פי פירוש זה משם בארה דאפי' מאן דס"ל דבמקדיש והניח סתם אינו יכול להוציאו שהוא מהר"ם אלשי"ך וסיעתו עכ"ז היכא דלא קרא עליו שם הקדש מודה דיכול להוציאו יעו"ש בס' בנ"י חי"י וכ"כ הרב ש"ץ בפשיטות דבדלא קרא עליו שם הקדש לא דברו כלל והרשות בידו להוציאו וא"כ נקטינן בדלא קרא עליו שם הקדש לא נחלקו:
ועל פי זה ג"כ יש לנו לפרש דהכי פסק מר"ן בש"ע או"ח סקנ"ג ס"ך שכתב וז"ל יש מי שאומר שס"ת שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן אין הצבור יכולים להחזיק בו ע"כ והוא מפסק מהריק"ו שורש ע' הובאו דבריו בב"י וא"כ מן הראוי להשוות דעתו לדעת הרבנים הנז"ל דבמניח ס"ת בהיכל סתם ולא קרא עליו שם הקדש מיירי ומה גם דהכי מוכח מדברי הטו"ז בסקט"ו שהביא לתשובת רש"ל סט"ו שנשאל במי שהניח ס"ת בהיכל ומשם מדבריו מוכח דבמניח סתם איירי ופסק מהרש"ל דאין יכול להוציאו יעו"ש וכתב הרב הטו"ז דפסק מהרש"ל הוא חולק על פסק זה של הש"ע א"כ ש"מ מדשווינהו חלוקים ש"מ גם מר"ן אפי' במניח סתם ולא פירש שאינו מקדישו איירי דאל"כ לא הו"ל לשווינהו חלוקים גם הרב עט"ז אזיל בשיטת טו"ז זה יעו"ש וכן נמי דעת הרב שארית יוסף הביא דבריו הש"ך בס' רנ"ט סק"ו במאי דהוקשה לו פסקי מהריק"ו דפסק מר"ן באו"ח סקנ"ג סי"ח בכלי כסף שנהגו להביאם וכו' דאין להוציאם מאי שנא מס"ת דפסק ג"כ הש"ע בס"ך שאין הצבור יכולים להחזיק בהם ופסקי דינים אלו נראים כסתראי והוצרך לתרץ דשאני ס"ת הואיל ודרכו להניחו בהיכל דוקא וכו' לא כן בכלי כסף שאין דרכם להניחם שם בבהכ"נ מסתמא לא הניחם אלא משום דהקדישם יעו"ש ועל תירוץ זה הסכים הש"ך וקלסיה יעו"ש מתירוץ זה וחילוקו מבורר דס"ל דגם בס"ת במניח סתם איירי ולא בדפירש שיכול ליטלו ועכ"ז הואיל ואין לנו אומד הדעת שהקדישו אין להוציא מחזקתו:
הן אמת דתרוץ זה של הרב שארי"ת יוס"ף תמוה מאוד במה שכתב לא כן בכלי כסף שאין דרכם להניחם שם וזה הניחם וכו' דבר תימה הוא שהרי דברי מהריק"ו והש"ע מפורשים דלא היו מונחים בבהכ"נ איירי אלא מוליכם בחגים ובמועדים דוקא והם הפך דבריו שפירש איהו בדברי מהריק"ו וקושייא זו כבר נתעורר בה הרב שמש צדקה ומכח זה סתר תירוצו: אך עכ"פ נקטינן לדעתו של הש"ך והרב שארית יוסף וטו"ז ועט"ז דמר"ן בס"ך פירושו הוא במניח ס"ת סתם ולא היה עליו שם הקדש הגם דלא ידעינן דעתיה עכ"ז אין להוציא מחזקת הבעלים וגם יורשיו יכולים הם להוציאו וא"כ על פי דעת הרבנים האלה הנז"ל ודעדיפא על פי פסק מר"ן זה דעליו קא סמיכנא על פי פירוש זה של הטו"ז ועט"ז והש"ך וש"י הדין נותן באשה הזאת הואיל ובני בהכ"נ נראה מדבריהם שהיא הנחתו בסתם ולא קראה עליו שם הקדש א"כ יכולה היא להוציאו על פי פסק הרבנים מהרא"ם ומהרש"ך ואפי' למהר"ם גאלאנט"י וכו' ועל פי פסק מר"ן לפי פירוש הטו"ז וכו': ברם דא עקא במאי דחזינן לכמה מפרשי הש"ע דלא ס"ל הכי תחלה וראש אביא לך מ"ש הרב מוהרי"ע ז"ל בס' מט"י בסקנ"ג וז"ל אין הצבור יכולים להחזיק בו עיין תשובת רש"ל הביאה הרב מג"ד ז"ל בסקי"ד דכתב דהבעלים נקראין מוציאין ועליהם הראיה וכתב הרב מג"ד דהוא חולק על פסק הש"ע ואינו מוכרח דהא מהריק"ו שהביא מר"ן כתב דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחילתו ע"מ כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בבהכ"נ עד יום פקוד אותו הבעלים ע"כ וא"כ כיון דמתחילתו היה על מנת כן הרי חזקה של אבותיו היה אפילו אחר שהונח בבהכ"נ לכך לא פקעה חזקה בלא ראיה אבל רש"ל מיירי בסתם ואדרבא אמרינן חזקה אקדשיה כיון דלא היה ג"ד בהבאתו לבהכ"נ ועיין בהג"ה ש"ע ביור"ד סרנ"ט סוף ס"ב עכ"ל הרי לפניך דהרב מוהרי"ע ז"ל ס"ל דלא דבר מר"ן במניח בבהכ"נ בסתם אלא בידוע שלא הביאו להניחו אלא על דעת יטלנו יום פקוד אותו הבעלים כידוע להם ע"פ המנהג הקבוע ובזה לא פליגי מהרש"ל והש"ע ותרוויהו ס"ל כדעת מהריק"ו ומרא"ח ולא פליגי כמו שנבאר בס"ד:
וכן נמי מבורר יוצא כדעת הרב הנז' בלבוש סקנ"ג ס"ך שכתב וז"ל ס"ת וכו' שכן הדרך שמשאילין ס"ת לבהכ"נ ושתהיה מונחת שם עד יום פקוד הבעלים אותה וכיון שכן אין שייך בה טענת חזקה ע"כ הרי לך דחילוקו של הלבוש כדברי הרב מוהרי"ע ז"ל וכן ראיתי לרב אחרון חביב הרב מאמר מרדכי שכתב בסקנ"ג סק"ג וז"ל לכאורה יש להקשות דמ"ש מסי"ח דאמרינן הקהל רשאין לתופסן וכו' וראיתי במהריק"ו הביאו מר"ן ז"ל שכתב דאין חזקה בס"ת שהדבר ידוע מעיקרא נעשה ע"ד שיקראו בו ברבים עד יום פקוד אותו הבעלים ע"כ וכפי הנראה כתב כן כדי ליישב ההיא דסי"ח וכ"מ בלבוש עכ"ל הרי לך דלזה נתכוון הלבוש בטעמו וכן דעת הרב מאמר מרדכי הנז' דמר"ן בס"ך מיירי דוקא בידוע ומפורסם המנהג דכל מי שמניח ס"ת בהיכל איני מניחו אלא עד יום פקוד אותו יטלנו לא כן בסי"ח בכלי כסף דלא היה מנהג קבוע וידוע ופשוט:
וכן נמי בא הדבר מפורש ג"כ בדברי הרב מג"א בקנ"ג שכתב על פסק הש"ע דסי"ח שכלי כסף שנהגו להביאם וכו' דיכולים הקהל לתופסן כתב המג"א סקמ"ג וז"ל ואיתא במהרי"ק שורש קס"א דאפילו יש מנהג להוציאם לחולין אין לילך אחריו ע"ש ועכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות הבעלים וא"כ כאלו התנו בעליהם עסקנ"ד ס"ח עכ"ל ופירש שם הרב מחצי"ת השק"ל בכוונתו ז"ל דאפילו יש מנהג וכו' אין לילך אחריו וכו' ר"ל דלא הוי בימיו מנהג קבוע זה ולכן כתב מג"א דעכשיו המנהג פשיט וכו' והוי כאלו התנו ומהאי טעמא כתב מהריק"ו ז"ל גופיה בתשובה היש מי שאומר שכתב בש"ע ס"ך שבס"ת אין הצבור יכולים להחזיק דבס"ת גם בימי מהרי"ק היה מנהג קבוע וכמ"ש הרב"י בשמו וז"ל דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחילתו ע"מ שיקראו בו רבים ושיהיה תמיד מונח בבהכ"נ עד יום פקוד אותו הבעלים עכ"ל הרי לך ג"כ דהרב מחצי"ת השק"ל גם הוא דעתו במג"א דמר"ן בס"ך בדהיה מנהג ידוע וקבוע איירי הלאו הכי דין ס"ת כדין כלי כסף דסי"ח ותו לא מדי:
וכן נמי ראיתי לרב אחרון היא חת"ס סופ"ר בחח"מ סקמ"ג שנשאל על ענין ס"ת ובאגב בתוך דבריו כתב וז"ל והנה יש שני מיני ס"ת אחד של צבור ממש שקנו בדמיהם ואותו נמכר על ידי שבעה טוב"ה והשני ס"ת שמסרו היחיד לצבור וגם אותו שייך לצבור ואין היחיד יכול להוציאו כמבואר בש"ע או"ח בסקנ"ג ובמג"א ומ"מ אין הצבור יכולים למוכרו וכו' עכל"ה ולכאורה דברי הרב תמוהים היכן נמצא בדברי הש"ע ובמג"א ז"ל סקמ"ג דס"ת שמסרו לצבור אין יכול להוציאו מידם אדרבא שם בס"ך פסק הש"ע בהפך ובמג"א לא נזכר מזה כלל אלא ודאי מוכרחים לומר דהרב חת"ם סופ"ר ז"ל מעשה דידיה היה בס"ת שלא הקדישוהו בעליו איירי וגם לא היה מנהג קבוע שמניחים אותו עד יום פקוד אותו בעליו איירי על כן פסיקא ליה מילתא דהואיל והניחו בסתם ולא היה מנהג קבוע דין הוא שאין יכול להוציאו ויסד דינו מדברי הש"ע ע"פ דברי המג"א סקמ"ג שמבורר בו דדינא דסי"ח בדלא היה מנהג קבוע איירי וא"ך לא שאני לן בין ס"ת לכלי כסף דהואיל וליכא מנהג קבוע מסתמא אמרינן אקדישיה א"ך מוכרח לדעתו של הרב ח"ס דגם הוא סובר דפסק מר"ן בס"ך בס"ת בהיה מנהג קבוע וידוע איירי כמו תרוץ הרבנים האלו שהביאנו דעתם באחרונה. ועדיפא מזה הוא דכך הוא פסק מרן מור"ם עצמו ביור"ד סרנ"ט סוף ס"ב שכתב וז"ל וכל זה במקום שאין מנהג ידוע בעיר אבל במקום שנוהגים שהגבאים או בני העיר משנים לכל מה שירצו או אפי' במקום שנוהגים שאדם משים איזה דבר בבהכ"נ כגון ס"ת או כלי כסף וכדומה וכשירצה חוזר ולוקחו וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים הולכים אחר המנהג דכל המקדש אדעתא דמנהג הוא מקדש ולב ב"ד מתנה עליהם ובלבד שיהיה מנהג קבוע עכ"ל וכתב הרב המרשים דדין זה פסקי מור"ם מדברי מוהריק"ו שורש קס"א יעו"ש ובדקתי בהרב"י ביור"ד וראיתי דדברי מוהריק"ו שורש קס"א שהביא לא נזכר בהם ס"ת כי אם נרות ושלשלאות שמביאים לבה"ך דשם שם כתב אם היה מנהג קבוע וכו' אבל ס"ת לא נזכר ומהיכן למד מור"ם גם לס"ת אלא ודאי דמור"ם הכי פסיקא ליה דאין חלוק לדעת מוהריק"ו בין שלשלאו' לס"ת כולהו דין אחד להם דאם יש מנהג קבוע להוציאם בין בין ואם אין מנהג קביע אינו יכול להוציא לא לכלי כסף ולא לס"ת וא"ך הוא מוכרח לדעת מור"ם לפרש דמאי דפסק מהריק"ו שורש ע' והביאו הרב"י באו"ח בסקנ"ג ופסקו בש"ע ס"ך דיכול להוציא הס"ת הוא דוקא ביש מנהג קבוע וידוע ומפורסם ומאי דפסק בש"ע מדברי מוהריק"ו בכלי כסף שאינו יכול להוציא וכו' הוא במקום שאין מנהג מפורסם נמצינו למידין דמר"ן ומור"ם בשיטה חדא קיימי על פי פירוש המג"א וכו' בדברי מר"ן וכולהו מפסקי מהריק"ו ובסגנון אחד נתנבאו והן הם דברי הרב מוהרי"ע זלה"ה בספרו מט"י שהביאנו לעיל שכתב דלא כדעת הרב מג"ד אלא דס"ל דלא פליגי מר"ן בש"ע ס"ך עם מהרש"ל אלא דמהרש"ל איירי במניח סתם והש"ע איירי בהיה מנהג קבוע דודאי לא אקדשיה וכתב על זה בסוף דבריו וז"ל ועיין בהג"ה ביור"ד רנ"ט סוס"ב ע"ך כוונתו לומר דכמו דפירש כאן איהו בדברי מר"ן כן הוא מפורש בדברי מור"ם ביור"ד סרנ"ט זוהי כוונתו ותו לא מדי נמצא לדעת הרב דינא דמר"ן הוא דמור"ם:
ובאמת לע"ד נראה דמוכרחים לומר כן דאצ"ך אם אמור נאמר דמור"ם פליג דלדעת מר"ן במניח סתם אפי' ליכא מנהג קבוע ומור"ם ביור"ד פליג ובעי מנהג קבוע וכמו שפירשו לדברי מר"ן הטו"ז והעט"ז וכו' א"כ יש להקשות על מור"ם למה בש"ע או"ח סקנ"ג ס"ך לא הגיה כלום שם במפה ולומר דדוקא אם יש מנהג קבוע וכמו שכתב ביור"ד ומה זו שתיקה אלא ודאי דלא נזכר ולא עלה על דעתו של מור"ם לפרש דברי מר"ן דס"ך אפילו באין מנהג ידוע איירי חדא הואיל ומדברי מהריק"ו כך מפורשים דבהיה מנהג קבוע איירי והגם דמר"ן סתם הדברים עכ"פ סתמו כפירושו הואיל ובסי"ח פסק בכלי כסף במקום שאין מנהג אין יכול להוציאו משם מוכרע לכאן דבים מנהג איירי ולכך לא הוצרך להגיה וא"כ ודאי מר"ן ומור"ם בחד שיטה קיימי ואפילו מי שירצה להתעקש בזה עכ"פ הדרן לכללין דכל מקום שלא גילה מר"ן דעתו נקטינן כמור"ם ומור"ם הרי גילה דעתו דבמקום שאין מנהג ידוע אין להוציא ומה גם דגם מר"ן גילה דעתו קרינן כאן:
נקטינן מכאן הואיל ומצינו להני חבל נביאים הרמג"א ומחצית השקל דאזיל בשיטתיה ומוהרי"ע והרמ"א מרדכי ז"ל והרב חת"ם סופ"ר דכולהו סברי דמר"ן לא פליג על מהרש"ל ולא דבר מר"ן אלא בדהיה מנהג קבוע וידוע וגם הרב הלבו"ש הכי פסיקא ליה ועילא מכל זה הוא מור"ם דקי"ל כוותיה גילה דעתו דבתר מנהג קבוע אזלינן הכי נקטינן:
ועל פי הנחה זו ג"כ בדברי מר"ן כך יש לנו לפרש דברי הש"ע בחומ"ש ס' צ"ז סכ"ג דכתב וז"ל ואפילו ת"ח אין מניחין לו ספריו ואפי' ס"ת וכו' צריכים אנו לומר דמר"ן אזיל לשיטתיה באו"ח קנ"ג ס"ך דהיינו במקום דאיכא מנהג קבוע לקחת ספרו בידו לעת פקודתו איירי ופשוט ולדעתי ג"כ פשוט דלזה נתכוין הרב פת"ש בחומ"ש צ"ז סק"ט שכתב וז"ל ואפי' ס"ת עיין בספר חתם סופר ח"מ סקמ"ג מ"ש בזה ע"כ ודברי ח"ס שרמז כאן הרב פת"ש הן הם שהבאתי לעיל ובודאי דלזה נתכוון הרב פת"ש לומר דהרב ח"ס מפרש דוקא באם יש מנהג קבוע דאם אין מנהג רי פסק בס' קמ"ג דאין יכולים להוציא מיד הצבור:
הן אמת דחזה הוית להרב יוא"ל בס' תוש"י סמ"ג דכתב שם וז"ל דסתם ס"ת דלא הקדישו בע"ח גובה ממנו וכמ"ש בס' צ"ז סכ"ג ה"מ בסתם ס"ת שלא הקדישו וכו' אבל אם הקדישו אינו גובה ממנו יעו"ש בדבריו עד לסוף הפסק דמשם מבואר יוצא דבעינן דוקא שיקדישנו בפירוש הוא דאין יכול להוציאו וכל שלא הקדישו אלא הניחו בסתם יכול להוציאו ולא תלה במנהג כלל וממנו משמע דדברי הש"ע בחומ"ש אפילו במניח סתם איירי כל שלא הקדישו בפירוש יכול להוציאו וא"ך ממנו נלמד גם לנדו"ד לדעתי נראה דאין לסמוך על פסק זה דהרב יוא"ל זלה"ה גם הוא אזיל בשיטת טו"ז והש"ך והרב ש"י דס"ל דמהרש"ל ז"ל חלוק על הש"ע וכמו שהובאו דבריו ג"ך בס' ע"ד דעל פי דברי הש"ך וש"י וטו"ז סמך מר ניהו רבה פיסקו יעו"ש ואנן בדידן לפנינו נגלו ספרי הפוסקים קמאי ובתראי כגון הרב מוהרי"ע והרב מאמ"ר מרדכ"י והרב ח"ס ומה גם לא ידענו מה נענה בדברי מור"ם על הגם דרב יוסף סינ"י וחביבם דברי דוד על הפסקנים בנדון כזה אין דעתי נוטה להניח כל להקת הפוסקים ומור"ם על גביהם דמזכו לצבור במקום שאין מנהג ואנן ניקום ונוציא מידם:
גם ראיתי בס' שמש צדקה חלק יור"ד סי"ד שמיישיב לדעתו הני פסקי דמהריק"ו דסי"ח וס"ך וכתב וז"ל לכן לבי אומר לי דמהריק"ו ז"ל בשיטת מהרש"ך אזיל דבס"ת ס"ל דאדעתא דהכי הניחו כדי שיהיה מונח שם לקריאת הרבים עד יום פקוד אותו הבעלים דעיקר כוונתו היתה לקרות בו הוא ובניו בכל מקום שילך והיה עמו וקרא בו כל ימי חייו הוא ובניו כל הימים אבל בכלי כסף דליכא למימר הכי ודאי אחר מיתתו זכו הקהל וכו' עכל"ה והנה לפי טעם זה נראה דגם הוא יכול לפרש דברי מר"ן דבמניח סתם מיירי אבל עכ"ף אפי' לפי טעם זה היינו דוקא אם היה בעל הס"ת איש המחוייב במצות דדעתו הוא משום וקרא בו כל ימי חייו הוא ובניו אבל בנדו"ד שבעלת הס"ת היא אשה דלא מפקידא במצוה זאת כמ"ש בעל ספר החינו"ך במצוה תרי"ג שכתב מצות עשה שכל איש מישראל יכתוב ס"ת שנאמר כתבו לכם וכו' ומצוה זאת נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות ע"ך וא"ך בנדו"ד ליכא טעמא דמהרש"ך דדעתו הוא ללמוד כל ימי חייו וא"ך הדר דינא דס"ח של אשה כדין כלי כסף שאין יכול להוציאם לא הוא ולא זרעו עיין בטו"ז בסקנ"ג סקי"ד ע"ש:
והגם דבטעמו דמהרש"ך נקט דדעתו הוא כדי לקרות בו הוא ובניו כל הימים וכן פסק מר"ן דיכולים בניו להוציאו וא"ך לפי טעמו דהרב שמש צדקה שאומר דמר"ן עצמו טעמו הוא כמהרש"ך משום וקרא בו וכו' א"ך הרי מר"ן פסק דגם בניו יכולים להוציאו ובודאי משום וקרא בו הוא ובניו כל הימים וכמ"ש מהרש"ך ואיך נדו"ד ג"ך הגם דאשה זאת לאו בת קריאה היא דילמא דעתה משום בניה:
אלא דזה אינו דודאי משום הבן לחוד לא אמרי' לא הקדישתו ולא הניחתו להשתקע בבה"ך בשביל שיקרא בו בנה דבשלמא אם איהו עצמו בר קריאה אמרינן מסתמא לא אקדשיה בשביל קריאתו וא"ך הואיל ולא אקדשיה הגם דכבר מת יכולים הבנים להוציאו דהואיל ומעולם לא הוקדש וברשות האב הוה קאי והם אתו מכח האב אבל אם הוא לאו בר קריאה ודאי דאין האב בדעתו שלא יהיה הקדש וישאר לבניו כדי ללמוד בו וחילי הוא ממה שמצאתי ראיתי להרב ש"ץ שהביא לתשובת מהרי"ט חי"ד ס"ד שנסתפק בס"ת שהקדישוהו בעליו בלשון זה אני מקדיש ס"ת זה ע"מ שאם אלך מהעיר הזאת עם ביתי שיהיה לי רשות להוליכו עמי לכל מקום שאלך וכו' ומבעייא ליה אם נשאר אותו זכות ליורשיו אחריו להוליכו לכל מקום וכו' ויש להסתפק בנדו"ד שאם לעצמו לא שייר בגוף הס"ת אלא מצות קריאה בלבד מי אמרינן דכי קפיד אדידיה דוקא משום מצוה דידיה שחייב להיות לו ס"ת לעצמו ואם יניחנו ויצא לא קיים המצוה בהכי אבל בנו שאינו יוצא בשל אבותיו כדאמרינן בסנהדרין בפ"ג דאעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו הלכך לא קפיד שיוליכנו בנו עמו וכו' ומוהריט"ץ בס' ר"י נשאל על זה והשיב דלאחר מותו בטלה זכותו דדוקא בעודו בחיים התנה משום וקרא בו אבל משום בניו לא עכל"ה וכתב הרב ש"ץ על דבריהם אלו וז"ל שמעינן מינה תרתי חדא וכו' דמילתא דמהרי"ט מספיקא ליה דדילמא לדידיה דוקא שייר משום מצוה דידיה ולא בבנו שאינו יוצא בשל אביו למהריט"ץ פשיטא ליה דדוקא לעצמו ולא לזרעו עכל"ה של הרב ש"ץ ז"ל הרי לפניך דלעולם אין כוונת האב להיות על הבן שישאיר הס"ת בשביל בנו דהואיל ואין הבן יוצא בשל אב מעולם לאו דעתיה עלויה וא"כ מוכרח לומר כדאמרן דמאי דפסק מר"ן בס"ך דבניו יכולים להוציא הס"ת וס"ל להרב ש"ץ דטעם מר"ן הוא כדעת מהרש"ך משום דודאי לא אקדשיה מטעם קרא דכתיב והיתה עמו וכו' לאו למימרא דגם מה שמוציאים אותו בניו הוא דדעת האב שלא יהיה ג"כ מוקדש בשביל בנו אלא דלעולם דעתו על עצמו דוקא וא"כ הואיל ומשום עצמו לחוד לא אקדשיה א"כ נשאר ברשות האב ואזי בניו ירשו זכותו ודו"ק וא"כ אתייא מבינייא על האשה הזאת דלאו בת קריאה היא הדר דינה בס"ת זה כדין כלי כסף ומשום קריאת בניה הרי ביררנו דאין דעת האדם על הבן מכ"ש האשה:
ועדיפא מזה האשה הזאת בלאו הכי מן השאלה מבורר דלאו בת בנים היא ובתה יורשתה וא"כ פשוט דס"ת זה דין כלי כסף יש לו אליבא דכל הפוסקים שהביאנו בשיטתינו ונוסף ע"ז גם הרב שמש צדקה:
תבנא לדינא הואיל וביררנו לדעת הרב מג"א והרב מחצית השקל והרב מוהרי"ע ומאמר מרדכי והרב ח"ס דדעת מר"ן דס"ך היא דוקא במקום מנהג קבוע וידוע ובמקום שאין מנהג ידוע והניחו בסתם אינו יכול להוציאו כדעת מהרש"ל וגם הרב הלבוש הכי ס"ל וכמה פוסקים אחרים ועילא על כולהו כדאמרן דמור"ם דקי"ל כוותיה הכי פסיקא ליה א"כ קם דינא דאין אשה זו יכולה להוציא מיד הקהל האומרים דהכניסתו סתם ועליה להביא ראיה שהיא התנית כדי שתוציא מהם דהמע"ה והגם דהרב יואל בס' ע"ד בפסק דידיה כתב דהיורשים קרוים מוחזקים יעו"ש כבר כתבנו דהרב יואל הוא מכת הסוברים דדברי מר"ן דס"כ אפי' במניח סתם ולא פירש שיטלו איירי ואפי' במקום שאין מנהג קבוע וכבר כתבנו דאין לנו להניח דברי חבל נביאים דמפרשי בהפך וניקום ונוציא מיד הצבור ותו לא מידי:
אך כל זה שכתבתי הוא הלכה למעשה ע"פ הדין אך באמת מידע ידענא כמה בני אדם שנתמוטטו אנשים ונשים וירדו מנכסיהם רח"ל והוציאו הס"ת שלהם מהיכל הקודש ימכרו אותם למצוא טרף לביתם ולשלם לנוגשים אצים וכד שאלנו לזקנים אמרו שכך נהגו כל מי שלא כתב בפירוש ספרי קודש לה' עדיין יד הבעלים שולטת בהם לעשות בהם חפצם ורצונם ואפילו תפוחי זהב וכסף שעושים לביה"כ שמוליכים בחגים ובמועדים כך אנחנו נוהגים וא"כ הדר דינא ע"פ המנהג הואיל והמנהג ידוע ומפורסם דכל מי שהקדיש סתם עדיין לא יצא מרשותו ויכול להוציאו בכל עת וזמן א"כ גם אשה זאת יכולה להוציא הואיל והכניסתו סתם ולא הקדישה אותו ע"פ דברי הקהל במאמרם שאמרו:
והגם דנראה מדבריהם שאומרת שהיא התנית שתוציאנו בכל עת וזמן נראה דס"ת עשאה אותו הקדש דלפי מה שכתוב בשאלה שהיא אמרה שבעת הנתינה התנית בת"ג לפני שע"ך שהרשות בידה להוציא הס"ת מבה"כ לכ"מ אשר תאוה נפשה הן לבה"כ אחרת הן לעיר אחרת וכו' מדברים אלה נראה פשוט שעשתה אותו הקדש דאל"כ למה הוצרכה להתנות הואיל ולפי מה דכתבנו ע"פ המנהג כל זמן שלא הקדישה יכולה להוציאו למה הוצרכה להתנות וכעין זה ממש כתב הרב פח"ד על דברי מהרש"ך דמפרש בהם דמהרש"ך ודאי בדהקדיש איירי דאל"כ למה הוצרך בעל הס"ת להתנות דגם שם היה תנאי כנדון זה ומכח זה הוצרך הרב מהרש"ך לומר מדהתנה בדהקדישו מיירי והודה לו לבסוף הרב בני חיי להרב פח"ד וכן נמי הרב שמש צדקה ז"ל קיים גם הוא פירוש דברי הרב פח"ד דמהרש"ך הגם דדבריו סתומים ודאי בדהקדישו מיירי מכח קושיא זו דאל"כ למה התנה וא"כ גם כאן הואיל והאשה אמרה שהתנית נראה דודאי הקדישה אותו:
ומה גם בנדו"ד כך מוכח מדבריה שאמרה התנית להוציאו מבה"כ זו ולהוליכו לבה"כ אחרת ש"מ דאין לה כח אלא להוליכו מחיל אל חיל לא להוציאו לחולין וא"כ לפי זה דהקדישה אותו אפי' יהיה מנהג קבוע שכל מכניס ס"ת סתם מוציאו בכאן שהוא הקדש ליכא מנהג וא"כ הדרן לדינא דמחלוקת הראשונים מהר"ם אלשי"ך והרא"ם וכו' ובפרט דמר"ן בדין זה גילה דעתו בדבר שהוא הקדיש שאין יכול להוציאו כמ"ש בכלי כסף בסי"ח דהואיל ומסתמא אמרינן הקדישם פסק שם דאין יכול להוציא מבה"כ שהיו שם ועיין טו"ז שם סקי"ד:
אלא דגם לזה מצאנו ארוכה ומרפא דהואל והקהל המוחים בידה אינם טוענים שהיא הקדישתו אלא מפיה אנו חיים א"כ גם כאן ממ"נ יש בידה יכולת להוציאו דאי כדעת הקהל שהכניסתו סתם דלא שמעו ההקדש כבר ביררנו ע"פ המנהג יכולה להוציאו ואי אמרינן ס"ת זו שאמרה היא הקדישתו לית ביה מנהג הרי גם היא אמרה שהיא התנית והפה שאסר. הוא הפה שהתיר וסברא זו ממש כתבה הרב שמש צדקה בחיור"ד סי"ד שכתב משם מהר"ם אלש"ך וז"ל שם ועוד כתב אך אם יש לומר שכיון שלא נודע היותו כ"א על פיו והוא אומר שהיה בתנאי כאשר נאמינהו במאי דאמר שהקדישו נאמינהו ג"כ במה שהיה תנאי עכל"ה ע"ש א"כ אין לסתור הדין ע"פ טענת דבריה ודיינין כאן ממ"נ תוציאנו דאם הוא כדברי הקהל כבר אמרנו המנהג הוא להוציא ואם כדבריה שהיא הקדישתו הרי אמרה תנאי היה והפה שאסר התיר ותו לא מידי. כ"ד הצעיר החותם בסדר לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה. כאן שנ"ה ה"ן צדק לפרט מה"פ פה סאלי יע"ה וצוי"ם וימ"ן:
הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט: